מה שנשמע כמו תחילתה של בדיחה חושף לא מעט חורים בעלי פוטנציאל מאד בעייתי להונאות צרכנים כאלה ואחרות, ובעיקר מדגיש את החפיפניקיות של רבים מן הגורמים שמעורבים בפרשה הזאת כמו גם את התחושה שכל אחד מהם יכול היה להתאמץ עוד טיפה כדי לגרום לסתימת אותם חורים.

תחילת הפרשה בשנת 2010, כאשר רכב מסחרי מתוצרת GMC פגע במכונית מסוג ג'יפ קומנדר אשר יובאה מארה"ב על-ידי י.ש. ביבוא אישי.

הג'יפ, אשר ככל הנראה יוצר בשנת 2007 ועלה ככל הנראה על הכביש בארה"ב בשנת 2008, נרשם בישראל כדגם 2009, וכך גם בוטח על-ידי חברת הביטוח אליהו, שלא טרחה לבדוק את ההיסטוריה שלו במעמד כריתת חוזה הביטוח. היות שהג'יפ נהרס כליל בתאונה והוכרז כ"טוטאל לוס" פיצתה חברת אליהו את י.ש. ותבעה את סכום הפיצוי מחברת הביטוח 'מנורה', שביטחה את ה-GMC.

אלא שזמן כלשהו לאחר מכן הגיע לידי אנשי 'אליהו' מידע לפיו, לטענתה, שימש ה'קומנדר' בעברו כרכב השכרה במשך שמונה חודשים, ועלה על הכביש בארה"ב בינואר 2008.
לנוכח זאת טענו אנשי אליהו שי.ש. לא מסר להם פרטים נכונים כאשר מילא את הצהרת הביטוח עם רכישת הפוליסה, ולכן תבעו ממנו החזר של כ-11,600 ש"ח אשר לטענתם שולמו לו בעודף.

י.ש, מצידו, תבע את חברת 'אליהו' בתביעה שכנגד ובה טען שהפיצוי ששולם לו חושב בהתאם לערכה של מכונית שעלתה על הכביש בחודש ינואר 2008, בעוד שבפועל היא נרשמה בישראל בינואר 2009, ולכן עליה לפצות אותו בסכום של 85,475 שקל נוספים. לדבריו, 'אליהו' חישבה את הפיצוי ששולם לו בניגוד לכתוב ברישיון הרכב (ינואר 2009) וזאת למרות שגבתה פרמיה לפי האמור ברישיון זה.

י.ש. טען גם ש'אליהו' תובעת אותו בחוסר תם לב היות שהיא גבתה את מלוא סכום הפיצויים ששולם לו מחברת הביטוח של הרכב הפוגע – חברת 'מנורה'.

השופטת הבכירה רים נדאף, מבית משפט השלום בנצרת, לא התרשמה יותר מידי מן הראיות שהציגו אנשי 'אליהו' בבואם להוכיח את טענותיהם, ועל כך כתבה: "הנטל מוטל על התובעת להוכיח כי הרכב אכן היה רכב השכרה לפני ייבואו, והשאלה אם התובעת עמדה בנטל זה… לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בתצהירים וביתר המסמכים, הגעתי למסקנה כי כשלה התובעת מלהוכיח את טענתה. לא די במה שצוין בהעתק לא ברור של המסמך הנקרא "קארפקס" כדי להוכיח טענה זו.

לא זו הדרך הראויה או הסבירה להוכחת היות הרכב רכב השכרה, לפיכך אין לקבל את הטענה. לא הובאה כל ראיה קבילה, ברורה, או משכנעת להיות הרכב רכב השכרה. הדבר גם לא עלה מעדויות עדי התביעה או ההגנה, והטענה נותרה בגדר טענה בעלמא שאינה מוכחת. בעניין זה הכחיש הנתבע את הטענה בדבר היות הרכב רכב השכרה, ועדותו לא נסתרה ע"י התובעת. אין להיבנות ממילה בודדה "rental" בהעתק לא ברור של מסמך "קארפקס" כדי לבנות או להוכיח כי המדובר ברכב השכרה. המדובר בענין עובדתי, הטעון הוכחה באמצעות עדויות או ראיות קבילות אחרות, שאינן בנמצא במקרה דנן. המסקנה היא שאני דוחה את טענת התובעת כי הרכב היה רכב השכרה, או כי יש להפחית מתגמולי ביטוח 5% בגין רכב השכרה, לפיכך יש לדחות את התביעה".

מחלוקת עקרונית נוספת בין הצדדים היא לגבי קביעת מועד הייצור של הרכב, ואנשי 'אליהו' טענו ששנת הייצור בפועל של הרכב היא 2007.
י.ש, מצידו, תבע פיצוי עבור רכב שעלה על הכביש בשנת 2009, כפי שמעיד רישיון הרכב שהופק על-ידי משרד התחבורה.

