בית המשפט לעניינים מנהליים דחה עתירה של תושבים מבית-אל, והם ייאלצו ללכת 300 מטרים ברגל אל התחנה המרכזית בירושלים

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה לאחרונה עתירה של קבוצה מתושבי בית-אל כנגד משרד התחבורה, שבה דרשו להשיב את תחנות המוצא של קווי האוטובוס לישובם אל תוך מתחם התחנה המרכזית בירושלים.

תחילת הפרשה בעתירה מנהלית אחרת שהוגשה כנגד המשרד, בעקבות גרירת רגליים בטיפול בזיהום האוויר החריג שהתגלה בתחנה המרכזית בעיר, ואשר מסכן את בריאותם של העוברים ושבים ושל העובדים במתחם. בעקבות עתירה זו הועברו חלק מתחנות המוצא של קווים אוטובוס שונים אל הרחובות הסמוכים, ובהן גם תחנת המוצא לקו לבית-אל.

קבוצת תושבים מן הישוב עתרה לבית המשפט לעניינים מנהלים בטענה שהוצאת הקווים ממתחם התחנה המרכזית פוגעת בנגישות הנוסעים לתחנה המרכזית, וכן שהתחנות החדשות מרוחקות ולא מגנות על הנוסעים מפני רוחות וגשם.

עוד טענו העותרים שבתחנות אין שרותים זמינים, ושהעתקתן פוגעת במוגבלי ניידות ובחיילים ומקשה עליהם לעבור אל קווי נסיעה אחרים שממוקמים בתחנה המרכזית עם מטענם. לחלופין ביקשו העותרים שלפחות חלק מן הקווים יעברו בתחנה המרכזית בחלק משעות היום.

משרד התחבורה והמפקח על התעבורה טענו מנגד שההחלטה להוציא את הקווים ממתחם התחנה נעשתה משיקולי עומס וזיהום אויר אשר התגלה שם. התחנות, לטענתם, הועתקו לרחובות הסמוכים ותדירות הקו הוגדלה ב-33%, ובנוסף לקו אחד אל הישוב החלה הפעלת שני קווים חדשים.

נציגי משרד התחבורה טענו שבהליך של עתירה אחרת שהוגשה כנגד המשרד בעניין זיהום האוויר בתחנה המרכזית חייב בית משפט השלום את המשרד לבצע שינויים אשר ימזערו את זיהום האויר בתחנה ולצורך זה בוצעו שינויים מבניים במבנה התחנה. היות שהשיפוצים פותרים באופן חלקי בלבד את בעיית זיהום האוויר הוחלט להעביר כמה מתחנות הקצה של קווים מטרופוליניים מתוך התחנה אל תחנות קצה סמוכות.

לטענת נציגי משרד התחבורה כקריטריון להעברת קווים מהתחנה המרכזית נשקל אופי השימוש בהם, וניתנה עדיפות להעברת קווים שבהם הנוסעים הם "נוסעים יומיים" לירושלים, כלומר מי שלא זקוקים לתחנה המרכזית לצורך נסיעות המשך בין-עירוניות. לדבריהם, השינויים נעשו בכל אשכול הקווים באותו ציר בכדי להבטיח אחידות ובהירות לנוסעים ולשמור על תדירות נסיעה גבוהה.

השופט ד"ר יגאל מרזל דחה את העתירה בנימוק של "היעדר עילת התערבות של בית משפט זה בשיקול הדעת שהופעל". לדברי השופט, ההחלטה שהתקבלה הינה סבירה ומידתית, ומטרתה להגן על משתמשי התחנה המרכזית מפני זיהום האויר במקום. "עמדת הרשות המינהלית שלפיה נדרשת בעקבות כך הקטנה של נפח תנועת האוטובוסים במקום ולעת הזו", כתב השופט, "היא עמדה מקצועית סבירה. לא נטען, ובוודאי שלא בוסס, טיעון שלפיו השמירה על בטיחות הנוסעים וציבור המשתמשים בתחנה המרכזית על דרך של הפחתת זיהום האוויר במקום, היא שיקול זר לעניין רישיון זה או אחר לקו תחבורה ציבורית".

