ערב מירוץ הפורמולה 1 של ארה"ב מדורגת פרארי במקום שאליו היא רגילה: כמטחווי קשת מן המקום הראשון אבל בלי סיכוי של ממש להגיע לשם. חמישית מן העונה כבר מאחורינו ולאיטלקים יש סיבות להיות מרוצים, במיוחד בזכות סיום כפול על הפודיום באוסטרליה, מקום שני באליפות היצרניות, ומיקומים 3 ו-4 באליפות הנהגים עם שארל לקלר וקרלוס סיינז.

בגרנד פרי של מיאמי, בסופ"ש הקרוב, משולבים שני גווני כחול בצביעה האדומה של צמד ה-SF-24: 'אזורו לה פלאטה' – גוון כחול בהיר שמוכר כ"צבע המירוצים" הרשמי של ארגנטינה, ו'אזורו דינו', הכהה יותר, שלקוח מן המדים של נהגי הקבוצה באמצע שנות ה-70.

הקשר האמריקני של פרארי נוצר לפני 70 שנים, באפריל 1954, כאשר לואיג'י צ'ינטי היה ליבואן הרשמי של מותג הסוס הצוהל לארצות הברית של אמריקה. צ'ינטי היה נהג מירוצים שזכה שלוש פעמים ב'לה מאן', ומהר מאוד הוא הפך את מכוניות הכביש של פרארי לחפיץ שכל נהגי המרוצים האמריקנים, כוכבי קולנוע, אוליגרכים וסתם בחורים עשירים ופוזאיסטים פשוט חייבים שיהיה להם.

הסיפור שפרארי מספרת היום זה שבשני המירוצים האחרונים של עונת 1964, שנערכו בארה"ב ובמקסיקו, נצבעו המכוניות של פרארי בגווני כחול ולבן כמחווה לצבעי הדגל האמריקני. הסיפור האמיתי קשור בעיקר ל"פתיל הקצר" של אנזו פרארי, מייסד החברה, שבין שאר תכונותיו היה ידוע במזג החם והנוטה לכעס שלו (וגם בשנאת יהודים, אבל זה כבר סיפור אחר).

המכוניות של פרארי, כמו של אלפא-רומיאו וכל מותג איטלקי אחר שהתמודד בספורט מוטורי בינלאומי, נצבעו באופן מסורתי באדום, מפני שאדום הוא "צבע המרוצים" האיטלקי, ממש כפי שכחול – כבר מתחילת המאה הקודמת, הוא "צבע המרוצים" הצרפתי, כסוף או לבן הוא צבעם של הגרמנים ו"ירוק מרוצים בריטי" הוא צבעם של… נו, הבריטים. (אגב, גם למצרים יש צבע מרוצים רשמי ולא תנחשו מה הוא…).

בשני המרוצים האחרונים של עונת 1964 התרוצצו שתי ה-1512 של פרארי (גרסת ה- V12 של ה-158) על המסלולים כשהן לבושות במדים אמריקנים, וזאת לא בדיוק כמחווה לאמריקה אלא בעיקר כאצבע משולשת של פרארי לממשלת איטליה ובפרט לרשויות הספורט המוטורי האיטלקיות.

הסיבה: אנזו התעצבן על כך שלא קיבל מהן גיבוי מול ה-FIA – הפדרציה העולמית שמאסדרת את הספורט המוטורי, במאבקו להכיר בהומולוגציה של 250 GTO בסדרות מרוצים אחרות. אגב, אנשי ה-FIA צדקו בהחלטתם מפני שפרארי לא ייצרה מספיק מכוניות כאלה כדי לזכות בתקינה הזאת.

האגדה מספרת שהאיטלקים דווקא הצליחו לעבוד על משלחת הבוחנים של ה-FIA שביקרה אצלם במראנלו כדי לספור את מספר המכוניות הסדרתיות שיוצרו לצורך מכירה לציבור. בתוך כדי ספירה, כמיטב המסורת האיטלקית, הוזמנו הבוחנים לעצירת קפה, מפני שכידוע באיטליה, ובמיוחד בשעות סיאסטה, "העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו". אז בזמן שהבוחנים לגמו קפה איטלקי משובח יותר או פחות מיהרו חלק מעובדי המפעל לגלגל מצד אחד של המפעל אי אילו מכוניות שכבר נספרו אל צד אחר שלו, וכך הן נספרו פעם נוספת לאחר הקפה.

בין אם הסיפור נכון או לא – תלונות של קבוצות מתחרות כלפי פרארי זרמו אל ה-FIA לכל אורך העונה, ורשות הספורט המוטורי העליונה סרבה לאשר את הגרסה הסגורה של 250 LM לקטגוריה הכללית במרוצי GT והיא סווגה על ידם כאב טיפוס.

