בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת נאלצו מנהיגי הכנסייה הסקוטית, שמונה כחצי מיליון מאמינים, לקבל החלטה: האם למכור את "המלון הסקוטי" שבנוי בעיר טבריה, לחוף הכינרת, או לשפץ אותו בהשקעה ניכרת ולהפוך אותו למלון בוטיק לעשירי הארץ והעולם.
ההתלבטות, כפי שהיא נשקפת בכתבה שנכתבה ושודרה על-ידי סגל ה-BBC בשנת 2012, לא הייתה קלה. מצד אחד מדובר בנכס ששייך לכנסייה וממוקם בסמוך לערש הנצרות, ומצד שני הוא נמצא בשטח מדינת ישראל היהודית, בעוד שהכנסייה – כך טוענים אנשי ה-BBC – מזדהה עם "העניין הפלסטיני".
התלבטות אחרת הייתה אם נכון, מבחינת הסקוטים, להשקיע כ-16 מיליון דולר בשיפוץ המקום, או שעדיף פשוט למכור אותו. בסופו של דבר בחרו ראשי הכנסייה הסקוטית באפשרות הראשונה, והפכו את מה שהיה בשעתו הוסטל צליינים דל ומט ליפול למלון בוטיק יוקרתי. כמה שנים לאחר מכן הם גילו גם שהם שכחו לבנות שם ספא, ולכן נאלצו להשקיע 2.4 מיליון דולר נוספים, אבל זה כבר סיפור אחר.
אל הסקוטים והפלסטינים נשוב בהמשך, אבל לפני כן נדלג אל שנת 1923, מעט לאחר מלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שנה שבה נפטר מי שהקים את המלון הזה, הרופא והמיסיונר הסקוטי דויד וואט טוראנס.
במהלך הלוויה של טוראנס, בבית הקברות של טבריה, ספד לו הרב חיים אבולעפיה ואמר: "שלושה דברים נתברכה בהם טבריה: בים הכנרת, בחמי טבריה, ובד"ר טוראנס. אחד משלושה אלה אבד לבני טבריה היום הזה." דברים חמים אלה משקפים עדויות היסטוריות נוספות לפיהן טוראנס נחשב ראשית לכל לאדם אהוב על הבריות, וכמי שטיפל, כרופא, באנשי הסביבה – מדמשק ועד צפת – ללא הבדל דת, גזע ומין.
דילוג קטן נוסף, לשנת 1884, מביא אותנו לשנה שבה עלה טוראנס אל העיר טבריה שנכללה אז במחוז הדרומי של האימפריה העות'מנית. שנה בלבד קודם לכן הוא הוסמך כרופא באוניברסיטת גלזגו שבסקוטלנד, וכמי שהתקרב לנצרות בתקופת לימודיו הוא קיבל הצעה מ"ועדת המיסיון היהודי" (Jewish Mission Committee), ארגון שפעל במסגרת הכנסייה של סקוטלנד וייחד את עיקר מאמציו להמרת דתם של יהודים במזרח התיכון.
בשנת 1885 פתח טוראנס מרפאה בטבריה. לנוכח הפעילות המיסיונרית המוצהרת של הארגון שמימן אותה נזעקו מנהיגי הישוב היהודי, כפי שאפשר ללמוד מציטוט מתוך העיתון "חבצלת" מאותם ימים: "ועוד נוסף יגון על מכאובינו בראותנו אשר המיסיאן ימ"ש פתחו בית חולים גדול, בניין עזר לכל עם ועם בניין מהודר ומפואר. הבניין הוא מחוץ לעיר נאה מאוד… ומחיים נפשות החולים והנעלפים, כן תוכו בתי תבשיל מאכלות אסורות בכשרות גמורה עבור קודש ישראל… ובית האשפיטאל מלאה אנשים מאחינו בני ישראל הנאנחים שמה…"
אבל סלידה לחוד ובריאות לחוד: היות שהישוב היהודי באותה תקופה לא יכול היה להציע אלטרנטיבה רפואית ראויה, ולא מעט בזכות האישיות הכובשת והאצילית של טוראנס, הפכה המרפאה שלו לאבן שואבת לכל חולי צפון הארץ – יהודים, מוסלמים, ערבים ובדואים.
כעשר שנים לאחר עלייתו ארצה הוקם, במימון הכנסייה, המבנה הראשון של מה שהפך לימים ל"מלון הסקוטי", אולם במקביל לכך נפטרו אשתו הראשונה ושני ילדיו של טוראנס ממחלות, והוא נישא בשנית והוליד ילדים נוספים. בשנת 1902 פרצה בטבריה מגפת חולירע אשר גבתה את חיי אשתו השנייה ושני ילדים נוספים שלו, אולם לו עצמו היה תפקיד מכריע בריפוי רבים מקורבנות המגיפה. הוא נישא בשלישית מספר שנים לאחר מכן, ובתחילת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את הארץ בגלל אזרחותו הבריטית.
