1. על האמינות

"אמינות", אומרים בחיל האוויר הישראלי, "היא כמו בתולים. אפשר לאבד אותה רק פעם אחת".
סטנדרט זה, שבו לא משנה מה עשית או לא עשית – העולם סביבך מקבל ממך דיווח אמת – הוא נדבך קריטי לתקינות של כל מערכת מקצועית. אמינות ויושרה הן בוודאי דרישת חובה שכולנו, אזרחי המדינה, חייבים להציב בפני כל מי שמכהן בתפקיד ציבורי ומקבל מאיתנו משכורת, ובעיקר מי שבידיו מופקדות סמכויות שלטוניות נרחבות.

"אמינות" היא לא דבר מדיד אלא ערך מוחלט: אי אפשר להיות חצי בהריון, אי אפשר להיות "מטר גמיש", או "כמעט אמין", ואי אפשר להיות זומבי: או שאתה חי, או שאתה מת. או שאתה ישר, או שאתה שקרן.

מכון התקנים הישראלי הוא גוף שמתפרנס ראשית לכל מיושרה (integrity), וזה הרבה לפני שמדברים על סמכויות, שיטות עבודה, ניגודי עניינים, ידע מקצועי או ציוד מדידה. יושרה היא דרישה מקדמית שבה מחויב כל גוף שמספק חוות דעת מקצועית, עדות, ידע ומידע, ולא כל שכן גוף שמתפרנס ממכירתם, מוביל תהליכי קביעת אמות מידה ובוחן את הציות והעמידה של גופים ומוצרים בדרישות תקינה.

בשבוע שעבר נפל דבר בישראל: שופט בית המשפט בעכו, יעקב בכר, קבע שאילן כרמית, מי שמכהן בפועל כמנכ"ל מכון התקנים הישראלי, שיקר מעל דוכן העדים, מול הפרצוף שלו. השופט בכר כבר ראה מולו אלפי אנשים ושמע אינספור עדויות, ואין לו כל אינטרס לקבוע שאילן כרמית שיקר זולת אם זאת התרשמותו השיפוטית. השופט הבכיר יעקב בכר כתב לגבי כרמית באופן הברור ביותר את חמש המילים שפוסלות אותו מלכהן בכל תפקיד ציבורי, ובפרט בתפקיד שקשור במכון התקנים: "המומחה לא אמר אמת בביהמ"ש".

מי ששיקר פעם אחת על דוכן העדים, והמשיך להסתובב סביב השקר שלו במשך חודשים רבים עם סיפור מעשיות – הוא שקרן. אסור ששקרן ינהל מכון שיושרה היא הבסיס לקיומו, ולכן אילן כרמית צריך להודיע היום בבוקר, רגע לפני יום הכיפורים, על התפטרותו.

התפטרות לכשעצמה, אגב, רחוקה מלהיות מספקת: אם מכון התקנים חפץ חיים, מועצת המנהלים שלו חייבת להקים באופן מיידי ועדת בדיקה שתבחן אם מדובר במעידה חד פעמית או בתרבות ארגונית שחייבים לשרש באופן מיידי – יחד עם כל מי שאחראים ושותפים לה.

2. על הטיוח

לפחות שני אורות אדומים מהבהבים ומזהירים אותנו שמשהו בסיסי רקוב במכון התקנים, והראשון בהם הוא הודעה שפורסמה מטעם המכון ממש במקביל להכרעת הדין, ולפיה דוח של מעבדה הולנדית קובע שמצלמות המהירות א-3 אמינות, מהימנות ועומדות בדרישות התקן. מדובר לכל הפחות בגניבת עין ובהסחת דעת שתכליתן שקופה: להסיט את האש מן המכון במקום להודות בטעות ולבקש מחילה.

היות שאנשי מכון התקנים לא היכו על חטא נדגיש את מה שקצת הלך לאיבוד בתוך סוגיית מצלמות המהירות: השופט יעקב בכר קבע לא רק שאילן כרמית שיקר, אלא שגם מכון התקנים, כגוף, כמוסד, הוציא תחת ידיו עדות שקר, או – כפי שנכתב בהכרעת הדין: "מדובר בהליך פגום ומוטב היה בנסיבות שפורטו לעיל שתו התקן לא היה מוענק למערכת מלכתחילה".

