אני עדיין זוכר את הביקור הראשון שלי בגרמניה כנער לפני כמה עשרות שנים. מעבר לקושי לשמוע את השפה שבאותו עידן נטול אינטרנט וטלוויזיה רב ערוצית שמעתי בעיקר בסרטים על השואה כמו למשל בסדרת המופת "עמוד האש", לא יכולתי שלא לנעוץ כל העת מבטים חודרים בכל איש מבוגר שנקרה בדרכי ולנסות להבין כיצד יתכן שמאחורי המראה הזה של הסבא החביב מסתתר ככל הנראה מישהו שהיה שותף באופן אקטיבי או פסיבי למעשים איומים בתקופה החשוכה ביותר בתולדות המין האנושי, לפחות בעידן המודרני.

מאז עברו לא מעט שנים, הכפר הגלובלי הפך את העולם לקטן יותר, ביקרתי בגרמניה עוד לא מעט פעמים ובינינו הסיכוי לפגוש היום ברחוב אנשים שהיו חלק מאותה מכונת הרג נוראית קטן בהרבה בעיקר משום שעברו 73 שנים מאז סיום מלחמת העולם השנייה וגם החיילים הצעירים והזוטרים ביותר שהשתתפו בה הם היום כבר בני יותר מ-90 שנה.

אבל בעוד שהסיכוי להיתקל באנשים שהיו חלק מהמנגנון האנושי שיישם את האידיאולגיה הנאצית ירד באופן משמעותי, אי אפשר לשכוח לרגע שמכונת המלחמה ותעשיית ההשמדה הנוראיות התקיימו גם בזכות חברות ענק שמוכרות לכולם ופעילות עד עצם היום הזה.

עוד ב-TheCar:
מזוויע: הרכב של אחד מסגניו של היטלר מוצע למכירה ברשת
שרדו את הנאצים ונכנעו לחלודה
פולקסווגן הזרימה גז לתאים אטומים אליהם הוכנסו קופים כדי להוכיח שמנועי הדיזל שלה לא מזהמים

כמי שגדל בתקופה בה בכל עיר, שכונה, רחוב ואפילו בניין ניתן היה לפגוש ניצולים שסיפקו עדות חיה לזוועה ונשבעו לתת תוקף לצוואתם הבלתי כתובה של מיליוני הנרצחים – לעולם לא לשכוח ולא לסלוח – במשך שנים רבות, ממש עד השנים האחרונות, השתדלתי שלא לקנות מוצרים מתוצרת גרמנית.

עד אמצע שנות ה-80 המוני בית ישראל החרימו את תוצרת גרמניה וגם מוסדות המדינה הקפידו באותן שנים שלא לרכוש למשל מכוניות מתוצרת גרמניה ובשל כך, בין היתר, ישראל הרשמית בחרה בוולוו ובמכוניות אמריקאיות כרכבי השרד של שרי ממשלת ישראל.

כיום המצב שונה מאוד ונראה כי הרוב המוחלט של הישראלים לא חושבים פעמיים לפני שהם רוכשים מוצרים תוצרת גרמניה. יתכן שהם צודקים כי למרות זוועת העבר, הגיע הזמן להתקדם ולהתייחס לגרמניה של היום ואל תוצריה בצורה סלחנית.

אנחנו, בכל מקרה, לא ננקוט כאן עמדה, אבל נספר לכם מעט על שיתופה של תעשיית הרכב הגרמנית בתוכניות המשטר הנאצי.

היטלר, מכונית העם וההשקעה האדירה בכבישים

גם היום עדיין לא ניתן להבין כיצד מנהיג מטורף הצליח לסחוף אחריו את העם הגרמני להאמין בתורת גזע חשוכה ולקחת חלק במעשי זוועה. יתרה מזאת, היטלר לא סחף רק את "האזרח הקטן" אלא גם את ברוני הממון ואת חברות הענק הגרמניות שלקחו חלק בעשייה הנאצית ונהנו בשנות שלטונו של הצורר משגשוג חסר תקדים.

צריך לזכור אמנם את נסיבות הרקע: היטלר, שעלה לשלטון בשנת 1933, קיבל לידיו מדינה מושפלת שהייתה שרויה במשבר כלכלי קשה שהתחיל לאחר מלחמת העולם הראשונה והתעצם בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים. חברות רבות היו על סף פשיטת רגל ועלייתו של המשטר הנאצי לשלטון, על שלל תוכניותיו הגרנדיוזיות, הייתה עבורן קרש הצלה ומקור לתזרים מזומנים בלתי פוסק.

בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר גרמניה חוותה בום כלכלי. תקציבי ענק הושקעו על ידי המדינה בתשתיות שונות ובין היתר הכבישים הגרמניים שודרגו ונסללו האוטובאנים הראשונים.

