פסיקה זאת התקבלה בתביעתה של ש. שלמה כנגד חברת הביטוח AIG ומבוטח שלה, אשר פגע עם מכוניתו המבוטחת ברכב ששייך לחברת ש. שלמה וגרם לו לאובדן מוחלט.

אחד העקרונות המקובלים בדיני ביטוח ובפסיקה הרלבנטית הוא שהפיצוי שמשלם המבטח חייב להיות שווה ערך לסכום אשר "משיב את המצב לקדמותו", כלומר שהוא צריך להשיב את הניזוק למצב בו היה לפני קרות הנזק אבל לא מעבר לכך.

במקרה הזה נהרסה כליל המכונית של שלמה סיקסט, מסוג רנו פלואנס דיזל משנת הייצור 2013, וש. שלמה תבעה לקבל מן המבוטח ומחברת הביטוח שלו (אשר הכירה באחריות המבוטח לתאונה) סכום של 61,479 שקלים.
תביעתה של שלמה מבוססת על מחיר המחירון של לוי יצחק ולפיו על שווי המכונית לאחר הפחתה של 14% שנקבעה למכוניות מליסינג, בקיזוז סכום שהתקבל ממכירת שרידי הרכב ובתוספת שכר טרחת שמאי, גרירת הרכב והפרשי הצמדה וריבית.

אלא שחברת הביטוח AIG הסכימה לשלם לש. שלמה רק 50,912 שקלים, וזאת בטענה שאת חישוב הערך של המכונית יש להתחיל במחיר האמיתי שבו הוא נרכש מן היבואנית, או, לחילופין, לפי מחירו של רכב חלופי.

AIG טענה ששלמה רוכשת כלי רכב בהנחה משמעותית ממחירי המחירון שלהם, ובמקרה הזה היא לא רכשה לעצמה מכונית משומשת דומה אלא החליפה אותה במכונית חדשה שאותה רכשה מיבואן.

AUG פנתה אל ש.שלמה כדי לקבל מסמכים שנוגעים למחיר הרכישה של המכונית שניזוקה, אולם ש. שלמה סרבה לגלות את המסמכים המבוקשים ולכן AIG הפחיתה חד צדדית 15% משווי הרכב במחירון.

שעור ההנחה הוא סוד מסחרי?

ש. שלמה טענה שגם לו הייתה מקבלת את המכונית במתנה עדיין מגיע לה פיצוי, ואף טענה שבקשות דומות לגילוי מסמכים הוכרעו בעבר ומדובר ב"מסע דיג תוך שימוש לרעה בהליכי משפט".

שלמה טענה שיש לדחות את הבקשה משלוש סיבות, והראשונה בהן היא היעדר רלבנטיות של המסמכים, היות שהערך לפיו יש לחשב את גובה הפיצוי הוא השווי של המכונית שניזוקה בסמוך לפני התאונה.

סיבה נוספת, לטענתה, היא שהמסמכים המבוקשים הינם סוד מסחרי, ובנוסף נטענה גם טענה משפטית לפיה הבקשה מנוגדת לתכלית סדר הדין המהיר.

הרשם הבכיר יניב ירמיהו קבע, על סמך פסיקות קודמו, שעקרון 'השבת המצב לקדמותו' משמעותו היא פיצוי הניזוק בשיעור הנזק שנגרם לו וכן אי התעשרות שלו על חשבון המזיק.
"נקודת האיזון", הוא כתב בפסק דינו, "בוודאי במקרה זה, אינה קלה, אולם סבורני כי האומדן הקרוב ביותר יהא פיצוי המשיבה בהתאם לערך הרכב החלופי שנרכש על ידה (ובלבד, כמובן, שנרכש רכב חלופי דומה לזה הנפגע במועד סמוך לאירוע הנזיקי). לשם הגשמת תכלית ההשבה, המשמעות הינה התחשבות בהנחה אותה מקבלת המשיבה בעת רכישת הרכב החלופי…
לצורך המחשת העמדה, ניטול מקרה פשוט בו המשיבה רכשה רכב חדש ששוויו בשוק החופשי 100,000 ש"ח בהנחה של 25% ממחיר המחירון לצרכן. לאחר מספר ימים ארעה תאונה שלא באחריות נהג המשיבה והרכב הוכרז כ"אובדן גמור". שמאות מחיר השוק (שאינו מגלם את יתרון המשיבה כחברה העוסקת בתחום הרכישות) הינו מחיר הרכב בניכוי 14%. במקרה זה, ככל שיינתן פיצוי בהפחתה של 14% בהתאם לחוות דעת השמאי, יגרור הדבר "התעשרות" הניזוק, במקרה זה, ב- 11% משווי הרכב".

אלא שש. שלמה העלתה טענה נוספת, לפיה היא לא "שחקנית" בשוק כלי הרכב מיד שניה ולכן אין לה יתרון ביחס למחיר השוק כפי שנקבע על ידי השמאי.
לכן, לטענתה, הפיצוי צריך לשקף את גובה הנזק שנגרם לרכב המשומש, ואם אין אפשרות לקבל הנחה בשוק המשומשות יש לקבוע שגובה הפיצוי יהיה מחיר הרכב המשומש בשוק החופשי.

