האם להחמיר בעונשו של נהג שהורשע בהפקרה כאשר התאונה גרמה למות הנפגע, או שמא ראוי להטיל עליו עונש דומה לזה של נהג שהורשע בתאונה שבה הנפגע סבל מחבלה חמורה? בפסק דין שפורסם אתמול (א') התברר ששופטי בית המשפט העליון חלוקים באשר לגישת הענישה הראויה במקרים של הפקרת נפגע לאחר תאונה.

לפי השופט צבי זילברטל, כאשר התוצאה הקטלנית לא נגרמה בגלל ההפקרה, אין זה ראוי להחמיר עם הנהג בגלל תוצאת התאונה. מנגד, השופטת אסתר חיות סבורה כי יש להבחין בין מקרה שבו הנפגע שהופקר סבל חבלה חמורה אך נשאר בחיים, ובין מקרה שבו הנפגע מת כתוצאה מהתאונה.

המחלוקת בין השופטים נחשפה בפסק דין שבו הוחלט לדחות ערעור של נהג שהורשע בהפקרה לאחר תאונה. הנהג, שנידון למאסר בפועל לתקופה של 28 חודשים, פגע בהולך רגל שחצה כביש במקום שבו אין מעבר חצייה. הולך הרגל נפטר כשלושה ימים לאחר התאונה, אך האחריות למותו לא יוחסה לנהג הפוגע.

בפסק דינו של הנהג כתב השופט זילברטל כי "ספק אם ההבחנה התוצאתית שבין מות הנפגע לבין פגיעה קשה בו – (ו)פעמים מדובר בפגיעה אנושה ופרמננטית, ואף במספר נפגעים… מצדיקה קביעת מתחמי עונש השונים משמעותית זה מזה בחומרתם, בגין מעשי הפקרה זהים… מסופקני אם קיים טעם לפער משמעותי במידת העונש, רק לפי השוני האמור בתוצאה, שהוא לעתים כחוט השערה".

השופט זילברטל סבור שהחמרת הענישה ראויה במקרים שבהם מות הנפגע מיוחס לנהג הפוגע. "ענישה מחמירה בעבירת הפקרה נדרשת בעיקר למצבים בהם הנאשם אחראי לאירוע התאונה", הסביר השופט, "או למצבים (ש)בהם יש בהפקרה עצמה – במובחן מהתאונה – כדי להביא להחמרה במצב הנפגע, (למשל) הפקרה כשיש סיכון לפגיעה חוזרת על-ידי כלי רכב נוסף".

השופט זילברטל הביע דעה שמקובלת על מומחי משפט פלילי בולטים, שטוענים כי תוצאות תאונה הן לעתים קרובות הסתברותיות ואינן משקפות בהכרח אשם מוסרי. בנוסף, ההימלטות מזירת התאונה היא, למרבה הצער, תגובה טבעית עבור נהגים רבים, שמוצאים עצמם במצב של לחץ קיצוני ונחשפים למראות קשים.

השופט זילברטל מצטט בפסק הדין את פרופסור מרים גור-אריה, מומחית למשפט פלילי, שהסבירה במאמר שפורסם לפני כשנתיים כי "בהתייחסו לחומרה של עברת ההפקרה לא הביא בית המשפט כלל בחשבון את היותה של ההפקרה עברה מחדלית שאינה משקפת 'נחישות' עבריינית… המעורבות בתאונת דרכים איננה מתוכננת, הנהג המעורב נקלע בפתאומיות לסיטואציה, וההחלטה לברוח מהמקום היא לא פעם החלטה רגעית, המונעת מחרדה ומאבדן עשתונות… האפקטיביות של ההרתעה במצב של אבדן עשתונות אינה ברורה לגמרי".

אולם, גישתו של השופט זילברטל לא התקבלה בפסק הדין. "יש מקום להבחין בין מקרה שבו הופקר נפגע אשר סבל חבלה חמורה אך נותר בחיים, ובין מקרה שבו הופקר נפגע אשר מצא את מותו באותה תאונה", כתבה השופטת חיות בפסק הדין, וביחד עם השופטת ענת ברון החליטה לדחות את ערעורו של הנהג. השופטות נקטו בספק הדין גישה דומה לענישת נהגים שמורשעים בהפקרת נפגעים.

