חברת הסטרטאפ הישראלית 'סיטי טרנספורמר' הציגה השבוע בפארק עתידים בתל-אביב – שם נמצאים משרדי החברה – את אב הטיפוס CT-1 אשר הוצג לראשונה בפני העיתונות האירופאית לפני כתשעה חודשים.

עם לוחית רישוי גרמנית ותחת תעודת 'קרנה' של המכס אי אפשר לנהוג ברכב המיקרו-עירוני המתקפל של סיטי טרנספורמר ברחובות העיר העברית הראשונה. לכן גם אי אפשר לגלות אם כלי הרכב הזה באמת נושא בשורה כלשהי לעתיד התחבורה חוץ מאשר הרעיון שהוצג כבר לפני כמעט עשור: האפשרות להרחיב את מפתח הגלגלים שלו ב-40 סנטימטרים לטובת יציבות, ולכווץ אותו בחזרה כדי לחסוך שטח חניה.

גילוי נאות: אני משקיף על פעילותה של סיטי טרנספורמר כמעט מיומה הראשון, בשנת 2014, ולמרות שכל חברה ישראלית ממלאת את ליבי גאווה – הרעיון של מכונית מתכווצת מעולם לא נראה לי כמו משהו שיכול להועיל למישהו חוץ מאשר לחובבי הגימיקים.

כמי שנוהג על מכוניות ורוכב על אופנועים וקטנועים אני מאוד מתחבר לרעיון של רכב שנהנה מכל העולמות: שילוב מושלם בין הקלילות והיעילות התחבורתית של כלי דו גלגלי לבין היציבות ורמת ההגנה שמספקת מכונית קטנה.
החשש שלי, שאותו הבעתי לא אחת בפני אנשי החברה, נובע מן הבדיחה המפורסמת על הבלונדינית המהממת שמנסה לשכנע מדען מכוער לעשות ילדים כדי שיקבלו את היופי שלה ואת השכל שלו. "ומה אם הם יקבלו את היופי שלי ואת השכל שלך?" הוא שואל…

עם זאת, כמי שמחזיק בכל מיני מוטואים לחיים, שאחד מהם הוא: "רק חמור לא משנה את דעתו" – הגעתי לפארק עתידים בשמחה כדי לצאת משם כמו מי שהמיר את דתו וגילה את האור.

זה לא קרה, או לכל הפחות עדיין לא קרה.

תחושת הבטן הראשונית שלי – אחרי נהיגה של כמה עשרות מטרים הלוך וחזור בשטח תפעולי – היא ש-CT-1 יצאה יפה כמו האבא וחכמה כמו האמא: היא לא ורסטילית כמו אופנוע או קטנוע ורחוקה מלספק תחושת בטיחות ונוחות של מכונית קטנה.

אי אפשר, למשל, להשתחל איתה בין נתיבים ולבצע "lane splitting" שמותר בחלק מן המדינות, אסור באחרות, ומותר בהעלמת עין בישראל, וזה לא רק מפני שהיא רחבה מידי אלא בעיקר מפני שהיא לא מספיק זריזה.

קונספט המכונית הארבעה-גלגלית שמתכווצת מרוחב של 140 סנטימטרים לרוחב של 100 סנטימטרים כדי להשתחל אל מקום חניה שרחב רק במעט מזה של אופנוע מכתיב מערכת מתלים דומה לזו של מכונית. המשמעות היא שהמרכב לא נוטה אל תוך הסיבוב כמו אופנוע, אלא מתאמץ לעשות את הדרך ההפוכה, קצת כמו טרקטורון. חדוות נהיגה לא יכולה להיות כאן, ואולי גם לא צריך אותה.

אבל כשיושבים על מושב ומחזיקים ביד הגה, והכל בתוך בועה קטנה, אני לפחות לא מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר על אופנוע אלא דווקא יותר מוגבל מבחינת היכולת שלי לחמוק מצרות.

ברור לי ש-CT-1 היא רק אב טיפוס, ולכן גם אין טעם להתייחס לרעשים, נוחות נסיעה או כל דבר אחר שרלוונטי ל"מבחן דרכים". אם מכונית כזאת תגיע לייצור סדרתי, ואז היא תיקרא CT-2, התוכנית היא לייצר אותה בטכנולוגיה אחרת לגמרי (שטרם נסגרה סופית): על פלטפורמת המתלים והמנוע החשמלי הקיימת יותקן מרכב מונוקוק שייבנה מלוחות אלומיניום מודבקים ו/או מחוברים באמצעות ניטים. זאת כבר ליגה אחרת מבחינת תחושת האיכות הצפויה.