בהודעתם לעיתונות ניכר שאנשי מכון התקנים התבלבלו. התבלבלו מאד. מצלמות המהירות, בין אם מגיע להן תו תקן או לא מגיע, הן בכלל לא הסיפור כאן. גם מאות אלפי הדוחות שהונפקו, ונהגים ששילמו קנסות או נשללה מהם הזכות לנהוג, הם לא הסיפור. אם במכון התקנים לא מבינים שהסיפור כאן הוא סיפור של אמינות, אם הם לא מבינים שהם מתפרנסים מעסק של שקיפות ושל טוהר מידות – אז לא רק אילן כרמית צריך לשים את המפתחות על השולחן.

האור האדום השני, שמהבהב בעוצמה מאז שנחשפו לראשונה הטענות כנגד אילן כרמית, הוא ההתגייסות המוחלטת של דוברות המכון, יחסי הציבור שלו, והייעוץ המשפטי, להגנה על אילן כרמית ולטיוח של העניין כולו. במקום להוציא את כרמית לחופשה עד שהדברים יתבררו השקיעו אנשים במכון מאמצים רבים להגן עליו ועל השקר שלו, להבאיש את ריחם של "גורמים אחרים" במכון, ואפילו לאיים על הח"מ – אולי גם על עיתונאים אחרים – מפני פרסום טענות כאלה ואחרות.

הגדיל לעשות יו"ר מכון התקנים, אורי דורי, אשר צוטט בהודעה שהוא "מצר על כך שגורמים אינטרסנטיים ניסו להשחיר לכל אורך הדרך את מכון התקנים". לא, מר דורי, חוץ מכם אין כאן "גורמים אינטרסנטים". מי שהכתים את מכון התקנים בכתם שאולי לעולם לא יימחה הוא אתה – בכך שלא יזמת וניהלת חקירה שקופה ולא תלויה לברור ההתנהלות של הגוף שבראשו אתה עומד, ובכך שדחית באופן מזלזל את הדרישה של ועד עובדי מכון התקנים להשעות מתפקידו את כרמית.

ב"מכון תקנים" שבמקום לבדוק את עצמו ואת התנהלותו שלו מושקעת אנרגיה בהכשרת תקלות שנחשפו – חייב השומר בכניסה לסגור את השער ולאפשר לקורי העכבישים ולאבק לכסות לעד את השולחנות ואת הציוד. כל זכות חוקית שהוקנתה למכון כזה חייבת להישלל לאלתר, וכל התניה לעמוד בתקנים שהמכון הנפיק חייבת להשתנות. מי ששיקר פעם אחת ישקר גם בהזדמנויות אחרות, ומי שהעניק תו תקן, וגבה כספים תמורת "בדיקות תקינות" על בסיס שקר – לא יכול לחקור את עצמו ולהמשיך קדימה כאילו כלום.

3. מי ישמור על השוטרים

השופט יעקב בכר נמצא בסיטואציה לא קלה. יום יום מופיעים מולו נציגיה של התביעה המשטרתית, יום יום הם מטיחים דברים בנאשמים, מצטטים הוראות חוק, מציגים לו "ממצאי חקירה" או נתונים של מכשירי אכיפה, וכל אותה עת הוא מצפה מהם שינהגו כנציגי החוק ולא כמי שבעצמם עוברים על החוק.
רק בגלל פרוצדורה משפטית נמנעה בהליך הזה אפשרות להתייחס למסמך שהתביעה המשטרתית העלימה את עצם קיומו, מסמך שמתאר דיון שבו השתתפו בכירים במשרד לביטחון הפנים ובתביעה המשטרתית. אבל השופט בכר ראה את המסמך הזה. הוא יודע על קיומו. הוא יודע שהעיד בפניו אדם שלקח חלק בדיון הזה, מודע למה שנחשף בו, ולמרות זאת המשיך לדחוף מערכת שלמה להציג מצגי שווא לא רק באולם שלו אלא גם באולמות של עמיתיו, שופטי התעבורה האחרים.