גם בעניין זה העדיפה השופטת רים נדאף את גרסת בעל הרכב וקבעה: "בעניין זה אני מעדיפה לקבל את טענתו של התובע שכנגד שדי לו אם יסתמך על האמור ברישיון הרכב שלו, מתוך הנחת הבסיס של תקינות הפעולה המנהלית, שהרישום של משרד הרישוי משקף נאמנה את העובדות בדבר מועד עליית הרכב לכביש. אם הנתבעת (אליהו) מבקשת למעשה לסתור את הרישום במשרד הרישוי, ולטעון כי חרף רישום זה, המועד הנכון לעליית הרכב לכביש היה 01/2008. נטל ההוכחה עובר אליה".

במילים אחרות, השופטת מניחה – כך לדבריה – שמשרד התחבורה הישראלי יודע את עבודתו.

השופטת נדאף ציינה שלתיק בית המשפט לא הוגש תדפיס מקורי של דו"ח 'קארפאקס' אלא רק העתק חלקי ולא ברור שלו, והיא אף "יורדת" על נציגי 'אליהו' שלא טרחו להשקיע כמה שקלים ולרכוש דוח מקורי כזה כדי להגישו.

"אין בידי לקבל את טענתה של אליהו", כותבת השופטת נדאף, "שהרישום ברישיון הרכב הנדון הוא שגוי ואמור היה להיות בחודש 01/2008. על מנת שנגיע למסקנה הזו יש להוכיח בפניי כי הרכב אכן עלה לתנועה בארה"ב בחודש 01/2008. אם אליהו מבקשת לסתור קביעה משרד הרישוי עליה לעשות כך באמצעות ראיות קבילות ומהימנות, ואת זה היא לא עשתה. באשר לשנת הייצור של הרכב, ועלייתו לכביש בחודש 1/2008 היא סומכת על חליפת מיילים.

עם כל הכבוד לחלופת המיילים בין אנשי התובעת או חברת מנורה לבין יצרנית הרכב, אין די בתכתובת זו כדי להוכיח את מועד עליית הרכב על הכביש בארה"ב, ואין די בכך כדי לסתור את קביעת משרד הרישוי. אם ביקשה התובעת לסתור את קביעת משרד הרישוי, היה עליה להצטייד בתעודה רשמית וברורה מטעם יצרנית הרכב בחו"ל או מטעם המשרד הממשלתי האחראי לנושא זה בארה"ב ואשר מקביל למשרד הרישוי כאן, ולא להסתפק במייל של מאן דהו, נציג היצרנית למישהו אחר בארץ.
חלופת המיילים כאמור היא בבחינת עדות שמיעה שאין לייחס לה משקל כלשהו, מאחר והמייל לא הוצג או הוגש באמצעות מי ששלח אותו ולא באמצעות מי שקבל אותו ואפילו לא באמצעות מי שהעביר אותו לשמאי… גם אם משרד הרישוי הסתמך על אותו קארפקס לצורך קביעת מועד עליית הרכב על הכביש בישראל, הרי הוא לא שגה בעת שקבע כי הרכב עלה לכביש בחודש 01/2009, כי בהתאם לתקנה 282(א)(4) בנוסחה הנכון והמתוקן יוצא כי משרד הרישוי קבע את מועד עליית הרכב לכביש תוך 12 חודשים ממועד הייצור.
מועד העלייה לכביש בארה"ב לא ברור ולא הוכח כלל, כך שניתן היה להסתמך על מועד הייצור של הרכב בעת שנרשם ב-2008. התוצאה מכל האמור היא שהרישום של חודש 01/2009 ברישיון הרכב הוא רישום נכון".

במילים אחרות, השופטת מתארת בעקיפין את המצב האבסורדי שמתקיים בישראל, לפיו בחסות משרד התחבורה יכול להירשם בישראל רכב שיוצר בשנת 2007 כאילו הוא משנת הייצור (מועד עליה לכביש ) 2009 – מצב שיוצר הטעייה ברורה כלפי לקוחות תמימים.

בסופו של יום דחתה השופטת את התביעה של 'אליהו' וחייבה אותה בהוצאות בסך 3,000 ש"ח כולל שכר טרחת עו"ד, ובמקביל קיבלה את תביעתו הנגדית של י.ש. לפיה הרכב הוא בעצם משנת הדגם 2009 וחייבה את חברת 'אליהו' לשלם לו 36,633 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מן הסכום.

במאמר מוסגר אפשר להוסיף שלו היו אנשי 'אליהו' מתאמצים מעט יותר ומביאים מסמכים מקוריים ייתכן שהיו מצליחים לחשוף בדרך מוצלחת יותר את המחדל של משרד התחבורה. לולא התאונה היה עלול מחדל זה לגרום לכך שלקוח תמים עלול היה לרכוש ביום מן הימים מכונית עתיקה מכפי ששילם תמורתה.

אנשי משרד התחבורה, אם יתאמצו מעט יותר, יכולים למנוע בקלות מצבים כאלה.

תא"מ 35646-04-12

The post רשומון: כאשר רכב מיבוא אישי מגיע לבית המשפט appeared first on TheCar.

