פנינו השבוע אל 'מישור ימין' שבמזרח הנגב, דרומית-מזרחית לעיר דימונה, ועל אף שאנחנו הולכים אל לב המדבר נזכיר לכם כבר כאן ועכשיו להצטייד מבעוד מועד בבגד ים. כדאי.

המישור הגדול הזה, שמשתרע על שטח של כ-100 קילומטרים מרובעים, מנקז לתוכו את נחל ימין ואת יובלי נחל אפעה. הפעם לא נוכל, וגם לא נרצה, להישאר ספונים במכונית או בקרבתה, היות שמזג האוויר המושלם, והרגעים הבודדים שבהם הנגב פורח ומאיר פנים, מזמינים אותנו להליכה רגלית אל אחד הקניונים המרהיבים ביותר בישראל.

מישור ימין תחום מצפון על ידי כביש 25 (המישור עצמו ממשיך גם צפונה משם אך נקרא "מישור רותם") ממערב על ידי כביש 206 ורכס חתירה, מדרום על ידי כביש "מעלה עקרבים" (כביש 227), וממזרח על ידי הר חצרה והמכתש הקטן. במרכז המישור נמצאת "הקריה למחקר גרעיני" וזה כמובן שטח סגור ומסוגר. במרכז מישור ימין, שגובהו בין 300 ל-470 מטרים מעל פני הים, עובר "קו פרשת המים": אלה שניגרים צפונית לו מתנקזים אל נחל אפעה, ומדרום לו הם זורים אל נחל ירקעם. בנוסף נחרץ מישור ימין על-ידי מספר נחלי אכזב, והגדול בהם הוא נחל ימין (ואדי ימן, כלומר "הדרומי", בערבית), שאליו נישאות רגלינו.

מישור ימין "מצופה" בשכבת חולות בעובי של מספר מטרים, שהוסעה אליו עד לפני כ-25 מיליון שנים על-ידי נהרות גדולים שניקזו את זרימת הגשמים מהרי מואב ואדום לכיוון מערב. היווצרות הבקע הסורי-אפריקני, שהחלה באותה תקופה, קטעה את אפיקי הנחלים ואת הזרימה בהם ויצרה מעין קפסולת זמן שלתוכה קפאו, או אולי הותכו, חולות נודדים, חלוקי צור וחול ים. הסביבה הזאת, שעשירה בחולות שסופחים לא מעט מים ולחות, הפכה לבית גידול ייחודי לצמחים ולבעלי חיים, והיא נחשבת למובלעת ייחודית ולגבול בין מה שהביולוגים והבוטניקאים מכנים "האזור האירנו-טורני" ממזרח, לבין "האזור הסהרו-סודאני" ממערב. בין השאר צומחים כאן אירוס ירוחם, חבצלת הנגב, 'מנתור מחוספס' ו'מנתור ערבי', לוניאה צרת-עלים, מררית שסועה, מלוח קטן-עלים, ועוד. ויש גם צמח אחד – לשון-פר נגבית שמו – שייחודי למישור הזה ולא צומח באף מקום אחר בעולם.

אנחנו, מי שלא התמחה בבוטניקה, יכולים להסתפק גם ביופי עוצר הנשימה של מישור רחב ידיים שמכוסה בחול אדמדם, מעין אי של נוף וצמחייה בין רכסיו הגבוהים של הנגב הצפוני. אגב, האזור הזה משך התיישבות אנושית, ולכל הפחות תנועה ערה של בני אדם עוד מימים ימימה. בסקר ארכיאולוגי קצרצר ושטחי שבוצע לפני 13 שנים לקראת הקמת תחנת כח סולארית בחלקו הדרומי, מדרום ל"קריה למחקר גרעיני", התגלו ממצאים מעניינים. הסקר נערך ברצועה צרה מאוד של כ-20 מטרים בלבד, ולאורך של כ-7.5 קילומטרים לאורך שביל שחוצה את המישור מצפון לדרום, ולאורך כארבעה קילומטרים בתוואי שיוצא ממרכז השביל לכיוון מערב וצפון-מערב.
במסגרת הסקר הזה אותרו, בין השאר, שתי תפזורות של כלי צור ושברי כלי חרס, מבנה ולידו שני קברים ו"רוגם" עם חרסים מן התקופה הכלקוליתית, ושרידי קיר שדה ותפזורת חרסים מתקופת הברזל ומן התקופה הביזנטית. בנוסף נמצאו שרידי דרך רומית עתיקה שנסללה עם אבני גוויל עם שוליים מאבנים מסותתות. רובה אמנם היה סלול על עפר, אבל במקומות שבהם היא חצתה נקיקים, שטחים חוליים או נחלים היא רוצפה באבן.

