אחד המסמכים התמימים לכאורה אשר "מפיל" מבוטחים לא מעטים בתביעות כנגד חברות ביטוח הוא "כתב ויתור ושחרור" – לרוב נוסח סטנדרטי שחברת הביטוח מחתימה עליו את מקבל הפיצוי, ולפעמים הוא מופיע אפילו כהערת אגב על גב הצ'ק שמועבר אליהם.

מטרת מסמך כזה טובה וברורה: לסגור אחת ולתמיד את ההתדיינות בין הצדדים בתביעה ספציפית, וזאת מבלי שיתאפשר דיון נוסף אשר יעסיק את כל הצדדים ולפעמים גם את בתי המשפט.

אלא שיש שתי בעיות עם "כתב ויתור": ראשית, בהיעדר השכלה משפטית לא כל מי שחותם עליו מבין לעומק את משמעות החתימה, ובמיוחד את העובדה שהיא חותמת את הגולל על האפשרות לפתוח מחדש את ההליך, ושנית – שבמידה רבה היא חד צדדית, שכן חברת הביטוח עשויה לתבוע מבוטח שקיבל פיצוי אם התגלו לה עובדות מהותיות שנוגעות לתביעתו, בעוד שלמבוטח אין כמעט כל אפשרות מעשית לעשות דבר דומה.

אלא שלא תמיד זה המצב, כפי שקבעה לאחרונה השופטת אפרת אור אליאס מבית משפט השלום בתל-אביב, שפסקה שכתב ויתור שנחתם מול חברת הביטוח אליהו לא תקף.

פרשה זאת החלה בתאונת דרכים שבה קיפח מבוטח של חברת 'אליהו' את חייו, והיורשות שלו הגישו תביעה לקלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו למכונית המבוטחת.
חברת הביטוח הסכימה לשלם סכום של קרוב ל-22 אלף שקלים ואף שלחה את ההמחאה לעורך הדין של היורשות, אולם לאחר מכן ביטלה את ההמחאה ושלחה להן מכתב שבו נכתב שכתב הויתור שעליו חתמו "לא נחתם בנוכחות עו"ד. למען הסר ספק, שטר שאינו נחתם בנוכחות עו"ד אינו קביל מבחינתו".

במקביל, לאחר שעזבו את עורך הדין שאליו פנו במקור ועברו אל עורך דין אחר הסתבר להן שסכום הפיצוי שהוצע להן נמוך מהותית מן הסכום שלדעתן מגיע להן, ומכיוון שחברת הביטוח סרבה לשלם אותו הן תבעו את 'אליהו' בבית המשפט.

מסמך לא תקף

כדי לדחות את תביעת היורשות טענה חברת 'אליהו' שבין הצדדים הושגה הסכמה, ומרגע שנחתם כתב ויתור אין להן עוד כל זכות לתבוע אותה, ודאי לא על סכום גבוה מסכום הפשרה.
בכתב ההגנה טענה 'אליהו' שחתימת התובעות על כתב הקבלה מעידה על גמירות דעתן וקיבול הצעתה לסילוק התובענה וכן שכתב הקבלה החדש שהונפק היה זהה לחלוטין לזה שנחתם ואין לראות בו הצעה חדשה.
עוד טענה אליהו שהיא לא הייתה רשאית לטעון שכתב הקבלה שנחתם לא קביל, כפי שנטען על ידה בפועל, וכי את המונח "לא קביל" יש לפרש ככזה שמעיד על פגם טכני לכל היותר ולא מעיד על פגיעה מהותית בהתקשרות החוזית בין הצדדים. חברת הביטוח הסבירה את ביטול הצ'ק בכך שבירור טלפוני עם עורך הדין של התובעות גילה לה שהן סיימו את ההתקשרות איתו.

התובעות, מנגד, טענו שהן דחו את הצעת הפיצוי של 'אליהו' כבר בזמן אמת, וכי כתב הקבלה והשחרור לא הושלם ואיננו מחייב. לטענתן, גם אם נראה בכתב הקבלה כהצעה, הרי שלא היה קיבול להצעה הזאת ואף חברת 'אליהו' עצמה ציינה שכתב השחרור, כפי שנחתם, לא קביל מבחינתה ולא שילמה את הפיצוי.

שיטת "מצליח"?

לטענתן הנתבעת, עוד בטרם סוכם על הסכום שהועבר לעורך הדין הראשון בהמחאה שבוטלה העבירה אליהן 'אליהו' כתב סילוק אחר, על סך נמוך יותר של 10,000 ש"ח, והן לא חתמו עליו, ולטענתה הדבר מדבר בעד עצמו (ומעיד לכאורה על סוג של "שיטת מצליח" – משלוח כתב ויתור על סכום נמוך מזה שמגיע בפועל למבוטח בתקווה שזה יתחום עליו וכך תיסגר התביעה – ב.ב).

במהלך ההליך שבו נתבעה חברת 'אליהו' היא הפקידה בקופת בית המשפט את סכום הצ'ק המקורי, אשר בוטל כאמור, בערך הנומינלי שלו משנת 2012 וללא הפרשי הצמדה וריבית עד לשנת 2016. לטענת התובעות, זה לבד מעיד על כך שב'אליהו' לא סבורים שסכום זה מייצג הסכמה לכאורה שהתקיימה במקור בין הצדדים.

"אימות חתימה על ידי עורך דין על כתב הקבלה", טוענות התובעות, "הוא מהותי מאין כמותו ולא מדובר בפגם טכני – וגם הנתבעת סבורה כך, כפי שאפשר ללמוד מדרישתה לחתום על כתב קבלה חדש ומן ההימנעות שלה מביצוע תשלום". התובעות טענו גם שסכום הפשרה מוטה באופן קיצוני לטובת 'אליהו', וכי כמבטחת חלה עליה חובת תום לב מוגברת ועל כן אל לה לנסות לאכוף פשרה שהתובעות לא מקבלות.

אליהו טענה מנגד כי חזקה על עורך הדין (הראשון) שהסביר לתובעות את משמעות החתימה שלהן – גם אם הן לא חתמו על כתב הויתור בנוכחותו, וחזקה על התובעות שלו סברו שסכום הפשרה מקפח אותן הן לא היו חותמות עליו.

אלא שהשופטת אפרת אור אליאס דחתה את הטענה וקבעה שכדי שכתב ויתור יהפוך להסכם מחייב בין הצדדים הוא חייב להיחתם בנוכחות עורך דין, וחברת הביטוח חייבת לשלם בפועל את הסכום שהוסכם עליו.

"כתב קבלה", כתבה השופטת אור אליאס בפסק דינה, "בעיקרו הוא חוזה לכל דבר ועניין. על מנת שחוזה ישתכלל בין צדדים נדרשים הצעה וקיבול. כן נדרשת מסוימות בהצעה וגמירות דעת הצדדים להתקשר באותו החוזה… השאלה היא האם כתב הקבלה שלפני עומד בדרישות האמורות ולדידי התשובה לכך שלילית".

השופטת מציינת ש'אליהו' לא קיבלה את כתב הקבלה, מפני שהוא לא נחתם בנוכחות עו"ד, ושהיא לא שילמה לתובעות, ומכאן שהיא עצמה לא ראתה בכתב הקבלה החתום משום חוזה מחייב.

"משמע, מקום שלא מולאו כל התנאים המפורטים על ידי התובעות כמקשה אחת לא ניתן לראות בכך משום קיבול, ומשכך לא השתכלל הסכם מחייב… אישור עורך הדין בהתאם לתנאים המפורטים בכתב הקבלה הם בבחינת תניה ככל התניות בהסכם שבין הצדדים. איני רואה בכך משום אישור פורמלי וטכני, קל וחומר כאשר הנתבעת עומדת על כך שבמסגרת האישור עורך הדין יאשר שהוא הסביר לתובעות את תוכן ההסכם…
התנהגות הנתבעת כפי שהיא מפורטת לעיל… מלמדת באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי גמירות הדעת של הנתבעת הייתה כי לא ראתה בכתב הקבלה, כפי שנחתם, משום הסכם מחייב".

השופטת אור אליאס אישרה את המשך ההליך המשפטי של התובעות כנגד חברת 'אליהו', וחייבה אותה בתשלום 4,000 שקל הוצאות משפט.

ת"א 23717-10-15

The post כתב ויתור: זה לא גמור עד שזה נגמר appeared first on TheCar.

בנימין בן סימון, הרשם הבכיר בבית משפט השלום בירושלים מכה שוב את חברות הביטוח ומסמן את עצמו כמי שמפגין חוסר סבלנות כלפי התעמרות שלהן במבוטחים ובבעלי הרכב.

בן סימון חייב לאחרונה את חברת הביטוח מגדל לפצות בעל רכב שנפגע בתאונה שנגרמה בגלל נהגת שהייתה מבוטחת אצלה במלוא ירידת ערכו המסחרי של הרכב (15%), כפי שקבע שמאי מטעם בעל הרכב, ובנוסף לכך חייב אותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 11,000 ש"ח.

מכוניתו של התובע נפגעה בתאונה בצומת מרומזר כאשר הוא נסע באור ירוק ומבוטחת של מגדל נסעה באדום ופגעה בו עם מכוניתה.

עובדות אלה לא בלבלו את נציג מגדל, אשר טען בבית המשפט כי לתובע, שנסע כאמור באור ירוק – יש אשם תורם בגרימת התאונה מפני שהוא "נהג ברשלנות בצומת".

בן סימון מציין בפסק דינו שלא מצא כל ממש בטענה זו.

בדיון בבית המשפט טען התובע שבעקבות התאונה הוא פנה לחברת מגדל, המבטחת כאמור של המכונית הפוגעת, והציע לאנשיה ששמאי מטעמם יבדוק את מכוניתו. משלא נענה במשך חודשיים הוא הזמין שמאי מטעמו אשר קבע שהנזק שנגרם לרכב עומד על 37,665 שקל, לא כולל ירידת ערך.

לאחר תיקון המכונית היא נבדקה על-ידי שמאי נוסף, אשר קבע לה ירידת ערך בסך 20 אלף שקלים, שהם כ-15% ממחיר המחירון.

בעל הרכב הנפגע תבע בבית המשפט את הנהגת הפוגעת ואת חברת הביטוח שלה, מגדל, בסכום של 65,708 שקל שכולל את עלות התיקון, ירידת הערך, שכר השמאים ועוגמת הנפש שנגרמה לו.

מגדל, שסרבה לשלם את הסכום הנתבע, טענה שעל הנהג הנפגע לשאת בלא פחות מרבע מעלות הנזק בגלל רשלנותו, לטענתה, של התובע. שמאי מטעמה העריך את ירידת הערך שנגרמה למכונית לאחר הפגיעה והתיקון רק ב-6.5%, ולא ב-15% כפי שקבע השמאי מטעם התובע, אבל באותה נשימה קבע גם שהתיקון שבוצע ברכב היה לקוי, לכן יש להחזירו למוסך לתיקון ליקויים אשר לא יגדילו לאחר מכן את ירידת הערך של המכונית.

לא מחפף

הרשם הבכיר בנימין בן סימון פרסם פסק דין ארוך ומפורט, על פני 20 עמודים, ובו הוא מתייחס ל"תולדות ירידת הערך" מאז שנקבעה "הלכת מוריאנו" בעניין זה  והחלטות 'ועדת ששון' שקבעו שיטה לקביעת ירידת הערך הטכנית של כלי רכב לאחר תאונה.

בסיכומו של ניתוח מעמיק פסק בן סימון שבבואו לבחור בין שיטות החישוב השונות של השמאי מטעם חברת הביטוח (שבחר ב'ירידת ערך טכנית' בהתאם ל'ועדת ששון') לבין זו של השמאי מטעם התובע, שבחר ב'ירידת ערך מסחרית' (ההפסד של בעל הרכב המתוקן כאשר ינסה למכור את מכוניתו בשוק החופשי) הוא מעדיף את הדרך השנייה.

בן סימון דחה את טענת 'מגדל' לפיה לרכב נגרם רק נזק קל שלא כולל "פגיעת שילדה", בין השאר לנוכח העובדה שתוצאות בדיקת הרכב במכון בדיקה (לאחר התיקון) מעידות על כך שלמכונית נגרמו ליקויים בעלי משמעות גבוהה במרכב ובשלדה, כולל סימני מתיחה בתחתית הרכב.

בסופו של יום קיבל בן סימון את התביעה במלואה וחייב את מגדל לשלם לבעליו  65,704 שקל בקיזוז 35,095 שקלים שכבר שולמו לו.

בנוסף חויבה מגדל לשלם הוצאות משפט בסכום של 5,000 שקל ושכר טירחת עו"ד בסכום של 9,000 שקל.

תא"מ 6944-03-15

The post לבית המשפט נמאס משיטת מצליח appeared first on TheCar.

לפעמים נוצר הרושם שלחברות ביטוח אחדות יש "קוד התנהגות" לפיו ברירת המחדל שלהן גורסת שמבוטח שתובע אותן הינו רמאי אשר מנסה להוציא מהן כספים שלא כדין.

בחיי היום יום מתבטאת התנהלות כזאת באופן שבו חברות אלה דוחות תביעות – אף אם סכומי הנזק נמוכים – מבלי שיש בידן הוכחות לחוסר הגינות או לכוונת מרמה מצד המבוטחים.

בתי משפט העירו לא אחת שנראה שההיגיון שמוליך את השיטה הזאת, מצד החברות, הוא הנחת עבודה אצלן שלפיה יעדיף תובע שלא להתמודד מולה בהליך משפטי יקר ומייגע, ותחת זאת יעדיף לוותר התביעה או להתפשר.

למרות זאת, גם כאשר הן מפסידות בבית המשפט לא תמיד נגרם להם נזק כלכלי כואב מספיק כדי לשכנע אותן שלא לשוב ולהשתמש ב"שיטח מצליח" כזאת.

שני הצדדים של המטבע הזה נמצאים בפסק דין שכתבה לאחרונה השופטת דרורה בית אור מבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם נפגשו נציגי חברת הביטוח מנורה מבטחים עם מבוטח שלהם.

הפרשה הזאת החלה כאשר מבוטח של מנורה רצה לעשות מבחן רישוי שנתי במכוניתו ("טסט") ולפני שיצא לדרכו (כך לטענתו) הוא התקשר אל סוכן הביטוח שלו כדי לחדש את פוליסת ביטוח החובה – שבלעדיה אי אפשר לבצע טסט – ואת ביטוח ה"צד שלישי" שלו.

לרוע המזל, בהיותו במכון הרישוי פגע המבוטח במכוניתה של בעלת רכב אחרת, אולם כאשר הוא פנה לחברת מנורה בתביעה לשלם לבעלת הרכב הנפגעת את המגיע לה – נדחתה תביעתו על-ידי אנשי מנורה שטענו שבעת קרות התאונה לא היה לו ביטוח בתוקף. לדבריהם, רק לאחר הפגיעה ברכב האחר מיהר המבוטח להקים פוליסה כזאת – במטרה להוציא מהחברה כספים במירמה.

המעניין במקרה זה הוא שחברת מנורה התמידה בסרובה לפיצוי המבוטח למרות שסוכן הביטוח תמך בגירסתו והעיד שהוא רכש את פוליסת ביטוח החובה והצד השלישי עוד לפני שיצא אל מכון הרישוי, ולמרות העובדה שבמכון רישוי אי אפשר להתחיל את תהליך המבחן לפני שמציגים פוליסת ביטוח חובה בתוקף.

המבוטח פיצה בעצמו את בעלת הרכב על הנזק שגרם לה, ונאלץ לפנות אל בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם תבע מחברת מנורה 4,797 שקל תמורת הנזק וכן בגין הוצאות שנגרמו לו בגלל סרובה של החברה לפצות אותו.

השופטת דרורה בית אור קבעה שחברת הביטוח לא הוכיחה את טענותיה בדבר נסיון רמאות, ובפסק דינה היא מציינת שחברת מנורה לא עמדה בנטל ההוכחה כי התאונה ארעה לפני חידוש הביטוח.

"כפי שציין סוכן הביטוח בבית המשפט, הביטוח נכנס לתוקף באותו רגע בו התובע מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו ותעודות הביטוח שוגרו אליו. מאותו רגע ואילך החובה היא על חברת הביטוח, שהיא המבטחת, לכסות נזקים בהם נשא התובע, שכן הביטוחים שלו כוללים גם ביטוח צד ג'. אשר על כן, מצאתי כי יש מקום לקבל את התביעה של התובע כנגד מנורה. התביעה נגד הסוכן נדחתה.

בסיכומם של דברים קבעה השופטת שחברת מנורה תפצה את המבוטח בסך של 2,277 ש"ח בלבד, היא דחתה את התביעה לתשלום שכר טירחת עורך דין של צד ג, וכן חייבה את חברת מנורה לשלם לסוכן שלה 500 ש"ח כהוצאות משפט.

בסיכומו של יום גילתה ככל הנראה חברת מנורה ש"שיטת מצליח" אכן מצליחה: אפילו אם רק 50% מן המבוטחים שלה היו נרתעים מבזבוז הזמן שכרוך בניהול משפט על סכומי כסף קטנים יחסית – ו-50% הנותרים מקבלים מבית המשפט את מה שממילא מגיע להם בדין, העלות היחידה של החברה היא שכרו של נציגה בבית המשפט (שלפי התקנות אסור שיהיה עורך-דין אלא נציג ללא הסמכה משפטית, לכן גם שכרו לא גבוה במיוחד).

לא מיותר לציין שלאחרונה הוצעה הצעה לפיה ייקבע "מכפיל" כלשהו שבו יוכפל סכום הפיצוי שבית משפט יהיה חייב לפסוק לטובת מבוטחים – במקרים שבהם תביעת הביטוח שלהם נדחתה באופן שרירותי וחסר בסיס על ידי המבטח. שיטה זאת אמורה להניא את המבטחים מלפעול ב"שיטת מצליח".

ת"ק 52679-06-15

The post בית המשפט לחברת מנורה: לא כולנו רמאים appeared first on TheCar.

המחיר של זעם בדרכים: רוכב שכעס על נהגת ושבר את מראת הצד של רכב השטח שלה, הורשע בגרימת נזק במזיד. בית המשפט לתעבורה בתל אביב הרשיע את הרוכב, לאחר שקבע כי "גם אם נניח כי זעמו התעורר משום שהג'יפ המפואר – לשיטתו – חסם עם המראה הימנית את נתיב נסיעתו, ברור כי הנאשם לא היה רשאי 'לחנך' את המתלוננת ו'להענישה' באמצעות שבירת המראה הימנית של רכבה".

לפי עדות הנהגת, שהייתה בזמן המקרה בחודש השמיני להריונה, הרוכב עצר ליד רכב השטח שבו נהגה, ולאחר מכן "הוא הרים את הקסדה… ואז הוא אמר לי 'את יודעת כמה המראה הזו עולה?'… לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. הוא לקח את היד שלו, ודפק אותה (את מראת הצד, ש.ה) ושבר אותה. ואני לא הבנתי מה קרה. מה עשיתי. אני לא רגילה לאלימות הזו".

הרוכב ניסה לטעון להגנתו כי הנהגת טעתה בזיהוי, אך לחיזוק גרסתה העיד נהג אמבולנס שנסע מאחור. "פתאום (עצר) לידי אופנוע, הסתכל עלי כשהוא בעצבים", סיפר הנהג. "הוא עזב אותי. הסתכל לתוך הג'יפ הלבן של הגברת. לא הבנתי מה הוא רוצה בכלל ממנה. הוא צעק, ואחרי כמה דקות של דיבורים בפקק הוא פתאום נתן מכות למראה עד שהפלסטיק נפל והמראה נפלה למטה… הוא נתן גז וברח בין המכוניות".

השופט שאול אבינור קבע שאין לייחס חשיבות לכך שהנזק שנגרם היה קל ותיקונו לא היה יקר. "אמנם הנזק הכספי אינו רב, והמתלוננת לא נשאה בו באופן ישיר משום שמדובר ברכב מהעבודה", כתב השופט בהכרעת הדין. "יחד עם זאת, ההיבט הכספי אינו העיקר. העיקר הוא הפגיעה החמורה בתחושת הביטחון בדרכים, כאשר האזרח מן השורה הופך באקראי לקרבן להתנהגות בריונית".

אין לגיטימציה להתנהגות בריונית ומופקרת
את המקרה מתאר השופט אבינור מנקודת מבט שללא ספק מזדהה עם הנהגת. "אישה מן היישוב, בהריון מתקדם, נוסעת לתומה ומקשיבה למוזיקה", כתב השופט בהכרעת הדין. "לפתע צץ הנאשם… מלא זעם, בין אם על התנהלות התנועה באופן כללי ובין אם על נהיגת המתלוננת באופן ספציפי. ללא כל פרובוקציה תכופה, מכלה הנאשם את זעמו ברכבה של המתלוננת, חובט בו בחזקה וגורם לו נזק".

השופט אבינור אמנם הרשיע את הרוכב בעבירה של היזק לרכוש במזיד, אך קרא למחוקק להרחיב את סמכויות השופטים בכל הנוגע לתופעות של "זעם בדרכים". לדבריו, "המצב החקיקתי כיום, שבעטיו כתבי אישום בגין התנהגויות כאלה מוגשים ככלל בעבירות של היזק בלבד, אינו מביא לידי ביטוי משפטי את חומרתן המלאה… מצב חקיקתי זה אף עלול לשדר מסר מטעה של סלחנות כלפי התנהגויות בריוניות כגון אלה, כביכול עסקינן במעשי משובה קלי ערך, שניתן לגלות הבנה לביצועם".

כדוגמה למצב חקיקתי ראוי, מביא השופט אבינור את החוק במדינת קליפורניה בארה"ב, שבה מוסמך בית המשפט לפסול את רישיונם של נהגים שמורשעים בעבירות של "זעם בדרכים" (road rage). השופט אבינור גם מציין שבתי משפט בקליפורניה מוסמכים על-פי חוק לשלוח נהגים לתכניות טיפוליות שמתאימות למי שמורשע בעבירות של "זעם בדרכים".

בהכרעת הדין מתייחס השופט אבינור באריכות לתופעות של "זעם בדרכים". לדבריו, "יש המתייחסים בסלחנות לתופעה של 'זעם בדרכים'… יש אף התולים את התופעה בריבוי כלי הרכב בעולם המודרני. ואמנם, אין לכחד כי ריבוי כלי הרכב בשנים האחרונות גורם לגודש תנועה היוצר תקלות מרובות, החל מחסר מתמיד במקומות חניה, עבור בעיכובים שונים ומשונים בנסיעה וכלה בפקקי תנועה מורטי עצבים".

השופט אבינור מודה כי יתכן ש"ריבוי כלי הרכב בעולם המודרני" אכן מהווה רקע למחלוקות בין נהגים, אך אין בכך משום הצדקה להתנהגות שמיוחסת לרוכב האופנוע שהורשע בהיזק במזיד. "אין בתקלות כגון אלה (שנובעות מריבוי כלי הרכב, ש.ה) כדי להוות אמתלה, קל וחומר לגיטימציה, להתנהגות בריונית ומופקרת בכבישים ולביצוע של עבירות פליליות", סיכם השופט.

The post רוכבים, היזהרו: מראת הרכב שתישברו בהתקף זעם תעלה לכם ביוקר appeared first on TheCar.

לפני קצת יותר משלוש שנים וחצי נתפס ס' כאשר הוא נוהג במהירות של 199 קמ"ש, בכביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 110 קמ"ש. ביוני 2014 הורשע בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, ובפברואר 2015 נגזר דינו: על ס' הוטלו עונשי מאסר בפועל לשלושה חודשים, פסילת רישיון נהיגה בפועל לחמש שנים ותקופות מאסר ופסילת רישיון על-תנאי.

ס' הגיש ערעור על גזר דינו, ולפני כחודש וחצי קיבל בית המשפט המחוזי-מרכז את ערעורו באופן חלקי. לפי החלטת השופטת נגה אהד, עונש המאסר בפועל קוצר ל-60 יום, ותקופת פסילת הרישיון קוצרה לארבע שנים. עם זאת, השופטת אהד הבהירה כי יש לתת "משקל משמעותי לעובדה שהמבקש נסע במהירות המתקרבת לכפל המהירות המותרת, ומשמעות הדבר היא שהמבקש התעלם, או שהיה אדיש, לתוצאה האפשרית מנהיגה במהירות שכזו".

כאשר לנגד עיניו ניצבת תקופה של חודשיים מאחורי סורג ובריח, מיהר ס' והגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת עורך דינו, בית המשפט המחוזי טעה "בקביעתו כי המבקש פעל מתוך 'החלטה מודעת' ולא בהיסח הדעת בלבד". את טענתו נימק עורך דינו של ס' כך: "המהירות (ש)בה נסע הייתה אכן גבוהה, ואולם לא התקרבה לרף של כפל המהירות המותרת".

השופט אורי שהם לא ממש הבין את הדקדקנות המתמטית של ס' ועורך דינו. בהחלטה שבה דחה אתמול (א') את בקשת רשות הערעור, הבהיר השופט שהם כי ס' "טוען למעשה בהקשר להפניה (לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, ש.ה), כי יש לאבחן את עניינו מנסיבות המקרה שם, וזאת מכיוון שמהירות נסיעתו לא הגיעה לכפל המהירות המותרת. ואולם, אין חולק כי המהירות בה נהג המבקש הייתה אכן גבוהה מאוד, מהירות שאף הוגדרה (בפסיקה האמורה) כ'מהירות קצה'".

ובמלים פשוטות: בית המשפט העליון דחה את טענת ס' ועורך דינו, לפיה אפשר להגיע למהירות של 199 קמ"ש בהיסח הדעת. למעשה, בית המשפט גם דחה מכל וכל את הטענה שעולה מדבריהם של ס' ועורך ודינו, ולפיה רק מהירות כפולה (בדיוק) מהמהירות המרבית המותרת יכולה לבסס חזקה לפיה הנהג פעל מתוך החלטה מודעת לעבור על החוק.

בנוסף, השופט שהם דחה את ערעורו של ס' בכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל עליו. "מקרה זה איננו בא גם בגדר החריג להתערבות בחומרתו של העונש", כתב השופט שהם. "גזר הדין נקבע על בסיס מכלול של שיקולים, וביניהם – המהירות בה נהג המבקש, הסכנה הנשקפת מנהיגה כאמור, ועברו התעבורתי של המבקש… לחובתו 130 עבירות קודמות, כאשר 35 מתוכן הן עבירות של נהיגה במהירות מופרזת".

