ב-20 בנובמבר האחרון, יום שישי בין סגר כלשהו לסגר המי-זוכר-איזה, יצאו שני זוגות חברים תל אביבים לקניות והתאווררות בשוק של רמלה. זאת הייתה שעת צוהריים, והארבעה נסעו בקרוסאובר מסוג סקודה קודיאק שמוחכר בליסינג על-ידי החברה שבה עבדה אחת מהם, ע.ס. היות שמדובר בימי קורנה, והארבעה אינם ילדים, הם העדיפו – לטענתם – לנסוע עם חלונות פתוחים. זאת עובדה שחשוב לזכור כחלק מן הפאזל הבלשי שמונח כעת לפנינו, ושאותו צריך לפתור.

ברחבת החניה שסמוכה לשוק של רמלה, ברחוב הבעל שם טוב 1, הם מצאו מקום חניה צפוף בצמוד לרכב מסחרי צהוב, החנו שם את הקודיאק, ונכנסו אל חנות גבינות בשוק. שעה קלה לאחר מכן, כאשר ביקשו לשוב לבתיהם, הם חזרו אל הרכב אבל – כמאמר השיר ששר גידי גוב – "במקום בו הוא עמד נשאר רק אוויר".

ע.ס. התקשרה בבהילות לקצין הרכב של החברה, הוא מצידו התקשר אל חברת הליסינג, מפה לשם נוצר גם קשר עם חברת האיתור, 'איתוראן', ומהר מאד הסתבר שבתוך 32 דקות מן הרגע שבו הגיעו החברים לשוק של רמלה השתלט גנב רכב על הקודיאק שלהם ויצא בנסיעה מהירה לעבר שטחי הרשות הפלסטינאית. כ-30 דקות לאחר תחילת הנסיעה מרמלה קלטה המערכת של איתוראן את אות החיים האחרון מיחידת המעקב שמוטמנת בקודיאק, וזה סימן את מותה המוקדם כתוצאה מן הניתוק שלה מן הרכב.

עד לכאן נדמה שמדובר בפרשת גניבת רכב רגילה, כמותה מתרחשות בישראל עשרות אלפים מידי שנה בשנה. הקורא התמים, כמו גם ע.ס. ושלושת חבריה, מאמין שאם הרכב ממוגן, מאותר, מבוטח, ואם לא הייתה רשלנות מצידו בתפעול הרכב – מכאן ואילך "זאת הבעיה" של חברות הליסינג ו/או הביטוח אשר מקבלות מאיתנו תשלום מכובד כדי להגן עלינו בדיוק במצבים כאלה.

מצד שני, אם הכל היה כל כך פשוט הרי לא הינו מטרידים אתכם עד לכאן, ואת "המכה לפנים" חטפה ע.ס. ימים ספורים לאחר מכן כאשר קיבלה הודעה שהיא זאת שאשמה בגניבת רכבה, ושעליה לשלם חלק נכבד מן השווי של הקודיאק. הסיבה: לטענת 'איתוראן', שמסתמכת לכאורה על התיעוד הפנימי שלהם של המעקב אחר הרכב – ארבעת החברים השאירו את הקודיאק בחניון השוק של רמלה כאשר המנוע שלו פועל, וזה כמובן שיחק לטובת הגנב שלא היה צריך להתאמץ יותר מידי.

זה המקום להדגיש שאנחנו, ב-TheCar, לא רוצים לנקוט עמדה בתיאור האירוע וממילא אין לנו כלים לקבוע מי צודק. העובדות שמובאות כאן נסמכות אך ורק על דוח חקירה אשר בוצעה עבור חברת הליסינג בידי חוקר פרטי, ואנחנו מפרסמים את הסיפור כדי לקבל את התגובות שלכם וללמוד מהן על מקרים דומים של אנשים שאולי חוו חוויה דומה.

