כך תאר העיתונאי האמריקני לואל תומאס את הקרב שבו הסתערו שלושת גדודי הפרשים הבריטים על הצבא העות'מני הנסוג באחד הקרבות המכריעים של כיבוש ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה. קרב זה, שנערך שלושה ימים לפני שהבריטים כבשו את יפו ואת תל-אביב, נחשב בטעות לאחד הקרבות האחרונים בהיסטוריה שבהם השתמשו בסוסים בעת מלחמה. כנראה שמי שהשריש את הטעות הזאת פשוט לא מכיר את קרבות מלחמת העולם השנייה, את מלחמת קוריאה, ואפילו את הפלישה האמריקנית לאפגניסטן בשנת 2001.

בימי אביב אלה, כאשר משקיפים צפונה מן השכונות הצפוניות של גדרה, אפשר לראות את הפריחה בוואדי קטרה ועל רכס גבעות הכורכר שמתוח מכיוון צפון לצפון-מערב, החל בגבעה שלרגליה ממוקמת אנדרטת הצנחנים, דרך הגבעות שעליהן נטוע קיבוץ גבעת ברנר ועד לשכונות המערביות של העיר רחובות. הרכס הזה, שגובהו המרבי 94 מטרים מעל פני הים, גבוה בכ-40 מטרים מן המישורים שמשתרעים ממערב וממזרח אליו, וקל להבין את המשמעות האסטרטגית שלו במהלך הדורות.

אפשר להפליג בדמיון ולחשוב על כ-3,000 חיילי הצבא העות'מני שזה עתה הובסו בקרבות הקשים על באר שבע ועזה כשהם נאחזים על הרכס בניסיון לעכב את ההסתערות הבריטית, אבל לא יכולים לגלי התקיפה הרכובה ולארטילריה הכבדה. הימים היו ימי תחילת חורף, שעת בין ערביים, רכס הכורכר כולו אפוף עשן וריח אבק שריפה, ושני גדודי פרשים מהבריגדה הרכובה השישית של דיוויזיית היומנרי (מתנדבים בריטים רכובים) מאזורי 'באקס' ו'דורסט' מסתערים ראשונים על המאחזים הטורקיים בכפרים זרנוקה ואל-קוביבה. גדוד היומנרי השלישי, מאזור 'בֶּרקס' משמש להם כעתודה, ומקבל פקודה לרדת מן הסוסים למרגלות הרכס ולהסתער רגלית.

הטורקים לא יכולים למתקפה ונסוגים מכל עמדותיהם למעט אלה שעל חלקו הדרומי של הרכס, שעליו נמצא הכפר מע'אר, ועליו מסתערים לוחמי בטליונים מבריגדה 155 לצד לוחמי גדוד העתודה מברקס. בשעת שקיעה נופל גם כפר זה בידי הבריטים והצדדים מתפנים לבחון את אבדותיהם: 16 חיילים בריטים הרוגים, 114 פצועים, מספר הנפגעים הטורקים לא ידוע אך נאמד ב"מאות רבות" (ההיסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים), וכ-1,400 שבויים טורקים מבינים שהתמזל מזלם.

המחיר שגבו שעות הקרב הבודדות מבעלי החיים האציליים כמעט בלתי נתפש: 265 סוסים מתים, כשליש ממספר הסוסים של הכוחות הבריטים. ההישג הצבאי חשוב: כבר למוחרת נכבשת תחנת הרכבת נחל שורק ומנותק קו התחבורה בין הארמיות השביעית והשמינית של הצבא העות'מני. ביומיים הבאים כובשים הבריטים את עאקיר, לוד, רמלה, ויפו, ומייצבים קו מצפון לנחל הירקון.

גבעות שולטות

משמעות המילה "מע'אר" בערבית היא "מערות", וגבעות מרר, או מעאר, נקראות כך על שם המערות החצובות באבן הכורכר ברכס שסביבו בנויות בימינו הערים יבנה, רחובות וגדרה. בכפר הערבי מֻעָ'אר (מגאר/מראר), כמו גם בכפרים 'זרנוקה' ו'אל-קוביבה' הסמוכים, חיו ערבים שניהלו בתקופה העות'מנית ובתקופת המנדט שגרת חיים עם שכניהם היהודים במושבות הסמוכות, וכמו במקרים רבים אחרים היא ידעה עליות ומורדות.
בתקופת המנדט הבריטי הוכשר משטח נחיתה במישור רחב בסמוך לרכס, והוא התרחב לשדה תעופה צבאי שמוכר לנו כיום כ"תל נוף". הכפר מע'אר קיבל לפתע חשיבות אסטרטגית נוספת מפני שחלש גם על הצומת שמוביל לשדה וגם על הדרך שמובילה דרומה, וידועה כיום ככביש מספר 40.

