בגיל 25 הבין כריסטיאן הורנר שהוא לא יהיה מיכאל שומאכר וגם לא איירטון סנה ולכן פנה לקריירה חדשה כמנהל קבוצת מרוצים. בגיל 32 הוא היה מנהל הקבוצה הצעיר בהיסטוריה של פורמולה 1 ותוך ארבע שנים הפך אותה לקבוצה המצליחה ביותר בעשור וחצי האחרונים.
ישנם לא מעט ספורטאים מחוננים שבזכות האישיות המיוחדת שלהם הפכו לגדולים יותר מענף הספורט שבו הם מתחרים. ממייקל ג'ורדן עד ליאו מסי וסרינה וויליאמס. אבל אין יותר מידי מנהלי קבוצות שהפכו בעצמם לכוכבים. כריסטיאן הורנר אולי נתפש בקרב חלק מאוהדי הפורמולה 1 כדמות מעוררת מחלוקת אבל אפילו הם לא יחלקו על סטטוס הכוכב שלו, ודאי לנוכח ההישגים המדהימים של קבוצת רדבול, שלא לדבר על זמן המסך שלו ב-Drive to survive – סדרת הדוקו המצליחה של נטפליקס.
לקראת המרוץ הביתי של רדבול בסוף השבוע הקרוב באוסטריה ניסינו לפצח את דמותו המיוחדת של סר כריסטיאן הורנר.
קבוצת 'רד בול רייסינג' זכתה ב-15 העונות האחרונות חמש פעמים באליפות היצרנים, לקחה חמש פעמים את המקום השני וקטפה שש אליפויות נהגים, והכל תחת ניהולו של כריסטיאן הורנר – מי שחלם להחליף את איירטון סנה וכיום מנהל 560 עובדים ואת קבוצת המרוצים המצליחה ביותר בעולם.
הורנר, כיום בן 50, הבטיח את מקומו בהיכל התהילה של פורמולה 1 לצידם של ענקים כמו פרנק וויליאמס, קולין צ'אפמן, אדי ג'ורדן ורון דניס, והכל בעשר אצבעות ובלי כסף גדול מהבית. הוא נולד בשנת 1973 למשפחה ממעמד הביניים הבריטי בעיירה קטנה מדרום לקובנטרי, "לב המאפליה" של תעשיית הרכב הבריטית. אביו וסבו היו בעלי חברה שסיפקה חלקים ליצרני מנועים כך שלא במפתיע הוא גדל עם תשוקה למכוניות שנוסעות מהר.
בגיל 12 נכנעה אימו של הורנר לתחנוניו וקנתה לו קארטינג מיד שניה, ותוך זמן קצר הוא הפגין כשרון רב על המסלול המקומי ומשך את תשומת לבם של מגייסים בספורט המוטורי. קבוצת רנו הציעה להורנר מלגה, ובשנת 1991 הוא היה ה'רוקי' שסיים את אליפות הקארטינג העולמית במיקום הגבוה ביותר.
שנתיים לאחר מכן קיבל הורנר מושב באליפות פורמולה 3000 וסיים את העונה במקום השני, וזה כבר נראה מאד מבטיח. אלא שהורנר לא הגיע עם גב כלכלי וכאן גם נגדעה ההצלחה שלו. הוא הוסיף אמנם להתחרות שתי עונות נוספות בפורמולה 3000 אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה או להבטיח לעצמו מימון לעונה נוספת.
כדי להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב החליט הורנר, באומץ רב, להקים קבוצת מרוצים משלו. הוא מכר את כל רכושו, הלווה כסף מהבנק ומהוריו, קנה שלדה אחת, שכר שני מנועים והצליח לשכנע את הבעלים של קבוצת המרוצים שבה התחרה בעבר להיות מהנדס המרוצים שלו. "מטה" קבוצת המרוצים הראשונה של הורנר הוקם בצריף מאחורי הבית שלו בעיירה נורפולק שבאנגליה, וכך נולדה 'ארדן אינטרנשיונל' – קבוצת מרוצים שאפילו לא היה לה מספיק כסף כדי לקנות טריילר לשינוע ציוד בין מרוץ למרוץ.
בהמשך הורנר הצליח להעמיד שתי מכוניות שהתחרו בפורמולה 3000. הוא נהג באחת מהן ואייש במקביל כמעט את כל התפקידים בקבוצה החדשה. כך הוא למד מבפנים את רוב האספקטים של עולם הספורט המוטורי: מן הנהיגה דרך הלוגיסטיקה וההנדסה, ועד לאיתור ספונסרים ומימון. הורנר נאבק כדי להשאיר את ארדן אינטרנשיונל בחיים, וכאשר אחת המכוניות התרסקה הוא נאלץ לבחור אם לתקן אותה או לשלם לצוות שלו משכורות.
בעונת 1998 הורנר גייס נהג בשם קורט מלקינס שהשיג הישגים טובים והוביל את האליפות. הוא עצמו הזדנב באותה עונה מאחורי פבלו מונטויה ולדבריו זה דווקא לימוד אותו קצת צניעות: הקולומביאני נהג כל כך הרבה יותר טוב ממנו שהוא הבין שלעולם לא יהיה איירטון סנה.
הורנר פרש סופית מנהיגת מרוצים והתמקד בהעלאת קבוצת 'ארדן' לפורמולה 1. לימים זה התגשם בזכות חבירה אל מי שהפך לשותפו – דייב ריצ'רדס, הבעלים של קבוצת 'פרו דרייבר' ומאוחר יותר של BAR Honda.