ואם לא די בכל זאת, השופט שהם גם דחה טענה שהעלה עורך דינו של ס', ולפיה ראוי היה לשקול לאפשר לו לרצות את עונש המאסר בפועל בדרך של עבודות שירות. "בית משפט זה כבר קבע בעבר כי אין מניעה להטיל עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח על עברייני תעבורה במקרים חמורים במיוחד", סיכם השופט שהם, "גם כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש או לגוף".

The post אפשר להגיע ל-199 קמ"ש בהיסח הדעת? appeared first on TheCar.

האם ועדת השרים לענייני חקיקה תאשר הצעת חוק שתאפשר החרמת כלי רכב של נהגים שיורשעו בנהיגה בחוף בניגוד לחוק? הוועדה תדון ביום ראשון הקרוב (1.11) בהצעת חוק שהגיש ח"כ מיקי לוי, ואשר קובעת שבית משפט יוסמך להורות על החרמת כלי הרכב של מי שיורשעו בנהיגה אסורה בחוף לתקופה של עד 120 ימים.

למרות שמדובר בהצעת חוק פרטית של חבר כנסת מהאופוזיציה, סיכוייה לזכות באישור ועדת השרים לענייני חקיקה נחשבים דווקא לגבוהים. ראשית, הצעת חוק זהה שהוגשה בכנסת הקודמת אושרה בוועדת השרים ביולי 2014. שנית, השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הצהיר לאחרונה שיתמוך ביוזמות חקיקה פרטיות שיחמירו את הענישה של נהגים שיורשעו בנהיגה בחוף בניגוד לחוק.

בדיון שנערך במליאת הכנסת בעקבות תאונה שבה נדרסה אישה במרחק קצר מקו המים, הבהיר השר ארדן כי "אני חושב שכל מי שמתקרב, חוצה קו מסוים, מהחוף, יש צורך להשבית את רכבו לתקופה מסוימת, וגם להרחיק אותו ממנו, בדומה למה שהיום נעשה על נהיגה בשכרות… כל יוזמה כזו (שתאפשר החרמת כלי רכב, ש.ה) שתבוא גם מהכנסת, תישקל בחיוב".

החוק מאפשר כיום לבית משפט להשית על נהג שמורשע בנהיגה אסורה בחוף קנס של עד 75,300 שקלים, וכן לשלול את רישיונו. עם זאת, בתי המשפט אינם ממצים את הדין עם נהגים. לפי פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מתחם הענישה לעבירת נהיגה בניגוד לחוק בחוף שנמצא בשמורת טבע נע בין 3,000 ו-7,000 שקלים, ומתחם הענישה למי שמורשע בנהיגה בחוף שאינו נמצא בשטחה של שמורת טבע נע בין 2,000 שקלים ו-5,000 שקלים.

בדברי ההסבר של הצעת החוק של ח"כ לוי נכתב כי "תיקון זה (לחוק הקיים, ש.ה) נדרש לאור נתונים של משטרת ישראל והרשות הלאומית (לבטיחות בדרכים), מהם עולה כי במקרים רבים, למרות פסילת רישיון הנהיגה, ממשיכים נהגים שרישיונם נפסל לנהוג, תוך זלזול בוטה בחוק ובחיי אדם. תיקון זה מבטא את ההכרה בחומרתה ובהשלכותיה המזיקות של עבירת הנהיגה בחוף הים".

החמרת הענישה מועילה? לא בטוח
למרות שהחמרת הענישה בגין עבירות תנועה בכלל ועבירת נהיגה אסורה בחוף בפרט זוכה לרוב לתמיכה ציבורית נרחבת, כלל לא ברור מה התועלת של הצעת החוק שהגיש ח"כ לוי. אחת הבעיות העיקריות של החמרת הענישה המוצעת היא האכיפה הדלילה שמבוצעת נגד נהגים שנוסעים בחופי הים בניגוד לחוק.

שלא במפתיע, במשרדי הממשלה סבורים שהיקף האכיפה דווקא מספק. "(את) רוב האכיפה (אנחנו) עושים באמצעות רשות הטבע והגנים", הסביר בכיר במשרד הפנים בדיון שערכה ועדת הפנים והגנת הסביבה ב-2013. "אנחנו מכשירים אותם (את הפקחים, ש.ה) וגם את הרשויות המקומיות. למעשה איסור נהיגה נאכף ברובו בכל מדינת ישראל בצורה מאוד מסיבית וטובה".

אלא שנתוני האכיפה מעידים שהיקף האכיפה רחוק מלהיות מסיבי. למשל, במבצע אכיפה שנערך במשך 13 סופי שבוע במהלך הקיץ של 2012, נרשמו דו"חות לכ-60 נהגים בלבד. ראוי לזכור שלמדינת ישראל יש רצועת חוף באורך של כ-306 ק"מ, מהם כ-19 ק"מ של חופים מוכרזים, כ-161 ק"מ של חופים אסורים לרחצה (למשל, נמלים ובסיסי צה"ל), ועוד כ-125 ק"מ של חופים "ללא סטטוס". על-פי נתוני משרד הפנים, יש בישראל כ-140 חופים.

כמו במקרים רבים, אחת הבעיות העיקריות שמונעות אכיפה בהיקף ראוי היא ריבוי גורמים שעוסקים בנושא: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, רשויות סטטוטוריות ומשטרת ישראל. למעשה, ריבוי הגורמים שעוסקים בנושא עלול להפוך את תמיכתו של השר ארדן ללא רלוונטית, שכן סמכותו היא עקיפה בלבד – מתוקף אחריות משרדו על משטרת ישראל – בעוד ששרים אחרים נושאים בסמכות (פנים, תחבורה והגנת הסביבה).

The post הממשלה תאשר החרמת כלי רכב של מי שיורשעו בנהיגה אסורה בחוף? appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה נהג שהורשע בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב אופנוע משטרתי, וזאת לאחר שנמצאו מחדלים חמורים בחקירת התאונה. בין השאר, בית המשפט המחוזי מצא ליקויים בניסוי שערך בוחן משטרתי בזירת התאונה, וגם קבע שהמשטרה לא ניסתה לאתר עדים שהיו עשויים לחשוף פרטים אודות אופן התרחשות התאונה.

בפסק הדין שבו זיכה את הנהג כתב שופט המחוזי אמיר טובי שהצטברות מחדלי החקירה של המשטרה מובילה לתוצאה קשה, ולפיה הבוחן המשטרתי הזדרז להטיל על הנהג את האחריות לתאונת הדרכים עוד לפני שערך את כל הבדיקות הנחוצות. "הצטברותם של המחדלים מעלה תמונה עגומה לפיה אצה דרכו של הבוחן להטיל את האחריות להתרחשות… הרושם המתקבל הוא שהבוחן סימן את התוצאה עוד בטרם ערך את הבדיקות הדרושות, בטרם גבה עדותו של רוכב האופנוע המעורב והפיץ את הדו"ח מיד לאחר התאונה".

לאן נעלם נהג המשאית?

בתאונה שהתרחשה בשנת 2012 פגע ש', אשר נהג במכונית רנו, ברוכב אופנוע משטרתי מסוג ב.מ.וו בצומת רחובות בקריית אתא. על-פי כתב האישום, "הנאשם נהג רכבו ברשלנות בכך שללא סיבה סבירה הבחין באיחור (באופנוע המשטרתי), לא נתן זכות קדימה לרכב הבא ממול, נכנס לצומת תוך פנייה שמאלה, חסם דרכו (של רוכב האופנוע) וגרם לכך ששני כלי הרכב התנגשו".

כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב האופנוע ונגרם נזק לשני כלי הרכב המעורבים, ובית המשפט לתעבורה בחיפה הרשיע את הנהג בכל העבירות שיוחסו לו: אי מתן זכות קדימה, גרימת נזק לרכוש, גרימת חבלה של ממש ונהיגה רשלנית. אלא שמפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שקיבל את הערעור שהגיש ש' וזיכה אותו מחמת הספק, עולה תמונה קשה ולפיה מחדלי החקירה של המשטרה פגעו קשות בהגנתו של הנהג. על-פי השופט טובי, "לאור הנסיבות המאפיינות את מחדלי החקירה בענייננו, היה מקום לקבוע כי מדובר במחדלים שקיפחו את הגנתו של המערער".

כך למשל, המשטרה לא פעלה לאיתור נהג משאית אותו עקף רוכב האופנוע זמן קצר לפני התאונה. "הימנעות המשטרה מלפעול לאיתור נהג המשאית וגביית עדותו מובילה למסקנה כי נפגעה הגנתו של המערער", הסביר השופט טובי בפסק הדין. "לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הדבר לא נעשה. משנשאל בוחן התנועה האם פעל בדרך כלשהי לאיתור נהג המשאית, השיב בפשטות 'לא עשיתי כל פעולה לאיתור נהג המשאית'".

יש לציין כי בית המשפט לתעבורה, שהרשיע את ש', הטיל את האחריות למחדל החקירה הנוגע לנהג המשאית דווקא על הנאשם. אלא שהשופט טובי קבע בפסק הדין כי "החובה למציאת ראיות לחשיפת האמת מוטלת על החקירה המשטרתית, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".

כאמור, הצטברות המחדלים בחקירה המשטרה הובילה את השופט טובי למסקנה לפיה הבוחן המשטרתי קבע את אשמתו של ש' בטרם ערך את כל הבדיקות הנחוצות. "מסקנה זו בעייתית לנוכח העובדה שמדובר בתאונה שהאחריות להתרחשותה אינה ברורה, ונסיבותיה חייבו עריכת בדיקה מקיפה ויסודית יותר ולו למען מראית פני הצדק ונראות הדברים", סיכם השופט, שבמקביל לקבלת ערעורו של ש' דחה את ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על הנהג.

The post "התוצאה סומנה לפני שנערכו הבדיקות הדרושות” appeared first on TheCar.

אל בית המשפט המחוזי-מרכז הגיע בשבוע שעבר ג', שנתפס בשעת בוקר מוקדמת ביולי 2013 כאשר הוא נוהג במהירות של 196 קמ"ש בכביש מספר 6. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש ג', והשאיר על כנו את העונש שגזר עליו בית המשפט לתעבורה: פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 20 חודשים וקנס בסך 3,000 שקלים.

"העונש גופו אינו חורג ואין בו סטייה ממדיניות הענישה הראויה", כתבה השופטת הבכירה נגה אהד בפסק דינו של ג'. אולם, בהמשך פסק הדין מבהירה השופטת אהד כי למעשה גזר דינו של הנהג קל מאוד, שכן לא נכלל בו מרכיב של מאסר בפועל. "אני מוצאת כי בית המשפט (לתעבורה) הקל משמעותית עם המערער בשעה שלא גזר מאסר בפועל, (ו)גם לא בעבודות שירות", כתבה השופטת אהד.

מה עונשה של נהיגה ב"מהירות-קצה"?
ואכן, עונשו של ג' קל משמעותית מהרף שקבע בית המשפט העליון בפרשת אבו-גוידר. באותה פרשה נעצר נהג כאשר הוא נוהג במהירות של 195 קמ"ש, ולאחר משפט נשלח למאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש אבו-גוידר, וזאת לאחר שערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה (למעט בעניין אורכה של פסילת הרישיון, שקוצרה משש שנים ל-50 חודשים).

בפסק דין שמצוטט לעתים קרובות, ואשר מבטא לדעת רבים מגמת החמרה בענישת עברייני תנועה, הבהיר השופט נעם סולברג כי נהיגה במהירות חריגה מבטאת החלטה מודעת של הנהג לעבור על החוק, ולכן יש להענישו בחומרה. "למהירות נסיעה שכזו לא מגיע נהג בהיסח הדעת, אלא בהחלטה מוּדעת", כתב סולברג. "בנהיגתו סיכן המבקש לא רק את חייו שלו, אלא גם את חיי הנוסעים במכוניתו, ואת חיי שאר הנוסעים בכביש".

השופט סולברג ציין כי אמנם לא נהוג לגזור על עברייני תנועה עונש של מאסר בפועל, אך נהיגה במהירות חריגה מקימה עילה להטיל עונשי מאסר על נהגים גם כאשר לא נגרם כל נזק. "אין זו דרך השגרה להורות על כליאתם של עברייני תעבורה, כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש ולא פגיעה בגוף", הסביר השופט, "אבל בכגון דא עלינו להקדים תרופה למכה… הוא (אבו-גוידר, ש.ה) ראוי לגמול הולם ולהרתעה כלפיו, וכלפי אחרים שכמותו. יִראו עברייני התנועה ויִיראו, כי נהיגה במהירות-קצה, יכולה להביאם אל מאחורי סורג ובריח – לא רק לאחר שיהרגו אדם, אלא גם קודם לכן".

יהודי באודי, בן-מיעוטים במרצדס
כיצד אם כן הצליח ג', שכאמור נתפס במהירות של 196 קמ"ש בכביש 6, לחמוק מעונש מאסר? אפשר להצביע על הבדל במהירות המותרת בכביש 6 ובכביש שבו נהג אבו-גוידר: 110 קמ"ש לעומת 90. אולם, מאחר שבשני המקרים נעצרו הנהגים במהירויות שחורגות בפער משמעותי מהמהירות המותרת, סביר להניח ששיעור החריגה השונה אינו הסיבה לסטייה ממדיניות הענישה שאותה התווה בית המשפט העליון בפרשת אבו-גוידר.

בנוסף, בשתי הפרשות היה לנהגים המעורבים "עבר תעבורתי": לאבו-גוידר נרשמו 17 הרשעות בפחות משלוש שנים, מהן אחת בגין עבירת מהירות, ולג' נרשמו 27 הרשעות בכ-12 שנות נהיגה, מהן חמש הרשעות בגין עבירות מהירות. אולם, גם אם קיים שוני בעבר התעבורתי – ריבוי עבירות בתקופה קצרה יחסית במקרה של אבו-גוידר – ספק רב אם בכך טמונה הסיבה לשוני המשמעותי בענישה.

בעניין זה יש לזכור שהשופט סולברג הבהיר בפסק הדין של אבו-גוידר כי הענישה של מי שנוהג באותן "מהירויות קצה" משרתת שתי מטרות: גמול והרתעה, כאשר ההרתעה מכוונת גם נגד הנהג עצמו וגם נגד נהגים אחרים. מכאן עולה שגם הבדלים מסוימים בעבר התעבורתי אינם יכולים להסביר את הימנעות בית המשפט לתעבורה מהטלת מאסר בפועל על ג'. לפיכך נראה שנשאר רק הבדל מהותי אחד בין שתי הפרשות: אבו-גוידר הוא בן-מיעוטים, וג' הוא יהודי. האם יתכן שזו הסיבה לכך שבית המשפט הקל עם ג', וסטה ממדיניות הענישה שהתווה בית המשפט העליון?

אגב, ישנו הבדל נוסף בין שני המקרים: אבו-גוידר נעצר כאשר הוא נוהג במרצדס, וג' נעצר כאשר הוא נוהג באודי. אולם, מאחר שנהיגה במרצדס אינה מהווה עילה להחמרת הענישה של עברייני תנועה, הרי שגם בכך אין כדי להסביר את הפער בענישת שני הנהגים.

The post למה נהג שנסע במהירות של 196 קמ"ש לא נשלח למאסר? appeared first on TheCar.

הגשת כתבי אישום כפולים, נקיטת הליכים שגויים, הגשת בקשות שמנוגדות לסדר הדין הפלילי והחמצת הזדמנות להרשעה בגין העבירה המתאימה – ליקויים חמורים בהתנהלות הפרקליטות הביאו לכך שבית המשפט לא מיצה את הדין עם נהג אוטובוס שהשפיל ילדות ממוצא אתיופי

בית המשפט לתעבורה בירושלים גזר אתמול (ג') את דינו של נהג אוטובוס שאמר לשלוש ילדות ממוצא אתיופי "אתם מסריחים… אף אחד לא מוכן לעמוד לידכם בגלל שיש לכם ריח, תחזרו לאתיופיה". אלא שלפי השופט שקבע את עונשו של הנהג, גזר הדין רחוק מלשקף את חומרת מעשיו: קנס בסך 3,000 שקלים, שלילת רישיון לחצי שנה ופיצוי בסך 8,000 שקלים לכל אחת מהילדות.

הסיבה לכך שגזר הדין הקל עם הנהג אינה רחמנות של השופט או נסיבות אישיות חריגות שעשויות להצדיק הקלה בעונש. לפי השופט נאיל מהנא, שגזר את דינו של הנהג, מה שהוביל לעונש הקל יחסית הוא מחדל מתמשך בהתנהלותה של הפרקליטות.

"התנהלות המאשימה הייתה לא תקינה מתחילת ההליך ועד סופו", הבהיר השופט נאיל מהנא. "הדבר התבטא בהגשת בקשות בניגוד לכללי סדר הדין הפלילי, כתבי אישום כפולים, נקיטת הליכים שגויים והחמצת ההזדמנות של הרשעת הנאשם בעבירה פלילית של התנהגות פסולה במקום ציבורי מתוך מניע גזעני, שהיא העבירה המתאימה".

בגלל שהוגשו נגדו שני כתבי אישום בגין אותם מעשים לשני בתי משפט שונים, הצליח הנהג להביא לביטול אחד מהם, ודווקא זה שייחס לו את העבירה שמתאימה יותר למעשיו: עבירה לפי חוק העונשין. לפי השופט מהנא, הנהג הואשם בסופו של דבר בעבירה אחת בלבד: עבירת התנהגות שאינה הולמת נהג רכב ציבורי, שהיא עבירה לפי פקודת התעבורה.

למעשה, השופט מהנא הבהיר אתמול כי בעקבות ההתנהלות הלקויה של הפרקליטות נמחק כתב אישום שהוגש נגד החברה שהעסיקה את הנהג באותה עת. בעניין זה יש לזכור שחוק העונשין מאפשר ייחוס אחריות פלילית לתאגידים, וביטול כתב האישום נגד החברה סיכל הטלת עונש גם על החברה עצמה ויתכן שגם על מנהליה.

לביקורת החריפה של השופט מהנא על התנהלות הפרקליטות הצטרף השופט שביטל את כתב האישום הראשון שהוגש נגד הנהג, ואשר ייחס לו עבירה לפי חוק העונשין. השופט שמואל הרבסט, מבית משפט השלום בירושלים, אמנם מצא את התנהגותו של הנהג פסולה ומכוערת, אך בהחלטתו מינואר הוא הבהיר כי לא הייתה לו ברירה אלא לבטל את כתב האישום.

"יש שיגידו כי מדובר בטענה פרוצדוראלית המונעת מהמאשימה למצות את הצדק ולהעמיד את הנאשם על חומרת מעשיו", כתב השופט הרבסט, בהתייחסו להחלטה לבטל את כתב האישום בגלל הגשת שני כתבי אישום בגין אותו אירוע. "אולם פרוצדורות שכאלו יש בהן חשיבות רבה (ב)של העובדה כי הן משרטטות את יחסי הכוחות, המותר והאסור, ואת דרך ההתדיינות הפלילית בעת שהמאשימה מפעילה הליכים פליליים נגד נאשם".

בסיכומה של ההחלטה הביע השופט הרבסט סלידה מהתנהגותו של הנהג, לצד ביקורת על התנהלות הלקויה של הפרקליטות. "מעשיו של הנאשם…מכוערים מאין כמותם ומהווים שפל התנהגותי מיותר ומזיק",קבע השופט, "אולם אין כהוא זה בין תחושה קשה זו לשמירה קפדנית על זכויות הנאשם. זכויות יש לשמור ולבצר, ואם אלו נפגעו בשל רשלנותה של המאשימה או בשל טעותה או מחדליה, הרי שיש לבטל את מקור הפגיעה".

The post בגלל מחדל: לא מוצה הדין עם נהג אוטובוס שהורשע בהשפלת ילדות ממוצא אתיופי appeared first on TheCar.

נהגת שנפגעה על-ידי נהג שנכנס לצומת ברמזור אדום תפצה את חברת הביטוח שלו על חלק מן הנזק שנגרם למכוניתו. מוזר? לא לדעת השופטת שסברה שזהו מקרה מתאים להחלת הכלל של "אשם תורם"

גם כאשר נכנסים לצומת ברמזור ירוק כדאי מאד לוודא היטב שאף נהג אחר לא מתכוון להיכנס אליה באותו זמן ברמזור אדום. זה נכון ראשית לכל מפני שזה עשוי להציל את החיים שלכם ושל יקיריכם, אבל גם מכיוון שזה עשוי לחסוך כסף.
כך למדה לאחרונה על בשרה ל.ג, אשר החלה בנסיעה ברמזור ירוק ונפגעה על-ידי רכב אחר, נהוג בידי נהג שלא ציית לרמזור האדום מן הכיוון שלו.

חברת הביטוח הראל, אשר ביטחה את הנהג הפוגע, פיצתה את המבוטח שלה וגם את ל.ג. בגין הנזקים שנגרמו לשתי המכוניות, אך לאחר מכן הגיע לידיה פסק דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, שבו נקבע שהנהג שנכנס לצומת באדום אחראי רק ב-70% לקרות התאונה, בעוד של.ג – שהחלה, כאמור, לנסוע באור ירוק – אחראית ב-30 אחוז לתאונה. בבית המשפט לתביעות קטנות נקבע של.ר. אמנם החלה בנסיעה כדין, אבל לא וידאה טוב מספיק שהצומת פנוי.
למסקנה זו הגיע בית המשפט לאור העובדה שמכונית אחרת שעמדה לצד זו של ל.ג. לא החלה בנסיעה היות שהנהג שלה הבחין ברכב שנכנס לצומת באדום.

לנוכח קביעת בית המשפט לתביעות קטנות תבעה חברת הראל, על ידי עו"ד יוסי רוזנשטיין, את ל.ג. ודרשה לקבל ממנה בחזרה 30% מן הפיצוי שניתן למבוטח שלה בגין נזקיו.

ל.ג. מצידה טענה טענה משפטית, לפיה היא לא חייבת לפצות את התובעת היות שמדובר ב'אשם תורם המהווה הפרת נטל בלבד', כלומר סוג של אחריות שלה כלפי עצמה שבגינה כבר הופחת הפיצוי ששילמה חברת הביטוח.

השופטת רנה הירש מבית משפט השלום ברחובות קבעה שאין מדובר באשם תורם (עצמי) בלבד, והיא קובעת ש: "מרבית האחריות לתאונה מוטל על רכב הנתבע (המבוטח של הראל) אשר נכנס לתוך הצומת באור אדום. יחד עם זאת, מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם לקרות התאונה….אני מחלקת את האחריות בין הנהגים באופן שבו לנהג הרכב המבוטח בהראל אחריות בשיעור של 70% ולתובעת אשם תורם בשיעור של 30%."

לדבריה, "הלכה פסוקה היא שנהג לא רשאי להסתמך על ההנחה שנהג אחר ייתן לו זכות קדימה ועליו לנהוג בזהירות סבירה כדי למנוע התנגשות עם כלי רכב אחרים בצומת, וכי הוא אחראי, גם כאשר קיים מופע אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו, לוודא שהצומת פנוי בטרם ייכנס לצומת".
"כניסת הנתבעת לצומת שאינו פנוי יצרה סיכון ממשי, הן כלפי הנהג, הן כלפי נהגים אחרים הנמצאים בצומת או בקרבתו, והן כלפי עוברי אורח שהיו עשויים להימצא בקרבת הצומת. מדובר בהפרת חובה משמעותית וחשובה, שהביאה להתממשות הסיכון האמור, ואין בעובדה כי הניזוק הנוסף הוא רכב התובעת, וכי לא היו ניזוקים נוספים, כדי להמעיט ממשמעותה של הפרת חובת הזהירות שהיתה מוטלת על הנתבעת. הנתבעת צריכה ויכולה היתה להבחין בכך שהרכב שלידה נותר לעמוד ולא החל בנסיעה לתוך הצומת, למרות שהאור התחלף לירוק, ולשקול את הסיבה האפשרית לכך, בנקיטת זהירות יתרה בעת תחילת נהיגתה. התחלת נסיעה באופן "אוטומטי" ומיידי, עם התחלפות מופע האור ברמזור, ללא שיקול דעת, זהירות מספקת ובדיקה מוקדמת, מנוגדת להוראת הדין ומהווה סטייה מהסטנדרט הסביר. סטייה זו מהווה התרשלות ומקימה חבות מכח עוולת הרשלנות"- קבעה השופטת.

בסופו של יום חוייבה ל.ג. לשלם להראל 3,481 שקל (30% מסכום הנזק לרכב המבוטח), שכר טרחת עו"ד בסך של 937 שקל, ומחצית מגובה אגרת בית משפט, בסך 750 שקל.

תא"מ 37554-11-13

The post כל ישראל אשמים זה לזה appeared first on TheCar.

נהגים שהואשמו בנהיגה במהירות מופרזת בצומת בכביש 70 שבצפון, טענו שהמהירות המותרת היא 90 קמ"ש ולא 80 קמ"ש כפי שטענה התביעה. בית משפט לתעבורה קיבל את טענתם, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. התוצאה: הנהגים צפויים לשלם קנסות מוגדלים. שופט המחוזי הבהיר שהמחלוקת לא הייתה מתעוררת אם משרד התחבורה היה מציב במקום תמרור

מצלמת אכיפה הוצבה בצומת שבו המהירות המותרת לא ברורה, והתוצאה – קנסות מוגדלים לנהגים ממהרים. בכמה תיקים שהתנהלו בבית המשפט לתעבורה בעכו ובבית המשפט המחוזי בחיפה, התעוררה מחלוקת באשר למהירות המותרת בצומת ג'וליס-ירכא בכביש 70 שבצפון – צומת שבו מוצבת מצלמת אכיפה אלקטרונית שמודדת מהירות ואוכפת עבירות אי ציות לרמזור אדום.