אנזו כהרגלו כעס, ולאות מחאה הריץ את המכוניות שלו במסגרת קבוצת המרוצים של הזכיין האמריקני, צ'ינטי, שנקראה 'צוות מירוץ צפון אמריקה' (NART). מכוניות אלה התחרו לכאורה בשם ארה"ב ולכן נצבעו בצבע המירוצים האמריקני – כחול ולבן.

בסוף השבוע הקרוב, על המסלול במיאמי, נתלות תקוות וציפיות גבוהות מצמד ה- SF-24 וגם מלקלר וסיינז שינהגו בהן.

The post פרארי מאדום לכחול: 60 שנים לימים שבהם אנזו פרארי התעצבן על ה-FIA appeared first on TheCar.

ראש העיר של מיאמי, פרנסיס סוארז, צייץ בסוף השבוע בחשבון הטוויטר שלו: "זה רשמי. החל מהיום לא יופקו עוד דוחות מצלמות רמזור בעיר מיאמי. חלפו הימים שבהם התושבים הפגיעים ביותר שלנו "הופצצו" בקנסות היקרים האלה". מבחינת ראש העיר סוארז מדובר בהישג פוליטי חשוב לא רק מכיוון שהוא זוכה כמובן לאהדת הציבור ש"נפשו נקעה" מן המצלמות ומן הקנסות, אלא בעיקר מפני  שהוא נאלץ להיאבק בתפישה שבגללה הוצבו המצלמות הללו מלכתחילה – לפיה יש להן תרומה לבטיחות בדרכים.

מצלמות אור אדום ברמזור, אפילו יותר מאשר מצלמות מהירות, נתפשות בעיניי רבים כגורם אכיפה ראשון במעלה אשר אמור להרתיע נהגים עבריינים מפני כניסה לצומת באור אדום, ולהעניש עבריינים שעשו כך. יתרה מכך: במיאמי נעשה שימוש בציוד שיכול גם לסייע לגורמי האכיפה לאתר כלי רכב שמעורבים בעבירות שלא קשורות בתנועה ותחבורה, והמשטרה המקומית טענה לכן שהיא מסתייעת בהן כדי להגביר את השיטור והסדר הציבורי באופן כללי.

אלא שבפועל, כפי שנטען על-ידי גופים רבים ושונים וכפי שהוכח בתחקיר מקיף שערך העיתון שיקגו טריביון, מדובר בסופו של דבר בפרויקט לגביית כספים מן הציבור, והערך הבטיחותי שלו שולי או אף שלילי. יתרה מכך: תחקיר נוסף של השיקאגו טריביון, אשר פורסם לפני כשנה וחצי, מצא שמנהלים בחברה שמתקינה ומפעילה את מצלמות המהירות שיחדו בכירים במוסדות העיריה כדי שיתקינו מצלמות בעיר. בעקבות תחקיר זה נפתחו חקירות פליליות ונותני ומקבלי השוחד הורשעו.

פרישת מצלמות רמזור ומהירות בעיר מיאמי, פלורידה, על-ידי חברה זכיינית בשם American Traffic Solutions שמפעילה מערכות דומות במאות ערים ברחבי ארה"ב, החלה בשנת 2010 בעקבות לחץ של מחלקת הבטיחות בדרכים של מדינת פלורידה. בשונה מאשר בישראל, חלק מכספי הקנסות אף יועד מראש לפעילויות  למען הציבור, למשל תמיכה במחלקת השיקום של בית חולים עירוני.

אלא שמאז החל הפרויקט, ובמהלך כשבע שנים, התקבלו אלפי תלונות של אזרחים לפיהן מדובר במערכת שכל תפקידה הוא "הדפסת כסף" עבור החברה הזכיינית והרשויות העירוניות. נושא המצלמות הפך לאחר הנושאים החשובים במערכת הבחירות האחרונות לראשות העיר, והבטחת הקמפיין של פרנסיס סוארז, כמו גם של נציב העיר, ג'ו קרולו, הייתה להפסיק את ההתקשרות עם הזכיינית ולפרק את המצלמות.

לדבריהם, "תושבי העיר מיאמי לא יכולים לעמוד בקנסות בסך 100 דולר אם המערכת לא מספקת כל תועלת אחרת". בהקשר זה לא מיותר, כמובן, להזכיר שגובה הקנסות בישראל גבוה פי כמה. באותה מערכת בחירות טענה גם ההנהגה המודחת של העיר שמדובר בפרויקט בעייתי: הנציב היוצא ווילי גורט אמר אז ש"תוכנית מצלמות הרמזור מעלה יותר תלונות של הציבור מכל נושא אחר", וזאת מבלי שהוא עצמו גילה כל הוכחה שהיא באמת הופכת את הדרכים לבטוחות יותר, או "מצדיקה את כעסם של האזרחים".

