לנוכח זאת נאלץ המבוטח לתבוע את שומרה בבית משפט השלום בירושלים, שם דחתה הרשמת הבכירה סיגל אלבו אחת לאחת את כל הקביעות של החוקר הפרטי – וחייבה את שומרה לשלם למבוטח את הפיצוי המגיע, לו וכן הוצאות משפט.

חברת שומרה טענה להגנתה שמדובר ב"מקרה ביטוח שלא אירע", וכי הגניבה לכאורה בוימה למעשה על ידי התובע כדי להוציא ממנה כספים במרמה.
שומרה התבססה על דוח שחיבר החוקר הפרטי ישראל שריקי, לפיו "מניתוח העדויות והמידע שנאסף עולה כי קיים חשד למעלה מן הסביר כי אירוע גניבת הרכב הנטען לא התרחש".

שריקי מצא שמועד הרישוי השנתי של המכונית שנגנבה, 19.1.13, הוא גם יום הגניבה, וכי בעל הרכב לא שילם את אגרת הרישוי ולא ביצע למכונית מבחן רישוי.

ממצא נוסף שאותו הביא החוקר הוא שבפירוט כרטיס האשראי של התובע נמצא תשלום תמורת בדיקת רכב במכון הבדיקה "טסט ליין", ובנוסף גם מצא, לדבריו, סתירה בין עדותו של בעל הרכב לבין זאת של בת זוגו אודות נסיבות אירוע הגניבה.

בעוד שהתובע טען שהנסיעה האחרונה במכונית בוצעה בשעת לילה כאשר חזר עם חברתו מבית קפה, חברתו טענה שהשניים שבו מביקור אצל חברים.
בשלב זה, טען שריקי, ניתקה חברתו של התובע את השיחה וכאשר הוא ניסה לשוב ולהתקשר אליה היא נמצאה בשיחה ממתינה שלאחריה חזרה אליו עם גרסה שונה, תואמת לזו של התובע.

בעל הרכב שנגנב טען מצידו שבדיקת הרכב במכון בוצעה על-ידי אחיו והוא רק שילם תמורתה, וכי עסקת רכישת הרכב לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר.

התובע ציין, כי כרטיס האשראי היה אצל אחיו באותו החודש, אך מפירוט הכרטיס שהציג התובע עולה כי התובע תדלק את הרכב ביום שלפני האירוע.

כל הטענות נדחו

הרשמת הבכירה סיגל אלבו הגיעה למסקנה שאין בממצאים שאותם הביא החוקר בכדי לקבוע שחברת הביטוח שומרה הרימה את נטל ההוכחה לטענה לפיה התובע מסר לה עובדות כוזבות, או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח.

אלבו התייחסה לכל ממצאי החוקר הפרטי וביטלה אותם אחד לאחד.

לגבי אי ביצוע מבחן רישוי היא קובעת ש"אי ביצוע מבחן רישוי לרכב אין בו כדי להוכיח כוונת מרמה מצד התובע".

לעניין בדיקת מכונית אחרת במכון בדיקה יומיים לפני האירוע קיבלה הרשמת הבכירה את טענת התובע לפיה הוא התלווה לאחיו לשם ביצוע בדיקת מכונית שאותה הוא שקל לרכוש, וכי הוא זה ששילם עבור הבדיקה כפי שנהג לשלם הוצאות שונות אחרות עבור אחיו. "לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו" (בעניין זה) קובעת הרשמת. "העובדה שבחקירתו על ידי החוקר לא הבהיר התובע מפורשות כי נלווה לאחיו לצורך ביצוע הבדיקה, אין בה די כדי להעיד על מסירת עובדות כוזבות", היא הוסיפה.

אשר לסתירה כביכול בין גרסת התובע לגרסת חברתו מציינת הרשמת ש"התובע טען כי הוא וחברתו היו בבית קפה, בעוד שחברתו טענה בתחילה כי היו עם חברים ולאחר מכן תיקנה את גרסתה וציינה כי היו עם חברים ולאחר מכן בבית קפה. ראשית, אציין, כי ספק בעיני אם אכן מדובר בסתירה של ממש, שכן גם חברתו של התובע ציינה כי היו בבית קפה. מכל מקום, מדובר בעניין שהוא שולי לאירוע הגניבה הנטען ואין בו כדי להוכיח מסירת עובדות כוזבות…

