מעט מאד חובבי רכב, "Petrolheads", ש"חיים ברשת" לא נחשפו לדורון קאופמן, החצי הגבוה של צמד חולי האקסטרים המוטורי "בני ודורון". הצמד הזה הפך בשנים האחרונות לתופעת רשת יוצאת דופן בישראל, ודורון הוא האיש שעומד מאחורי העמוד המוטורי MotorHeads שבו הוא מגיש סרטוני אקסטרים מוטוריים וכתבות רכב צבעוניות שהפיק וצילם בארץ ובעולם עם מכוניות יוצאות דופן. בחודשים האחרונים צובר העמוד הזה תאוצה גדולה יותר אפילו מ"בני ודורון" הקלאסי, עם חשיפה של מיליוני צפיות שנובעת מן הפופולריות של העמוד בעמודי הרכב החזקים בפייסבוק – בהם Street FX Motorsport ו-THAT RACING CHANNEL.

אין ספק: בתחום סרטוני רכב ואקשן מוטורי דורון יותר ויראלי אפילו מקורונה בניו יורק. מה שפחות ידוע זה שהשיגעון המוטורי שלו התחיל הרבה לפני עידן הפייסבוק, והרבה לפני שכל אחד יכל לצלם סרטוני HD בהילוך סופר איטי בטלפון הסלולרי שלו. דורון נדבק בגיל צעיר  בחיידק המוטורי שהסתובב אצלו במשפחה, בעיקר במחלת שיפורי רכב, וליווה את התחום עוד כאשר מרוצים בישראל היו עמוק במחתרת. מהר מאד הוא הפך מצופה נלהב לחלק מה"סצינה", כאשר בתחילת שנות האלפיים הוא הגיע למפגשים עם וולוו T5 סליפרית ומשופרת. באותה תקופה הוא החל לתעד את ההתרחשות במצלמה אנלוגית עם קלטות מיני DV, ובסמוך לאחר מכן היה בין יוזמי אירוע "מפלצות התאוצה" המיתולוגי עם ניצן רז, עורך מגזין אוטו דאז, ועם חברו הטוב אלי אליהו שבלט באותם ימים בסצינה המחתרתית.

מהאנדרגראונד עבר דורון ליישם את כישרון הצילום והעריכה שלו בסרטוני וידאו מוטוריים שגרתיים יותר של מבחני דרכים מצולמים (גילוי נאות: כך הכרתי אותו לפני כעשור וחצי – בעת שעבדנו יחד על מספר סרטים), אבל בשונה מרבים וטובים אחרים הוא הצליח להעניק להם בעריכה טאץ' ייחודי שיצר ערך מוסף – ממש כמו "פיין טיונינג" מקצועי למנוע משופר. אחת הדוגמאות הטובות היא הסרטון של טל שביט ז"ל למרצדס C63AMG במסלול כוכב יאיר, הרבה לפני עידן הרחפנים ומצלמות האקסטרים.

לאחר התמקצעות בתחום הקולנוע דורון עבד על שני סרטי קולנוע וסדרות מוכרות (בני ערובה, המירוץ למליון), ביים קליפים לאמנים מוכרים – בהם סקאזי, נתן גושן ומיטל דה רזון, ואף זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה בקטגוריית אפקטים מיוחדים.

אז אם כולם מכירים את דורון, ובטח צפו בסרטים שלו בפיד שלהם, למה צריך את כל ההקדמה הזאת?
ראשית מפני שכיף לפרגן למי שמצליח ליצור סרטונים מושקעים ומלהיבים שפורצים את גבולות המדינה הקטנה שלנו אל רחבי העולם, וגם מכיוון שלאחר אינספור פניות ושאלות של גולשים וצופים רבים הגיע הזמן שהוא יספר לכולנו מה עומד מאחורי התופעה. אז בין עריכה לצילום של סרטון נוסף ישבנו לשיחה מעמיקה, תוך שמירה על ריחוק חברתי, כמובן.