"במשך שלוש השנים האחרונות אני מבקש לקבל מן המפעילים מידע שמוכיח מה המצלמות עושות", אמר אז גורט, "אני מחכה שלוש שנים… ואף אחד לא הביא לי מידע (כזה)".

התומכים בהתקנת מצלמות רמזור טענו במשך שנים שיש בכוחן לגרום לנהגים להימנע מלעבור באור אדום וכך לצמצם את אחד מסוגי התאונות המסוכנים ביותר של חזית – צד. טיעון זה, כמו גם זרם הכנסות גדול מקנסות, שכנע עשרות רבות של ערים ברחבי ארה"ב להתקין מערכות דומות במהלך העשור האחרון. אלא שבפועל התברר שהדרכים לא הפכו בטוחות יותר ומספר תאונות הצומת אף עלה (אם כי בעיקר תאונות מסוג חזית-אחור). לא מיותר לציין שרוב המחקרים שתומכים במצלמות מהירות ואור אדום מומנו במהלך השנים באופן ישיר או עקיף על-ידי חברות שמייצרות מצלמות או מפעילות אותן, או על-ידי גופים שסבורים באמת ובתמים שיש בכוחן לצמצם את מספר התאונות והנפגעים.

אלא שהוויכוח הציבורי סביב הנושא עודד את העיתון האמריקני שיקגו טריביון לממן מחקר מדעי בלתי תלוי משלו, בעזרת חוקרי אוניברסיטת טקסס, וזה הוכיח שהמצלמות בשיקגו "לא מפחיתות את מספר הפציעות הכולל שקשור בתאונות בצמתים". ממצאי המחקר גילו אמנם ירידה קלה במספר התאונות מסוג חזית-צד אבל זינוק של כ-22% במספר תאונות החזית-אחור, והחוקרים סיכמו וקבעו ש"השורה התחתונה היא שבסך הכל יש לפרויקט השפעה מועטה בלבד על הבטיחות".

מצלמות הרמזור הפכו בשנים האחרונות למושא שנאה של רבים מתושבי פלורידה, אחת המדינות הגדולות והעשירות בארה"ב, וזה מוביל לשינוי מגמה גם בהתייחסות של הרשויות כלפיהן, בעיקר לאחר שנחשף שחלק מן הרשויות "עשו סיבוב" על הנהגים.

כבר בשנת 2013 מצא תחקיר של תחנת טלוויזיה בטמפה, פלורידה, שרשויות המדינה איפשרו לערים לקצר את משך הזמן שבו פועל האור הצהוב ברמזורים, ובכך להכשיל את הנהגים, ולימים הסתבר שהתזמון של החלפת האורות שונה מצומת לצומת – וזה פוגע ביכולת השיפוט ומאלץ נהגים רבים "לצנוח" על הבלמים מחשש שייתפסו עוברים באדום.

בדצמבר האחרון הכריע, כאמור, בית הנבחרים של פלורידה להורות על ביטול ההתקשרות עם הזכיינית בתוך 60 ימים, וזאת החלטה שהתקבלה ללא מתנגדים.

כמו הרבה נושאים אחרים גם לוויכוח הפנים אמריקני סביב מצלמות המהירות והרמזור יש משמעויות כלכליות אדירות ולכן מתקיים בשנים האחרונות מצב אבסורדי שבו בחלק מן הערים והמדינות מותקנות מערכות חדשות, ובערים שבהן המערכות פועלות נוצר לחץ לצמצם את גובה הקנסות ואף להסיר את המצלמות. עם זאת, מאז תחילת 2017 הולכת ומתארכת רשימת הערים והמדינות שבהן מתגבשות יוזמות לצמצום או ביטול הפרויקטים של מצלמות רמזור ומהירות, או להפחתת גובה הקנסות.

כפי שפרסמנו כאן, העיירה ניו מיאמי שבאוהיו, ארה"ב, תיאלץ להחזיר לנהגים שקיבלו דוחות מהירות בשטחה כ-3 מיליון דולר, וזאת בין השאר לאחר שנקבע שפעולת הגביה הייתה "בלתי חוקתית". פרנסי העיירה ניסו להפעיל כל תעלול משפטי אפשרי כדי להימנע מקיום פסק הדין שניתן כנגדם, אבל לאחרונה הם הפסידו שוב באחת מערכאות הערעור.

The post לחץ ציבורי עוזר: מיאמי קיפלה את פרויקט המצלמות appeared first on TheCar.