אחד המתקנים שנותרו לנו כעדות לימי הפאר האדריכלי הרומי הוא "בית הקשתות" – מבנה אבן צנוע יחסית שממוקם בשוליים הצפון מזרחיים של 'פארק קנדה' או 'פארק איילון' – לא הרחק מן הישוב מבוא חורון בעמק איילון.

לא מצאתי פרסומים ארכיאולוגים מעמיקים לגביו אבל כנראה שהמבנה נבנה אי שם במאה השלישית לספירה כבית מרחץ ובית מרפא. כמעט 1,800 שנים לאחר מכן נותרו במקום שתי בריכות מים, אחת חיצונית ואחת פנימית ומקורה, וזו מעוטרת בארבע קשתות אבן מרהיבות שמקנות למקום את שמו.

לא מיותר להעיר ש"בית הקשתות" הוא לא השם הכי מקורי בישראל: אנחנו יכולים לחשוב לפחות על חמישה מקומות אחרים ברחבי הארץ שנקראים "בית הקשתות", ואתם מוזמנים לחוד לעצמם חידת טריוויה ולמלא את הרשימה הזאת, אולי תיזכרו ביותר מקומות מאלה שעלו בדעתנו.

עומק הבריכה אידאלי לטבילה: כ-170 סנטימטרים, אם כי בתקופה הזאת של השנה צריך אומץ ועמידות בפני קור כדי לטבול בה, בעוד שבתקופת הקיץ אין במה לטבול… שתי הבריכות מתמלאות רק במי גשם, וזה קורה כאשר מפלס מי התהום עולה ומים זורמים בתוך אמה אל תוך מבנה האבן.

כאשר טובלים במים הקרים אפשר להרהר בקצת פרופורציות על החיים. גם בלי לדעת מי בדיוק סיתת והניח כאן את האבנים האלה אפשר לזנק בזמן ולזכור שזה קרה קרוב מאוד לסופה של האימפריה הרומית המפוארת, אולי אפילו באותן שנים שבהן נבנו ברומא 'מרחצאות קרקלה' המפורסמים, לרווחת הציבור.

הרומאים, חוץ מאשר בלהרוג אחד את השני עם הפוליטיקות הפנימיות שלהם, היו עסוקים באותה עת במאבק עם הפרסים (שלפחות באותה תקופה גבה דם אבל לא שינה שום דבר), הקיסר הרומי ולריאנוס נלקח בשבי על ידי שאפור הראשון מלך פרס והוצא להורג, ובזמן שיהודים או רומאים טבלו ממש כאן בבריכה הזאת – רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה והחלה "תקופת האמוראים".

אז אם כבר הגענו עד לאמוראים כנראה שהגיע הזמן לצאת מהמים ולהתנגב, לעקוף את הבריכה החיצונית הרדודה, ולגשת אל משטח הבטון הגדול שנמצא לא הרחק משם, בין עצים, לפרוש עליו את ערכת הפיקניק, ולהתחרדן בשמש עם ערכת הקפה שזכרתם להביא מהבית.

בשנת 2019 ביצעה הקרן הקיימת לישראל עבודות שיקום ושימור במקום והכניסה אליו חופשית וללא תשלום. כמובן שאין כאן שירותי הצלה ולכן חשוב לשים עין ולהשגיח על ילדים קטנים, אבל איתם אפשר לטבול בבריכה החיצונית, הרדודה. למרבה הצער המקום גם לא מונגש לבעלי מוגבלויות, וחבל שכך.

בימי אביב אלה פורח הטבע מסביב ביופי עוצר נשימה: עשרות עצי שקד מלבלבים ומושכים אליהם המוני דבורים שמזמזמות סביבם ומזמינות את המבקרים לטיול אביב רגלי בשבילי הפארק.

כך מגיעים: עם כלי רכב רגילים מקלידים ב'ווייז' "מעיין בית הקשתות מבוא חורון".