לפי התביעה, קיומו של שטח הפרדה בנוי בקרבת הצומת אינו רלוונטי לקביעת מהירות הנסיעה, ולכן המהירות המותרת במקום היא 80 קמ"ש. מנגד, נהגים שתועדו על-ידי מצלמת האכיפה כאשר הם נוסעים במהירות מופרזת, טענו כי המהירות המותרת גבוהה יותר, שכן תקנות התעבורה קובעות שבמקום שבו יש שטח הפרדה בנוי המהירות המותרת היא 90 קמ"ש.

למחלוקת בעניין המהירות יש השפעה על גובה הקנסות שישלמו הנהגים ומספר הנקודות שיזקפו לחובתם. ארבעת הנהגים תועדו במהירויות שבין 125 ו-130 קמ"ש, ובמקום לשלם דו"חות מסוג ברירת משפט בגין נסיעה במהירות שאינה עולה על 40 קמ"ש מעל המהירות המותרת, יוגשו נגדם כתבי אישום בגין נסיעה במהירות שגבוהה ביותר מ-40 קמ"ש מהמהירות המותרת.

נהג לא צריך לדעת מה מטרת הקמת שטח הפרדה
אז מי מהצדדים צודק? בית המשפט לתעבורה בעכו מצא שהצדק עם הנהגים, אך בית המשפט המחוזי בחיפה הפך בשבוע שעבר את ההחלטה וקיבל את טענת התביעה. המחלוקת בין בתי המשפט עסקה בעיקר בשלוש שאלות: הגדרת "דרך" בתקנות התעבורה, מעמדו של שטח ההפרדה, והאם היעדר שטח הפרדה בתוך הצומת משפיע על המהירות המותרת.

"כפי שנקבע לא אחת בידי בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, בכל מקרה של ספק בדבר הפירוש הנכון בהוראת תמרור, אין מקום מהנהג שיתחיל לעשות זאת", הסביר השופט אבישי קאופמן מבית המשפט לתעבורה בעכו. "שטח הפרדה בנוי הוא בבחינת תמרור לענייננו, שכן הוא הקובע את המהירות המותרת. לפיכך, נהג אינו צריך להידרש לסוגיות כמו מטרת הקמת השטח או היחס שבין אורך השטח לבין כלל קטע הכביש".

בהמשך גם דחה השופט קאופמן את טענת התביעה לפיה בצומת עצמו אין שטח הפרדה, ולכן המהירות המותרת היא 80 קמ"ש: "מדובר בטענה שאינה יכולה לעמוד. מרבית המצלמות 'החדשות' מסוג א3 מוצבות בצמתים ואוכפות עבירות של אי ציות לרמזור ועבירות מהירות כאחת. בכל הצמתים האחרים נאכפת מהירות מותרת של 90 קמ"ש… לפיכך, מובן כי הטענה שיש לאכוף מהירות שונה בתוך הצומת אינה מקובלת אך על המאשימה עצמה".

אלא שכאמור, עמדה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. "פרשנות זו (של בית המשפט לתעבורה, ש.ה) עלולה לגרום בלבול רב ואף להטעותם", כתב שופט המחוזי כמאל סעב. "חלוקת קטעי 'דרך' – בדרך שבה הלך בית המשפט לתעבורה עלולה לסרבל ולהקשות על נהגים שיידרשו להבין ולדעת בפשטות מה היא 'דרך' ומה היא המהירות המותרת במקום בהתאם למבנה הכביש ואף אם המדובר בקטעים שונים ללא סימני היכר מובהקים וברורים".

סף האכיפה נחשף: 16 קמ"ש מעל המהירות המותרת
למרות שנראה שבית המשפט המחוזי שכח או התעלם מעקרון יסוד במשפט הפלילי, לפיו יש לבחור בפרשנות שמקלה עם הנאשמים, הבעיה העיקרית במחלוקת היא עצם קיומה: אם שופטים מיומנים ויודעי חוק מגיעים למסקנות שונות בעניין המהירות המותרת בקטע כביש, כיצד אמורים נהגים ואזרחים מן השורה להבין מה המהירות המותרת?

עם זאת, על עניין אחד הסכימו שני השופטים: אם משרד התחבורה היה ממלא את תפקידו כראוי, המחלוקת כלל לא הייתה מתעוררת. "אם סבורות הרשויות כי יש להגביל את המהירות במקום, או בכל צומת אחר, יתכבדו ויעמידו תמרור מתאים המגביל את המהירות, לשם הבטחת ביטחון הציבור", נזף השופט קאופמן בנציגי המדינה בדיון שנערך בפניו.

דברים דומים, שהופנו ישירות למשרד התחבורה, אמר שופט המחוזי סעב: "ראוי לציין כי לו משרד התחבורה, הגוף האחראי על הסדרת התנועה, היה מציב תמרור מהירות בכניסה לכביש… ברי שהמחלוקת נושא הערעור הייתה מתייתרת, כי ידו של התמרור המגביל את המהירות תהיה על העליונה, הגם שלאורך קטעי הדרך יהיו בנויים שטחי הפרדה".

אגב, במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נחשף סף האכיפה הנהוג במצלמה שמוצבת בצומת ג'וליס-ירכא: מתברר שהמצלמה מפיקה דו"חות לנהגים שמהירות נסיעתם גבוהה ב-16 קמ"ש מהמהירות המותרת, כאשר ממהירות הנסיעה בפועל מופחתים 5 קמ"ש בהתאם לנוהלי המשטרה.

The post משרד התחבורה לא הציב תמרור, והנהגים משלמים קנסות מהירות מוגדלים appeared first on TheCar.

נהג שהורשע בהריגה לאחר שהשתתף במירוץ מכוניות לא חוקי שהסתיים במות שניים מהמשתתפים, זוכה היום בבית המשפט העליון. "המנוחים היו אחראים בלעדיים ליצירת הסיכון אשר הביא למותם", כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס. השופט אליקים רובינשטיין התנגד לזיכוי בדעת מיעוט, וציין כי ראוי "להחיל אמות מידה מחמירות בשמירת קדושת החיים"

בית המשפט העליון קיבל היום (ד') עתירה של נהג שהורשע בעבירת הריגה, לאחר שהיה מעורב במירוץ מכוניות לא חוקי שהסתיים במותם של שניים מהמשתתפים. הנהג, שהיה קטין בזמן התאונה, מעולם לא קיבל רישיון נהיגה והשתתף פעמים רבות במירוצים לא חוקיים עם מכונית שבה הותקנו מערכות שנועדו לשפר את ביצועיה.

אולם, בית המשפט העליון קבע כי שני המשתתפים שנהרגו בתאונה הם שאחראים לתוצאה הטרגית. "מרגע פתיחת המירוץ, ועד לתאונה הקטלנית, היו המנוחים אחראים בלעדיים ליצירת הסיכון אשר הביא למותם", כותב נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס. "הם קבעו את מהירות נסיעתם ואופן נסיעתם, והם היו בשליטה מוחלטת על רמת הסיכון (ש)בה היו נתונים".

לעמדתו של גרוניס הצטרפו חמישה משבעת שופטי ההרכב, ובהם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. "תיתכנה נסיבות אחרות גם לגבי מירוץ מכוניות, אשר עשויות להביא לתוצאות שונות ולרבות להרשעה בהריגה", הבהירה הנשיאה, "אך קשה עלי תוצאה שלפיה כל משתמש במירוץ אחראי לכל תוצאה אפשרית".

למרות שזוכה מעבירת ההריגה ירצה הנהג עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה, בעקבות הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בפסק הדין כותב גרוניס כי "דומה שאין צורך להכביר מלים על ההבדל בין עבירת ההריגה, העוסקת במותו של אדם, לבין עבירה שבמרכזה עומד הסיכון לחיים ולא התוצאה הקטלנית".

סיבוב פרסה לעבירת ההריגה
בפסק דין שעשוי להתברר כבעל השפעה מרחיקת לכת, כותב גרוניס כי הגיעה העת לצמצם את תחולתה של עבירת ההריגה. "עבירת ההריגה התפתחה בישראל במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים", מבהיר גרוניס. "דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה".

אמירה חדה וחד-משמעית זו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס מצטרפת לדעתם של מומחים בתחום המשפט הפלילי, שמתריעים כבר שנים ארוכות על "התרחבותה" של עבירת ההריגה. ראוי לציין בהקשר זה כי ועדה בראשות פרופסור מרדכי קרמניצר המליצה בעבר על יישום רפורמה מקיפה בעבירות ההמתה, ובכלל זאת נקבע מדרג של עבירות בהתאם לחומרתן.

פסק הדין התקבל בהרכב של שבעה שופטים במסגרת הליך של "דיון נוסף": הליך חריג, שמתקיים לאחר שבית המשפט העליון כבר הכריע בתיק. פסק הדין בדיון הנוסף הפך החלטה קודמת של בית המשפט העליון, שקיבל ב-2013 ערעור שהגישה המדינה נגד זיכויו של הנהג מעבירת הריגה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

"מירוצי מכוניות הם רעה חולה"
כתב האישום העיקרי שהוגש נגד הנהג עוסק בשלושה מירוצים עוקבים, שהתקיימו בחודש מרץ 2008. "במירוצים אלה התחרה העותר במנוחים, כאשר העותר במכונית אחת והמנוחים במכונית השנייה", מתאר גרוניס בפסק דינו. לקראת סוף המירוץ השלישי איבד הנהג האחר את השליטה, ובעקבות זאת "המכונית עלתה על אי תנועה, התנגשה בעמוד תאורה והוטחה אל קיר אבנים".

בעקבות התאונה מתו הנהג והנוסע במכונית השנייה. ראוי לציין כי בין המכוניות שהשתתפו במירוץ לא נוצר מגע, והתביעה אף לא טענה שהנהג הנאשם גרם ישירות לאיבוד השליטה במכוניתם של שני המנוחים. לאחר ניתוח ארוך של עבירת ההריגה והיסודות הנדרשים לקיומה, קבע גרוניס כי הנהג הנאשם לא יצר את הסיכון לשני המשתתפים האחרים, אלא רק איפשר אותו.

"במקרים (ש)בהם הסיכון אשר מביא למותו של המנוח נוצר ונשלט על ידיו באופן אוטונומי לחלוטין, תופסת האוטונומיה מקום מרכזי במסגרת השיקולים להטלת אחריות פלילית", מסביר גרוניס. "במצב זה, הטלת אחריות פלילית על מי שפעולותיו איפשרו את הסיכון בלבד עשויה לחרוג מתכליתה של עבירת ההריגה".

בהמשך פסק הדין, גרוניס מנמק את קביעתו: "הטלת אחריות בגין עבירת ההריגה על מי שאך איפשר לאחר ליצור סיכון, תהווה לטעמי יצירת חובה 'מעין פטרנליסטית' על אדם, למנוע לקיחת סיכונים מצד חברו. על חובה זו להיות שמורה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, למדינה ולמקרים בהם קיימת חובה מיוחדת, כמו למשל במקרה של הורה וילד".

גרוניס אמנם אינו מקל ראש בצורך להרתיע נהגים מפני השתתפות במירוצים לא חוקיים, אך לדבריו ניתן להשיג את ההרתעה המבוקשת שלא באמצעות עבירת ההריגה – שהיא עבירת ההמתה השנייה בחומרתה כיום בדיני העונשין בישראל.

"מירוצי מכוניות מחתרתיים הם רעה חולה", מציין גרוניס. "הם אינם מקדמים כל ערך חברתי חיובי ומסכנים, לא רק את חיי המשתתפים בהם, אלא גם את חייהם של עוברי אורח תמימים…. (אולם) ארגז הכלים שהפקיד המחוקק בידיו של בית המשפט, מאפשר לטעמי להתמודד באופן יעיל עם תופעת מירוצי המכוניות, וזאת מבלי להידרש לעבירת ההריגה במקרים מהסוג שלפנינו".

"שותף עם זולתו בהרס חיים"
כנגד עמדתם של שישה מחברי ההרכב ניצב לבדו השופט אליקים רובינשטיין, שהתנגד לזיכויו של הנהג. השופט רובינשטיין, שישב בהרכב שקיבל ב-2013 את ערעור המדינה נגד זיכוי הנהג בבית המשפט המחוזי, מבהיר בדבריו כי ערך קדושת החיים נעלה מערך האוטונומיה של הפרט, ולכן יש להחמיר עם מי שמעמיד בסכנה חיי אחרים.

"יש גבולות לאוטונומיה", כותב השופט רובינשטיין בפסק דינו, "ואיבוד עצמי לדעת – קרוב מאוד בהיקש למעשי המנוחים – אסור באיסור חמור… יש לאדם אוטונומיה, אך היא אינה בלתי מוגבלת". בעניין זה יש לציין כי הטיעון בדבר אוטונומיית הפרט היווה את אחד השיקולים העיקריים לזיכויו של הנהג.

"יש לטעמי להחיל אמות מידה מחמירות בשמירת קדושת החיים", מסכם רובינשטיין את עמדתו, "גם על הצופה אפשרות של מוות – במיוחד במסגרת פעילות מסוכנת ובלתי חוקית – ונעשה שותף עם זולתו בהרס חיים צפוי שגם נתממש.. ולכן יש לקבוע כי העותר צריך היה לצפות את אשר אירע, ולהרשיעו בעבירת ההריגה".

The post השתתף במירוץ מכוניות קטלני, וזוכה מהרשעה בהריגה appeared first on TheCar.

בעלת רכב שמכוניתה הייתה מעורבת בתאונה תישא בעלות הנזקים רק מפני שאינה מוכנה למסור מי נהג במכונית בעת האירוע

שופט בית משפט השלום בתל אביב עדי סומך פסק שמי שאיננה מוכנה למסור את פרטי הנהג שנהג במכונית שהייתה בחזקתה, וגרם לנזק בתאונה, תצטרך לשאת בעלות הנזק על אף שאין מחלוקת שלא היא נהגה במכונית.

הפרשה, המעט סבוכה, החלה כאשר מכונית מתוצרת סובארו נפגעה בתאונה על-ידי מכונית מתוצרת יונדאי שהייתה בחזקת הגברת. הסובארו בוטחה בחברת הביטוח ש. שלמה אשר פיצתה את בעלת הרכב והגישה תביעת שיבוב (חיוב נטל הנזק על מי שגרם לו) כנגד בעלת היונדאי וכנגד המבטחת שלה, חברת הביטוח הראל.

במהלך המשפט התברר שהיונדאי רשומה על שמו של חסוי על פי דין, שאינו כשיר לנהיגה, ושהיא משמשת בפועל את אחותו, שהיא האפוטרופוסית שלו. התאונה התרחשה כאשר נהגת הסובארו האטה בחיפוש אחר חניה, ואז נפגעה מאחור על-ידי היונדאי. נהגת הסובארו לא הספיקה לראות מי נהג במכונית, אולם עדי ראיה סיפרו לה שנמלטו ממנה שני בחורים.

לדברי נהגת הסובארו, בסמוך לאחר מכן הגיעה למקום התאונה אשה שהזדהתה בתור בעלת הרכב ומסרה לה את פרטיה ופרטי המכונית. מהלך המשפט, שנערך בעקבות תביעתה של חברת הביטוח שלמה, הסכימו הצדדים לכך שהבעלים הרשום של היונדאי לא נהג בה בעת התאונה ובעלותו במכונית היא פורמלית בלבד.

אחותו, שמשתמשת במכונית, טענה שלא היא נהגה וכי אינה יודעת מי כן נהג ברכב. לדבריה, היא שכחה את מפתחות הרכב על ספסל שעליו ישבה, ומישהו לא ידוע נטל אותם ועשה שימוש ברכב ללא הסכמתה.

חברת הראל, מבטחת היונדאי, טענה שלא מן הנמנע שמי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו ולכן גם לא מבוטח בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח, ולכן היא לא חייבת לשאת בנזק. עוד טענה כי המבוטחת לא משתפת פעולה בגילוי זהות הנהג, ובכך מכשילה את האפשרות שלה לבדוק את חבותה.

התובעת, חברת שלמה, טענה שיש לראות בבעל הרכב כמי שהסיר מידיו שליטה ברכב כלפי משתמשים בדרך ומבלי לוודא כי יעשה לגביו ביטוח וכי יש בידיו אמצעים לאתר את הנהג במידת הצורך. בכך הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בתור בעליו של הרכב, ולכן עליו לשאת בנזק הרכושי שנגרם לה. לחילופין, הנתבע מסתיר את פרטי הנהג שנהג את רכבו ולכן יש להשית עליו אחריות מהטעם הזה לבדו.

החסוי, בעל הרכב, טען שהוא לא נהג ביונדאי, אין לו רישיון נהיגה וכלל אינו מורשה לנהוג, וכן שלא התיר שימוש ברכב לאף אדם מלבד אחותו, אשר הייתה בעבודתה בעת התרחשות התאונה. בעל הרכב טען שהוא לא יודע מי נהג ברכב, וכן שלפי עדות אחותו, ועדה נוספת, נשכח מפתח הרכב על ספסל בשכונה ימים ספורים לפני התאונה.

במפתח זה, כך נטען, נעשה ככל הנראה מאוחר יותר שימוש ברכב בעת התאונה על ידי גורמים עבריינים או אחרים. גם אחותו טענה שאינה יודעת מי נהג ברכב בעת התאונה. לדבריה איש מבני משפחתה לא עשה שימוש ברכב  וכי קיים קשר בין איבוד המפתח לבין מי שגרם לתאונה. אלא שלעדות האחות לא היו סימוכין, למשל הודעה למשטרה על אובדן מפתחות הרכב או גניבתו, ולכן טענה חברת שלמה כי יש להפעיל במקרה זה את הכלל לפיו יראו את בעל הרכב כאחראי לנזק.

השופט עדי סומך פסק שאין להשית את שאלת החבות בנזק על בעליו הרשום של הרכב מאחר שאין ספק שמצבו הרפואי לא מאפשר לו לנהוג. ועל כן, ראשית לכל, יש להורות על דחיית התביעה כנגדו. השופט סומך קובע שלמרות הבעלות הפורמלית, הבעלות המעשית ברכב היא של אחותו של החסוי, שעל שמה גם הונפקה פוליסת הביטוח, ולכן יש לראות בה, בפועל, כבעלת הרכב.

היות שהאחות טוענת שאינה יודעת את זהות הנהג שנהג ברכב בעת התאונה, ומכיוון שאי גילוי מידע זה משמעו כי לבעל הרכב אינטרס מובהק בהסתרת זהותו הנוהג, הרי שהאחות לא עמדה בנטל להוכיח מי כן נהג ברכב.

לדברי השופט, האחות לא הוכיחה גם שנעשה ברכב שימוש ללא רשותה וידיעתה. אין די לטעון בעניין המפתחות בכדי להוכיח גניבת הרכב מבעליו. מדובר בטענה מהותית אשר לא גובתה בהגשת תלונה במשטרה ואין זכר לה בדו"ח הפעולה שמילא סייר המשטרה לאחר אירוע התאונה. "מכאן נמצאנו למדים כי זכאותה של התובעת כלפי האחות הוכחה ובתור בעליו של היונדאי שפגה ברכבה זכאית היא לשיפוי ממנה".

השופט קיבל גם את טענתה של הראל לפיה הפוליסה לא מכסה את המקרה,  ולא מפני שייתכן שמי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו אלא משום שלדעתו האחות מסתירה או ממאנת לגלות את זהות הנוהג ולכל הפחות לא הוכיחה שעשתה ניסיון לגלות את זהות הנוהג. כך היא מכשילה את חברת הביטוח מלברר את זכותה להתקיימות הפטור מאחריות לו היא טוענת בהתאם לתנאי הביטוח.

בסופו של יום אומר השופט דברים מעניינים: "מדובר בפרשייה לא קלה להכרעה. ספוגים בה יסודות של הטלת אחריות נזיקית ללא שיפוי ביטוחי מצד מי שעל פניו העניק כיסוי זה למזיק במקור. התובעת (ש.שלמה ) תאלץ לגבות את נזקה מבעליו של רכב אשר אין ספק כי לא נהג בו בעת שזה פגע באחר. הטעמים לכך נעוצים בסופו של יום ביצירת איזון נכון בין מה שראוי לעומת מה שמצוי. הראוי הוא לאפשר לתובע לקבל את נזקו גם ממי שלא עוול כלפיו ישירות אך זה מצוי בזיקה לסוד המידע הקשור בו אשר יכול לחלצו מאחריות. המצוי הוא הדין המאפשר במקרים חריגים ומסוימים כדוגמת אלה ליתן לתובע את סעדו אם כי לא כשמלוא תאוותו בידו בדמות העדר כיסה העמוק של חברת הביטוח".

שלמה תשלם לחסוי, אשר נתבע על-ידה, 2,500 שקל הוצאות משפט וסכום זהה לחברת הראל שגם נגדה נמחקה התביעה. האחות היא זו שתשלם לחברת הביטוח ש. שלמה את סך הנזק הישיר הנתבע על ידה בסך 16,965 ש"ח בתוספת הוצאות משפט.

The post הסתרת, שילמת: לא גילתה מי נהג ברכב ותשלם בעצמה את עלות הנזק appeared first on TheCar.

בית משפט זיכה נהג מאשמת נסיעה בניגוד לחוק בחוף הים, תוך שהוא קובע שרשות הטבע והגנים לא הוכיחה את אמינותו של מד טווח הלייזר ששימש למדידת המרחק של הנאשם מהים. "על המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר", הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה

במסגרת פעילות האכיפה החשובה נגד נהגים שנוסעים בניגוד לחוק בחוף ים, משתמשים פקחי רשות הטבע והגנים ב"מד טווח לייזר" – מכשיר שמודד מרחק באמצעות קרן לייזר. אולם, מד הלייזר של הרשות לא נבדק ולא אושר לשימוש כמכשיר אכיפה, ואין כל הוכחה לכך שהמדידות המבוצעות באמצעותו מדויקות. לכן, תוצאת המדידה שעורכים הפקחים לא יכולה לשמש כראייה קבילה בבית משפט.

בפסק דין מנומק היטב, שבו זוכה נהג מאשמת נהיגה בניגוד לחוק בחוף ים, הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה מבית משפט השלום ברמלה כי רשות הטבע והגנים לא הוכיחה שתוצאת המדידה באמצעות מד הלייזר יכולה לשמש כראייה קבילה.

תוך שהוא מיישם פסיקה של בית המשפט העליון שעוסקת במכשירי אכיפה של משטרת התנועה, כמו למשל "אקדח הלייזר" (ממל"ז), הבהיר השופט אבו-שחאדה כי "לא הובאו ראיות מטעם המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה) שבטרם הכנסת המט"ל (מד טווח לייזר) לשימושם של פקחים לצורך אכיפת חוק איסור נהיגה (בחוף), נערכה בדיקה של אותו מכשיר על-ידי צוות מומחים תוך צירוף ציבור 'הלקוחות' הפוטנציאליים, גורמי תביעה וסנגוריה, וכל זאת על-מנת להבטיח שקיפות והפרכת ספקות ביחס לאמינות המכשיר".

למדידת המרחק יש משקל מכריע בכל הנוגע לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים. על רשות הטבע והגנים להוכיח שהנהג המואשם אכן עבר ברצועת החוף האסורה לנסיעה, שרוחבה על-פי החוק הוא 100 מטרים. לפי השופט אבו-שחאדה, "המרחק שבין המקום שבו נסע הרכב לבין נקודת גאות המים בחוף הים הוא נתון עובדתי, שעל המאשימה להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר". מאחר שהעבירה הרלוונטית היא מסוג "אחריות קפידה", שבה מספיקה הוכחת היסוד העובדתי בלבד (הימצאות הנהג ברצועת החוף האסורה), מדידת המרחק משמשת כראייה עיקרית.

אלא שלא כל מכשיר יכול להפיק ראיות שיהיו קבילות בבית משפט. בפסק דינו המפורט, מבהיר השופט אבו-שחאדה כי הוכחת מהימנות המדידה דורשת התייחסות לארבעה מבחנים: 1. האם "מד טווח לייזר" הוא מכשיר טכנולוגי אמין שיכול להפיק נתונים מדויקים; 2. האם המכשיר הספציפי שבו נעשה שימוש היה תקין בזמן המדידה; 3. האם הפקחים שעשו שימוש במד הלייזר מיומנים בהפעלתו; 4. האם במקרה הספציפי, הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ועל-פי הוראות היצרן.

"מדובר בארבע שאלות שבעובדה", הסביר השופט אבו-שחאדה, "הנטל להוכיח שהתשובה עליהן היא בחיוב רובץ לפתחה של המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה). שאלות עובדתיות אלה עומדות במוקד הכרעת הדין במקרה שבפני, והן אלה שיכריעו את הכף אם הנאשם יורשע או יזוכה".

ומתברר שרשות הטבע והגנים לא הצליחה לעמוד באף אחד מהמבחנים: מד הלייזר לא הוכח כמכשיר אמין שמפיק תוצאות אמינות, המכשיר הספציפי ששימש לאכיפה כלל לא נבדק לפני השימוש, לא ברור האם הפקחים מיומנים בהפעלתו, ולא ידוע אם הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ביום שבו נעשה בו שימוש. לכן, הראייה שהוגשה לבית המשפט – לפיה הנהג שהואשם נסע בתוך רצועת החוף האסורה, במרחק של 53 מטרים מהים – נפסלה.

"יתכן שמד טווח לייזר הוא מכשיר אמין – וייתכן שלא, וייתכן שמד טווח הלייזר הספציפי שנעשה בו שימוש במקרה דנן היה תקין – וייתכן שלא", סיכם השופט אבו-שחאדה את פסק הדין, "המסקנה היחידה המתבקשת מהתוצאה של זיכוי הנאשם היא שעל המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר, בתיקים עתידיים, על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה".

The post אחרי אקדח הלייזר, יגיע מד טווח לייזר? appeared first on TheCar.

שופט בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה כלפי חברת מכשירי תנועה לאחר שמצא ליקויים בחוות דעתו של שמאי הרכב. "דיפרנציאלים", הוא קבע, "יכולים להתקלקל ובעיקר אם לא מקפידים על שגרת טיפולים במועדים המתאימים"

אם אתם מתכוונים לתבוע את יבואן הרכב שממנו רכשתם מכונית חדשה בגין פגמי ייצור שנתגלו לדעתכם ברכב – כדאי שתצטיידו בחוות דעת של מומחה בר סמכא של ממש, אחרת אתם עלולים להפסיד במשפט ולהיות מחויבים גם בהוצאות.