בתיו הצפופים של הכפר נבנו בדרוג במורד הגבעה, ועל הפסגה נמצא קבר קדוש לתושבים בשם אבו תקה. יש חוקרים שקושרים בין שם הקדוש לשם העיר 'אלתקא' שהתקיימה על גבול נחלת שבט דן, ויש שמזהים ברכס כולו את "הר הבעלה" שנזכר בתיאור גבול שבט יהודה ושבט דן. כך או אחרת, בתחילת מלחמת העצמאות נמנעו תושבי הכפר מלתקוף את התחבורה היהודית שעברה לרגלי הרכס, אבל בפברואר 1948 הותקפו שיירות שנעו על הכביש והערכת היישוב העברי הייתה שהתוקפים הגיעו ממע'אר ומכפר עאקיר.

בשבועות הבאים נכבש שדה התעופה הבריטי על ידי לוחמי חטיבת גבעתי ואילו נציגי "צבא השחרור" – כנופיות ערביות שהגיעו מסוריה – הגיעו אל ראשי אחת החמולות בכפר והסיתו אותם לפגוע ברכוש של גבעת ברנר. כך החל סכסוך דמים בין בני הקיבוץ לבני הכפר אשר הסתייעו בחברי כנופיות מן העיירה יבנא הסמוכה. אנשי הכנופיות הביאו איתם שני מוקשים חשמליים מופעלים מרחוק, והצליחו להפעיל אחד מהם על משוריין ישראלי שבו נסעו שמונה נוטרים. המשוריין נפגע והחל לבעור, מתוך הכפר נפתחה אש שמנעה את החילוץ, ושמונת הלוחמים נהרגו.

עוד באותו לילה בוצעה פעולת גמול נגד הכפר, וכעבור מספר שבועות, במחצית חודש מאי, כבשו אותו כוחות גבעתי וגילו שהכפר פונה מתושביו עוד בתחילת החודש, והוחזק בידי חברי הכנופיות. רוב בתי הכפר נהרסו בידי כוחות צה"ל ועל שטחיו החקלאיים הוקם המושב בית אלעזרי. בשטח הכפר עצמו נותרו על תילם ארבעה בתים, וסביבתו המיידית הוכרזה לימים כשטח הגן הלאומי 'גבעות מע'אר', שאליו נטייל השבוע.

ההיסטוריה המקוצרת

בשטח הגן הלאומי נמצאים שרידי כפר מערות מן התקופה העות'מנית כמו גם שרידים ארכיאולוגיים שמעידים על היסטוריה בת אלפי שנות התיישבות – החל מן האלף החמישי והרביעי לפני הספירה (התקופה הכלקוליתית), דרך מערות קבורה ושברי גלוסקמאות אופייניים לישובים יהודיים במאה הראשונה לפני הספירה ועד למאה הראשונה אחרי הספירה (תקופת בית שני, התקופה הרומית). התיישבות ערבית על רכס הכורכר התקיימה בתקופה הערבית המוקדמת, ולאחר מכן בתקופת מסעו של אבו עלי פאשא בעת מלחמתו בעות'מנים.

שטח הגן הלאומי מהווה בית גידול ייחודי למינים ים-תיכוניים, מדבריים וחופיים, וזה גם חלק מ"מסדרון אקולוגי" – רצף של שטחים פתוחים שמאפשר מעבר של זנים בין אוכלוסיות של מיני חי וצומח.
לפני כשנה וחצי בוצעו עבודות שדרוג בגן הלאומי ובמסגרתן נבנו בו מדרגות, נסללו שבילים והוצבו שלטי הסבר אודות ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, קרבות הפרשים, והערך האקולוגי של האזור. בראש הגבעה הוצב פסל מתכת של פרש וסוסו, לזכר הקרב שנערך במקום.

הכניסה לגן חופשית וללא תשלום, והמסלול שלנו מתחיל במגרש החניה שממנו מטפסים בגרם המדרגות המחודש עד שמגיעים אל בור מים גדול שחצוב בכורכר. מכאן מתעקל השביל שמאלה ולצידו אפשר להבחין במערות. בהמשך יש לבחור אם לפנות ימינה או שמאלה אל מסלול היקפי לא ארוך במיוחד ונוח להליכה. ממרומי הרכס קל להבחין בכביש 40 ובנוף המרהיב שמקושט כעת בצבעי אביב ארץ ישראלי.

