חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלו חברות הביטוח הפרטיות מן המדינה, והוא מעשיר את קופתן בכמיליארד שקלים בשנה, על חשבון מי שהביטוח נכפה עליהם מתוקף החוק.
במצב עניינים כזה צריך היה לצפות מן הרגולטור – המפקח על הביטוח – שישמור על האינטרס של המבוטחים ולא יאפשר לחברות הביטוח הפרטיות לחגוג על חשבון כלל הציבור.

אגף המפקח על הביטוח הודה לאחרונה, גם אם בעקיפין, שהפיקוח על דמי הביטוח שנגבים מנהגים צעירים מוגזם – אבל במקום להגביל אותו הוא יצר מנגנון עקיף: תעריפי הביטוח של תאגיד ה'פול', שמחיריו מפוקחים, הוגבלו וירדו בהוראת המפקח אל מתחת לתעריפי השוק הנוכחיים – וזאת במטרה לאלץ את החברות המסחריות להוריד גם הן את תעריפי הפוליסות הללו.

ימים יגידו האם וכיצד ישפיע המהלך המורכב הזה על המצב בשטח, ובינתיים נוצרה בעיה נוספת שנובעת מחוסר תשומת לב מספק להגדרות של המפקח עצמו.

עד לאחרונה הוגדר הסעיף שמתאר את גילו של הנהג הצעיר ביותר שצפוי לנהוג ברכב כך: "הנהג הצעיר ביותר שנוהג ברכב בדרך קבע", והגדרה זו נבעה בין השאר מכך שביטוח החובה מכסה, בהתאם לחוק הפלת"ד, כל נפגע תאונות דרכים שבה היה מעורב רכב שלנהג שלו יש רישיון נהיגה לאותו סוג רכב. אלא שלאחרונה שונתה ההגדרה הזאת, ומעתה אמור רוכש הפוליסה להצהיר מי יהיה הנהג הצעיר ביותר ש"צפוי" לנהוג במכונית.

כאשר פנינו אל אגף המפקח על הביטוח בעניין זה הובהר לנו חד משמעית ש"בהתאם להנחיית המפקחת על הביטוח, לצורך תמחור ביטוח חובה יש לקבוע את גיל הנהג ברכב לפי הנהג הצעיר ביותר הצפוי לנהוג ברכב, כאשר "נהג צפוי" הינו "נהג שיש לו גישה לרכב וצפוי שינהג בו מעת לעת". אדם המשתמש ברכב באורח חד-פעמי אינו אדם הצפוי להשתמש ברכב".

אבל היכן בדיוק עובר הגבול בין "הנהג הצעיר ביותר שצפוי לנהוג ברכב, או שיש לו גישה לרכב, לבין מי שמשתמש ברכב באורח חד-פעמי?

לפי ההגדרה הקודמת, אם נהג בעל רישיון חוקי ותקף נוהג במכונית במקרה נדיר, ולא בשימוש קבוע, הוא היה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח – בין השאר מפני ששימוש כזה לא מגדיל באופן ניכר את הסיכון של המבטח, ודאי לא כמו מי שמשתמש ברכב באורח קבע.

כעת, לנוכח השינוי בהגדרה הלשונית – נאלצים מבוטחים להצהיר למי יש גישה לרכב או מי יהיה הנהג הצעיר ביותר שצפוי להשתמש במכונית. אלא שמכיוון שאין הגדרה ברורה למונח "צפוי" – בהנחה שמבוטח סביר לא ניחן בכושר נבואי – הרי שהמבוטחים ניצבים בפני דילמה.

מחד, אם הם מבקשים לכסות את כל האפשרויות – למשל שנהג צעיר ינהג ברכב ולו שעה אחת בשנה – לכאורה עליהם להצהיר על כך ולשלם פוליסה יקרה במאות עד אלפי שקלים יותר מאשר פוליסה לנהג מבוגר.

מאידך, אם לא יצהירו על אותו נהג הם עלולים להיתקל בסירוב של חברת הביטוח לפצות אותם במקרה של תאונה – וזאת בניגוד למצב הקודם שכיסה גם נהגים מזדמנים (ובתנאי שלא מדובר במי שנוהגים באורח קבע במכונית).