הרשם הבכיר לא קיבל את הטיעון וקבע: "הגם שעמדה זו מקובלת עלי ברמה העקרונית, ספק אם היא תואמת את המציאות בהתחשב בכך שלרוב המשיבה לא רוכשת רכבים משומשים.
יתר על כן, אין חולק כי על הניזוק להקטין את נזקיו… על הניזוק לפעול לא אך לטובת האינטרס שלו, כי אם אף לטובת האינטרס של המזיק", ציטט הרשם מפסק דין קודם, "משעל המזיק… לאפשר לניזוק לרכוש רכב חלופי… בצירוף חובתו של הניזוק להקטין נזקיו, הרי שיש לקבוע כי הפיצוי הראוי יהא בשווי הרכב החלופי הנרכש, תוך התאמה מירבית של נתוני הרכב הנרכש לזה הניזוק".

בשפה פשוטה קבע הרשם שחברת שלמה צריכה לקנות רכב משומש במצב קרוב ככל האפשר לזה שניזוק, ואם היא מחליטה לנצל את יתרונה ולקנות מכונית חדשה הרי שיש להתחשב ביתרונה בשוק הרכבים החדשים.

"כל מצב אחר יהא בבחינת התעשרות הניזוק על חשבון המזיק, ומצב כאמור, לשיטתי, יש למנוע. במצב דברים זה יוצא אמנם המזיק "נהנה", אולם הניזוק "אינו חסר". זהו המצב הקרוב ביותר, על פני הדברים, להגשמת תכלית הפיצוי".

הרשם דחה את סירובה של ש. שלמה לגילוי מסמכי הרכישה של הרכב החדש בנימוק שמודבר בסוד מסחרי: "אף אם אצא מנקודת הנחה לפיה שיעור ההנחה אותה מקבלת חברת ליסינג נחשב כ"סוד מסחרי" לא יצדיק הדבר אי גילוי המסמך. ראשית, מדובר בתובע הנדרש להוכיח נזקיו. משבחר להביא תביעתו בפני בית המשפט ולצורך כך יש להמציא מסמך חסוי, לא יקבל פטור מחובתו להוכיח את שיעור הפיצוי המצוי לעולם במחלוקת; שנית, התובעת היא שבחרה, כאמור, לרכוש רכב חדש תוך ניצול כוחה בשוק הרכבים החדשים. אילו רצתה, יכלה לרכוש רכב בשוק הרכבים המשומשים, ולהציג את המידע הרלבנטי – שעל כך אין חולק – לא חסוי; שלישית, טענת החיסיון נסוגה בפני עשיית צדק, גילוי האמת ומימוש תכלית שיעור הפיצוי; רביעית – וזה העיקר – הדין עורך את האיזון הראוי בין חובת הגילוי והיות המסמך "סוד מסחרי" וקובע כי בית המשפט רשאי ליתן צו במהלך ההליך המשפטי בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי, לרבות קביעה כי הסוד לא יפורסם…

סיכומו של דבר, לצורך קביעת שיעור הפיצוי על חברה העוסקת בתחום הליסינג ו/או חברה בעלת יתרון ממשי ברכישת כלי רכב לחשוף בפני בית המשפט את מחיר הרכב החלופי שנרכש בסמוך למועד התאונה, בנתונים דומים ככל הניתן לרכב הניזוק.

ככל שרכשה החברה רכב חדש יהא עליה לחשוף את שיעור ההנחה לו זכתה בעת רכישת הרכב החלופי, לצורך מניעת התעשרותה על חשבון המזיק. משמדובר בסוד מסחרי, יועבר תחילה מסמך רכישת הרכב החלופי לעיון בית המשפט, ובהתאם לצורך יינתן צו מתאים להבטחת אי גילוי הסוד המסחרי ומניעת פרסומו".

תא"מ 5775-01-15

The post בית המשפט: שלמה סיקסט תגלה את ההנחה שקיבלה appeared first on TheCar.

אבל אם שקלתם לרכוש פוליסת ביטוח מחברת ש. שלמה קחו בחשבון שעובדים בה גם אנשים שחושבים בדרך יצירתית יותר מזו של "האדם הסביר", ולדעתם גניבתו של רכב מבוטח היא מקרה שמאפשר לחברת הביטוח לשלם למבוטח פיצוי מופחת.

והנה סיפור המעשה: מ.ח. רכש מחברת 'ש. שלמה רכב' מכונית מדגם יונדאי i30 סטיישן אשר שימשה בעברה כמכונית בליסינג. במעמד הרכישה הוצע למ.ח. לרכוש פוליסת ביטוח בחברת הביטוח של הקבוצה, ובשיחה עם נציג חטיבת הביטוח נאמר לו, כפי שמעידה גם הקלטת שיחת הטלפון עם נציגת החברה, שבמקרה של נזק הוא יקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון המלא של הרכב ללא ההפחתה המקובלת בגלל עברה של המכונית. פחות מחודשיים לאחר הרכישה נגנבה מכוניתו של מ.א, והוא פנה בתביעה אל חברת הביטוח.