עם כלי רכב בעלי הנעה כפולה אפשר להגיע דרך משעולי פארק איילון וחשוב כמובן להקפיד לנהוג רק על השבילים המוסדרים. אגב, במרחק של כמה מאות מטרים מבית הקשתות, מימין לדרך העפר שיוצאת מכביש 3 לכיוון האתר, יש מאגר מים גדול של 'מקורות'. זהו 'מאגר מסילת ציון' שנאגרים בו כ-800,000 מטר קוב של מי ביוב מטוהרים אשר מיועדים להשקיה.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

אגב, אם יש לכם מידע מעניין על ההיסטוריה והארכיאולוגיה של המקום או שחשבתם על יותר מחמישה מקומות בישראל שנקראים "בית הקשתות" – מוזמנים לכתוב אלי לכתובת הדוא"ל: editor.thecar@gmail.com ונעדכן את הכתבה בהתאם.

The post טיול לסופ"ש: אל בריכת הקשתות במבוא חורון appeared first on TheCar.

האימפריה הביזנטית, רומא המזרחית, התקיימה לאורך יותר מאלף שנים אבל הוכנעה לבסוף על-ידי הטורקים העות'מנים בשנת 1453. אלה השתלטו על רוב שטחי רומא המזרחית ועל שטחים באזורים שמהם הגיעו – באסיה הקטנה, וכן בעיראק, מצריים, צפון אפריקה ובבבלקן. בשנת 1517 הכניעו העות'מנים את הממלוכים והשלימו לא רק את כיבוש סוריה וארץ ישראל אלא גם שלטו במצרים.

מאמצע המאה ה-18, ועד להתמוטטותה הסופית במלחמת העולם הראשונה, החלה האימפריה העות'מנית לקרוס אט אט לתוך עצמה, ובין השאר סבלה מחוסר יציבות באזורי הספר שלה, כולל גם במזרח התיכון שחלקים נרחבים ממנו נשלטו בפועל בידי שבטי בדואים. במהלך המאה ה-19 נאלצו העות'מנים להרגיע סכסוכים ונקמות דם בין שבטי הבדואים של צפון הנגב ולצורך זה הציבו בשטח כוחות צבא רבים, שסבלו גם הם מהתקפות הבדואים. הטורקים בנו, בין השאר, שלוש מצודות: 'קצר א-ראשד', שממוקמת על גדות נחל באר שבע, 'אל-עימרה' שממוקמת בסמוך לקיבוץ אורים של ימינו, והמיוחדת מכולן – מצודת פטיש שהוקמה על שרידי העיר 'פוטיס' ונקראה על ידי הטורקים 'אלג'היר' (ובפי הבדואים: 'קלעת אל-פוטיס'). נוסף לחיל המצב הטורקי שוכנו במקום גם אנשי מכס ומשטרת גבולות, ואפילו בית משפט.

המצודה הטורקית, שכוללת מבנה אבן ארוך עם שני אולמות גדולים, ניצבת במרומי תל על גבעה שולטת מעל נחל אופקים (ואדי חניאפש), מרחק קצר מנקודת המפגש שלו עם נחל פטיש. למרגלות הגבעה, במרחק של עשרות מטרים בודדים, נמצאת מערה טבעית שהורחבה ונבנתה, כאמור, בתקופה הביזנטית. גודל ה"מערה", או האולם התת-קרקעי, הוא כ-60 מטרים על 40 מטרים, וככל הידוע היא נחצבה במקור כמחצבה, לאחר מכן הוסבה לשימוש כממגורה, ובתקופת הטורקים שימשה כאורווה לסוסי חיל המצב הטורקי. תקרת המערה נישאת על גבי עמודים חצובים באבן.

אקורד הסיום של השלטון העות'מני באזור זה מלווה בתכסיס צבאי פשוט ומבריק, "לוקש" שבו האכילו הבריטים את הטורקים בדיוק 400 שנים לאחר שאלה הביסו את הממלוכים. בעשרה באוקטובר 1917 רכב ריצ'רד מיינרצהאגן, קצין מודיעין בריטי, על סוסו, ונכנס "בטעות" אל תוך המערך הטורקי. האגדה מספרת שמי שהבחין בו לראשונה היו החיילים שאיישו את מצודת פטיש, ולאחר שאלה פתחו לעברו באש הוא ביים נפילה מסוסו, השמיט את תרמילו, ונס מן המקום בחזרה אל האזור שבשליטת הבריטים.

