"(חברת) מנורה שילמה לתובע את תגמולי הביטוח כדין, ולא כמתנדבת", הוסיף השופט הס, "ולכן היא רשאית להגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעת – חברת הדלק טן".

את התביעה כנגד 'טן' הגישו חברת הביטוח מנורה ומבוטח שלה, א.פ, שהוא אדם בעל מוגבלות תנועה והבעלים של כלי רכב מסחרי בעל מנוע דיזל.

א.פ. תדלק את רכבו בתחנת 'טן', ושם, לטענתו, תודלק הרכב בסולר מהול במים אשר גרם לנזק למנוע. לאחר תיקון המנוע תבע א.פ. את חברת הביטוח שלו, מנורה, וזו פיצתה אותו והגישה תביעת שיבוב כנגד חברת 'טן' – מחוללת הנזק.

אלא שחברת 'טן' טענה, בין השאר, טענה משפטית, לפיה חברת הביטוח כלל לא אמורה לפצות מבוטח שלה במקרה כזה היות שתדלוק בדלק מהול במים לא מוגדר, לשיטתה, כתאונה שמכוסה על-ידי הפוליסה.

חברת הביטוח מנורה טענה בסיכומיה שעל מקרה זה חלה הפוליסה התקנית ותנאיה, ובגדר הגדרת המקרה כ"תאונה מכל סוג שהוא" אשר לא מוחרגת בחריגים לפוליסה.

'טן' טענה בסיכומיה שיש להבחין בין מקרה של תדלוק שגוי, מקום שהנהג מתדלק בדלק שאינו נכון, לבין מקרה של תדלוק בסולר מהול במים.
לטענתה, בעוד שהמקרה הראשון הינו אירוע תאונתי אשר נגרם בגלל רשלנות הנהג, והינו מקרי, הרי המקרה השני לא קשור לטעות או לרשלנות של המבוטח: "מטעמים של שיקולי מדיניות אין מקום להעמיס על חברות הביטוח את מחדלי יצרני דלק או תחנות תדלוק ויש להפנות את בעל הרכב להגיש תביעה ישירות כנגד חברת התדלוק".

בפסק דינו קובע השופט הס שגם פוליסה תקנית ופוליסה לרכב מסחרי במשקל של עד 4 טון מגדירה מקרה ביטוח בין היתר כ"תאונה מכל סוג שהוא".
השופט מציין שתדלוק סולר מהול במים אינו נמנה בגדר החריגים המנויים בסעיף 18(2) לפוליסה התקנית, כמו גם בחריגים המנויים בסעיף 21(2), וגם תדלוק של סולר מהול במים נחשב לתאונה לפי פוליסת הביטוח – היות שגם הוא לא מתוכנן והינו בלתי צפוי לחלוטין.

"נקודת ההתלבטות במישור הגדרת התאונה", כותב השופט הס, "הינה בתנאי הדורש כי האירוע יהיה פתאומי. לטעמי גם תנאי זה מתקיים בענייננו. אין כל מקום להבחין, לא מבחינה לשונית ולא מבחינה מהותית, בין תדלוק שגוי, כאשר התדלוק הינו של סולר במקום בנזין, לבין תדלוק שגוי כאשר התדלוק הינו של סולר מהול במים במקום סולר נקי. זה וגם זה מהווים תדלוק שגוי, וכאשר תדלוק זה גורם נזק לרכב, הרי הנזק הינו פתאומי והאירוע כולו מהווה "תאונה מכל סוג שהוא".

מסקנה זו נתמכת בכללי פרשנות פוליסת הביטוח הן בכלל בדבר פרשנות כנגד מנסח הפוליסה והן בכלל כי במקרה של ספק יש להעדיף את הפרשנות המקנה זכאות למבוטח.

