זה קורה פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, בארץ ובחו"ל, ובכל פעם זה מזעזע מחדש: תינוקות, פעוטות וילדים קטנים נשכחים במשך שעות במכוניות משפחתיות וברכבי הסעה, ולאחר מכן נמצאים מתים או פגועים עם נזק מוחי חמור ובלתי הפיך.
התהליך עצמו מזעזע, אבל רק זעזוע יכול להסיר את מחסום האדישות וליצור לחץ ציבורי שיגרום לממשלה לעשות את מה שצריך להיעשות. כאשר מכונית סגורה עומדת ברחוב – גם ביום לא מאד חם – הטמפרטורה בתוכה מטפסת במהירות. בקיץ ישראלי מחממת הקרינה חלקי פלסטיק ומתכת בתוך המכונית לטמפרטורה של 90 מעלות ויותר. החום מוקרן אל חלל תא הנוסעים, שם עשויה הטמפרטורה להגיע במהירות ל-70 מעלות צלזיוס או יותר. שני שלישים מן החימום מתרחשים בעשרים הדקות הראשונות, ואפילו אם החלונות פתוחים התוצאה לא מאד שונה: ההבדל עומד על פחות או יותר שלוש מעלות בלבד.
תינוקות, פעוטות וילדים לא יכולים לשרוד בתוך המכונית, אשר כבר בתוך עשר דקות הופכת לתנור לוהט. גופם הקטן לא מסוגל לקרר את עצמו כמו זה של מבוגרים, לכן הוא מתחמם בקצב מהיר פי שלושה עד חמישה. מהר מאוד הם נכנסים להיפרתרמיה, וכאשר חום גופם מגיע ל-41.6 מעלות חדלים חלק מתאי הגוף מלפעול. מערכות גוף פנימיות קורסות בזו אחר זו עד למוות נורא, אשר ירדוף לעד לא רק את ההורה ששכח את ילדו במכונית, אלא גם את כל בני המשפחה שיחיו עם הידיעה שמדובר במוות מיותר.
כמחצית מן הילדים שמתו בארה"ב כתוצאה משכחה ברכב היו בני פחות משנתיים (וכ-30% מכלל המקרים – בני פחות משנה), אבל בין ההרוגים היו גם ילדים בני 5 עד 14. ביותר ממחצית המקרים הם נשכחו על-ידי מי שאמור היה לטפל ולהשגיח עליהם, רבע מן הילדים שמתו נכנסו לרכב בכוחות עצמם, וכמעט 19% הושארו ברכב ביודעין, "רק לכמה דקות". מוזר או מפחיד ככל שזה עשוי להישמע, בשבועות האחרונים הצטברו מספר דיווחים מן העולם אודות הורים שהשאירו ילדים ברכב במתכוון בעת שיצאו לבצע סידורים קצרים או קניות, וזאת כדי שלא לחשוף אותם לנגיף קורונה. במקרים אלה זה הסתיים בטרגדיות.
בחיים לא אשכח את הילד שלי
הורים רבים סבורים, בטעות, שלהם זה לעולם לא יכול לקרות. כך סברו גם רוב ההורים שהשאירו את ילדיהם ברכב. מסע ההסברה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בישראל מתמקד בדיוק בנקודה הזאת, אבל בעשותו כך הוא מדגיש את האבסורד במסע ההסברה עצמו. הקמפיין הרי אמור להשפיע על אדם שסבור שלעולם לא יכול לשכוח את הילד שלו ברכב ולגרום לו לחשוב שזה בהחלט יכול לקרות גם לו. אבל גם במקרה הטוב ביותר, של 100% הצלחה של קמפיין כזה, האם הוא יכול לשנות את התוצאות? כנראה שלא.
השאלה שצריכה להיבחן היא מדוע הורים שוכחים את ילדיהם ברכב, וכיצד אפשר להשפיע על הסיבה הזאת. התשובה היא ששכחת ילדים ברכב לא נגרמת בגלל רשלנות מודעת אלא בגלל מגבלה קוגנטיבית־פיזיולוגית שקיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו. מדובר בדיוק באותה מגבלה פיזיולוגית שגורמת לנו לשכוח מידי פעם את מכשיר הטלפון, את מפתחות הבית או את הארנק שלנו. שכחה של תינוק ברכב, ממש כמו שכחה של מכשיר טלפון במסעדה או במשרד (או שכחה של כל משימה שזה עתה התחלנו לבצע), נובעות מתקלת תפקוד ידועה של מוח אנושי: מחיקת חלק מהזיכרון לטווח קצר שאופיינית למצבים של היסח דעת. זה מתרחש בכל פעם שבה משימה חדשה – לאו דווקא חשובה או דחופה במיוחד – מצטלצלת לנו מבעד למסך הטלפון הנייד או משבשת בדרך אחרת את שגרת יומנו. לדוגמא, ייתכן מצב שבו הורה עמד להוריד את הילד שלו בגן הילדים ואף נסע והגיע עד לשם, אבל בדיוק ברגע שבו הוא חנה ליד הגן התקשר מישהו לדווח לו על תקלה כלשהי בעבודה.