לתדהמתו של מ.ח. שולמו לו רק 52,728 ש"ח למרות שמחיר המחירון של המכונית היה באותה עת 69,000 ש"ח, וזאת לאחר שקוזזו ממנו 22% בגלל תפקידה הקודם של המכונית בשורות הליסינג, וסכום נוסף בגלל קילומטרז' גבוה ומועד העליה לכביש.

מ.ח. טען בפני חברת הביטוח שלנוכח ההבטחה שקיבל אסור היה להפחית סכומים אלה, ומשטענותיו נפלו על אוזניים ערלות הוא הגיש תביעה לבית המשפט.

לדברי מ.ח, במעמד רכישת הפוליסה הוא לא קיבל הצעת ביטוח מסודרת ובה פירוט של פרמטרים שבגינם רשאית חברת הביטוח להפחית מן הפיצוי שמגיע לו, ולא הוחתם על הצעה כזאת, וזאת בניגוד להוראות המחייבות של המפקח על הביטוח – ולכן חייבת ש. שלמה להשיב לו את ההפרש בסך של 15,472 שקל.

נציג חברת הביטוח ש. שלמה טען מנגד שבפוליסת הביטוח שהועברה לידי מ.ח. לפני גניבת המכונית נכתב במפורש: "מוסכם כי במקרה ביטוח שבו יוכרז הרכב כאובדן מוחלט לא יופחתו תגמולי הביטוח בגין גורם הפחתה של ליסינג / השכרה (למעט מקרה גניבה בו לא נמצא הרכב בתוך 30 ימים מיום הגניבה)".
במקרה זה, לטענתו, מדובר בגניבת הרכב ולא בתאונה שגרמה לאובדן מוחלט, כלומר בסייג שכתוב באופן ברור ומפורש בפוליסה. לכן ברור שההפחתות ממחיר המחירון בוצעו באופן הגון וראוי, כמסוכם בין הצדדים. לו היה מדובר בתאונה והמכונית הייתה מוכרזת כ"אובדן גמור" (טוטאל לוס), טען נציג החברה, הרי שמ.ח. היה זוכה במלוא ערך המכונית, כמובטח.

לצורך ביסוס הטענה ציטט נציג החברה את נהלי משרד התחבורה שבהם נקבע ש:"רכב באבדן גמור" הוא רכב ששמאי רכב קבע לגביו שהוא יצא מכלל שימוש או שהנזק הגולמי בו הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב".

הרשם הבכיר בנימין בן סימון לא התרשם מן הטיעון הזה ומתח ביקורת נוקבת על התנהלות החברה בכלל, ובפרט על הטיעון לפיו אובדן גמור לא כולל מקרה של גניבה.

תחת זאת העדיף בן סימון את הגדרת "אובדן גמור" שקיימת בפוליסה התקנית לרכב בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, שם כתוב: "נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים; בפוליסה זו, "רכב באבדן גמור" –
(1) רכב שנגנב ולא נמצא בתוך 30 ימים מיום הגניבה;
(2) רכב ששמאי רכב מוסמך קבע לגביו כי התקיימו בו אחד מאלה:
(א) הוא יצא מכלל שימוש והנזק הישיר שנגרם לו, למעט נזק ישיר שנגרם מירידת ערך, הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב ביום קרות מקרה הביטוח כולל מסים;
(ב) הרכב אינו ניתן עוד לשיקום והוא נועד לפירוק בלבד".

לפי פסיקת בן סימון יש להעדיף את תקנות הפיקוח מפני ש"כאשר קיימת הוראת חוק ספציפית והוראת חוק כללית – גוברת ההוראה הספציפית על ההוראה הכללית… עסקינן במקרה דנא בעניין הקשור לניסוח פוליסת ביטוח ולא לתקנות התעבורה, כאשר הקשר היחיד לתקנות התעבורה בא לידי ביטוי בכך שמדובר ברכב מנועי בלבד. מכאן, הפרשנות הקובעת היא זו המופיעה בפוליסה התקנית ולפיה רכב באבדן גמור הוא, בין השאר, "רכב שנגנב ולא נמצא בתוך 30 ימים מיום הגניבה". מכאן, טענתה של הנתבעת לפיה אובדן גמור אינו בגדר גניבה דינה להידחות מכל וכל".

ועוד הוסיף הרשם הבכיר וקבע: "מעיון בתמלול הקלטת שיחת הטלפון בין נציגת חברת הביטוח לבין המבוטח עולה כי לא רק שלא נאמר בה דבר על "משתנים מפחיתים" אלא נאמר בה שגם אם קיימים משתנים מפחיתים הם לא ישנו דבר בשיעור הפיצוי. צריך לקחת בחשבון, בהקשר זה, כי על פי ההלכה הנוהגת, די באי אזכור של "משתנים מפחיתים" בשלב הקדם חוזי כדי לקבוע שחברת הביטוח הפרה את כללי ההתקשרות, ועל כן עליה לשאת בתוצאות ההפרה… בחוזר שפרסם המפקח על הביטוח נאמר מפורשות כי אם לא פעל המבטח לפי החוזר שמחייב לפרט בכתב, בליווי דוגמאות את הגורמים המפחיתים מגובה הפיצוי – יחול במקרה ביטוח של אובדן גמור ערך הרכב הבסיסי המקובל אצל אותו מבטח או לפי מחירון אחר מקובל בשוק, ללא התחשבות במשתנים מפחיתים שלא צוינו… בענייננו לא הזכירה נציגת המבטחת בשלב הצעת הביטוח כל משתנים מפחיתים ומכאן יש לומר כי מחדלה של הנתבעת לציין את "המשתנים המפחיתים" ללא מתן דוגמאות אשר יבהירו את אופן השימוש בהם, חייבת להביא לתוצאה לפיה מנוע ממנה מלעשות שימוש במשתנים אלו – לרעתו של המבוטח.

