בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים חויבה חברה שעסקה במכירה והשכרה של רכבים במגזר הערבי, אשר מכרה לאדם רכב שהוגדר על ידה כרכב "מבעלות פרטית" על אף שבעברו הרכב היה בבעלות ממשלתית, לפצות את הרוכש בסכום של 8,500 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שכר שמאי ועורך דין על סך 6,000 שקלים נוספים.

סיפור המקרה החל כשיוסף נתשה החליט בשלהי 2006 לרכוש רכב משומש. הוא נפגש עם ווסים ומג'די, אשר הציגו עצמם כבעליה של חברת אוטו עבדו בע"מ. אלה הציעו לו לרכוש מהם רכב בבעלות פרטית וב"מצב מעולה", שמעולם לא היה מעורב בתאונה.
לאחר מו"מ בין הצדדים, נחתם הסכם מכר לרכישת הרכב תמורת 42,500 שקלים.

במשך שנים נתשה עשה שימוש ברכב והיה בסך הכל מרוצה ממנו, אך לאחר שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים בחודש יולי 2012, חברת הביטוח מגדל הפחיתה את סכום הפיצוי למבוטח ב-30 אחוזים מאחר שלטענתה הרכב היה בעברו בבעלות ממשלתית של המשרד לביטוח לאומי שבגינה הופחתו 25 אחוזים מערכו ואף היה מעורב בתאונה שהביאה לירידת ערך של 5 אחוזים נוספים.

נתשה המופתע פנה לעורכי הדין ריאד סואעד ופרחי רסאס והגיש לבית המשפט תביעה נגד האנשים שמכרו לו את הרכב משום שאלה לא סיפרו לו שהרכב היה בבעלות ממשלתית ואף עבר תאונה.

לתביעה צירף חוות דעת שמאי ולפיה בתאריך הרכישה (2006) ערכו של הרכב במחירון לפני הפחתות עמד על 49,000. לאחר משא ומתן התובע שילם בזמנו על הרכב 42,500 שקלים על אף שבפועל לנוכח ההפחתה בשווי הרכב בשל הבעלות הממשלתית וירידת הערך, שוויו הנכון של הרכב, לטענת הרוכש, היה אמור להיות 29,750 שקלים, קרי – הנתבעים קיבלו לידיהם 12,750 מעל למחירון שלא כדין.

הנתבעים באמצעות עוה"ד ג'וני שחאדה דחו את טענות התובע. בכתב ההגנה שהוגש הם טענו כי הם הביאו לידיעת התובע את העובדה שהרכב היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי ובשל האמור המחיר שנדרש היה נמוך ממחיר המחירון.
באשר לירידת ערך קודמת כתוצאה מתאונה הנתבעים טענו כי לא ידעו שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים, ובכל מקרה האחריות לבדיקת מצבו הפיזי של הרכב הייתה מונחת לפתחו של הרוכש.

לאחר שנשמעו טענות הצדדים הרשמת הבכירה מאיה אב-גנים ויינשטיין מבית משפט השלום בירושלים קבעה בפסק הדין כי "לאור התשתית הראייתית שהונחה לפני, מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים, אין מחלוקת שהרכב נשוא התביעה היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי. עוד אין מחלוקת, שמדובר במידע שהיה ברשות הנתבעים ושעל הנתבעים היה להביאו לידיעת התובע באופן ברור. המחלוקת נגעה לשאלה האם הנתבעים מסרו לתובע את המידע האמור, אם לאו. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, שוכנעתי כי הנתבעים לא מסרו לתובע את המידע, הטעו אותו והציגו בפניו מצג שווא ולפיו המדובר היה רכב בבעלות פרטית", קבעה הרשמת.

בפסק הדין היא ציינה הרשמת "הנתבעים אישרו בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, שבהתאם למחירון, ערכו של רכב בבעלות ממשלתית נמוך ב- 20% מערכו של רכב בבעלות פרטית".
הרשמת קבעה גם שהתובע אמנם שילם בעבור הרכב מחיר נמוך ממחיר המחירון המלא אך נראה שההפחתה ממחיר הרכב לא נעשתה בגין בעלות ממשלתית קודמת, כי אם בעקבות משא ומתן. יתרה מכך, העובדה שהמחיר ששולם בסופו של דבר היה גבוה משווי הרכב בפועל (בהתאם למחירון ולאחר ביצוע ההפחתה), אף היא מתיישבת עם גרסת התובע שהרכב הוצג בפניו כרכב בבעלות פרטית.
בסיכום פסק הדין קבעה הרשמת כי "הוכח לפני שבמועד הרכישה היה ערכו של הרכב הספציפי היה אמור להיות 39,200 ש"ח. בשים לב לכך שהצדדים הסכימו שהרכב ימכר לאחר הפחתת כ-13.27 אחוזים משוויו, הרי שעל התובע היה למעשה לשלם סך 34,000 ש"ח בעבור הרכב. בשל ההטעיה ומצג השווא, נגבו מהתובע 8,500 ₪ ביתר. מכאן, שעל הנתבעים להשיב לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת הסכם המכר (10/10/06).
אשר לטענת התובע כי לרכב נגרמה גם ירידת ערך של 5 אחוזים בגין תאונה קודמת שהיתה לו טרם רכישתו, קבעה הרשמת כי פרט למכתב של חברת מגדל בנושא לא הובאה על ידי התובע כל הוכחה המאששת את הטעון הזה. לפיכך התובע לא הרים את נטל ההוכחה בנושא".