בהנחה כי הנתבעת התרשלה בכך שנמהלו מים בסולר, הרי ברור כי היא זו שאמורה לשאת בנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מכך. לפיכך, שאלת המדיניות אינה מי יישא בנזק שנגרם – האם המבוטח, חברת הביטוח או הנתבעת, כאשר ברור שהנתבעת היא זו שתישא בסופם של דברים בנזקים שנגרמו.
נראה שאיש לא יחלוק כי במשולש: מבוטח, חברת ביטוח וחברת התדלוק, המבוטח הינו הצד החלש, כך שנכון וראוי כי המבוטח, אשר אין חולק כי אינו אחראי לנזק שנגרם, יקבל את תגמולי הביטוח באופן ישיר ומיידי מחברת הביטוח, כאשר בירור הרשלנות יעשה בין חברת הביטוח לחברת התדלוק".

שבחים למנורה

השופט הס ציין לחיוב את התנהגות חברת מנורה במקרה הזה: "עיון בפסיקת בתי המשפט בנושא ביטוח מגלה לא אחת פסיקה המטיחה ביקורת, לעתים נוקבת, על חברות הביטוח ובפרט בנושא של אי תשלום תגמולי ביטוח למבוטח בשעה שהוא נזקק לתשלומים אלו יותר מכל.

והנה אנו רואים במקרה שלפני כי חברת הביטוח נהגה באופן הגון וראוי עם המבוטח מטעמה, ושילמה לו תגמולי ביטוח זמן קצר לאחר אירוע התאונה.
חברת הביטוח יכולה הייתה להעלות בפני המבוטח את אותן הטענות שטענה הנתבעת כאן ולנסות ולמנוע ממנו את תגמולי הביטוח עד לסיום ההליך משפטי .
העובדה כי מנורה נמנעה מלשלוח את המבוטח להליך משפטי ושילמה לו תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה במהירות ויעילות, וכן העובדה כי חברת הביטוח היא זו אשר לקחה על עצמה את נטל ניהול ההליך כנגד חברת התדלוק (וכפי שניתן ללמוד מתיק זה מדובר בנטל לא קל) אסור שתעמודנה לה לרועץ כחוסמת מראש את תביעת השיבוב" פסק השופט, אשר חייב את חברת 'טן' בהוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח.

The post בית המשפט קבע: תדלוק בדלק מהול במים נחשב לתאונה שמכוסה על-ידי פוליסת הביטוח appeared first on TheCar.

חברת הביטוח מנורה לא הצליחה לחמוק מתשלום פיצוי לצד שלישי בעקבות תאונת דרכים שבה הייתה מעורבת מבוטחת שלה.
מנורה דחתה במקור את התביעה בטענה שכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה שייכים לאותה משפחה, ולכן, בהתאם לסעיף 15 לתוספת לתקנות הפיקוח על הביטוח, היא פטורה מתשלום פיצוי.

הנוסח הרלבנטי בסעיף 15 עוסק בביטוח כלפי צד שלישי ובתאונה בין כלי רכב שהם "בבעלות המבוטח או בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם". במקרה כזה, שנועד למנוע מצב שבו מבוטח יפוצה בגין פגיעה ברכושו שלו, להבדיל מרכושו של צד שלישי, רשאית המבטחת להימנע מפיצוי.

אלא שהשופט נחום שטרנליכט מבית משפט השלום בפתח תקווה דחה את טיעוני חברת מנורה, וחייב אותה לשלם לתובעת פיצוי בסך 50,207 שקל, לשאת בהוצאותיה בסך 628 שקל, ולשלם את שכר טרחת עורך הדין שחר זמלר, בא כוחה של התובעת, בסך 5,900 שקל.

מדובר בתאונת שרשרת שארעה בצומת בית הלל בין ארבע מכוניות: מכונית אחת פגעה באחרת מאחור והטיחה אותה אל המסלול הנגדי שבו נסעה מכונית שלישית. מכונית זו סטתה מנתיבה כדי להימנע מפגיעה, אך אז פגעה במכונית רביעית שעמדה באותה עת בצומת.
רצה המקרה ובתאונה המתוארת היו הנהגת במכונית הראשונה, שגרמה לתאונת השרשרת, והנהג במכונית הרביעית, שעמדה בצומת ונפגעה על-ידי המכונית שסטתה מנתיבה – בעל ואישה. הסאגה המשפחתית, במקרה זה, הייתה מעט יותר מסובכת מכיוון שמכונית מספר 1, המבוטחת, שייכת לאחותה של התובעת, גיסתו של הנהג.