יש לקחת בחשבון שנציגת חברת הביטוח הבטיחה למבוטח כי במקרה של אובדן גמור/מוחלט הוא יקבל מחיר מלא על הערך של הרכב… אבל בפוליסה עצמה ביצעה חברת הביטוח תפנית ובמסגרתה קבעה "משתנים מפחיתים" יחולו וכי משתנים המשפיעים על ערך הרכב לצורך קביעת תגמולי ביטוח כאמור לעיל הם אלה המפורסמים במחירון לוי יצחק וזאת בלווית שתי דוגמאות כחוק. ברי הדבר שבית המשפט לא יקבל תפנית זו, שכן יש להתחשב אך ורק באמור בהצעה לחוזה הביטוח וזאת לפי האמור בחוזר המפקח כאמור לעיל. כמו כן, יש לראות בשינוי הנוסח לרעת המבוטח פעולה מכוונת שלא בתום לב של חברת הביטוח אותה יש לדחות מכל וכל".

בסופו של יום קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחברת ש. שלמה חויבה לשלם לתובע לא רק את הסכום שאותו תבע, 15,472 ש"ח, אלא גם הצמדה למדד בתוספת ריבית גבוהה של 12% מיום גניבת הרכב ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף חויבה ש. שלמה בהוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ובהוצאות שכר טרחת עו"ד בסך 5,500 ש"ח.

בן סימון חייב את חברת הביטוח בריבית מיוחדת תוך שהוא מנצל את ההזדמנות לגעור פעם נוספת בחברת הביטוח ולהדגיש שלתפישתו מדובר בחוסר תום לב קיצוני מצידה: "במיוחד כוונתי לפער הקיצוני בין הבטחות בהצעה בעל פה לבין ההתנערות מהן בפוליסה בכתב", כותב הרשם הבכיר, "כך לדוגמה, כוונתי לפער בין הבטחתה של נציגת חברת הביטוח ממנה ניתן להסיק כי "משתנה מפחית" כגון ליסינג לא יילקח בחשבון, לבין נוסח הפוליסה שבו נאמר כי משתנים מפחיתים כן יילקחו בחשבון ולבין העובדה שמוקד המחלוקת בענייננו הוא הפחתה בגין ליסינג… עצם הטענה שהועלתה על ידי חברת ביטוח שאובדן גמור/מוחלט אינו כולל גניבה היא טענה שיש בה חוסר תום לב קיצוני… הרי בפוליסה עצמה נאמר כי: "המחירון המשמש בסיס לקביעת ערך הרכב, לעניין תשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן גמור של הרכב לרבות גניבה של הרכב הוא מחירון הרכב של לוי יצחק". בחוזי ביטוח הפרשנות היא כנגד המנסחת שהיא חברת הביטוח וחזקה עליה שהיא תדע היטב מה כתוב בפוליסה וגם אם הדברים יופעלו כנגדה בבוא העת".

תא"מ 44497-07-15

The post בלי חוכמות: גניבת רכב היא אובדן גמור appeared first on TheCar.

למרבה המזל, ישנם גם מי שלא מוכנים להרכין ראש בפני "השיטה", ובזכותם מפיקים לעיתים בתי המשפט פסקי דין ראויים לציון עם אמירות כגון זו של שופט בית משפט השלום בתל-אביב, אריאל צימרמן, במקרה שלפנינו: "המחלוקת העקרונית שהציגו הצדדים", כתב השופט צימרמן, "מצדיקה דיון עקרוני, שתכליתו מניעת התדיינויות עתידיות מעין אלה".

למרבה הצער, כל עוד שבתי המשפט נוהגים ביד רכה כלפי מי שמנצלים את חוסר הסימטריה הזה, כנראה ש"שיטת מצליח" לא תעבור במהרה מן העולם.

קיצורה של פרשה זאת פשוט, ומי שזמנו קצר יכול להסתפק בעיקרי הדברים. יחד עם זאת מדובר בפרשה ששורת הסיכום שלה חביבה, ואולי תהיה גם שימושית עבור מי מאיתנו, לכן מומלץ להעמיק ולקרוא אותה עד תום.

המחלוקת שהתגלתה בין בעל הרכב י.ו. לבין חברת הביטוח ש. שלמה נגעה לסכום הצנוע של 244 ש"ח בלבד. זהו ההפרש בין מה שחברת הביטוח החליטה שהיא מוכנה לשלם תמורת עבודת שמאות שאותה ביצע עבור י.ו. השמאי נתן מוסקל, לבין הסכום שאותו שילם הנפגע לשמאי שלו, לאחר שמכוניתו נפגעה על-ידי רכב שבוטח על-ידי המבטחת.