ויש גם שני דברים חשובים נוספים: ראשית לכל, מקרה זה מהווה תמרור אזהרה לכל מי שברכב שלו מותקנת מערכת איתור והוא סבור – בטעות, כך מסתבר – שהוא יכול לישון בשקט מפני ש"יש מי ששומר".

שנית, הטענה של 'איתוראן' היא הרי שהרכב נותר מונע. העניין הוא ש"מפתח" ההתנעה של הקודיאק, למעשה שלט רחוק, נותר בידי ע.ס. וזאת מכיוון שבדגם הזה – כמו במאות אלפי מכוניות אחרות בארץ, יש כפתור "התנעה ללא מפתח". המשמעות היא שנהג יכול, טכנית, לצאת מן המכונית שלו ולהשאיר אותה מונעת מבלי לשים לכך לב, וזאת בשונה ממפתח התנעה רגיל – שאי אפשר לשלוף ממתג ההתנעה מבלי לכבות את המנוע.

אגב, ברוב המכוניות החדשות בימינו, למעט במכוניות היברידיות וחשמליות, מותקנת מערכת "דומם והתנע" (Stop and Start) אשר מכבה את המנוע כאשר הרכב עומד במקום. ברוב המכוניות מתוכנתת המערכת להפעיל מחדש את המנוע כאשר נדרש חשמל למערכת מיזוג האוויר, ואז הוא מונע גם אם לא עוזבים את הבלמים או נוגעים במצערת. אלא שמערכת לא תתניע מחדש את המנוע אם מפתח ההתנעה האלקטרוני לא נמצא בצמוד לרכב.

נעול או מונע?

השאלה שבמחלוקת היא אם ארבעת החברים עזבו את הקודיאק כשהוא מונע – כפי שטוענת חברת 'איתוראן', או שהם כיבו ונעלו אותו כפי שטוענים החברים. כאמור, אנחנו לא נכריע בסוגיה הזאת אבל בהחלט נצייד את קוראינו בפרטים חשובים שעולים מתוך דו"ח החקירה. נדגיש שהחוקר הפרטי ראיין בנפרד את כל אחד מארבעת הנוסעים, הגיע למקום שממנו נגנב הרכב, ושוחח עם נציגי חברת 'איתוראן' והמשטרה.
לגבי ארבעת החברים – הרושם שעולה מדוח החקירה הוא שאין להם כל מניע או תועלת מגניבת הרכב, אלה אנשים נורמטיביים בשנות ה-60 לחייהם, תושבי "הצפון החדש" של תל-אביב, וממילא לא מדובר ברכוש שלהם אלא ברכב חכור.

הארבעה, כל אחד מהם בנפרד כאמור, זוכרים לטענתם היטב שכאשר הם יצאו מן הרכב המנוע שלו היה כבוי, ושהרכב היה נעול. לטענתם, כדי לעבור ברווח הצר שבין הקודיאק לבין הרכב המסחרי שלצידו הם חנו מראת-הצד של הקודיאק הייתה חייבת להיות מקופלת. המראה הזאת מתקפלת אוטומטית, במקביל לסגירת החלונות, כאשר נועלים את הרכב באמצעות השלט-רחוק של מפתח ההתנעה.

שתי עובדות חשובות נוספות: ראשית לכל – הארבעה טוענים שבגלל הקורונה הם נסעו כל הדרך עם חלונות פתוחים, וקשה להעלות על הדעת שארבעה אנשים שונים לא ישימו לב שהם עוזבים מכונית עם מנוע מונע וחלונות פתוחים. מצב כזה לא מאד הגיוני גם כאשר מדובר באדם אחד – אם כי זה בהחלט יכול לקרות (אחרי הכל, אבות ואימהות שוכחים ילדים ברכב) – אבל הוא בכלל לא סביר כאשר מדובר בארבעה בני אדם. שנית, אי אפשר לנעול את ה'קודיאק' באמצעות השלט רחוק שלו כאשר המנוע פועל. לעומת זאת – חלונות הרכב לא נסגרים לבד, והמראות לא מתקפות מעצמן, ללא נעילה של הרכב.

