בשלהי הקיץ החלו לפרוח חצבים ראשונים והטרקטורים הגדולים יצאו לחרוש תלמים באדמת השדות היבשה.

שיני ברזל ענקיות ננעצו ברגבים גדולים שבתוכם נעלמו שרידי שלף זהוב, עדויות אחרונות לחיטה דאשתקד, והפיחו חמצן טרי אל תוך האדמה.

מבין הרגבים צצו גם תולעים וחרקים, בעקבותיהם התרוצצו הנברנים ואל אלה שיחרו הנחשים לטרף, ומעל לפסטורליה הזאת מרחפות להן ציפורי טרף.
גם הפקעות הלבנות של הכותנה נאספו, ולאחר מכן עלו הטרקטורים על השדות הלבנים לרגע, הפכו את האדמה וזו שבה לצבעה החום הכהה והכבד.

הימים הם ימי הכנות לקראת עונת הזריעה, והרגבים הגדולים והכבדים מפוררים כעת באמצעות מקלטרות שטוחנות את הגושים הגדולים לקטנים יותר, רגע לפני שמחרשות עדינות יותר יסדרו תלמים באדמה.

החקלאים ממתינים לגשם ראשון שבעקבותיו נזרעים זרעי חיטה בשדות, ימים שבהם מרחפות להקות ציפורים מעל לטרקטורים כדי ללקט גרגרים, ובשטחים שכבר נרטבו בגשם ראשון כבר ערוכים תלמים ישרים לקראת הגשם הבא.

לפני מספר שנים יצאנו לאחד מ'טיולי השדות' שלנו, אל שדה חיטה שזה מקרוב נזרע, ומאותו רגע נקשרה נפשנו במקום וממש "אימצנו" אותו עם ידידות נפלאה שנמשכה לאורך עונה שלמה, מחזור חיטה מלא.

את זרעי החיטה העדינים מטמין ציוד הזריעה בעומק של כעשה סנטימטרים מתחת לאדמה, ומשם הם נובטים, מבקיעים בהדרגה את דרכם אל האור ואל השמש.
בתחילת העונה שולח קצהו התחתון של הזרע שורש זעיר אל מעבה האדמה, ומקצהו העליון עולה וצומח ניצן ירוק ורענן. בביקור הבא שלנו באותה חלקה מילא כבר גוון ירוק בהיר את השדה כולו, מכסה אותו בפלומה רכה.

לאחר הגשמים צצו ניצנים רכים ולאחר מכן נוספו להם פרחים זעירים, ירוקים. בעזרת זכוכית מגדלת הבטנו בפרחים מקרוב וגילינו בכל אחד מהם שלושה אבקנים שהמתינו בסבלנות לרוח שתישא אותם להאבקה. בהמשך העונה צמחו השיבולים, הזהיבו, יבשו ונקצרו, ואנחנו ליווינו את המחזור כולו בביקורים תכופים, נפעמים בכל פעם מחדש מן התופעה הכל כך מובנת מאליה, ועם זאת כל כך מיוחדת.

החיטה צומחת בכל רחבי ארץ ישראל, וכל אחד יכול "לאמץ" לעצמו חלקה חביבה עליו ולשוב אליה מספר פעמים במהלך עונת הגידול, ומבחינה זאת כל מקום טוב כמו כל מקום אחר.
פאת השדה "שלנו" נמצאת בעמק יזרעאל, מול קיבוץ משמר העמק (לצד כביש 66 המסוכן שמתוח מצומת התשבי למגידו).

קוראיו של מאיר שלו זוכרים אולי את התיאור הבא מספרו 'פונטונלה' (הוצאת עם עובד): "כך שכבנו בשדה גם ביום ההוא כשנפל המטוס בשדות הכפר… כמה שניות עברו עד שהבינו העיניים שהנקודה החולפת מעליהן היא מטוס. כה גבוה עד שקולו לא נשמע.
"זה מוסטנג" אמרתי לה בגאווה…
…ולפתע, גבוה-גבוה, מעלינו ממש, היטה המטוס את כנפיו בפתאומיות שרק תקלה נוראה או החלטה נוראה יכולות לגרום.
בבת אחת נעשה תכליתי מאוד: חש מטה-מטה אל האדמה, תחילה בקו וישר ואזי משַבְּלֵל מחלץ-פקקים ענקי, מהיר הרבה מעצמו לו נפל נפילה חופשית.
אניה צעקה וקמה והתחילה לרוץ… נשמעו צעקותיהם של אנשים בכפר, ומעל כולנו הצריחה ההחלטית, הלא-חדלה, של המטוס הצולל שעתה שאף ארצה לא רק בכוח מנועו ובכוח האדמה, אלא גם ביתרים הלחים של העיניים המביטות בו ומושכות.
ה"מוסטנג" נחבט בקרקע.
פרח גדול של אש פרח ונבל באחת, מותיר רישום בהיר בעין ועשן שחור באוויר…
כשהגעתי למקום הנפילה הייתי צריך להידחק בעד המעגל שכבר התכנס והצטופף סביב המכתש העשֵן שנפער באדמה. כדור האש כבר כבה, המטוס אוּכָּל כולו, זכר לא נשאר מהטייס".