עלות השמאות הייתה 944 ש"ח בתוספת מע"מ ואילו ש. שלמה החליטה שהיא מוכנה לשלם רק 700 ש"ח בתוספת מע"מ.

חברת הביטוח ש. שלמה לא התווכחה עם השמאות עצמה, ושילמה את סכום הנזק שקבע השמאי, אבל טענה ש"שכר טרחת שמאי סביר לאומדן הנזק (הוא) 700 ש"ח" ולא הסכימה לשלם את הסכום המלא ששולם לשמאי.

סביר להניח שרובנו היינו מתייאשים ומוותרים, אבל י.ו. החליט שלא לוותר אף על הסכום הפעוט לכאורה, והוא תבע אותו בבית משפט השלום בטענה שמדובר בתביעה עקרונית.

אפשר אולי לומר משהו לגבי ההתעקשות של ש. שלמה לנהל משפט על 244 ש"ח, אבל היות שהבטחנו את סיכום הדברים כבר בראשיתם נגיע כבר כאן לשורה התחתונה ונספר שהשופט צימרמן זרק את ש. שלמה מכל המדרגות, הורה לה לשלם את הסכום שנתבע ממנה בתוספת הוצאות משפט, ולא חסך ביקורת מעצם קיום ההליך ומבזבוז זמנו של בית המשפט.

הצד שכנגד

חברת הביטוח ש. שלמה טענה ש"לפנינו קונספירציה החובקת את עורך הדין והשמאי גם יחד" (במטרה) להוציא ממנה כספים בגין שכר טרחת שמאי באופן "מנופח", ואף לגרור את ההליך לכלל תובענה על מנת להכביר בהוצאות.

אלא שהשופט צימרמן היה ברור לחלוטין כאשר פסק כך: "הצדק עם התובע, ואין אלא להצר על כך שנזקק לניהול הליך משפטי על מנת לקבל את מה שראוי היה שיקבל מן הרגע הראשון. המחלוקת העקרונית שהציגו הצדדים מצדיקה דיון עקרוני, שתכליתו מניעת התדיינויות עתידיות מעין אלה, שלמגינת הלב הן נפוצות וגוזלות משאבים".

בדיון בבית המשפט התברר כי חברת הביטוח שלחה ל.י.ו. הסכם לחתימה , בבחינת "כזה ראה וקדש", וטענה בכתב ההגנה שלה כי "מה לו לתובע להגיש תביעתו, שעה שנזקיו כבר הוטבו, זולת אותה מחלוקת מזערית בעניין שכ"ט השמאי".

בנוסף, טענה כי סכום של 944 ש"ח כשכר טרחה הוא "מופרז בעליל". לעומת זאת, הסכום שהיא שילמה לתובע כשכר טרחת שמאי הוא "הסכום הנהוג והמקובל בשוק ו/או לפי ערכים ו/או אומדן נהוג ומקובל כפי שנקבע על ידי שמאי ו/או מבקר ו/או בוחן התביעה מטעמה".

ש. שלמה טענה גם כי "הלכה", המעוגנת בפסיקה רלבנטית (שלא הובאה) ובהנחיות המפקח על הביטוח (שלא הוצגו) כי חברת הביטוח אינה חייבת לשלם לתובע אוטומטית את מלוא סכום דרישתו בגין רכיב שכ"ט השמאי.

ועוד מעריכה הנתבעת כי לא התובע הוא שהניע את הגשת התביעה, בשל חסרון הכיס הקל שסבל, כי אם "גורמים אחרים ונוספים" שזוהו על ידה בדיון כעורך הדין והשמאי, ועל כן היא עמדה על מיצוי ההליך עד תום, לרבות תוך חקירת התובע והשמאי גם יחד…

…"חברת הביטוח", קבע השופט, "בחרה באופן מובהק לקזז מן התשלום של שכר הטרחה של השמאי בלא שהיה לה כל בסיס לעשות כן ומתוך הנחה שאדם סביר לא יתבע סכום זניח כדי לא להסתבך בתשלום אגרת משפט ובהליך משפטי, אלא אם כן מישהו מעודד אותו לעשות זאת".

השופט צימרמן מציין שחברת ביטוח (אכן) אינה חייבת לשלם אוטמטית כל שכר טירחה ששמאי דורש… עם זאת, אין גם חובה לקזז אוטומטית משכ"ט שמאי, כאשר זה נדרש על ידי הניזוק ששילם אותו לשמאי.

"סירוב לשאת בהוצאות השמאי חייב שיהיה מטעמים סדורים ומבוססים: אם לדעת חברת הביטוח שכר הטרחה חריג, עליה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, לבקש מסמכים ביחס לסכום שבמחלוקת, ולמסור נימוק ענייני (להבדיל מסתמי) ביחס לדחיית כל חלק משכר טרחת השמאי. מעבר לאמור, מבהירות ההנחיות, מבטחת אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולדחות תביעה לתשלום שכר טרחת שמאי, כולל כהוצאות בתביעה של צד שלישי"- קבע השופט.