כאמור בסופו של יום נקבע בפסק הדין כי הנתבעים ישלמו לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/10/06 ובנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובע, לרבות שכר השמאי כפי שנקבע בפרוטוקול הדיון וכן בשכ"ט עו"ד ע"ס 6,000 ש"ח.

The post "שכחו" לספר לקונה שהרכב היה בבעלות ממשלתית ויפצו אותו ב-8,500 שקלים appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון דחה ערעור של נהג שהורשע בנהיגה בשכרות למרות שמכוניתו לא הייתה בתנועה. השופט אורי שהם: "תחולתה של עבירת הנהיגה בשכרות, גם במצבים שבהם הייתה לנאשם שליטה אפקטיבית על הרכב, תואמת את הרציונל של החזקת נשק בעת שכרות"

מספיקה האפשרות שלנהג שיכור תהיה שליטה אפקטיבית במכונית כדי לבסס עבירת נהיגה בשכרות, גם אם המכונית עומדת בחנייה ואינה נמצאת בתנועה. כך קבע אתמול (ג') בית המשפט העליון, שדחה ערעור שהגיש נהג שהורשע בעבירת נהיגה בשכרות למרות שמכוניתו עמדה בחנייה וכלל לא הייתה במצב של נסיעה.

"החיבור בין קיומה של שליטה אפקטיבית ברכב לבין הימצאותו של נהג שיכור ברכב עצמו עשוי לשמש בסיס להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות", קבע השופט אורי שהם, שכתב את פסק הדין העיקרי והשווה בין נהיגה בשכרות והחזקת נשק במצב של שכרות. "תחולתה של עבירת הנהיגה בשכרות, גם במצבים שבהם הייתה לנאשם שליטה אפקטיבית על הרכב, תואמת גם את הרציונל של העבירה שעניינה החזקת נשק בעת שכרות… די בשליטה האפקטיבית בכלי הנשק, במצב של שכרות, כדי להוות עבירה, בין שהסיכון הגלום באותה עבירה התממש, ובין אם לאו".

הנהג שערעורו נדחה אתמול נעצר באוקטובר 2009 בחשד לנהיגה בשכרות, לאחר שעוברים ושבים הזעיקו את המשטרה למקום שבו עמדה מכוניתו באופן שהפריע חלקית לתנועה. הנהג נמצא כאשר הוא ישן, לאחר ששתה כמות גדולה במיוחד של אלכוהול: בבדיקה באמצעות מכשיר "הינשוף" המשטרתי נמדדה כמות אלכוהול גבוהה כמעט פי שלושה מהכמות המותרת על-פי חוק.

תכירו: מבחן השליטה האפקטיבית
השופט שהם קבע כי כדי לקבוע את אחריותו של נהג בעבירת נהיגה בשכרות יש לעשות שימוש ב"מבחן השליטה האפקטיבית", שעשוי להרחיב משמעותית את המונח "נהיגה", שהגדרתו בחוק לוקה בעמימות. השופט שהם מסביר כי "המבחן הנכון לפרשנות המונח 'נהיגה' בענייננו הוא מבחן השליטה האפקטיבית על אמצעי הפעולה של הרכב. בביטוי 'שליטה אפקטיבית' גלומה יכולתו של אדם לשלוט במנגנוני התפעול, הבקרה והשליטה ברכב". לפי השופט שהם, הרחבת ההגדרה של "נהיגה" נובע מהסיכון הטמון במצב השכרות וההשפעה האפשרית של שכרות על שיקול דעתו של הנהג.

"הסיכון הגלום במצב שכרותו של הנהג מחייב התייחסות לאפשרות כי שיקול דעתו הלקוי עלול לגרום לו להעביר את הרכב ממצב סטטי למצב של תנועה", הבהיר השופט, "זאת, חרף חוסר כשירותו של הנהג השיכור לנהוג ברכב מנועי באותו מועד. באותה מידה, עלול הנהג השיכור להפעיל חלקים אחרים ברכב… סיכון זה איננו 'צופה פני עתיד', אלא שמדובר בסיכון ממשי, עוד בשלב שהרכב מצוי במצב סטטי, ובעיקר כאשר מנועו של הרכב פועל".

מפסק הדין עולה כי מבחן השליטה האפקטיבית יוחל בהתאם לנסיבות הייחודיות שעשויות להתעורר בכל מקרה ומקרה. "אינני נדרש לקבוע מסמרות בשאלת היקפו המדויק של מבחן השליטה האפקטיבית ברכב, ונראה כי מדובר בשאלה עובדתית שתוכרע על פי נסיבות העניין", ציין השופט שהם. "די לי אם אומר כי מבחן זה מאפשר לקבוע, בנסיבות המתאימות, כי בוצעה עבירה של נהיגה בשכרות, גם במצב שבו הרכב לא היה בתנועה".