זה מה שקרה לחברת תורג, אשר תבעה את חברת מכשירי תנועה, יבואנית קרייזלר, ומוסך מורשה שלה, בגין "מכירת רכב פגום מיסודו".

מדובר בג'יפ מסוג גרנד צ'רוקי שרכשה חברת תורג בשנת 2008, ובתביעה שהגישה בשנת 2012 טענה שהמכונית סבלה מפגמים שגרמו לבלאי מואץ של הצמיגים והמצבר, לליקויים במערכת בקרת היציבות, לנזילות שמן מהסרן הקדמי ולרעשים בקדמת המכונית.

לטענת תורג, שיפוץ של הסרן האחורי בוצע על-ידי מוסך היבואנית במרמה וללא כל צורך, ובאופן שגרם לצורך להחליפו בחדש, דבר שמכשירי תנועה לא הייתה מוכנה לבצע על חשבונה. כל אלה הפכו את המכונית לבלתי ראויה לשימוש, ניסיונות למכור אותה לא צלחו, והמכונית הושבתה.

כלפי המוסך טענה התובעת שלמרות שהמכונית טופלה באופן סדיר המוסך לא איתר פגמים מולדים בייצור המכונית, שאמורים היו להתגלות במהלך תקופת האחריות.

התובעת ביקשה מבית המשפט לפסוק כי היא זכאית לבטל את עסקת רכישת המכונית ולקבל את מלוא הסכום ששילמה עבורה. לחילופין, היא דרשה לחייב את הנתבעות לשלם לה עבור ירידת ערך המכונית, החזר עלויות התיקונים שבוצעו במכונית, הוצאות בדיקות וחוות דעת, דמי ביטוח בתקופה בה הושבתה המכונית ושכר בטלה של מנכ"ל התובעת. לצורכי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 160,000 ש"ח.
במהלך המשפט הגיעו הצדדים להסכמה שבעקבותיה החליפה מכשירי תנועה את הסרן האחורי וכך נמכרה המכונית וכתב התביעה תוקן באופן שהתובעת מחקה את דרישתה לביטול עסקת הרכישה.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, מכשירי תנועה, שהמכונית נמסרה לתובעת כשהיא חדשה ותקינה לגמרי, ובמהלך כמעט שלוש שנים נסעה מעל 130,000 ק"מ ללא תקלות. "כל טענות התובעת", נטען בכתב ההגנה, "נולדו זמן רב לאחר תום תקופת אחריות היצרן שניתנה למכונית ( 36 חודשים או 60,000 ק"מ, לפי המוקדם), ולאחר תום תקופת אחריות נוספת שרכשה התובעת מהנתבעת 1 (אשר הגדילה את מרחק הנסיעה המרבי ל- 100,000 ק"מ)".

עוד טענה מכשירי תנועה שהמכונית נכנסה למוסך המרכזי לראשונה לאחר שנסעה 137,618 ק"מ, ובבדיקתה על ידי מנהל המוסך ואנשי מקצוע נוספים התברר שנשמעו רעשים מהדיפרנציאל שבתוך הסרן האחורי.
לטענתם רעשים אלה נגרמו מבלאי רגיל שמתאים למרחק הנסיעה שבוצע. בהתאם לממצאים, ולאחר אישור של מנהל התובעת, בוצע שיפוץ של הדיפרנציאל על ידי החלפת חלקים שהתבלו בחלקים חדשים ומקוריים.

לאחר ביצוע השיפוץ, נוכח תלונה חוזרת על רעשים מכיוון הסרן האחורי, הסכימה התובעת להמתין עם גביית התשלום עד לבירור העניין, אך בקשה מהתובעת להכניס את המכונית למוסך כדי לבדוק את התלונה ולתקן את הדיפרנציאל בשנית במידת הצורך.

התובעת סירבה לעשות כך ולאחר תקופה בה התנהל דין ודברים בין הצדדים בניסיון להגיע להסכמות פנתה מכשירי תנועה לתובעת בכתב, והעמידה בפניה שתי אפשרויות: האחת, תשלום עבור השיפוץ שבוצע (בהנחה של 10%) וביצוע תיקון נוסף לפי הצורך (במסגרת האחריות לתיקון הראשון), והשנייה – החלפת הסרן האחורי בחדש, בהנחה של 20% ממחיר המחירון של סרן חדש ובניכוי סכום החיוב עבור התיקון הראשון.

התובעת סירבה לקבל את ההצעות הללו, ולטענת מכשירי תנועה – במקום לצמצם את נזקיה החליטה להשבית את המכונית והעצימה את נזקיה שלא לצורך. רק כחמישה וחצי חודשים לאחר הגשת התביעה הסכימה התובעת להכניס את המכונית למוסך המרכזי ושילמה את עלות התיקון הראשון שבוצע. מכשירי תנועה, מצידה, החליפה את הסרן האחורי בחדש לאחר שהגיעה למסקנה שיש להחליפו במסגרת האחריות לשיפוץ.

מכשירי תנועה טענה עוד כי לא נפל כל פגם בייצור המכונית, בלאי הצמיגים נובע משימוש אופייני ומתאים לסך הנסועה שבוצע, מערכות ה-ABS ו-EPS תקינות לגמרי ונורות האזהרה שנדלקו בלוח המכוונים נדלקו בגלל התרוקנות המצבר לנוכח השבתת המכונית.

התובעת הגישה לבית המשפט חוות דעת של דני סער, שמאי מומחה למכונות ורכב, ושל מנכ"ל תורג שהשתמש ברכב ולטענתו שמע רעשים מקדימה ולכן הכניס את הרכב למוסך המרכזי של היבואנית.
לדבריו, במוסך הוצע לו לתקן את הסרן האחורי והוא הסכים לביצוע השיפוץ "לנוכח מצג שנמסר לו ואשר התברר כשיקרי". לאחר שבוצע שיפוץ הסרן האחורי, והוחלפו רכיבים בסרן הקדמי מבלי לקבל את אישורו, הוא נסע במכונית ושמע לראשונה רעשים חזקים מצדה האחורי.

בשלב זה נלקחה המכונית לבדיקה במכון בדיקה, שם נמצאו הממצאים הבאים: "סרן אחורי פורק ושופץ ורועש חזק, בסרן קדמי בוצעה עבודה נזילה ממחזיר שמן…; צמיגים קדמיים פגומים מתקלפים ורועשים, צמיגים אחוריים יבשים; נורת איי בי אס דולקת לסירוגין, נורת בקרת יציבות דולקת". לאחר קבלת ממצאי הבדיקה הוא דרש מהמוסך המרכזי, בכתב, להחליף את הסרן הקדמי והאחורי של המכונית ברכיבים חדשים.

השמאי דני סער קבע בחוות דעתו שלא הייתה תקלה בסרן האחורי לפני ששופץ ולכן השיפוץ לא היה נחוץ ובוצע בצורה רשלנית שגרמה להרס הסרן, אשר נותר לקוי.
כמו כן במכונית נותרו ליקויים לרבות מערכת ABS לקויה ומערכת EPS לא מתפקדת, מה שמוביל לסחרור מסוכן של המכונית בעת ירידה לשול הדרך, תופעות הבאות לביטוי בנורות אזהרה בלוח המכוונים, בנוסף נמצא בלאי מואץ של הצמיגים שנובע מפגמים בייצור המכונית.

מכשירי תנועה, מצידה, הגישה לבית המשפט תצהירים של מספר עובדים במערך השירות, מהם עולה שהיה צורך לבצע שיפוץ בדיפרניציאל האחורי, והוא בוצע כראוי ובצורה מקצועית באמצעות חלפים חדשים ומקוריים.

השופט עמית רוזינס מבית משפט השלום בחיפה ציין בפסק דינו שמרכז המחלוקת העובדתית בין הצדדים הוא סביב השאלה האם שיפוץ הסרן האחורי היה דרוש אם לאו, והאם התגלו במכונית פגמים יסודיים בייצור.
"הראיה היחידה שהציגה התובעת בעניינים אלה הייתה חוות דעתו של שמאי הרכב מר דני סער. אציין כי עדותו של מר סער הותירה בי רושם של "עדות מטעם" במובן השלילי. חוות הדעת הייתה ספקולטיבית בעיקרה, מבלי להתבסס על בדיקות נדרשות של המכונית והחלקים שהוחלפו, אלא על אך "ניסיונו" של המומחה, אשר התברר במהלך עדותו כמי שאין לו ניסיון וידע מספיקים בנושאים שעל הפרק, ובחלק מהעניינים הרלוונטיים אף הפגין חוסר ידע בסיסי… במהלך חקירתו הנגדית התברר כי חלקים מרכזיים של חוות הדעת הושתתו אך ורק על "עובדות" שאימץ המומחה מפי הלקוח, בצורה עיוורת וללא בדיקה, עובדות שהתברר בהמשך שאינן מדויקות. בעדותו בבית המשפט עשה כל מאמץ לדבוק במסקנות חוות הדעת, גם כאשר לא תאמו לעובדות וכאשר הבסיס למסקנות נשמט, תוך התפתלות והתחמקות ממתן תשובות ישירות לשאלות לא נוחות. עדותו הותירה תחושה קשה של חוסר מהימנות פנימית, חוסר אמינות כללית ונכונות לכתוב ולומר כל מה שיספק את רצון הלקוח".

מנגד, לגבי הנתבעת כתב השופט: "לא מצאתי כל סיבה לפקפק באמיתות דברי עדי מכשירי תנועה או לחשוש לאמינות עדותם. העדויות עשו עלי רושם אמין, ישיר, לא מתחכם וללא ניסיון לייפות את הדברים… מתרשומות מחשב הכוללות נתונים עובדתיים שהציגה מכשירי תנועה לגבי תיקונים שבוצעו במוסכים שבבעלותה בדיפרנציאלים של מכוניות כגון המכונית דנן התברר, כי גם אם לא מדובר בתקלה נפוצה מאוד, דיפרנציאלים כן מתקלקלים מפעם לפעם, אפילו בטווחי נסיעה קצרים יותר, ולא מדובר בתופעה שלא מתרחשת מעולם לכל אורך חיי המכונית. עוד הוכח כי המכונית לא הוכנסה לטיפולים שוטפים בזמן, דבר שיכול היה לגרום לחוסר שמן בדיפרנציאל ולבלאי המוגבר".

בסופו של יום נדחתה התביעה והתובעת חויבה לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לכל אחת וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

ת"א 3177-02-12

The post הלקוח הוא תמיד הלקוח אבל לא תמיד זוכה appeared first on TheCar.

לתפארת משטרת ישראל: כתב אישום שהוגש נגד נהג התבסס על מזכר שלא כלל פרטים מהותיים, דו"ח אירוע שלא הוגש לבית המשפט (ולא ברור אם בכלל היה קיים), וזיכרונו של מתנדב שהעיד שאינו זוכר דבר

בחודש מרץ 2013, בשעת לילה מאוחרת, נעצר ע' לבדיקת שכרות. הבדיקה העלתה תוצאה הגבוהה פי שניים מכמות האלכוהול המותרת על-פי חוק: 515 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. כתב האישום פירט את תוצאות הבדיקה, וייחס לע' את עבירת הנהיגה בשכרות – עבירה שקבוע לצדה עונש של פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות.

הייתה רק בעיה אחת, ולא ממש קטנה, בכתב האישום: לא הייתה בו כל ראייה לכך שע' נעצר בזמן שהוא נוהג. למעשה, כתב האישום התבסס ברובו על עדות המתנדב שעצר את ע', ואשר העיד בבית המשפט שאין לו כל זיכרון מהאירוע וכל עדותו התבססה על מזכר שבו לא צוינו פרטים הכרחיים כמו שמו של ע', מספר תעודת הזהות שלו, סוג המכונית שבה נהג או מספר הרישוי שלה.

"עדותו של א' התבססה אך ורק על מזכר שרשם ביום האירוע", הסבירה השופטת רות רז מבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה. "א' העיד כי אינו זוכר את האירוע, וכי הוא מסתמך רק על מה שנכתב במזכר". ומה היה כתוב במזכר? השופטת רז ציינה כי "במזכר רשם (המתנדב, ש.ה) 'עמדתי סטטי בכביש 483 ק"מ 0 לכיוון מערב. עצרתי את הרכב הנ"ל (ב)02:50 לבדיקה אקראית'".

בעדותו בבית המשפט פירט המתנדב את השתלשלות האירועים: "ראיתי את הרכב מתקרב, סימנתי לו לעצור, עצרתי אותו לבדיקה אקראית, שאלתי את הנהג אם אפשר לבדוק לו את הרישיון. רשמתי במזכר את מה שעשיתי… הוא נהג ברכב, הגיע אלי ממזרח למערב ברכב, הוא היה הנהג של הרכב". אלא שכאמור, במזכר שרשם המתנדב לא הופיעו הפרטים האלה.

"לא נרשם מה היה כיוון נסיעת הרכב, לא נרשם כיצד עצר א' את הרכב, לא נרשם כי סימן לרכב לעצור, ולא נרשם מאיזה כיוון ניגש א' לנהג הרכב", הבהירה השופטת רז. למעשה, את כל הפרטים החסרים השלים א' בדיון בבית המשפט מזיכרונו, וזאת למרות שהעיד שכלל אינו זוכר את האירוע.

למעשה, מלבד התיאור התמציתי "עצרתי", לא הייתה במזכר כל התייחסות לכך שא' אכן ראה את המכונית של ע' במצב נסיעה. "לא רק זאת", ממשיכה השופטת רז, "במזכר אין כל פירוט לגבי זהות הרכב, סוג, צבע, או מספר זיהוי. במזכר אין כל אזכור של פרטי הנהג – לא שם ולא מספר תעודת זהות".

אז מה בכל זאת היה כתוב במזכר? "הנדון דו"ח אירוע 14", רשם א' במזכר ולא יסף. מהו דו"ח אירוע 14? האם קיים בכלל דו"ח שכזה? האם נכללו בו פרטים נוספים אודות המקרה או המכונית של ע'? מתברר שלבית המשפט לא הוגש "דו"ח אירוע 14", ובחקירה הנגדית לא היו לא' הסברים אודות המזכר המסתורי:

שאלה: "אני מפנה שוב למזכר, האם כתבת איזה שהוא פרטי מפרטי הנהג במזכר?".
תשובה: "לא, אני לא צריך לרשום".
שאלה: "אם לא כתבת שום פרט, איך בית המשפט ידע?".
תשובה: "אני רושם מספר אירוע, כלומר אני יודע בדיוק מה היה באירוע".
שאלה: "האם יש לך את דו"ח הפעולה של אירוע 14?".
תשובה: לא".

מול המזכר הלקוי והדו"ח המסתורי של המתנדב, לע' דווקא היה הסבר סביר באשר למה שקרה באותו לילה – הסבר שאף זכה לחיזוק מצדו של חבר שהיה עמו (ונוכחותו במקום נשמטה מהמזכר הלקוי שרשם המתנדב). "לגרסת הנאשם, (הוא) הגיע בנסיעה ברכבו", הסבירה השופטת רז, "(ו)בדרך נכנס לתחנת דלק, החנה את הרכב ונכנס ביחד עם החבר לפאב הנמצא בתחנת הדלק, ושם שתה בירה. כשיצא מהפאב והלך לכיוון הרכב כשמפתחות הרכב בידיו, ניגש אליו שוטר, ביקש רישיונות וביקש ממנו להתלוות אליו למחסום המשטרתי, מרחק הליכה של 5-7 דקות, שם נערכו לו הבדיקות".

המשטרה לא הצליחה לספק ראייה שתסתור את הגרסה שהציג ע' בבית המשפט. למעשה, עדותו של המתנדב הייתה כל כך לקויה עד שלא ברור למה הוחלט מלכתחילה לאשר את הגשת כתב האישום נגד ע'. השופטת רז, שעמדה על הבעייתיות בעדות המתנדב, זיכתה את ע' והבהירה כי התעורר ספק אם המתנדב בכלל ראה את הנאשם נוהג במכונית לפני שהחליט לעצור אותו לבדיקה.

The post כתב אישום מיותר: המתנדב שלא זוכר ודו"ח האירוע המסתורי appeared first on TheCar.

טופס לקוי – זה כל מה שנחוץ כדי לפגוע בזכות היסוד למשפט הוגן. טופס הבדיקה של מכשיר ה"דבורה" המשטרתי מונע מנהגים מלהתגונן כראוי מפני כתבי אישום, שכן אין בו מקום לפירוט נתוני הבדיקה שעורכים שוטרים לפני הפעלת המכשיר. שופטים שאינם חוששים להתעמת עם המשטרה בוחרים לזכות נהגים, ומבהירים – "בהיעדר נתונים, נגרם לנאשם נזק ראייתי"

בתי משפט לתעבורה מזכים נהגים מאשמת נהיגה במהירות מופרזת בגלל נהלי משטרה שפוגעים בזכותם למשפט הוגן. ליקויים בנהלי הפעלת מכשיר ה"דבורה" המשטרתי, המשמש למדידת מהירות, גורמים נזק ראייתי לנאשמים, ובעקבות זאת שופטי תעבורה מזכים נהגים מעבירות מהירות.

עיקר הביקורת שמפנים שופטי תעבורה נוגעת לנהלים שקבעה המשטרה לבדיקת מכשיר ה"דבורה" בתחילת כל משמרת. לפני תחילת השימוש במכשיר, נדרש המפעיל לבצע חמש בדיקות שאמורות לוודא את אמינות ודיוק המדידות שמבצע מכשיר ה"דבורה". לאחר מכן ממלא השוטר טופס ייעודי, שמוגש לבית המשפט לתעבורה כחלק מכתב האישום שמוגש נגד נהגים שמואשמים בביצוע עבירות מהירות. אולם, מתברר שהטופס המשטרתי לקוי מיסודו וגורם לפגיעה בזכות יסוד של כל נאשם: הזכות למשפט הוגן.

"טופס זיכרון הדברים להפעלת מכשיר הדבורה הוא טופס מובנה מראש, אשר אינו מאפשר ציון פרטים נוספים, למעט… סימון 'וי' ביחס לתקינות הבדיקה", הסבירה לאחרונה השופטת איילת גרבי, מבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע. "המלל המציין את חמשת סוגי הבדיקות מניח מראש כי הבדיקה היא תקינה על-פי חוברת ההפעלה. כלומר, בהנחה תיאורטית כי אחת מן הבדיקות אינה תקינה, אין לכאורה מקום לציון עובדה זו".

הליקוי בטופס המשטרתי מונע מנאשמים מלהתגונן כראוי בבית המשפט, שכן אין באפשרותם לבחון את תקינות הבדיקות שנערכו לפני הפעלת מכשיר ה"דבורה". מאחר שמדידת המהירות באמצעות מכשיר אלקטרוני היא לעתים הראייה היחידה שמובילה להעמדת נהגים לדין, שלילת יכולתם להתגונן ולבחון את מהימנות הבדיקות פוגעת בזכותם למשפט הוגן.

"חשיפת מסד הנתונים המלא בטופס זיכרון הדברים יאפשר לנאשם באופן טבעי לבחון ולנתח נתונים אלה, על-מנת לוודא כי אכן מפעיל המכשיר – מיומן ומוסמך ככל שיהיה – צדק בקביעה כי הבדיקות הן תקינות", הבהירה השופטת גרבי. למעשה, כל מה שנדרש מהמשטרה הוא להחליף את טופס הבדיקה, ולאפשר לשוטרים לפרט את הערכים שמתקבלים בכל אחת מהבדיקות.

לדברי שופט התעבורה אלון אופיר, "בכדי להסיר ספק עתידי מדוחות העוסקים במדידת רכבים באמצעות מכשיר ‘דבורה’, ראוי ורצוי כי משטרת ישראל תאמץ את ‘פורמט’ רישום תוצאות הבדיקות כפי שעשתה ביחס למכשיר הממל"ז ("אקדח הלייזר")… מדובר בעקרון זהה, לפיו צריכה המשטרה לפרט במהלך ביצוע בדיקות למכשיר את ערכי הבדיקות המתקבלים… (זהו) כשל אותו יכלה המדינה לתקן בנקל".

דברים דומים אמרה השופטת גרבי: "מדובר לטעמי בדרישה אלמנטרית לציון הנתונים. יתרה מכך, ציון וחשיפת הנתונים כאמור הינם קריטיים, הן לצורך הגנתו של הנאשם ובעיקר על-מנת שלא יגרם לנאשם נזק ראייתי, שכן בהיעדר נתונים אלה, אשר נרשמו בזמן אמת על-ידי מפעיל המכשיר, נגרם לנאשם נזק ראייתי, (שכן) יכולתו להתגונן – מפני הקביעה האבסולוטית של מפעיל המכשיר כי הבדיקות שבוצעו על-ידו תקינות – נמנעת".

The post ה"דבורה" פחות עוקצת: טופס לקוי מוביל לזיכוי מעבירות מהירות appeared first on TheCar.

שינוי דרגות הרישוי של אופנועים בקיץ האחרון נערך כשנה וחצי אחרי האיחוד האירופי, שהודיע ב-2006 על כוונתו להנהיג את השינוי ב-2013. למרות האיחור, הביצוע על-ידי משרד התחבורה היה לקוי, ולראיה – רוכב הואשם בנהיגה עם רישיון שאינו תקף לקטנוע שעליו רכב, אך בית משפט לתעבורה מחק את כתב האישום לאחר שהתברר שאגף הרישוי לא הספיק לשנות את רישיון הרכב שלו

לרשות משרד התחבורה עמדו כשבע שנים כדי להיערך לשינוי דרגות הרישוי של אופנועים, אך למרות זאת הצליחו פקידי המשרד לרשום לחובתם עוד פשלה מפוארת: השינוי יושם בישראל רק בקיץ האחרון, או כשנה וחצי אחרי האיחוד האירופי, שהצהיר כבר ב-2006 על כוונתו להנהיג דרגות רישוי חדשות ב-2013. אלא שגם תוספת הזמן שלקחו לעצמם פקידי משרד התחבורה לא הספיקה כדי להבטיח ביצוע מוצלח. לבית המשפט לתעבורה בירושלים הגיע לאחרונה רוכב קטנוע שהואשם בנהיגה עם רישיון שאינו תקף לכלי הרכב שבו נהג. אלא שעד מהרה התברר כי האשם בחוסר ההתאמה בין רישיון ורישיון הנהיגה של הרוכב היה משרד התחבורה.

"כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין נהיגה (עם רישיון, ש.ה) שאינו תקף לסוג הרכב שבו נהג", הסביר שופט התעבורה אברהם טננבוים, "על-פי הנטען, ביום 3 באוגוסט 2014, בשעה 17:20, נהג המבקש… לכיוון ירושלים בקטנוע מסוג ימאהה, שעה שאינו מחזיק ברישיון נהיגה המתאים לרכב זה". אלא שהרוכב טען שרישיונו התאים לקטנוע עליו רכב, ולכן ביקש לבטל את כתב האישום ואף לחייב את המדינה בהוצאות המשפט שלו. "(לטענת הרוכב), במועד הנטען היה באמתחתו רישיון נהיגה בדרגה A1, המתאים לקטנוע שבו נהג הואיל וברישיונו צוין מפורשות כי רשאי הוא לנהוג ברכב שהספקו הוא עד 47.46 כ"ס", הבהיר השופט טננבוים את טענות הרוכב, "הקטנוע (ש)בו נהג היה בעל נפח (של) 500 סמ"ק ו-44 כ"ס, דהיינו מתחת ל-47.46 כ"ס. כך שנהג כדין".

בתביעה המשטרתית לא ממש הבינו את הבעיה, וביקשו לדחות את טענות הרוכב ואת בקשתו לתשלום הוצאות המשפט. "המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה מאחר שלטענתה רישיון הנהיגה שהיה למבקש במועד הנטען (A1) מתאים לאפיוני רכב מסוג L1 ו-L2 ואינו מתאים לאפיון רכב מסוג L3 – הקטנוע שבו נהג המבקש", סיכם השופט טננבוים את עמדת התביעה. "לטענת (התביעה), רישיון הנהיגה המתאים לרכב בעל אפיון L3 הינו דרגה A ולא דרגה A1". נראה שכל האותיות והמספרים האלה בלבלו את עורכי הדין בתביעה המשטרתית, שכן הם הצליחו לטעות בהבנת השינוי בדרגות הרישוי וכתוצאה מכך הגישו כתב אישום מיותר נגד הרוכב.

"צר לי, אך אין בידי לקבל טענה זו", פסק השופט טננבוים, בהתייחסו לעמדת התביעה. "כאמור, תקנה 271א (לתקנות התעבורה) תוקנה באופן כזה, שמרגע התיקון דרגת האופנוע של המבקש אינה עוד L3 אלא L2. הווה אומר שלמבקש ישנו רישיון נהיגה מתאים לדרגת האופנוע שבו נהג במועד הנטען. עולה כי משרד הרישוי לא עדכן את רישיון הרכב של האופנוע, ומשכך נותר האופנוע רשום כדרגה L3 למרות שדרגתו (בפועל) היא L2. לאור האמור, אני מוחק את כתב האישום נגד המבקש".

אגב, אם מישהו בתביעה המשטרתית היה טורח לבדוק את הנושא לפני המשפט, חיפוש זריז באתר משרד התחבורה היה מעלה הודעה רשמית שמבהירה כי "החל מ-16 ביולי 2014 ניתן יהיה לרכוב על אופנוע שהספק מנועו עד 35 קילוואט (שהם 47.46 כ"ס) עם רישיון נהיגה לדרגה A1".

ובדיקה קצרה שכזו הייתה חוסכת לקופת המדינה 500 שקלים, שהוא סך ההוצאות שהטיל השופט טננבוים על המדינה. "על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו", כתב השופט בהחלטתו, אך בסופו של דבר נמנע להטיל על המדינה הוצאות משמעותיות.

"בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי יש מקום להוצאות משמעותיות", הסביר השופט טננבוים בסיכום החלטתו, "מאחר שהתקנה נכנסה לתוקף כחודש ימים לפני רישום הדו"ח, וסביר להניח שמשרד הרישוי טרם הספיק לשנות את רישיון הרכב, ועל כן נוצרה אי התאמה… לא נעלמה מעיני העובדה שהאזרח אינו צריך לשאת בהוצאות שנגרמו לו… אשר על כן, בשקלול כל הגורמים, מן הראוי שהמשיבה (המדינה, ש.ה) תישא בהוצאות המבקש בשל ההליך בסך 500 שקלים".