…עוד אוסיף, כי מדו"ח החוקר עולה כי התובע תדלק את הרכב יומיים לפני האירוע בסכום של 270 ש"ח, כי מסר לסוכנות הביטוח את שני מפתחות הרכב המקוריים, כי דיווח למשטרה בזמן אמת אודות אירוע הגניבה וכי הוכחה טענת התובע כי במהלך חודש נובמבר 2012 בוצע תשלום עבור חלקי חילוף לרכב. כך גם בפירוט שיחות הטלפון שמסר הנתבע לחוקר לא נמצאו ממצאים מחשידים או שיחות טלפון בזמן הרלבנטי. כל אלה תומכים במסקנה כי אין מדובר באירוע גניבה מבויים, כפי שטוענת הנתבעת".

בסכומו של יום פסקה אלבו: "אני קובעת כי הנתבעת לא הביאה ראיות ממשיות אשר יש בהן די לצורך הרמת הנטל להוכחת כוונת מרמה מצד התובע, ועל כן אין הנתבעת פטורה מחבותה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח".

שומרה חוייבה לפיכך לשלם לתובע סך של 23,959 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשלם תמורת הוצאות התובע בסכום של 760 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינו בסכום של 5,000 ש"ח.

המסקנה שלנו היא ש"שיטת מצליח" של חברת הביטוח במטרה לדחות תביעות על סמך השערות או תמיהות שמעלה חוקר מטעמן – מבלי שהן מבוססות – הפכה להליך שגרתי מידי בחברות ביטוח רבות.

במקרים שבהם דוחים שופטים טענות כאלה טוב יעשו אם לא יסתפקו בכך אלא גם יטילו על חברות הביטוח עונשים כספיים שיגרמו להן לחשוב פעמיים אם לדחות תביעות של מבוטחים כלפיהן ולהתמודד מולן בבתי משפט.

תא"מ 53327-02-14

The post האם אי ביצוע טסט מעיד על הונאת ביטוח? appeared first on TheCar.

האם חברת ביטוח רשאית לשאול בטופס הצעת הביטוח אם לרוכש הפוליסה יש עבר פלילי, ולהתנות בכך את הנפקת הפוליסה?

סוגיה זו בדיוק נבחנת בימים אלה על-ידי המפקח על הביטוח, וכאילו ב"הרמה להנחתה" ניתן לאחרונה פסק דין בעניין זה ממש על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב.

חברת הביטוח שומרה סרבה לפצות שני מבוטחים שלה – שניהם בעלי עבר פלילי, אחד בתחום הסמים והאחר בתחום עבירות רכוש, תקיפה וגניבת מכוניות – לאחר שמכונית המאזדה שביטחו בחברה נגנבה.

לטענת חברת שומרה, המבוטחים ניסו להונות אותה בכך שכאשר רכשו את הפוליסה, ומילאו את השאלון הסטנדרטי שממלא כל מועמד לביטוח, הם טענו שאין להם עבר פלילי בעוד שבפועל הם הורשעו בפלילים.
חברת הביטוח טענה שלו היה ידוע לה שהשניים הורשעו בפלילים כלל לא הייתה מבטחת אותם, וכן שאף מבטח סביר לא היה מבטח אותם בתנאים כאלה.

אלא שהשופט הבכיר אלי ספיר, מבית משפט השלום בתל-אביב, סבור אחרת, ולכן דחה את טיעוני חברת הביטוח.

במהלך הדיון טענו המבוטחים שאמו של אחד מהם ניהלה את המו"מ מול סוכן הביטוח, והיא זו שמסרה את המידע השגוי. אלא שבהמשך התברר ששני המבוטחים הם מי שסיכמו את התנאים מול סוכן הביטוח ומסרו לו את הפרטים המטעים.

עוד עלה בדיון שבפני המבוטחים הוצג שאלון ובו 19 שאלות, כשלצד כל שאלה שני ריבועים, האחד עם הכיתוב "כן" והשני עם הכיתוב "לא". נוסח אחת השאלות הוא: "האם המציע או הנוהגים ברכב הורשעו בגין עבירה פלילית ב-7 השנים האחרונות (למעט עבירות תנועה)? אם כן, פרט", והתשובה שסומנה בטופס הייתה "לא".

למרות זאת, ספיר פסק שחברת הביטוח לא הצליחה להוכיח שהמידע הלא נכון שמסרו לה המבוטחים נמסר מתוך כוונה להונות אותה. לדבריו מוכיחה זאת העובדה שהשניים מסרו מרצונם לחוקר של חברת הביטוח אודות עברם הפלילי, ולא ניסו להסתירו.