על-פי השופטת חיות, "תוצאה קטלנית מצויה במדרג חומרה גבוה יותר מן המדרג שבו יש להציב תוצאה של חבלה חמורה, ובמדרג חומרה גבוה עוד יותר יש להציב מקרים שבהם ניתן להראות כי מעשה ההפקרה ואי-הזעקת העזרה הם שתרמו להחמרת מצבו של הנפגע או חלילה לכך שהאירוע הסתיים במוות".

דברים דומים כתבה השופטת ברון. "ההחמרה שקבע המחוקק (בענישה בגין עבירת ההפקרה, ש.ה)… תואמת את החומרה הפלילית היתרה שבהפקרת אדם לאחר תאונה, בנסיבות שבהן ידוע לנהג כי הוא מפקיר אדם שסבל חבלה חמורה או אף נהרג, או שעצם עיניו לנוכח האפשרות שזה המצב", הבהירה השופטת בפסק הדין. "הפקרת אדם שקיים חשש ממשי לחייו הוא מעשה פסול יותר מבחינה מוסרית מאשר הפקרתו של אדם שאין חשש ממשי לחייו".

The post מחלוקת בעליון: מתי ראוי להחמיר בעונשו של נהג שהפקיר נפגע? appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון עיכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על נהג שהורשע בהפקרת נפגע לאחר תאונה, וקבע כי אין לפסול על הסף הטלת עונשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות על נהגים שמורשעים בעבירת הפקרה.

בהחלטתו לקבל את בקשת עיכוב ביצוע עונש המאסר, ציין השופט צבי זילברטל כי "אין לומר שלא היו מקרים שבהם נגזרו עונשי מאסר בעבודות שירות בעבירת הפקרה, שאין עמה אחריות לתאונה עצמה או עבירות נוספות כגון שיבוש".

על-פי תיקון לפקודת התעבורה משנת 2011, העונש המרבי לעבירת ההפקרה הוא מאסר בפועל לתקופה של 14 שנים – כפול מתקופת המאסר שהייתה קבועה בחוק עד אותה עת. אולם, שופטים אינם עושים שימוש בעונש הקבוע בחוק, ובפועל מוטלים על נהגים שהורשעו בעבירת הפקרה תקופות מאסר קצרות משמעותית.

גישת בית המשפט העליון, כפי שהיא מתבטאת בדברי השופט זילברטל, מקצינה את הפער בין העונש המרבי הקבוע בחוק והעונשים המוטלים בפועל בבתי המשפט: ריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות, הגם שאינו עונש קל (ואין לבלבל בינו ובין עונש שירות לתועלת הציבור), מציע הקלה מסוימת למורשעים בהשוואה לריצוי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

"לא הבחין בהולך רגל ואז נמלט"
הנהג, שהגיש את בקשת עיכוב ביצוע העונש במקביל לערעורו על גזר הדין, אמור היה להתייצב בשבוע שעבר לריצוי עונש מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים. על-פי כתב האישום שהוגש נגדו, "(הנהג) פגע בהולך רגל בעת שנהג ברכבו בכביש עירוני… (הוא) לא הבחין בהולך רגל שחצה את הכביש ופגע בו בעוצמה רבה. כתוצאה מהפגיעה הועף הולך הרגל על שמשת המכונית וניפץ אותה. לאחר התאונה עצר המבקש את רכבו, הבחין בהולך הרגל השרוע פצוע על הכביש, ואז נמלט בנסיעה מהמקום בלי להזעיק עזרה".

בדיון שנערך בעניינו של הנהג בבית המשפט העליון, התייחסו בפרקליטות אל החמרת הענישה של נהגים שהורשעו בהפקרה: "המחוקק ביטא באופן מובהק את יחסו המחמיר לעבירה (של הפקרה), בין היתר בתיקון לפקודת התעבורה שנכנס לתוקפו (ב-2011) וקבע עונש מרבי של 14 שנות מאסר. נוכח מגמה זו, ובהתבסס על פסיקה, סיכוייו של המבקש להמרת המאסר בפועל בין כותלי הכלא למאסר בעבודות שירות – קלושים ואינם מצדיקים היענות לבקשה".

אולם, השופט זילברטל דחה את טענות הפרקליטות, וקיבל את עמדת סנגורו של הנהג, שטען כי בית המשפט המחוזי בתל-אביב – שקבע את העונש – התעלם מפסקי דין שבהם הוטלו על נאשמים בנסיבות דומות עונשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. יש לציין כי בעניינו של הנהג חלו נסיבות נוספות שהטו את הכף לטובת עיכוב ביצוע עונש המאסר – ובעיקר, לדברי השופט זילברטל, "מצבו הנפשי הלא פשוט, שיתכן ותרם גם לאופן התנהלותו סמוך לאחר התאונה ועד שנעצר".