השופט שהם מפרט בפסק הדין נסיבות אותן יש לשקול במסגרת יישום מבחן השליטה האפקטיבית: "היותו של הרכב מונע, הימצאותו של הנאשם במושב הנהג, עמידתו של הרכב בנתיב נסיעה ומידת ההפרעה לתנועה הגלומה במצב עמידתו של הרכב". לאחר שישקלל את כל נסיבות המקרה, ייקבע בית המשפט "האם הייתה במקרה הקונקרטי בידי הנאשם שליטה אפקטיבית על רכבו, וככל שמדובר באדם שיכור, ניתן יהא להרשיעו בנהיגה בשכרות".

ומה אם הנהג כלל לא התכוון לנהוג?
השופט שהם גם קבע כי יתכן שכוונתו הסובייקטיבית של הנהג כלל לא תשפיע על תוצאות המבחן, ובמלים פשוטות – בית משפט עשוי להרשיע נהג בעבירת נהיגה בשכרות גם אם ייטען שלא הייתה לו כוונה לנהוג במכונית. לדברי השופט, "סבורני, שאין בכוונותיו הסובייקטיביות של הנאשם כדי לשנות, בהכרח, את התוצאה בשאלת אחריותו לעבירת הנהיגה בשכרות. שהרי, אדם שיכור הוא בעל שיקול דעת לקוי, וכיצד ניתן להסתמך על כוונותיו של אותו נאשם, שעה שהכרתו אינה במיטבה עקב מצב שכרותו, והוא עלול שלא להעריך נכונה את המציאות?".

עם זאת, השופט שהם מציין בפסק דינו כי במצבים של שכרות קלה תיתכן טענת הגנה שמבוססת על כוונתו הסובייקטיבית של הנהג: "אינני שולל את האפשרות להעלאת הטענה, כי הנאשם לא התכוון להפעיל את רכבו במצב של שכרות, כאשר מדובר בשכרות קלה או גבולית, שהשפעתה על מצב תודעתו של הנאשם היינה שולית".

גם השופט יצחק עמית קבע כי יש לאמץ את מבחן השליטה האפקטיבית, אך הסביר בפסק דינו הקצר כי ייתכנו נסיבות שבהן נהג שרק יושב במכוניתו לא ייחשב למי שנהג בשכרות. "אין פירוש הדבר כי בכל מקרה בו יימצא אדם שיכור יושב במכוניתו, יש לייחס לו נהיגה בשכרות, והדבר הוא תלוי נסיבות", כתב השופט עמית. "לא דומה מי שישן שיכור בחניה כפולה בכביש… למי שישן שיכור במגרש חניה נידח".

The post עבירת נהיגה בשכרות יכולה להתבצע גם במכונית עומדת appeared first on TheCar.

בית משפט זיכה נהג מאשמת נסיעה בניגוד לחוק בחוף הים, תוך שהוא קובע שרשות הטבע והגנים לא הוכיחה את אמינותו של מד טווח הלייזר ששימש למדידת המרחק של הנאשם מהים. "על המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר", הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה

במסגרת פעילות האכיפה החשובה נגד נהגים שנוסעים בניגוד לחוק בחוף ים, משתמשים פקחי רשות הטבע והגנים ב"מד טווח לייזר" – מכשיר שמודד מרחק באמצעות קרן לייזר. אולם, מד הלייזר של הרשות לא נבדק ולא אושר לשימוש כמכשיר אכיפה, ואין כל הוכחה לכך שהמדידות המבוצעות באמצעותו מדויקות. לכן, תוצאת המדידה שעורכים הפקחים לא יכולה לשמש כראייה קבילה בבית משפט.

בפסק דין מנומק היטב, שבו זוכה נהג מאשמת נהיגה בניגוד לחוק בחוף ים, הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה מבית משפט השלום ברמלה כי רשות הטבע והגנים לא הוכיחה שתוצאת המדידה באמצעות מד הלייזר יכולה לשמש כראייה קבילה.

תוך שהוא מיישם פסיקה של בית המשפט העליון שעוסקת במכשירי אכיפה של משטרת התנועה, כמו למשל "אקדח הלייזר" (ממל"ז), הבהיר השופט אבו-שחאדה כי "לא הובאו ראיות מטעם המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה) שבטרם הכנסת המט"ל (מד טווח לייזר) לשימושם של פקחים לצורך אכיפת חוק איסור נהיגה (בחוף), נערכה בדיקה של אותו מכשיר על-ידי צוות מומחים תוך צירוף ציבור 'הלקוחות' הפוטנציאליים, גורמי תביעה וסנגוריה, וכל זאת על-מנת להבטיח שקיפות והפרכת ספקות ביחס לאמינות המכשיר".