בנוסף, לדעתו לא הצליחה חברת הביטוח להוכיח את הטענה לפיה מבטח סביר כלל לא היה מבטח את התובעים אפילו תמורת פרמיה גבוהה יותר, לו ידע אודות עברם הפלילי.

"משלא הוכחה כוונת מרמה", כותב ספיר, "היה על הנתבעת להוכיח, בהתאם לסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו.
בהתאם ל"הלכת סלוצקי", היה על הנתבעת במקרה זה להביא תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקי בתחום הביטוח, לפיו למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה הנותנת כיסוי למבוטח עם עבר פלילי בסמים. משלא עשתה כן, לא הצליחה הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה, כי היא פטורה מאחריות ולכן דין התביעה להתקבל".

בסופו של יום חויבה חברת שומרה לפצות את המבוטחים בסכום של 47,000 שקל (הערך המלא של הרכב שנגנב) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגניבה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,000 ש"ח + מע"מ.

במשרד המפקח על הביטוח בודקים בימים אלה את השאלה האם חברת ביטוח רשאית בכלל לשאול שאלה בנוגע לעברו הפלילי של מועמד לביטוח, ופסק הדין יוכל לתמוך בטענה ששאלה כזאת כלל לא רלבנטית כל עוד שאין תעריף ביטוח מיוחד למורשעים בפלילים שמבקשים לבטח רכוש.

תא"מ 23774-03-13

The post גם בעל עבר פלילי זכאי לפיצוי מחברת ביטוח appeared first on TheCar.

אם יש בבעלותך, או בבעלות המשפחה הגרעינית שלך, שני כלי רכב, כדאי מאד שתעשה ככל שתוכל כדי למנוע תאונה בין שניהם, אחרת, גם אם אתה מבוטח, הנזק הכלכלי עלול להיות גדול.

מי שלמד זאת לאחרונה על בשרו הוא רונן חרפוף, בעליה של מכונית נוסעים מסוג סובארו אימפרזה אשר הייתה מבוטחת בביטוח מקיף בחברת שומרה. לחרפוף, נוסף לסובארו, יש גם מונית מסוג סקודה אוקטביה.

לפני כשנתיים חנו הסובארו והמונית בחצר ביתו של רונן, אשתו החלה בנהיגה עם הסובארו ופגעה במונית. כתוצאה מן הפגיעה ניזוקו שני כלי הרכב.

חברת שומרה, מבטחת הסובארו, שילמה לרונן בגין הנזק שנגרם לסובארו, אך סירבה לפצותו בגין הנזק שנגרם למונית, אותו דרש במסגרת תביעת צד ג' כלפי חברת הביטוח.
אנשי שומרה טענו שבמקרה הזה מתקיים חריג שכתוב שחור על גבי לבן בפוליסה, לפיו "המבוטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות לעניין נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או בבעלות נהג הרכב, או לרכוש הנמצא בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או של נהג הרכב או של אחד מבני ביתם". במילים פשוטות: אי אפשר להגיש תביעת צד ג' לגבי נזק שנגרם לרכוש השייך למבוטח.

חרפוף, באמצעות עו"ד יוסי נקר, הגיש תביעה כנגד שומרה בבית משפט השלום בחיפה, ושם טען שבנסיבות התאונה האמורה אין להחיל את החריג על הנזקים שגרמה הסובארו למונית.

אחת מטענותיו היא שחריג זה יוצר מצב שבו מבוטח שרכבו פגע ברכב אחר של בן משפחתו לא יפוצה בגין נזקי הפגיעה ברכב האחר, על אף שביטח את רכבו בביטוח צד שלישי. זהו, לטענתו, מצב אבסורדי, באשר לא סביר שיִדָרש ביטוח נפרד לכיסוי מצב כזה.

עו"ד אתי עטייה, שייצגה את שומרה, טענה לעומת זאת שתביעת התובע, למעשה, היא כנגד עצמו: "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי נועד לכסות רשלנות מבוטח כלפי צד שלישי, ולא להיטיב עם הצד השלישי", היא טענה. "ביטוח כזה לא נועד לכסות רשלנות מבוטח כלפי עצמו, כמו במקרה הנדון".