"החמרת הענישה תיצור פאינקה עמוקה"
את החמרת העונש הקבוע בצידה של עבירת ההפקרה יזם חבר הכנסת לשעבר זאב בילסקי, שהסביר בנובמבר 2011 כי "החקיקה הזאת נועדה לשלוח מסר לכל אותם אנשים – 'היית מעורב בתאונה, תמלא את חובתך'. קודם כל תעצור, תזעיק עזרה ותראה מה אתה יכול לעשות כדי שזה שפצעת אותו יחיה. זאת החובה הראשונית וזה מה שהחוק משדר".

אלא שבניגוד לדבריו של בילסקי, מומחי משפט ורווחה סבורים שהחמרת הענישה בגין עבירת ההפקרה אינה יכולה להועיל. בשירות המבחן למבוגרים במשרד הרווחה אף התריעו בעבר כי העונש החמור שנקבע לעבירה עלול לגרום לתוצאה הפוכה מזו אליה כיוונו המחוקקים: "יתכן שהחמרת הענישה תיצור פאניקה עמוקה הרבה יותר, כך שמי שכשל ועזב את זירת התאונה, יחשוש עוד יותר מלהסגיר עצמו", הסבירו בשירות הרווחה בנייר עמדה שהועבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט לפני אישור החוק של בילסקי.

עמדת שירות הרווחה, שלא זכתה להתייחסות רצינית מצד חברי הוועדה, מבוססת על היכרות מעמיקה עם נהגים המעורבים בתאונות פגע-וברח. "במקרים בהם הנהג אינו נפגע פיזית, הוא בדרך כלל הראשון שנחשף אל המראות הקשים, לעתים קרובות המזעזעים", הסבירו בנייר העמדה שהועבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט. "לעתים הוא נבהל, משותק, זז הצידה ומתקשה לתפקד. לעתים הוא מזעיק עזרה. ולעתים, כשכוחותיו האישיותיים חלשים, הוא חוטא בהתנהגות בוטה ובלתי מוסרית, אינסטינקטיבית והגנתית בעיקרה, כשהוא ממלט את נפשו ומתרחק מן הזירה".

"הרחבת מעגלי הפגיעה הנוספים"
מלבד הביקורת בעניין הארכת תקופת המאסר הקבועה בחוק, מומחי משפט ורווחה טוענים כי עצם השימוש בעונשי מאסר עלול לגרום תוצאות קשות. "בין המפקירים ניתן למצוא אנשים מן הישוב, נורמטיביים וערכיים, שלא צריך להרחיב אודות ההשלכות הקשות שיהיו עליהם ועל משפחותיהם, עקב שהות של שנים ארוכות בכלא", הזהירו בשירות המבחן את חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט. "נקיטת מהלך ענישתי קיצוני, ירחיב עד ללא שיעור את מעגלי הפגיעה הנוספים, במשפחות ובסביבתו של הנהג".

הסנגוריה הציבורית הציגה עמדה דומה בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט, תוך שנציגיה מדגישים כי במקרה של אזרחים נורמטיביים, גם עונשי מאסר קצרים יוצרים הרתעה: "בשל אופייה של עבירת ההפקרה, פעמים רבות מדובר בנהגים שבאופן מובהק אין להם אורח חיים עברייני, ולכן גם תקופות מאסר קצרות יחסית מספיקות כדי ליצור אצלם, ואצל אחרים שכמותם, אלמנט משמעותי של הרתעה".

אלא שלמרות העמדה שהציגו בסנגוריה הציבורית ובשירות הרווחה, בחרו המחוקקים להכפיל את תקופת המאסר המרבית הקבועה בצדה של עבירת ההפקרה. "חוסר האונים מול אירועי ההפקרה הוא שמייצר את הצורך החברתי בענישה נוקמת ומכבידה", סיכמו בשירות הרווחה את עמדתם. "אך לא ניתן לצפות כי בשעת התאונה ממש, בעיצומו של השבר וכשהוא במצב כאוטי המשבש את שיקול דעתו, יורתע הנהג מהענישה הצפויה לו".

The post מאסר מאחורי סורג ובריח בגין הפקרה? לא תמיד appeared first on TheCar.