להריץ מההתחלה

כמו רבים מאיתנו, דורון נדבק, כאמור, בחיידק המוטורי כבר בילדות. "אבא שלי ז"ל היה פריק של מכוניות" מספר דורון "כבר מגיל קטן היינו עומדים עם המכונית ברמזור והוא היה אומר לי: 'תסתכל במראה ותראה איך שהרמזור מתחלף לירוק וכולם נשארים מאחור". בתחילת שנות ה-90 הוא החל לעבוד באירופה, ובכל פעם שהייתי נוסע אליו הוא היה מחכה לי עם אוטו אחר. אבא שלי היה חובב של מכוניות אמריקניות חזקות, אבל גם מרצדסים, ובייחוד את דגמי M ואלפינה של ב.מ.וו. 
כמו כל ילד שרוצה להרשים את אבא שלו, התחלתי לקנות מגזינים כדי להפגין בקיאות בכל הדגמים והנתונים. עד היום אני מרגיש את הילד הקטן הזה, שמתלהב ורוצה להרשים את אבא שלו, למרות שלצערי הוא כבר לא איתנו".

מתי התחלת לצלם סרטים על רכבים? זה משהו שתמיד רצית לעשות?

"כבר מגיל צעיר אהבתי קולנוע. הייתי נשאב לסרטים בקולנוע ובוידאו, וביליתי שעות בספריות וידאו, מוצא את עצמי בורר סרטים כמו מטורף. כשהתבגרתי נולד בי צורך לתעד ולספר סיפורים כמו בסרטים שראיתי, וכשאתה מחבר בין שתי האהבות הללו זה מה שיוצא. הייתי מתעד את מירוצי הרחוב בישראל ,דוגם את החומרים שעות ארוכות (לפני עידן הדיגיטל) ועורך אותם בשעות הקטנות של הלילה. את הסרטים הראשונים הייתי  מעלה לשרתים מיוחדים, בזמנו לא היה יוטיוב, ואז שולח קישור להורדה לחברי הקבוצה והפורום הסגור של אלי אליהו – שנקרא בזמנו "סקאלה פורום" – שבו התרכז "הגרעין הקשה" של סצנת הרייסים בארץ".

קצת קשה לדמיין את זה היום, אבל לפני עידן הפייסבוק, ובראשית עידן האינטרנט, רוב התקשורת בין אנשים בעלי תחומי עניין משותפים נעשתה בפורומים, ולא בקבוצות פתוחות לכולם. על אחת כמה וכמה – החלפת מידע בתחום "האפור" של שיפורים ומכוניות משופרות – שנחשב בישראל מאז ומעולם, ולמעשה עד היום, מעבר לגבול הלא חוקי. באותו פורום דורון השתמש בכינוי DORON T5 שאיתו הוא חותם את הסרטים שלו עד היום, ולמען הסר ספק – הכינוי הזה הוטבע בזכות (או בגלל) אותה וולוו שבה נהג באותה תקופה.

באותה תקופה אלי היה דמות מאד בולטת בתחום, אבל מאז הוא הוריד פרופיל. אתם עדיין בקשר?

"אלי ואני תמיד נשארנו מאוד קרובים. הכרנו באחד המפגשים כשהוא נהג באימפרזה STI וניצח ב.מ.וו. M קופה חדשה שבדיוק הגיעה באותו זמן ארצה. אני צילמתי מתוך הב.מ.וו. ובאותו זמן היה לנו ויכוח מאד קולני. אבל מעבר לצעקות חיבבנו מאוד אחד את השני. כמה ימים אחר כך נפגשנו והחלטנו לשתף פעולה בפורום שהוא פתח, ואחרי כמה חודשים זה הפך לפורום המוטורי הפעיל ביותר בארץ. רוב האנשים לא יודעים שמאחורי החזות של ה"עמך" והצחוקים בוולוגים – אלי הוא איש מבריק. גאון מטורף שמקפיד על כל פסיק ורואה 200 צעדים קדימה,  מבין תקשורת ויודע איך דברים מתנהלים במדיה".

התקופה ההיא באמת הייתה מיוחדת כי הכל היה מאד מחתרתי ובתולי. יש מכוניות מהתקופה הזו שאתה זוכר במיוחד?