למדידת המרחק יש משקל מכריע בכל הנוגע לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים. על רשות הטבע והגנים להוכיח שהנהג המואשם אכן עבר ברצועת החוף האסורה לנסיעה, שרוחבה על-פי החוק הוא 100 מטרים. לפי השופט אבו-שחאדה, "המרחק שבין המקום שבו נסע הרכב לבין נקודת גאות המים בחוף הים הוא נתון עובדתי, שעל המאשימה להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר". מאחר שהעבירה הרלוונטית היא מסוג "אחריות קפידה", שבה מספיקה הוכחת היסוד העובדתי בלבד (הימצאות הנהג ברצועת החוף האסורה), מדידת המרחק משמשת כראייה עיקרית.

אלא שלא כל מכשיר יכול להפיק ראיות שיהיו קבילות בבית משפט. בפסק דינו המפורט, מבהיר השופט אבו-שחאדה כי הוכחת מהימנות המדידה דורשת התייחסות לארבעה מבחנים: 1. האם "מד טווח לייזר" הוא מכשיר טכנולוגי אמין שיכול להפיק נתונים מדויקים; 2. האם המכשיר הספציפי שבו נעשה שימוש היה תקין בזמן המדידה; 3. האם הפקחים שעשו שימוש במד הלייזר מיומנים בהפעלתו; 4. האם במקרה הספציפי, הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ועל-פי הוראות היצרן.

"מדובר בארבע שאלות שבעובדה", הסביר השופט אבו-שחאדה, "הנטל להוכיח שהתשובה עליהן היא בחיוב רובץ לפתחה של המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה). שאלות עובדתיות אלה עומדות במוקד הכרעת הדין במקרה שבפני, והן אלה שיכריעו את הכף אם הנאשם יורשע או יזוכה".

ומתברר שרשות הטבע והגנים לא הצליחה לעמוד באף אחד מהמבחנים: מד הלייזר לא הוכח כמכשיר אמין שמפיק תוצאות אמינות, המכשיר הספציפי ששימש לאכיפה כלל לא נבדק לפני השימוש, לא ברור האם הפקחים מיומנים בהפעלתו, ולא ידוע אם הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ביום שבו נעשה בו שימוש. לכן, הראייה שהוגשה לבית המשפט – לפיה הנהג שהואשם נסע בתוך רצועת החוף האסורה, במרחק של 53 מטרים מהים – נפסלה.

"יתכן שמד טווח לייזר הוא מכשיר אמין – וייתכן שלא, וייתכן שמד טווח הלייזר הספציפי שנעשה בו שימוש במקרה דנן היה תקין – וייתכן שלא", סיכם השופט אבו-שחאדה את פסק הדין, "המסקנה היחידה המתבקשת מהתוצאה של זיכוי הנאשם היא שעל המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר, בתיקים עתידיים, על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה".

The post אחרי אקדח הלייזר, יגיע מד טווח לייזר? appeared first on TheCar.

בפסק דין שפורסם היום, קובע בית המשפט העליון כי מכירת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק מסירה מחברת ביטוח את האחריות כלפי צדדים שלישיים. עם זאת, בית המשפט קורא למשרד התחבורה לבחון האם ראוי להדק את תנאי העברת הבעלות מחברות ביטוח לגורם שלישי, וזאת עד לתיקון המכונית שניזוקה וקבלת תעודת בדיקה

בית המשפט העליון קובע: מרגע שחברת ביטוח מוכרת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק, היא אינה אחראית כלפי צד שלישי שרוכש את המכונית. בפסק דין שהתפרסם היום (ה') הבהיר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, כי חברת ביטוח אינה חבה באחריות כלפי צד שלישי שרכש ממנה "בשרשור" מכונית שניזוקה קשות בתאונה ולא תוקנה כראוי.

פסק הדין אמנם עוסק ב"שרשור" מכירה ארוך, אך לא כזה שנחשב לחריג בשוק המשומשות. חברת הביטוח שירביט רכשה מאחת מלקוחותיה מכונית שניזוקה קשות בתאונה, ולאחר מכן מכרה אותה למגרש פירוק. המגרש מכר את המכונית לסוחר רכב, וזה מכר אותה לסוחר אחר. ר', שבעניינה ניתן פסק הדין, רכשה את המכונית מסוחר הרכב השני, שעשה שימוש במסמכים מזויפים. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של ר', שביקשה להטיל על חברת הביטוח פיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לה בעקבות רכישת המכונית.

חובת זהירות כלפי מי?
בפסק הדין מבהיר השופט רובינשטיין כי חובת הזהירות של חברת ביטוח מוגבלת בהיקפה: "גם אם החובה העולה (מתקנה 309, ש.ה) להשבית את הרכב, מגבשת לכאורה חובת זהירות כלפי (כל צד), וצדדים שלישיים בכלל (זאת)… אין לומר כי (חברת הביטוח) התרשלה על-ידי בחירת קבלן המשנה (מגרש פירוק), דבר שהייתה זכאית לו". ובמלים פשוטות, העברת הבעלות במכונית שניזוקה לקבלן משנה – מגרש פירוק – מנקה למעשה את חברת הביטוח מאחריות כלפי מי שירכוש בעתיד את המכונית.

