בעלת רכב שמכוניתה הייתה מעורבת בתאונה תישא בעלות הנזקים רק מפני שאינה מוכנה למסור מי נהג במכונית בעת האירוע

שופט בית משפט השלום בתל אביב עדי סומך פסק שמי שאיננה מוכנה למסור את פרטי הנהג שנהג במכונית שהייתה בחזקתה, וגרם לנזק בתאונה, תצטרך לשאת בעלות הנזק על אף שאין מחלוקת שלא היא נהגה במכונית.

הפרשה, המעט סבוכה, החלה כאשר מכונית מתוצרת סובארו נפגעה בתאונה על-ידי מכונית מתוצרת יונדאי שהייתה בחזקת הגברת. הסובארו בוטחה בחברת הביטוח ש. שלמה אשר פיצתה את בעלת הרכב והגישה תביעת שיבוב (חיוב נטל הנזק על מי שגרם לו) כנגד בעלת היונדאי וכנגד המבטחת שלה, חברת הביטוח הראל.

במהלך המשפט התברר שהיונדאי רשומה על שמו של חסוי על פי דין, שאינו כשיר לנהיגה, ושהיא משמשת בפועל את אחותו, שהיא האפוטרופוסית שלו. התאונה התרחשה כאשר נהגת הסובארו האטה בחיפוש אחר חניה, ואז נפגעה מאחור על-ידי היונדאי. נהגת הסובארו לא הספיקה לראות מי נהג במכונית, אולם עדי ראיה סיפרו לה שנמלטו ממנה שני בחורים.

לדברי נהגת הסובארו, בסמוך לאחר מכן הגיעה למקום התאונה אשה שהזדהתה בתור בעלת הרכב ומסרה לה את פרטיה ופרטי המכונית. מהלך המשפט, שנערך בעקבות תביעתה של חברת הביטוח שלמה, הסכימו הצדדים לכך שהבעלים הרשום של היונדאי לא נהג בה בעת התאונה ובעלותו במכונית היא פורמלית בלבד.

אחותו, שמשתמשת במכונית, טענה שלא היא נהגה וכי אינה יודעת מי כן נהג ברכב. לדבריה, היא שכחה את מפתחות הרכב על ספסל שעליו ישבה, ומישהו לא ידוע נטל אותם ועשה שימוש ברכב ללא הסכמתה.

חברת הראל, מבטחת היונדאי, טענה שלא מן הנמנע שמי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו ולכן גם לא מבוטח בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח, ולכן היא לא חייבת לשאת בנזק. עוד טענה כי המבוטחת לא משתפת פעולה בגילוי זהות הנהג, ובכך מכשילה את האפשרות שלה לבדוק את חבותה.

התובעת, חברת שלמה, טענה שיש לראות בבעל הרכב כמי שהסיר מידיו שליטה ברכב כלפי משתמשים בדרך ומבלי לוודא כי יעשה לגביו ביטוח וכי יש בידיו אמצעים לאתר את הנהג במידת הצורך. בכך הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בתור בעליו של הרכב, ולכן עליו לשאת בנזק הרכושי שנגרם לה. לחילופין, הנתבע מסתיר את פרטי הנהג שנהג את רכבו ולכן יש להשית עליו אחריות מהטעם הזה לבדו.

החסוי, בעל הרכב, טען שהוא לא נהג ביונדאי, אין לו רישיון נהיגה וכלל אינו מורשה לנהוג, וכן שלא התיר שימוש ברכב לאף אדם מלבד אחותו, אשר הייתה בעבודתה בעת התרחשות התאונה. בעל הרכב טען שהוא לא יודע מי נהג ברכב, וכן שלפי עדות אחותו, ועדה נוספת, נשכח מפתח הרכב על ספסל בשכונה ימים ספורים לפני התאונה.