למרות הקשר העקיף והמקרי בין הפוגעת לנפגע בחרה חברת מנורה לנסות לחמוק מתשלום הפיצויים תוך שהיא מפעילה את סעיף 15 שנזכר כאן. לנוכח דחיית התביעה פנתה המבוטחת לבית המשפט בבקשה שיחייב את חברת מנורה לפצותה עבור הנזק שנגרם לרכב.

השופט שטרנליכט דחה את טיעוני המבטחת וקבע שהפסיקה מלמדת, כי חוזה ביטוח הוא חוזה צרכני באופיו ויש לפרשו עפ"י כללי הפרשנות שהתפתחו בפסיקה: פרשנות נגד המנסח – המבטח, וכי במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח. מבחן נוסף הוא מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח.

השופט ציין, על סמך פסיקות קודמות, שמטרת החריג להבהיר שהפוליסה לא נועדה לבטח נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו הסמוכים על שולחנו, להבדיל מנזקי רכוש של צד שלישי.
לדוגמה, אם מבוטח פגע עם מכוניתו במכסחת הדשא שלו לא יהיה נזק זה מכוסה בשל החריג "רכוש שבבעלותו". אלא שהפסיקה קובעת כי החריג לא יחול, כאשר מדובר למשל באב ובנו, המתגוררים ביחידות דיור נפרדות.
הרציונל של החריג הוא שלא להרחיב את תחולת הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או נמצא בפיקוחו ובשליטתו, וראוי לביטוח נפרד.

"פרשנותה של המבטחת מובילה לתוצאה קשה, ושמא אף אבסורדית", קובע השופט, "ולפיה פלוני, המבטח את מכוניתו בביטוח אחריות צד שלישי, לא יהא מבוטח אם פגע במכונית אחרת של בן משפחתו. הסיטואציה של שני בני משפחה הנוסעים בסמיכות מקום וזמן, כל אחת במכוניתו שלו, אינה נדירה במקומותינו. קשה להלום כי כלל ציבור הנהגים המבוטחים, יידרש לרכוש ביטוח נפרד ומיוחד, על מנת לכסות מקרה של תאונה בין מכוניות המשפחה לכן, דומני שמכוח הכלל של 'הציפיות הסבירות של המבוטח', ועל רקע העמימות הטכסטואלית של החריג, אין מקום להחילו גם במצב שבו בן משפחה אחד גורם נזק למכוניתו של בן משפחה אחר, גם אם השניים הם 'בני בית'".

השופט שטרנליכט ציין בפסק הדין ש"בנסיבות עניינינו, מבחן הציפיות הסבירות של המבוטחת והתובעת מוביל לתוצאה, ולפיה על מנורה לשאת בעלות נזקיה של התובעת. התובעת ובעלת הרכב היא אחותו של מי שנהג את רכב התובעת בשעת התאונה. לא הוכח כי מדובר ברכב הנמצא, דרך קבע, באחזקתו ובפיקוח האח, אשר מנהל יחד עם אשתו תא משפחתי ומשק בית נפרד מזה של התובעת. בנסיבות העניין לא מתקיים המצב אותו ביקש המחוקק למנוע, מצב בו חבר אחר באותו תא משפחתי של המבוטח יציג עצמו כצד שלישי כדי ליהנות מכיסוי ביטוחי לנזק.

המדובר בתובעת החיה בנפרד מהמבוטחת ובני משפחתה, שהנזק הנתבע נגרם לה ורק לה. אותה תובעת אינה "אחד מבני ביתם" של הנהגת הפוגעת ובעלה וחיוב מנורה בנזקיה לא יהווה העברה של כספים "בין כיס אחד לכיס אחר" של אותו משק בית עצמו.