בינתיים, עדיין בפורמולה 3000, ריצ'רדס גייס כספונסר את חברת הנפט הרוסית 'לוקאויל', חסות שכמובן הגיעה עם התחייבות: לתת מושב לבן של הבוס, ויקטור מסלוב. אם זה מזכיר למישהו את מה שהיה לפני שתי עונות עם ניקיטה מאזפין בפורמולה 1 הוא לא טועה. מצד שני, החסות הרוסית פתרה באותה עת את בעיית התקציב.
מסלוב כמובן לא הביא תוצאות ובעונת 2002 הורנר נפנף אותו כדי לפנות מקום לנהגים תומס אנגה וביורן וירדהיים. הספונסר הרוסי הלך עם הכסף אבל ארדן הביאה סוף סוף תוצאות: אליפות היצרנים באותה עונה ובעונה שלאחר מכן גם באליפות היצרנים וגם באליפות הנהגים עם וירדהיים. 2004 הייתה עונת הפורמולה 3000 האחרונה והורנר גייס עבורה שני נהגים חדשים: ויטאנטוניו ליוזי ורוברט דורנבוס. ליוזי שלט עם שבעה ניצחונות בעשרה מירוצים, ויחד עם דורנבוס הם שחזרו את ההישג של העונה הקודמת עם אליפות יצרנים ואליפות נהגים.
פורד OUT רדבול IN
בשנת 2005 רכשה רד בול את קבוצת הפורמולה 1 של יגואר (במקור קבוצת פורד של ג'קי סטיוארט) וזאת כדי להיכנס בשער הראשי של פורמולה 1. דיטריך מטשיץ, מייסד רד בול ובעל השליטה בחברה, הימר על הורנר. בגיל 32 בלבד הוא נעשה למנהל הצעיר ביותר של קבוצת פורמולה 1 בהיסטוריה של האליפות הזאת.
הורנר לקח קבוצה מקרטעת שהצליחה לצבור (תחת המיתוג של יגואר) רק 9 נקודות בעונת 2004 וכבר בעונת המרוצים הראשונה קידם אותה למקום שביעי על הגריד, ותוך שתי עונות למקום החמישי. כבר בסוף העונה הראשונה הורנר גייס את אחד האנשים שהשפיעו מאד על הפורמולה בשלושת העשורים האחרונים – אדריאן ניואי, המהנדס המבריק שעיצב מכוניות מנצחות לוויליאמס ולמקלארן. זה קרה בתזמון מושלם כאשר תקנות הפורמולה השתנו בקיצוניות ואפשרו לניואי לתכנן מכונית מנצחת.
פודיום ראשון של רדבול הושג בעונת 2006 במונקו, ולאחר שהקבוצה זנחה את המנוע הקודם, מתוצרת קוזוורת', דילגה לרגע למנוע פרארי והתייצבה לשתי עונות עם המנוע של רנו – הביאו אותה סבסטיאן ווטל ומרק וובר להישג חסר תקדים: מקום שני באליפות היצרנים בעונת 2009. מאז, למעט עונת 2015 הלא מוצלחת (מקום רביעי) – רד בול רייסינג נמצאה במשך 15 עונות על הפודיום, מתוכן חמש פעמים במקום הראשון באליפות היצרנים וחמש פעמים נוספות במקום השני.
כאשר רד בול רייסניג לקחה את האליפות הראשונה שלה, בעונת 2010, הורנר רשם שיא אישי נוסף כמנהל הקבוצה הצעיר ביותר שלוקח אליפות. ארבע שנים ושלוש אליפויות יצרנים מאוחר יותר נאלץ הורנר להביט בעיניים כלות במרצדס ובהמילטון חורכים את המסלולים וקוטפים פעם אחר פעם את כל התארים האפשריים.
ב-2016 רד בול עשתה הימור נועז נוסף על ידי בחירתו של מקס ורסטאפן בן ה-18 לקבוצה (מתוך קבוצת הג'וניורים). החושים של הורנר לא הטעו אותו: וורסטאפן ניצח במירוץ הבכורה שלו וממשיך לככב בראש הטבלה מאז ועד היום.
הצלחתה של רד בול לא הייתה מקרית. זאת תוצאה של שנים רבות של תכנון, עמל רב, גיוס אסטרונומי של השקעות, ושימוש יצירתי וחכם במדיות תקשורתיות. לצד החתמת כשרונות כמו ניואי הקבוצה מגייסת נהגים מבטיחים מתוך צוות הג'וניורים של 'טורו רוסו' (כיום אלפא-טאורי) שהביא כישרונות כמו ווטל ומקס ורסטאפן. בהנהגת הורנר מתפקדת הקבוצה הזאת כמו מכונה משומנת וזה ניכר החל באסטרטגיית המרוץ ועד לתפקוד צוות הפיטס, אבל בעיקר בתוצאות. כשנשאל על מורכבות הניהול של קבוצת פורמולה 1 אמר הורנר: "אני אחראי על 560 עובדים. אלה אנשים יקרים שרחוקים מהבית, מהמשפחה ומהחברים, וכולם מקריבים את כל כולם לקבוצה. זה סגנון חיים מאוד תובעני: קמים כל בוקר מוקדם מאוד למציאות מאוד אינטנסיבית ויחד עם זאת מלאת קסם. שורדים את זה בזכות האנרגיה העצומה שבאה מבפנים, מהריגוש".
אולי זה סוד ההצלחה של הורנר, איש שנראה שונה ומאד "לא מעונב" בתוך הנוף האריסטוקרטי של מנהלי קבוצות: תשוקה לספורט, מסירות, ויותר מכל – רעב לניצחון.