הנה לפניכם דוגמא מעשית, מהחיים, למצב שעלול להיווצר, ולהבדל בינו לבין המצב שחל לפני שינוי ההגדרה:
למבוטח בגיל 60 או 70 יש שני ילדים בגילאי 20 ו-30, ולכל אחד מן הילדים יש מכונית משלו שמבוטחת בביטוח חובה ומקיף בהתאם לפרמיה שנובעת מגילם וממאפייני הביטוח הייחודיים להם (למשל מעורבות בתאונות קודמות, שלילות רישיון וכיוצ"ב).

האבא רוצה שבעת הצורך יוכלו ילדיו לנהוג במכוניתו, למשל במקרה חד-פעמי שבו הוא מבקש מהם להסיע אותו או כאשר יש למסור את המכונית של אחד הילדים לטיפול תקופתי במוסך.
מדובר על מצבים נדירים שלא צפויים להתרחש יותר מפעם או פעמיים בשנה, ואולי לא יתרחשו בכלל.

לכאורה, לפי ההגדרה החדשה חייב האב לרכוש לעצמו פוליסה יקרה באלפי שקלים מן הפוליסה המתאימה לגילו, שכן זו אמורה להתאים לגיל הנהג הצעיר ביותר, והיא תתייקר עוד יותר אם, למשל, לאותו נהג צעיר הייתה גם שלילת רישיון בעברו, או תאונה.

כל זאת, כאמור, למרות שהסיכון שנטלה על עצמה חברת הביטוח אינו גדול שכן אותו נהג צעיר הוא בעל רכב שתמורתו ממילא משולמת פרמיית ביטוח גבוהה, והוא לא נוהג בשתי המכוניות בעת ובעונה אחת.

תשובת אגף המפקח על הביטוח לפיה "אדם המשתמש ברכב באורח חד- פעמי אינו אדם "הצפוי" להשתמש ברכב" לא ברורה לנו, ועלולה לשמש את חברות הביטוח כדרך לחמוק מתשלום פיצויים במקרה הצורך, מפני שאין לדעת למה הכוונה ב"מעת לעת" או ב"חד פעמי": האם ארבע נהיגות במהלך שנה נחשבות "מעת לעת" או שהן מתאימות להגדרה "חד פעמי"?

תשובת המפקחת מוסיפה שכבה נוספת של אי בהירות כשהיא ממשיכה ואומרת: "בהתאם לפוליסה האחידה לביטוח חובה שנקבעה על ידי שר האוצר, על מבוטח. להשיב תשובות מלאות וכנות אודות שאלות חיתום שמציג המבטח. במקום בו צפוי כי נהג צעיר ינהג ברכב במהלך תקופת הביטוח, יש להצהיר על כך למבטח במועד רכישת ביטוח" – אלא שקשה לנו להבין כיצד אפשר להשיב תשובות מלאות וכנות להגדרות לא ברורות?

The post שינוי הגדרה בביטוח החובה מייקר את הפוליסה למבוטחים appeared first on TheCar.

בשורה רעה לעולם התחתון, אבל אולי גם לעוברי אורח תמימים: בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה שבה נקבע שפיצוץ מטען חבלה ברכב – במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון, לא ייחשב כתאונת דרכים.

מי ששואל את עצמו "מה חשב לעצמו מי שבכלל ניסה לתבוע פיצוי כזה?" צריך לדעת שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא חוק ייחודי לישראל, ועולה ממנו שכמעט כל פגיעת גוף שקשורה ברכב, או בשימוש ברכב, צריכה להיות מכוסה על-ידי "ביטוח החובה" שמשלמים כלל בעלי הרכב.

מצד אחד, זאת אחת הסיבות לכך שפרמיות הביטוח שלנו כל כך יקרות, ומנגד – במהלך כל השנים מנסים המבטחים לצמצם עוד ועוד את "גבולות הגיזרה" של החוק הזה, אשר לפעמים מגיעים עד כדי אבסורד.

במקרה שלפנינו נפגע ג'לאל מרוח סילאוי מפיצוצו של מטען חבלה אשר הוצמד לרצפת מכוניתו. ג'לאל יצא מביתו ונכנס למכוניתו, התניע והחל בנסיעה, וכעבור זמן קצר הופעל במכונית מטען חבלה באמצעות שלט רחוק והפעלה סלולרית. כתוצאה מן הפיצוץ נפער חור ברצפת הרכב, וג'לאל נפצע מרסיסים בגפיו התחתונות.