כאמור מנורה חויבה לשאת בנזקים ולפצות את התובעת במלוא הנזק שנגרם לרכב וכן לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של התובעת.
תא"מ 6732-01-14

The post תאונה משפחתית: חברת הביטוח מנורה תשלם פיצוי לאישה ולבעלה appeared first on TheCar.

אחד הכוחות הכלכליים שמניעים את תופעת ה"אובדן להלכה" – מכירת שרידיהן של מכוניות שנפגעו בתאונה לסוחרי רכב מבלי להשבית אותן – נחשף לאחרונה בבית משפט השלום בבית שמש באולמו של השופט מוחמד חאג' יחיא.

חברת הביטוח מנורה נתבעה על-ידי בעלת רכב שמכוניתה נפגעה קשה על-ידי מכונית של מבוטח של החברה, לאחר שזו סרבה לשלם לה את מלוא הפיצוי בגין הנזק שנגרם לה.

הכלל הבסיסי בפיצוי ביטוחי הוא שגובה הפיצוי נועד לכסות את כל ההוצאות שנגרמות לנפגע שמבקש "להשיב את המצב לקדמותו", כלומר להימצא, בעיקר מבחינה כלכלית, באותה נקודה שבה נמצא לפני קרות התאונה.

במקרה זה פסק שמאי רכב שהנזק שנגרם למכוניתה של התובעת הוא כ-60% מערכה, מהם כ-55% נזק ישיר והשאר ירידת ערך בעקבות התאונה, ולכן חברת הביטוח דרשה מן הנפגעת למכור את שרידי המכונית לסוחר רכב ולקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון של המכונית.

אלא שהתובעת רצתה להמשיך להשתמש במכוניתה, ובמקום שסוחר הרכב יתקן את המכונית וימכור אותה, היא בחרה לשלוח בעצמה את המכונית לתיקון ולהמשיך להשתמש בה.

חברת הביטוח מנורה סרבה לשלם לתובעת את מלוא עלות התיקון, וחלקה גם על גובה עלות חוות הדעת של השמאי מטעם הנפגעת. הפער בין הצדדים עמד על כ-15,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

השופט חאג' יחיא, שבפניו התנהלה התביעה, פסק שלא קיים אף סעיף חוק שמחייב צד ג' שנפגע בתאונה (כלומר לא המבוטח של חברת הביטוח אלא מי שנפגע על-ידי מבוטח – ב.ב.) למכור את שרידי הרכב לסוחר.

לנוכח זאת חויבה חברת מנורה לשלם לתובעת סך של 15,432 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

הצדדים לא היו חלוקים לגבי ערך המכונית במועד הרלבנטי (39,136 שקל) וגם לא לגבי הנזק הישיר שנגרם לה בתאונה – 27,976 שקלים.

התובעת טענה שעל מנורה לפצותה בסכום של כ-38,000 ש"ח שבהם כלולים גם ירידת ערך בסך 7,631 ש"ח ושכר טרחת שמאי בסך 2,400 ש"ח.

חברת מנורה, מנגד, הסכימה לשלם רק 22,575 ש"ח, בהם שכר טרחת שמאי בגובה של 1,050 ש"ח.

לדברי התובעת, שמאי מטעמה של חברת הביטוח ערך למכונית שומה בסמוך למקום עבודתה של התובעת, ולא במוסך כפי שמחייב החוק, וכן שקביעת השמאי של חברת הביטוח לפיה עליה, התובעת, להקטין את נזקיה על-ידי מכירת הרכב לסוחר כלל אינה בתחום סמכותו.

לדברי התובעת היא בחרה לתקן את המכונית ולא למכור אותה בגלל מספר סיבות, בהן גם חוסר היכולת הכספית שלה לקנות מכונית אחרת, וכן שמכוניתה הייתה מוסבת להנעה באמצעות גז ולכן חסכונית במיוחד.