השופט בכר אמנם הטיח ביקורת קשה כנגד התביעה המשטרתית על-כך שהסתירה במשך שנה וחצי מבית המשפט ומן הנאשמים את העובדה שאילן כרמית שיקר, אבל הוא לא יכול, או אולי לא רצה, לגעת במורסה היותר ממאירה – אולי בגלל שהמסגרת הפורמלית מחייבת שופט שעולמו יהיה צר כאולמו, ושפסיקתו תתבסס רק על חומרים שמונחים בפניו.
העניין הוא שהשופט בכר, כאמור, ראה את המסמך, יודע על קיומו, ומבין שמה שהתחולל באולם שלו הוא בקושי קצה קצהו של קרחון שמאיים על התנהלות תקינה של מדינה. כאזרחים שמאמינים בדמוקרטיה שלהם אנחנו רגילים לשמוע על משטרים שבהם נציגי משטרה משקרים בבית משפט ולחשוב שאנחנו נעלים עליהם. שאצלנו זה לא המצב. שאם המשטרה מצהירה על משהו צריך להאמין לה. לטעמי – הטעות המשמעותית של השופט בכר בהליך הזה היא שהוא לא מצא לנכון לאזכר, אף לא במילה, את המשמעויות הקשות של המסמך שנחשף באולם שלו.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נכשל עד היום בתפקידו כשומר הסף בהקשר שלפנינו. מנדלביט, או אנשיו, קיבלו כבר לפני מספר חודשים את המסמך שממנו עולים חשדות חמורים, אם לא מעבר לכך, לשיבוש הליכי משפט מצד רוב משתתפי הדיון הזה, ובראשם נצ"מ שרית פיליפסון שאחראית לתחום תביעות התעבורה. פיליפסון, כידוע, מצוטטת באותו מסמך כמי שאמרה שם: "העד ממכון התקנים חזר בו מעדותו והביא את המשטרה למצב מביך… התקן שהעניק מכון התקנים למצלמות ריק מתוכן ולא ניתן להצביע על אמינות המצלמות בהסתמך עליו… אני מציעה לא לבקש בשלב זה ממכון התקנים לבצע תיקוף חוזר לתקן. זה עלול לסבך את המשפט המתנהל". חשדות כאלה – כנגד קציני משטרה ואנשי המשרד לביטחון הפנים – חייבים להיחקר בשיא הבהילות ובמלוא הרצינות.

4. שקר הבטיחות

כל מי שעקב לאורך השנים אחר ההתנהלות של משרדי הממשלה השונים בנושא מצלמות המהירות מבין שכל השקרים שנחשפו במהלך המשפט בעכו מתגמדים לעומת השקר הגדול מכל, שהוא הטענה לפיה מצלמות המהירות נועדו לשפר את הבטיחות בדרכים ולהפחית את מספר התאונות והנפגעים.

כאשר מפתחים כלי שנועד לבצע משימה, ודאי כשמדובר בכלי מאד יקר – ראוי לבדוק מבעוד מועד את הסבירות שהוא יהיה מסוגל לבצע את מה שהוא אמור לעשות, וכאשר מושקעים כספי ציבור בכלי הזה יש להציג לציבור את כל הממצאים באופן גלוי, שקוף וכנה.

במבחן התוצאה, כל מי שאי פעם טען שמצלמות מהירות יפחיתו את מספר התאונות מעולם לא הביא לכך הוכחות מדעיות מבוססות, לא מבעוד מועד ולא בדיעבד, ומבין מי שדחפו את המדינה להקים את הפרויקט ההזוי הזה ישנם מי שלא אמרו אמת כאשר ציטטו נתונים ומחקרים שכביכול תומכים בגישה בכללותה, ובמערכת הישראלית בפרט.
המערכת הזאת עלתה למשלם המיסים הישראלי מאות מיליוני שקלים, ובוודאי שהיא אמורה הייתה להיות מוקמת, אם בכלל, רק לאחר מחקר כדאיות והוכחת עלות-תועלת. בפועל, מחקר כזה לא בוצע וגם מחקר מלווה, שאמור היה לבחון את יעילות המערכת לפני שהיא מורחבת – לא פורסם.

הוכחה פשוטה לשקר הגדול – מצלמות מהירות לא נועדו ולא יכולות לשפר את הבטיחות בדרכים – היא שהממשלה לא הטילה את איפיון וביצוע המערכת הזאת על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שהיא הגוף שאמור לנהל את הבטיחות בדרכים בישראל. למרבה האבסורד – ברשות הלאומית אפילו התנגדו לפרויקט במתכונתו הישראלית.
לאחר שהפרויקט כבר יצא לדרך הוקמה 'ועדת קמא' כדי לקבוע האם המצלמות נחוצות וכן את מיקומי ההצבה שלהן. ועדה זאת הורכבה ברובה המכריע מאנשים שצידדו בפרויקט, ולחלקם אפילו יש אינטרס אישי בקיומו. למרות זאת – ההמלצות הבסיסיות ביותר של ועדה זאת – בעיקר שקיפות כלפי הציבור בנוגע לשיקולי המיקום של מצלמות – מעולם לא יושמו, ואפילו הדוח המסכם שלה לא פורסם לציבור באופן פומבי.