לדבריו, קווי בית אל הועתקו למרחק סביר של 300 – 350 מטר מהתחנה המרכזית כאשר לא נסתרה טענת משרד התחבורה שלפיה הדרך מהתחנה המרכזית לתחנה זו נגישה למעבר של אנשים עם מוגבלויות, ולא רק קווי בית-אל הועתקו אלא גם קווים מטרופוליניים נוספים אשר משרתים ישובים גדולים בהרבה ואף מרוחקים יותר מירושלים, ולפי אותם רציונלים ותכליות. "בכך יש ביטוי לא רק לשוויון, אלא גם לענייניות ההחלטה", כותב השופט.

"הדגש בעתירה של הפונים היה על שיקולי נוחות ורווחה. אלו שיקולים חשובים. על הרשות המינהלית לקחת אותם בחשבון במסגרת החלטתה ולתת להם את המשקל הראוי. אך הרשות המינהלית שקלה שיקול זה בנסיבות העניין וההחלטה שקיבלה היתה מידתית".

עת"מ 25611-11-14

The post התחנה מזוהמת, הנוסעים יואילו בטובם ללכת ברגל appeared first on TheCar.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עמדת משרד התחבורה ולא חייב אותו להעניק רישיון למכון רישוי למוסך, למרות עיסוק בתחום זה מאז 1995, והבטחות מנהליות של בכירי המשרד

הבטחות מנהליות של משרד התחבורה, או של רשות מנהלית אחרת, שוות כקליפת השום, ומי שמקבל הבטחה כזו טוב יעשה אם לא יסתמך עליה. זו המסקנה המתבקשת לנוכח פסק דין אשר ניתן באחרונה על-ידי השופט ד"ר יגאל מרזל מבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית דין לעניינים מנהליים.

השופט מרזל דחה את עתירתו של מוסך הרישוי 'טסט קל' מטירת כרמל כנגד משרד התחבורה, בה התבקש המשרד להעניק לו כתב הרשאה לעיסוק ברישוי רכב ("טסט שנתי") לכלל הציבור.

המאבק המשפטי שניהל המוסך החל בעקבות החלטת משרד התחבורה להפסיק הסדר שהיה נהוג בעבר לפיו מוסכים מסוימים הורשו לבצע מבחן רישוי שנתי ("טסט") בכלי רכב שבהם טיפלו.
כתב הרשאה כזה, של "מוסך רישוי לרכב שבטיפול המוסך", הוענק ל-9 מוסכים בלבד מתוך 103 "מוסכי רישוי" שמעבירים טסטים לכלל הציבור, ולאלה מותר לבצע רישוי אך ורק ברכב שבו טיפלו.
לצד "מוסכי הרישוי" קיימים גם "מכוני רישוי" אשר פתוחים לשירות הציבור בכללותו.

מוסך טסט-קל מטירת כרמל קיבל הרשאה כזאת בשנת 1995, אולם בשנת 2010 מתח מבקר המדינה ביקורת על ההסדר, היות שלפי שיפוטו יש בכך חשש לניגוד עניינים.
בחמש השנים שחלפו מאז פעל משרד התחבורה לגיבוש מדיניות חדשה להפעלת מכוני רישוי, ובמסגרתה נדונה גם פעילות "מוסכי הרישוי".

טסט קל ביקשה מבית המשפט לחייב את משרד התחבורה לאפשר לה לבצע מבחני רישוי בכלי רכב בכלל – גם כאלה שאינם מטופלים על-ידה, וזאת בין השאר בהתבסס על הבטחה מנהלית ועל חוזה מחייב, לטענתה, שנכרת בינה לבין משרד התחבורה. בעת הגשת העתירה עדיין לא גיבש המשרד מדיניות סופית בנוגע לפעילות "מוסכי הרישוי", אך פרסם "מסמך מדיניות" לעניין זה, שאותו תיקן בהמשך, ובו נקבע שלמכוני הרישוי ולמוסכי רישוי שמועמדים לסגירה ייערך שימוע, ובעלי כתבי הרשאה קיימים יורשו להשתתף במכרזים להקמת מכוני רישוי חדשים.

מתשובת המדינה לעתירה עולה שמשרד התחבורה החליט לבטל לפי שעה את סגירת פעילות הרישוי במוסכי הרישוי, ולבחון את השפעתו של נוהל חדש להגדרת 'רכב שבטיפול המוסך'.

השופט מרזל ציין בפסק דינו שהעותרת טוענת ששורת תכתובות ומסמכים ממשרד התחבורה במועדים שונים מבססים את ההבטחה המנהלית שניתנה ואת ההסכם המחייב להעניק לה הרשאה למכון רישוי.