יוצאים לטייל

אנחנו מחנים את כלי הרכב שלנו ברחבת חניון גדול שתחומה בסלעים כבדים, מצטיידים בתרמיל ובהרבה מים, וכמובן גם בנעלי הליכה. מכאן אנחנו נצמדים אל סימון שביל ירוק, והולכים על נתיב חולי רחב בתוך ערוץ הנחל. חולפים על פני מספר עצי שיזף יגעים וכעבור כרבע שעה של הליכה נינוחה אפשר לשים לב כיצד שהנוף סביבנו משתנה.
מכאן מתחילים להיכנס אל הקניון, ורגע לפני כן פוגשים שלט שהציבה רשות הטבע והגנים שמספר לנו שאנחנו בדרך הנכונה אל גב ימין. מכאן ואילך הופך המסלול להיות מאתגר יותר: ממש לפני הירידה לתוך הקניון אנחנו ניצבים על סלע בולט ומקיפים מעליו אל עומק הקניון. מהמם: שילוב נדיר של מצוקים ונופי מדבר קדומים עם נוף פראי גורם ללב להחסיר פעימה.

השביל שעוקף את המפל תלול וסלעי לכן צריך לרדת בו בזהירות, ומכאן ממשיכים ללכת עם הסימון הירוק אל עומק הנחל. בדרכנו ניצבים סלעים שניתקו מן המצוק, ובחריצים עמוקים שחרצו השיטפונות לאורך מיליוני שנים. בריכות קטנות בסלע מנבאות את העתיד לבוא, ואו-טו-טו ניחשף למראה מרהיב של סלעי ענק שפולחו על-ידי מים רבים.
בהמשך השביל מגיעים אל מפל נסתר, וככל שממשיכים מגלים שהמים זורמים אל תוך מערה עמוקה שבתוכה נוצרה בריכה גדולה של מים שבדרך כלל הינם צלולים. במהלך הירידה נתמכים בקיר סלע, ואם מביטים בו לרגע מתגלים בו רבדים מרהיבים. בתחתית הקניון, בבריכה, אפשר להשתכשך וליהנות מן המים הצוננים, ואפשר לשבת על שפת הבריכה ולהכין קפה. בדרך הלוך, וגם בחזרה, אי אפשר שלא להתרגש ולהתפעם מפריחת חורף מהממת של חבצלת הנגב ושל אירוס ירוחם, ומגבי המים המלאים שמנקדים המון יופי ושלווה מדברית.

כך מגיעים: נוסעים על כביש 25 מדימונה לכיוון ים המלח ופונים דרומה בצומת רותם אל כביש 206. ממשיכים לצומת עם כביש 227 לכיוון מעלה עקרבים ומאתרים מימין לדרך – לכיוון דרום – את החניון, וממנו את השביל עם סימון שבילים ירוק.

אזהרה: אסור באיסור חמור להיכנס אל אפיק הנחל בימי גשמים או שיטפונות, חשוב לבדוק מבעוד מועד את תחזית מזג האוויר ולזכור שאנחנו מטיילים בשמורת טבע מוכרזת שבה אסור לגעת בשום דבר חי או צומח.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

The post טיול לסופ"ש: אל נחל ימין appeared first on TheCar.

טיול הסופ"ש שלנו מתחיל בעיר דימונה, ושם גם מסתיים החלק הממונע שלו. מכאן ואילך נמשיך ברגל, אל נחל דימונה, אבל לא לפני שנסייר מעט בעיר שנולדה מן המדבר. גרעין ההתיישבות הראשון בדימונה, 23 משפחות עולים מצפון אפריקה, יושב בלב מדבר בספטמבר 1955, בסמוך ל"מפעלי ים המלח" שהחלו לפעול שלוש שנים קודם לכן. בשנות ההקמה היו מי שלגלגו על סיכויי השרידות של הישוב, וכינו אותו "דמיונה" או "דמעונה". אבל היכן הם המלגלגים כיום?
שמה האמיתי של העיר לקוח מספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים כ"א-כ"ב: "וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה….".

בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים יושבו בדימונה עולים ממזרח אירופה, בסוף שנות השישים יושבו בה עולים מהודו – בני קהילת 'בני ישראל', וגל נוסף של עולים, מברית המועצות לשעבר, יושב בעיר בשנות ה-90. קבעו את ביתם בעיר דימונה גם יותר מ-2,500 בני "קהילת העבריים", אשר נקראת גם 'חבר משה', לאחר שהיגרו ארצה החל בשנת 1969. חברי הקהילה, שחלקים אחרים שלה בחרו להתגורר בערים הסמוכות מצפה רמון וערד, ואחרים בטבריה, זכו רק בשנת 1990 לקבל מעמד של תושבים ארעיים אשר לא העניק להם אזרחות ישראלית. רק בשנת 2003 קיבלו בני הקהילה מעמד של תושבי קבע. העבריים מתגוררים כיום במה שהיה פעם מרכז קליטה, וחיים חיי קהילה שיתופית.