העובדה המצערת היא שמאז שממשלת ישראל החלה לפרוש את מצלמות המהירות קרה כאן בדיוק הדבר שרק החדים מקרב העיתונאים הזהירו מפניו: מספר התאונות והנפגעים עלה, ממש כפי שקרה, מאותן סיבות בדיוק, בבריטניה ובמדינות אחרות. העובדה המשמחת היא שבחודשים האחרונים מצלמות המהירות נמצאות בהשעיה, ומספר התאונות והנפגעים בירידה.

5. על טעויות משלמים

אליעזר רוזנבאום, סמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים, ריכז את פרויקט א-3, וגם מבלי להתייחס לאף אחת מן הפעולות או המעשים שלו בהקשר הזה – במבחן התוצאה עליו לשים את המפתחות על השולחן, ולפרוש. אחרי הכל, מי לידנו יתקע שמי שאחראי לפרויקט תקול אחד עושה עבודה טובה יותר בפרויקטים אחרים?

גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, מכהן בתפקיד זה יותר משלוש שנים, ומתוך התבטאויות שלו בנושא הזה עולה שהוא מכיר אותו לעומק. ארדן, עוד כאשר שימש כיו"ר ועדת הכלכלה, ולפני כן כיו"ר ועדת המשנה לבטיחות בדרכים, התבטא כנגד המגבלות של המערכת שנבחרה, ויודע שיש מערכות טובות ממנה בהרבה.
למרות זאת, השר שאחראי על הפרויקט לא הורה להקפיא אותו או מינה ועדה ציבורית או מקצועית שתבחן אותו מחדש. בתקופת כהונתו של ארדן הוצב המספר הגדול ביותר של מצלמות מהירות חדשות, ותחת אחריותו המיניסטריאלית מועסקים רוב מי שסרחו בנושא זה. ארדן לא פעל עד כה באופן פומבי וגלוי כדי לחקור את התנהלותם של מי ששיקרו ושל מי שנכשלו מקצועית.

שש שנים לאחר שפרויקט מצלמות המהירות יצא לדרך נשמעים כעת קולות במשטרה ובמשרד לביטחון הפנים לזרוק לפח את המצלמות הקיימות ולקנות במקומן ציוד חדיש ומתקדם יותר.
לא יעלה על הדעת שבידי מי שגרם למדינת ישראל ולאזרחיה נזק בהיקף של הרבה מאות מיליוני שקלים, מי שניהלו באופן חובבני, שקרי, אולי אפילו פלילי, פרויקט שמראש נועד לכישלון – תופקד כיום האחריות לניהול כספי ציבור נוספים. אם גלעד ארדן, או כל שר אחר, חושב שמדינת ישראל זקוקה לפרויקט אכיפת מהירות אוטומטית הוא חייב להתחיל את הכל מדף נייר חלק, ולמנות ועדה ציבורית אמיתית, נקיה וחסרת פניות, שתבחן את הנושא באופן גלוי, שקוף ופתוח.

פרויקט מצלמות המהירות א-3 הוא סימפטום למחלה ממארת אשר מקננת בשירות הציבורי בישראל. מי שאמורים לפעול כמשרתי ציבור פועלים בפועל כנגד האזרחים שמשלמים את משכורותיהם ולא לטובתם. יש בהם גם מי שלא מהסס לשקר, לרמות, ולהסתיר מידע ששייך לכלל הציבור – בין השאר כדי לכסות על מחדלים שלו או של המערכת שסביבו. מי ששיקרו לנו במשך שנים ו'שרפו' מאות מיליוני שקלים של כספי ציבור חייבים לשלם בראשיהם וללכת הביתה. מי שנבחרו לנהל את המדינה חייבים להחזיר את האמון של האזרח במוסדות המדינה, רגע לפני שניגרר לאנרכיה.

The post חמש הערות על מצלמות המהירות ושקרים כנגד האזרח appeared first on TheCar.

אבן דרך משמעותית במאבק במצלמות המהירות מסוג 'גאטסו' שפועלות בישראל: פרקליטות המדינה הנחתה את משטרת ישראל להפסיק לשלוח דוחות מהירות אשר "מיוצרים" על-ידי מערך מצלמות המהירות הנייחות מסוג 'גאטסו', אשר מוכרות גם כ"א-3". זאת בעקבות בדיקה שבוצעה על-ידי אנשי הטכניון ובה נתגלו בעיות במידת האמינות של המצלמות.