תיאור זה מבוסס על מקרה שקרה באמת בשדות עמק יזרעאל, ומעשה שהיה כך היה:

שלום רקיר, יליד שנת 1930, עלה עם הוריו בגיל 6 מגרמניה הנאצית, ובגיל 17.5 התגייס לצה"ל שזה אך נוסד, בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות.
בסוף שנת 1948 נשלח רקיר ללימוד טיסה באיטליה, ועם חזרתו הוצב בטייסת 101 ("האחת") – טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הצעיר.
בשנת 1951 הטיס רקיר מטוס מוסטאנג, ובמחקר שערך עמוס דור בנושא של תאונות אוויריות הוא כותב כך: "טיסות ללא פיקוח בסופי שבוע, שבהן יכול כל טייס לקחת מטוס ולעשות כרצונו, היו רצחניות במיוחד… בבוקר שבת אחד החליט טייס צעיר, שלום רקיר שמו, "לעלות לגובה עשרים וחמישה אלף רגל, ומשם להיכנס לצלילה בכוח מלא כדי לראות לאיזו מהירות יוכל להגיע, ואז למשוך ברגע האחרון… רקיר דיווח ברדיו לבסיס על התקדמותו ולפתע שמעו חבריו צווחה מקפיאת דם ולאחריה דממה. יחידת החיפושים מצאה את המטוס תקוע כמה מטרים בתוך הקרקע לא הרחק מהבסיס. לאחר שניסיונות להוציא את המטוס נכשלו הורשתה משפחתו של רקיר להשאיר אותו קבור עם מטוסו במקום, ולהקים מצבה מעליו".

ואכן, מצבה לזכרו של רקיר נבנתה מזרחית לקיבוץ משמר העמק, במקום נפילתו של המוסטאנג, וסביבה ניטעו שלושה עצי ברוש.
עם השנים הפכה נקודה זאת לנקודת מפגש בטיולים שאותה לא מחמיץ אף אחד מן המטיילים חובבי ספרות בכלל ומאיר שלו בפרט.

בימים אלה, ימי זריעת החיטה, חובקים הברושים את קברו של רקיר והם נראים כצללים כהים, זקופים וענקים, בלב שדה קרח. בין הברושים ניכרת המולה צווחנית של ציפורים, פרפרים מרפרפים בין שיחי בר ונוחתים לרקע על אבן המצבה הקרירה, שמוכתמת בכתמים כהים שהוטבעו בה במהלך 65 השנים שחלפו.
בימים הבאים תחל החיטה לצמוח לאיטה ושדות העמק יוריקו, ולאחר מכן יצהיבו, וחוזר חלילה, ובדרכנו מפה לשם נשוב מידי פעם אל חלקת השדה שאימצנו.

כך מגיעים: הנוסעים בכביש 70 ('ואדי מילק') פונים מזרחה אל כביש 66 בצומת התשבי שסמוך ליקנעם, וממשיכים עד לפניה ימינה (דרומה) אל כביש 6953.
הבאים מ'ואדי ערה' (כביש 65) פונים בצומת מגידו מערבה (שמאלה) וממשיכים עד לכיוון משמר העמק ולכביש 6953.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

צילומים: דובי זכאי

The post טיול לסופ"ש: אל שדות עמק יזרעאל appeared first on TheCar.

צילומים: דובי זכאי

התמונה שנגלית בימים אלה בשדות שמקיפים את מושב היוגב, בלב עמק יזרעאל, כוללת טרקטור עצל שמערים חבילות חציר אחרונות, מסודרות, ממתינות למשאית גדולה שתוליך אותן למתבן ומשם אל רפתות הסביבה, למאכל הפרות.