במקביל לשדרוג הכבישים היטלר רצה להפוך את המכונית לכלי תחבורה זמין, אמין ובר השגה לכל גרמני. לצורך משימה זו הוא פנה למהנדס המבריק פרדיננד פורשה (כן, ההוא שעמד גם מאחורי מותג רכבי הספורט פורשה) והציג לו מפרט דרישות לייצור "מכונית העם", או בגרמנית – "פולקסווגן".

בין היתר הדרישות נכללו יכולת להסיע 5 אנשים, להגיע למהירות של כ-100 קמ"ש, לצרוך לכל היותר ליטר בנזין לכל 12 ק"מ ובראש ובראשונה לעלות פחות מאלף מארקים.

פורשה נענה לפנייתו של היטלר שתקצב את הפרויקט בנדיבות וכך ב-1938 נולדה החיפושית המדהימה שעמדה בכל הדרישות של היטלר וללא ספק הקדימה את זמנה, אך למעשה לא הגיעה לייצור אזרחי סדרתי עד לסיום המלחמה.

המכונית הראשונה שהגיעה לייצור והציגה מראה דומה לזה של החיפושית המוכרת הייתה  ה–KDF טייפ 82e שיוצרה בין השנים 1940-1945 במספר מצומצם של יחידות בעבור האליטה הנאצית. המכונית כללה את המרכב של החיפושיות ואת השלדה המחוזקת של הקובלווגן, רכב הסער הצבאי של הוורמאכט.

לפני שנה אחד מהרכבים הללו, שמסתבר שהיה שייך להרמן גרינג, מראשי השלטון הנאצי ומי שנחשב לאחד מאבות "הפתרון הסופי", הופיע ברשת כחלק מגל מזוויע של מכירת פרטי ממורביליה נאצית במחירים הזויים והוצע למכירה ב-eBay במעל חצי מיליון דולר. בעקבות ההד התקשורתי ב-eBay החליטו לחסום את המכירה, אך יש להניח כי הוא נמכר בסופו של דבר דרך אתרים מעט פחות גדולים בעבור סכום לא מבוטל.

פסי הייצור הוסבו לשימוש צבאי

המעורבות של תעשיית הרכב הגרמנית במאמץ להנחיל את תורת הגזע הנאצית ברחבי העולם התעצמה עם פרוץ מלחמת העולם והסבת קווי הייצור במפעלי הרכב לצרכים צבאיים: הקובלווגן, גי'פ הסער של הוורמאכט והשווימווגן, שהיה הגרסה אמפיבית שלו, התבססו על "מכונית העם" שתכנן פורשה ועשו שימוש במכלולים רבים שתוכננו עבורה. במפעלי פורשה ופולקסווגן ייצרו טנקים מסוגים שונים ולקחו חלק בפיתוח טכנולוגית רקטות ה-V1 ששוגרו אל עבר מטרות אזרחיות בלונדון.

ב.מ.וו ייצרה מנועים ששימשו מספר דגמי מטוסים של חיל האוויר הנאצי וגם אופנועים אשר צוידו בסירת צד עליה הוצב מקלע קל, שהיו בשימוש נרחב ביותר בכל החזיתות.

מרצדס תרמה את חלקה בייצור מנועים תעופתיים, פיתחה בלון צפלין למטרות צילום צבאי והפצצה, בנתה רכב שטח גדול בעל כושר עבירות יוצא דופן (שגרסתו האזרחית מוכרת בשם יונימוג) ושימשה כספקית המכוניות הרשמית לבכירי הרייך ובראשם הפיהרר עצמו, שהיה מעריץ גדול של החברה ועשה שימוש בדגמים שונים ומגוונים של מרצדס גם בעצרות ובמצעדי ניצחון בבירות אירופה אותן כבש.

אפילו יצרניות רכב שהיו בבעלות אמריקאית-גרמנית משותפת, שירתו במלחמה את הנאצים. וכך, בזמן שמפעלי פורד בארצות הברית ייצרו מפציצים לחיל האוויר האמריקאי, בנו מפעלי פורד בגרמניה משאיות לצבא הנאצי.

אופל, הזרוע האירופאית של ג׳נרל מוטורס, ייצרה כלי רכב רבים עבור הנאצים ולמעשה הייתה ספקית הרכב הגדולה ביותר של הצבא הגרמני ובין היתר ניתן לציין את ה"בליץ" שלה הייתה המשאית הנפוצה ביותר בוורמאכט אשר שימשה בין היתר כתא גזים נייד בתקופה שלפני הקמת מחנות ההשמדה.