מי שחשף את החדשות האלה הוא כתב המשפט של חברת החדשות, גיא פלג, אשר דיווח הערב (א') במהדורה המרכזית של ערוצי 12 ו-13 על ההנחיה של הפרקליטות, כמו גם על תגובת המשטרה לפיה המצלמות יוסיפו לפעול ולתעד עבירות מהירות כביכול, אולם כל עוד שהנושא נמצא בבדיקה לא יישלחו דוחות לנאשמים.
לדברי פלג, המשנה לפרקליט המדינה קיים ישיבה משותפת לאנשי אגף התנועה, מחלקת התביעות של המשטרה ואנשי המשרד לביטחון הפנים, ובה הורה למשטרה להפסיק לשלוח דוחות מהירות, כאמור.

לקריאה נוספת: המשטרה חטפה דו"ח: הפרויקט הכושל של מצלמות המהירות

בדיעבד, מי שהביא לבדיקת הטכניון ולתוצאה המתבקשת הוא עו"ד תומר גונן אשר יחד עם צוות פרקליטים מנהל בשלוש השנים האחרונות הליך משפטי בבית משפט השלום בעכו, שם הוא מייצג קבוצה של כ-20 נאשמים שכופרים באישומים המיוחסים להם.
במהלך המשפט חשף עו"ד גונן את העדות הבעייתית, שלא לומר מעבר לכך, של ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים (כתוארו היום) אילן כרמית, שבעקבותיה הסתבר שמכון התקנים העניק למערך המצלמות מדגם גאטסו תו תקן על סמך בדיקות שמעולם לא נערכו. עו"ד גונן אף פנה פעמיים לפרקליטות בתביעה לפתוח בחקירה כנגד כרמית בנוגע לעדותו בבית המשפט.

חשיפה חשובה נוספת של עו"ד גונן במהלך ההליך הזה הביכה את צמרת המשרד לביטחון הפנים ומשטרת התנועה – או שלכל הפחות צריכה הייתה להביך אותם מאד – ומדובר בדיון פנימי שנערך ביום 25 בינואר 2017 במשרד לביטחון הפנים ובו השתתפו בכירים מן המשטרה ומן המשרד לביטחון הפנים כדי לדון במצב שנוצר לאחר חשיפת העדות הבעייתית של כרמית ולקבל החלטה כיצד עליהם לפעול.
באותו דיון, ובעקבותיו, במקום "לעשות את הדבר הנכון" הוסיפו בכירי המשטרה לטעון בבתי המשפט שמצלמות המהירות אמינות, ואף שהתקן שניתן להן שריר וקיים. בפועל בכירים במשטרה, כולל מי שנכחו באותו דיון, לא אמרו אמת גם בהליכים משפטיים וגם בפני נציגי ציבור בכנסת – וטענו שהמצלמות אמינות ושיש להן תו תקן תקין וטוב.

לקריאה נוספת: מספר התאונות הקטלניות הוכפל בכבישים שבהם הותקנו מצלמות

לכאורה, בית המשפט בעכו אמור היה לעודד את עו"ד גונן וצוותו לסייע לו להגיע לחקר האמת בנושא המצלמות, אלא שלמרבה הצער השופט יעקב בכר לא קיבל את בקשת צוות ההגנה להעיד את ניצב משנה שרית פיליפסון, ראש לשכת התביעות במשטרת התנועה, אשר מצוטטת מאותו דיון כך: "המשטרה נדרשת לחשוף בפני בית המשפט את כל מה שנעשה כדי לאשר את המצלמות על פי התקן האמור, לצערם הרב, העד ממכון התקנים מר אילן כרמית חזר בו בעדותו, לא דייק והביא את המשטרה למצב מביך בו למעשה היא נאלצה לבצע בדיקה עצמאית באשר לטענתו של מר כרמית… הממצאים היו קשים ולמעשה ההולנדים התנערו מבדיקות אלו… נמצא שהתקן שהעניק מכון התקנים למצלמות ריק מתוכן ולא ניתן להצביע על אמינות המצלמות בהסתמך על תקן זה".

בהמשך פרשת ההגנה באותו הליך העיד המהנדס טוביה סגל, וחשף בין השאר את העובדה שציוד הבדיקה שבו משתמש מכון התקנים כדי לאשר אחת לשנה את כיול המצלמות, ולהעניק להן אישור כשירות (בתשלום) – יוצר על-ידי יצרנית המצלמות וכלל לא בודק את אותם אותות שמועברים באופן שגרתי למצלמה על-ידי הגלאים שמוטמנים התוך הכביש.