בהמשך פסק הדין מסביר השופט כי "בפני המבטח שתי אפשרויות… האחת, העברת הרכב לפירוק. במקרה כזה, חלה על המבטח חובה למסור את הרכב רק למי שמורשה לכך, ולהשיב את רישיון הרכב למשרד הרישוי. (האפשרות) השנייה, להעביר את הרכב למוסך לשם תיקונו, ובמקרה כזה נקבעות הוראות מפורטות כדי שרישיון הרכב לא יועבר לרוכש אלא לאחר אישור התיקון כהלכתו… המחוקק לא התכוון למנוע מחברות הביטוח למכור כלי רכב שניזוקו – אלא שמכירה זו מותנית בתנאים 'חזקים'. העברת בעלות – כן, אך גם נקיטת צעדים ככל שניתן להבטיח אי שימוש בלא תיקון".

אלא שהעברת המכונית שניזוקה למגרש הפירוק לא מנעה את החזרתה לכביש במצב בטיחותי לקוי ומסוכן. אמנם בין חברת הביטוח ומגרש הפירוק נחתם חוזה שאמור היה להסדיר את הטיפול הבטיחותי במכונית, אך השופט רובינשטיין מודה כי "המנגנון שהוקם בהסכם שנחתם בין שירביט לבין (מגרש הפירוק) לא מנע את מכירת הרכב (למערערת) תוך הפרת החוק וזיוף רישיונות הרכב".

התוצאה של פסק הדין עלולה להתברר כבעייתית. שיקולי יעילות היו אמורים להביא לכך שחברות הביטוח – שהן בעלות המידע, יכולת המניעה והכיס העמוק – יהיו אחראיות לכך שכל מכונית שניזוקה בתאונה תעבור תיקון בטיחותי ראוי ועל-פי הוראות החוק. ספק רב אם העברת האחריות לצדדים שלישיים, גם כאשר הדבר נעשה תחת חוזה חוקי, תשיג תוצאה יעילה. בנוסף, פסק הדין עלול לעודד עצימת עיניים מצדן של חברות ביטוח, שרבות מהן מודעות היטב לדרכי הפעולה הפסולות שרווחות בקרב חלק מסוחרי הרכב.

ראוי לציין שבפני בית המשפט עמדה אפשרות להטיל אחריות על חברת הביטוח מכוח פקודת הנזיקין. לפי הפקודה, מי שעושה חוזה עם צד שלישי עשוי להיות אחראי בנזיקין אם "הוא מתרשל בבחירת בעל חוזהו". אולם, כאשר בחן השופט את החוזה בין שירביט ומגרש הפירוק שרכש את המכונית, מסקנתו הייתה כי חברת הביטוח לא התרשלה. זאת, למרות שהחוזה לא מנע את החזרת המכונית לכביש מבלי שתוקנה כראוי. "מסופקני אם ניתן לומר, נוכח הוראותיו של (ה)חוזה… ששירביט התרשלה, שהרי הפרות יתכנו תמיד", ציין השופט בפסק הדין.

"במבט לעתיד, וכלימוד לקח"
מקריאת פסק הדין עולה שגם השופט רובינשטיין הרגיש כנראה לא בנוח עם התוצאה אליה הגיע. "במבט לעתיד, וכלימוד לקח, בהתקשרה עם חברה כמו (מגרש פירוק) כ'קבלן משנה', עליה (חברת הביטוח) להבטיח כי חוזי המכירה (של מגרש פירוק עם סוחר רכב) יוצגו לפניה… (וזאת) כדי להבטיח ככל הניתן קיומם של תקנה 309 וסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש (בכלי רכב), ויהיו מקובלים עליה על-פי ייעוץ משפטי כדי לעמוד בהוראות הדין… (ה)חוזה (בין מגרש הפירוק וסוחר הרכב) אינו עונה על כך".

בהמשך פסק הדין חוזר השופט על דברים אלה. "חברת ביטוח המעבירה לבעלותה רכב שניזוק צריכה להבטיח ככל הניתן כי הוראות תקנה 309 לתקנות התעבורה וסעיף 3 לחוק השימוש בכלי רכב יכובדו", מסכם השופט, "החוק אינו מונע ממנה להעביר בעלות, תוך החזקת הרישיון בידיה כ'בטוחה'. ואולם, החוזה שלה עם קבלן-המשנה המתקן את הרכב צריך לכלול הוראות ברורות, לרבות הצגת נוסח חוזה מחייב לגבי מכירת הרכב על-ידי אותו קבלן משנה לצדדים נוספים. גם אם תמיד יימצאו עוברי עבירה ומפרי חוזים, יש לעשות את המרב להידוק הבטוחות, כדי שלא (יקרה) מה שקרה כאן".