לשופט צימרמן היה גם מה לומר על הנתבעת שטענה שסכום של 244 שקל הוא "מופרז בעליל": "לו ידע השמאי להסביר את החישוב החשבונאי המדויק, לשכר הטירחה ולא היה נעזר ברואה חשבון – היה הוא רואה חשבון, לא שמאי"- אמר השופט והוסיף: "טענות הנתבעת בכל הקשור לאי סבירות חוות דעת השמאי הן אפוא סתמיות ונעדרות עיגון מינימלי. אולם חשוב מכך, התובע הוציא את הסכום של 944 ש"ח כנגד חוות הדעת (ולכן) השאלה הנכונה איננה האם ראוי היה לשמאי לחייב בגין "הוצאות תקורה" (אחד מסעיפי ההוצאה שפורטו בבקשת שכר הטרחה – ב.ב.) סך של 250 ש"ח. השאלה היא האם ראוי לומר לתובע-הניזוק כי היה מנוע מלשלם לשמאי את הוצאות התקורה האמורות, ככל שהוא מצפה לקבל שיפוי בגינן מן המזיק.

ככל שחברת הביטוח לא פעלה מראש על מנת לברר את טענות הניזוק, ודאי זה הפרטי, באשר לשכר טרחת השמאי שנאלץ לשאת בו, וככל שאין בידי חברת הביטוח נתונים ונימוקים סדורים שיבססו את סברתה כי שכר הטרחה הוא בלתי סביר עד כדי כך שמצופה מן הניזוק שלא לשלמו ובהתאם סבורה חברת הביטוח שיש להפחית הימנו – תתכבד ותשלם את שכר הטרחה. אין כל מקום לכך שתפחית, שרירותית, חלק משכר הטרחה, בנימוק סתמי שלפיו זהו האומדן ה"סביר", כאשר אין לה כל עיגון לסברתה זו… את שגרעה, תשלם אפוא" – פסק השופט.

השופט צימרמן מבקר גם את החלטת המבוטחת לנהל, מצידה, מאבק על 244 ש"ח בלבד, וכך הוא כותב: "הנתבעת החליטה למצות עד תום את ריבה עם השמאי, תוך עמידה על זימונו של השמאי וחקירה ממצה של התובע ושל השמאי גם יחד, שמא כל אלה חברו עם ב"כ התובע, שהחקירה עסקה גם בו ובקשריו עם התובע והשמאי. גם כאשר היה אמור להיות ברור כבר שנתיב זה מיצה עצמו ולא יקים הגנה לנתבעת, לא הרפתה, והמשיכה בחקירות ובטיעונים.

זו זכותה, אך להארכת הדיון שלא לצורך יש מחיר, המשקף את השחתת זמנו של בית המשפט, שכאמור אינו אלא זמנם של מתדיינים אחרים הממתינים לתורם. בגין אלה יבוא חיוב לטובת אוצר המדינה, גם אם על הצד המתון זו הפעם".

הדבר היחיד שנותר עלום לאחר דברים ברורים ונכוחים אלה, הוא מדוע בחר השופט להעניש את המבטחת בסכום צנוע של 3,000 ש"ח בלבד, אשר ספק אם מהווה מבחינתה תמריץ שלילי חזק מפני התנהגות דומה גם בעתיד.

בסופו של יום פסק השופט צימרמן שחברת הביטוח ש. שלמה תשלם למבוטח את הפרש שכר טרחת השמאי שלא שולם לו, בסך 244 ש"ח, וכן שער טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח, את אגרות המשפט בסך 756 ש"ח, וגם שכר לשמאי שהעיד מטעם התובע, בסך 650 ש"ח בתוספת מע"מ.

בנוסף, כאמור, "נקנסה" הנתבעת בסכום של 3,000 ש"ח בגין השחתת זמנו של בית המשפט, וסכום זה ישולם על-ידה לקופת המדינה.

תא"מ 25275-08-15

The post חברת הביטוח חטפה על הראש appeared first on TheCar.

האם יש קשר בין המחיר שבו נרכשה מכונית לבין גובה הפיצוי שמגיע למבוטח עבור מכוניתו שנפגעה בתאונה?

מפסק דינה של הרשמת הבכירה רנה הירש, מבית משפט השלום ברמלה, עולה שלא.

פסק הדין ניתן בעקבות דרישת חברת הביטוח AIG שחברת הליסינג ש. שלמה רכב תגלה לה את מסמכי הרכישה של מכונית בבעלותה, לאחר שזו ספגה אובדן מוחלט בתאונה עם מכונית שבוטחה על ידי AIG.

חברת הביטוח סירבה לשלם לש. שלמה את השווי המלא של המכונית, בטענה שחברת ש. שלמה, שהיא חברת ליסינג, רוכשת את המכוניות שלה בהנחות ניכרות מיבואני הרכב. חברת הביטוח דרשה לגלות לה את מסמכי הרכישה כדי שתוכל לחשב את "ערכו האמיתי" של הרכב לצורך תשלום הפיצוי.