במקביל להליכים המשפטיים ביצע אגף התנועה במשטרת ישראל בדיקות משלו, שבמהלכן נחשפה העובדה שגם מכשיר ה'דבורה' שבו עושה המשטרה שימוש לאכיפת מהירות – אינו אמין, וכפי שחשף הערב גיא פלג – המשטרה הפעילה גם את הטכניון לביצוע בדיקות, ותוצאותיהן של אלה הגיעו לידי פרקליטות המדינה לפני מספר שבועות.
עד היום נגבו מנהגי ישראל יותר ממיליארד שקלים באמצעות מערך מצלמות המהירות, ורבבות נהגים קיבלו קנסות כספיים כבדים, צברו נקודות ובמקרים רבים גם איבדו את רישיונם לתקופות שלילה שונות – והכל על סמך מערכת אכיפה בעייתית שלא נבדקה כראוי וככל הנראה איננה אמינה במיוחד.

על אף ההתפתחות האחרונה קשה להאמין שאנשי המשרד לביטחון פנים, אשר מובילים את הפרויקט הזה ב-15 השנים האחרונות, ימהרו לוותר בקלות על "התרנגולת שמטילה ביצי זהב" שלהם. עד היום עלתה המערכת הזאת למדינה יותר מ-350 מיליון שקלים, ובכל שנה עולים התחזוקה והתפעול שלה מאות מיליוני שקלים נוספים, אבל מאד לא סביר שמי מבין מקבלי ההחלטות או המעורבים בבחירת המערכת ובהטמעה שלה בישראל ישלם מחיר אישי.
ייתכן שהשימוש במצלמות הספציפיות האלה יוקפא עד למציאת פתרון משפטי או אחר, אבל גם אם הוא יופסק לגמרי – מהר מאד יוחלפו מצלמות אלה בציוד אחר, שכן במשטרת ישראל נחושים בטענתם (הבלתי מבוססת מדעית ומחקרית) לפיה דוחות מהירות מצמצמים את מספר התאונות.

לקריאה נוספת: המחדל: ידעו על סכנת מצלמות הרמזור, אך התקינו עשרות

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "הנושא נמצא בבדיקה ולפי שעה מצלמות המהירות יוסיפו לתעד נהיגה במהירות מופרזת. החלטות לגבי האכיפה תתקבלנה בתום הבדיקות".

לקריאה נוספת: חשיפה: נציגי המשטרה שיקרו לגבי תקן ואמינות מצלמות המהירות

The post מצלמות המהירות: כל סוף הוא התחלה חדשה appeared first on TheCar.

דוח מקצועי שחיבר המהנדס טוביה סגל, ואשר הוגש לבית המשפט בעכו במסגרת משפט מצלמות המהירות האוטומטיות שמתנהל שם, מעלה סימני שאלה נוקבים אודות היכולות המקצועיות של מכון התקנים הישראלי בכלל, ובפרט אודות היושרה המקצועית של המכון במצבים שבהם הוא מצוי בניגוד עניינים בין מוטיבציות כלכליות לבין האחריות שרובצת עליו במסגרת התפקיד שהוענק לו להנפיק תווי תקן ותעודות בדיקה.

במסגרת השאיפה של המדינה לנטרל אפשרויות לתקיפה משפטית ומדעית של מצלמות המהירות האוטומטיות שהותקנו בישראל הוטל על מכון התקנים לנסח תקן מקומי למצלמות האלה. אחת מדרישות התקן היא שכל מצלמה תישלח אחת לשנה לבדיקה במכון לצורך ביצוע פעולה שאותה מכנים שם "כיול". אם המצלמה עוברת את הבדיקה ונמצאה תקינה מוענקת לה "תעודת כיול" אשר תקפה לשנה, ותמורת כל בדיקה משלם המפעיל למכון התקנים דמי בדיקה.

הדעת נותנת שכדי לקבוע אם הציוד תקין יבצעו אנשי מכון התקנים בדיקות שונות אשר מבוססות על העיקרון המדעי לפיו הוא פועל. במהלך בדיקות כאלה יש לדמות את הקלט שמקבלת המצלמה מן החיישנים שמותקנים בשטח, וזאת כדי לבחון את אמינות ודיוק התוצאות שמתקבלות במצלמה.
לצורך הדוגמא, מכשיר הבדיקה אמור לשדר למצלמה פלט שמדמים מספר כלי רכב באורכים שונים אשר חולפים מעל החיישנים במהירויות של 50, 90 ו-130 קמ"ש, ולבחון מה התוצאות שהתקבלו במצלמה מול אותם נתונים.