שעת ההמתנה למשאית היא גם זמן המנוחה, אתנחתת קפה למפעיל הטרקטור, ובעת שהוא מרתיח אותו על האש לקח אותי איתו מרחק כמה צעדים משדה החיטה הקצור בשביל שהולך מזרחה ממושב היוגב והציג בפני פינה קסומה בשם עין עדעד.

כרבולותיהם הפרועות של צמחי קנה נדו עם הרוח, כמו דבקות בתפילה. אקליפטוס ענק שילח עלי שלכת שצנחו וצפו על פני המים. צפרדע מדושנת השמיעה קרקור מאיים ונעלמה בקפיצת ראש אל תוך המים הצלולים. דגים זהובי סנפיר הסתערו בלהט על פירורי לחם שפיזר להם הטרקטוריסט, מחוללים לרגע מהומה קלה בפינת החמד. מספר סופיות שהסתתרו בין הקנים מיהרו לפרוש כנפיים ולעוף בפחד, מצייצות ציוץ זועם.

רוח מהלכת בריקוד פרוע וחולפת בשדות עמק יזרעאל. לפתע נחסמת הרוח על ידי מספר עצים חסונים שמקלקלים לה את המרחבים. ענן אבק קל עולה מן השבילים, מתקדם אל פינת החמד ואל המעיין הנובע, אותו מעיין ששימש כמקור מים לכפר התורקמני, 'עיד אל עוואדין' שנח על הגבעה מצפון לשם.

מי המעיין הצלולים והצוננים מליחים מעט, נובעים בקביעות משך כל השנה ומליחותם נמוכה מספיק כדי לאפשר שימוש חקלאי.

כאשר מביטים סביב, ממזרח למושב היוגב, פרושים לכל מטחווי הקשת שדות החיטה הקצורים וממלאים את האופק. בליבם בולט אי ירוק של עצים מצלים, מעיין יפה שתחום בבריכת אבן גדולה וצמחי קנה רבים צומחים סביב לו. סלעים מוצבים סביב האגמון כשולחן ישיבה, והיות שהמקום מוצל אין מתאים ממנו להפוגה במהלך טיול ולהכנת קפה.

ממול לפיסת היופי המוצלת מוליך שביל מערבה, אל תלולית בשטח שעליה נמצאים חורבות הכפר עיד. תושביו הגיעו במאה ה-12 מטורקמניסטן, וגבריו נודעו כלוחמים נועזים, ומגדלי סוסי קרב. סימן ההיכר שלהם היו רתמות צמר צבעוני שסרגו נשות השבט לסוסים.

באזור זה נמצאו עד למלחמת השחרור מספר כפרים של טורקמניסטנים, ובעת המלחמה ברחו והתיישבו ליד העיר ג'נין. בתקופה קדומה יותר התקיים כאן ישוב רומי קדום, ותעלה ארוכה הוליכה את מי המעיין אל הישוב. יש שאומרים שהתגלה כאן פסיפס גדול, אבל אנחנו לא מצאנו לו זכר.

הטרקטוריסט סיים להכין את הקפה ויחד ישבנו בצל העצים לנוכח מרחבי השדות, הרי הכרמל, לגמנו קפה ובעיקר שתקנו, שלווה של הפסקת קפה.

כך מגיעים: מושב היוגב נמצא מצפון לצומת מגידו, הכניסה אליו מכביש 66. פונים צפונה אל כביש ארוך שנכנס למושב ונוסעים עד קצהו, אל מזלג דרכים שבו פונים ימינה לדרך עפר. משמאל נטועה שדרת ברושים והשביל מתעקל שמאלה. ממשיכים לאורך כקילומטר, ויש לשים לב שקבוצת עצים ממול מסתירה את עין עדעד. עם זאת, יש במקום שילוט מסודר.
השביל מתאים לכל רכב. מפת טיולים וסימון שבילים מס' 4, (נ.צ. 724172 / 221389 ). תוכנת 'עמוד ענן' amudanan.co.il. לחפש לפי היוגב.

הצעות נוספות לטיולי סוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

The post טיול לסופ"ש: אל המעיין בלב השדות appeared first on TheCar.