אחרי שהמלחמה הסתיימה וחלק מהזוועות פורסמו טענו ראשי ג׳נרל מוטורס ופורד כי איבדו שליטה בשלוחות הגרמניות שלהן וכי לא היו מעורבים כלל בפעילותן, עם זאת על-פי מסמכים שפורסמו כעבור שנים התברר שהתעשיינים האמריקאים ידעו על פעילות אופל  ופורד בשירות הצבא הגרמני ואף תמכו בה מתוך חשש להלאמת המפעלים.

אסירים ככוח עבודה זול

את הפרק האפל ביותר בקשר בין יצרניות הרכב הגרמניות למשטר הנאצי מנסות החברות, שרובן פעילות גם היום, להצניע ככל האפשר.

מסתבר שבכל מפעלי הרכב הגרמניים, ללא יוצא מהכלל, הועסקו בתקופת מלחמת העולם השניה עובדי כפייה יהודים ואחרים שנרדפו על ידי הנאצים.
לא מדובר בבודדים אלא במאות אלפי עובדי כפייה אשר הועסקו בתנאי עבדות, במשמרות ארוכות וסבלו מתנאי מחיה אמנם טובים במעט מאלה שחיכו להם במחנות ההשמדה, אבל קשים מאוד שכללו איומים, רעב והיעדר תנאים בסיסיים.

הפועלים-אסירים שוכנו לרוב במחסנים תת קרקעיים שהוסבו למגורים, ללא תנאים סניטריים. התנאים הקשים ושעות העבודה הארוכות הביאו במקרים רבים לתוחלת חיים קצרה מאוד, אך את התדלדלות השורות  מיהר השלטון הנאצי להשלים על ידי הבאתם של פועלים חדשים ממחנות הריכוז.

לעתים, כדי לזרז הקצאת אסירים לעבודה בפסי הייצור, סגרו מנהלים מקומיים עסקאות של כוח עבודה חדש בתמורה לציוד מול דרגים זוטרים בשטח ובין היתר פולקסווגן, למשל, עשתה עסקה עם הוואפן אס־אס, הזרוע הצבאית של האס־אס, והעניקה ליחידות רכבי שווימווגן תמורת אספקה של עוד אסירים יהודים.

ב.מ.וו מצאה דרך יעילה יותר לקבל אספקה מתמדת של כוח עבודה בחינם והחברה הקימה מפעל ייצור בפולין כחלק מהתשלובת התעשייתית אושוויץ־בירקנאו, שהוקמה לצד מחנה ההשמדה כדי לנצל עבודת אסירים.

ריפוד מושבים משערות נרצחים

הנאצים לא הסתפקו בפועלים ולאחר המלחמה נתגלו גם עדויות לשימושים מזעזעים שנעשו בתעשייה הגרמנית במוצרים שהופקו משאריות הנרצחים. כך למשל, במפעל של חברת חלקי החילוף הענקית שפלר, נמצאו גלילי בד לריפוד רכב במשקל של כ-2 טון שהוכנו משיער אדם.

מקורם של גלילי בד הריפוד העבה בשערות ראשיהם של כ-40 אלף אסירים מאושוויץ. דגימות שנלקחו מהאריגים אף הצביעו על שרידי גז מסוג "ציקלון בי" ששימש את הנאצים להשמדה המונית.

הודאה רשמית במעשים ופיצוי סמלי

אחרי המלחמה כמה תעשיינים גרמניים וביניהם פרדיננד פורשה וגונתר קוונדט, בעלי ב.מ.וו, נעצרו בשל חשד לשיתוף פעולה עם מעשי הנאצים אך שוחררו לבסוף מבלי שהועמדו לדין.

באיחור רב, לפני כעשור וחצי, גרמניה הרשמית הודתה שבמהלך המלחמה נעשה שימוש רב בעובדי כפיה במפעלי התעשייה הגרמניים כולל חברות הרכב ואף הוקמה קרן פיצויים בשיתוף הממשלה הגרמנית והקונצרנים הענקיים אליהם משתייכים מרבית יצרני הרכב הגרמניים המוכרים לנו היום. הקרן שהוקמה חילקה כ-10 מיליארד יורו, פחות מסכום הפיצויים של פרשת דיזלגייט, לניצולים ששימשו פועלים במפעלים גרמניים בעת המלחמה, מהם כ-70 אלף ישראלים שהיו פועלי כפייה וקיבלו בשנת 2003 פיצוי של 5,000 יורו לאדם.

לפני שנתיים יצרנית הרכב ב.מ.וו החליטה לנצל את המעמד החגיגי של אירועי ה-100 למותג כדי להכות על חטא: "אנחנו ב-ב.מ.וו לא מתכחשים גם לחלקים הפחות נעימים בהיסטוריה שלנו ומבקשים סליחה על שהעסקנו פועלי כפייה במלחמת העולם השנייה. עד היום, הסבל האדיר שנגרם וגורלם המר של חלק לא מבוטל של אותם פועלי כפייה מהווה נושא לחרטה אדירה".