לאחר ששימש כרופא צבאי במהלך המלחמה שב טוראנס לטבריה ושימש כרופא בבית החולים הסקוטי עד יום מותו, והמקום עצמו הוסיף לפעול כבית חולים בניהולו של הבן שלו, הרופא ד"ר הרברט טוראנס, עד להקמת המדינה, ולאחר מכן כבית יולדות עד לשנת 1959.
במשך ארבעים שנים, עד לשנת 1999, פעל בשטח בית החולים לשעבר בית הארחה צנוע לצליינים נוצרים, ואז, כאמור, החליטו ראשי הכנסייה להשקיע ולשפץ את המקום – שיפוץ שהסתיים בשנת 2004. מיותר לציין ש"המלון הסקוטי" שוכן באחד המקומות היפים בארץ, ואולי בעולם, בעיר טבריה שעל שפת הכינרת, בלב הגליל ובמרחק נגיעה מנופי הגולן והחרמון.
כרגיל במקומותינו, חלק מתוכניות הפיתוח של המלון נתקעו לאחר שבמתחם שלו נמצאו קברים יהודים עתיקים, וברקע מרחפת הדואליות של בעלי הבית – מי שהגיעו לכאן במקור כמיסיונרים, חברו אל היהודים כאחים לצרה תחת השלטון העות'מני הדכאני ערב מלחמת העולם הראשונה, ובעשורים האחרונים מחוברים לנרטיב הפלסטיני למרות שאין ככל הנראה מחלוקת לגבי הזכות הישראלית לשטח העיר טבריה.
בכתבה של ה-BBC מודגשת העובדה שהמלון נהנה מתמיכות ממשלתיות של משרד התיירות הישראלי, ורק זה – פחות או יותר – מונע מן הכנסייה הסקוטית לקרוא לחרם על ישראל. ציטוט מדויק יותר מן הכתבה: "כנסיית סקוטלנד תומכת באופן נחרץ בעניין הפלסטיני. אבל באופן אירוני, קיומו של 'המלון הסקוטי' שנתמך במידה מסוימת על רצונה הטוב של ישראל ומקבל מענקי תיירות גדולים מישראל – נחשב על-ידי אחדים (בכנסייה) ככזה שקושר את ידי הכנסייה. בשנה שעברה (2011) נמנעה האסיפה הכללית (של הכנסייה) להיענות להצעה שקוראת לחרם על סחורות מיישובים ישראליים בלתי חוקיים בפלסטין משום שממשלת ישראל מקדמת חקיקה שקריאה כזאת תיחשב לעבירה פלילית. הדוברים גינו את מה שנתפש בעיניהם כ"הפחדה" ישראלית. "השקפתי", אומר ג'ונסטון מק'קיי (מאנשי הכנסייה שמצוטטים בכתבה), "היא שהכנסייה לא הייתה מספיק ביקורתית כלפי המדיניות של ישראל כפי שהייתה צריכה להיות … (וזאת) משום שהיא זקוקה לתמיכת ממשלת ישראל במלון הזה"".
אפשר, כמובן, לראות את מחצית הכוס הריקה ולעקם את האף כלפי הצד שבו בחרה הכנסייה הסקוטית, אבל קשה להתווכח על כך שאם הדברים נכונים הרי שלמלון הסקוטי יש לכל הפחות ערך אסטרטגי חשוב וחיובי מבחינת ישראל…
כך או אחרת, המלון הסקוטי הוא מלון בוטיק שעלות הלינה והשהייה בו גבוהות מהישג ידם של רוב הפלסטינים (כך נטען באותה כתבה…) וכנראה גם מזו של רוב הישראלים. מנהלי המלון, מצידם, מדגישים את העובדה שהם מקפידים להעסיק בו ישראלים – יהודים, נוצרים ומוסלמים, ולשמר את המורשת של ד"ר טוראנס, שהוא ובני משפחתו קבורים בחצר המלון, מורשת אשר לדעת הרב חיים אבולעפיה עשתה אותו ל"אחד משלושת הדברים שבהם נתברכה העיר".
אין גם מחלוקת על-כך שמדובר במבנה בעל ערך היסטורי עצום לתולדות ארץ ישראל ב-150 השנים האחרונות, ולכן גם מקום מומלץ לשהיה עבור כל מי שיכול להרשות לעצמו. בכניסה למלון הוכשר מוזיאון קטן ובו, בין השאר, תמונות מן ההיסטוריה של בית החולים ושל הסביבה. בכניסה למלון אפשר לבקש לראות את המוזיאון ואת הגן המרהיב שמקיף את המלון.
צילומים: דובי זכאי
רפרודוקציות: מתוך אוסף המוזיאון של המלון הסקוטי בטבריה
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