משוכות הצבר ה"איומות" עודן צומחות סביב לשטח המקורי של הכפר, וקל לדמיין בעיני רוחנו את מה שהתרחש כאן גם במלחמת העולם הראשונה וגם בקרבות מלחמת העצמאות. מצוק הכורכר תלול, ועל אף שהפרש הגבהים הוא של עשרות מטרים בלבד – קל להבין את חשיבות השליטה ברכס.

השבילים הסלולים מוסיפים לטפס כלפי מעלה עד לשתי בריכות מים גדולות אשר נבנו כחלק ממפעל המים 'ירקון-נגב' אשר הוליך את מי נחל הירקון לישובים החקלאיים בנגב. בדרך לבריכות עוברים לצד שיח אגבה גדול – שיח אשר צומח וגדל במשך כעשר שנים עד לפריחה אחת יחידה בחייו. מן השיח צומחים אשכולות של אלפי פרחים צהובים, אשר מאובקים על ידי ציפורים.

במעלה הכביש מגיעים אל הצינורות הענקיים של קו ירקון נגב ואל מגופים ברזל גדולים, ומכאן יש תצפית נפלאה מערבה לכיוון העיר רחובות, אל שטחים חקלאיים נרחבים, וגם אל העיר אשדוד וארובות תחנת הכח של אשקלון. את הבריכות מקיף שביל שממנו יש תצפית מרהיבה לארבע רוחות השמים. בימי אביב אלה פורחות גבעות הכורכר בשלל פרחים: צבעונים, רקפות, עדעד כחול, תורמוס צהוב, עירית גדולה ועוד. בשטח הגן הלאומי צומחים עדיין צמחי התרבות: צבר, תמרים, עצי שקד ושיחי פרי רבים.

כך מגיעים:

ב'וויז': "גבעות מרר, בית אלעזרי". בניווט אישי: נוסעים על כביש 40 וכחצי קילומטר אחרי אנדרטת הצנחנים לכיוון דרום פונים בפניה שאיננה משולטת לכיוון 'גן לאומי גבעות מרר'.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.

The post טיול לסופ"ש: אל הגן הלאומי גבעות מרר appeared first on TheCar.

ממשית, אשר שמה נובע ככל הנראה מן השם הרומי 'ממפיס', היא העיר הנבטית הראשונה אשר נבנתה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפי הספירה. הישוב התפתח מתוך מעין חאן או מקום לינה לשיירות המסחר שפעלו בין העיר פטרה לבין עיר הנמל עזה, והנבטים החרוצים פיתחו חקלאות ענפה בבקעה שלידה, וגם בשטחים מרוחקים יותר.

לימים התמחו תושבי ממשית בגידול סוסים – בעיקר לטובת הפעילויות בהיפודרומים הרומים ברחבי המדינה, ובשיא פריחתה פעל במקום בית ספר חשוב לאדריכלות ולמקצועות הבנייה.

בתקופה הביזנטית התנצרה אוכלוסיית העיר ונבנו בה כנסיות, אולם כל ההיסטוריה הזאת נגדעה, כאמור, באבחה חדה עם הכיבוש המוסלמי אשר הותיר אותה חרבה ושוממת מאז ועד לתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

מי שמגיע לכאן בימי חול יכול למנות את עצמו כראש העיר: עיר שלמה ממתינה לצעדים שיפיחו חיים בפיסת ההיסטוריה החשובה של חיי מדבר.

בגן הלאומי ממשית יכול מטייל בן ימינו ללמוד אודות העושר התרבותי של הנבטים, ועל המסחר הקדום לאורך נתיב הסחר שנקרא 'דרך הבשמים'.

שיירות של סוחרים פקדו במשך מאות שנים את העיר החשובה הזאת, אשר בנוסף לנתיב ממזרח למערב חיברה גם בין ים המלח ומפרץ אילת לבין מישור החוף, הר חברון, מיצד תמר, מעלה תמר ומעלה פרס.