הפגם המובנה במוח האנושי מעלים באותו רגע את המטלה הקודמת כדי לאפשר למוח להתרכז ולבצע את המשימה הבאה. זאת הנקודה שבה אנחנו עלולים לשכוח מהיכן הגענו ולאן מועדות פנינו, ולנסוע אל היעד הבא לפני שהשלמנו את המשימה הקודמת. חוסר שינה, לחץ בעבודה או מצבים רגשיים חריגים מגבירים את הסיכון, אבל הכשל הבסיסי נגרם כתוצאה משילוב של מגבלה נוירולוגית אנושית מוכרת וידועה עם שינוי לא צפוי בשגרת היום. באותו רגע גורלי אין אף סיכוי שהמוח האנושי יוכל לזכור קמפיין הסברה או להיות מושפע ממנו.
אגב, מממצאים מארה"ב עולה שהמספר הגדול ביותר של מקרי מוות כתוצאה משכחת ילדים ברכב התרחש בימי חמישי ושישי (שמקבילים לרביעי וחמישי בשבוע העבודה הישראלי) וזה מצביע על מתאם אפשרי עם עייפות מצטברת במהלך שבוע העבודה. שכחת ילדים ברכב לא מוגבלת למגזר כזה או אחר, למין ההורה, לגזע או לדת. אנשים מכל תחומי החיים, כל רמות ההשכלה, כל רמות ההשתכרות וכל סוגי הרקע שכחו פעוטות ותינוקות ברכב, מפני שאותו מנגנון פסיכולוגי לקוי קיים אצל רוב בני האדם באשר הם.
בתחילת העשור הקודם, בעקבות שורת אסונות של שכחת ילדים ברכב בישראל, בוצעה פעילות שונה על-ידי מספר גופים, ובתום כמעט עשור של דיונים אף גובש תקן ישראלי מספר 6400 לאמצעי התרעה מפני שכחת ילדים ברכב. כל האמצעים שקיימים כיום יכולים לעזור, חלקם אף בשיעורים גבוהים מאד של המקרים, אבל מה שמשותף לחלקם הוא שכדי שהם יפעלו צריך לזכור להפעיל אותם, ומי שזוכר לשים צמיד על הילד או את הטלפון שלו במושב האחורי ממילא לא צפוי לשכוח את הילד ברכב.
פתרון אבסולוטי יותר צריך להיות פאסיבי, כזה שלא תלוי בהפעלה אנושית מכל סוג, ולפעול בכל מקרה שבו נמצא יצור חי ברכב לא מונע – כולל גם חיות מחמד. נכון להיום ישנם מספר חברות ישראליות ובינלאומיות שמפתחות פתרונות טכנולוגיים כאלה – חלקם כחלק ממערכות אחרות וחלקם ייעודיים לפתרון בעיה זאת, וממשלת ישראל – באמצעות משרד התחבורה, רשות החדשנות או גופים אחרים – יכולה וצריכה לתרום למאמץ הזה באמצעות סיוע ייעודי או תקצוב של תחרות לנושא זה.
מה לעשות היום?
עד שפתרון טכנולוגי יוטמע בכל מכונית חדשה, ואולי גם במכוניות קיימות, חייבים הורים לפתח הרגלים שיצמצמו את הסיכוי לטרגדיה, אף אם לא ימנעו אותו לחלוטין. אחת האפשרויות הטובות היא להתרגל להניח את הטלפון הסלולרי מתחת למושב הבטיחות של הפעוט או מאחוריו, במקום בקרבת הנהג. זה גם עשוי לצמצם את השימוש בטלפון בעת נהיגה ולעשות אותה בטוחה יותר.
חשוב להקפיד לנעול מכוניות חונות כדי שילדים לא ייכנסו אליהן בתוך כדי משחק, וחשוב גם להפגין ערנות ומעורבות: מי שעובר ברחוב ורואה פעוט או ילד בתוך מכונית חייב להזעיק את שירותי ההצלה בתוך כדי ניסיון לאתר את בעל הרכב, ובמקרה חרום אף לשבור שמשה ולחלץ אץ הפעוט מתוך הרכב.
מכוניות תמיד צריכות להיות כלואות נעולות כדי שילדים לא יוכלו להיכנס אליהן בכוחות עצמן, ויש לנקוט בזהירות מיוחדת בעת העמסה ופריקה, אומרים גורמים רשמיים.