נציגי איתוראן, מאידך, מספרים סיפור אחר. בדו"ח האירוע שהעבירו לידי החוקר הפרטי הם טוענים שהמידע הראשוני לגבי גניבת הרכב התקבל אצלם כאשר גנבי הרכב ניתקו את יחידת האיתור, וזה קרה בקרבת הכפר הערבי ניעלין שבשטחי הרשות הפלסטינית.
לדברי 'איתוראן', עם קבלת ההתרעה הוקפץ כח אכיפה של החברה אל האזור, והתמקם "בקרבת צירי תנועה אפשריים של הרכב, בניסיון להגיע ולתפוס את הרכב. במהלך הפעילות זוהה הרכב בנסיעה לכיוון כפר דיר קדיס לעבר העיר רמאללה".

כ-8 שעות לאחר ניתוק יחידת האיתור שבתוך הרכב איתר כח אכיפה של 'איתוראן' את הקודיאק בפאתי הכפר דיר קאדיס, "בוצעה חסימה שבעקבותיה סטה הרכב ממסלולו והמשיך לעבר שטחי הרשות הפלסטינית… בשל המצב הביטחוני באותה עת בשטחי הרשות הפלסטינית לא ניתן היה להגיע לרכב ולהחזירו ללקוח. כח אכיפה איתוראן פעל רבות במהלך האירוע, בניסיון לאתר את הרכב, אך ללא תוצאות".

דו"ח האירוע של 'איתוראן', שמשחזר את מסלול הנסיעה של הקודיאק עד לרגע שבו נותקה יחידת האיתור שלו, מתעלם מחלק ממסלול הנסיעה של הקודיאק בדרך מתל-אביב לרמלה, והוא גורס שהרכב נעצר בסמוך לשוק ברמלה בשעה 13:37, נשאר מונע, ובשעה 14:09 המשיך בנסיעה משם לעבר שטחי הרשות.

לכאורה – ל'איתוראן' אין כל אינטרס "לספר סיפורים", ואין לה כל עניין להטיל אחריות על אחד מן הצדדים, ובמילים אחרות: אין לה מניע למסור מידע שונה מזה שמתועד במערכות שלה. אנחנו, כמובן, לא יכולים לטעון אחרת, אך יחד עם זאת אסור לשכוח ש'איתוראן' לא באמת "נטולת אינטרס".

המודל העסקי של 'איתוראן' מבוסס במידה רבה על האמון של חברות הביטוח ושל לקוחות פרטיים ביכולות מניעת הגניבה והאכיפה שלה. לקוחות פרטיים מקריבים את הפרטיות שלהם, ומשלמים עשרות שקלים בחודש לחברת האיתור בדיוק כדי למנוע מצבים כאלה, אבל במבחן התוצאה – הקודיאק של ע.ס. נגנב ולא הושב לבעליו. החברה שאחראית על המיגון ועל האכיפה מוצגת באור פחות שלילי – גם בעיניכם וגם בעיניי הלקוחות שלה – אם יש מי שיכול לשאת ב"אחריות תורמת".

משטרה בדיחה

אין טעם או צורך לתבל את הסיפור שלנו עם ההתנהלות של משטרת ישראל בכל הקשור לגניבות רכב, מפני שהרושם הוא שרוב אזרחי המדינה די מיואשים מן היכולת של משטרת ישראל לספק להם ביטחון אישי או להילחם בפשיעה. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, מכיוון שגם משטרת ישראל קיבלה תפקיד קטן ומשעשע בתסריט הזה.