The post כך שירתה תעשיית הרכב הגרמנית את השלטון הנאצי appeared first on TheCar.

כשניסינו להבין מה פשר הסיבה למחיר האסטרונומי המבוקש התברר כי מדובר בחיפושית מודל 1944 מסדרת ייצור מוקדמת וכי המחיר הגבוה נובע מהעובדה שהאקזמפלר הספציפי היה שייך לאישיות מפורסמת – הרמן גרינג, אחד מראשי השלטון הנאצי ומי שבין היתר חתום על המכתב המפורסם שנשלח להנרייך הימלר וראשי ה-SS שכלל תוכנית אופרטיבית ליישום "הפתרון הסופי" ליהודי אירופה.

הזדעזענו עמוקות וסברנו שהחיפושית הזו חייבת להפוך בדחיפות לקוביית מתכת חסרת ערך במגרסת הרכבים הקרובה.
הכתבה על החיפושית של סגנו של היטלר שהתפרסמה לראשונה כאן ב-TheCar זכתה לאלפי כניסות, להרבה מאות שיתופים ואפילו למספר אייטמי המשך בתחנות רדיו ותוכניות טלוויזיה שונות, אך בניגוד אלינו מסתבר שלא מעט חובבי רכב סברו שאין "להעניש" את הרכב בשל זהות בעליו הראשונים ומשום שמדובר במכונית נדירה יש לשמרה.
די הופתענו לגלות שגם בקרב העם היהודי יש השמים את ערכו האספני של הרכב לפני הייחוס המאוד בעייתי שלו, אך כנראה ש-72 שנים לאחר נפילתו של המשטר הגרמני הנאצי משהו בכל זאת השתנה ואם עד לפני מספר שנים פריטי ממורביליה נאציים היו מחליפים ידיים במחשכים, נראה שבשנים האחרונות נעלמה הבושה ופריטים כאלו, כמו החיפושית של גרינג או הטלפון האדום של היטלר, מוצעים למכירה ברשת כפריטים בעלי ערך היסטורי בעבור סכומי עתק.

אמנם סביר להניח שאף ישראלי שפוי לא ירכוש לעולם שום פריט נאצי בתור מזכרת היסטורית, אבל אם עד לפני כמה עשורים הרבה מאוד ישראלים לא היו שוקלים בכלל לרכוש רכב גרמני בגלל זוועות העבר, כיום נראה כי הרוב המוחלט של תושבי הארץ כבר מזמן לא פוסלים מוצרים מתוצרת גרמניה ואלה שבכל זאת עדיין מקפידים להימנע מרכבים גרמניים עושים זאת ברוב המוחלט של המקרים מחשש לעלויות אחזקה גבוהה בשל מחיר החלקים הגבוה ומורכבות הטיפול ברכבים אלה.
האם שלושת רבעי מאה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה וסיומה של התקופה החשוכה ביותר בתולדות המין האנושי, לפחות בעידן המודרני, למרות זוועות העבר הגיע הזמן להתקדם ולהתייחס לגרמניה של היום ואל תוצריה בצורה סלחנית, או שצריך לדבוק בצוואתם הבלתי כתובה של מיליוני הנרצחים, לעולם לא לשכוח ולא לסלוח?

אנחנו לא ננקוט כאן עמדה אבל נספר לכם מעט על שיתופה של תעשיית הרכב הגרמנית בתוכניות המשטר הנאצי.

היטלר, מכונית העם וההשקעה האדירה בכבישים

גם היום עדיין לא ניתן להבין כיצד מנהיג מטורף הצליח לסחוף אחריו את העם הגרמני להאמין בתורת גזע חשוכה ולקחת חלק במעשי זוועה. יתרה מזאת, היטלר לא סחף רק את "האזרח הקטן" אלא גם את ברוני הממון ואת חברות הענק הגרמניות שלקחו חלק בעשייה הנאצית ונהנו בשנות שלטונו של הצורר משגשוג חסר תקדים.

היטלר עלה לשלטון בשנת 1933 לאחר שנים בהן גרמניה הייתה שרויה במשבר כלכלי קשה שהתחיל לאחר מלחמת העולם הראשונה והתעצם בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים. חברות רבות היו על סף פשיטת רגל ועלייתו של המשטר הנאצי לשלטון, על שלל תוכניותיו הגרנדיוזיות, הייתה עבורן קרש הצלה ומקור לתזרים מזומנים בלתי פוסק.

בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר גרמניה חוותה בום כלכלי. תקציבי ענק הושקעו על ידי המדינה בתשתיות שונות ובין היתר הכבישים הגרמניים שודרגו ונסללו האוטובאנים הראשונים.

במקביל לשדרוג הכבישים היטלר רצה להפוך את המכונית לכלי תחבורה זמין, אמין ובר השגה לכל גרמני. לצורך משימה זו הוא פנה למהנדס המבריק פרדיננד פורשה (כן, זה שעמד גם מאחורי מותג רכבי הספורט פורשה) והציג לו מפרט דרישות לייצור "מכונית העם" או בגרמנית – "פולקסווגן".

בין היתר הדרישות נכללו יכולת להסיע 5 אנשים, להגיע למהירות של כ-100 קמ"ש, לצרוך לכל היותר ליטר בנזין לכל 12 ק"מ ובראש ובראשונה לעלות פחות מאלף מארקים.פורשה נענה לפנייתו של היטלר שתקצב את הפרויקט בנדיבות וכך ב-1938 נולדה החיפושית המדהימה שעמדה בכל הדרישות של היטלר וללא ספק הקדימה את זמנה, אך לא הגיעה לייצור אזרחי סדרתי לפני פרוץ המלחמה.

שליטה מוחלטת במסלולי המרוצים

בהתאם לתורת הגזע הארית, היטלר הורה לעודד את מרוצי המכוניות ולהציג עליונות גרמנית בספורט החדש שזכה לפופולריות עצומה ברחבי העולם ופיאר לא רק את הנהגים שהשתתפו בו, אלא גם את יכולות פיתוח הטכנולוגיות הגרמניות שנהנו ממשאבי אנוש ומתקציבים בלתי מוגבלים. השליטה הגרמנית בספורט המוטורי העולמי בשנות השלושים הייתה מוחלטת.
הפיתוחים הטכנולוגיים שנהגו בקבוצות המרוצים של מרצדס ואוטו-יוניון (לימים אודי) הזניקו את הספורט המוטורי קדימה והיוו את הבסיס למרוצי המכוניות כפי שאנו מכירים אותם כיום.

לאנשים ברחבי העולם היה נוח באותה עת להפריד בין העדויות הקשות שהחלו להצטבר על פגיעה במיעוטים ותורת הגזע הנאצית ובין המכוניות הגרמניות, עטויות דגלי גרמניה הנאצית וסמלי צלב הקרס שניצחו מרוץ אחר מרוץ והפכו למושא הערצה בכל רחבי העולם.
נהגי המרוצים של התקופה נהנו ממעמד של כוכבי על אך נאלצו להזדהות, מתוך רצון או שלא, עם מערכת השלטון הנאצית.

פסי הייצור הוסבו לשימוש צבאי

המעורבות של תעשיית הרכב הגרמנית במאמץ להנחיל את תורת הגזע הנאצית ברחבי העולם התעצמה עם פרוץ מלחמת העולם והסבת קווי הייצור במפעלי הרכב לצרכים צבאיים: הקובלווגן, גי'פ הסער של הוורמאכט, והשווימווגן שהיה הגרסה האמפיבית שלו, התבססו על התכנון של החיפושית האזרחית ועשו שימוש במכלולים רבים שתוכננו עבורה.

במפעלי פורשה ופולקסווגן ייצרו טנקים מסוגים שונים ולקחו חלק בפיתוח טכנולוגית רקטות ה-V1 ששוגרו אל עבר מטרות אזרחיות בלונדון.

ב.מ.וו ייצרה מנועים ששימשו מספר דגמי מטוסים של חיל האוויר הנאצי וגם אופנועים אשר צוידו בסירת צד עליה הוצב מקלע קל, שהיו בשימוש נרחב ביותר בכל החזיתות.

מרצדס תרמה את חלקה בייצור מנועים תעופתיים, פיתחה בלון צפלין למטרות צילום צבאי והפצצה, בנתה רכב שטח גדול בעל כושר עבירות יוצא דופן (שגרסתו האזרחית מוכרת בשם יונימוג) ושימשה כספקית המכוניות הרשמית לבכירי הרייך ובראשם הפיהרר עצמו, שהיה מעריץ גדול של החברה ועשה שימוש בדגמים שונים ומגוונים של החברה גם בעצרות ובמצעדי ניצחון בבירות אירופה אותן כבש.