"היו המון מכוניות צבעוניות שנעלמו וכבר לא איתנו, אבל נחקקו עמוק בזכרון. הראשונה היא כמובן הפורשה 911 טורבו של פוסמן, שנחתה פה כאשר הרף היה באיזור ה-400-500 כ"ס למכוניות החזקות באמת. משום מקום פוסמן הנחית עלינו פורשה טורבו מנופחת גמבאללה סטייל, עם מנוע בנוי ובאיזור ה-800 כ"ס עם ניטרו, ושלח את כולם לישון. אחריו כמובן ה-X1/9 המיתולוגית של מומי שהייתה בלתי מנוצחת.  לקח לו 10 שנים לבנות אותה, והיא קיימת עד היום. יש גם את הסיירה קוזוורט של אלי חן כמובן, עם איזור ה-700 כ"ס שהיתה מפרקת אופנועים והיוותה איום רציני על כולם. אלה מכוניות אולדסקול אמיתיות.

אחרונה היא האיבו המטורפת, גם היא של פוסמן, שהוציאה 854 כוחות סוס בגלגלים כבר בשנת 2007, פלוס כמעט 200 כוחות סוס עם ניטרו. הוא הביס את הפיאט הבלתי מנוצחת ב'מפלצות התאוצה', ואפילו ניצח אופנוע ליטר ברחוב ממהירות 60 קמ"ש, כשאני איתו ברכב. חשבתי שאני לא חוזר בחיים מהערב הזה."

אוקי, אז הכל היה תחביב וכיף, אבל מעבר לזה, זה מה שרצית בתור קריירה? להפיק סרטים על מכוניות?

"כן. זה היה חלום פרוע ולא מציאותי שגררתי איתי מתחילת שנות ה-2000, אבל בזמנו לא היו רשתות חברתיות ויוטיוב, אז לא ראיתי שום דרך מציאותית שזה יכול לקרות".

היות שמימוש החלום לא נראה ריאלי באותו זמן, דורון המשיך לצלם סרטים במפגשים אבל במקביל, כמו ילד טוב ראשל"צ, הלך ללמוד משפטים. לדבריו, למרות שהלך לו לא רע, הוא הבין שהמקצוע הזה לא בשבילו, ומהר מאוד נשאב בחזרה לתחום המוטורי. אז הוא הפיק את הסרט, באורך 40 דקות, "מפלצות התאוצה 5" אשר תיעד מירוץ דראג שהוא ואלי הפיקו בסגנון RACE WARS מהסרט מהיר ועצבני. הסרט שלו הרבה יותר קיצוני, עם מכוניות משוגעות ברמה בינלאומית, וכנגד כל הסיכויים הוא הופק כאן, בישראל.

"הסרט הוקרן בהקרנה פרטית ב'יס פלאנט' ברמת גן, ועשה הרבה רעש", מספר דורון. "אבא שלי היה בהקרנה ואמר לי שהוא מדהים, אבל שחסרו לו הסברים שלי על המכוניות. בשעתו אני ביטלתי אותו בזלזול, כי חשבתי שהעיקר הן המכוניות, אבל בדיעבד אני מבין היום שהוא צדק. אחרי שהוא צפה בסרט הוא אמר לי שאם אני לא רוצה להמשיך עם לימודי המשפטים כדאי שאלך ללמוד קולנוע כדי שיהיו לי הכלים ליצור סרטי מכוניות מקצועיים כמו בחו"ל. אבי נפטר בשנת 2009 וזמן קצר לאחר מכן נרשמתי ללימודי קולנוע ופוסט פרודקשן".

בארץ היית מחובר לסצינה, אבל איך יצרת קשר עם כל קבוצות המרוצים בחו"ל?

"כבר לפני 10 שנים, כאשר עידן הרשתות החברתיות החל לתפוס תאוצה, יצרתי קשרים עם קבוצות מרוצים ומתחרים במרוצי רחוב מרחבי העולם, ובעיקר מארה"ב, אשר צפו בסרטונים שהעלתי ל'יוטיוב'. החיבור הכי משמעותי כמובן הוא עם 'טים אינסניטי' בארה"ב, גם כי בראש הקבוצה עומדים שני ישראלים ששאפו להגיע הכי רחוק בתחום מרוצי הדראג, עם מכוניות סדרתיות שנוסעות בכביש הציבורי. בשנת 2014 התקשר אלי חבר בשם אלכס ואמר לי ששני ישראלים עשו היסטוריה בטקסס כאשר הביסו עם ניסאן GTR, במירוץ רחוב, את הלמבורגיני הכי מהירה בעולם. ה-GTR המסתורית הזאת נראתה סטנדרטית לגמרי, ואני יצרתי קשר עם מידן, שנהג בה, ומיד התחברנו."