חברת הביטוח מנורה טענה מנגד שטענות התובעת והשמאי מטעמה לא מתיישבות עם הוראות הדין ועם ההנחיות של משרד התחבורה, וכי אין לקבל את הטענה לפיה לצורך בדיקת אחוזי תיקון הרכב יילקחו הפרמטרים של עלות התיקון בתוספת ירידת ערך. לטענת מנורה שמאי לא יכול להעריך מראש את אחוזי ירידת ערך הרכב, היות שזו משקפת את מצב הרכב בסיום התיקון.
מנורה טענה גם ששכר טרחת השמאי גדול פי שש משכרו של שמאי ממוצע, אשר עומד לטענתה על 440 ש"ח בלבד.

עוד טענה מנורה שמכיוון שהתובעת בחרה לתקן את המכונית במקום להשבית אותה בשל אי-כדאיות כלכלית של התיקון, היא הגדילה את הוצאותיה בכ-15,000 ש"ח, וכן שאין מחלוקת בין השמאים לגבי אי הכדאיות הכלכלית של תיקון הרכב. בנוסף, החברה טענה גם שחוות דעתו של השמאי התעלמה מן העבר התאונתי של המכונית, שאינו ידוע.

שכר ועונש

בפסק דינו קבע השופט חאג' יחיא ששכר הטרחה שגבה השמאי לא מוגזם, ושאם אמורה הייתה להיות קיימת מגבלה על גובה שכר הטרחה צריכה הייתה חברת הביטוח להודיע על כך מראש ולא בדיעבד.
"אין בידי לקבל טענת מנורה ששכ"ט השמאי המקובל הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", פסק השופט, "שכן סבורני כי שכר טרחה ממוצע של שמאי אינו דין, אופן חישובו אינו קבוע בדין ודומה כי מדובר בנתון אשר טעון הוכחה במשפט, ככל נתון עובדתי אחר במשפט".

השופט גם לא קיבל את הטענה העיקרית של חברת הביטוח, לפיה יש להתייחס לרכב הניזוק כאל רכב שיש למכור את שרידיו לסוחר. לדבריו, רכב באובדן גמור הוא רכב שגובה הנזק בו עומד על 60% ומעלה משוויו, בעוד שהנזק במקרה זה עמד על 55% ואין להוסיף לשיעור זה גם את ירידת הערך.

"מכאן", כתב השופט, "משהרכב אינו עונה להגדרת רכב באובדן גמור ומשלא יצא מכלל שימוש, דומה כי על הנתבעת לפצות את התובעת על מלוא הנזק שנגרם לרכבה עקב התאונה שאירעה באחריות המבוטח שלה…
אין להמעיט חלילה בחשיבות האינטרסים הכלכליים של חברת הביטוח אך מן הצד השני, אין להתעלם מזכויותיו של הניזוק (הצד השלישי) על קניינו, בכלל זה, זכות הבחירה החופשית, שיקוליו ומדוע בחר באפשרות זו או אחרת. לענייננו, לאחר שנתתי את דעתי לנימוקי התובעת מדוע ביקשה לתקן את רכבה, סבורני כי מדובר בנימוקים סבירים והגיוניים, אין מדובר בנימוקים זרים ושמטרתם התעשרות שלא כדין. ברי כי כל מקרה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו הייחודיות ועל הנסיבות להיבחן גם לפי מבחני הסבירות וההיגיון…

אי לכך, לעניין אומדן הנזק, משלא הונחה לפני בית המשפט תשתית סדורה שחולקת על שיעור השומה כפי שנקבעה בחוות הדעת מטעם התובעת, ביחס לכל רכיב ורכיב בחוות הדעת מטעמה, אין לי אלא לקבל את קביעת הנזק כפי שהובאה בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת".

תא"מ 28733-02-13

The post בית המשפט: חברת ביטוח לא יכולה לאלץ נפגע להשבית את מכוניתו appeared first on TheCar.