חיילים טורקים שאספו את התרמיל לא יכלו להאמין למזל שנפל בחיקם (ואולי טוב היו עושים לולא היו מאמינים): בתוך התיק נמצאה מפה שעליה פורטה תוכנית הקרב של הבריטים במאמץ לכיבוש העיר עזה. המודיעין הטורקי פעל ביעילות (מסוימת), והנחה את הצבא לרכז מיד כוחות גדולים להגנת עזה, שזה בדיוק מה שהבריטים רצו שיקרה. הכוחות הטורקים הועברו דרום מערבה מגזרת באר שבע, והותירו את הגזרה הזאת מדוללת. זה כמובן הקל מאד על הבריטים לכבוש את באר שבע, לאגף את הטורקים מצפון ולחתוך את קווי האספקה שלהם. כיבוש באר שבע הקל, מאוחר יותר, על כיבוש עזה, אשר התבצע כמובן לפי תוכניות אמיתיות, ולא לפי אלה המפוברקות…

סביב מצודת פטיש הקימה הקרן הקיימת לישראל את פארק אופקים – פארק נטוע ונעים, ובשנים האחרונות שופצה המצודה, תוקן מבנה האבן המרשים והותקנו בו תריסי ברזל. כעת שבה המצודה לתפארת עברה עם חדרים משופצים, מבנה קשתות יפה, ומרפסת מרוצפת ענקית שממנה יש תצפית מרהיבה על נופי הנגב. גם המערה הענקית נוקתה, והיא מציעה למבקרים בה צינה נעימה. מפעם לפעם נערכים בפארק אירועים שונים, למשל אירוע 'מבשלות אופקים' שבו מציעות נשים מן האזור את פרי מטבחיהן, והשמועה מספרת שאנשי קק"ל ישמחו להיקשר עם יזם בעל חזון אשר יפיח רוח חדשה בפנינה ההיסטורית ורבת המעללים הזאת.

כך מגיעים: פארק אופקים ממוקם בצמוד לכביש 241 ממזרח לעיר אופקים.

תודה לטלילה ליבשיץ, ממרחב דרום של קק"ל.

צילומים: דובי זכאי

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

The post טיול לסופ"ש: אל מצודת פטיש appeared first on TheCar.

לאורכה של הארץ נטועים יערות אשר נחצים על-ידי שבילים ארוכים שלאורכם אפשר לנסוע קילומטרים ארוכים מבלי לפגוש ישוב או כביש, לרוב אלה דרכי נוף, חלקן סלול לפרקים באספלט וחלקים אחרים הם לא יותר מאשר שבילי כורכר מהודק.

מעט היערות שלנו מטופחים באחריות ובעמלם של אנשי הקרן הקיימת לישראל, עובדים מסורים אשר פורצים ומתחזקים עבורנו את דרכי הנוף ואת השבילים, מפיקים מפות מסודרות ועליהן מסלולי טיול מומלצים.

אחת הדרכים הנהדרות ביותר פולחת את היער הגדול ביותר בישראל, יער יתיר, אשר חווה בימים אלה ממש את פריחת סוף החורף של ספר המדבר.
הכל, כמטחווי קשת, פורח במלא היופי, עטוף בצמחייה ירוקה, מנוקד בשלל פריחות של כלניות בצבעים ובגוונים שונים ומציע מקומות רבים שבהם אפשר לעצור כדי לרדת לטיול רגלי או לפיקניק.

במונחים אירופאים, אין מה לומר, נחשבים ה"יערות" שלנו ללא יותר מאשר גינות חמד גדולות, או חורשות קטנות, ובכל זאת יש לנו סיבות טובות ליהנות מאחד המשאבים האחרונים שעדיין משיבים את הלב ואת הנפש גם מבלי להיות כרוכים בדמי כניסה או תשלום, ואם צריך להתנחם במשהו אין זאת אלא שברוב המקומות שבהם סיירתי עד כה מצאתי שילוט מדויק ומועיל, מה גם שהיער שלנו פחות מפחיד מיערות אירופאים שבהם עלולים ללכת לאיבוד – שלא לדבר על היצורים המפחידים ששוכנים בהם, לפי האגדות לפחות.