שבועיים לאחר מכן מצא את עצמו דורון בניו יורק כשהוא מתעד מקרוב, מאחורי הקלעים, את שני הישראלים, ובתוך שנתיים הפכה "טים אינסנטי" לאחת הקבוצות הידועות בתחום מירוצי הרחוב בעולם. במקביל חבר דורון אל בני הרניק והשניים הקימו עמוד בשם "בני ודורון", אשר מהר מאד הפך לסנסציית רשת היסטרית, ולא רק בתחום המוטורי.

הדף 'בני ודורון' זינק בבת אחת, והפך לתופעת רשת יוצאת דופן. איך אתה מסביר את זה?

"המהלך של 'בני ודורון' היה מתוכנן מראש, ולמרות זאת לא צפינו שזה יתפוס בארץ עד כדי כך. ב-2014 סיימתי בדיוק לעבוד על 'המירוץ למיליון' ועל סרט לנטפליקס. הלחץ של עבודה אינטנסיבית בהפקת ריאליטי קשוחה, ושל פיצ'ר דורשני, גרמו לי לתשישות ורציתי לעשות משהו שבאמת מעניין אותי. החלטתי שאם משפיעני רשת בתחום המוטורי מצליחים לעשות קריירה בארה"ב, אין סיבה שתוצרת ישראל לא תעבוד טוב באותה המידה. באותו זמן, בסוף העונה של התכנית, הוזמנתי לביקור קצר במיאמי, אל חבר שבבעלותו מרצדס מקלארן SLR ולמבורגיני מורסילייגו, וכשהגעתי לשם התקשרתי מיד לבני ואמרתי לו שהוא חייב לעלות על מטוס ולהגיע מיד. זה היה מהמקום הכי חברי, שרוצה לחלוק חוויה יוצאת דופן, כי בשבילי זה היה ממש כמו להגיע לדיסנילנד. בני הגיע יום למחרת ונסחפנו למסע חוויותי ומלא התלהבות, כמו ילדים. פחות מחצי שנה אחר כך חזרנו לשם עם מטרה ממוקדת: הדף של "בני ודורון" נוצר, והשאר היסטוריה".

היסטוריה והיסטריה

בתוך ארבעה חודשים, ממש משום מקום, הפך הדף "בני ודורון" לאחד מעמודי הפייסבוק הויראליים ביותר בארץ. הפורמט היה פשוט מאד:  שני חולי הגה שמתלהבים מהעושר המוטורי שנפרש לפניהם, ומדברים עם קהל בגובה העיניים בתוך כדי שכל החוויות המצולמות קורות "במקרה" ומתועדות בטלפון הסלולרי. "בפועל הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים, גם ברמת הקשרים עם קבוצות המירוצים שיצרתי, תכנון התוכן, עבודה על הדינמיקה בדיאלוג בין שני אנשים, וכמובן גם עריכת התוכן".

מהם הסרטונים הכי מופרעים שיצא לך להפיק או לצלם?

"היו כמה כאלה, אבל זה שהשאיר אותי ברעידות היה מירוץ רחוב מול חמישה אופנועי ליטר ספורטיביים משופרים בטקסס, כשאני יושב עם מידן ב-GTR אדומה עם 1600 כוחות סוס בגלגל – וזאת הייתה המכונית היותר חלשה בצי של הסדנא. קצת קודם סיימנו יום מפרך של צילומים במסלול, ואז הוזמנו אל תחנת דלק סודית ביוסטון שבה חיכו לנו תריסר אופנועים משופרים שרצו "לפרק" את ה-GTR המפורסמת. ירדנו לאוטוסטרדה, האופנוענים נעמדו בשורה, מידן נתן להם את הזינוק ואז השתגר מיד אחריהם. עברנו את כל החמישה במכה, בקצב שלא חוויתי מעולם. שבוע אחר כך שיחררתי את הסרט, והוא הפך לויראלי בעולם וגם בארץ".