למעשה, השופט אף סבור שיש לבחון את הידוק התנאים שקבועים כיום בתקנה 309, כך שחברת ביטוח לא תוכל להעביר בעלות במכונית שניזוקה עד שזו תתוקן כראוי. "(כיום) נאסר על בעל רכב… להשתמש ברכב או להרשות לאחר להשתמש בו, אם נגרם נזק לרכב, עד להשלמת התיקון וקבלת תעודת בדיקה של מוסך מורשה", מסביר השופט את הצעתו. "זאת להבדיל, מהיעדר איסור על העברת הבעלות ברכב, בכפוף למגבלות הדין… יתכן שעל מחוקק-המשנה (משרד התחבורה) לשוב ולעיין בתקנה 309, ובשאלה האם יש מקום אף להדק את תנאי העברת הבעלות ברכב שניזוק, מחברת הביטוח אל גורם שלישי, עד לתיקונו וקבלת תעודת בדיקה".

The post האחריות לתיקון נזקי תאונה עוצרת רחוק מחברות הביטוח appeared first on TheCar.

ערעורם של שושן ברבי ואורן חנונה, שהיו מעורבים בתאונת "פגע וברח" שבה נהרגו שלוש נשים באוגוסט 2012, נדחה על-ידי בית המשפט העליון. בהתייחסות לעונש הראוי לנוסעים שמעורבים בתאונת "פגע וברח", נקבע כי "יש מקום להחמיר בעונשו של נאשם שהיה מעורב בתאונה ולא מילא את חובתו המוסרית הבסיסית, משנמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה"

בית המשפט העליון דחה אתמול (ד') את ערעורם של שושן ברבי ואורן חנונה, אשר היו מעורבים בתאונת "פגע וברח" בנתניה באוגוסט 2012, שבה נהרגו שלוש נשים בזמן שחצו כביש במרכז העיר. הערעור של חנונה, שישב במושב הנוסע לצדו של ברבי, העלה לראשונה את שאלת הענישה הראויה לאחר תיקון לפקודת התעבורה, שהחמיר את עונשם של נוסעים שהיו מעורבים בתאונת "פגע וברח" ונמנעו מלהזעיק עזרה לנפגעים.

בהתייחסו לעונש שהוטל על חנונה – מאסר בפועל לתקופה של שנה – כתב השופט יורם דנציגר כי "טרם הזדמן לבית משפט זה לדון במדיניות הענישה ההולמת והראויה בגין עבירה חדשה זו (התיקון לפקודת התעבורה, ש.ה), אך עיון בפסיקת הערכאות הדיוניות ובפסיקת בית משפט זה בגין העבירה הקרובה של סיוע להפקרה, מלמד כי בית המשפט המחוזי לא סטה ממדיניות הענישה ההולמת". בכך דחה בית המשפט את ערעורו של חנונה על גזר הדין. "עונשו של חנונה הוא ברף הבינוני של מדיניות הענישה הראויה וההולמת את חומרת מעשיו", סיכם השופט דנציגר.

בהמשך פסק הדין אף הבהיר השופט דנציגר כי "יש מקום להחמיר במידת מה בעונשו של נאשם אשר נסע ברכב שהיה מעורב בתאונה (ש)בה נפגע אדם ולא מילא את חובתו המוסרית הבסיסית, משנמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה למקום". בית המשפט גם דחה את טענתו של חנונה, לפיה בזמן התאונה הוא היה נתון למרותו של ברבי. "ההכרה בהשפעתו של הנהג הפוגע על אי-דיווחו של הנוסע ברכב היא אינהרנטית במרבית המקרים להתרחשות העבריינית", הסביר השופט דנציגר, "ובכוחה לסכל ולעוות את מערך התמריצים אשר מצא את ביטויו (בתיקון לפקודת התעבורה, ש.ה)".

במסגרת התיקון לפקודת התעבורה, שאושר בכנסת לפני כשלוש שנים, נקבע כי "נוסע ברכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה, בהקדם האפשרי בנסיבות העניין, אלא אם כן נוהג הרכב עצר והזעיק עזרה". על-פי התיקון לפקודה, עונשם של נוסעים שלא מילאו את החובה להזעיק עזרה למקום התאונה יהיה מחצית מהעונש הקבוע בחוק לנהג – כלומר, עד 3.5 שנות מאסר או שבע שנות מאסר, בהתאם לנסיבות.

גם ערעורו של ברבי העלה שאלה הנוגעת לענישה ראויה, אך זו נגעה לריבוי העבירות שיוחסו לנהג: "טרם נזדמן לבית משפט זה לחוות דעתו בנוגע למקרה דומה, (ש)בו התבצעו הן עבירות גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הן עבירת הפקרה, הן עבירת שיבוש, הן עבירת הדחה והן עבירות סמים – כולן במסגרתו של אירוע יחיד הכורך התרחשות עבריינית אחת", כתב השופט דנציגר. "ריבוי העבירות… הוא ללא ספק יוצא דופן, באופן שקשה, עד כדי בלתי אפשרי, להסיק ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים (ש)בהם בוצעו למשל 'רק' עבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרה".