בשנים האחרונות, במקביל להעברת בסיסי צה"ל לנגב, מוקמות בעיר שכונות חדשות אשר מתאכלסות במשפחות עובדי צה"ל ואנשי קבע, ולפני כשלוש שנים נחנך בפארק בן גוריון שבעיר אגם מלאכותי שהוקם על-ידי הקרן הקיימת לישראל והוא נקרא על-שם שמעון פרס.
בעבר התפרנסו חלק מתושבי העיר מעבודה במפעלי טקסטיל אמיתיים שפעלו בה, ואחרים עבדו ב"מפעל טקסטיל" סודי אחד שידוע גם כ"קריה למחקר גרעיני". מפה לשם, תעשיית הטקסטיל הישראלית לא שרדה את התחרות בתעשיות הסינית והטורקית, וצריך לקוות שתעשיית הטקסטיל האחרת תצטרך לעסוק רק במחקר.

יוצאים מן המזגן

דימונה, כאמור, נולדה בלב המדבר, והנוף סביבה נותר ברובו כשהיה: פראי ומרהיב. לאחר שיטוט בעיר נחנה את כלי הרכב שלנו בקצה הצפון מזרחי של דימונה לצד שני עמוד חשמל מאובקים שמסמנים את גבול המדבר. על אחד מהם מסומן סימון שבילים כחול, ובסמוך לו מתחיל שביל הליכה רגלי אשר מטפס אל אחת הגבעות. חשוב לשים לב לתחזיות מזג האוויר, וכאשר קיימות התרעות מפני שיטפונות להקפיד שלא להיכנס לוואדיות ולערוצי נחלים.

התחלנו ללכת. כעבור דקות ספורות, ממרום אותה גבעה, כדאי לסובב את המבט לאחור ולהשקיף על העיר שפרושה מלמטה. בליל המבנים מעניין ומשעשע: בתי המידות הנאים והמרשימים של השכונות החדשות מקיפים מדרום את בתי השיכון הוותיקים, ועל אחת הגבעות ניצבים מספר קרוואנים שבהם מתגוררים צעירים וסטודנטים.
ממשיכים במעלה השביל עוד כמה צעדים ונוף העיר נעלם. מכאן אנחנו נכנסים אל תוך ערוץ נחל דימונה, אשר נמתח לאורך כ-20 קילומטרים. מספר יובלים מתלכדים בהמשך אל הנחל, שמסיים את מהלכו בערוץ נחל חימר. אנחנו הולכים לפי הסימון הכחול וכעבור כ-1,500 מטרים, על הגדה הדרומית של הערוץ, מגיעים אל הפלא שלכבודו טרחנו והגענו. מתוך גבי סלע קטנים מציצים עשרות רבות של פרחי נרקיס מרהיבים ביופיים.

כבר משחר ילדותנו למדנו ש"הנרקיס הוא מלך הביצה", אבל נרקיסי נחל דימונה אינם כאלה. בישראל צומחים שני זנים נפרדים של נרקיסים, והמוכר מבניהם הוא באמת "נרקיס העמק", נרקיס ביצה, שחי באזורים לחים ורוויי מים. נרקיסי נחל דימונה ונחל חצץ, לעומתם, הם "נרקיסי הר" והם שורדים על משטחי הסלע המדברי בזכות מי גשמים שנקווים סביבם על אבן הגיר. משך פריחת הנרקיסים קצרצר: שלושה שבועות בלבד במהלך דצמבר, ומיד לאחר מכן אין להם עוד זכר. המראה, כאמור, מרהיב ומענג, אך יש להיזהר: חלק מן הנרקיסים פורחים על שפת המצוק.

לאחר שנחזה בפלא, ונתבשם בריח החזק של הפרחים, נמשיך עם סימון השביל הכחול במורד הערוץ. מעל שפת המצוק נבחין בערוץ הנחל שחותר בסלע עמוק יותר ויותר. מצידו האחר של הערוץ אפשר להבחין בסלע שנשחק על-ידי השיטפונות, ובהמשך נראה שלוש מערות שנפערו במצוק. בהמשך המסלול מסומן הנתיב באדום, וזה הסימן שלנו שעברנו לחלק השני של הנתיב, חלק מעט יותר קצר, שיוליך אותנו במסלול מעגלי בחזרה אל נקודת היציאה מן העיר.

כך מגיעים: נוסעים מבאר שבע לכיוון דימונה על כביש 25, ומן הכניסה הראשית לעיר מחפשים ב-Waze את רחוב 'הרב אלנקווה'. מחנים את הרכב בקצה הרחוב והולכים רגלית לכיוון עמוד החשמל שעליו מסומן סימון השביל הכחול.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

The post טיול לסופ"ש: אל נחל דימונה appeared first on TheCar.