למרבה התדהמה, מסתבר ש"בדיקות הכיול" שמבצע מכון התקנים לא מבוצעות באמצעות ציוד בדיקה ייעודי אשר אופיין על-ידי אנשי המכון או צוות הבודקים, אלא באמצעות מדמה ("סימולטור") שיוצר על-ידי אותה חברה שמייצרת את מצלמות המהירות, ואשר נמכר על ידה למכון התקנים.
במקרה "הטוב" אנשי המכון פשוט לא בחנו את עיקרון הפעולה של אותו מדמה, ואת המסוגלות שלו לבצע בדיקות כאלה, ובמקרה הרע הם משתפים פעולה עם ה"בלוף" – כפי שעולה מעדותו של סגל – ומנפיקים תווי בדיקה חסרי משמעות רק לטובת הכנסה כספית למכון.

לדברי המהנדס סגל, הבעיה הראשונה היא שהמדמה שבו נעשה שימוש "בנוי בטכנולוגיות אשר שימשו לבניית מכשור אלקטרוני וחשמלי לפני עשרות שנים ונדיר לפגוש כמוהו בימים אלו. סימולטורים מודרניים מופעלים ע"י מחשב… תהליך וגבולות הסימולציה נקבעים מראש ע"י הוראות setup של התכנה, ובסיום הבדיקה או הסימולציה מופק פלט אוטומטי לקובץ הניתן לשמירה, הדפסה ותיעוד. בבדיקות מסוג זה, הגורם האנושי מנוטרל ואין אפשרות להשפיע על תוצאות הבדיקה".
אלא שבמדמה שנמכר למכון התקנים על-ידי יצרנית המצלמות מבוצע תהליך הבדיקה "באופן ידני, ללא תיעוד אוטומטי, ואינו מקובל כיום בבדיקות מסוג זה. הנתונים הרבים מוזנים ידנית לתוך קובץ אקסל בתהליך ארוך, בלתי יעיל וכפוף לטעות אנוש במקרה הטוב או לרישום תוצאות סובייקטיבי".

למעשה לא מדובר במכשיר שמסוגל לבדוק אמינות אלא לכל היותר תקינות של המערכת, היות שזה מדמה אשר מחובר באמצעות חוטים למצלמה במקום הגלאים שבכביש. מכשיר בדיקה שמתאים לייעודו אמור היה לעמוד במספר תנאי סף, והראשון בהם הוא שהמצלמה תפעל במעבדה באופן עצמאי כאילו שהיא מוצבת בשטח, ושהיא תוזן ממקור מתח עצמאי.
בנוסף, כל האותות שמופקים על-ידי המדמה חייבים להיות זהים לחלוטין לאותות שמחוללים הגלאים שבתוך הכביש, וההדמיה ("סימולציה") צריכה לדמות התקנה אמיתית בשטח. חלק קריטי מאין כמותו לבדיקה כזאת הוא שהמצלמה "לא תדע" באף מקרה אם היא מחוברת לחיישנים הרגילים שבכביש או לציוד בדיקה, ושלא יהיה אף סימן מוסכם במצלמה שלפיו היא תזהה חיבור אל מערכת סימולציה. אותם דברים נכונים גם לגבי הצד ההפוך: אסור שהמדמה ייצור פונקציה כלשהי אשר מדמה כל דבר אחר מלבד גלאי שמותקן בשטח.

מערכת הבדיקה חייבת לבדוק את המערכת במצבי קיצון – גם מבחינת השונות של מהירויות וסוגי כלי רכב וגם מבחינת תנאי אקלים, והיא חייבת להיות מסוגלת לדמות תקלות אמיתיות שעלולות להתקיים במציאות. תכונה נדרשת נוספת היא האפשרות של הבודקים לבצע בדיקה מלאה של האלגוריתם שמחשב את מהירות כלי הרכב ואת האופן שבו האלגוריתם הזה מיישם את הפעולות שהוא נדרש למדוד.

בפועל, לדברי סגל – המדמה לא רק שלא עומד בדרישות הסף האלה אלא שהוא בכלל לא בודק את סוג הגל שמשדרים החיישנים במציאות!