"הסרטון השני שהשאיר אותי עם צלצולים באזניים היה הסיבוב הרנדומלי עם מידן ב-GTR "גוליית" שלהם, שנבנתה בשיתוף סדנת סוויצר. המכונית הזאת הורידה 2000 כוחות סוס לגלגלים בגדישות, על דיינו. יצאנו לכביש המהיר באיזור ניו ג'רזי, ובפעם הראשונה חוויתי על בשרי תאוצה של מכוניות מירוץ אמיתית שעושה 7 ומשהו שניות לרבע מייל. בכנות, הרגשתי שמשהו בכימיה במוח השתנה אצלי. תאוצה כזאת היא ההפך הגמור מתאוצה לינארית חזקה. האוטו בונה גדישה, ובסל"ד גבוה הכל מתפרץ בבת אחת. הרגשתי כאילו ירו אותי כמו קליע מרובה, ישר ל-300 קמ"ש. זה היה קיצוני מדי, וממש לא כיף, אבל גם התיעוד הזה זכה למיליוני צפיות בארץ ובעולם. צרחתי כמו ילדה קטנה ברכב וזה היה קצת מביך, אבל שווה את זה".

"את הסרטון השלישי הפקתי בשטוקהולם. הגעתי לביקור קצר, ולמרבה המזל חולי הרכב באיזור זיהו אותי מהסרטונים הויראלים. פנה אלי בחור עם לוטוס משופרת, ואמר לי שהוא יכול לארגן לי מפגש מצומצם של כמה מכוניות סופר מיוחדות, ושנעשה סרט. לא אשכח את זה בחיים. הבחור הגיש לי דף נייר ריק ואמר לי "תמלא את רשימת החלומות שלך – 10 מכוניות מהדמיונות הכי פרועים שלך – והן יבואו להילחם ראש בראש. תן לי יומיים לארגן את זה".

חשבתי שהוא צוחק עלי, אבל זרמתי. מילאתי את רשימת החלומות וכתבתי, בין היתר, אאודי קוואטרו 5 צילינדר, קורבט ZR1, פרארי 458, כולן משופרות כמובן, ואפילו העזתי להגזים ולכתוב פורד GT. יומיים אחר כך הוא לקח אותי למחסן נטוש ליד אחד הכבישים הצדדיים, וכל המכוניות ש"הזמנתי" חיכו שם – כולל הפורד GT. כולן משופרות בקיצוניות, עם הספקים באזור ה-1000 כוחות סוס, והם ארגנו שם מעין טורניר "ראש בראש" בין כולם. בסיבוב הראשון של הלוטוס מול הפרארי 458 עליתי לצלם בפרארי, ורק לאחר מכן הבנתי שמי שנהג בה הוא אחת הדמויות המיתולוגיות בסרט המפורסם "GETAWAY IN STOCKHOLM" אשר הפך לקאלט בשנות ה-2000".

החוויות האלו נשמעות מטורפות ויוצאות דופן, אבל איך אפשר לשמור על עניין והתלהבות? הרי לא כל יום אפשר לייצר את אותם שיאי התרגשות, בעיקר כשהרף עולה כל הזמן?

"אי אפשר. ואת זה למדתי בדרך הקשה. צריך להבין שזאת עבודה מאד קשה, ועבודה לכל דבר. בתקופת "בני ודורון" הפקת התכנים היתה סופר אימפולסיבית ומטורפת. היום, בדיעבד, אני מבין שזה הפך למרדף אחר סיפוק יצרים, יצירת חשיפה גבוהה, תפיסת הזדמנויות וכיוצא באלה. המוח מתרגל לאדרנלין גבוה של תאוצות מטורפות, פרסום, תשומת לב מוגברת, ואז – בנפילות המתח – אתה מרגיש לא טוב. תדמיין לעצמך שאתה עולה על מכוניות מטורפות ומקבל מנות אדרנלין של טייסי קרב, ואז אתה צריך לשבת בסטודיו, ברוגע, ולערוך חומרים בזמן שהמוח עוד מתאושש.

היום אני פועל באופן שונה, רגוע יותר, מתוכנן יותר, ובשעות מוגדרות. צריך להבין שאם רוצים להתקדם, כמו בכל תחום – זאת עבודה קשה לכל דבר. אין אצלי תשע עד חמש. לפעמים אני קם ב-7 בבוקר ועובד על תכנים שבוע רצוף עם 4 שעות שינה בלילה".

ההצלחה של "בני ודורון" גדולה והקהל רצה עוד. למה להפסיק?