תוך שהוא דוחה את ערעורו של ברבי על גזר הדין, שכלל מאסר בפועל לעשר שנים, כתב השופט דנציגר כי "עונש המאסר… אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת וממתחם הענישה הראוי וההולם את הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות… במקרה דנן גרם ברבי בנהיגתו הרשלנית למותן של שלוש נשים. ואם לא די בכך, לאחר שדרס ברבי את שלוש המנוחות שהוטחו מעצמת הפגיעה למרחקים, הוא נמלט מהמקום תוך שהוא מפקיר את המנוחות ומבלי שהזעיק את כוחות ההצלה, כאשר בראשו מטרה אחת ויחידה – לחמוק מעונשו".

The post אחריות נוסע ב"פגע וברח": שנת מאסר היא עונש ראוי appeared first on TheCar.

האם ראוי להטיל עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק מאחר שבדיעבד התברר שתוצאות התאונות שבהן הם היו מעורבים, היו שונות? כך קובע כיום החוק, אך שופטי בית המשפט העליון צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין מעלים תהיות באשר למצב הבעייתי שנוצר

"אין זה ראוי להקל עם אדם שנמלט ממקום התאונה רק משום ש'שפר עליו מזלו' ותוצאת התאונה הייתה קלה, ולהפך". כך כתב שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל, בפסק דין שבו הוחלט להקל בעונשו של נהג צעיר שהורשע בהפקרת שני הולכי רגל שנפגעו בתאונה. אלא שלמרות דברים אלה, הבהיר השופט זילברטל כי החוק דווקא יוצר זיקה ברורה בין תוצאת התאונה והעונש שבית המשפט נדרש להשית על נהג שמורשע בעבירת הפקרה.

"המחוקק ביקש לקשור בין העונש שבגין עבירת ההפקרה לבין חומרת התוצאה שנגרמה לנפגע בתאונה", כתב השופט בפסק הדין. "משאלו הם פני הדברים, והמחוקק הביע את רצונו המפורש כאמור, חוששני כי לא ניתן לקבל את טענת המערער (הנהג שהורשע בהפקרה, ש.ה) כי שגה בית משפט קמא (בית המשפט המחוזי שגזר את עונשו של הנהג) בהתייחסו לתוצאות התאונה כשיקול לחומרה לצורך גזירת העונש".

לקביעתו של השופט זילברטל בעניין המצב הבעייתי שיוצר החוק, אפשר למצוא חיזוק בדבריו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שהצטרף להחלטה להקל בעונשו של הנהג. "גם אם יש קושי ברמת האשם הפלילי, ואוסיף – המוסרי, ככרוכה בזיקה לתוצאות התאונה, שלעתים הן קלות יחסית ואזי מקל המחוקק עם המפקיר, זו מצוותו שבדין", כתב השופט רובינשטיין בפסק הדין.

מדברי השופטים זילברטל ורובינשטיין עולה כי החוק יוצר מצב שבו שני נהגים שמבצעים עבירת הפקרה זהה ייענשו בצורה שונה לחלוטין, וזאת בהתאם לתוצאה של התאונה שבה היו מעורבים. חוק שכזה יוצר בפועל זיקה בין "המזל" של הנהג והעונש שיוטל עליו בבית משפט, שכן תוצאת התאונה מושפעת לעתים מגורמים חיצוניים שאינם נתונים להשפעת הנהג והתנהגותו.

מעשי הפקרה זהים, עונשים שונים
"ניתן להרהר האם ראוי להשית עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק משום שבדיעבד התגלה כי תוצאות התאונות בהן הם היו מעורבים, ושלהתרחשותן הם אינם אחראים, היו שונות", כתב השופט זילברטל בהתייחסו לחוק ולמצב הבעייתי שנוצר. "נדמה כי ככל שהעונש המושת על הנהג המפקיר הוא בגין התנהגותו בעת ביצוע העבירה, קרי בגין החלטתו להימלט ממקום התאונה ומימושה של החלטה זו, הרי שלא תמיד יתקיים קשר בין התנהגות זו לבין תוצאת התאונה".

בהמשך פסק הדין מסביר השופט זילברטל מדוע, לדעתו, המצב שיוצר החוק עלול להתברר לעתים כבעייתי: "(ל)פעמים, בעת קבלת ההחלטה להפקיר נפגע במקום התאונה, אין הנהג יודע ואף אינו יכול לדעת מה מצבו העכשווי של הנפגע ומה שיעור הנזק שעוד ייגרם לו, ולפיכך מידת האשם הגלומה בהפקרה יכולה להיות זהה, לכאורה, בין אם תוצאת התאונה התבררה בהמשך כקלה או כחמורה".

אולם, כאמור, החוק מורה לשופטים להחמיר בעונשו של נהג שהורשע בהפקרה כאשר תוצאת התאונה הייתה חמורה – גם כאשר נקבע שהנהג אינו אחראי לגרימת התאונה. לדבריו השופט זילברטל, "המחוקק לא הבחין בין המצבים השונים והורה להחמיר בעונש כאשר עקב התאונה עצמה – ולא רק עקב ההפקרה – נגרמה לנפגע חבלה חמורה או מוות, ללא קשר לאחריות להתרחשות התאונה או למצב הידיעה של הנהג באשר לחומרת הפגיעה שנגרמה בתאונה".