היות שהפגיעה נגרמה בתוך כדי נסיעה במכונית תבע ג'לאל את המבטחת שלו, חברת שירביט, ודרש להכיר בפיצוץ מטען החבלה כתאונת דרכים, ובנזק שנגרם לרכושו כנזק לרכב (במסגרת "ביטוח מקיף").
משדחתה חברת שירביט את התביעה פנה ג'לאל לבית המשפט ועורך דינו, אבי גולדבליט, טען שם שהמבחן לקיום קשר סיבתי בין שימוש ברכב לבין פגיעה באדם – מבחן שנדרש בפלת"ד, הינו "מבחן הסיכון התחבורתי" אשר משלב את "מבחן הסיכון" עם "מבחן השכל הישר".

עו"ד גולדבליט טען שאירועי חיסול חשבונות כגון זה, באמצעות פיצוץ מטעני חבלה ברכב "הפכו כמעט לדבר שבשגרה במקומותינו ועל כן יש להכיר בהם כחלק מהסיכונים האופייניים והצפויים לנוסעים ברכב בישראל".
לשיטתו, הרכב אינו רק "זירה" שבה מתרחשת הפציעה אלא מלכודת ממש, ויש לשים לב לכך שעוצמת הפיצוץ מושפעת מגלי ההדף שנוצרים בחלל הרכב.

לחלופין, הוא טען שאפילו אם פיצוץ מטען לא מתאים להגדרה של תאונת דרכים – הרי שחלה במקרי פיצוץ כאלה חזקה של "מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב" – כך לשון החוק. לטענתו – במקרה שבו מדובר נחשבת "רצפת הרכב", שבה התרחש הפיצוץ, ל"רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב".

השופטת יעל וילנר מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את התביעה וקבעה שעל-פי החוק נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין נזקי הגוף שנגרמו לנפגע לבין שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
במקרה זה קיים אמנם קשר סיבתי עובדתי – אבל אין קשר סיבתי משפטי. "מבחן הסיכון התחבורתי במשולב עם מבחן השכל הישר", קבעה השופטת וילנר, "מובילים למסקנה כי הרכב שימש כ"זירה" בלבד, ולא קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם".

בית המשפט הרגיע אותנו גם כאשר קבע שהסיכוי להיפגע בגלל מטען חבלה ברכב של אזרח תמים אינו גדול או צפוי, או – כדברי השופטת: "גם אם אניח לטובת התובע כי רבו המקרים של 'חיסול חשבונות' תוך שנעשה שימוש בכלי רכב, הרי יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי האדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה, כחלק מהסיכון התחבורתי הגלום בשימוש ברכב…
פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה 'תאונת דרכים' בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני. הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית, אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון לעיל, עם ההיגיון ועם השכל הישר".

השופטת וילנר קבעה גם שהפלת"ד "לא נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים" ושהאירוע לא עומד בהגדרת "התפוצצות או התלקחות של הרכב" היות שמה שהתפוצץ שם היה מטען חבלה ולא "רכיב חיוני" של הרכב.

על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור לעליון, אלא שהשופטים יצחק עמית, נעם סולברג ואורי שהם דחו אותו. בפסק דינם נקבע שהגדרת החוק הרלבנטית לתאונת דרכים הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
"בענייננו", קובעים השופטים, "המערער נסע ברכב עת התפוצץ המטען. אין חולק כי נסיעה ברכב עונה להגדרת "שימוש ברכב למטרת תחבורה", ואין חולק כי נגרמו למערער נזקי גוף.

אולם, התפוצצות המטען, ונזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מכך, לא אירעו בעקבות השימוש ברכב למטרת תחבורה, בבחינת הסיבה בלעדיה אין. המטען הופעל בשלט רחוק, ללא קשר לנסיעה ברכב. ההפעלה מרחוק של המטען יכולה הייתה להיעשות בכל שלב שהוא, גם כאשר השימוש אינו למטרת תחבורה (לדוגמה, כאשר המערער ממתין בתוך הרכב, עומד ליד הרכב, שוטף את הרכב וכיוצ"ב).
במקרה דנן, היחס בין השימוש התעבורתי לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות, אלא יחס מקרי" – קבעו השופטים.

בנוסף, השופטים מציינים גם שהחוק קובע גם ש"לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

הערעור נדחה, כאמור, והמערער ישלם הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

ע"א 8238/14

The post בית המשפט: פיצוץ מטען ברכב אינו תאונת דרכים appeared first on TheCar.