ע.ס. השתמשה במערכת ה"מתוחכמת" של משטרת ישראל והגישה את התלונה על גניבת הרכב באמצעות האינטרנט. היא אף קיבלה מספר אסמכתא לתיק שנפתח, וזה לא אמור להיות הישג גדול: אחרי הכל, אנחנו כבר בתחילת העשור השלישי של האלף השלישי ורוב פעולות הממשלה זולגות אט אט אל הרשת. אלא שבין אם בגלל תקלה טכנית, או בגלל רמת העדיפות שמשטרת ישראל מייחסת לגניבות רכב – כאשר החוקר הפרטי בדק את פרטי הרכב במערכת המשטרתית הוא גילה שהרכב בכלל לא מופיע בה כרכב גנוב.

ע.ס. התבקשה להגיע פיזית לתחנת משטרה כדי להגיש תלונה נוספת, וכך היא אכן עשתה, אלא שהתלונה הנוספת שלה נסגרה מהר מאד תחת הכותרת "רכב לא נמצא", כך שמראש, וכצפוי, ממילא לא הייתה תועלת גדולה מידי בלהגיש תלונה למשטרת ישראל.

מה לעזאזל קרה שם?

החוקר הפרטי, שנשכר כאמור על-ידי חברת הליסינג, סיכם את דוח החקירה שלו והוסיף, מעבר לתיאור העובדתי של האירוע, ש"חוכרת הרכב ובעלה הותירו בנו רושם חיובי כמי שלא פעלו בזדון ו/או בכוונה שהרכב שבנדון ייגנב".

בהנחה שהחוקר הפרטי יודע את העבודה שלו, ושלע.ס. ולשלושת חבריה באמת לא היה עניין בגניבה, נראה שנותרנו עם שתי אפשרויות: או שארבעה אנשים לא שמו לב שהם משאירים מכונית מונעת בחניה ציבורית פתוחה ליד שוק הומה, או שמשהו באיתוראן – בין אם טכני או מנהלי – לא עבד כפי שכולנו מדמיינים שמערכת כזאת צריכה לעבוד.

בעקבות פניית TheCar לחברת איתוראן בוצעה שם בדיקה מעמיקה ובעקבותיה נמסרה לנו התגובה הבאה: "מבדיקה שערכה חברת איתוראן עולה באופן מוסמך שבעת שהרכב נגנב בשוק ברמלה הוא היה מונע. חברת איתוראן ממליצה לכל בעלי הרכבים שיש להם הנעה באמצעות כפתור-התנעה לכבות את המנוע באמצעות הכפתור בשעה שהם יוצאים מן הרכב".

בינתיים, עד שיימצא פתרון לתעלומה (למשל, במקרה הבלתי סביר בעליל שמשטרת ישראל תתפוס את גנבי הרכב ותחקור אותם), כדאי למנות מספר תובנות ומסקנות שנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו.

1. ליסינג זה לא ביטוח
מחזיקים במכונית חכורה – בין אם על ידיכם או דרך הארגון שבו אתם עובדים? חשוב לוודא שהרכב מבוטח. חלק מחברות הליסינג לא נוהגות לבטח את כלי הרכב שלהן אבל כן מוכרות פוליסות ביטוח למשתמשים, ובכל מקרה אפשר לבטח את הרכב. כך או אחרת – חשוב לוודא מבעוד מועד מה קורה במקרה של גניבה.

2. ביטוח זה לא בטוח
גם אם יש לכם ביטוח מקיף לרכב, רוב חברות הביטוח לא ממהרות לשלם פיצויים, ואם יש סדק צר שדרכו אפשר להפיל את האחריות לגניבה עליכם – תסמכו עליהן שהן ימצאו אותו. יתרה מכך: אפילו אם תקבלו פיצוי במקרה של גניבה – זה ייקר מאד את הפרמיות הבאות שתשלמו לביטוח רכב ויקטין את האטרקטיביות שלכם כמבוטחים.

המסקנה: צמצמו ככל האפשר את היכולת לגנוב לכם את הרכב, גם אם הוא לא בבעלותכם. במידת האפשר כדאי לחנות במקומות פחות מועדים לפורענות ולצייד את הרכב באמצעי מיגון נוספים, עם דגש על "לא שגרתיים".