אפילו אופל ופורד, שהיו בבעלות אמריקאית-גרמנית משותפת, שירתו במלחמה את הנאצים. וכך, בזמן שמפעלי פורד בארצות הברית ייצרו מפציצים לחיל האוויר האמריקאי, בנו מפעלי פורד בגרמניה משאיות לצבא הנאצי.
גם אופל, הזרוע האירופאית של ג׳נרל מוטורס, ייצרה משאיות עבור הנאצים וה"בליץ" שלה הייתה המשאית הנפוצה ביותר בוורמאכט, צבא גרמניה, כששימשה בין היתר כתא גזים נייד בתקופה שלפני הקמת מחנות ההשמדה.

אחרי שהמלחמה הסתיימה וחלק מהזוועות פורסמו טענו ראשי ג׳נרל מוטורס ופורד כי איבדו שליטה בשלוחות הגרמניות שלהן וכי לא היו מעורבים כלל בפעילותן.

אסירים ככוח עבודה זול

את הפרק האפל ביותר בקשר בין יצרניות הרכב הגרמניות למשטר הנאצי מנסות החברות, שרובן פעילות גם היום, להצניע ככל האפשר.

מסתבר שבכל מפעלי הרכב הגרמניים, ללא יוצא מהכלל, הועסקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עובדי כפייה יהודים ובני מיעוטים אחרים שנרדפו על ידי הנאצים.
מדובר במאות אלפי עובדים אשר הועסקו בתנאי עבדות במשמרות ארוכות וסבלו מתנאי מחיה, אמנם טובים מאלה שחיכו להם במחנות ההשמדה, אבל קשים מאוד שכללו איומים, רעב והעדר זכויות.
הפועלים-אסירים שוכנו לרוב  במחסנים תת קרקעיים שהוסבו למגורים, ללא תנאים סניטריים. התנאים הקשים ושעות העבודה הארוכות הביאו במקרים רבים לתוחלת חיים קצרה מאוד, אך את התדלדלות השורות  מיהר השלטון הנאצי להשלים על ידי הבאתם של פועלים חדשים ממחנות הריכוז.

לעתים, כדי לזרז הקצאת אסירים לעבודה בפסי הייצור, סגרו מנהלים מקומיים עסקאות של כוח עבודה חדש בתמורה לציוד מול דרגים זוטרים בשטח ובין היתר פולקסווגן, למשל, עשתה עסקה עם הוואפן אס־אס, הזרוע הצבאית של האס־אס, והעניקה ליחידות רכבי שווימווגן תמורת אסירים יהודים.

ב.מ.וו מצאה דרך יעילה יותר לקבל אספקה מתמדת של כוח עבודה בחינם והקימה מפעל ייצור בפולין כחלק מהתשלובת התעשייתית אושוויץ־בירקנאו, שהוקמה לצד מחנה ההשמדה כדי לנצל עבודת אסירים.

ריפוד מושבים משערות נרצחים

הנאצים לא הסתפקו בפועלים ולאחר המלחמה נתגלו גם עדויות לשימושים מזעזעים שנעשו בתעשייה הגרמנית במוצרים שהופקו משאריות הנרצחים. כך למשל, במפעל של חברת חלקי החילוף הענקית שפלר, נמצאו גלילי בד לריפוד רכב במשקל של כ-2 טון שהוכנו משיער אדם.

מקורם של גלילי בד הריפוד האיכותי בשערות ראשיהם של כ-40 אלף אסירים מאושוויץ.
דגימות שנלקחו מהאריגים אף הצביעו על שרידי גז מסוג "ציקלון בי" ששימש את הנאצים להשמדה המונית.

הודאה רשמית במעשים ופיצוי סמלי

אחרי המלחמה כמה תעשיינים גרמניים וביניהם פרדיננד פורשה וגונתר קוונדט, בעלי ב.מ.וו, נעצרו בשל חשד לשיתוף פעולה עם מעשי הנאצים אך שוחררו לבסוף מבלי שהועמדו לדין.

באיחור רב, לפני כעשור וחצי, גרמניה הרשמית אף הודתה שבמהלך המלחמה נעשה שימוש רב בעובדי כפייה במפעלי התעשייה הגרמניים כולל חברות הרכב ואף הוקמה קרן פיצויים בשיתוף הממשלה הגרמנית והקונצרנים הענקיים אליהם משתייכים מרבית יצרני הרכב הגרמניים המוכרים לנו היום.
הקרן שהוקמה חילקה כ-10 מיליארד יורו לניצולים ששימשו פועלים במפעלים גרמניים בעת המלחמה, מהם כ-70 אלף ישראלים שהיו פועלי כפייה וקיבלו בשנת 2003 פיצוי של 5,000 יורו לאדם.

The post לזכור ולא לשכוח: השלטון הנאצי ותעשיית הרכב הגרמנית appeared first on TheCar.

עוד לא לגמרי נרגענו מהזעזוע מעצם העובדה שמישהו שילם לפני כשלושה שבועות כ-250 אלף דולרים בעבור הטלפון האדום של היטלר ובימים אלה מזכרת נאצית מזוויעה נוספת מוצעת למכירה במחיר אסטרונומי.