"הרגשנו שזה מיצה את עצמו. עניין הצחוקים והטירוף ללא גבולות – גם לזה יש תאריך תפוגה. הקהל לא טיפש ומבין מתי "עובדים עליו". אני לא אוהב לזלזל בקהל שצופה בסרטים שלי ולהמשיך ליצור סרטים רק מתוך הרגל. בנוסף, כל אחד מאיתנו משך לכיוונים שונים מבחינת התוכן, והרגשתי שאני חייב לממש את החזון שלי עד הסוף בלי להתפשר. היום אני משקיע 200 אחוז בתכנים: אם זה בכתיבה, בהפקה, בעריכה ובאפקטים, אפילו עריכת סאונד. הכל מתבצע אצלי בסטודיו לתוך השעות הקטנות של הלילה".

MotorHeads היה עמוד שנפתח לפני כמה שנים ולפני מספר חודשים עשית איתו 'קאמבק'. כעת הוא מייצר חשיפות גבוהות אפילו יותר מ"בני ודורון". לאן אתה רוצה לקחת את זה?

"אני רוצה שהתכנים של MotorHeads יחצו את גבולות ישראל ויביאו לסצנה שלנו כבוד גם במדינות הרבה יותר מפותחות מבחינה מוטורית. אני יוצר קודם כל תוכן לקהל המקומי, דוגם את ההיענות, ואז אתרגם אותו לקהל העולמי, בתקווה שיתפוס".

הראיה שלך גלובלית, אבל מה דעתך על התרבות המוטורית בישראל?

"ראשית אין ספק שהיא התפתחה מאד בשנים האחרונות, וזה דבר ענק עבור כולנו, אם כי לא מספיק. כמי שחי את השטח ומכיר את הנהגים והסדנאות, אני רואה פוטנציאל עצום שלא מתממש, וחבל. המכונאים הכי מוכשרים, הפרוייקטים הכי נועזים, והמכוניות הכי צבעוניות – הכל מתבשל כאן מתחת לרדאר בחצי מחתרתיות, והכל בגלל שהגורמים המוסמכים שם למעלה לא מוצאים לנכון לקדם את התחום. כל זה למרות שיש כבר חוק ספורט מוטורי ושלכאורה הכל כבר מוסדר. אנחנו משלמים מיסים מטורפים על המכוניות והחלקים, אבל כנגד כל הסיכויים – בכל זאת יש כאן תרבות מוטורית ענקית. אם דברים ישתנו שם למעלה, ומישהו רק יתאפס על עצמו ויבין שהפוטנציאל של הספורט המוטורי על כל גווניו יכול להיות גדול יותר מכדורגל – אתה תראה כאן פריחה מוטורית וכלכלית. אני מקווה שהתוכן שאני מייצר יעזור לזה לקרות".

אתה מרגיש שהמדיום האינטרנטי דורש ממך דברים שלא היית צריך לתת לפני כן?

"ראשית, אני לא מסתכל על זה כעל הצלחה. במשך 20 שנים אני מפיק סרטים מוטוריים כשהמטרה העיקרית שלי היא לא כסף ולא פרסום.  אני רוצה שקהל הצופים שלי יחווה את החוויה מבעד לעיניים שלי ולדמיון שלי – כמו במאי שמספר סיפור לצופים שלו. אם הצלחתי, אז עשיתי את שלי והסיפוק אדיר.

בעבר הייתי עובד כ"שכיר חרב" מאחורי הקלעים בכל מני הפקות שדרשו אפקטים, עריכות ובימוי, והסיפוק שם מגיע במנות קטנות. כשאתה משגר תוכן שעושה חצי מליון צפיות עם פידבק מיידי, ואתה בפרונט – אתה מקבל כמובן בוסטים אדירים של אנרגיה מהתגובות של הקהל. מצד שני יש לזה צד מסוכן ומנותק מהמציאות. לקח לי זמן להבין את זה, ולהתבונן מבחוץ על התהליך ועל איך אני נשאב לכל העניין הזה. אני מודה שחוויתי גם תקופות לא קלות שבהן לא יכולתי לייצר תוכן מוטורי בגלל נפילות מתח.

היום אני רגוע יותר, מחושב יותר, ועם ראייה ברורה ומדויקת לגבי העתיד בכל הקשור לתכנים שאני רוצה לייצר. מכאן – השמיים הם הגבול".

The post ויראלי בסל"ד גבוה: מהיר ועצבני עם דורון קאופמן appeared first on TheCar.