The post משרד התחבורה בילבל את הרוכבים, את המשטרה ואת עצמו appeared first on TheCar.

נהג שקיבל דו"ח חנייה פנה לעירייה וטען שהתמרור הוצב בצורה לקויה. טענתו התקבלה והדו"ח בוטל. אלא שבמשטרה, שרשמה לנהג דו"ח בנוסף לזה שקיבל מהעירייה, התעלמו מפניותיו. כשלוש שנים טורטר הנהג, ורק בבית המשפט המחוזי השיג צדק: "העובדה שהמערער כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, אותה אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות המצדיקות פיצוי"

מחיר ההתעמרות באזרח: המשטרה התעקשה להגיש כתב אישום ולנהל הליכים משפטיים מיותרים, וכעת תידרש לשלם פיצוי בסך 5,000 שקלים. כמעט שלוש שנים טרטרה המשטרה נהג שהואשם בחנייה בניגוד לחוק בחניית נכים, בזמן ששיחת טלפון אחת לעירייה הייתה מבהירה שיש לבטל את כתב האישום, שכן התמרור ליד מקום החנייה הוצב בצורה לקויה והוחלף לאחר תלונה שהגיש הנהג. למעשה, דו"ח חנייה שנרשם לנהג על-ידי פקח עירוני, בנוסף לדו"ח שקיבל מהמשטרה, בוטל מיד לאחר פנייתו לעירייה. אלא שהתביעה המשטרתית התעקשה לנהל הליך משפטי ארוך ומיותר נגד הנהג, גם לאחר שהיה ברור כי טענותיו צודקות.

הנהג, שביקש להישפט לאחר שכל פניותיו למרכז הפניות הארצי של המשטרה לא הועילו, התייצב לארבעה דיונים שקיים בית המשפט לתעבורה בתל-אביב בעניינו. רק בדיון האחרון הסכימה התביעה המשטרתית לחזור בה מכתב האישום המיותר. בהתבססו על סעיף בחוק העונשין המתיר לבית משפט להטיל על המדינה את הוצאות הנאשם, פנה הנהג לבית המשפט לתעבורה וביקש פיצוי בגין ההליך המיותר שניהלה נגדו המדינה. אלא שבתי המשפט ממעטים לאשר בקשות שכאלה, וכך בדיוק עשה השופט דן סעדון, שדחה את הבקשה והבהיר כי התביעה המשטרתית נהגה בהגינות ותום לב. הנהג לא הרים ידיים, והגיש ערעור נגד החלטתו של השופט סעדון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

"על-פי טענות המערער, שבסופו של דבר הוכחו כנכונות, התמרור הוצב בדרך נכונה (אך) באופן המבלבל את האזרח", כתב שופט המחוזי רענן בן-יוסף, שקיבל את הערעור שהגיש הנהג. "טענתו זו התקבלה על-ידי העירייה ועל-ידי רשות הרישוי העירונית, התמרור תוקן והדו"ח שנרשם על-ידי הפקח העירוני בוטל. לא כך נהגה משטרת ישראל – פניותיו של המערער לביטול הדו"ח גררו את התייצבותו לבית המשפט למספר ישיבות – הליכים שנמשכו מישיבה ראשונה בפני בית המשפט ביום 16 במאי 2013 עד סוף שנת 2014, כאשר קדמו להן תכתובות רבות בין המערער לבין משטרת ישראל".

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי הודתה נציגת התביעה כי ההליך גרם לטרטור מיותר של הנהג: "אני מסכימה עם המערער שהוא טורטר בצורה מיותרת", אמרה התובעת לשופט בן-יוסף. אלא שלמרות זאת, המשיכה התביעה המשטרתית להתעקש על כך שההליך עצמו נוהל כשורה. "בהתנהלות רשויות התביעה לא נפל פגם", הסבירה התובעת, "מאחר שהם החליטו על סמך החומר שהיה בידם". מה אם כן יעשה הנהג, שאף לשיטת התביעה טורטר לשווא? "שיגיש תביעת נזיקין נגד המשטרה", הציעה התובעת, תוך שהיא מבקשת מהשופט בן-יוסף לדחות את הערעור ולהימנע מלהשית על המדינה פיצויים מכוח חוק העונשין.

הסעיף הרלוונטי בחוק העונשין מאפשר הטלת הוצאות נאשמים על המדינה בשתי חלופות: האחת, כאשר בית המשפט קובע שכלל לא היה יסוד להגשת כתב אישום, והאחרת – כאשר בית המשפט מוצא נסיבות אחרות שמצדיקות מתן פיצויים לנאשם. במקרה שלפניו מצא השופט בן-יוסף כי מתקיימות שתי החלופות גם יחד: "החזרה מהאישום, מעידה על ראשיתו שהוא היה ללא יסוד", כתב השופט בהחלטתו לקבל את הערעור. "אף באשר לעילה השנייה, של נסיבות אחרות המצדיקות זאת, העובדה שהמערער במשך שנים כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, (אותה) אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות… המצדיקות פיצוי".

בהמשך ההחלטה מתייחס השופט בן-יוסף גם לפסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שדחה את בקשת הפיצויים של הנהג. לדבריו, גם אם צדק שופט התעבורה, והנהג אכן הגיש את החומר הרלוונטי לביטול כתב האישום רק בסוף ההליך, הרי שהיה בו די כדי להוכיח שמלכתחילה לא היה יסוד לגשת כתב האישום. "בנסיבות המקרה הזה – מדובר היה בקיום אי-יסוד לאשמה, והראייה (היא) שמיד אחר כך העירייה ביטלה את הדו"ח ושינתה את התמרור משהתקבלה טענתו של המערער שהתמרור הוצב שלא כהלכה", סיכם השופט בן–יוסף, וקבע כי המדינה תישא בהוצאות הנהג בסך 5,000 שקלים – סכום גבוה יחסית, כאשר עצם הטלת ההוצאות על המדינה היא בגדר צעד נדיר יחסית.

The post המשטרה תפצה נהג בסך 5,000 שקלים בגלל הליך משפטי מיותר appeared first on TheCar.

ק', שנמצא בישראל משנת 2010, ניגש ל-11 מבחני נהיגה ונכשל בכולם. למרות שלא קיבל רישיון ישראלי נהג בכלי רכב מסחרי, ואף היה מעורב בתאונה שבה נפגעו כלי הרכב עצמו, גדר בטיחות ועץ. לאחר שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל בגין נהיגה ללא רישיון, ערער לבית המשפט המחוזי וטען כי ברשותו רישיון נהיגה מאתיופיה. התביעה, שביקשה לדחות את הערעור, טענה כי מי שנכשל ב-11 מבחני נהיגה אינו יודע ואינו יכול לנהוג. מה קבע בית המשפט המחוזי?

לפני כעשרה חודשים נהג ק' בכלי רכב מסחרי בתל אביב, כאשר מסיבות שאינן ברורות איבד לפתע את השליטה, וכתוצאה מכך התנגש בעץ וגדר בטיחות. לכלי הרכב, לגדר הבטיחות וגם לעץ התמים נגרמו נזקים, ובבדיקת משטרת התברר כי לק' כלל אין רישיון נהיגה. בית המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע אותו – לאחר הודאתו – בנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, וגזר עליו עונש חמור: מאסר בפועל לתקופה של חודשיים, שירוצו בדרך של עבודות שירות.

ק' סירב להשלים עם העונש החמור שהוטל עליו, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעור טען סנגורו כי כבר בבית המשפט לתעבורה ביקש ק' להציג רישיון נהיגה מאתיופיה, שם התגורר עד שנת 2010. לטענת הסנגור, "יש חשיבות רבה בשאלת האם מדובר בנהג בלתי מורשה שמעולם לא למד לנהוג, ולא קיבל רישיון נהיגה בשום מקום, לבין מי שאין לו באופן טכני רישיון נהיגה ישראלי בלבד".

נציגת התביעה ביקשה מבית המשפט המחוזי לדחות את הערעור, תוך שהיא מעלה טענה מפתיעה: "מדובר במי שנכשל בטסט 11 פעמים", סיפרה התובעת לשופט רענן בן-יוסף. "אז מה זה עוזר שהיה לו רישיון באתיופיה? חברי (הסנגור) טוען שזה טכני. זה לא טכני כשהוא נכשל 11 פעמים". התובעת הבהירה כי ק' "הצליח להיכשל בכולם (כל מבחני הנהיגה), כך שמדובר באדם שלנהוג אינו יכול ואינו יודע". בנוסף, התובעת ביקשה לדחות את הצגת הרישיון מאתיופיה, שכן תרגומו לעברית לא הבהיר מה טיבו או מה תוקפו.

השופט בן-יוסף קיבל את טענתו של ק' בעניין חשיבות הצגת הרישיון מאתיופיה. "אין ספק שהעובדה שלאדם רישיון נהיגה בחו"ל שאיננו תקף בארץ היא עובדה שיש לה משקל לענישתו", קבע השופט בפסק הדין. "אין דומה אדם שלא למד לנהוג ולא קיבל רישיון בשום מקום, למי שעולה על ההגה ללא ניסיון קודם. הדברים ברורים ואינם צריכים ראיות". עם זאת, המקרה של ק' הציב בפני השופט בעיה, שכן התברר מעל לכל ספק מדובר במי שיודע שהוא נוהג ללא רישיון: "כשמדובר בנסיבותיו האישיות של המערער, אף אם היה לו רישיון מארץ זרה, כאשר הוא יודע שהוא מנסה בארץ לקבל רישיון נהיגה ולא מצליח שוב ושוב, עליו – יותר מאחרים אולי – להיזהר מלעלות על רכב, בוודאי לא על משאית".

אולם, למרות שמצא טעם לפגם בכך שק' היה מודע לכך שהוא נוהג ללא רישיון, החליט השופט בן-יוסף להקל את עונשו ולבטל את עונש המאסר שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה. "בנסיבות עברו התעבורתי של המערער והפלילי שאין לו, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, הודאתו של המערער ונסיבות אישיות אחרות, הנני סובר שהטלת עונש מאסר, אפילו בריצוי בעבודות שירות לתקופה קצרה, איננו מתאים", סיכם השופט את פסק הדין.

The post "מי שניגש ל-11 מבחני נהיגה ונכשל, הוא אדם שאינו יכול ואינו יודע לנהוג" appeared first on TheCar.

נהגת שעמדה בצומת בירושלים פתחה את דלת מכוניתה, ופגעה באופנוע שחלף בין המכוניות העומדות. כתוצאה מכך הוטל האופנוע על מכונית אחרת וגרם לנזקי פח שעלות תיקונם הסתכמה באלפים רבים של שקלים. בית משפט לתביעות קטנות קבע שהרוכב והנהגת יפצו בחלקים שווים את בעל המכונית שנפגעה: "הרוכב ביקש להשתחל בין כלי רכב. העובדה שכך נוהגים לעשות, אין פירושה כי הדבר מותר", סיכם בית המשפט

רוכבים רבים חולפים בין מכוניות עומדות בזמן מופע האור האדום ברמזור, וכך בדיוק עשה י' לפני כארבע שנים בצומת ברחוב אגרון בירושלים. אולם, כאשר התקרב לצומת פתחה נהגת של אחת המכוניות העומדות את הדלת הקדמית במכוניתה ופגעה ברוכב. כתוצאה מכך איבד י' שליטה, והוטל עם אופנועו על מכונית אחרת. בפסק דין שפורסם השבוע, קבע בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים כי הרוכב והנהגת יחלקו בכיסוי הנזקים שנגרמו לבעל המכונית שנפגעה בתאונה.

"התובע (בעל המכונית שנפגעה, ש.ה) העיד כי עמד ברמזור בנתיב השני מימין, כאשר רכב הנתבעת עמד מימינו", מסכמת הרשמת הבכירה סיגל אלבו את העדויות ששמעה במהלך המשפט. "לפתע שמע חבטה עזה וראה את האופנוע מוטל על רכבו. כן הבחין התובע כי דלת רכב הנתבעת הייתה פתוחה. התובע העיד כי בעקבות נפילת האופנוע על רכבו נפגע כל צדו הימני (של הרכב) וכי ברכבו לא היו נזקים קודמים".

נהגת המכונית שפתחה את הדלת ניסתה להתגונן בפני ההאשמות שהעלו הנהג והרוכב, ואמרה כי לא היה כל פגם בהתנהגותה. לדברי הרשמת, "הנתבעת העידה כי עמדה בנתיב הימני ברמזור, ופתחה את דלת הרכב השמאלית הקדמית לאט, שכן ביקשה לצאת מן הרכב, וזאת לאחר שווידאה כי הנתיב פנוי. אז הגיע האופנוע ופגע ברכב התובע. לטענת הנתבעת, לא היה מגע בין האופנוע לבין רכבה".

מנגד, הרוכב הציג גרסה שונה של התרחשות האירוע: "הנתבע (הרוכב) העיד כי נסע בין שני הנתיבים (ש)בהם עמדו רכב התובע ורכב הנתבעת, במהירות נמוכה. אז, באופן מפתיע, הנתבעת פתחה את דלת רכבה. בשל כך פגע האופנוע בדלת רכב הנתבעת ונפל על רכב התובע. עוד טען (הרוכב) כי לא גרם נזקים בצדו האחורי והקדמי הרכב התובע".

הרשמת אלבו לא השתכנעה מהגרסה שהציגה הנהגת שפתחה את הדלת: "טענת הנתבעת כי פתחה את הדלת לאחר שווידאה כי אין בכך להפריע לתנועה אינה סבירה, שכן אף לשיטתה, מיד לאחר שהחלה בפתיחת הדלת הגיע האופנוע. מכאן שהנתבעת לא וידאה במידת הזהירות הנדרשת כי ניתן לפתוח את הדלת בבטחה וללא הפרעה לתנועה. בכך פעלה הנתבעת בניגוד לתקנה 80 לתקנות התעבורה, המחייבת זהירות בפתיחת דלת ללא הפרעה לעוברי אורח או לתנועה. בשל הפתיחה הפתאומית של דלת הרכב איבד נהג האופנוע את השליטה ופגע ברכב התובע".

אלא שגם עדותו של הרוכב לא שיכנה את הרשמת הבכירה. "משלוש העדויות עולה כי הנתבע (הרוכב) ביקש לעבור בין שני כלי רכב אשר עמדו בנתיבם כדין, תוך שלמעשה (הרוכב) מבקש ליצור לעצמו נתיב נוסף שאינו קיים", כתבה הרשמת אלבו בפסק הדין, "בכך עבר (הרוכב) על הוראות תקנות 35 ו-47 לתקנות התעבורה, המחייבות נסיעה בצדו הימני של הנתיב וכן אוסרות על עקיפה בחוסר זהירות".

בהמשך אף הבהירה הרשמת אלבו כי גם אם רוכבים רבים נוהגים לחלוף בין מכוניות עומדות, אין בכך כדי להכשיר את המעשה: "במקרה זה, (הרוכב) ביקש להשתחל עם אופנוע בין שני כלי רכב העמודים בנתיבם. העובדה שכך נוהגים (רוכבים) לעשות, אין פירושה כי הדבר מותר, ובמקרה זה עבירה על הוראות החוק תרמה באופן משמעותי להתרחשות התאונה, שכן כאשר הנתבעת פתחה את דלת רכבה, (היא) לא ציפתה כי משמאלה יגיע אופנוע אשר ינסה להשתחל בין שני כלי הרכב".

מאחר שמצאה את הנהגת והרוכב אשמים במידה שווה לגרימת התאונה, קבעה הרשמת אלבו כי שניהם יישאו בחלקים שווים גם בנטל הפיצוי של בעל המכונית שנפגעה. "בנסיבות אלה יש לחלק את האחריות לתאונה בין שני הנתבעים (הרוכב והנהגת) בחלקים שווים", סיכמה הרשמת. סכום הפיצוי הכולל בסך 6,899 שקלים חולק לשני חלקים שווים (3449.5 שקלים לכל אחד מהמעורבים), ובנוסף נדרשו הרוכב והנהגת לשלם לבעל המכונית שנפגעה הוצאות בסך 350 שקלים כל אחד.

The post רוכב פגע ברכב בגלל דלת שנפתחה, וחויב לשלם על הנזק appeared first on TheCar.

קרוב ל-20 אלף חולים מקבלים רישיון לצרוך קנאביס רפואי, אך השימוש בסם עלול להביא לפסילת רישיון הנהיגה שלהם. למרות שחולים, משפטנים וחברי כנסת מבקשים כבר שנים ארוכות לתקן את המצב, משרדי הממשלה גוררים רגליים. התוצאה: חולים שצורכים את הסם ברישיון משרד הבריאות נתונים לחסדי שיקול הדעת של התביעה המשטרתית, ואינם יודעים כיצד לנהוג

לבית משפט לתעבורה מגיעים שני נהגים שנאשמים בנהיגה בשכרות, לאחר שבדיקת דם שנערכה להם גילתה תוצרי חילוף חומרים של סם מסוג קנאביס. בשני המקרים, השימוש בסם נעשה ברישיון של משרד הבריאות, שכן שני הנהגים סובלים מבעיות רפואיות חמורות ומשתמשים בקנאביס לשיכוך כאבים. הנסיבות בשני המקרים דומות, אך תוצאת ההליכים המשפטיים הפוכה: האחד מסתיים בזיכוי, והאחר מסתיים בהרשעה – וצפוי להוביל לשלילת רישיונו של הנהג המורשע לתקופה ארוכה.

התוצאה הבלתי סבירה של ההליכים המשפטיים נובעת מגרירת רגליים של משרדי הממשלה, שגורמת לעיכובים מתמשכים בקידום תיקוני חקיקה שעשויים להקל על חייהם של קרוב ל-20 אלף חולים שמורשים להשתמש בקנאביס רפואי. זאת, למרות שכבר באוגוסט 2012 ביקש בית המשפט העליון ממשרד הבריאות לקדם תקנות שיקבעו את פרק הזמן המינימאלי שנדרשים נהגים להמתין בין צריכת קנאביס ונהיגה.

כיום, חולים שמשתמשים בקנאביס אינם יכולים לדעת בוודאות מה יעלה בגורל רישיון הנהיגה שלהם אם ייעצרו לבדיקה. מחד, קיימות הנחיות קליניות, לפיהן יש להמתין שש שעות בין צריכת הקנאביס ונהיגה. מאידך, לתביעה המשטרתית נתון שיקול דעת נרחב באשר להגשת כתבי אישום נגד נהגים שבדמם נמצאו תוצרי חילוף חומרים של קנאביס.

ומה אומר החוק "היבש"? כיום אין הבחנה בין מציאת סם ומציאת שרידי סם, והעונש שיוטל על מי שבדמו נמצא רק תוצר חילוף חומרים בלתי-פעיל עשוי להיות זהה לעונש שיוטל על מי שבדמו נמצא הסם עצמו. בעניין זה חשוב לציין כי בדמם של משתמשים קבועים – למשל, חולים שעל-פי הרישיון שקיבלו יכולים לצרוך קנאביס באופן קבוע ותדיר – נמצאות רמות גבוהות יחסית של תוצרי הסם גם זמן רב לאחר צריכת הסם וכאשר השפעתו פגה.

סיכום של המצב הקיים אפשר למצוא בדברים שאמרה ח"כ תמר זנדברג, בישיבה שערכה ועדת הכלכלה לפני כשבועיים: "מדובר על אנשים שמדינת ישראל – אחרי תלאות ובירוקרטיה מאוד-מאוד קשה – סוף-סוף הכירה בעובדה שהאנשים האלה נוטלים קנאביס רפואי לצרכים רפואיים, כתרופה. האנשים האלה לעולם לא יהיו שלא תחת השפעה… לכן נשאלת השאלה האם אנחנו הופכים אנשים שמטופלים בתרופה לפי הגדרות משרד הבריאות לעבריינים כל הזמן, מאה אחוז מהזמן… המשמעות היא שאסור להם לנהוג, ובעצם רישיון הנהיגה כביכול ניטל מהם".

"אסור להם לנהוג"
קנאביס, שבשימושיו הרפואיים מסייע לחולים במחלות סופניות וכרוניות, פוגם בכישורי הנהיגה, ונדמה שעל כך יסכימו גם מי שתומכים בלגליזציה (הפיכת הסם לחוקי). אולם, לצד מחקרים שמצביעים על עלייה בשיעור המעורבות בתאונות של מי שצורכים קנאביס, אפשר למצוא גם מחקרים שטוענים שהשפעתו על נהגים פחותה מהשפעתו של אלכוהול.

למשל, לדברי ח"כ משה פייגלין, שהתבטא בנושא בוועדת הכלכלה בפברואר האחרון, אפשר אף למצוא דוגמאות לכך שצריכת קנאביס – בעקבות הפיכת צריכתו לחוקית – הפחיתה את מספר התאונות באותם מקומות שבם הונהגה לגליזציה. אלא שגם מי שדוחה את העמדה שמבטא ח"כ פייגלין אינו יכול להתעלם מהצורך להסדיר את השימוש בקנאביס רפואי, ובפרט את השפעת השימוש על הרגלי הנהיגה של חולים.

לכאורה, החוק קובע כי כל נהג שמשתמש בקנאביס – גם למטרות רפואיות – הוא בגדר "שיכור", וזאת גם אם חלף זמן בין צריכת הסם והנהיגה. כך תיאר את המצב ד"ר שלמה אלמוג, חבר בוועדה שעוסקת בהסדרת השימוש בקנאביס רפואי, בישיבת ועדת הכלכלה לפני כשבועיים: "כל האנשים שמשתמשים בקנאביס רפואי, בגלל שהם מפרישים לאורך כל הימים… תוצרי חילוף חומרים של קנאביס וזה נמצא בדם, זה נמצא בגוף, על-פי החוק היבש האנשים האלה נתונים תחת השפעה… לכן אסור להם לנהוג… אני חוזר בי. לא נוהגים תחת השפעה. הם שיכורים".

אלא שהמציאות "בשטח" רחוקה מלהיות ברורה וחד-משמעית. לפני כעשרה חודשים פנתה ח"כ זנדברג לשרי התחבורה והבריאות בעניין הנהיגה של חולים שמשתמשים בקנאביס, והתשובות שקיבלה היו סותרות. שר התחבורה הבהיר כי "על-פי הנחיות מנכ"ל משרד הבריאות, לא מדווחים על נהגים משתמשי קנאביס. ההנחיה בנושא שש השעות (המתנה בין צריכה ונהיגה, ש.ה) לא שונתה".

אולם, שרת הבריאות אמרה כי "כפי שהובהר לי בתקופה מסוימת בעבר, ובטעות, מסרו גורמי רפואה למטופלים כי מותר להם לנהוג בחלוף שש שעות ממועד השימוש. הדיווח הנ"ל אינו עולה עם הוראות פקודת התעבורה, האוסרת על נהיגה בעת שימוש או כאשר תוצרי הפירוק של הסם מצויים בגוף". ואם שרי הממשלה אינם מצליחים להגיע למסקנה ברורה, אין כל סיבה לצפות שאזרחים מן השורה יבינו מה בעצם אומר החוק או איך הוא אמור להדריך את התנהגותם.

"תקנות בשלבי התקנה"
במשרדי הממשלה הבינו כבר לפני תקופה ארוכה שיש להבחין בין מי שבדמם נמצאים רק שרידי סם מסוג קנאביס, ומי שבדמם נמצא הסם עצמו או סמים קשים אחרים. ואכן, רפורמת ענישה שמנסה משרד התחבורה לקדם כבר מאז 2011 צפויה להקל משמעותית את עונשם של נהגים שבדמם נמצאו רק שרידי סם: במקום פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות, ייקבע עונש מינימום של חצי שנת פסילה.

אולם, הקלת העונש אינה פותרת את הבעיה של חולים שעושים שימוש קבוע בסם, שכן גם אם תאושר רפורמת הענישה, הם צפויים לספוג עונש שיגביל את חופש התנועה שלהם. "העובדה שאדם נוטל קנאביס באופן חוקי או באופן לא חוקי לא משנה את האופן שהקנאביס משפיע על גופו", הסבירה לחברי ועדת הכלכלה עו"ד חווה ראובני, סגנית היועצת המשפטית של משרד התחבורה. "לכן, העובדה שהקנאביס ניתן ברישיון לא יכולה כשלעצמה לומר שזה מפסיק להיות עבירה לנהוג תחת השפעה".

כיצד אפשר לפתור את הבעיה עבור חולים שזקוקים גם לסם וגם לרישיון הנהיגה? "יש לשרת הבריאות סמכות לפתור את הבעיה הזאת", הסבירה עו"ד ראובני בוועדת הכלכלה לפני כשבועיים. "הסמכות לקבוע בתקנות שסם מסוכן יהיה סם שמותר לנהוג איתו בגוף, והתנאים לכך היא סמכות שמסורה לשרת הבריאות. לצערי, לא נעשה בה (בסמכות) שימוש לגבי שום סם כבר שבע או שמונה שנים".

דווקא בחודש הקרוב אמורים היו חולים שמשתמשים בקנאביס רפואי לזכות בתקווה לשינוי: ועדה שמונתה לבחון את השימוש בסם אמורה להגיש את מסקנותיה בקרוב, וצפויה להמליץ על תיקוני חקיקה שעשויים להקל על חייהם של חלק מהחולים. אלא שפיזור הכנסת וההכנות לקראת הבחירות במרץ 2015 צפויים לדחות לתקופה ארוכה כל שינוי.

כדאי רק לזכור שגם בעבר כבר הבטיחו במשרדי הממשלה להסדיר את המצב, אך בפועל לא קרה דבר. בדיון שנערך בבית המשפט העליון באוגוסט 2012 בעניינו של נהג שהורשע בנהיגה בשכרות לאחר שנמצא כי השתמש בקנאביס רפואי, הבטיחו בפרקליטות כי "תקנות להסדרת הנושא נמצאות בשלבי התקנה". למרבה הצער, גם יותר משנתיים לאחר מכן נראה שהנושא רחוק מהסדרה ראויה.