3. לא כל מי שעוקב אחריכם הוא חבר
אתם אולי משלמים עשרות שקלים בחודש לחברת איתור, אבל זה לא הופך אותה לחברה שלכם, ובמקרה גניבה כלל לא בטוח שתזכו לסיוע.

4. כפתור התנעה או מפתח?
יש משהו מאד נוח בהתנעת המכונית באמצעות כפתור מבלי להוציא את המפתח מן הכיס, ובעתיד זה גם יהיה הסטנדרט של כל המכוניות בעולם. אבל זה לא הופך את הפתרון הזה למושלם: עוד ועוד עדויות מן העולם מצביעות על כך ששיטה זאת הופכת את המכוניות ליותר קשות למיגון מפני גניבה, ובמקביל יש זינוק מובן מאליו במספר המקרים שבהם אנשים משאירים כלי רכב מונעים – בעיקר כלי רכב היברידיים שבהם מנוע הבעירה הפנימית יכול להיות דומם כאשר עוזבים את הרכב. עד שיימצאו לכך פתרונות טובים זאת סיבה נוספת להעדיף מכונית עם מפתח התנעה רגיל.

The post גנבו לך את האוטו. לך תוכיח שהוא לא היה מונע. appeared first on TheCar.

חברת הביטוח שומרה דחתה לאחרונה את דרישתו של מבוטח שלה לפיצוי בגין גניבת מכוניתו בטענה שהוא ביים את הגניבה, וזאת בהסתמך על דוח של חוקר פרטי.

לנוכח זאת נאלץ המבוטח לתבוע את שומרה בבית משפט השלום בירושלים, שם דחתה הרשמת הבכירה סיגל אלבו אחת לאחת את כל הקביעות של החוקר הפרטי – וחייבה את שומרה לשלם למבוטח את הפיצוי המגיע, לו וכן הוצאות משפט.

חברת שומרה טענה להגנתה שמדובר ב"מקרה ביטוח שלא אירע", וכי הגניבה לכאורה בוימה למעשה על ידי התובע כדי להוציא ממנה כספים במרמה.
שומרה התבססה על דוח שחיבר החוקר הפרטי ישראל שריקי, לפיו "מניתוח העדויות והמידע שנאסף עולה כי קיים חשד למעלה מן הסביר כי אירוע גניבת הרכב הנטען לא התרחש".

שריקי מצא שמועד הרישוי השנתי של המכונית שנגנבה, 19.1.13, הוא גם יום הגניבה, וכי בעל הרכב לא שילם את אגרת הרישוי ולא ביצע למכונית מבחן רישוי.

ממצא נוסף שאותו הביא החוקר הוא שבפירוט כרטיס האשראי של התובע נמצא תשלום תמורת בדיקת רכב במכון הבדיקה "טסט ליין", ובנוסף גם מצא, לדבריו, סתירה בין עדותו של בעל הרכב לבין זאת של בת זוגו אודות נסיבות אירוע הגניבה.

בעוד שהתובע טען שהנסיעה האחרונה במכונית בוצעה בשעת לילה כאשר חזר עם חברתו מבית קפה, חברתו טענה שהשניים שבו מביקור אצל חברים.
בשלב זה, טען שריקי, ניתקה חברתו של התובע את השיחה וכאשר הוא ניסה לשוב ולהתקשר אליה היא נמצאה בשיחה ממתינה שלאחריה חזרה אליו עם גרסה שונה, תואמת לזו של התובע.

בעל הרכב שנגנב טען מצידו שבדיקת הרכב במכון בוצעה על-ידי אחיו והוא רק שילם תמורתה, וכי עסקת רכישת הרכב לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר.

התובע ציין, כי כרטיס האשראי היה אצל אחיו באותו החודש, אך מפירוט הכרטיס שהציג התובע עולה כי התובע תדלק את הרכב ביום שלפני האירוע.

