בימים שבהם בנות מוכשרות כטייסות בחיל האוויר הטוב בעולם אבל עדיין ניטש ויכוח אם הן יכולות, או צריכות, לשרת גם בשריון ובסיירת מטכ"ל, קשה לקבוע באיזה אחוז של הדרך נמצא כיום המאבק של נשים לשוויון – ובעיקר בכמה הוא תלוי בהן, במידת הפטריארכליות של החברה בה הן חיות, או בגורמים נוספים.
אחד הדברים שבוודאי יכולים לסייע במסע הזה הוא סיפורי הצלחה של נשים שפרצו דרך, והתחום המוטורי מספק לא מעט כאלה – כבר החל בדחיפה, תרתי משמע, של המכונית הראשונה בעולם – כאשר ברטה בנץ נטלה ללא רשות את ההמצאה של בעלה, קארל, ונסעה בה עם שני בניה ממנהיים לפורצהיים, וכלה בעמדות ניהול בכירות בתעשיית הרכב בימינו, כמו מנכ"לית ג'נרל מוטורס מארי בארה.
לכבוד חג הסוכות ולרגל הסגר בחרנו להביא סיפור אחד מיני רבים, דווקא מבין הפחות מפורסמים, מפני שהוא מותיר אותנו עם הרבה מאד מקום לשיפור מבחינת שילוב נשי, ומפני ש"על הדרך" יש בו אנקדוטה שלא קשורה לנשים אלא דווקא למכוניות אספנות.
תחילת המאה העשרים הייתה ככל הנראה התקופה הסוערת והמשמעותית ביותר במאבק של נשים לשוויון, והרקע שלו סער בהרבה מאד סערות חברתיות אחרות – בהן, בין השאר, המהפכה התעשייתית, ההתפרקות של מוסד המלוכה ושל אימפריות, לאומנות, התהוות של אידאולוגיות חברתיות חדשות וזרמים חדשים בפילוסופיה, ואפילו בדתות. עידן המדע בכלל, ומדע שימושי בפרט, פרץ את גבולות הדמיון האנושי וחינוך הפך נגיש למאות מיליוני בני אדם.
תחילת המאה העשרים ראתה גם את לידתה של המכונית המודרנית, להבדיל מסוגים מוקדמים יותר של כלי רכב ממונעים עצמאית אשר נהיגה בהם הייתה לצורך עבודה ולא למטרות פנאי. עד לקראת מלחמת העולם השנייה, ובעיקר לאחריה, רוב המכוניות בעולם נרכשו על ידי עשירים שממילא היו כפופים למעט מאד חוקים, וזאת גם בהקשר של מעמד האישה. כאמור, האישה הראשונה שנהגה במכונית – אפילו לפני שגבר כלשהו עשה זאת, הייתה ברטה בנץ בגרמניה, ובאופן כללי נשים נהגו במכוניות כמעט ללא הגבלה חוקית או חברתית. אחד החריגים לכך היה הספורט המוטורי.
בבריטניה, כבר בשנת 1900, התמודד הגוף שקדם להתאחדות הספורט המוטורי (BARC) בשאלה אם לאפשר לנשים להתחרות במירוצי מכוניות. הכרעת בעלי השררה, גברים כמובן, הייתה שלילית, והסיבה המוצהרת שלהם הייתה שכמו שבמירוצי סוסים אסורה הייתה רכיבת נשים, כך צריך להיות בנהיגת מירוצים. מיותר לציין, אגב, שלמרות שתפעול המכוניות בראשית המאה שעברה היה הרבה יותר מסורבל ומורכב מאשר תפעול מכוניות שיוצרו משנות ה-30 ואילך, הוא לא דרש כח פיזי מיוחד שעלול היה לשים נשים בעמדת נחיתות כלשהי.
ברברה סקינר, שנולדה בשנת 1911, הייתה ביתו הבכורה של ג'ורג' הרברט סקינר אשר יחד עם גיסו ניהל עסק משגשג לייצור נעליים, והיה בין הלקוחות הראשונים של תעשיית הרכב החדשה וחובב מכוניות נלהב. כבר בתחילת המאה הוא ניסה את כוחו ביצירת פורמולות שונות לדלקים, וסייע לאחיו קארל, שצעיר ממנו בעשר שנים, לפתח את מה שבשנת 1904 הפך להיות אחד הקרבורטורים הראשונים בעולם.
בשנת 1905 הגיש הרברט סקינר בקשת פטנט להמצאה המשפחתית, וזה הוענק להם ב-1906. ארבע שנים לאחר מכן מכר הרברט את חלקו בעסקי הנעליים והקים את חברת Skinners Union לפיתוח וייצור קרבורטורים. על ברברה, שנולדה שנה אחת לאחר הקמת החברה, אפשר לומר שהיא "נולדה עם הגה ביד", אלא שמלחמת העולם הראשונה, שפרצה שלוש שנים לאחר מכן, טרפה את הקלפים.
Skinners Union ייצרה אמנם קרבורטורים למנועי מטוסים שיוצרו בתקופת המלחמה (וגם מקלעים), אבל הייצור של מכוניות פסק כמעט לגמרי ואיתו גם הדרישה לקרבורטורים. לאחר המלחמה נאלץ הרברט סקינר למכור את SU ליצרנית המכוניות מוריס, אך הוא המשיך לנהל את האופרציה הזאת מתוך מוריס.