The post רולטת הקנאביס הרפואי: מה דין נהג שמשתמש בסם ברישיון? appeared first on TheCar.

נהגים, שימו לב: אסור לכם להתעלם, במודע או שלא במודע, מרוכבי אופנועים, וזאת גם אם הם נוסעים במהירות גבוהה ואף חריגה. לפי בית משפט לתעבורה, שהרשיע נהג בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב, התעלמות מרוכבים היא "אסורה לפי כל סטנדרט התנהגות ראוי ומקובל"

נהג חייב בתשומת לב מוגברת כלפי רוכבים, גם אם הם נוסעים במהירות גבוהה ואף מופרזת. כך קבע בית המשפט לתעבורה בצפת, שהרשיע נהג בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב אופנוע באורח קשה. "חובת הזהירות של נהג רכב להימנע מתאונה במהלך פניה בצומת דרכים חלה באופן מוגבר כלפי נהג רכב דו-גלגלי, זאת בשל הפגיעות היתרה של האחרון ביחס לראשון", כתב השופט בסאם קנדלפת בהכרעת הדין. "נהג סביר היה אמור להבחין בכך שהאופנוע מתקרב בקצב מהיר אל הצומת", הבהיר השופט, אך קבע כי כלל לא הוכח שהרוכב אכן נסע במהירות גבוהה.

התאונה אירעה לפני כארבע שנים, בכביש 77 מכיוון צומת המוביל לצומת גולני. בהגיעו לצומת הלוחם הבדואי, פנה הנהג פניית פרסה ובכך גרם לחסימת נתיב הנסיעה של רוכב האופנוע שהגיע מהכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרוכב חבלות חמורות ושברים בכל הגוף, והוא נותר בעל נכות צמיתה (בדרגת 35%).

הנהג טען להגנתו כי הפנס הקדמי של האופנוע לא האיר, ולכן בזמן התאונה – שהתרחשה בשעת חושך (19:30, ליתר דיוק) – אי אפשר היה להבחין ברוכב המתקרב לצומת. בנוסף, הנהג טען שהרוכב נסע במהירות "גבוהה מעל המותר בחוק", ואם רק היה נוסע במהירות המותרת על-פי חוק הייתה התאונה נמנעת.

מנגד, הרוכב הסביר בעדותו כי לא נהג במהירות גבוהה מאוד, ובכל מקרה לא יותר מ-120 קמ"ש. הרוכב גם הבהיר כי האופנוע עליו רכב היה חדש, והפנס הקדמי הופעל באופן אוטומטי. בנוסף, הרוכב ציין כי בקטע הכביש שבו אירעה התאונה פעלה תאורה – עובדה אותה אישר בוחן המשטרה בעדותו בפני בית המשפט. הבוחן גם הסביר לשופט קנדלפת כי שדה הראייה של הנהג בזמן התאונה היה פנוי למרחק של כ-360 מטרים.

"העובדה כי הנאשם לא הבחין באופנוע מתקרב לצומת מעידה, בנסיבות המקרה, על רשלנות בדרגה גבוהה מצד הנאשם", קבע השופט. "אין ספק כי הנאשם התחיל לפנות פניית פרסה כאשר האופנוע היה בתוך שדה הראייה שלו והיה בולט לעין בשעת החשיכה, ולא הייתה אפוא כל סיבה מוצדקת כדי להתעלם מנוכחותו בכביש. לפיכך, אף כי יתכן שהנאשם לא הבחין בפועל באופנוע המתקרב, הרי הוא יכול לצריך היה להבחין בו, ומכאן קמה אחריותו ברשלנות לגרימת התאונה".

בהמשך הכרעת הדין מבהיר השופט קנדלפת כי נהגים חייבים בחובת זהירות מוגברת כלפי רוכבי אופנועים: "התעלמותו (של נהג, ש.ה), במודע או שלא במודע, של נהג רכב מהימצאותו של רכב דו-גלגלי בכביש הנה אסורה לפי כל סטנדרט התנהגות ראוי ומקובל". בהתייחסו לנסיבות התאונה, ציין השופט כי "אין ספק כי התאונה הייתה נמנעת אילו הקדיש הנאשם תשומת לב מספקת לאופנוע שהתקרב לצומת, והיה מאפשר לו להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה בטרם פנה פניית פרסה. משנכשל הנאשם בכך וקרתה התאונה, אני מוצא אותו אחראי ברשלנות לגרימתה".

למרות שקבע כי כלל לא הוכח שהרוכב נסע במהירות גבוהה או חריגה, התייחס השופט גם לטענה זו: "בהנחה שהנפגע אכן נסע במהירות גבוהה, עדיין אין בכך כדי לפטור את הנאשם מאחריות בגין רשלנות. ראשית, כלל נקוט בידינו כי רשלנותו של גורם אחד אינה מוציאה רשלנותו של גורם אחר, ושנית – וזה העיקר – זכות הקדימה (בכביש) הייתה לאופנוע של הנפגע הבא ממולו של הנאשם. מכאן, ודווקא בשל מהירות נסיעת האופנוע, הייתה זו חובתו של הנאשם לאפשר לנפגע לעבור את הצומת בטרם יפנה בפניית פרסה".

The post אסור להתעלם מאופנוע, גם כאשר הרוכב נוסע במהירות appeared first on TheCar.

נהגת חזרה לחניית מרכז קניות וגילתה שבמכוניתה פגעה מכונית חולפת. עובר אורח השאיר על חלון המכונית פתק ועליו פרטים של הנהגת הפוגעת, ובעקבות זאת החל בעלה של הנהגת, שמועסק במשטרת ישראל, במבצע בילוש. עד מהרה התברר שבעלת המכונית הפוגעת מוכרת לבעל, שכן גם היא מועסקת במשטרה. הפרשה הסתיימה רק בבית משפט לתביעות קטנות

למרבה הצער, נהגים רבים מכירים היטב את הרגשת חוסר האונים שמתעוררת כאשר הם מוצאים את מכוניתם עומדת בחניה ועליה סימני נזק שגרם נהג חסר אחריות, שפגע במכונית החונה וברח מהמקום מבלי להשאיר את פרטיו. כך בדיוק קרה לד', שחזרה יום אחד למכונית שהשאירה בחניה של מרכז קניות גדול בנתניה, וגילתה נזק חדש שנגרם מפגיעת מכונית חולפת.

למזלה של ד', עובר אורח אלמוני השאיר על חלון המכונית החונה פתק, ועליו הודעה בזו הלשון: "'בחורה צעירה נכנסה ברכבך מאחור, ראיתי את מספר הרכב XX-XXX-50 בשעה 19:50 ונסעה לדרכה". ד' לא התעצלה, ופנתה למשטרה בבקשה לגלות את זהות בעל המכונית שפגעה במכוניתה. עד מהרה התברר שהנתבעת הייתה מוכרת לבעלה של ד', שכן שניהם עבדו במשטרת ישראל (עובדה שוודאי הקלה על ד' במלאכת בירור זהותה של הנהגת הפוגעת).

בעלה של ד', כראוי למי שמועסק בשורות המשטרה, פתח במבצע בילוש: הוא נסע למקום עבודתה של בעלת המכונית הפוגעת, וגילה נזק בצדה הקדמי-ימני ואף שרידי צבע התואמים את צבע המכונית של אשתו. מבצע הבילוש הנועז הסתיים בתיעוד המכונית הפוגעת באמצעות מצלמה, כאשר מבצע שני – שנערך זמן מה לאחר מכן – העלה שהנזק למכונית הפוגעת תוקן.

בעקבות מסעות הבילוש הנועזים, הגישו ד' ובעלה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, ובה ביקשו לקבל פיצויים בסך 5,405 שקלים בגין הנזק שנגרם למכוניתם. הראיות שהציגו בני הזוג שכנעו עד מהרה את השופט הרווי גרובס: "אני משוכנע שהנזק לרכב התובעת נגרם על-ידי הנתבעת אשר התחמקה וברחה מהמקום, כאשר היא ידעה היטב שגרמה נזק לרכב התובעת", כתב השופט בפסק הדין.

לשכנועו של השופט תרמה התחמקותה הנהגת הפוגעת מהופעה בפני בית המשפט. "אזרח אנונימי הצביע על רכבה של הנתבעת כרכב הפוגע ובורח, וכפי שברחה מהאירוע, הנתבעת לא הייתה מוכנה להתייצב לדיון ולטעון את טענותיה", הבהיר השופט גרובס, "יש לציין גם שהנתבעת התחמקה ממסירת הזמנה לדין, עד שפעלה התובעת לבצע מסירה אישית… לכן, אין ספק שעל הנתבעת לשלם את כל נזקי התובעת".

אולם, בכך לא הסתיים ההליך: השופט נדרש להכריע בשאלה האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות את בני הזוג. נציגת חברת הביטוח טענה בפני השופט כי "יש לחברת הביטוח את הזכות לבדוק את החבות שלה (…) מי נהג ברכב, בשלב זה אין לנו שום הוכחה מי היה הנוהג ברכב, ואין כל ידיעה על הנהג ועל שיתוף פעולה שלכאורה קיבלנו מהמבוטחת שלא היה ולא נברא".

הטיעון לא שכנע את השופט גרובס: "יש בטיעון זה סתירה מסוימת", כתב השופט. "לחברת הביטוח הייתה הזדמנות נאותה לחקור את המבוטחת ולבדוק מולה את האפשרות שאדם אחר נהג ברכב – אולי שלא ברשותה – בעת התאונה, ולעשות חקירה לעומק על מנת לשקול את עמדתה. דברים אלו לא נעשו מפתיחת התיק ועד ליום הדיון"

ואם חברת הביטוח לא טרחה לברר מה בדיוק אירע, אין כל סיבה להקל עמה ולשחרר אותה מחבות כלפי בעלי המכונית שנפגעה. "אין לקבל (את) עמדת חברת הביטוח שהיא משוחררת מלקחת אחריות, עקב חוסר שיתוף פעולה של הנתבעת", סיכם השופט גרובס, "העובדה כשלעצמה שהנתבעת לא טרחה להתייצב לדיון לא משחררת את חברת הביטוח, מקום שקיימים פוליסה וכיסוי ביטוחי".

לאור מסקנות אלה קבע השופט גרובס כי הנהגת הפוגעת וחברת הביטוח שלה יפצו את בעלת המכונית שנפגעה במלוא עלות הנזק – 5,405 שקלים – ואף הוסיף לסכום הוצאות דיון בסך 500 שקלים.

The post הבעל השוטר איתר את בעלת הרכב הפוגע, שעובדת במשטרה appeared first on TheCar.

אם למכונית שלכם נגרם נזק בגלל ליקוי בכביש, אין סיבה להרים ידיים ולשלם לבד על הנזק: אם תתעדו את הליקוי כראוי ותתבעו את הגורם האחראי, יתכן שתצליחו לזכות בפיצויים. כך בדיוק קרה לד', שנאלץ להחליף שני צמיגים וחישוק במכוניתו החדש לאחר שנסע בקטע כביש משובע שנמצא באחריות חברת נתיבי ישראל

במרץ 2014 נהג ד' במכוניתו החדשה בכביש מספר 70 מכיוון צומת סומך ליגור. במהלך הנסיעה חלף בקטע כביש משובש, וכתוצאה מכך התפוצץ אחד מצמיגי המכונית, ונגרם נזק לחישוק. סביר להניח שנהגים רבים היו פשוט מחליפים את הצמיג שהתפוצץ, מתקנים את החישוק ומקללים בחרש את מי שסלל את הכביש. אלא שד' החליט למצוא ולתבוע את מי שגרם את הנזק לסיאט לאון החדשה שלו, שעלתה על הכביש חמישה חודשים בלבד לפני האירוע.

ד' לא היה צריך לכלות זמן רב בחיפושים: קטע הכביש שבו אירע המקרה נמצא באחריותה של חברת נתיבי ישראל (מע"צ החדשה). הנהג המתוסכל הגיע נגד החברה תביעה קטנה על-סך 2,800 שקלים, עבור שני צמיגים קדמיים וחישוק אחד (משומש). ד' הסביר כי נאלץ להחליף את שני הצמיגים הקדמיים מאחר שאין להתקין צמיגים שונים על אותו ציר – טענה נכונה וראויה, אותה ניסה הנהג להוכיח באמצעות צירוף של מאמר מקצועי לכתב התביעה.

התגובה של חברת נתיבי ישראל ודאי תפתיע רבים מהנהגים: החברה לא דחתה את טענותיו של ד', ואף הציעה פיצוי בסך 1,800 שקלים. אולם, בחברה התעקשו על כך שלא הייתה כל סיבה להחלפת שני הצמיגים הקדמיים, ובנוסף דרשו שם להכיר בכך שלד' הייתה "רשלנות תורמת" – טענה פופולרית בבתי משפט לתביעות קטנות, אשר לרוב משמשת נתבעים (כמו למשל חברות ביטוח וחברות ליסינג) שמנסים להפחית מגובה הפיצויים שיושת עליהם, גם כאשר אין כל בסיס עובדתי לטענות שכאלה.

הרשם הבכיר נדים מורני מבית המשפט לתביעות קטנות בקריות לא התרשם מטענת הרשלנות התורמת שהעלתה החברה. "לאור עדות התובע והתמונות שהוגשו (של קטע הכביש שבו אירע המקרה, ש.ה), בית המשפט קובע שהנתבעת אחראית באחריות מלאה לאירוע התאונה ולנזקים שנגרמו לתבוע, ואין מטעמו רשלנות כלשהי".

עם זאת, הרשם לא נעתר לבקשתו לד' לקבוע פיצויים מלאים בסך 2,800 שקלים בגין החלפת שני צמיגים קדמיים: במכוניתו הותקנו במקור צמיגים של חברת קונטיננטל, אך התובע החליפם בצמיגים מתוצרת מישלן למרות שלא הוכיח שאי אפשר היה להתקין צמיגים מאותו סוג בדיוק. "בית המשפט מתקשה לקבל טענת התובע שחיפש ולא מצא צמיגים של חברת קונטיננטל הזהים לצמיגים שהותקנו ברכבו, במיוחד לאור העובדה שרכבו עלה על הכביש רק חמישה חדשים לפני האירוע, מה עוד שהתובע לא צירך לכתב התביעה אישור מחברת קונטיננטל המאשר את טענתו".

ובכל זאת, הפיצויים שנקבעו לד' היו קרובים לסכום שביקש בכתב התביעה שהגיש: 2,400 שקלים, לפי חלוקה שקבע רשם בית המשפט – 1,000 שקלים בגין החישוק שהתעקם, 900 שקלים עבור הצמיג הקדמי שהתפוצץ והוחלף, 450 שקלים עבור הצמיג הקדמי התקין שהוחלף, ועוד 50 שקלים עבור אגרת המשפט ששילם ד'.

המסקנה מהמקרה של ד' ברורה: נהגים אינם צריכים לשאת בעלות נזקים שנגרמים בגין ליקויי תשתית. יש לתעד כראוי את הליקוי בכביש שגרם לנזק, ולפנות לערכאה המתאימה בבקשה לזכות בפיצויים עבור הנזק שנגרם.

The post הכביש אשם? תבעו את מע"צ appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון דחה ערעור של נהג מונית שהורשע בתאונת "פגע וברח" שבה נפגעה הולכת רגל. השופט אורי שהם, שכתב את פסק הדין, הבהיר כי עבירת ההפקרה אחרי פגיעה חמורה מעבירות נלוות כמו גרימת חבלה חמורה. "במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי", כתב השופט. מומחי משפט ורווחה הביעו בעבר עמדה שונה, לפיה הכשל שבו לוקים נהגים אינו ניתנים לריפוי באמצעות החמרת הענישה

"מבלי להקל ראש בעבירות של נהיגה בקלות ראש ובגרימת חבלה חמורה, אין ספק כי העבירה הקשה, אשר ראויה לגינוי ולהוקעה, היא עבירת ההפקרה אחרי פגיעה". כך הבהיר אתמול (א') שופט בית המשפט העליון אורי שהם, בהחלטת הרכב של שלושה שופטים לדחות ערעור שהגיש נהג מונית שהורשע בתאונת "פגע וברח", שבה נפגעה הולכת רגל באורח קשה. "במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי, שבמסגרתו מותיר הנהג הפוגע את הנפגע לאנחות במקום התאונה, מבלי לבדוק את מצבו ולהזעיק את גורמי הסיוע הרפואי", ציין השופט שהם בפסק דינו של הנהג.

לאחר שדחה את הערעור על ההרשעה, בית המשפט העליון גם השאיר על כנו את העונש שהוטל על נהג המונית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב: מאסר בפועל לתקופה של 21 חודשים בגין עבירות של הפקרה, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה חמורה, פסילת רישיון לתקופה של שבע שנים ופיצוי הנפגעת בסך של 7,500 שקלים. בפסק הדין גם הסביר השופט שהם כי בתי המשפט החמירו את ענישתם של נהגים שמורשעים בהפקרה, בעקבות תיקון לפקודת התעבורה שאושר במליאת הכנסת בשנת 2011.

דבריו של השופט שהם משקפים את הקונצנזוס בעניין תאונות פגע וברח. כך למשל, בנייר עמדה שפרסמה עמותת אור ירוק בשנת 2011, נקבע כי "יש להביא להחמרה משמעותית של הענישה בעוון פגיעה ובריחה". בעמותה נימקו את עמדתם כך: "אם הנהג הפוגע ידע שהוא מסתכן בעונש כבד ביותר, יתכן שיתעשת ויתפקד במקום לברוח". דברים דומים אמר ח"כ לשעבר זאב בילסקי, שיזם את החמרת הענישה: "בשנים האחרונות, התרבו התאונות בהן הופקר הנפגע. יש לעקור תופעה זו מן השורש ולהעביר מסר לנהגים שהתנהגותו של פגע וברח הינה פסולה מיסודה והעונש בגינה חמור".

אולם, דעות אלה מנוגדות לעמדתם של מומחי משפט ורווחה. בסנגוריה הציבורית הסבירו בעבר כי החמרת הענישה של נהגים שמורשעים בהפקרה לא תועיל. "שורה ארוכה של מחקרים בתחומים שונים מטילים ספק בהנחה מקדמית זו (לפי החמרת הענישה תגביר את ההרתעה, ש.ה), בפרט כאשר המבצע הפוטנציאלי נתון בסיטואציה רגשית מורכבת ותחת לחץ ופאניקה המונעים ממנו לקבל החלטה מושכלת… רמת הענישה הקבועה בצד העבירה אינה בעלת השפעה הרתעתית מובהקת וממילא אינה משחקת תפקיד של ממש".

בשירות המבחן למבוגרים הביעו עמדה זהה. "במקרים (ש)בהם הנהג אינו נפגע פיזית, הוא בדרך כלל הראשון שנחשף אל המראות הקשים", כתבו שם בנייר עמדה שהוגש לוועדת חוקה, חוק ומשפט לפני כשלוש שנים. "לעתים הוא נבהל, משותק, זז הצידה ומתקשה לתפקד. לעתים הוא מזעיק עזרה. ולעתים, כשכוחותיו האישיותיים חלשים, הוא חוטא בהתנהגות בוטה ובלתי מוסרית, אינסטינקטיבית והגנתית בעיקרה, כשהוא ממלט את נפשו… לא ניתן לצפות כי בשעת התאונה ממש, בעיצומו של השבר וכשהוא במצב כאוטי המשבש את שיקול דעתו, יורתע הנהג מהענישה הצפויה לו".

בשירות המבחן גם הדגישו כי טיפול מערכתי בתאונות פגע וברח צריך להתבסס על איזון בין ענישה יעילה ואינדיבידואלית, חינוך והסברה. "בין המפקירים ניתן למצוא אנשים מן הישוב, נורמטיביים וערכיים, שלא צריך להרחיב אודות ההשלכות הקשות שיהיו עליהם ועל משפחותיהם, עקב שהות של שנים ארוכות בכלא", הזהירו בשירות המבחן. "נקיטת מהלך ענישתי קיצוני, ירחיב עד ללא שיעור את מעגלי הפגיעה הנוספים, במשפחות ובסביבתו של הנהג".

The post בית המשפט העליון: הפקרת נפגע חמורה מהפגיעה בו appeared first on TheCar.

נהג שהואשם בנהיגה במהירות של 147 קמ"ש בכביש הערבה ביקש לדעת רק דבר אחד: האם מכשיר "הדבורה" אשר באמצעותו נמדדה מהירותו, נבדק כראוי לפני תחילת השימוש בו. כאשר נחקר השוטר שבדק את המכשיר והודה כי הוא עלול לטעות, ביקשה התביעה מבית המשפט לתעבורה פשוט להניח ש"הכל בסדר" וכי המכשיר נבדק כראוי. בית המשפט בחר דווקא להניח שלא הכל בסדר

עד היכן מגיעה חזקת האמינות של מכשירי האכיפה שמפעיל אגף התנועה של המשטרה? אם זה היה תלוי בתביעה המשטרתית, גם כאשר שוטר שמעיד מטעמה ומודה שהוא עלול לטעות במהלך בדיקת תקינותו של מכשיר אכיפה, נדרש השופט להניח כי המכשיר נבדק כראוי והיה תקין כאשר שימש לאכיפת עבירות תנועה של נהגים. נשמע לכם מופרך, או אולי אפילו קפקאי? כך בדיוק קרה לי', שהואשם בנהיגה במהירות של 147 קמ"ש בכביש הערבה.

מהירות הנסיעה של י' נמדדה באמצעות מכשיר ה"דבורה" המשטרתי, שעבר טבילת אש בבתי המשפט בסוף העשור הקודם, ולכן נחשב על ידי רבים – שופטים, שוטרים ונהגים כאחד – לחסין (יחסית) מפני ערעורים על מהימנות ממצאיו. אלא שלמרות זאת, הכרעת דין שכתב שופט התעבורה אלון אופיר בשבוע שעבר צריכה להילמד היטב, שכן היא חושפת פגם מהותי בדרך שבה מוכיחה התביעה את תקינותו של מכשיר ה"דבורה".

"כשל המדינה בפרשה זו אינו טכני אלא כשל מהותי, היורד לשורש יכולתו של הנאשם להתגונן או לבחון את תקינותו של המכשיר אשר לכאורה מדד אותו", הסביר השופט אופיר בהכרעת הדין בעניינו של י'. "המדובר בכשל אותו יכלה המדינה לתקן בנקל, כפי שכבר עשתה המשטרה ביחס למכשור מסוג ממל"ז ("אקדח הלייזר", ש.ה), אך משום מה לא גזרה גזירה שווה למכשיר ה'דבורה'".

הכל בגלל דופלר
לפני השימוש במכשיר ה"דבורה", נדרשים השוטרים לבצע חמש בדיקות בתחילתה של כל משמרת: בדיקה עצמית בהפעלה, בדיקת "משקט" ועוצמת שמע, בדיקת שעון עצר, בדיקת high/low ובדיקת "קולנים" – בדיקה המשמשת לבדיקת רמת הדיוק של המכשיר ב"תרגום" תדר דופלר למהירות הרכב. בסיום כל משמרת, על השוטרים לחזור על בדיקות אלה, ורק תוצאות תקינות בכל הבדיקות עשויה להצביע על תקינות המכשיר הספציפי במהלך המשמרת שבה הופעל.

בעניין זה חשוב לזכור כי קיים הבדל מהותי בין בדיקות תקופתיות שמבצעת המשטרה למכשירי האכיפה, ובדיקות יומיות שיש לבצע לפני כל שימוש במכשירים. בעניין זה הבהיר השופט אופיר כי "תקינותו התקופתית של המשכיר אינה מעידה בהכרח על תקינותו ביום המדידה נשוא הדוח. תקלות במכשיר אלקטרוני הן שגרה, וזכותו של הנאשם לוודא כי המכשיר אשר מדד אותו אכן היה תקין, ולא התקלקל לאחר שעבר בדיקה תקופתית". י' וסנגורו התמקדו באותן בדיקות יומיות, כאשר הן מתמקדים בבדיקת ה-"קולנים" – בדיקה המהווה מרכיב עיקרי בהוכחת מהימנות הממצאים של מכשיר ה"דבורה".

"מדידתו של רכב בודד על ידי מכשיר אלקטרוני, מאפשרת (את) העמדתו של נאשם לדין בהליך פלילי, זאת בהישען על תוצאות המדידה של מכשיר זה בלבד", ציין השופט אופיר בהכרעת הדין. "חובה על המדינה, ככל שכפר הנאשם באישום המיוחס לו, להראות כי תקינותו של המכשיר הספציפי אינה מוטלת בספק… כאשר נחקר עד על ידי ההגנה ביחס לתוכן הבדיקות (שמבצעים שוטרים לפני תחילת השימוש במכשיר, ש.ה), ואין בידיו כל אינדיקציה המבססת תקינות או אי תקינות של בדיקות אלה או חלקת, מתחיל 'לצוף' ספק באשר לתקינות המכשיר".

ואכן, כאשר נחקר עד התביעה על ידי הסנגור באשר לבדיקות שנערכה למכשיר הספציפי שמדד את מהירות נסיעתו של י', החל לצוף אותו ספק אליו התייחס השופט אופיר. תחילה נשאל אם יתכן שטעה במהלך בדיקת ה"קולנים", ותשובתו הייתה: "אנחנו בני אדם, כולנו". סנגורו של י' הקשה, וביקש תשובה מדויקת יותר: "אז אתה טועה לפעמים?", שאל את עד התביעה. ועל כך ענה העד כי "אני מניח שכן", ובהמשך אף הבהיר כי "אין לדעת היום מה היו תוצאות בדיקת הקולנים שביצע".

הכל בסדר, ממש בסדר
בשלב זה של הדיון עלתה דרישה בעייתית מצד התביעה, שביקשה מהשופט אופיר להניח שהבדיקה של מכשיר ה"דבורה" הייתה תקינה. למה? ככה. השופט התייחס לדרישה זו: "בקשת התביעה את בית המשפט 'להניח' כי 'הכל בסדר' וכי בדיקת הקולנים תקינה מבחינת הערכים שקיבל השוטר, אינה אפשרית… לו לא היה נחקר השוטר ספציפית בנקודה זו, עשוי היה בית המשפט לקבל טענה של התביעה לפיה סימון התקינות מעיד בהכרח (על ערך תקין של הבדיקה, ש.ה). אולם, משלקחה ההגנה 'סיכון' מחושב, ושאלה את העד ספציפית ביחס לתוצאות בדיקת ה'קולנים', ומשלא היה בידי השוטר לאשר את תקינות הבדיקה… הרי שנוצר ספק באשר לערכי הבדיקה שהתקבלו".