במפתח זה, כך נטען, נעשה ככל הנראה מאוחר יותר שימוש ברכב בעת התאונה על ידי גורמים עבריינים או אחרים. גם אחותו טענה שאינה יודעת מי נהג ברכב בעת התאונה. לדבריה איש מבני משפחתה לא עשה שימוש ברכב  וכי קיים קשר בין איבוד המפתח לבין מי שגרם לתאונה. אלא שלעדות האחות לא היו סימוכין, למשל הודעה למשטרה על אובדן מפתחות הרכב או גניבתו, ולכן טענה חברת שלמה כי יש להפעיל במקרה זה את הכלל לפיו יראו את בעל הרכב כאחראי לנזק.

השופט עדי סומך פסק שאין להשית את שאלת החבות בנזק על בעליו הרשום של הרכב מאחר שאין ספק שמצבו הרפואי לא מאפשר לו לנהוג. ועל כן, ראשית לכל, יש להורות על דחיית התביעה כנגדו. השופט סומך קובע שלמרות הבעלות הפורמלית, הבעלות המעשית ברכב היא של אחותו של החסוי, שעל שמה גם הונפקה פוליסת הביטוח, ולכן יש לראות בה, בפועל, כבעלת הרכב.

היות שהאחות טוענת שאינה יודעת את זהות הנהג שנהג ברכב בעת התאונה, ומכיוון שאי גילוי מידע זה משמעו כי לבעל הרכב אינטרס מובהק בהסתרת זהותו הנוהג, הרי שהאחות לא עמדה בנטל להוכיח מי כן נהג ברכב.

לדברי השופט, האחות לא הוכיחה גם שנעשה ברכב שימוש ללא רשותה וידיעתה. אין די לטעון בעניין המפתחות בכדי להוכיח גניבת הרכב מבעליו. מדובר בטענה מהותית אשר לא גובתה בהגשת תלונה במשטרה ואין זכר לה בדו"ח הפעולה שמילא סייר המשטרה לאחר אירוע התאונה. "מכאן נמצאנו למדים כי זכאותה של התובעת כלפי האחות הוכחה ובתור בעליו של היונדאי שפגה ברכבה זכאית היא לשיפוי ממנה".

השופט קיבל גם את טענתה של הראל לפיה הפוליסה לא מכסה את המקרה,  ולא מפני שייתכן שמי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו אלא משום שלדעתו האחות מסתירה או ממאנת לגלות את זהות הנוהג ולכל הפחות לא הוכיחה שעשתה ניסיון לגלות את זהות הנוהג. כך היא מכשילה את חברת הביטוח מלברר את זכותה להתקיימות הפטור מאחריות לו היא טוענת בהתאם לתנאי הביטוח.

בסופו של יום אומר השופט דברים מעניינים: "מדובר בפרשייה לא קלה להכרעה. ספוגים בה יסודות של הטלת אחריות נזיקית ללא שיפוי ביטוחי מצד מי שעל פניו העניק כיסוי זה למזיק במקור. התובעת (ש.שלמה ) תאלץ לגבות את נזקה מבעליו של רכב אשר אין ספק כי לא נהג בו בעת שזה פגע באחר. הטעמים לכך נעוצים בסופו של יום ביצירת איזון נכון בין מה שראוי לעומת מה שמצוי. הראוי הוא לאפשר לתובע לקבל את נזקו גם ממי שלא עוול כלפיו ישירות אך זה מצוי בזיקה לסוד המידע הקשור בו אשר יכול לחלצו מאחריות. המצוי הוא הדין המאפשר במקרים חריגים ומסוימים כדוגמת אלה ליתן לתובע את סעדו אם כי לא כשמלוא תאוותו בידו בדמות העדר כיסה העמוק של חברת הביטוח".

שלמה תשלם לחסוי, אשר נתבע על-ידה, 2,500 שקל הוצאות משפט וסכום זהה לחברת הראל שגם נגדה נמחקה התביעה. האחות היא זו שתשלם לחברת הביטוח ש. שלמה את סך הנזק הישיר הנתבע על ידה בסך 16,965 ש"ח בתוספת הוצאות משפט.