שטחו של יער יתיר הוא כ-30,000 דונם והנטיעות שלו החלו כבר בשנת 1964 על-ידי יערני הקרן הקיימת לישראל אשר מטפחים אותו גם 52 שנים לאחר מכן.

יער יתיר קיבל את שמו על שם עיר הלווים שנמצאת בשטחו, יתיר, כאמור במקרא: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת לִבְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת יַתִּר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת אֶשְׁתְּמֹעַ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ".

בתחומי היער נמצאים אתרים ארכאולוגיים רבים אשר מתוארכים החל מן התקופה הישראלית (תל ערד, חרבת יתיר) ועד לתקופת בית שני (חרבת ענים, סוסיא).

יותר מארבעה מיליון עצים נטועים ביער יתיר, רובם עצי מחט כמו אורן ירושלמי וברוש מצוי וחלקם עצים רחבי עלים כמו אלה אטלנטית, אשל, שיזף מצוי, חרוב מצוי ואלת הבוטנה (פיסטוק), וגם עצי בוסתן (זית, תאנה).
בימים אלה פורחים פרחי הכלנית, הפרג, הנרקיס והצבעוני, וגם רקפת מצויה.

דרך הנוף הצפונית של יער יתיר היא למעשה שביל סלול בחלקו באורך של כ-17 ק"מ, והישוב היחיד שאפשר לפגוש לאורכה הוא הישוב 'שני'. כאן לא תיתקעו בתנועה סואנת ולעומת זאת תוכלו ליהנות משלווה מלאת יופי אביבי על מסלול נהדר, מנוקד בשלל של כלניות, ובתצפית אל העמקים, שם נראים שדות מפולחים בשלל שבילים ותחומים למשבצות.

את היער מקיפות שתי דרכי נוף, הדרומית בהן עמוסה בנקודות תצפית יפות ובפינות נעימות לישיבה ורגיעה, והיא מתחילה ב'מצודת היערנים' אשר נבנתה בשנות השישים כדי לשמש כבית המנהלה של עובדי קק"ל וכמקום מגורים להם ולבני משפחותיהם – בימים שבהם עבר לא הרחק משם "הקו הירוק" – קו שביתת הנשק בין ישראל לבין מדינת ירדן. המבנה נבנה על נקודת גובה שולטת בגובה של כ-690 מטרים, כמעט כמו "משלט", והוא משמש את עובדי קק"ל עד היום (אבל הם לא מתגוררים בו).

מכאן ממשיכה הדרך אל שולי היער המזרחיים, משם אל הר עמשא ואל מאגר המים הגדול, ומהם אל תצפית נפלאה ליד 'מצודות יהודה' שעל הכביש שיורד אל בקעת ערד.

דרך הנוף הצפונית חולפת על פני הישוב 'מיתר', חוצה את ערוץ נחל אשתמוע, נושקת להר חירן, ומטפסת אל חורבת יתיר.
חובבי היסטוריה ועתיקות ייהנו ודאי לבקר בחורבות בית כנסת עתיק, מול הכניסה לישוב 'שני'.

במרכז היער נמצאת "דרך המתקנים החקלאיים העתיקים": כ-600 מטרים של שביל שמתפתל בחורש, לצד צמחיית חורף נהדרת. לאורך "שביל המתקנים החקלאיים" נמצאו בורות מים, גת לדריכת ענבים, וגם מתקן אשר שימש לריסוק זיתים בעת הפקת שמן הזית.

דרך הנוף הצפונית מסתיימת בתצפית על הר עמשא, שם מומלץ לשבת מול הנוף המשכר של בקעת ערד, להכין את הקפה האהוב עליהם, ולשאוף אוויר מדבר ויער מלוא הריאות.

כך מגיעים: נוסעים דרומה על חלקו החופשי של כביש 6 (לא בתשלום) וממשיכים לפי השילוט לכיוון ערד, אל כביש 31.
כשני קילומטרים אחרי כיכר הכניסה לישוב חורה פונים שמאלה, צפונה, אל כביש שמוליך ליער יתיר.

הצעות לפעילויות נוספות לסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

The post טיול לסופ"ש: יער יתיר appeared first on TheCar.