עם בוא החורף יצאנו לבקר את האלון הקשיש של עמק יזרעאל. מרחוק הוא לא נראה מרשים במיוחד, אבל כאשר מביטים בו מקרוב הוא נחשף במלוא הדרו. יש גם מי שימצאו בו את השד שכל כך הבהיל פעם את תושבי הסביבה, והקנו לו את השם ג'יני וחסינות מפני גרזנים

נתחיל בסיפור עממי שמתהלך בין הכפרים הערביים, שאותו שמעתי מידידי, איש קק"ל, עמיקם ריקלין.

רועה צאן אחד היה אוסף מידי ערב את צאנו מן המרעה כדי לשוב לכפרו, ובדרכו הביתה נהג לקצץ כמה מענפי עץ האלון כדי להביאם לאמו שתחמם בהם את הכירה.
אנשי הכפר הזהירו את הרועה לבל יפגע בעץ האלון הקשיש אשר נחשב בעיניהם לעץ קדוש, אולם הרועה לא שמע להם והוסיף לכרות את ענפי האלון ערב ערב.
לעת חורף, כידוע, משיל האלון את עליו, ובדיו החסונים והמפותלים משווים לו מראה מעט מפחיד, בעיקר בלילה.
ואמנם, בערב חורפי אחד, ממש באותו הרגע שבו התקרב הרועה אל האלון והניף את גרזנו על העץ, בדיוק באותה שנייה הבהיק ברק באור חזק ונדמה היה שהעץ הענק שולח את ענפיו ומסתער על הרועה האומלל.
רעם חזק שהתגלגל בעקבות הברק גרם לרועה להאמין שמן העץ עולה עליו שד נורא ואיום, והוא נמלט אל הכפר בצעקות: "ג'יני! ג'יני!" (שד, שד). כמו באגדות, מאז ועד היום אף אחד לא מרים יד, או גרזן, על ענפי האלון, ותושבי הסביבה אף מכנים אותו בשם "ג'יני".

לרוע מזלנו, מי שלא שמע על האגדה הנפלאה הזו, או שלא התרשם ממנה, היו התורכים ששלטו בארץ ישראל עד למהלך מלחמת העולם הראשונה.
בשלהי שלטונם, ובמיוחד בעת סלילת הרכבת החיג'אזית מדמשק עד לעיר מדינה, כולל השלוחה הארץ-ישראלית שלה, הם כרתו מאות אלפי דונמים של יערות אלונים נהדרים שצמחו בארץ כדי לבנות את המסילות ולהסיק את הקטרים, תוך שהם מותירים אחריהם שממה אקולוגית.

האלון, אגב, "אלון התבור" בשמו המלא, הוא עץ מותאם היטב לתנאים האקלימיים הקשים שלנו. הוא לא מפונק, עמיד בפני חום ויובש, ואפילו יודע לטפל בעצמו על-ידי כך שארגן לעצמו הגנה מפני מזיקים.

אלון קשיש, גדול ועב צמרת אחד ששרד את התקופה הזו ניצב איתן בפתח עמק יזרעאל. זהו עץ חסון ואדיר ממדים שסביבו פזורים המוני בלוטים בתוך ספלוליהם. אלון זה מפורסם בכל עמק יזרעאל ואף זכה לציון מיוחד בספר '101 עצים מופלאים' (הוצאת עם עובד), כאחד העצים היפים בארץ.

מרחוק, למען האמת, הוא נראה פחות מרשים, אבל כאשר מתקרבים אליו ונשענים על הגזע הכביר מתגלה מלוא גובהו ורוחבו.
בתקופה זו של השנה כבר החל העץ להשיר את עליו, ואלה צנחו סביבו והניחו לרגליו מצע רך. אם נתבונן היטב לתוך העץ, ונבחן את ענפיו הערומים, נודה שיש בהם דבר מה מפחיד.

ענפי העץ הזה שימשו לאורך שנים כגן משחקים עבור ילדי קיבוץ משמר העמק הסמוך, וממש לידו התקינה יד זריזה ומיומנת שולחן נוח לחובבי הפיקניק. בכניסה אל השביל ההולך אליו, סמוך לכביש, הותקן שלט צנוע: "האלון הקשיש".

כך מגיעים: נוסעים דרומה מצומת משמר העמק (כביש 66) בכביש 6953, ולאחר כ-500 מטרים נכנסים לתוך שביל שפונה ימינה בחדות. משמאל ניצב שלט "האלון הקשיש", ומשם ממשיכים לאורך כמאה מטרים נוספים עד לשביל שפונה ימינה, שם מחנים את המכונית וממשיכים ברגל.