"אופניים חשמליים אינם רכב מנועי… המשמעות של סיווג אופניים חשמליים כרכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד תכביד על הציבור הכבדת יתר שאינה רצויה מבחינה שיפוטית… ותביא לנזק מצרפי מבחינת זיהום האוויר ועומסי התנועה לכלל הציבור". כך פסק לאחרונה שופט בית משפט השלום בתל אביב ד"ר מנחם (מריו) קליין.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש ש.צ. נגד החברה לביטוח ישיר ונגד נהג מכונית שבוטחה על ידה.
ש.צ, שעבד כשליח בחנות אופניים, נפגע בעת שרכב על אופניים חשמליים במסגרת עבודתו והתנגש במכונית המבוטחת, וכך נגרמו לו פגיעות קשות ברגל שמאל. היות שהתאונה התרחשה בעת שהתובע נמצא בעבודתו היא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולנפגע הוכרה נכות צמיתה של 31.6%.

ש.צ. תבע את החברה לביטוח ישיר ואת נהג המכונית, אולם אלה ביקשו לצרף לתביעה גם את חברת הביטוח קרנית אשר מבטחת את כל מי שנפגע פגיעות גוף בתאונות דרכים ואין לו ביטוח חובה בתוקף.

בית המשפט התבקש להכריע אם אופניים חשמליים מוגדרים כרכב מנועי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים: "שאלה זו", מציין השופט קליין בפסק דינו, "אקוטית היום כשרחובות ארצנו מתמלאים בקצב מסחרר באופניים חשמליים ואין כל פסיקה בנדון. הכרעה זו, לחיוב או לשלילה, תגרור השלכות רחבות היקף".

בפסק דינו מציין השופט קליין שהפרשנות של היועצים המשפטיים של הצדדים לשאלה האם מדובר ברכב מנועי או לא היא פרשנות מאוזנת, ובכל זאת יש להעדיף את גישת התובע ואת גרסת חברת הביטוח קרנית, לפיה אופניים חשמליים אינם רכב מנועי, על פני פרשנות שגורסת שכן מדובר ברכב מנועי.

זאת, לדבריו, בשל ההשלכות הרחבות שיכולות להיות להגדרת אופניים כרכב מנועי, דבר שיחייב אותם בביטוח חובה.

השופט קליין קיבל את הטיעון שהעלתה קרנית, לפיה המחוקק לא מצא לנכון לחייב את הרוכבים בביטוח חובה, וזאת הן בתקנות שתוקנו בשנת 2010 והן בתקנות נוספות משנת 2014 אשר נוגעות לרכיבה על אופניים חשמליים. לגישתו, פועל יוצא מכך הוא קבלת הטענה שאין מדובר ברכב מנועי שחייב בביטוח חובה.

השופט קליין קיבל גם את הטענה לפיה לאף חברת ביטוח ישראלית אין רישיון למכור ביטוח חובה לאופניים חשמליים, לכן "לא סביר" שהמחוקק והמפקח על הביטוח הפקירו עשרות אלפי אזרחים בעלי אופניים חשמליים לסיכון של אישום פלילי של נהיגה ללא ביטוח.

ועוד אומר השופט: "השאלה של סיווגם של אופניים חשמליים בתיק ספציפי זה אינה שאלת מיקרו בלבד אלא מושפעת גם משאלות המאקרו, ומההשלכות שתהיינה לכלל הציבור בסיווג שכזה מבחינת רישוי, מבחן כשירות, רכישת ביטוח חובה, הטלת נטל כבד על קופת קרנית ועל כלל הציבור, ומתן תמריץ שלילי לתופעה שבעיקרה היא חיובית, שכן היא גורמת לדילול עומסי התנועה והפחתת זיהום האוויר במקומותינו".

השופט קיבל גם את הטיעון שאופניים חשמליים לא מופעלים (רק) על ידי מנוע חשמלי אלא שיש גם צורך בהפעלת כח פיזי בדיווש, אשר אמור להפעיל את המנוע החשמלי. היות שלכאורה מדובר רק במנוע עזר הרי שאופניים חשמליים לא עונים להגדרה של רכב חשמלי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בסופו של יום פטר השופט קליין את חברת קרנית מתשלום פיצויים והטיל את הנזק על החברה לביטוח ישיר ועל הנהג המבוטח שלה. אלה חויבו גם לשלם לקרנית הוצאות משפט בסך 50 אלף שקל וכן את הוצאות התובע, בשיעור של 15.2% מסכום הנזק.

ת"א 23489-01-13

The post פסיקה תקדימית: אופניים חשמליים אינם רכב מנועי appeared first on TheCar.