The post הסתרת, שילמת: לא גילתה מי נהג ברכב ותשלם בעצמה את עלות הנזק appeared first on TheCar.

פרופסור בועז סנג'רו, מומחה למשפט פלילי, טוען בספר חדש כי מכשיר "הינשוף" המשטרתי הוביל להרשעת אלפי נהגים חפים מפשע בעבירת נהיגה בשכרות. טעות במדידה, כך הוא מזהיר, עלול לשלוח נהגים שהיו מעורבים בתאונה קטלנית למאסרים ארוכים ללא כל הצדקה

בספר חדש שעוסק בהרשעת חפים מפשע, טוען פרופסור בועז סנג'רו, מומחה למשפט פלילי, כי השימוש במכשיר ה-"ינשוף", המשמש לבדיקות שכרות, הוביל להרשעת-שווא של אלפי נהגים בישראל. על-פי חישוב שערכו סנג'רו והפיזיקאי ד"ר מרדכי הלפרט, "אחד מכל שני מורשעים כלל לא היה שיכור". בהתבסס על החישוב שערכו, סנג'רו והלפרט טוענים כי בשנת 2008, מתוך כ-11,000 נהגים שנכשלו בבדיקות שכרות, כ-5,242 היו פיכחים ואובחנו בטעות כשיכורים.

"ממצא מוטעה של שכרות עלול להוליך – במקרה של תאונה קטלנית – להרשעה בעבירת ההריגה, שדינה עד 20 שנות מאסר, במקום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, שדינה עד שלוש שנות מאסר", מזהיר סנג'רו בספרו. לכך יש להוסיף גם את המקרים "הרגילים", שבהם "רק" נשלל רישיונו של נהג בעקבות ממצא שגוי של בדיקת שכרות.

על-פי חוק, עונש המינימום למי שהורשע בנהיגה בשכרות הוא שלילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות. שלילת רישיון הנהיגה לתקופה ארוכה עלולה לפגוע בפרנסה ובשגרת החיים, ובנוסף יוגבל חופש התנועה של המורשע – חופש הנחשב לזכות-יסוד, ומהווה בסיס למימוש זכויות-יסוד אחרות.

לדעת משפטנים בכירים ולא מעט שופטי תעבורה בולטים, פגיעה שכזו היא לעתים בלתי-מידתית אף כאשר הנהג היה אשם כדין בנהיגה בשכרות. כאשר ההרשעה מבוססת על אבחנת-שווא של מכשיר בדיקת שכרות, התוצאה היא ענישה פלילית חמורה של חפים מפשע.

סיכוי להרשעה דווקא בקרב נהגים נורמטיביים
על האפשרות (הסבירה) שרבים מהנהגים שהורשעו בנהיגה בשכרות כלל לא היו שיכורים בזמן הבדיקה, יודעים במשרדי הממשלה ובמערכת המשפט כבר לא מעט שנים. ב-2009 נערך ניסוי עבור הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ותוצאותיו העלו כי בחלק מהמקרים קיים סיכוי לטעות של 2.5% – כלומר, יתכן ש-2.5% מהנהגים הנבדקים יחשבו לשיכורים על-פי חוק, למרות שרמת האלכוהול בדמם נמוכה מרף השכרות הקבוע בחוק.

טעויות אלה התקבלו דווקא בתוצאות נמוכות בבדיקת השכרות – עד 285 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, כאשר הרף החוקי (באותה עת) היה 240 מיקרו-גרם. ובמלים אחרות, הסיכוי להרשעת חפים מפשע היה קיים דווקא בקרב נהגים נורמטיביים, ששתו כמות קטנה יחסית של אלכוהול. אמנם מחקרים מלמדים שגם כמות אלכוהול קטנה פוגעת בכישורי הנהיגה, אך חשוב לזכור שהחוק אינו אוסר על שתיית אלכוהול לפני הנהיגה.