לעיתים סגור שער הברזל שבכניסה לשביל, ובמצב כזה אפשר להחנות שם את המכונית ולהמשיך בשביל.

בסביבה 1: לצד כביש 6953, מימין, למרגלות אלון התבור, נמצאת מערת קבורה עתיקה שפתחה חסום באמצעות אבן גולל מסותת היטב.

בסביבה 2 : חורבות הכפר 'אבו שושה' (פירוש השם: 'בעל הכרבולת').

חוקרים מזהים את המקום כהתיישבות מן התקופה הרומית-ביזנטית בשם 'גבע פרשים'.
זהו מבנה אבן מקומר, עם קשת יפה שבמרכזה 'אבן ראשה', שהיא האבן המרכזית שתומכת במרכז גג האבן.
על גג המבנה ישנה נקודת תצפית נפלאה על כל עמק יזרעאל, ולאורך הדרך נטועים שיחי צבר ופזורים שרידי כפר.

כך מגיעים: לאחר הביקור של אלון התבור חוזרים אל השביל הראשי וממשיכים צפונה. בפיצול הדרכים הראשון פונים לזרוע הימנית, וממשיכים עד שמגיעים למזלג שבילים נוסף. גם כאן בוחרים בצד הימני, ומטפסים עם השביל אל מעלה הגבעה. כאן נפגשים במבנה המרשים בעל גג האבן.

מקום לרעבים: על כביש 77 (צומת ישי – המוביל) פניה מזרחה לכפר זרזיר, וכעבור כ-1,000 מטרים ממוקמת מסעדת 'אל סולטאן', שמגישה אוכל בדואי מסורתי מבית סבתא: מקלובה, שולבטה, וגם מאכלים על האש וסלטים. 'אל סולטאן' 04-6514544.

עוד תכניות לשבת באתר הבית של דובי זכאי

The post טיול לשבת: אל האלון הקשיש appeared first on TheCar.

בעמק יזרעאל הסתיים החריש לקראת עונת הגשמים, וגם קטיף הכותנה הולך ומסתיים. טיול השבוע מתחיל בתצפית על העמק וגולש עד לליבו, אל "באלות" הכותנה הענקיות והייחודיות לישראל. משם נמשיך בשביל ארוך לרוחב העמק היפה אשר נושק לנחל קישון

בימים אלה מסתיים קטיף הכותנה בעמק יזרעאל. מכונות הענק, הקטפות, עוד מהלכות ברחבי העמק כמפלצות ענק, שולחות את שיני הברזל שלהן אל ענפי הכותנה הרועדים, מנערות מהן את הפקעות הלבנות וגורפות לבטנן את צמר הגפן. בבטן הקטפת מתהוות חבילות ענק, עגולות ועטופות, והן מוטלות בשדה כביצים אדירות, נותרות בנתיב הנסיעה של הקטפת.

לאורך העמק כולו ממתינות בימים אלה "באלות" ענק של כותנה להובלתן אל המנפטה. ה'באלות' הענקיות הן פרי תכנון משותף של קיבוץ משמר העמק עם חברת ג'ון דיר, יצרנית הטרקטורים הענקית מארה"ב, והן מייצגות חידוש ומהפך עולמי באיסוף ושינוע של כותנה. הטיול שלנו השבוע מתחיל בתצפית מרהיבה על עמק יזרעאל, שלאחריו נגלוש אל שבילי העמק עצמו.

עמק יזרעאל הוא בקע בשטח של כ-120 קמ"ר אשר משתרע בין הגליל התחתון לבין השומרון והכרמל. העמק נושק לעמק חרוד, ויחד עם עמק בית שאן שממזרח לו הם יוצרים מעבר נוח, כעין פרוזדור, מן הים מזרחה.

מעבר זה, אשר בו סלול כיום כביש 65, לא נעלם מעיניי הקדמונים ושימש כדרך אסטרטגית עוד מתקופת התנ"ך. העמק מוזכר בסיפורה של יעל המדיינית אשר הרגה את סיסרא, רגע לפני שצבאו ניגף במי הנחל שחוצה את העמק – נחל קישון.

בעמק נמצאו מספר אתרים ארכיאולוגים חשובים, הידוע והחשוב בהם הוא תל מגידו, וידועים גם תל יוקנעם, תל תענך ותל יזרעאל. העמק פורה מאד ויישובי האזור מגדלים בו גידולים שונים במשך השנה.