אבות הייצור שהגיעו ארצה יוצרו במיוחד עבור החברה הישראלית בסדנת 'רודינג' הגרמנית, אבל אם סיטי טרנספורמר תצליח לדלג מעל המשוכה הבאה – שהיא גיוס כסף – יבוצע הייצור הסדרתי של CT-2 בחברת CECOMP שפועלת מאז שנת 1978 בעיר טורינו שבאיטליה, עיר הבירה של פיאט, ומייצרת אבות טיפוס וגם סדרות ייצור קטנות עבור יצרניות רכב. חברה זאת גם מייצרת את Blucar החשמלית של Bolloré ובתיק העבודות שלה יש כמה מוצרים מאוד חביבים כלומר שיש לה ניסיון תעשייתי מתאים.

מצד שני, כאן טמונות גם שתיים מנקודות התורפה של סיטי טרננפורמר, והראשונה מהן היא שלא משנה מה היא תעשה – כל עוד שאין מאחוריה יצרנית רכב – עלויות הייצור שלה תמיד יהיו גבוהות.

הבעיה האחרת היא שעולם המיקרו-קארז גדוש במתחרים שכולם מנסים להתמודד עם בעיית "הקילומטר האחרון" או עם הצורך של אנשים לנוע ברחובות ערים גדושות ולמצוא חניה. חוץ מסיטי טרנספורמר מוצעים כיום בעולם לפחות עשרה מתחרים ראויים – רובם בתצורת נוסע ליד נהג וחלקם, כמו CT-1, בתצורת נוסע מאחורי נהג.

בל נשכח גם ששני הניסיונות המפורסמים והמושקעים ביותר לקחת ברצינות את שוק הרכב העירוני הזעיר – 'סמארט' לבית מרצדס ו'טוויזי' של רנו – נכשלו כישלונות מסחריים מהדהדים. זה עשוי להעיד על כך שהבעיה והפתרון לא נמצאים בתחומי ה"מגניבות" ואפילו לא במחוזות היעילות, אלא בתחומים משיקים שאנשי סיטי טרנספורמר רק מתחילים לגעת בהם (ולא נגלה אותם כאן כדי שלא להעיר את המתחרים שלהם).

שורה תחתונה: לא מספיק אפוי

סיטי טרנספורמר נולד וגדל כגימיק נחמד שעושה פה ושם כותרות. גם כאחד שלא הצליח בינתיים להתחבר לקונספט הזה אין בליבי ספק שיש לו פוטנציאל מסוים להפוך מעוד גימיק לכלי רכב שמביא ערך כלשהו לעולם.

עם זאת, נכון להיום עדיין לא התפתח פרפר מתוך הגולם הזה.

נכון לעכשיו די מוגזם להגדיר את CT-1 כ"רכב עירוני מתקפל" מפני שהוא לא באמת מתקפל לשום מקום. הוא צר, אבל גם רנו 'טוויזי' היה רכב צר, וגם ל-Triggo יש גלגלים קדמיים שיודעים להתרחב, וגם לשלישיה של סטלנטיס (סיטרואן AMI, אופל e-Rocks ופיאט 'טופולינו') יש עיצובים מדליקים.

השאיפה של סיטי טרנספורמר, בתקווה שישיגו משקיעים שירוצו איתם הלאה, היא להגיע לייצור סדרתי אי שם במחצית השנייה של השנה הבאה ולהעלות מכוניות ראשונות על כבישי אירופה והעולם בשנת 2026. עד אז יצטרפו לחגיגה לא מעט יצרני רכב נוספים, רבים מהם סינים, אבל לאף אחד, כך צריך לקוות, לא יהיו מתלים ומפתח גלגלים שמתרחבים ומתכווצים – כי הגימיק הזה מוגן בפטנטים.

אגב, אנשי סיטי טרנספורמר שואפים להגיע למחיר יעד של 16,000 אירו ולהפיץ את הרכב שלהם בעיקר בקרב ציי רכב שיתופי ומפעילי ציים, למשל ארגון 'איחוד הצלה' או מגן דוד אדום. עבור משתמש פרטי לשימושים "משפחתיים" מדובר במחיר גבוה, כנראה גבוה מידי.