לטענת AIG, מכיוון שחברת הליסינג מקבלת מן היבואנים הנחות משמעותיות אין לאפשר לה לקבל פיצוי גבוה ממחיר הרכישה, וגם היא זכאית ליהנות מההנחה לה זכתה חברת הליסינג. רק כך, לדעתה, יישמר הכלל הביטוחי של "השבת המצב לקדמותו".

ש. שלמה טענה מנגד שאין משמעות למחיר שבו רכשה את הרכב, כפי שלא היתה נדחית תביעה מי שקיבל נכס במתנה בשל העובדה שלא שילם דבר בעד הנכס. עוד טענה שהמידע והמסמכים שגילויים מתבקש הינם סודות מסחריים ועסקיים שאין לחשוף אותם.

הרשמת הבכירה רנה הירש, שדנה בתיק, קיבלה את עמדתה של חברת הליסינג: "לטעמי", היא כותבת בפסק הדין, "מחיר רכישת הרכב כלל אינו רלבנטי לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובעת בגין התאונה נושא התביעה, הנתבעים טוענים כי העיקרון המהווה בסיס לדיני הנזיקין, עיקרון "השבת המצב לקדמותו", מחייב שהתובעת לא תקבל פיצוי בגין התאונה בחישוב ערך הרכב בהתאם למחירון, אלא שיש לבסס חישוב זה על מחיר רכישת הרכב על ידי התובעת.
טענה זו מבוססת על תפיסה מוטעית, לפיה יש חשיבות כלשהי, ולו שולית, לעלות הרכישה של הרכב שניזוק, וזאת כאשר אין כל קשר בין מחיר זה לבין זכותה של התובעת לפיצוי בשל אירוע התאונה".

עוד הוסיפה הרשמת הבכירה ש"לו רכשה התובעת את הרכב במחיר העולה על מחיר המחירון, האם גם אז היה במחיר הרכב כדי להוות שיקול בסכום הפיצוי המגיע לה? בדומה, ניקח לדוגמא מקרה קיצוני הפוך, בו התובעת היתה מקבלת את הרכב במתנה וללא כל תמורה. האם אז אפשר היה לקבל את הטענה כי הרכב חסר ערך ולפיכך חרף הנזק שנגרם לו, באחריותו של המזיק, פטור המזיק מתשלום? לשתי שאלות אלה יש בבירור תשובה אחת: לא"…
…לצורך הפעלת עקרון "השבת המצב לקדמותו" יש צורך לקבוע מהו הנתון אשר ישמש להערכת המצב כ"קדמותו".
הפעלת הכלל משמעותה להביא את התובעת למצב בו היתה לפני אירוע הנזק שנגרם בתאונה נשוא התביעה, ולפיכך יש לקבוע מה היה שווי הרכב בדיוק לפני התאונה שבה היה מעורב. שווי זה הוא המחיר שבו ניתן היה למכור את הרכב, בסמוך עובר לתאונה, בעסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון.

אינני סבורה כי המחיר בו רכשה התובעת את הרכב – בין אם הוא מעל למחיר השוק ובין אם מתחת לו – מהווה שיקול כלשהו בקביעת נתון זה. הנתון היחיד הרלבנטי הוא שווי הרכב (רגע) לפני התאונה, ולא מחיר הרכישה".

תא"מ 36981-10-13

The post בית המשפט: מחיר הרכישה של מכונית לא קשור לגובה הפיצוי appeared first on TheCar.

לפני כעשרה חודשים הייתה כ' מעורבת בתאונת דרכים עם מכונית שנמצאת בבעלות חברת הליסינג ש. שלמה. האחריות לתאונה, ועל כך הסכימו גם בחברת שלמה, הייתה מצדו של נהג מכונית הליסינג. אלא שזה לא מנע מהחברה מלסרב לשלם לכ' את מלוא עלות הנזק שנגרם למכוניתה. במקום 6,114 שקלים, כפי שנקבע על-ידי שמאי רכב, שילמה החברה לנהגת רק 3,577 שקלים.

הסיבה: כ' לא עשתה די כדי להקטין את הנזק ולא דרשה שיתקינו במכוניתה חלקי חילוף משומשים, ולכן נעשה שימוש בחלפים מקוריים וחדשים. אם תקבל את מלוא עלות הנזק, כך נטען, תתעשר הנהגת על-חשבון חברת הליסינג. כ', שאינה מומחית בתחום הרכב ומעולם לא למדה שמאות, לא הבינה מדוע קיבלה פיצוי כה נמוך ופנתה לבית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה.

ומה שהתברר עד מהרה הוא כי החלפים המשומשים שנדרשו על-ידי חברת הליסינג פשוט לא התאימו למכוניתה של כ'. למעשה, שימוש בחלפים המשומשים במכוניתה של כ' היה דורש קידוח, וזו כמובן דרישה בלתי סבירה, שכן שימוש בברגים קודחים עלול לפגוע במרכב ובבטיחות הרכב. ולכן, גם אם כ' הייתה הופכת בן-לילה לשמאית רכב ובעלת מומחיות בינלאומית בתיקוני מרכב, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה ולהביא להרכבת חלפים משומשים במכוניתה.

