בסוף השבוע הקרוב, לראשונה מזה 60 שנים, שתי המכוניות של פרארי יתייצבו למירוץ גרנד פרי כשהן מקושטות בצבעי כחול סביב האדום-פרארי. לכאורה מדובר במחווה של יצרנית מכוניות-העל ליום השנה ה-70 שלה בשוק הרכב האמריקני, אבל למעשה מסתתר מאחורי הקלעים סיפור צבע, תרתי משמע.
ערב מירוץ הפורמולה 1 של ארה"ב מדורגת פרארי במקום שאליו היא רגילה: כמטחווי קשת מן המקום הראשון אבל בלי סיכוי של ממש להגיע לשם. חמישית מן העונה כבר מאחורינו ולאיטלקים יש סיבות להיות מרוצים, במיוחד בזכות סיום כפול על הפודיום באוסטרליה, מקום שני באליפות היצרניות, ומיקומים 3 ו-4 באליפות הנהגים עם שארל לקלר וקרלוס סיינז.
בגרנד פרי של מיאמי, בסופ"ש הקרוב, משולבים שני גווני כחול בצביעה האדומה של צמד ה-SF-24: 'אזורו לה פלאטה' – גוון כחול בהיר שמוכר כ"צבע המירוצים" הרשמי של ארגנטינה, ו'אזורו דינו', הכהה יותר, שלקוח מן המדים של נהגי הקבוצה באמצע שנות ה-70.
הקשר האמריקני של פרארי נוצר לפני 70 שנים, באפריל 1954, כאשר לואיג'י צ'ינטי היה ליבואן הרשמי של מותג הסוס הצוהל לארצות הברית של אמריקה. צ'ינטי היה נהג מירוצים שזכה שלוש פעמים ב'לה מאן', ומהר מאוד הוא הפך את מכוניות הכביש של פרארי לחפיץ שכל נהגי המרוצים האמריקנים, כוכבי קולנוע, אוליגרכים וסתם בחורים עשירים ופוזאיסטים פשוט חייבים שיהיה להם.
הסיפור שפרארי מספרת היום זה שבשני המירוצים האחרונים של עונת 1964, שנערכו בארה"ב ובמקסיקו, נצבעו המכוניות של פרארי בגווני כחול ולבן כמחווה לצבעי הדגל האמריקני. הסיפור האמיתי קשור בעיקר ל"פתיל הקצר" של אנזו פרארי, מייסד החברה, שבין שאר תכונותיו היה ידוע במזג החם והנוטה לכעס שלו (וגם בשנאת יהודים, אבל זה כבר סיפור אחר).
המכוניות של פרארי, כמו של אלפא-רומיאו וכל מותג איטלקי אחר שהתמודד בספורט מוטורי בינלאומי, נצבעו באופן מסורתי באדום, מפני שאדום הוא "צבע המרוצים" האיטלקי, ממש כפי שכחול – כבר מתחילת המאה הקודמת, הוא "צבע המרוצים" הצרפתי, כסוף או לבן הוא צבעם של הגרמנים ו"ירוק מרוצים בריטי" הוא צבעם של… נו, הבריטים. (אגב, גם למצרים יש צבע מרוצים רשמי ולא תנחשו מה הוא…).
בשני המרוצים האחרונים של עונת 1964 התרוצצו שתי ה-1512 של פרארי (גרסת ה- V12 של ה-158) על המסלולים כשהן לבושות במדים אמריקנים, וזאת לא בדיוק כמחווה לאמריקה אלא בעיקר כאצבע משולשת של פרארי לממשלת איטליה ובפרט לרשויות הספורט המוטורי האיטלקיות.
הסיבה: אנזו התעצבן על כך שלא קיבל מהן גיבוי מול ה-FIA – הפדרציה העולמית שמאסדרת את הספורט המוטורי, במאבקו להכיר בהומולוגציה של 250 GTO בסדרות מרוצים אחרות. אגב, אנשי ה-FIA צדקו בהחלטתם מפני שפרארי לא ייצרה מספיק מכוניות כאלה כדי לזכות בתקינה הזאת.
האגדה מספרת שהאיטלקים דווקא הצליחו לעבוד על משלחת הבוחנים של ה-FIA שביקרה אצלם במראנלו כדי לספור את מספר המכוניות הסדרתיות שיוצרו לצורך מכירה לציבור. בתוך כדי ספירה, כמיטב המסורת האיטלקית, הוזמנו הבוחנים לעצירת קפה, מפני שכידוע באיטליה, ובמיוחד בשעות סיאסטה, "העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו". אז בזמן שהבוחנים לגמו קפה איטלקי משובח יותר או פחות מיהרו חלק מעובדי המפעל לגלגל מצד אחד של המפעל אי אילו מכוניות שכבר נספרו אל צד אחר שלו, וכך הן נספרו פעם נוספת לאחר הקפה.
בין אם הסיפור נכון או לא – תלונות של קבוצות מתחרות כלפי פרארי זרמו אל ה-FIA לכל אורך העונה, ורשות הספורט המוטורי העליונה סרבה לאשר את הגרסה הסגורה של 250 LM לקטגוריה הכללית במרוצי GT והיא סווגה על ידם כאב טיפוס.
אנזו כהרגלו כעס, ולאות מחאה הריץ את המכוניות שלו במסגרת קבוצת המרוצים של הזכיין האמריקני, צ'ינטי, שנקראה 'צוות מירוץ צפון אמריקה' (NART). מכוניות אלה התחרו לכאורה בשם ארה"ב ולכן נצבעו בצבע המירוצים האמריקני – כחול ולבן.
בסוף השבוע הקרוב, על המסלול במיאמי, נתלות תקוות וציפיות גבוהות מצמד ה- SF-24 וגם מלקלר וסיינז שינהגו בהן.
