בצער עמוק, באכזבה מרירה ובפליאה נוגה – אני מעלה קורבן לאתר האופנועים TheDoo. רק זה היה חסר לעם היהודי. עוד אתר אינטרנט שיסייע בהשמדתו האיטית. צער כפול הצטערתי על כך שמאחורי האתר הזה עומד מר גיל מלמד. עמית ותיק, חולה-הגה מיומן, מקצוען חף מכל “תוכן שיווקי” (דהיינו – פרסום מודעות-בתשלום, תחת מסווה של כתבות עיתונאיות), וגם – עד להודעה חדשה – חבר אמיתי.
עשרות מקלדות כבר כתשתי ושחקתי עד תום במאבקי הצודק והאמיץ נגד התועבה הדו-גלגלית. רק מרורים וכשלונות נחלתי. הגללים הדו-גלגליים מתרבים כארבה, ואין עוד כל דרך להימלט מפגיעתם הרעה, בכביש, במדרכה, בשטח, במגרשי חנייה, בחדרי מדרגות, וכמובן – במגרשי הגרוטאות ובחדרי-המיון. אופנועים, קטנועים, טוסטוסים, קורקינטים, סקייטבורדים ועוד מגוון מעורר חלחלה של קרשי-גיהוץ ממונעים, וקונסטרוקיות-מתכת גרוטסקיות שמנוע חזק מדי מותקן בקרבן. והתוצאות?
0-100 ב-2.5 שניות. יופי. אבל אם קורה משהו – גופו של הרוכב הוא הפחחות. 70 קמ”ש על המדרכה בידיו של זאטוט גמדי עם חצ’קונים, ג’ינג’ים, ואבא עשיר מדי וטיפש מדי. נהדר. ותכף הוא גם ימלא את ייעודו וימעך דודה של מישהו. יורשיה של הקשישה המנוחה יכולים לחפש אותו עד בוש. הזוועטוט נמלט מזמן. הביתה, או לארגנטינה. 110 קמ”ש חוקיים בכביש מספר 1. דבר נפלא. עד שאיזה חולמן-הגה מצוי זז קצת מן המסלול שלו (לצרכי סימוס דחוף) ומלטף את קצה האגזוז של האופנוע. ראשו של הרוכב הופך לריבה, והכבד שלו נעשה פאטה.
כי זה טבעו וטיבו של כל דו-גלגל: יותר מדי כוח, פחות מדי משקל, יותר מדי חוסר-ניסיון לפסיכים הצעירים, פחות מדי אינסטינקטים לפסיכים קשישים, פחות מדי מיגון, יותר מדי שדות-מרעה…
בכל-זאת הם פרים-ורבים, ושורצים בכל מקום. ואין איש העושה מעשה לבערם. אם להשתמש בדימוי ישראלי קלאסי, אופנועים ורוכביהם – הם כמו פרחי-בר: צומחים בכל מקום, אבל אסור לקטוף אותם. למרות שלפעמים ממש מתחשק. היחס המטורף הזה בין כוח לבין משקל, הגיוני בערך כמו נעיצת רקטה במקום הראוי לחוקן, ויציאה לסיבוב בכביש… (וכדי שלא יאשימוני באפלייה מאצ’ואיסטית, אשווה את האופנוע גם לטמפון-סילון).
ומהי תשובתם של האופנופסיכים? הפקקים.
“פקקים??” הם שואלים בתדהמה מעושה ובהיתממות מאוסה, ” לנו אין פקקים! אנחנו שמים קצוץ על פקקים!”
כן. זה נכון. הם בהחלט שמים קצוץ על פקקים. מתפתלים כשרשורי-מעיים בין כולנו, השפויים האוחזים בהגה ומזיעים בשקט בפקקים, ולועגים לנו בפה מלא. עשרות-אלפי שקלים הם מוכנים להוציא ובלבד שלא ישאו בעול יחד עם כולנו. כאילו הם מורמים מעם. כאילו הם מיוחסים. כאילו הם תלמידי ישיבה. וזו, רבותי, היא האמת הפשוטה: הם פשוט משתמטים! בורחים משותפות-הגורל, מן הסולידריות עם העם. מהטיית השכם כמו כולם. ולמה לברור במלים ולא לומר במפורש: הם ממש תוקעים סכין בגב האומה התקועה בפקק!
אילו היה משתמט מן הצבא צוהל כך בפרהסיה על השתמטותו ומכריז: “גיוס?? לי אין גיוס! אני שם קצוץ על הגיוס!” היו כולם מגנים אותו, מחרפים אותו, אולי אפילו מחרימים אותו. אבל כשאופנומניאקים מתהדרים כך בהשתמטותם מן העמידה בפקקים – איש לא פוצה פיו. האם זה צודק? האם זה הגיוני? האם זה הולם את מוסריותו של עם הבחירה?