"התעשרותה של התובעת"
"אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריות הנתבע 1 (נהג מכונית הליסינג, ש.ה) להתרחשות התאונה, (ו)ההכרעה הנדרשת הינה באשר לגובה הנזק", סיכמה אושרית הוברמן-היימן, רשמת בכירה בבית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, את עובדות המקרה. "הנתבעים (חברת שלמה) טוענים כי החלפים אשר הושמו ברכבה של התובעת הינם חדשים, בעוד שעל התובעת לפעול להקטנת נזק ולרכוש חלפים משומשים. עוד נטען, כי תשלום פיצוי בהתאם לשווי חלפים חדשים, יהא בו בכדי להביא להתעשרותה של התובעת על-חשבון הנתבעים".

אלא שכאמור, כ' לא עמדה בפני התעשרות פתאומית, שכן מידותיהם של החלפים המשומשים לא התאימו לאלו שנדרשו לתיקון מכוניתה. הרשמת הבהירה בפסק דינה כי "בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת נכתב כי '… אכן היו חלפים משומשים, אך במהלך הניסיון להרכיבם ברכבה של התובעת הסתבר כי הם אינם מתאימים במידותיהם לרכב, ולצורך הרכבתם יש להשתמש בברגים קודחים כדי להתאימם למקום. מנהלו המקצועי של המוסך, אשר אחריות התיקון חלה עליו משיקוליו המקצועיים, פסל את החלקים הללו והרכיב בפועל מכלולים מקוריים'".

חברת שלמה אמנם יכולה הייתה לנסות לערער על הקביעה בעניין התאמת החלפים המשומשים, אך עורכי דינה אף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעמה של כ' או את מנהל המוסך שבו תוקנה המכונית. "אין לבית המשפט כל עילה לפקפק במהימנות הטעם והנימוק שניתן במסגרת חוות הדעת לשימוש בחלפים חדשים, ועל-כן אני מקבלת אותו, כפי שהוא", ציינה הרשמת הוברמן-היימן.

"לתובעת אין כל ניסיון בשמאות"
גם טענת חברת שלמה בעניין אי-הקטנת הנזק על-ידי הנהגת, נדחתה. "אני מוצאת כי יכולתה של התובעת להשפיע על בחירת החלפים הייתה מצומצמת ביותר, עד כדי אפסית", כתבה הרשמת הוברמן-היימן. "אין לי ספק כי לתובעת אין כל ניסיון בשמאות בתאונות דרכים… ולא הוכח כי היה לתובעת בסיס כלשהו לדעת האם היה מקום להחליף (את) החלפים בחדשים, או שמא משומשים. משכך, לא ניתן היה לצפות ממנה להתמקח או לסרב לשלם בגין חלפים חדשים, או לעשות כל פעולה אחרת, ועל-כן אין לבוא אליה בטרוניה לעניין זה".

כמובן שגם מומחיות וניסיון בשמאות לא היו משנים דבר, שכן – כפי שכבר נקבע – החלפים המשומשים פשוט לא התאימו למכוניתה של כ'. "לא היו חלפים משומשים המתאימים למכוניתה של התובעת, ובהתאם להלכה, במקרה של ספק – ידה של התובעת היא על העליונה", סיכמה הרשמת. "משהגעתי למסקנה כי יכולת השפעתה של התובעת על ההחלטה להשתמש בחלפים חדשים הייתה אפסית, ולמעשה לא קיימת, גם לא ניתן לומר כי ניצלה לרעה את המצב במטרה להתעשר שלא כדין על-חשבון הנתבעים".

הרשמת חייבה את חברת שלמה לשלם לכ' את יתרת עלות תיקון הנזק, בסך 3,128 שקלים. בנוסף, קבעה הרשמת כי על החברה לשלם לכ' הוצאות בסך 650 שקלים. סעיף אחרון שבו חויבה החברה היה תשלום מלוא שכר הטרחה של השמאי מטעמה של כ': גם כאן ניסתה החברה לשלם פחות מכפי שנדרשה, כאשר סך "החיסכון" הגיע ל-140 שקלים. לדברי הרשמת הוברמן-היימן, "אני מוצאת את ניכוי הסך האמור (140 שקלים) מן הפיצוי בגין שכר טרחת השמאי כשרירותית ובלתי סבירה, ובקביעה כי המדובר בשכר טרחה 'גבוה מן המקובל' כבלתי מבוססת בעליל".

אלא שלמרות שקבעה כי הצדק היה עם כ', סירבה הרשמת לפסוק לטובתה תשלום בגין אבדן ימי עבודה ועגמת נפש. בעניין זה ראוי לציין כי גם אם כשלה הנהגת בהוכחת ראשי נזק אלה, מפסק הדין עולה כי פסיקה לטובתה גם בסעיפים אלה הייתה דווקא מועילה: חברות ליסינג, כמו חברות ביטוח, נוהגות לעתים בצורה שרירותיות, והגדלת היקף הפיצויים שהן נדרשות לשלם במקרים דומים לזה של כ' אולי תרתיע אותן מפני נקיטת הליכים מיותרים, שמסבים נזק כלכלי לנהגים.

The post חברת שלמה דרשה חלק משומש, שלא התאים לרכב שנפגע appeared first on TheCar.