החריג שבפוליסה ינצח

השופט אורי גולדקורן קיבל את עמדת שומרה לפיה החריג שבפוליסה תקף, ופטר אותה מתשלום הנזק.
בפסק הדין מציין השופט שאומנם מקדמת דנא נפסק כי מסמך בכתב (ובמיוחד פוליסת ביטוח) יש לפרש כנגד מנסחו ולטובת המבוטח, וכלל פרשני זה הצטרף לכלל פרשני נוסף בדיני הביטוח, לפיו יש לפרש פוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של המלים בהן השתמשו מנסחי הכתב.
יחד עם זאת, יש להתייחס לנוסח, ואל המלים שנבחרו, בראייה כוללת, "החודרת אל התכלית אותה ביקשו המתקשרים להשיג, וכי במקרה מתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליבראלי, אפילו כאשר הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות כפי שנכתבו בכתב הפוליסה".
בתי המשפט פסקו כי אין לבחור א-פריורית ו"אוטומטית" בפרשנות לטובת המבוטח תוך התעלמות מחלוקת הסיכונים החוזית בין הצדדים, כפי שהיא משתקפת בלשון הפוליסה.

"כאשר סובארו של המבוטח יוצא מהחניה ופוגע במונית של המבוטח החונה בסמוך, נראה במונית רכוש של המבוטח כצד שלישי "פורמלי" בלבד. בעלותו של המבוטח במונית כוללת אף את ההחזקה בה ואת יכולתו להשגיח ולפקח עליה. לפיכך, חל החריג שבפוליסה" (הפוטר את חברת הביטוח מתשלום) – קבע השופט.
התביעה נדחתה וחרפוף חויב לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,500 ₪.

The post הצד האפל של הביטוח: מי שפוגע ברכושו שלו אינו מכוסה appeared first on TheCar.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגישו מאיה טל ומרי בן סדון נגד סוחר הרכב אפי רביב, וכן נגד חברת אור-דן שעוסקת ברכישת כלי רכב שנפגעו בתאונות מחברות ביטוח ומכירתן לסוחרי רכב, ונגד חברת הביטוח שומרה (התביעה נגדה נמחקה במהלך המשפט לבקשת התובעות), כמו גם נגד מכון הבדיקה קומפיוקאר.

התובעות רכשו בנובמבר 2011 מכונית טויוטה קורולה מסוחר המשומשות אפי רביב. בעת שהציג בפניהן את הרכב מסר להן רביב כי המכונית עברה תאונה שבה נפגע חלקה האחורי והוחלפו דלת תא המטען, הכנף האחורית והדלת הימנית האחורית.

בהמשך פנו התובעות לבדוק את הרכב במכון "קומפיו קאר שירותי רכב בע"מ". בדו"ח הבדיקה נכתב כי קיימים ברכב מספר ליקויים, ובהם ליקוי שלדה בעל "משמעות גבוהה", שתואר כך: "רכב לאחר פגיעה מאחור, החלפת כנף אחורית ימנית מולחמת ותיקון שמאלית".
חרף הליקויים שהתגלו החליטו התובעות לרכוש את הרכב, ובעקבות זאת חתמו הצדדים על הסכם מכר . מחיר המכונית נקבע ל-88,000 ₪. בהסכם נכתב כי הקונה בדק את הרכב ומצא אותו: "לשביעות רצונו ומתאים לצרכיו". ולבסוף, בתחתית ההסכם נרשם בכתב יד כי: "הקונה בדק את הרכב, וידוע לו שיש מכה מאחור".

לאחר שמאיה טל קיבלה את המכונית והחלה להשתמש בה היא שמעה רעש מכיוון הגלגל האחורי, ולכן פנתה למכון "טסט ליין" לצורך בדיקה. בבדיקה הסתבר שברכב קיים ליקוי "בעל משמעות גבוהה" כדלהלן:

"פגיעה בקורה אורכית אחורית מעבר לנקודת ריתום המתלה + מילוי חומר. פגיעה רצפה אחורית מעבר ציר רוחב האופנים, חיבורים לא מקוריים לרוחב הרכב. תיקונים בעמודים א.ש. + א.י. + אמצעי פגיעה בקורה רוחבית אחורית בסמוך לציר סרן אחורי".