לקריאה נוספת:

סיטי טרנספורמר הישראלית חשפה את גרסת הייצור שלה

רנו טוויזי: הסוף

Euro NCAP ריסק את תחושת הבטיחות של הקוואדרוסייקלס

The post סיטי טרנספורמר 1-CT מחפשת בעיה שאפשר לפתור אותה appeared first on TheCar.

יש לה שלושה גלגלים, מנוע בנפח 49 סמ"ק, מושב בודד ומהירות מירבית של 60 קמ"ש, אך למרות הנתונים הלא ממש מלהיבים בסוף השבוע Peel P50 אחת החליפה ידיים במכירה פומבית בפלורידה במכירת רכבי אספנות עבור סכום מרשים של 176 אלף דולרים.
בתמורה לסכום בו ניתן לרכוש פרארי קליפורניה חדשה מהניילונים הקונה המאושר קיבל את אחד מ-27 האקזמפלרים ששרדו של מי שמחזיקה מאז השקתה ב-1962 בתואר "המכונית הקטנה בעולם".

הפיל P50 היא המכונית היחידה שיוצרה על האי מאן השייך לממלכה המאוחדת, אך בניגוד לתדמית של האי, המפורסם בשל מרוץ האופנועים המטורף הנערך בו פעם בשנה והכבישים בהם אין הגבלת מהירות, במקרה של הפיל, כפי שבוודאי הבנתם, הנושאים המרכזיים שעמדו אל מול עיני המתכננים היו חסכון מרבי ויכולת תמרון מקסימלית ברחובות הכרך.

עוד ב-TheCar:
הייתם משלמים 200 אלף שקל על סוסיתא?
השרירנית הקשישה שעושה לנו חשק
יצאנו לחפש את העתיד והתאהבנו בדלוריאן מהאייטיז

עם אורך של 1.3 מטרים ורוחב של פחות ממטר, ה- Peel P50בהחלט עמדה במשימה ויכלה להשתחל לכל חור, אבל המימדים הזערוריים חייבו גם פשטות ספרטנית ולא היה מדובר בכלי תחבורה מפנק בשם דרך. במפרט ניתן לציין מושב עם ריפוד דקיק, שלושה גלגלים קטנטנים, פנס בודד ומנוע של טוסטוס עם שלושה הילוכים קדמיים. הילוך אחורי,אגב, לא היה ובמקומו הותקן באחורי הרכב מוט קטן שאפשר לדחוף את ה-Peel P50, ששקלה רק 50 קילוגרם, לאחור.
צריכת הדלק הרשמית עמדה על כ-35 קילומטרים לליטר.

ה- Peel P50 יוצרה בין השנים 1962-1966 ולמרות היתרונות הגדולים שלה בזכות גודלה הקטן, המיקרו-מכונית שנמכרה בעבור 199 לירות שטרלינג בסך הכל, לא משכה יותר מדי לקוחות ובמהלך ארבע שנים רק 47 יחידות ממנה נמכרו.
המכונית, ששווקה תחת הסלוגן "כמעט יותר זול מללכת ברגל", אמנם לא ממש הצליחה להפוך לסיפור הצלחה בזמן אמת אך בשנים האחרונות, ככל הנראה לא מעט בזכות הופעתה המשעשעת בתוכנית הרכב "טופ גיר" בעונת 2007, המכונית הזערורית הפכה לפריט אספנים מבוקש למדי.

176 אלף הדולרים שהושגו במכירה בסוף השבוע הפתיעו אפילו את המומחים שסברו שהמכירה תסגר בסביבות ה-100 אלף דולרים, אך צריך לזכור שכבר ב-2013 Peel P50 אחרת ששרדה הצליחה להגיע לסכום בן 6 ספרות כשהחליפה ידיים בתמורה ל-120 אלף דולרים.

אגב, אם אתם מרגישים שאתם חייביםPeel P50 אך לא מצוידים במעל ל-100 אלף דולרים כדי להגשים את החלום הקטנטן, נספר שבשנת 2012, שלושה אנשי עסקים בריטיים החליטו להחיות את הקטנטנה בגרסת הומאז' במהדורה מוגבלת אשר שמרה על העיצוב המקורי, צוידה במנוע חשמלי ונמכרה בכעשרת אלפים דולרים.

The post המכונית הקטנה בעולם נמכרה במחיר ענק appeared first on TheCar.