קבוצת גבעות מתנשאת מעל נקודת המפגש של עמק יזרעאל עם עמק זבולון, ונושאת עדיין שרידים לישוב העברי העתיק בית שערים. בראשית תקופת הכיבוש העות'מני, אי שם במאה ה-16, התקיים כאן ישוב מוסלמי קטן עם 22 משפחות, וקרוב ל-200 שנים לאחר מכן מכרו העות'מנים את האדמות למשפחת סורסוק הלבנונית. בין לבין נבנה בסמוך לישוב קבר שייח – מבנה דו-כיפתי שבו קבור שייח אבריק.

לפי מסורת מקומית אחת שייח אבריק היה מוסלמי אדוק שהקפיד להתפלל חמש פעמים ביום ולרחוץ את ידיו ורגליו במים מכד שהיה צמוד אליו, ומכאן השם 'אבריק', שמשמעותו בערבית היא "כד". לפי מסורת אחרת קבור במקום הזה דווקא ברק בן אבינועם, שר צבאה של דבורה הנביאה.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 נרכשו האדמות על-ידי יהושע חנקין עבור הקרן הקיימת לישראל, אשר יישבה עליהן יהודים מתנועת הפועל המזרחי. זמן קצר לאחר מכן עברו המתיישבים לייסד את הישוב שדה יעקב והקרן הקיימת שלחה למקום את אחת הדמויות המפורסמות מימי ראשית ההתיישבות: השומר אלכסנדר זייד, אשר הקים שם חווה. באותה תקופה התגלע ויכוח אידאולוגי בין אנשי אגודת "השומר" מכפר גלעדי. חלקם ראו בשמירה לכשעצמה מקצוע וערך, אחרים סברו ששמירה על שטח ועל החיים, ועבודה חקלאית, הם שני צדדים של אותו מטבע: אי אפשר להיאחז בקרקע בלי לשמור עליה, ואין על מה להגן אם לא נאחזים בקרקע.

כמקובל בקרב יהודים התפצלו שתי הקבוצות זו מזו, ובמחצית שנת 1933 הוקם על גבעות שייח אבריק ארגון "אגודת השומרים הארץ ישראלית". ברוח התקופה והאידאליזם הסוציאליסטי הוא שימש גם כאיגוד מקצועי, ובמגילת הייסוד שלו נכתב כך: "מטרת חיי לשמר אדמתך מכל פגע, להגן עליך מכל צר ואויב, לפאר ולהאדיר את כבודך, לכל קריאתך – עמי ומולדתי – אני מוכן!"
ראשון החותמים על מגילת הייסוד היה אלכסנדר זייד, אשר הוא וחבריו פעלו בצפון הארץ, ולאחר מכן גם במרכז ובדרום, בעיקר כשומרים וכרועים של עדרי בקר וצאן. שלוש שנים לאחר הקמת האגודה נאלצו אנשיה להקים באותו אזור את 'בית הקברות של אגודת השומרים' כדי לקבור בו את הרועה, השומר, בועז פרסוב ז"ל.

בית הקברות, על שטח כולל של כ-33 דונמים, תוכנן על ידי משה יפה, חברו של זייד, ונועד רק לחברי האגודה – כפי שהוסכם גם בהסכם חכירה בין אנשי האגודה לבין הקרן הקיימת אי שם בשנות ה-60. תקצר היריעה מלספר כאן את סיפוריהם של כל אנשי האגודה שקבורים בשייח אבריק. רובם נולדו בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקדישו את חייהם לבניין הארץ ולהגנה עליה, וברוח זאת חינכו גם את בניהם ונכדיהם – שחלקם קבורים גם הם כאן.
כבר בשנת 1938 הקימה האגודה לא הרחק מבית הקברות את "פינת השומרים" כמקום יישוב לשומרים-רועים, ולצידה מכלאה לבקר אשר פעלה עד לתחילת שנות ה-40. כאן קיימו אנשי האגודה את טקסי ההשבעה למצטרפים חדשים, וכן מפגשים משותפים וטקסים. בתחילת שנות ה-50 הוקם שם "בית השומר" כאולם עם 300 מקומות ישיבה, מוזיאון וארכיון.

ביקור בבית הקברות הוא כמו מסע במנהרת זמן אל עידן תמים וחדור אמונה, אל אחד היסודות לכל מה שנבנה מאוחר יותר בארץ ישראל. הכניסה לבית הקברות נראית מסתורית כמעט כמו כמה מן האגדות שנקשרו לאגודה ולפעולותיה, ולאחר שעוברים על מספר מדרגות ומבעד סבך צמחיה מגיעים אל קיר בטון שעליו שלט ועליו הכיתוב "בית עולם לשומרים אשר נתנו נפשם לשמירה ולעם".
עוד גרם מדרגות שמוליך אל שביל מפותל, ממשיכים מבעד למבואה אפלולית וממנה מגיעים אל משטח גדול, מנומר בצללי עצי אורן ושיזף. מכאן כבר מתגלה תמונת בית העלמין, ואפשר להתחיל לשוטט בין המצבות ולגולל את סיפורי ההתיישבות של כל אחד מ"אנשי המייפלאוור" שלנו.

כאשר מביטים סביב לעבר הנוף אפשר לראות את שוליו הצפוניים של עמק יזרעאל ואת הישובים אלונים ובית לחם הגלילית, וגם את רשת הכבישים והמחלפים המודרנית. קשה, אבל אפשר לדמיין את כל האזור כפי שנראה לפני כ-90 שנים – נקי, צחיח, ושומם, ובעיקר תמים מאד.
גם השומרים הראשונים היו תמימים, אבל ממשיכיהם קצת פחות. לפני כשנתיים קיבל בית המשפט את תביעת הקרן הקיימת לישראל והורה על סיום הסכם החכירה בינה לבין אגודת השומרים. זאת לאחר שנקבע שהאגודה פתחה את בית הקברות לקבורה מסחרית, וש"בית השומר" שבמקום הושכר למסעדה ומרכז אירועים בניגוד להסכם…

כך מגיעים: נוסעים על כביש 722 מצומת התשבי לצומת השומרים ופונים מערבה אל הגן הלאומי בית שערים. ממשיכים דרך שיכון אלה ופונים ימינה אל רחוב השומרים לפי השילוט 'בית קברות אגודת השומרים'.

בסביבה: האנדרטה על גבעות שיח' אבריק. פסלו של אלכסנדר זייד מאהיל את ידו על עיניו מול השמש העולה כאשר הוא רכוב על סוסו.

צילומים: דובי זכאי

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

The post טיול לסופ"ש אל שייח אבריק appeared first on TheCar.