בין השאר הוגשו לבית המשפט מכתב שנשלח בשנת 2010 על-ידי אלכס בוגטיקוב ראש תחום שירותי תחזוקה במשרד התחבורה, מכתב משנת 2011 מאת אבנר פלור, אז מנהל אגף בכיר רכב במשרד התחבורה, ומכתב משנת 2012 מאת מי שכיהן אז כסמנכ"ל בכיר תנועה וכיום מכהן כמנכ"ל המשרד – עוזי יצחקי. בנוסף צורף גם תמליל הקלטת שיחה שהתקיימה זמן קצר לפני הדיון בבית משפט בין מנהל העותרת לבין עוזי יצחקי.

כאמור, העותרת טענה, בהתבסס על מסמכים אלה, שהתגבשה הבטחה מחייבת ואף הסכם, ושהיא הסתמכה על אלה ועל כן הוציאה הוצאות כספיות ניכרות.

משרד התחבורה, מנגד, טען שאין במסמכים ובראיות כדי לקיים את התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין "הבטחה מנהלית מחייבת", וכי אין יסוד לטענה לפיה מדובר בהסכם שנכרת בין הצדדים.
טיעון נוסף, אולי בעייתי יותר מבחינה ציבורית, הוא ש"אפילו אם הייתה הבטחה מנהלית מחייבת… הרי שקיים צידוק חוקי לשנות ואף לבטל את ההבטחה".

השתלשלות מעניינת אחרת בפרשה הזו היא שאל העתירה צורף כמשיב (בהחלטת השופט) גם מכון הרישוי "טכנו טסט שירותי רכב בע"מ" שהוא מתחרה עסקי של העותרת, אשר מפעיל מכון רישוי "מעבר לכביש" מן העותרת.
טכנו-טסט, מתחרה עסקי כאמור, טען שאין יסוד לטענת ההבטחה המנהלית או ההסכם, והוסיף טענות משלו לעניין היעדר המקום והצורך שהעותרת תקיים מכון רישוי בכלל ובפרט בסמיכות למכון שהוא מפעיל.

השופט ד"ר יגאל מרזל החליט, כאמור, לדחות את העתירה.

בין היתר הוא מציין שלעותרת היה ידוע אודות החלטת בית המשפט העליון בסוגיה זו בעקבות עתירה אחרת שהוגשה בנושא, ובעניין זה הוא לא קיבל את הטענה לפיה הפניה לבית המשפט נעשתה בחוסר ברירה לאחר שמשרד התחבורה דחה את הבקשה לקבל את ההרשאה.

השופט קובע שהמוסך לא הצליח להוכיח קיום של הסכם מחייב מכח הבטחה מנהלית: "העותרת לא הייתה מוכנה להסתפק בנכונות הרשות המנהלית לשקול את מכלול השיקולים הרלבנטיים בהחלטתה לעניין שינוי המדיניות, אלא עמדה על זכאותה לכתב הרשאה למכון רישוי מכוח הבטחה מנהלית מחייבת".

"מעמדת משרד התחבורה עלה גם בבירור, ובמבט צופה פני עתיד, שקיים קושי משמעותי בהיעתרות לבקשת העותרת וזאת במיוחד נוכח הקרבה הגיאוגרפית למכון רישוי שמפעיל טכנו טסט והחשש מפני "תחרות פרועה" במקום שתביא לפגיעה באינטרס הציבורי בדבר הקפדה על בטיחות כלי רכב…

…ברור שהרשות המנהלית לא הגיעה לכדי מדיניות סופית לאורך כל התקופה הרלבנטית למסמכים והראיות שהציגה העותרת; ושיש אפוא לקרוא אותם מסמכים וראיות על רקע מדיניות מתגבשת והולכת זו וכחלק ממנה. זאת – להבדיל מהבטחה מחייבת או הסכם…

…מעבר לנדרש יש לציין שאפילו הייתה מסקנתי שונה, הרי שממילא היה בידי הרשות צידוק חוקי לחזור בה מההבטחה ולבטלה. כידוע, יש מקום לכך כאשר באיזון מכלול האינטרסים הרלבנטיים לעניין – בהם השיקולים שבאינטרס הציבורי לחזור מההבטחה; לעומת החשש מהפגיעה באמון הציבור".

השופט מרזל חייב את העותרת בהוצאות משרד התחבורה ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח, ובהוצאות מכון טכנו טסט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח.

עת"מ 50830-07-14

The post המשרד הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים appeared first on TheCar.