מדוע אם כן הוחלט להקל בעונשו של הנהג? ראשית, יש לציין כי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שגזר את עונשו של הנהג הצעיר, נקבע כי הוא אינו אחראי לקרות התאונה. שנית, השופט זילברטל פסק כי "מתחם הענישה" – קביעת רף תחתון ורף עליון לעונש הראוי – שנקבע בבית המשפט המחוזי היה מחמיר, ובעקבות זאת החליט לקצר את עונש המאסר בפועל שהוטל על הנהג, מ-18 חודשים ל-14 חודשים.

The post פגע וברח: המזל של הנהג משפיע על העונש appeared first on TheCar.

נהגת של פולקסוואגן פולו משנת 2000 העמידה את המכונית על אי תנועה, לאחר שהמנוע כבה לפתע. כשחזרה מתחנת דלק גילתה שהמכונית הועפה למרחק של עשרות מטרים. תביעתה נגד הנהג הפוגע נדחתה, לאחר שבית משפט קבע כי נסיעה במכונית ישנה שעברה יותר מ-130 אלף ק"מ, וללא הוכחה לתקינותה, מחייבת זהירות מוגברת

לפני כחצי שנה נהגה ש' בפולקסוואגן פולו משנת 2000, שהייתה בבעלותו של חבר. בזמן שנסעה בכביש מספר 5, כבה לפתע מנוע המכונית. מאחר שלא היו שוליים במקום, נאלצה ש' להשאיר את המכונית על אי-תנועה, ולאחר מכן הלכה לתחנת דלק סמוכה, שכן חשבה שהסיבה לתקלה הייתה מחסור בדלק. כאשר חזרה מתחנת הדלק, גילתה שהמכונית הקטנה הועפה למרחק של עשרות מטרים, וכתוצאה מכך נגרם נזק כבד ואף נפגעה אישה במכונית הפוגעת.

ש' ובעל הפולו הגישו תביעה נגד נהג המכונית הפוגעת, בטענה כי התאונה נגרמה באשמתו ולכן עליו לשלם על תיקון הנזק שנגרם למכונית. אולם, לשופטת כוכבה לוי מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב לא היה ספק כי נהג המכונית הפוגעת אינו אשם, ואף אין לייחס לו אשם תורם. למעשה, השופטת קבעה כי מאחר שמכונית הפולו הייתה ישנה – ואף לא הוגשה ראייה לכך שהייתה תקינה בזמן התאונה – חלה על ש' ובעל המכונית חובת זהירות מוגברת.

"עצם הנסיעה ברכב כה ישן, לאחר שגמא כ-131,000 ק"מ ובהיעדר אסמכתא לתקינותו, מטילה על התובעים אחריות מוגברת בנסיבות בהן דמם המנוע בדרך בין עירונית", הבהירה השופטת לוי בפסק הדין שבו דחתה את התביעה שהגישו ש' ובעל המכונית.

בהמשך גם העלתה השופטת לוי תהיות באשר לדרך שבה נרכשה מכונית הפולו. "מדובר ברכב ישן, אשר נרכש זמן קצר מאוד לפני התאונה", כתבה השופטת בפסק הדין. "מבחינת התובעים, הרכב כנראה לא היה מוכר להם. הם לא הכירו את מגבלותיו. גם לא נוכחתי כי נערכה לו בדיקת תקינות ושהיה תקין או כשיר לנסיעה. מהתובע (בעל המכונית, ש.ה) הבנתי כי לא בדק את הרכב בטרם רכישתו, כי הוא 'מתמצא'. הוא התרשם ממראה עיניו שהרכב תקין".

למרות שקיבלה את גרסתה של ש', לפיה העמדת המכונית על אי התנועה נעשתה בלית ברירה, דחתה השופטת לוי את טענתה בעניין אחריותו של הנהג הפוגע. "אי התנועה המדובר הוא קטן, (ו)צר מרוחב של מכונית", הסבירה השופטת, "למקרה שנוסעות מכוניות בשיירה או שרכב גבוה מסתיר לרכב שנמוך שלאחריו, הרי שנהג הרכב הנמוך – במקרה זה, הנתבע – לא יכול היה לראות את הרכב 'החונה' על אי התנועה, לא היה יכול לצפות הימצאות של רכב, ולא יכול היה למנוע את התאונה גם אם היה נוהג במרב הזהירות".

סיכום פסק הדין חד-משמעי וברור. "איני רואה לנכון לייחס אחריות כלשהי, ולו אחריות תורמת מזערית לנתבע", פסקה השופטת לוי. "הנזק שאירע לרכב התובעים הוא בבחינת נזק עצמי, אשר לא ניתן לראות את הנתבע כמי שאחראי לו – או כמי שתרם לו, ולו חלקית".

לאחר קביעתה זו, אף החליטה השופטת לוי כי ש' ובעל הפולקסוואגן ישלמו לנהג המכונית הפוגעת סכום של 1,200 שקלים בגין הוצאות המשפט.

The post יש לכם מכונית ישנה? חלה עליכם חובת זהירות מוגברת appeared first on TheCar.