כאמור, בימים אלה מסתיים קטיף הכותנה. שדות רבים כבר נחרשו בחריש עמוק כדי להפוך את האדמה, הרגבים הכבדים פוררו לרגבים קטנים, ומנת הגשם הקטנה טרם נספגה באדמה.

הטיול שלנו מתחיל בנסיעה בשבילי פארק רמת מנשה – פארק קק"ל ששביליו מותאמים לכל רכב. אלה שבילים ארוכים שנמתחים בתוך יערות יפים, ומיד לאחר הגשם הראשון הם מתחילים להתכסות בעלווה רכה ירוקה. מחטי האורנים נשטפו והם מפיצים לאוויר ריח רענן.

אחד השבילים בפארק מוליך אל נקודת תצפית מרהיבה על עמק יזרעאל. זהו אתר ההנצחה שנח על גבעה בליבו של יער הקיבוצים. אתר ההנצחה גבוה ושולט וכך גם משמש כנקודת ציון שנראית כמעט מכל מקום בעמק.

זהו אתר הנצחה לזכר 3,050 הנופלים במלחמות ישראל מבני ההתיישבות הקיבוצית, והוא ממוקם כפסע מן המורדות התלולים שגולשים אל העמק. זהו מבנה אבן בולט, בן שתי קומות, אשר מזכיר את מגדלי המים ואת מגדלי השמירה בימי חומה ומגדל. מדרגות לולניות מטפסות אל ראש המגדל ומשם אפשר לבצע תצפית על האזור.
למרגלות המבנה מרפסת ענקית ושני קירות ענק נמתחים לצידו, ובמקום הותקנו גם פינות ישיבה.

כך מגיעים: אתר ההנצחה נמצא מעל לקיבוץ משמר העמק, בחלק של פארק רמת מנשה שנקרא 'יער הקיבוצים'. נוסעים על כביש 70 מצומת פורדיס מזרחה, עד לצומת אליקים, פונים מזרחה אל כביש 672 עד לצומת רמת השופט. בכיכר פונים לכביש 6954, לרמת השופט, ולאחר מכן פונים לפי השילוט לכביש היורד דרך היער, (6953), לכיוון צומת משמר העמק.

כק"מ וחצי לפני הצומת פונים ימינה לפי השילוט 'פארק רמות מנשה, אנדרטת נופלי הקיבוצים, מטווח'. נוסעים לאורך סימון שביל אדום אשר מוליך אל גבעת קאת. נוסעים כ-400 מ', פונים שמאלה ומתחילים לעלות בדרך עפר ראשית. כעבור כ-500 מ', בסוף העלייה, פונים ימינה בפנייה השנייה ומיד שוב ימינה. לאחר כ-400 מ' פונים שמאלה. נוסעים כ-150 מ' נוספים ומגיעים לכניסה לאתר. נ.צ 722732/ 212767 האתר תוכנן על ידי האמן סלו שאול, חבר קיבוץ עין גב.

מכאן נחזור אל הכביש שיורד לצומת משמר העמק (6954), כדי להגיע אל שדות עמק יזרעאל בו צפינו זה עתה מלמעלה. בצומת משמר העמק פונים מזרחה, (ימינה), ונוסעים עד הכניסה לקיבוץ. בזהירות רבה חוצים את הכביש, צפונה לדרך עפר. (מתאים לכל רכב בתנאי שלא ירד גשם) ופונים ימינה, לאחר שורת ברושים פונים שמאלה, יורדים עם השביל צפונה אל ליבו של עמק יזרעאל. מרחוק נראית קבוצת ברושים בלב השדות. זהו קברו של הטייס שמסופר עליו בספרו של מאיר שלו 'פונטונלה'. לפני קבוצת הברושים והקבר פונים שמאלה בשביל, ומגיעים אל "באלות" הכותנה הענקיות.

חוזרים לשביל הראשי שמוביל עד לנחל קישון, חוצים על גשר, ופונים ימינה לדרך עפר לגדה הצפונית של הקישון. מכאן מוליך שביל קק"ל יפה, עם בוסתנים ופינות ישיבה, עד למאגר המים הגדול של כפר ברוך, ומשם ממשיכים על דרך כורכר טובה עד למושב היוגב, ממנו נשוב על כביש 66.

The post טיול לשבת: מיערות מנשה אל עמק יזרעאל appeared first on TheCar.