הפעם מדובר במכירה באתר eBay של פולקסווגן KDF מודל 1944, שלטענת המוכר הייתה בבעלותו של לא אחר מאשר הרמן גרינג.

אחד האנשים המקורבים ביותר להיטלר 

גרינג היה מראשי המפלגה הנאצית ונחשב לאחד האנשים המקורבים ביותר להיטלר ומי שעזר לו לסלול את דרכו לצמרת בתחילת הדרך.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 גרינג, שהיה מפקד טייסת במלחמת העולם הראשונה, מונה למפקד חיל האוויר ואף זכה  לדרגת "רייכסמרשל" ולתואר "איש מס' 2" ברייך. בהמשך תפקד גם כשר הכלכלה ובשנת 1941 הוא זה ששלח, ככל הנראה בהוראתו של היטלר, את המכתב להיינריך הימלר, רינהרד היידריך וראשי ה-SS שהורה על הכנת תוכנית אופרטיבית להוצאה לפעול של "הפתרון הסופי" ליהודי אירופה. נציגיו של גרינג ישבו ב'ועידת ואנזה' אשר קבעה בינואר 1942 את המנגנון המסודר של השמדת יהודים והפכה אותה למתועשת ומוגדרת.

בניגוד לראשי המשטר הנאצי כמו היטלר, הימלר וגבלס אשר התאבדו עם כיבוש גרמניה על ידי צבאות בעלות הברית, גרינג ברח לאוסטריה. הוא נעצר שם והיה פושע המלחמה הנאצי הבכיר ביותר שנתפס בחיים והועמד לדין במסגרת משפטי נירנברג.

גרינג ניסה לטעון במשפט שתפקידו במשטר הנאצי היה צבאי-מבצעי בלבד, אך הראיות הרבות הצביעו כמובן על תמונה שונה לחלוטין. הוא נמצא אשם בפשעי מלחמה לרבות השמדת יהודים ונידון למוות. שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין הוא התאבד בתאו בבליעת ציאניד.

מהדורה אזרחית נדירה לאליטה הנאצית 

ובחזרה למזכרת המצמררת – מכונית הפולקסווגן KDF (חיפושית) טייפ 82e שמוצעת למכירה תמורת 525 אלף דולרים באתר המכירות המקוונות הגדול בעולם על ידי סדנת אופנועים מטקסס, ארצות הברית.

לאחר עליית היטלר לשלטון, וכחלק מחזון עליונות הגזע הארי, אחת היוזמות המפורסמות שלו הייתה להפוך את המכונית לכלי תחבורה זמין, אמין ובר השגה לכל גרמני.

לצורך משימה זו פנה היטלר למהנדס המבריק פרדיננד פורשה (מי ששם משפחתו מתנוסס על מותג הספורט פורשה) והציג לו מפרט דרישות לייצור "מכונית העם", או בגרמנית – פולקסווגן.

המפרט כלל יכולת להסיע 5 אנשים, להגיע למהירות של כ-100 קמ"ש, לצרוך לכל היותר ליטר בנזין לכל 12 ק"מ, להיות פשוטה מכנית ובראש ובראשונה לעלות פחות מאלף מארקים. פורשה נענה לפנייתו של היטלר, שתקצב את הפרויקט בנדיבות, וב-1938 הוצגה מכונית העם שעמדה בכל הדרישות והקדימה את זמנה.

אב הטיפוס זכה למחמאות מראשי השלטון הנאצי וקיבל אור ירוק, אך המכונית לא הגיעה לייצור אזרחי סדרתי לפני פרוץ מלחמת העולם השניה.

במהלך המלחמה, פסי הייצור בכל מפעלי הרכב בגרמניה הוסבו לצרכים צבאיים ועל בסיס התוכניות והמכלולים שפותחו בעבור "מכונית העם" ובשילוב שלדה חסונה יותר, מהלך מתלים ארוך, מרווח גחון נדיב וגלגלי שטח גדולים, פותח הקובלוואגן – רכב הסער המפורסם והידוע לשמצה של הוורמאכט, צבא גרמניה הנאצית.

במקביל לקובלוואגן, על בסיס השלדה המחוזקת שלו, יוצר בין השנים 1940-1945 מספר מצומצם של רכבים אזרחיים עם מרכב החיפושית בעבור האליטה הנאצית. החיפושיות מבוססות הקובלוואגן זכו לשם הקוד טייפ 82e ורק מעט מאוד אקזמפלרים שרדו את המלחמה.