רק בשנת 1928, כאשר ברברה הייתה בת 17, איפשרה ה-BARC לנשים להתחרות במירוצי מכוניות, אלא שאלה הוגבלו לקטגוריות של נשים בלבד, כלומר שהן לא הורשו להתחרות נגד גברים.
בשנת 1932 הסירה סוף סוף ה-BARC את מגבלת המין ואפשרה לנשים להתחרות גם מול גברים, ובאפריל של אותה שנה, לקראת יום הולדתה ה-21, העניק לה אביה מכונית שלו, מתוצרת מוריס, אשר שימשה במקור כמכונית פיתוח לקרבורטורים של SU. מכונית זאת צוידה במנוע המרוצים של MG, שנקרא MKII 18/100 טיגרס והיה חזק וגמיש, והיא שימשה את ברברה גם לניידות יום יומית וגם לנהיגה תחרותית.
מאוחר יותר באותה שנה השתתפה ברברה במרוץ הגבעה של העיר שלשלי וולש וניצחה אותו, ניצחון שסימן את תחילת הקריירה המוצלחת של מי שהוכיחה את עצמה כנהגת מהירה ונחושה.
לורד נפילד, אחד המשקיעים המייסדים של יצרנית המכוניות מוריס, העניק לברברה בהשאלה קבועה שלדה חדשה עם מערכת הנעה חזקה יותר, וזו זכתה לכינוי 'White Minor' ושימשה אותה במרוצים הבאים. כמו רוב נהגי המרוצים בתקופה זאת היא התחרתה במגוון סוגי ספורט מוטורי, בהם מרוצי ברוקלנדס, מרוצי טיפוס גבעה, ספרינטים, ומרוצי סיבולת, וברובם השיגה הישגים מרשימים עם לא מעט ניצחונות.
בשנת 1933 השתתפה ברברה סקינר בראלי RAC הבריטי וסיימה אותו במקום ה-30 הכללי, ושנתיים מאוחר יותר השיגה את ההישג הגדול ביותר שלה כאשר נהגה ב-MG PA מידג'ט במירוץ 24 השעות של לה מאן בצוות נשי יחד עם הנהגת דורין אוונס. השתיים ביצעו יחד 153 הקפות במהירות ממוצעת של 86.1 קמ"ש וזכו במקום ה-24 הכללי.
צריך לומר, למרבה הצער, שההישג של ברברה סקינר משנת 1933 נחשב עד היום לאחד הטובים, וזה רק מפני שמעט מאד נשים השתתפו לאורך השנים במרוצי הסיבולת הגדולים. בהקשר הזה צריך להעלות על נס את נהגת המרוצים הצרפתיה אודט סיקו אשר הייתה לא רק האשה הראשונה שהשתתפה אי פעם ב-24 השעות של לה מאן, בשנת 1932, אלא בין עשר נשים בלבד שאי פעם ניצחו בקטגוריה כלשהי. בכלל, רק 61 נשים השתתפו אי פעם במירוץ הסיבולת המפורסם בעולם, ורק 42 מהן סיימו את המירוץ. שש נשים בלבד השתתפו גם ב-24 השעות של לה מאן, גם ב-24 השעות של דייטונה וגם ב-12 השעות של סברינג.
ברברה סקינר הוסיפה להתחרות במשך תשע שנים נוספות, אלא שלמרבה הטרגדיה היא נהרגה בשנת 1942 בתאונת דרכים.
יצרנית הקרבורטורים SU עברה מספר גלגולים מעניינים לאחר שנרכשה על-ידי יצרנית המכוניות מוריס ונטמעה בתוכה. בשנת 1936 עברה חברת מוריס ארגון מחדש שבמסגרתו נרשמו חלק מן החברות, בהן גם SU, כחברות בורסאיות נפרדות. SU הוסיפה לייצר קרבורטורים לתעשיית הרכב לא מעט שנים לתוך עידן הזרקות הדלק, עד ש"חוסלה מרצון" בדצמבר 1994. הדגם הסדרתי האחרון שצרך קרבורטורים מתוצרת SU היה 'מיני', עדיין בתקופת רובר, עד שנת 1993.
באופן מדהים, לאחר סגירת החברה הסתבר שקיים בעולם שוק עצום לקרבורטורים עבור מכוניות אספנות, ושנתיים לאחר סגירת החברה נרכשו הזכויות לשמות המסחריים שלה, ולפטנטים שבבעלותה, על ידי חברת Burlen Fuel Systems Limited הבריטית, אשר מוסיפה לייצר גם היום קרבורטורים, משאבות דלק ורכיבים נוספים לשוק הרכב הקלאסי.
לא מיותר להזכיר שבמהלך המאה שעברה שימשו קרבורטורים מתוצרת SU לא רק את מוריס ואת MG שלה, אלא גם בדגמי רולס רויס, בנטלי, רובר, ריילי, טרנר, אוסטין, יגואר, טריומף, וולוו וסאאב, כמו גם במנועי מטוסים מתוצרת רולס-רוייס. SU גם העניקה לחברת היטאצ'י היפנית זכויות לשימוש בתכנון והפטנטים שלה, וזו ייצרה קרבורטורים עבור דגמי דאטסן (ניסאן).