כמו בלא מעט מקרים בעבר, תיקון המצב הלקוי – שמקשה על נאשמים להוכיח את חפותם – אינו דורש מאמצים ניכרים מצד המשטרה. "בכדי להסיר ספק עתידי מדוחות העוסקים במדידת רכבים באמצעות מכשיר 'דבורה', ראוי ורצוי כי משטרת ישראל תאמץ את 'פורמט' רישום תוצאות הבדיקות כפי שעשתה ביחס למכשיר הממל"ז ("אקדח הלייזר")", כתב השופט אופיר בהכרעת הדין של י'. "לא ברור לי לחלוטין מדוע התאמת דוחות הממל"ז בעקבות פסיקת בית המשפט (העליון, ש.ה) לא הובילה מיד לתיקון הדוחות ביחס למכשיר ה'דבורה'. המדובר בעקרון זהה, לפיו צריכה המשטרה לפרט במהלך ביצוע בדיקות למכשיר את ערכי הבדיקות המתקבלים".

לאור הספק הסביר שהצליח י' לעורר באשר למהימנותו של מכשיר ה"דבורה" הספציפי שמדד את מהירותו, החליט השופט אופיר לזכותו: "בפרשה זו, תשובות עד התביעה לא איפשרו לדעת מעבר לכל ספק סביר בדיקת ה'קולנים' של מכשיר הדבורה איתו נמדד הנאשם הייתה תקינה. המדובר בבדיקה קריטית לרמת הדיוק של המכשיר בזמן המדידה. בנסיבות אלה, החלטתי לזכות את הנאשם, וזאת מחמת הספק".

The post איך מוודאים תקינות של מכשיר אכיפה? מניחים שהוא בסדר appeared first on TheCar.

האם ראוי להטיל עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק מאחר שבדיעבד התברר שתוצאות התאונות שבהן הם היו מעורבים, היו שונות? כך קובע כיום החוק, אך שופטי בית המשפט העליון צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין מעלים תהיות באשר למצב הבעייתי שנוצר

"אין זה ראוי להקל עם אדם שנמלט ממקום התאונה רק משום ש'שפר עליו מזלו' ותוצאת התאונה הייתה קלה, ולהפך". כך כתב שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל, בפסק דין שבו הוחלט להקל בעונשו של נהג צעיר שהורשע בהפקרת שני הולכי רגל שנפגעו בתאונה. אלא שלמרות דברים אלה, הבהיר השופט זילברטל כי החוק דווקא יוצר זיקה ברורה בין תוצאת התאונה והעונש שבית המשפט נדרש להשית על נהג שמורשע בעבירת הפקרה.

"המחוקק ביקש לקשור בין העונש שבגין עבירת ההפקרה לבין חומרת התוצאה שנגרמה לנפגע בתאונה", כתב השופט בפסק הדין. "משאלו הם פני הדברים, והמחוקק הביע את רצונו המפורש כאמור, חוששני כי לא ניתן לקבל את טענת המערער (הנהג שהורשע בהפקרה, ש.ה) כי שגה בית משפט קמא (בית המשפט המחוזי שגזר את עונשו של הנהג) בהתייחסו לתוצאות התאונה כשיקול לחומרה לצורך גזירת העונש".

לקביעתו של השופט זילברטל בעניין המצב הבעייתי שיוצר החוק, אפשר למצוא חיזוק בדבריו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שהצטרף להחלטה להקל בעונשו של הנהג. "גם אם יש קושי ברמת האשם הפלילי, ואוסיף – המוסרי, ככרוכה בזיקה לתוצאות התאונה, שלעתים הן קלות יחסית ואזי מקל המחוקק עם המפקיר, זו מצוותו שבדין", כתב השופט רובינשטיין בפסק הדין.

מדברי השופטים זילברטל ורובינשטיין עולה כי החוק יוצר מצב שבו שני נהגים שמבצעים עבירת הפקרה זהה ייענשו בצורה שונה לחלוטין, וזאת בהתאם לתוצאה של התאונה שבה היו מעורבים. חוק שכזה יוצר בפועל זיקה בין "המזל" של הנהג והעונש שיוטל עליו בבית משפט, שכן תוצאת התאונה מושפעת לעתים מגורמים חיצוניים שאינם נתונים להשפעת הנהג והתנהגותו.

מעשי הפקרה זהים, עונשים שונים
"ניתן להרהר האם ראוי להשית עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק משום שבדיעבד התגלה כי תוצאות התאונות בהן הם היו מעורבים, ושלהתרחשותן הם אינם אחראים, היו שונות", כתב השופט זילברטל בהתייחסו לחוק ולמצב הבעייתי שנוצר. "נדמה כי ככל שהעונש המושת על הנהג המפקיר הוא בגין התנהגותו בעת ביצוע העבירה, קרי בגין החלטתו להימלט ממקום התאונה ומימושה של החלטה זו, הרי שלא תמיד יתקיים קשר בין התנהגות זו לבין תוצאת התאונה".

בהמשך פסק הדין מסביר השופט זילברטל מדוע, לדעתו, המצב שיוצר החוק עלול להתברר לעתים כבעייתי: "(ל)פעמים, בעת קבלת ההחלטה להפקיר נפגע במקום התאונה, אין הנהג יודע ואף אינו יכול לדעת מה מצבו העכשווי של הנפגע ומה שיעור הנזק שעוד ייגרם לו, ולפיכך מידת האשם הגלומה בהפקרה יכולה להיות זהה, לכאורה, בין אם תוצאת התאונה התבררה בהמשך כקלה או כחמורה".

אולם, כאמור, החוק מורה לשופטים להחמיר בעונשו של נהג שהורשע בהפקרה כאשר תוצאת התאונה הייתה חמורה – גם כאשר נקבע שהנהג אינו אחראי לגרימת התאונה. לדבריו השופט זילברטל, "המחוקק לא הבחין בין המצבים השונים והורה להחמיר בעונש כאשר עקב התאונה עצמה – ולא רק עקב ההפקרה – נגרמה לנפגע חבלה חמורה או מוות, ללא קשר לאחריות להתרחשות התאונה או למצב הידיעה של הנהג באשר לחומרת הפגיעה שנגרמה בתאונה".

מדוע אם כן הוחלט להקל בעונשו של הנהג? ראשית, יש לציין כי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שגזר את עונשו של הנהג הצעיר, נקבע כי הוא אינו אחראי לקרות התאונה. שנית, השופט זילברטל פסק כי "מתחם הענישה" – קביעת רף תחתון ורף עליון לעונש הראוי – שנקבע בבית המשפט המחוזי היה מחמיר, ובעקבות זאת החליט לקצר את עונש המאסר בפועל שהוטל על הנהג, מ-18 חודשים ל-14 חודשים.

The post פגע וברח: המזל של הנהג משפיע על העונש appeared first on TheCar.

רוכב אופנוע שנקנס בגין נסיעה בניגוד לחוק בנתיב תחבורה ציבורית (נת"צ) החליט לפנות לבית משפט לתעבורה, ולבקש צדק. הטענות שהעלה היו חריגות: בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב הודה הרוכב כי אכן ביצע את העבירה שיוחסה לו, אך טען שההחלטה לסגור את הנתיב לתנועת כלי רכב דו-גלגליים פוגעת בזכויותיו החוקתיות – הזכות לחופש התנועה והזכות לשוויון.

"התמרור (המסמן את תחילת הנת"צ, ש.ה) פוגע בזכויות חוקתיות של הנאשם", סיכם השופט דן סעדון את הטענות שהעלה הרוכב. "הוא (טוען שהתמרור) פוגע בחופש התנועה שלו. הוא (טוען שהתמרור) מפלה לרעה לעומת כלי רכב כבדים במשקל של שבעה טון ומעלה, המורשים על-פי הסדר תנועה זמני לנוע באותו נתיב האסור לתנועה על-ידי הנאשם. הנאשם (גם) טוען כי הארכת הדרך בעקבות סגירת הנתיב האמור גוררת אחריה הגדלת הוצאותיו".

במהלך הדיון בבית המשפט הוסיף הרוכב וטען כי המדינה כלל לא בחנה את האפשרות לפתוח את נתיב התחבורה הציבורית לשימושם של רוכבים. לדבריו, "כלל לא נשקלה אפשרות פתיחת נתיב התחבורה הציבורית גם לרכב דו-גלגלי, דבר ההופך את ההחלטה בדבר אישור התוכנית – והתמרור שהוצב מכוחה – לבלתי סבירים ובלתי חוקיים".

"סגירת הנתיב יצרה מצב לא נוח"
השופט סעדון דחה את כל טענות הרוכב בעניין פגיעה בזכויותיו החוקתיות. "אין ספק כי סגירת הנתיב למשך תשע שעות ביממה לכלי רכב דו-גלגליים ורכבים פרטיים יצרה עבור הנאשם לכל הפחות מצב לא נוח", ציין השופט סעדון בהכרעת הדין של הרוכב. "עם זאת, לא כל פגיעה מצדיקה קביעה לפיה מדובר בפגיעה בלתי מידתית שבכוחה להביא לביטול דבר החקיקה".

בבחינת מידתיות ההחלטה לסגור את נתיב הנסיעה ולהפוך אותו לנתיב תחבורה ציבורית, עשה השופט סעדון שימוש בשלושה מבחנים שנקבעו בפסיקה, ובכולם לא הצליח הרוכב לעמוד. "הנאשם… לא חלק על כך כי התכלית של הגברת השימוש בתחבורה ציבורית במרכז העיר תל-אביב – והתכליות הנגזרות ממנה – היא בגדר תכלית ראויה", פסק השופט. "דומה כי לא יהיה מי שיחלוק כי הפיכת הנתיב שבו נסע הנאשם לנתיב תחבורה ציבורית מגשים מטרה חקיקתית זו".

בהמשך גם קבע השופט כי לא הייתה חלופה שתפגע ברוכבים – או בכלל נהגים – במידה פחותה. "לא הונחה תשתית לקבוע כי הייתה בפני מקבלי ההחלטות אפשרות חלופית להגשים את המטרה של עיבוי השימוש בתחבורה ציבורית בתל-אביב מבלי להפוך אחד מנתיבי הנסיעה לנתיב תחבורה ציבורית", כתב השופט. "העובדה שכניסת כל כלי הרכב לנתיב מוגבלת רק לשעות מסוימות ביממה רק מחזקת את מידתיות האמצעי שננקט לצורך הגשמת המטרה".

ומה בעניין טענות הרוכב בדבר הגדלת הוצאות הנסיעה שלו? "קשה שלא להתרשם כי הפגיעה בנאשם היא מינורית", הבהיר את השופט סעדון. "מדובר בנתיב שנסגר…. רק מספר שעות ביום. מן הראיות שהובאו עולה כי לנאשם יש דרכים חלופיות להגיע ליעדים השונים בעיר, ולא הוכח כי שימוש בדרכים אלה פוגע בצורה כלשהי בהשוואה לשימוש בנתיב התחבורה הציבורית".

"אין בנמצא פרוטוקולים מסודרים"
אל בית המשפט לתעבורה בתל-אביב שלחה המדינה שני נציגים: מרק אפשטיין, מהנדס תנועה בעיריית תל-אביב, ויעקב פרלשטיין, המפקח על התעבורה במחוזות תל-אביב והמרכז. במהלך עדותם, התברר כי לא ניתן להציג בפני בית המשפט פרוטוקולים של דיונים מסודרים, שיוכלו להוכיח כי אכן התקיים הליך מקצועי שהביא לקבלת ההחלטה למנוע מרוכבים מלעשות שימוש בנתיב התחבורה הציבורית. אלא שלמרות זאת, קיבל השופט את טענות המדינה בעניין זה.

"מדובר בטענה (שהעלה הרוכב, ש.ה) שלא רק שאינה מבוססת, אלא שקיימת ראייה לסתור אותה בתוך חומר הראיות", כתב השופט סעדון, "מר פרלשטיין נשאל האם נשקל שילובם של כלי תחבורה דו-גלגליים בנתיב המיועד לתחבורה הציבורית. העד השיב 'לגבי השאלה אם שקלו את הנושא או ביררו, אני משיב כי דיברו, (אבל) לא העלו את זה אפילו לרמה של החלטה'".

האם זו ראייה שיכולה להוכיח את טענת המדינה, לפיה התקיים הליך תקין אשר במסגרתו נשקלה פתיחת הנת"צ לרוכבים? "העובדה שאין בנמצא – לא בידי הנאשם ולא בידי העדים – פרוטוקולים מסודרים המעידים על אופן קבלת ההחלטה, אינה נזקפת לזכותה של הרשות", ציין השופט, אך מיד המשיך – "אולם מכאן ועד למסקנה כי לא נשקלו שיקולים רלוונטיים (לפני) קבלת התוכנית – המרחק רב".

לאור כל זאת, החליט השופט סעדון להרשיע את הרוכב. "בהליך זה הסכים הנאשם כי ביצע את יסודות העבירה המיוחסת לו, אך טען לאי-חוקיותו או חוקתיותו של הליך הצבת התמרור", סיכם השופט את הכרעת הדין. "הנטל להוכיח טענה זו רובץ על הנאשם, אך הנאשם לא עמד בנטל. כיוון שכך, אני מרשיע את הנאשם".

מי זוכר את הבטחת השר?
בהכרעת הדין התייחס השופט סעדון כמה פעמים לטענה שהעלה הרוכב, לפיה כלל לא נשקלה אפשרות להתיר לרוכבים לעשות שימוש בנת"צ. "לא נעלמה מעיני טענת הנאשם כי ניתן היה לצרף לזכאים לנסוע בנתיב גם כלי רכב דו-גלגליים", הבהיר השופט. "טענה זו מניחה את המבוקש. היא מניחה כי מתן אפשרות לכלי רכב דו-גלגליים לא תפגע באופיו של הנתיב כנתיב תחבורה ציבורית… טענה זו לא הוכחה. אדרבא, מעדויות עדי התביעה – שהם גורמים בכירים במערך התעבורה העירוני והמחוזי – עולה כי לטעמם התרת נסיעה לכלי רכב דו-גלגלי חותרת תחת התכלית האמורה".

בעניין זה ראוי להזכיר כי עמדת הדרג המקצועי במשרד התחבורה לא השתנתה כבר שנים ארוכות: פקידים במשרד טוענים כי פתיחת נתיבי תחבורה ציבורית לרכב דו-גלגלי תגרום לסיכון בטיחותי עבור הרוכבים, ותפגע במטרה אשר לשמה מוקמים נתיבי תחבורה ציבורית – שיפור רמת השירות של אוטובוסים באמצעות מתן עדיפות בתשתית הכבישים.

אלא שבעבר דווקא הביע שר התחבורה, ישראל כץ, נכונות לערוך ניסוי אשר במסגרתו יורשו רוכבים לעשות שימוש בנת"צים. "בהחלט אפשר לבדוק, ואולי נקבע איזשהו נוהל בהדרגה ובאופן ניסיוני", אמר השר כץ במליאת הכנסת בינואר 2011, בהתייחסו להצעת חוק שביקשה לאפשר לרוכבים לעשות שימוש בנת"צים. אלא שהסכמתו של השר לא התגשמה לכדי ניסוי, ונראה כי עמדת הדרג המקצועי במשרד התחבורה ממשיכה להכתיב את מדיניותו.

The post רוכב: סגירת נת"צ לאופנועים פוגעת בחופש התנועה ובשוויון appeared first on TheCar.

בית משפט מחוזי קבע כי טווח הקנסות לנהגים שמורשעים בנהיגה בחוף הים נע בין 2,000 ו-5,000 שקלים. אולם, אם החוף נמצא בשטחה של שמורת טבע, מזנק הטווח העליון של הקנסות ל-7,000 שקלים. "בבסיס החוק – הגנה על אינטרסים ציבוריים חשובים, ובהם, בטיחות באי חוף הים והגנה על ערכי טבע", הבהיר בית המשפט

נהגים, שימו לב: הקנס בגין נהיגה בניגוד לחוק בחוף הים עשוי להגיע עד ל-7,000 שקלים. כך קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שקיבל ערעור שהגישה רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, ואישר הסדר טיעון שמחמיר משמעותית את עונשו של נהג שהורשע בנהיגה בחוף הנמצא בשטחה של שמורת טבע.

בתחילה הוטל על הנהג קנס מינהלי בסך 1,000 שקלים, אולם לאחר שבחר להישפט נגזר עליו בבית משפט השלום באשקלון קנס בסך 1,500 שקלים. רשות הגנים הלאומיים הגישה ערעור על גזר הדין, וטענה כי "הקנס חורג במידה רבה ממתחם הענישה ההולם את העבירה".

במהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו נדרש הנהג לשלם קנס בסך 4,000 שקלים – פי ארבעה מהקנס המינהלי שהוטל עליו בתחילה. שופט המחוזי גד גדעון אישר את הסדר הטיעון, והבהיר כי מתחם הענישה הראוי לעבירת נהיגה בניגוד לחוק בחוף ים – הנמצא בשמורת טבע – נע בין 3,000 שקלים ו-7,000 שקלים. מתחם הענישה למי שמורשע בנהיגה בחוף שאינו נמצא בשטחה של שמורת טבע נע בין 2,000 שקלים ו-5,000 שקלים.

השופט גדעון ציין בפסק דינו של הנהג כי בקביעת העונש ההולם יש להתעלם מגובה הקנס המינהלי, שכן מי שבוחר לנהל הליך משפטי מוותר על זכותו לטעון לקיומם של שיקולים מקלים בגזירת הדין. "כאשר בוחר אדם לממש את זכותו לנהל משפט, תחת תשלום קנס מינהלי, יש לגזור עליו את העונש ההולם, בהתעלם מסכום הקנס המינהלי", הסביר השופט. "נאשם הבוחר לממש את זכותו החוקית להישפט לא צריך להיענש על כך, אך משעה שהורשע, אין עומדים לזכותו השיקולים המקלים שבבסיס הקנס המינהלי, לרבות חיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי המדינה, וכן קבלת הדין בשלב מוקדם של ההליך".

בפסקי דין קודמים שכתב בעניין נהיגה בחוף הים, הבהיר השופט גדעון כי החוק האוסר על הנהיגה בחוף נועד להגן "על אינטרסים ציבוריים חשובים, ובהם, בטיחות באי חוף הים, והגנה על ערכי טבע העלולים להיפגע כתוצאה מנהיגה בשטח חוף הים". באחד מפסקי הדין, אשר גם בו התקבל ערעור שהגישה רשות הגנים הלאומיים נגד קולת העונש שהוטל על נהג, ציין השופט כי "כי ביצוע עבירה בתחומי שמורת טבע, עלול לגרום נזק קשה מן הרגיל לאותם ערכי טבע".

יש לציין כי העונש המרבי הקבוע בחוק לנהגים שמורשעים בנהיגה בחוף הים הוא 75,300 שקלים, כך שמתחם הענישה שנקבע בבית המשפט המחוזי מגיע לכ-10% בלבד מסך הקנס המרבי. עם זאת, לא ידוע על מקרים שבהם מיצה בית המשפט את הדין עם נהג, והטיל עליו את הקנס המרבי.

לאחרונה אישרה מליאת הכנסת הצעת חוק של קבוצת ח"כים, לפיה בתי משפט יוכלו להחרים את כלי הרכב של נהגים שיורשעו בנהיגה בחוף הים לתקופה של עד 120 יום, וזאת בנוסף לעונשים הקבועים כיום בחוק (קנס ופסילת רישיון). בדברי ההסבר של הצעת החוק, שאושרה ביולי בקריאה טרומית, מבהירים חברי הכנסת כי "תיקון זה נדרש לאור נתונים של משטרת התנועה והרשות הלאומית למניעת תאונות דרכים, מהם עולה כי במקרים רבים, למרות פסילת רישיון הנהיגה, ממשיכים נהגים שרישיונם נפסל לנהוג, תוך זלזול בוטה בחוק ובחיי אדם".

על-פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, האכיפה נגד נהגים בחופי ים אינה מתבצעת בהיקף משמעותי. במבצע אכיפה שנערך במשך 13 סופי שבוע בקיץ של שנת 2012, נרשמו דו"חות לכ-60 נהגים בלבד. יש לזכור כי למדינת ישראל יש רצועת חוף באורך של 306 ק"מ, מהם 19 ק”מ של חופים מוכרזים, כ-161 ק"מ של חופים אסורים לרחצה (למשל, נמלים ובסיסי צה"ל), ועוד כ-125 ק"מ של חופים "ללא סטטוס". בסך הכל, על-פי נתוני משרד הפנים, יש בישראל כ-140 חופים.

The post מה הקנס לנהיגה בחוף? בין 2,000 ו-7,000 שקלים appeared first on TheCar.

רוכב אופנוע הורשע בתאונה שבה נפגע רוכב אחר, לאחר שהוכח כי עבר באור אדום, אך למרות שנקבע כי לא היה מגע בין השניים. "עובר דרך עלול להיפגע מנהיגה רשלנית של עובר דרך אחר, גם ללא מגע פיזי בין השניים", פסק השופט, "נהג מן היישוב צריך להיות מודע לכך שכתוצאה ממעבר באור אדום, עלול רוכב אופנוע להיבהל ולאבד שליטה"

הנה חידה משפטית: רוכב אופנוע מתקרב לצומת, אינו מציית לאור האדום שברמזור וממשיך בנסיעה. רוכב אופנוע שני, שנכנס לצומת מכיוון אחר, נבהל ומאבד שליטה, למרות שלא היה מגע בין הרוכבים. כתוצאה מכך נגרם לשני האופנועים נזק, והרוכב שאיבד שליטה נחבל ומפונה לבית חולים. האם יש להטיל אחריות לתאונה על הרוכב שנכנס לצומת באור אדום, למרות שלא פגע פיזית ברוכב האחר?

לפי בית המשפט לתעבורה בתל אביב, התשובה חיובית. "מקובלת עלי מסקנת הבוחן, כי תאונה יכולה להתרחש גם ללא מגע פיזי בין כלי רכב מעורבים", כתב השופט רועי פרי, בהכרעת הדין שבה הרשיע את ש', רוכב האופנוע שחצה את הצומת באור אדום. "אכן, תאונה מצריכה תוצאה, כגון – נזק לגוף או נזק לרכוש, או השניים גם יחד. עם זאת, וכפועל יוצא מהקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי, ברי הדבר כי עובר דרך – נהג או הולך רגל – עלול להיפגע מנהיגה רשלנית של עובר דרך אחר, גם ללא מגע פיזי מוחשי בין השניים".

למעשה, השופט פרי אף קבע כי היה על ש' לצפות את תגובתו המבוהלת של הרוכב האחר, שכן כל מי שחוצה צומת באור אדום צריך להיות מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו. "הנאשם, בנהיגתו הרשלנית, נכנס לצומת מרכזי וסואן בצהרי היום, תוך מעבר באור אדום", ציין השופט בהכרעת הדין. "במצב דברים זה, הנהג מן היישוב יכול היה וצריך היה להיות מודע לכך שכתוצאה ממעבר באור אדום, עלול רוכב אופנוע, בתנועה החוצה, שבכיוונו מופע אור ירוק, להיבהל, לאבד שליטה על אופנועו – או תוך כדי בלימה כדי למנוע התנגדות – וליפול על הכביש".

אמנם השופט פרי קיבל את טענת סנגורו של ש', לפיה מידה מסוימת של אשמה מוטלת לפתחו של הרוכב האחר, שנחבל באירוע. "כגרסת עד הראייה, קם ועולה אשם מה לפתחו של הרוכב המעורב, שלא עמד לפני קו העצירה, אלא לאחריו, ואף אחרי מעבר החצייה שבמקום, עת המתין לחילוף האור ברמזור", הסביר השופט, אך מיהר לציין כי אין בכך כדי לנקות את ש' מאחריותו לתאונה: "אשם זה אינו מנתק את אחריותו של הנאשם לקרות התאונה".

בהמשך אף בחר השופט פרי להרשיע את ש' בעבירה שלא נכללה בכתב האישום המקורי, ולמרות שדחה את בקשת התביעה להוסיף את העבירה לכתב האישום לאחר תחילת המשפט. השופט קבע כי העבירה – עזיבת מקום תאונה, אי הגשת עזרה ואי מסירת פרטים לפי סעיף 144 לתקנות התעבורה – הוכחה במהלך המשפט, ולש' ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן. "יכולים להיווצר מקרים שבהם בית המשפט לא ייעתר לתיקונו של כתב אישום בתחילת ההליך אך יורה על הרשעת נאשם בעבירה נוספת… בסופו של ההליך, עת מלוא העובדות נפרסו בפניו", פסק השופט פרי.

בהמשך תיאר את התנהגותו של ש', שהביאה לכך שהורשע בעבירה נוספת: "הנאשם חצה את הצומת באור אדום, ובכך מתבטאת נהיגתו הרשלנית, הנאשם… ידע אודות הסיכון לרוכבי אופנוע אחרים בצומת, ואף דאג לצפור, הכיר את הסיכון שישנם היוצאים 'לפני הזמן' בצומת זה ובעטיה של נהיגתו גרם לרוכב המעורב לאבד שליטה על אופנועו וליפול… הנאשם עצר אופנועו לאחר סוף הצומת, למרות שהבחין שהרוכב נפל ולמרות שעד הראייה סימן לו לעצור, בחר (הנאשם) להמשיך ולנסוע, (במקום להגיע) פיזית למקום התאונה, (לבדוק) מצבו של הרוכב המעורב, (ולהזעיק) עזרה".

את התייחסותו למעשיו של ש', סיכם השופט פרי עם דברים שכדאי שיידע כל נהג ורוכב: "הנאשם היה מודע היטב לקרות התאונה, וחרף זאת בחר להמשיך ולנסוע מהמקום. גם אם סבר כי לא היה מגע בין כלי הרכב, היה עליו – לאור סימון עד הראייה – לעצור לחזור למקום התאונה". ובמלים פשוטות, החובה לעצור ולהגיש עזרה חלה גם אם נהג או רוכב סבורים כי כלל לא פגעו בעובר דרך אחר.