לטענת מוכר הרכב ב-eBay יש לו תיעוד מלא של האקזמפלר, כולל "תעודת הלידה" מהמפעל בוולפסברג ומסמכי מסירה לבעלים מר הרמן גרינג במשרדו בברלין ב-8 לפברואר 1944. המוכר טוען שהרכב נשתמר במצב כמעט מקורי לחלוטין וכולל תא נוסעים אורגינלי במצב מצוין וגם מנוע, תיבת הילוכים ומתלים מקוריים לחלוטין במצב מצוין.

לדעת המוכר מדובר בחיפושית ה-KDF הנדירה בעולם ועל כן הוא דורש עליה, כאמור, לא פחות מ-525 אלף דולרים, והוא לא מתייחס בדף המכירה כלל לעצם העובדה שבעליה הראשון של המכונית הוא אחד מפושעי המלחמה הגדולים בהיסטוריה האנושית ומי שנטל חלק מרכזי בהנהגת משטר שהיה אחראי על רציחתם של מיליוני בני אדם ולפי תפיסתו מדובר בהזדמנות מדהימה, לא פחות, לרכוש פיסת ההיסטוריה וברכב ש"מקומו במוזיאון".

אין בושה: מזכרות נאציות הפכו לפריט אספנים לגיטימי

מזועזע מעצם המחשבה שיש מי שסבור שמכונית שהייתה שייכת לאחד מראשי המשטר הנאצי שווה "בגלל הייחוס" סכום כספי עצום והמום מהעובדה שלא פחות מ-1,000 אנשים עוקבים אחרי דף המכירה, החלטתי לנסות להבין מה השתנה ופניתי לרב אברהם קריגר, ראש מכון "שם עולם", העוסק בחינוך, תיעוד ומחקר של השואה.

"אני חושב שנשבר מחסום הבושה", מסביר בצער הרב קריגר. "אם במשך עשרות שנים מי שראה את עצמו כחלק מהעולם המתורבת הוקיע והתרחק ככל הניתן מסמלים וממזכרות נאציות ואלה זכו לביקושים רק הרחק מאור הזרקורים בקרב קבוצות פנאטים קיצוניות ונאציות במהותן, כיום לצד אותם ניאו-נאצים, יש גם סתם אספנים של חפצים היסטוריים שמוצאים עניין בפרטים הקשורים לנאצים בלי קשר לאידיאולוגיה המעוותת של מי שהחזיק בהם.

אני אישית מזדעזע מעצם המחשבה שיש אדם ששוקל לרכוש בממון רב מכונית שהייתה שייכת לאחד מראשי המשטר הנאצי ומי שהייתה לו אחריות ישירה לרצח העם היהודי ומיליוני חפים מפשע נוספים, אבל כנראה שאחרי יותר מ-70 שנים מסיום המלחמה, כשדור השואה כמעט ונעלם, יש לא מעט אנשים שרואים בזה היסטוריה רחוקה שאין בושה או משהו פסול להתעסק ולסחור בה".

אולי בכל זאת, כמו שהמוכר טוען, מדובר ברכב שמקומו במוזיאון? "אני לא מאמין שיהיה מוזיאון ציבורי שפוי בעולם שירצה להציג את המכונית הזו, אפילו אם היא נדירה", כך מקווה הרב קריגר. "אני רוצה להאמין שכמוני רוב בני האדם באשר הם חושבים שמקומה של המכונית הזו הוא להיכחד ולהיכנס לגריסה. דברים מהסוג הזה אין שום עניין וצורך לשמר, בכל פעם שמזכרת נאצית כזאת מוצעת למכירה החובה שלנו כיהודים היא להביע את הזעזוע והסלידה שלנו ולא להיכנס לאיזו אדישות שתוביל לדרדור נוסף ולעוד ועוד מכירות של פרטים נאציים שעד לאחרונה אנשים התביישו בהם.
צריך להבין, רק מקרים בודדים מגיעים לכותרות אבל התופעה נרחבת ממה שאנחנו חושבים", אומר בצער הרב קריגר, "יש אתרי מכירה יותר קטנים ברשת, בעיקר ממזרח אירופה, שמפוצצים במכירות של כל מיני מזכרות נאציות או פרטים שנשדדו מיהודים במהלך השואה ומסתבר שיש לזה קהל והמחירים נמצאים בעליה מתמדת".

אנחנו בכל מקרה מתפללים שימצא המיליונר בעל המצפון (שלדון אדלסון? מארק צוקרברג?) שירכוש את החיפושית הנדירה של הרמן גרינג ולעיני כל העולם ימחץ, יגרוס ויעלים כל זכר שלה מעל פני האדמה.

The post מזוויע: הרכב של אחד מסגניו של היטלר מוצע למכירה ברשת appeared first on TheCar.