בחיי היום יום מתבטאת התנהלות כזאת באופן שבו חברות אלה דוחות תביעות – אף אם סכומי הנזק נמוכים – מבלי שיש בידן הוכחות לחוסר הגינות או לכוונת מרמה מצד המבוטחים.

בתי משפט העירו לא אחת שנראה שההיגיון שמוליך את השיטה הזאת, מצד החברות, הוא הנחת עבודה אצלן שלפיה יעדיף תובע שלא להתמודד מולה בהליך משפטי יקר ומייגע, ותחת זאת יעדיף לוותר התביעה או להתפשר.

למרות זאת, גם כאשר הן מפסידות בבית המשפט לא תמיד נגרם להם נזק כלכלי כואב מספיק כדי לשכנע אותן שלא לשוב ולהשתמש ב"שיטח מצליח" כזאת.

שני הצדדים של המטבע הזה נמצאים בפסק דין שכתבה לאחרונה השופטת דרורה בית אור מבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם נפגשו נציגי חברת הביטוח מנורה מבטחים עם מבוטח שלהם.

הפרשה הזאת החלה כאשר מבוטח של מנורה רצה לעשות מבחן רישוי שנתי במכוניתו ("טסט") ולפני שיצא לדרכו (כך לטענתו) הוא התקשר אל סוכן הביטוח שלו כדי לחדש את פוליסת ביטוח החובה – שבלעדיה אי אפשר לבצע טסט – ואת ביטוח ה"צד שלישי" שלו.

לרוע המזל, בהיותו במכון הרישוי פגע המבוטח במכוניתה של בעלת רכב אחרת, אולם כאשר הוא פנה לחברת מנורה בתביעה לשלם לבעלת הרכב הנפגעת את המגיע לה – נדחתה תביעתו על-ידי אנשי מנורה שטענו שבעת קרות התאונה לא היה לו ביטוח בתוקף. לדבריהם, רק לאחר הפגיעה ברכב האחר מיהר המבוטח להקים פוליסה כזאת – במטרה להוציא מהחברה כספים במירמה.

המעניין במקרה זה הוא שחברת מנורה התמידה בסרובה לפיצוי המבוטח למרות שסוכן הביטוח תמך בגירסתו והעיד שהוא רכש את פוליסת ביטוח החובה והצד השלישי עוד לפני שיצא אל מכון הרישוי, ולמרות העובדה שבמכון רישוי אי אפשר להתחיל את תהליך המבחן לפני שמציגים פוליסת ביטוח חובה בתוקף.

המבוטח פיצה בעצמו את בעלת הרכב על הנזק שגרם לה, ונאלץ לפנות אל בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם תבע מחברת מנורה 4,797 שקל תמורת הנזק וכן בגין הוצאות שנגרמו לו בגלל סרובה של החברה לפצות אותו.

השופטת דרורה בית אור קבעה שחברת הביטוח לא הוכיחה את טענותיה בדבר נסיון רמאות, ובפסק דינה היא מציינת שחברת מנורה לא עמדה בנטל ההוכחה כי התאונה ארעה לפני חידוש הביטוח.

"כפי שציין סוכן הביטוח בבית המשפט, הביטוח נכנס לתוקף באותו רגע בו התובע מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו ותעודות הביטוח שוגרו אליו. מאותו רגע ואילך החובה היא על חברת הביטוח, שהיא המבטחת, לכסות נזקים בהם נשא התובע, שכן הביטוחים שלו כוללים גם ביטוח צד ג'. אשר על כן, מצאתי כי יש מקום לקבל את התביעה של התובע כנגד מנורה. התביעה נגד הסוכן נדחתה.

בסיכומם של דברים קבעה השופטת שחברת מנורה תפצה את המבוטח בסך של 2,277 ש"ח בלבד, היא דחתה את התביעה לתשלום שכר טירחת עורך דין של צד ג, וכן חייבה את חברת מנורה לשלם לסוכן שלה 500 ש"ח כהוצאות משפט.

בסיכומו של יום גילתה ככל הנראה חברת מנורה ש"שיטת מצליח" אכן מצליחה: אפילו אם רק 50% מן המבוטחים שלה היו נרתעים מבזבוז הזמן שכרוך בניהול משפט על סכומי כסף קטנים יחסית – ו-50% הנותרים מקבלים מבית המשפט את מה שממילא מגיע להם בדין, העלות היחידה של החברה היא שכרו של נציגה בבית המשפט (שלפי התקנות אסור שיהיה עורך-דין אלא נציג ללא הסמכה משפטית, לכן גם שכרו לא גבוה במיוחד).

לא מיותר לציין שלאחרונה הוצעה הצעה לפיה ייקבע "מכפיל" כלשהו שבו יוכפל סכום הפיצוי שבית משפט יהיה חייב לפסוק לטובת מבוטחים – במקרים שבהם תביעת הביטוח שלהם נדחתה באופן שרירותי וחסר בסיס על ידי המבטח. שיטה זאת אמורה להניא את המבטחים מלפעול ב"שיטת מצליח".

ת"ק 52679-06-15

The post בית המשפט לחברת מנורה: לא כולנו רמאים appeared first on TheCar.