כל הטענות נדחו

הרשמת הבכירה סיגל אלבו הגיעה למסקנה שאין בממצאים שאותם הביא החוקר בכדי לקבוע שחברת הביטוח שומרה הרימה את נטל ההוכחה לטענה לפיה התובע מסר לה עובדות כוזבות, או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח.

אלבו התייחסה לכל ממצאי החוקר הפרטי וביטלה אותם אחד לאחד.

לגבי אי ביצוע מבחן רישוי היא קובעת ש"אי ביצוע מבחן רישוי לרכב אין בו כדי להוכיח כוונת מרמה מצד התובע".

לעניין בדיקת מכונית אחרת במכון בדיקה יומיים לפני האירוע קיבלה הרשמת הבכירה את טענת התובע לפיה הוא התלווה לאחיו לשם ביצוע בדיקת מכונית שאותה הוא שקל לרכוש, וכי הוא זה ששילם עבור הבדיקה כפי שנהג לשלם הוצאות שונות אחרות עבור אחיו. "לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו" (בעניין זה) קובעת הרשמת. "העובדה שבחקירתו על ידי החוקר לא הבהיר התובע מפורשות כי נלווה לאחיו לצורך ביצוע הבדיקה, אין בה די כדי להעיד על מסירת עובדות כוזבות", היא הוסיפה.

אשר לסתירה כביכול בין גרסת התובע לגרסת חברתו מציינת הרשמת ש"התובע טען כי הוא וחברתו היו בבית קפה, בעוד שחברתו טענה בתחילה כי היו עם חברים ולאחר מכן תיקנה את גרסתה וציינה כי היו עם חברים ולאחר מכן בבית קפה. ראשית, אציין, כי ספק בעיני אם אכן מדובר בסתירה של ממש, שכן גם חברתו של התובע ציינה כי היו בבית קפה. מכל מקום, מדובר בעניין שהוא שולי לאירוע הגניבה הנטען ואין בו כדי להוכיח מסירת עובדות כוזבות…

…עוד אוסיף, כי מדו"ח החוקר עולה כי התובע תדלק את הרכב יומיים לפני האירוע בסכום של 270 ש"ח, כי מסר לסוכנות הביטוח את שני מפתחות הרכב המקוריים, כי דיווח למשטרה בזמן אמת אודות אירוע הגניבה וכי הוכחה טענת התובע כי במהלך חודש נובמבר 2012 בוצע תשלום עבור חלקי חילוף לרכב. כך גם בפירוט שיחות הטלפון שמסר הנתבע לחוקר לא נמצאו ממצאים מחשידים או שיחות טלפון בזמן הרלבנטי. כל אלה תומכים במסקנה כי אין מדובר באירוע גניבה מבויים, כפי שטוענת הנתבעת".

בסכומו של יום פסקה אלבו: "אני קובעת כי הנתבעת לא הביאה ראיות ממשיות אשר יש בהן די לצורך הרמת הנטל להוכחת כוונת מרמה מצד התובע, ועל כן אין הנתבעת פטורה מחבותה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח".

שומרה חוייבה לפיכך לשלם לתובע סך של 23,959 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשלם תמורת הוצאות התובע בסכום של 760 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינו בסכום של 5,000 ש"ח.

המסקנה שלנו היא ש"שיטת מצליח" של חברת הביטוח במטרה לדחות תביעות על סמך השערות או תמיהות שמעלה חוקר מטעמן – מבלי שהן מבוססות – הפכה להליך שגרתי מידי בחברות ביטוח רבות.

במקרים שבהם דוחים שופטים טענות כאלה טוב יעשו אם לא יסתפקו בכך אלא גם יטילו על חברות הביטוח עונשים כספיים שיגרמו להן לחשוב פעמיים אם לדחות תביעות של מבוטחים כלפיהן ולהתמודד מולן בבתי משפט.

תא"מ 53327-02-14

The post האם אי ביצוע טסט מעיד על הונאת ביטוח? appeared first on TheCar.