במצב רגיל משדרים חיישני הכביש גל לא סדיר שעליו נמדדות שמונה נקודות שונות, והאלגוריתם, בהנחה שהוא קביל ותקין, אמור לאתר את כל הנקודות האלה או את חלקן ולבצע חישוב מהירות על-פי הקלט הזה. אלא שהגל שמיוצר במכשיר הבדיקה שונה לגמרי מזה שאותו יוצרים חיישני הכביש, וזהו לא "גל לא סדיר" אלא "גל מרובע", שעליו אין 8 נקודות אלא רק נקודה בודדת.
במצב כזה לא רק שהמצלמה "יודעת" שהיא נבדקת על-ידי ציוד בדיקה היא גם יוצרת תגובות שמתאימות לגל המרובע שהיא מקבלת, וכפי שסגל מנסח זאת: "אין כל קשר בין האות המיוצר ע"י הסימולטור לאות אשר מייצרים הגלאים בשטח… במידה ובמצב עבודה רגיל יגיע גל מרובע מהגלאים (דבר שאינו אפשרי), המערכת לא תוכל לבצע חישוב כי היא לא תזהה 8 נקודות ולא תזהה נקודות בכלל – מדובר בגל ריבועי אשר אינו מוכר למערכת והמערכת אינה בנויה לטפל בו שכן גל מסוג זה לא קיים במציאות בה פועלים הגלאים.. המסקנה המתבקשת היא שבמערכת נכתבו שורות תוכנה ייחודיות למצב עבודה עם סימולטור… במצב סימולציה פעולת המערכת באופן שונה לחלוטין ממצב עבודה בשטח ולכן הבדיקה המתבצעת ע"י הסימולטור אינה רלוונטית כלל".

כל מי שעקב אחר "פרשת דיזלגייט" לא יוכל להתעלם מן הדמיון בין שתי הפרשות: כמו ב"דיזלגייט" גם כאן הנבדק "יודע" שהוא נמצא במצב בדיקה, ויכול לשנות את ההתנהגות שלו בהתאם למצב כזה. זה, לטענת סגל, גם מה שקורה בפועל: המצלמה הנבדקת "מזהה שמחובר אליה סימולטור ועוברת לפעולה במצב שונה לחלוטין אשר אינו רלוונטי לפעולתה במצב אמיתי בשטח… אלגוריתם אמור לאתר 8 נקודות ע"ג האות המופק מהגלאים, לחשב סטיות וממוצעים כולל בדיקת מהירות הרכב, אינו מופעל ולא נבדק בבדיקה זו… כאשר מחובר סימולטור (למצלמה) האלגוריתם המשמש בשטח לחישוב מהירות מושבת ופועל אלגוריתם שונה אשר פועל רק במצב סימולציה…"

מה שהרבה יותר חמור במקרה הזה, יחסית ל"דיזלגייט" הוא שבדיקות זיהום אוויר מרכב מבוצעות באמצעות ציוד "אובייקטיבי" ואוניברסלי ואילו כאן נבדקת מערכת של יצרנית מסחרית באמצעות ציוד בדיקה (מיושן) שיוצר על-ידי אותה יצרנית. במילים אחרות, ב"פרשת דיזלגייט" הרמאות הייתה תוכנה שזיהתה את מצב הבדיקה ושינתה בהתאם את מוד ההפעלה של המנוע, ואילו כאן כלל אין צורך "לרמות" – היות שציוד הבדיקה מראש יוצר מצב שונה מן המצב בשטח.

צריך להניח שמי שבחר במכון התקנים כגוף אשר ילווה את תהליך הקליטה של המצלמות, ואשר יעניק להן אישורי תקינות שנתיים (שתמורתם מקבל המכון הכנסה שנתית לא מבוטלת), סבר שמדובר בגוף שיפעל באובייקטיביות, במקצועיות, ומתוך כוונה להגיע לתוצאות אמת שיהיו קבילות גם על האזרחים וגם על המערכת המשפטית.

במציאות, מתוך הדברים שעולים כאן, מסתבר שמכון התקנים לא עונה על הציפיות האלה ואין זה משנה אם הסיבה לכך היא טעות, חוסר מקצועיות או חוסר תם לב.

ממכון התקנים נמסר בתגובה: "מכון התקנים הישראלי מבצע כיול שנתי של המצלמות באמצעות סימולטור שיוצר על ידי יצרן המצלמות. הסימולטור מבצע הדמייה של נהיגה במהירויות שונות במספר מסלולי נסיעה. המהירות מושוות למהירות המוצגת במערכת. מכון התקנים מחוייב לעבוד על פי הוראות יצרן. הכיול לסימולטור מבוצע על ידי מעבדה המוסמכת על ידי הרשות הלאומית להסמכת מעבדות. לכל השאלות הטכניות יש לפנות ליצרן או לחברת מלם תים (זכיינית פרויקט המצלמות בישראל – ג.מ.)".

אגב, בהליך המשפטי שמנהל עו"ד תומר גונן בביהמ"ש בעכו, בשמם של כ-20 נאשמים, הסתיימו עדויות ההגנה, והשלב הבא הוא שלב הסיכומים.

The post בלעדי: פרשת "דיזלגייט" של מצלמות המהירות האוטומטיות בישראל appeared first on TheCar.