לנוכח תוצאות אלה פנו התובעים לשמאי דורון עד שבדק אותו וקבע ש:"…הרכב הנדון ניזוק קשה בתאונה הנ"ל בחלק המרכב האחורי ותוקן שלא על פי הנחיית משרד התחבורה…לאמור ברכב הנדון "חוברה שלדת מרכב משני חלקים מושלמים ליחידת מרכב אחת. עוד עולה מבדיקתי כי החיבורים לא בוצעו בנקודות החיבור המקוריות שנקבעו על ידי היצרן, בנדון נחתכו קורות חיזוק המרכב האחוריות האמצעיות העליונה והתחתונה במחציתן, רצפת הרכב נחתכה באלכסון, בית אופן אחורי ימני, רצפת תא מטען, כנף אחורית ימנית, כנף אחורית שמאלית "הושתלו" ברכב, ובנדון בוצעו ריתוכים אסורים וחיבורים שלא על פי הוראות היצרן ולא בנקודות החיבור המיועדות לכך, כפי שניתן לצפות בתצלומים המצ"ב.

יותר מכך ניתן לומר כי החיבורים כפי שנעשו נועדו לטשטש את העובדה כי הרכב מורכב משני חלקים נפרדים כאמור. בנוסף העלתה בדיקתי כי קורת החיזוק (שלדה) האחורית שמאלית אינה מחוברת כלל לבית האופן האחורי שמאלי, וחלק מהריתוכים של פחי הרכב נמצאו כריתוכים רשלניים שאינם מחברים את חלקי המרכב "שהושתל" ברכב באופן אשר הרכב יהיה בטיחותי לנסיעה ובאופן "רציף".

ברכב בוצעו כאמור חיתוכי גוף המרכב באופן אשר תיקונים אלו החלישו את המרכב בצורה המסכנת את הנהג והנוסעים בו. לאור כך הנני קובע כי הרכב אינו תקין ואינו כשיר לנסיעה. עובדות אשר הביאו את הרכב בעקבות התיקון הרשלני למצב שאינו ראוי לשימוש ועל כן הוכרז כאובדן כללי לפירוק בלבד"- נכתב בדו"ח.

בפסק הדין מציין השופט את "סיפור" המכונית שהיתה מבוטחת בחברת שומרה והיתה מעורבת בתאונה קשה, שלאחריה נבדקה על ידי שמאי מטעם חברת הביטוח שקבע את שיעור הנזק שנגרם לה כ-40.42% מערכה. בכך הכריז למעשה השמאי על המכונית כ"אובדן להלכה", והשופט מציין שמשמעות ההגדרה הזו, להבדיל מ"אובדן מוחלט", הינה שניתן לתקן את המכונית ולהשיבה לשימוש. זאת בתנאי שלאחר התיקון ניתנה לגבי הרכב תעודת תקינות מטעם מוסך מורשה: "הרשאי לתת תעודות בדיקה על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב) (תקנה 309 ).

על יסוד הסדר סטטוטורי זה מוכרות חברות הביטוח כלי רכב שעברו תאונה קשה למגרשי מכוניות, אלה מוכרים אותם לסוחרי מכוניות שמתקנים אותם, ולאחר שהם ממציאים למגרש ולחברת הביטוח תעודה לפי תקנה 309, הם מקבלים את רישיונות הרכב כך שיוכלו למכור אותו בשוק החופשי.

בתביעתן טענו התובעות שהסוחר ממנו רכשו את הרכב ידע על כך שהוא הוגדר כ"אובדן להלכה", וכי הוא הטעה אותן בכך שלא גילה להן עובדה זו.
הן גם טענו שרביב לא הציג עצמו כסוחר ברכבים משומשים, והדגישו כי לו ידעו את האמת בדבר מצב הרכב ובדבר עיסוקו של רביב – לא היו רוכשות אותו. התובעות תבעו מסוחר הרכב פיצויים בסכום כולל של 140,454 ₪, ובנוסף גם תבעו את המגרש שרכש את שרידי המכונית מחברת הביטוח, בין השאר בטענה שמנהליו התרשלו בכך שלא הבחינו שהרכב תוקן בעלות נמוכה בהרבה מעלות התיקון לפי דו"ח השמאי, ובנוסף לכך גם פעלו שלא כדין בכך שמכרו את הרכב לפני שהוא תוקן.

רביב מצידו טען שמסר לתובעות את כל המידע בנוגע לרכב, לרבות העובדה שהוא היה מעורב בתאונה. לדבריו גם בדו"ח הבדיקה שקיבלו התובעות לפני הרכישה נכתב במפורש כי לרכב נגרם נזק בשלדה שמשמעותו גבוהה. רביב מכחיש את הטענה כי הרכב תוקן באופן בלתי בטיחותי אשר חייב את פירוקו.