ואגב “פקקים”: האגדה כאילו הם מגיעים יותר מהר לכל מקום, נטולת כל בסיס. הם אמנם מגיעים לפני אוחזים בהגה, אך עד שהם מתקלפים מכל הבולשיט שהם עוטים על עצמם לכבוד כל נסיעה למכולת, נהגי המכוניות כבר הגיעו מזמן. הנה רשימה חלקית: משקף רכיבה, קסדה, כפפות עד המרפק, מעיל דמוי-עור (גם ב-40 מעלות בצל), מכנסי פולימרים שחורים ודביקים, מגיני מרפקים מקוולאר, מגיני ברכיים מבטון-מזויין, מגפי-רכיבה מפלסטיק יצוק, מגן-כליות משוריין. עד שהאופנומאנייק מקפל הכל, מכניס לארנק-המטען שיש לצעצוע שלו, מוציא משם בגדי בן-אדם ולובש – המכולת כבר סגורה מזמן. זה נורמאלי?
והצבעים, הצבעים… כל ארון הבגדים הזה, וגם האופנוע עצמו, מקושטים בשלל צבעי זרחן מטורפים, עם חיצים שחורים על רקע זהב בוהק, משולשי תפוז פלסטיק על רקע פירמידה בירוק-צפרדע, סגול צורח, טורקיז נובח, צהוב מהבהב, ארגמן משלהב… כאילו גדל המעצב כל חייו על דיאטה של LSD. וכל עסק נראה כמו זנבו המתנפנף של טווס מחורמן שלא הצליח עדיין לתפוש בת-זוג לערב…
האמנם חייב שאר העולם השפוי לסבול את תצוגת-החיזור המתמדת הזאת מול עיניו? וכי מישהו מאיתנו אשם בבעיותיהם האישיות של אנשי הקהילה המוטור-סיקלית?
אך בעצם, אין מקום לפליאה. הרי די שמץ של השכלה כללית ובמבט מהיר על אופנוען המוטל בשולי הדרך, כדי להבין שכל התופעה האופנועית כולה איננה אלא טעות אבולוציונית מצערת. תקלה של הטבע. כמו עוף הדוֹדוֹ, כמו הלֶמִינְגים, כמו החוליה החסרה בהתפתחות האדם. 30 מיליון שנה נדרשו לאדם כדי לרדת מן העצים ולהיעשות להומו-סאפיינס עם מכונית. 20 דקות על “מוטו-גוצי”, והוא שוב תקוע על איזה עץ. ממש אבולוציה ברוורס.
(ורק מטעמי נימוס, לא נתעכב על משמעויותיו המרומזות של השם “מוטו גוּצִי”, והקשר בינו לבין מהות וחזות רוכביו). הייפלא על-כן שהעיוות ההתפתחותי הזה עושה כל שביכולתו כדי להשמיד את עצמו מעל פני האדמה? בדיוק כמו שעשו עוף הדוֹדוֹ, הלֶמִינְגים והחוליה החסרה בהתפתחות האדם.
ממילא, אין זה גם מקרה שהאופנוע, רוכבו, ולעתים רק חליפתו וקסדתו, משמשים פק”ל של רוצחי מאפיה, שודדי בנקים, חוטפי ארנקים ומחסלים מקצועיים עצמאיים. וכי שמע מישהו אי-פעם על רצח שבוצע מתוך קיה פיקנטו? מחסל שנמלט מן המקום בדצ’יה סנדרו? חוטף ארנקים שפעל מתוך מרצדס S קלאס? לא! רק גוצי וסוזוקי, הונדה וימאהה, קאוואסקי וסוקיאקי משמשים אותם. ולא במקרה.
לא מכבר שמעתי כי נעשים פה ושם מאמצים לפתח גם אופנוע אוטונומי. רק אלוהים יודע בשביל מה. האם יימצא מי שישלח את המוטו-גוצי שלו לגן הילדים כדי להביא את הילד? האם אפשר יהיה לשלוח אופונוע אוטונומי לנתניה כדי שירצח שם מישהו על רקע חיסול חשבונות? ואולי כדי שאפשר יהיה לשלוח להקת אופנו-טונומים (“מלאכי גהינום” אוטונומיים) לעיירה קטנה כדי להפחיד את תושביה?
בכל-אופן, אני לא הייתי בוטח באופנוע אוטונומי. כי אם היצור הזה יהיה אוטונומי ממש – אין ספק שבמוקדם או במאוחר הוא גם יקום בלילה וירצח את בעליו. זה הרי ב-DNA שלו להרוג את אדונו. בקיצור, דו-גלגל הוא פגע-רע. ואסור בשום-פנים לקדם את ההתמכרות לשטות הממארת הזאת.
כהצעת-פשרה, אני מבקש להציע שבמקום לטרוח על אתר לענייני דו-אופן ובעליו, יוקם אתר לענייני תלת-אופן ובעליו. ומכיוון שהשכל והמנטליות של רוכבי דו-אופן אינו שונה בהרבה משכלם ומנטליותם של רוכבי תלת-אופן, המעבר יהיה פשוט, נעים וקל. זה כל מה שדרוש כדי לחזור לשפיות: עוד גלגל. וכמו שאמר אברהם אבינו לעפרון החיתי – “גלגל אחד ביני ובינך – מה הוא…”