שיא תפארתה של ממשית היה במאה השנייה לספירה, אז הוקמו בה בתי אבן מרשימים, ובשנת 363 לספירה היא נחרבה ברעידת אדמה ושוקמה על יד הרומאים. בתקופה הרומית המאוחרת, במאות השלישית והרביעית, הוקפה העיר בחומה, ושתי הכנסיות שבה עוטרו בפסיפסים מרהיבים.

על רצפת כנסיה בעיר הירדנית 'מידבא', מפוסל פסיפס מדהים שהוכן במאה השישית לספירה, ועליו "מפת מידבא" אשר מתארת את מפת ארץ ישראל. גם העיר ממשית מופיעה על מפה זו.

תחנות החניה והמנוחה שלאורך דרך הבשמים נועדו אמנם לטובת שיירות המסחר, אבל גם קצת לרעתן: עיקר פרנסתן לא הייתה מן האירוח, אלא מגביית מיסים על הסחורה שעוברת דרכן.

הר של אבנים מסותתות אשר מונח כיום במרכז העיר הוא התוצאה העגומה של הכיבוש המוסלמי שממנו, כאמור, ממשית מעולם לא השתקמה.

בשנת 1956 נערכו באתר חפירות בדיקה ראשונות, ובשנה שלאחר מכן הסתערו עליו משלחות של ארכיאולוגים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ולימים גם של רשות הגנים.

בשנת 2005 הוכרזו דרך הבשמים והערים שלאורכה כאתר מורשת עולמית על-ידי אונסקו.

אם תחדדו את השמיעה ותדמיינו את המראות תוכלו לשמוע את קול הגמל הזכר, החרחור ונחירת החיזור שלו אל הנאקה, ואם יד הדמיון כבר מציירת לכם דמויות תוכלו לדמיין גם את המולת השוק במעלה, ליד מבני האבן. עם מעט מאמץ תוכלו לדמיין גם שיירת גמלים שהגיעה זה עתה אל שער העיר, מכוסה באבק מדבר. הסוחרים מורידים את הגמלים לכריעה, פורקים את המשא, ומצגים אותו בפני קהל הקונים שמתקרב כדי לחזות בחידושים שנושאים איתם נוודי המדבר.

במעבר חד לימינו צריך לשבח את דורות החוקרים והמשחזרים שעסקו במלאכת השחזור והצגת ימיה המפוארים של ממשית, בזכות עמלם שוחזרה הכנסייה המערבית ואפשר כעת לחזות בפסיפס הנהדר שמעוטר בדגמים גיאומטריים ובכתובות הקדשה. המבקרים (הכניסה בתשלום) מקבלים דפדפת מסודרת ועליה שרטוט מפת הרחובות, עם מקרא שמתאר את המבנים השונים.

כך מגיעים: נוסעים על כביש 25 שמחבר את דימונה אל ים המלח, ומגיעים אל הכניסה לאתר שנמצאת כשישה קילומטרים ממזרח לדימונה.
האתר פתוח לסיורים, בתשלום. בימי הקיץ והחופש הגדול מתקיים במקום שוק נבטית. גן לאומי ממשית, 08-6556478.

בסביבה 1: בכניסה אל הכביש שמוליך לממשית ישנו פיצול דרכים אל כביש קטן שמוליך לחוות גמלים. המקום מנוהל על ידי אריאל אולמן ורעייתו, ואריאל נחשב למומחה בחיי מדבר, חיי הבדואים ובגידול ואילוף גמלים.
זהו אתר לחובבי שקט ושלווה מדברית: בין צמחיית המדבר פזורים מבנים קטנים, חדרים לאורחים שמעדיפים להתנתק מטלוויזיה ורדיו ולשבת ליהנות מנוף של מיליון כוכבים בלב המדבר.
מן החווה אפשר לצאת למסעות רכיבה על גמלים, ושם אפשר ללמוד על האוכל המקומי ועל צניפת הגמל. בנוסף פועלת שם גם תחנת איסוף של ההולכים על שביל ישראל. חוות הגמלים בנגב, 08-6552829.

בסביבה 2: אורכו של שביל התצפית על נחל ממשית הוא כ-18 ק"מ ורובו לאורך נחל ממשית אשר חצב את דרכו באדמת המדבר בדרכו להתאחד עם נחל חתירה שחותך את המכתש הגדול.
הנבטים בנו שני סכרים מדהימים בערוץ הנחל, מהם נותר כיום רק הסכר התחתון, וזאת לטובת פיתוח החקלאות המדברית המפוארת שבה התפרסמו.

The post טיול לסופ"ש: אל ממשית appeared first on TheCar.