מנהלי מגרש המכוניות שרכש את השרידים טענו להיעדר יריבות עם התובעות, כיוון שלא היו מעורבים בעסקת מכירת הרכב ולא סיפקו את רישיונותיו עד אשר נמסרה להפ תעודה 309 כדין.

בפסק הדין מציין השופט רובין שהמחלוקת המרכזית בין התובעות לבין ארביב נוגעת לחובת הגילוי. "אין מחלוקת כי הרכב שבו עסקינן הוכרז בשעתו כ"אובדן להלכה", ואין מחלוקת שארביב ידע על כך . אין מחלוקת על כך שארביב לא מסר לתובעות עובדה זו, אלא הסתפק באמירה לפיה: "יש פגיעה מאחור בעלת משמעות גבוהה", עובדה שהייתה ידועה לתובעות גם מדו"ח הבדיקה שערכו לרכב לפני רכישתו . על רקע עובדות אלו יש לשאול האם הפר ארביב את חובת הגילוי המוטלת עליו"- אומר השופט.
הוא מציין כי סעיף 4 (א) לחוק הגנת הצרכן קובע: "עוסק חייב לגלות לצרכן – (1)כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס…..".

"בתחום עסקאות הרכב המשומש", מציין השופט, "התעוררו ומתעוררות חדשות לבקרים טענות הנוגעות לסוגיית חובת הגילוי, וכאשר הגיעו מחלוקות אלו לפתחו של בית המשפט נקטה הפסיקה בגישה המטילה על סוחרי רכב חובת גילוי מקיפה ודווקנית. גם המחוקק קבע כי על העוסקים במכירת רכב משומש להמציא לרוכשים טופס גילוי". (בכך נעשה צעד נוסף כדי לבצר את ההגנה על רוכשי כלי רכב משומשים). "אמנם", מוסיף השופט- "חוק זה איננו חל ישירות על העסקה שלפניי, אשר נעשתה לפני כניסתו לתוקף, ברם אין ספק שרוח החוק עולה בקנה אחד עם הפסיקה שקדמה לו, ולכן אין מקום לטענה לפיה ההסדר שנקבע בחוק קבע רמת גילוי שלא הייתה קיימת קודם לכן".

בסופו של יום קבע השופט כי "אין די בכך שמוכר רכב, ובוודאי מי שעיסוקו בכך, ידווח לקונה באופן לאקוני ומעורפל כי הרכב "עבר תאונה מאחור", ואפילו אין די בכך שידווח קונה על "תאונת שלדה קשה", שכן דין אחד לתאונת שלדה קשה "סתם", ודין אחר לתאונת שלדה שבעקבותיה הוכרז הרכב כאובדן להלכה והופעלה הפרוצדורה לפי תקנה 309. כאמור, במקרה שלפניי אין מחלוקת על כך שארביב ידע כי הרכב הוכרז כאובדן להלכה, ולכן היה עליו לגלות זאת במפורש לתובעות. מן האמור לעיל אף יובן, כי לטעמי ארביב איננו יכול להסתתר מאחורי דו"ח הבדיקה שנערך לפני השלמת העסקה, שכן הוא ידע שהדו"ח איננו משקף אל נכון את המציאות, מפני שמדובר ברכב שעבר את הפרוצדורה של תקנה 309, ולא ברכב שנגרם לו נזק משמעותי בשלדה אשר לא הצריך את הפעלת תקנה "309.

השופט רומז גם לכך שאינו משוכנע "שאין שום קשר, עסקי או אחר, בין ארביב לבין מכון הבדיקה" שלא ציין כי הרכב הוכרז בעבר אובדן להלכה. מנגד, טענת התובעות כי לא ידעו על כך שרביב הוא סוחר נדחתה.

בסיכומם של דברים פסק השופט רובין שעל רביב לשלם לתובעות סך של 88,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק (מחיר המכונית) וכן 7,769 ₪ על יסוד קבלות, וכן 7,000 ₪ נוספים. מסכומים אלו ינוכה שווי שרידי הרכב בסך של 7,200 ₪, ואילו רביב ישלם לתובעות את אגרת המשפט, הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. התביעה נגד מגרש המכוניות נדחתה והתובעות ישלמו לבעליו הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

The post מוכר רכב שהוכרז כ"אובדן להלכה" חייב לציין זאת בפני הקונה appeared first on TheCar.