בספרו, "הרשעת חפים משפע בישראל ובעולם – גורמים ופתרונות" (הוצאת רסלינג), מעלה פרופסור סנג'רו נקודה נוספת הנוגעת לבדיקות השכרות. לדבריו, מאחר שהחוק מתיר לבצע בדיקה גם ללא חשד סביר לביצוע עבירה כלשהי, אמינות הבדיקה נפגעת משמעותית. "קיימת סכנה גדולה שטעויות הבדיקה 'תייצרנה' עבירות מדומות, יש מאין", כותב סנג'רו.

על בעיית היעדר החשד הסביר בבדיקות השכרות לנהגים, התריעו בעבר. "ככלל, קבועים בחוק בישראל תנאים מקלים יחסית בנוגע לביצוען של בדיקות אלכוהול לנהגים", כתבו במרכז המחקר של הכנסת ב-2009. "אין דרישה לקיומו של חשד לביצוע עבירה כלשהי או חשד לנהיגה בשכרות, לשם התרת ביצוע בדיקת אוויר נשוף". פרופסור סנג'רו מציע כעת בספרו לתקן את החוק, כך שרק חשד סביר לשכרות יוכל לשמש עילה לביצוע בדיקה.

כמו מטוס שמתרסק פעם ב-1,000 טיסות?
אמינות מכשיר הינשוף, שלטענת פרופסור סנג'רו הובילה להרשעת אלפי נהגים חפים מפשע, אושרה בבתי המשפט – החל מהרכב מיוחד של שלושה שופטי תעבורה בירושלים ועד החלטה של בית המשפט העליון. עם זאת, הרכב שופטי התעבורה המליץ על העלאה דרמטית של רף השכרות (ל-400 מיקרו-גרם). המלצה זו אמנם נדחתה בבית המשפט המחוזי, אך המשטרה הודיעה בעקבות זאת כי תאכוף את עבירת הנהיגה בשכרות החל מסף של 290 מיקרו-גרם – סף הגבוה בכ-20% מכמות האלכוהול המותרת על-פי חוק.

אולם, ספק אם בתי המשפט (ואפילו בית המשפט העליון) הם המקום הנכון לבירור אמינותו של מכשיר אכיפה. במאמר דעה שפרסם בעיתון הארץ ב-2012, התייחס הפיזיקאי ד"ר הלפרט להחלטה של בית המשפט העליון ש"הכשירה" את מכשיר מדידת המהירות של המשטרה, הממל"ז ("אקדח הלייזר"). ההחלטה, שקבעה כי המשטרה לא חייבת לכייל את מכשירי האכיפה שלה על-פי אמות מידה מחמירות, הייתה לטענת ד"ר הלפרט טעות חמורה.

"מדוע מוכנים השופטים להרשיע בהתבסס על תוצאות ממכשירים שאמינותם מוטלת בספק?", שאל הלפרט, "האם היה חיל האוויר מסכים להשתמש במטוס קרב שאחת מכל 20 טיסות שלו (או 100, או אפילו 1,000) מסתיימת בהתרסקות? מי מוכן לטוס במטוס שבטיחותו הוכחה 'מעבר לספק סביר'?".

כדי למנוע הרשעת חפים מפשע, ובמקום לבחון את מכשירי האכיפה בבתי משפט שאינם מסוגלים להתמודד עם ההיבט המדעי והטכנולוגי של בדיקה שכזו, ממליץ פרופסור סנג'רו לקבוע סטנדרטים מחמירים לאישור מכשירי המשמשים להפקת ראיות מדעיות. בספרו, מציע כעת סנג'רו לקבוע סטנדרטים הדומים (בחומרתם) לאלה שנקבעים למכשירים רפואיים.

לדבריו, יש לפתח תורת בטיחות למשפט הפלילי – שתחום התעבורה הוא אחד מענפיו – ורק כך "תיתכן מערכת משפט שבה גדול יותר שיעור העבריינים האמיתיים המורשעים, וקטן יותר שיעור החפים מפשע המורשעים".

The post מומחה משפט: אחד מכל שני מורשעים בנהיגה בשכרות לא היה שיכור appeared first on TheCar.