לאור כל זאת, הורשע ש' גם בעבירות שנכללו בכתב האישום, וגם בעבירה אותה הוסיף השופט פרי במהלך המשפט. גזר דינו צפוי להינתן בקרוב.

The post בית משפט: "תאונה יכולה להתרחש ללא מגע בין כלי רכב" appeared first on TheCar.

מה עושה חברת ביטוח שאינה מעוניינת לשלם את מלוא עלות הנזק שנגרם למכונית? מפחיתה אלפי שקלים בגין "נזק מאירוע אחר", ומוכרת את המכונית למגרש לפני ששמאי מטעם בעלת המכונית יספיק לבדוק אותה. בית משפט לתביעות קטנות לא התלהב מהשיטה: "חברת הביטוח סטתה מסטנדרט ההתנהגות הסביר"

למכוניתה של א' נגרם בתאונה נזק חמור. למעשה, הנזק שנגרם היה כה חמור, עד שחברת הביטוח הכריזה על המכונית כ-"אובדן כללי" (המוכר לציבור כ-"טוטאל לוס"). אולם, במקום לשלם לא' את מחיר המכונית המלא, הופחתו לא פחות מ-7,600 שקלים מהמחיר שמופיע במחירון הרכב. הסיבה, כך הבהירו בחברת הביטוח, הייתה "נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע".

מה זה בדיוק אומר? גם א' תהתה מה הוא פשרם המדויק של אותם "נזקים סביב לרכב", אך עד שפנתה לחברת הביטוח כבר נמכרה המכונית למגרש, וכך למעשה נעלמו עקבותיה. בכך גם סוכלו ניסיונותיה של א' להוכיח שההחלטה להפחית 7,600 שקלים מהפיצוי שקיבלה הייתה שגויה, או לכל הפחות מופרזת.

אולם, א' לא הרימה ידיים והגישה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. לשופט מוחמד חאג'-יחיא לא היו דברים טובים לומר על התנהלותה של חברת הביטוח: "מהתמונה הכוללת שהונחה לפניי, נראה כי החלטת ההפחתה של חברת הביטוח, בנסיבות העניין, לקתה בשרירותיות ובכל מקרה – בלתי מבוססת על תימוכין ברורים ומשכנעים".

בפסק הדין מתאר השופט חאג'-יחיא את הרקע להגשת התביעה: "אין מחלוקת שרכב התובעת נבדק פיזית על-ידי השמאי מטעם הנתבעת (חברת הביטוח, ש.ה), ולא נבדק על-ידי השמאי מטעם התובעת או התובעת עצמה", הבהיר השופט. "השמאי מטעם התובעת כתב בחוות דעתו כי הרכב נמכר על-ידי חברת הביטוח למגרש ללא ידיעת התובעת. הנתבעת לא סתרה טענה זו. עולה אפוא כי חברת הביטוח, באופן חד-צדדי, בדקה את הרכב באמצעות השמאי מטעמה, העריכה את שוויו של הרכב, ניכתה ממחירו את אשר ניכתה כמפורט בחוות הדעת מטעם השמאי, ומכרה אותו".

למעשה, לא רק שהמכונית נמכרה לפני שלא' ניתנה הזדמנות לבחון את אותם נזקים שנגרמו לכאורה בתאונה קודמת, חברת הביטוח אף לא טרחה לפרט את טיבם של הנזקים. "קביעת השמאי מטעם הנתבעת בדבר ההפחתה בגין אירוע אחר אינה מפורטת בחוות הדעת שלו על מה היא מתבססת, מהם הנזקים ומידת חומרתם", ציין השופט חאג'-יחיא. "כל אשר נרשם בחוות הדעת: 'נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע'… ונרשם בהודעת התשלום לתובעת 'נזק אירוע אחר'. נזקים אלה לא צולמו ובכל מקרה, תמונות בעניינם לא צורפו… ואף לא תוארו במסגרת חוות הדעת".

בעניין זה ראוי לציין דברים שאמר שמאי מטעמה של הנהגת, ואשר מלמדים על ההתנהלות הראויה של חברת ביטוח הוגנת ואחראית: "נניח שהיה נזק קודם, אז חברת הביטוח יכלה לפנות למבוטחת (ו)להסב את תשומת לבה, למרות שביקשה תצלומים ולא קיבלה", הסביר השמאי בעדותו. "למרות שביקשנו לראות את המכונית, נאמר לנו שהיא הייתה במסגרת טוטאל-לוס והיא נלקחה".

בהמשך פסק הדין מעלה השופט חאג'-יחיא הרהורים שיטרידו כל בעל מכונית: "מהתרשמותי מעדות השמאי מטעם (חברת הביטוח) נראה לכאורה כי כל סכום שהיה נוקב בו לצורך ההפחתה, היה נרשם בחוות הדעת סכום זה, שהוא כאמור 'הערכה כללית', (ואותו סכום היה) מופחת מסך תקבולי הביטוח המשולמים למבוטח, וכל זאת ללא נימוקים או פירוט מטעם חברת הביטוח בדבר אפיון הנזק, סיווגו וללא כל הסבר מניח את הדעת כיצד הוערך הנזק". ובמלים פשוטות – חברת ביטוח יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, ולנכות מתקבולי הביטוח כל סכום שתרצה.

"העובדה כי ההליך האמור נעשה באופן חד-צדדי, ללא שיתוף התובעת וללא עדכונה באמור (לפני) מכירת הרכב למגרש, יש בה להוסיף נדבך נוסף לשרירותיות המשתקפת מהחלטת ההפחתה עצמה", סיכם השופט חאג'-יחיא את החלטתו לקבל את תביעתה של א', אם כי באופן חלקי. "חברת הביטוח סטתה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המוטל עליה כלפי המבוטחת, בין השאר ובעיקר, לא פירטה בחוות הדעת הקיימת וגם לא צירפה חוות דעת חדשה, מפורטת ומבוססת, שיש בה להצביע כיצד בוצעה ההפחתה בגין 'אירוע אחר' ועל מה היא נסמכת".

מדוע אם כן התקבלה תביעה של א' רק באופן חלקי? השופט חאג'-יחיא הסביר: "התנהגות התובעת תרמה במידה מסוימת למצב אליו נקלעה, שכן יש להניח כי לו פנתה התובעת… למבטחת מיד לאחר קבלת הודעת התשלום… נראה כי אז ניתן היה אולי לבחון את הרכב שוב בזמן אמת ולבחון היטב את השומה… מצופה היה מהתובעת לפנות ללא כל דיחוי למבטחת, בין באופן ישיר ובין באמצעות שמאי מטעמה, כדי לראות את הרכב, לצלם אותו בטרם יימכר ויועבר למגרש אחר".

בסופו של דבר קבע השופט חאג'-יחיא כי חברת הביטוח תשלם לא' 7,080 שקלים, לעומת 8,350 שקלים שתבעה בעלת המכונית.

The post חברת הביטוח הפחיתה 7,600 שקלים בגלל נזק שלא הוכח appeared first on TheCar.

בעל עסק לייצור ושיווק קורקינטים וסקייטבורדים מנועיים הורשע בשורת עבירות חמורות, אך בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו וקבע שחקירתו הייתה לקויה. "ספק רב אם מסר 'הודיה… חופשית וברצון'", פסק בית המשפט, "החשוד לא הודע באיזה עבירות הוא מואשם, לא הוזהר על זכותו לשתוק ולא נאמר לו שכל דבר שימסור ישמש נגדו ראיה"

בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביטל את הרשעתו של בעל עסק לייצור ושיווק סקייטבורדים וקורקינטים מנועיים בשורה של עבירות חמורות, לאחר שקבע כי אמרותיו בפני חוקרי משרד התחבורה אינן קבילות. השופט רענן בן-יוסף קיבל חלקית את ערעורו של בעל העסק וביטל חלקים משמעותיים מהרשעתו בבית משפט השלום, תוך שהוא מבהיר כי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים אינו יכול לשמש את משרד התחבורה כעילה לשלילת זכויות יסוד מנחקרים ונאשמים.

"למרבה ההפתעה והתמיהה", כתב השופט בן-יוסף, "לא נאמר ולו ברמז לנחקר שהוא חשוד בעבירה ומה טיבה, לא נאמרה לו זכותו שלא להשיב ובוודאי לא (נאמרה לו) זכותו להיוועץ בעורך דין… לא רשומות השאלות עליהן משיב הנחקר, ואף בדרך עקיפין אפוא לא ניתן להבין במה הואשם. לא ברור מה טיבה של אותה 'אזהרה כחוק' שהוזהר, ומפני מה הוזהר".

זכויות הנחקרים נדחות בפני החוק?
בעל העסק נחקר במסגרת מבצע אכיפה שערך משרד התחבורה ב-2009, ולאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום שכלל שורה ארוכה של עבירות. לפי כתב האישום שהוגש נגד בעל העסק, "בחודש דצמבר 2009 וקודם לכן ניהל עסק ומפעל לייצור, סחר ותיקון… ברכבים מנועיים ומכירת חלקים של קורקינטים, סקייטבורדים מנועיים ואופניים מנועיים שאינם עומדים בתקנים של הרשות לרכבים מנועיים, ללא רישיון".

אולם, נראה שמבצע האכיפה גרם ללהיטות-יתר בקרב עובדי משרד התחבורה. "הדרך המוזרה והשערורייתית שבה בוצעה חקירת המשיב 2 (בעל העסק, ש.ה) שבפנינו, מעמידה בספק את קבילותן של האמרות (של בעל העסק)", הבהיר השופט בן-יוסף בפסק הדין שבו קיבל חלקית את ערעורו של בעל העסק. "למקרא עדותם של גובי האמרות בפני בית משפט קמא (בימ"ש השלום), ספק רב באם (בעל העסק) מסר 'הודיה… חופשית וברצון'. החשוד לא הודע באיזה עבירות הוא מואשם, לא הוזהר על זכותו לשתוק ובוודאי לא נאמר לו שכל דבר שימסור ישמש נגדו ראיה".

את התנהלותם של חוקרי משרד התחבורה הסבירו עורכי הדין שייצגו את המשרד כך: "כאשר עסקינן בעבירות על-פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים והתקנות על-פיהן, כל זכויות הנחקרים והחשודים נדחות מפני הוראות… חוק הפיקוח". אלא שהשופט בן-יוסף, שקיבל את טענת סנגורו של בעל העסק, עו"ד שי גלעד, ציין בית המשפט העליון כבר פסק בעבר כי גישה זו אינה מקובלת.

"בית המשפט העליון כבר דחה טענות מסוג זה בפרשות דומות", כתב השופט בן-יוסף, "(פרשות) שבהן עולה התנגשות לכאורית בין הוראות דין מיוחדות בתחום הפיקוח לבין ערכי יסוד של חסינות מפני הפללה עצמית ועקרונות יסוד של כבוד האדם וחירותו וטוהר החקירה".

כך אי אפשר לטהר את השרץ
מאחר שדחה את טענות משרד התחבורה, החליט השופט בן-יוסף גם לבטל את הרשעתו של בעל העסק באותם אישומים שהתבססו על אמרותיו בפני חוקרי משרד התחבורה. "האמרות עליהן ביסס בית משפט קמא (בימ"ש השלום) את הכרעת הדין המרשיעה – בלתי קבילות הן", סיכם השופט, "ובנסיבות אלה, הרשעת הנאשמים, ככל שהיא מסתמכת אך ורק על האמרות שמסר (בעל העסק) בתוספת ראיות מאמתות כ'דבר מה', אין בהן בסיס להרשעה בדין… בנסיבות אלה, אף אם בחקירתו הנגדית אישר (בעל העסק) בחלק מתשובותיו חלק מאמירותיו באמרות הנגועות, אין בכך ל'טהר את השרץ'".

בסופו של דבר, השופט בן-יוסף השאיר על-כנה את הרשעת בעל העסק רק בשלוש עבירות שיוחסו לו: אי-מתן פירוט מספיק בחשבונית, אי-קיום חובת רישיון ועבירה לפי צו הפיקוח על מוסכים. בהתאם, תיקן השופט בן-יוסף גם את גזר הדין, והקטין את גובה הקנס שהוטל על בעל העסק.

מעניין לציין כי אחד משיקוליו של השופט בן-יוסף להקלת עונשו של בעל העסק היה היעדר הסדרה של תחום האופניים והקורקינטים הממונעים. "התחום בנושא כלי רכב ממונעים מהסוג שהיווה את הרקע להגשת כתבי האישום, לא היה מוסדר דיו בהיבט התקני והחקיקתי", ציין השופט. מי שהיה אחראי במשך שנים על הסדרת התחום הוא עוזי יצחקי – כיום מנכ"ל משרד התחבורה, ומי ששימש ב-2009 סמנכ"ל בכיר במשרד ועמד "בראש" מבצע האכיפה שבו נחקר בעל העסק.

The post חקירת יצרן הקורקינטים הייתה "מוזרה ושערורייתית" appeared first on TheCar.

מכוניתה של נהגת ותיקה תועדה במהירות של 96 קמ"ש בדרך עירונית. למרות שהגישה לבית המשפט לתעבורה תצהיר של נכדה, שהודה כי הוא זה שנהג במכונית, הורשעה הנהגת. ערעורה לבית המשפט המחוזי התקבל, אך השופט דאג לקופת המדינה והציע לתביעה להגיש כתב אישום נגד הנכד, כדי שלא תינזק "קופת המדינה המידלדלת"

ל' היא נהגת ותיקה וטובה. למעשה, ב-45 שנות נהיגה היא לא רשמה לחובתה אף לא הרשעה אחת בגין עבירת תנועה. אלא שאז, לפני כארבעה חודשים, גילתה ל' שהיא מואשמת בכך שנהגה במהירות של 96 קמ"ש בדרך נמיר בתל-אביב – בקטע כביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 60 קמ"ש בלבד.

ל' בדקה וביררה, וגילתה שמי שביצע את העבירה החמורה היה נכדה, ר'. מצוידת בתצהיר של הנכד, הגיעה הסבתא לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, משוכנעת שהשופטת שרית קריספין-אברהם תקבל את התצהיר, ותזכה אותה. אלא שלא כך קרה. השופטת קריספין אברהם בחרה שלא לקבל את התצהיר ולא לבטל את פסק דינה של ל'.

סבתא ל' לא ויתרה, והגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שם נערך הדיון באולמו של השופט רענן בן-יוסף. "המערערת נוהגת משנת 1969 ללא הרשעות", תיאר השופט את המקרה בפסק הדין. "הוגש נגדה כתב אישום בכך שביום 14 במאי 2014, בדרך נמיר בתל-אביב, כבדה רגלה על דוושת הגז והסיעה את מכוניתה למהירות מתאימה, כ-96 קמ"ש במקום 60 קמ"ש".

בהמשך התייחס השופט בן-יוסף לתצהיר שהגיש הנכד של ל'. "הגברת פנתה לבית המשפט (לתעבורה) וציינה כי אמנם הרכב רשום על-שמה, אך מי שנהג ברכב הוא נכדה, האדון ר"ע", ציין השופט. "ר"ע אף צירף תצהיר, לא חתום בפני עורך דין, על כך שנהג באותו רכב. (אולם) בית משפט קמא (בית המשפט לתעבורה, ש.ה) לא מצא לבטל את פסק הדין מנימוקיו".

אולם, בניגוד לשופטת התעבורה קריספין-אברהם, השופט בן-יוסף דווקא גילה הבנה למצבה של ל' וניאות לקבל את התצהיר של הנכד. "מצאתי (לנכון) לבטל את גזר דינו של בית משפט קמא, ולזכות את המערערת מכל אשמה", הבהיר השופט בפסק הדין.

אלא שבמקום לסיים את פסק הדין בזיכויה של הסבתא, מצא השופט לנכון להנחות את התביעה המשטרתית להגיש כתב אישום נגד הנכד – כאשר הוא מסביר שרק כך יעשה צדק ותימצא גאולה לקופת המדינה המתרוקנת. "המדינה רשאית, לאור מועד העבירה, להגיש כתב אישום נגד הנכד", הסביר השופט בן-יוסף. "יש בידה את תצהירו, אמירה בכתב של אדם שכל שצריך (להוסיף) לו זה דבר מה – והיא יכולה להגיש כתב אישום חדש נגד הנכד, ולשלוח אליו בדואר הזמנה לדין או בכל דרך אחרת שתמצא, ובכך גם יעשה הצדק ובכך גם קופת המדינה המידלדלת לא תינזק".

The post הסבתא, הנכד והשופט שהציל את קופת המדינה appeared first on TheCar.

נהג תועד באמצעות מצלמת מהירות כשהוא נוסע במהירות של 111 קמ"ש, בכביש שבו המהירות המותרת היא 80 קמ"ש. אולם, מאחר שהמכונית שבה בוצעה העבירה הייתה רשומה על-שם חברה, הנהג לא התייצב לדיון שנקבע בבית המשפט – והחברה ספגה קנס מוגדל. בית המשפט: בכך שלא הסבה את הדו"ח על-שם הנהג, החברה איפשרה לעבריין לחמוק מעונש

ביום שלישי לפני כשבוע, דנה שופטת התעבורה מרים קסלסי בשני אישומים של נהיגה במהירות מופרזת. כתבי האישום היו כמעט זהים: בשניהם תועדו נהגים כאשר הם מבצעים עבירת מהירות בדרך בגין בירושלים – כביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 80 קמ"ש, ועבירות מהירות נאכפות בו באמצעות מצלמת מהירות אלקטרונית. גם המהירות שבה תועדו שני הנהגים הייתה כמעט זהה: 114 קמ"ש בכתב אישום אחד, ו-111 קמ"ש באחר.

ובכל זאת, התוצאה הייתה שונה לחלוטין: כתב אישום אחד הוביל להרשעה וקנס של 1,200 שקלים, בעוד שכתב האישום האחר הסתיים בהרשעה וקנס כפול כמעט פי ארבעה: 4,000 שקלים. הסיבה פשוטה: השופטת קסלסי הטילה קנס של 4,000 שקלים על חברה-בת של התעשייה האווירית, שלא הסבה את הדו"ח על-שם הנהג שביצע את עבירת המהירות, ובכך איפשרה לו לחמוק מעונש.

"הרשעתה (של החברה, ש.ה) נובעת מכוח היותה המחזיקה של הרכב, ובהיעדר כל בקשה מטעמה להסב (את) העבירה על-שם הנהג", כתבה השופטת קסלסי בהכרעת הדין שבה הורשעה החברה. "המאשימה (התביעה) ביקשה להשית קנס מוגדל, ואני נענית לכך, שכן מחדלה של הנאשמת הביא לאי-העמדתו לדין של הנהג שביצע את העבירה".

"לא להכניס יותר כסף"
החלטתה של השופטת קסלסי להטיל על החברה קנס גבוה במיוחד לא צריכה להפתיע: כבר לפני יותר משש שנים אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת תקנה המאפשרת להכפיל פי ארבעה קנסות שמוטלים על חברות ותאגידים. על-פי התקנה, אותה יזם משרד התחבורה, חברה שבוחרת שלא להסב דו"ח תנועה על-שם הנהג שביצע את העבירה, צפויה לקנס גבוה פי ארבעה מגובה הקנס "הרגיל" שקבוע בצד אותה עבירה.

במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה, הסבירה עו"ד חווה ראובני – סגנית היועצת המשפטית של משרד התחבורה – את מטרת התקנה: "במצב של אכיפה אלקטרונית אנחנו לא יודעים מי הנהג שנוהג, הדו"ח נשלח על שם התאגיד, וגם אם הקנס משולם, ואני יוצאת מתוך הנחה שהקנס שולם, ההרשאה לא נרשמת לחובת אף אחד, נקודות לא נרשמות לאף אחד, נהג שנוהג דרך קבע ברכב שרשום על שם תאגיד… יכול לבצע את כל עבירות רמזור אדום שבעולם, ואת כל עבירות המהירות שבעולם, ועד שלא יעצור אותו במקרה שוטר, שום דבר מזה לא יהיה זכר ברקורד שלו".

במקור ביקש משרד התחבורה להכפיל את הקנס שיוטל על חברות פי 10 – ולא פי ארבעה. אלא שיו"ר ועדת הכלכלה באותה עת, ח"כ גלעד ארדן, הבהיר כי הכפלת הקנס פי 10 היא מהלך "קצת מוגזם". בתגובה הסבירה לו עו"ד ראובני ממשרד התחבורה כי "היעד של ההצעה הזו לא להכניס יותר כסף, אלא לתת תמריץ כבד משקל לתאגיד להסב את הדו"ח. לכן אנחנו מציעים שהקנס יכבד בצורה משמעותית ויחזור לקדמותו ברגע שיוסב הדו"ח".

The post המהירות: 111 קמ"ש, הקנס: 4,000 שקלים appeared first on TheCar.

בהליך משפטי ראשון בעניין מצלמות המהירות החדשות, קבע בית משפט לתעבורה כי בפועל לא ניתן לערער על אמינותן, תוך שהוא משבח את המשטרה על הדרך שבה התקינה והפעילה את המצלמות. עוד קבע בית המשפט כי טווח הסטייה המרבי של מדידות המהירות הוא עד 0.5 קמ"ש

בית המשפט פסק: מצלמות המהירות החדשות אמינות לחלוטין, וסטיית המדידה המרבית שלהן היא עד 0.5 קמ"ש. בהכרעת דין ראשונה שעוסקת באמינות מצלמות המהירות שהופעלו במרץ 2012, קבע בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע כי אמינותן הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בהליך משפטי שבו אוחד הדיון ב-11 תיקים של נהגים שהואשמו בנהיגה במהירות מופרזת, הרשיע השופט אלון אופיר את כל הנהגים המעורבים, תוך שהוא משבח את הדרך שבה פעלה משטרת ישראל בהתקנה והפעלה של המצלמות החדשות.

בהכרעת הדין של 11 הנהגים קבע השופט אופיר כי "מומחה התביעה ביסס באופן מוחלט את אמינות מערכת א-3 (המצלמות החדשות, ש.ה), תוך שהוכיח בניסויים ובדיקות שבוצעו לה כי בדרך הצבתה ותפעולה, המדובר במערכת המבצעת מדידת זמן ותרגומו יחד עם נתון מרחק לנתון מהירות מדויק מאוד".

בהתייחסו לסטייה אפשרית של מדידת המהירות כפי שהיא מבוצעת על-ידי המצלמות החדשות, הבהיר השופט כי "נתון המהירות המופיע בתמונה שמספקת מערכת א-3 הוא נתון מדויק, המשקף את מהירות הרכב המצולם בסטייה מקסימלית של עד 0.5 קמ"ש. נתון זה עומד בתקינה שקבעה המדינה למכשור מסוג זה, לכן יכולה המדינה להישען על תמונות שמספקת מערכת א-3 לצורך הוכחת עובדות המתוארות בכתב האישום שהיא מגישה כנגד בעל רכב".

משטרת ישראל הפיקה לקחים
בהכרעת הדין, שמשתרעת על-פני 38 עמודים, התייחס השופט אופיר לטענות שונות שעלו בשנים האחרונות כנגד אופן הפעלתם של מכשירי האכיפה בידי המשטרה, ובהן – בין השאר – היעדר כיול במעבדה מוסמכת, הפעלת מכשירים ללא תקינה ישראלית וליקויים בתחזוקה השוטפת. בסופו של דבר הגיע השופט אופיר למסקנה כי יש לדחות את כל הטענות, ואף בחר לשבח – בצורה ברורה וחריגה – את הדרך שבה הפעילה המשטרה את מערך המצלמות החדשות.

"ללא ספק, הפיקה משטרת ישראל לקחים מהצבות קודמות של ציוד אלקטרוני לשימוש באכיפת עבירות תנועה", כתב השופט. "כשם שבית המשפט לא חסך ביקורת ממשטרת ישראל עת הוכנס מכשיר הממל"ז (אקדח הלייזר) לעבודה ללא כיול, וכשם שמכשיר ה'ינשוף' נאלץ לעבור התאמות שימוש ועדכון לצורך קבלת ראיות בעוצמה הנדרשת להליך פלילי, וזאת כתוצאה מהחלטות של בית המשפט, כך ניתן בפרשה זו לציין לשבח את הדרך המקצועית והרצינית שבה פעלה משטרת ישראל, עת הכניסה לעבודה את מערכת א-3".

השופט אופיר לא הסתפק בשבחים כלליים, ובסיכום הכרעת הדין אף פירט את הפעולות השונות שנקטה המשטרה כדי להבטיח את אמינות המצלמות החדשות: "החלטת המשטרה לכייל את המכשיר בצורה מדויקת, לאמץ החלטה של התאמה לתקינה מסודרת, בניית תיק עמדה לכל מכשיר, עריכת חוות דעת מומחה, בדיקות וניסויים במכון התקנים טרם הפעלת המערכת – כל אלה הוכיחו כי כאשר משטרת ישראל מעוניינת להכניס לשימוש מכשיר בדרך נכונה ומדויקת, היא גם יכולה לעשות כך".

יש לציין כי בדבריו ציין השופט אופיר כי למעשה לא הוצגה בפניו כל חוות דעת מקצועית או ראייה כלשהי שיוכלו לסתור את אמינותן של המצלמות החדשות. "אין לי כל ספק כי לו חוות דעת מטעם ההגנה יכולה הייתה להתמודד עם עוצמת הראיות שהציגה המדינה, לא הייתה מהססת ההגנה להגיש כזו", הסביר השופט. "אין לי צל של ספק כי לו סברו באי-כוח (סנגורי) הנאשמים כי יש בכוחה של חוות דעת נגדית לסתור את מסקנות מכון התקנים, היו הם עושים זאת ללא כל שיהוי".

המערכת מתופעלת ומתוחזקת כראוי
השורה התחתונה של הכרעת הדין חד-משמעית, ויש בה חשיבות רבה לכל נהג שתועד מבצע עבירת מהירות באמצעות המצלמות החדשות: לדברי השופט אופיר, "שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי מערכת א-3 עוברת כיול כנדרש במעבדה שהוסמכה על-ידי הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, וכי היא מתופעלת ומתוחזקת ברמה נאותה המאפשרת יכולת להישען בביטחון על נתונים שהיא מספקת בהליך פלילי בבית המשפט".

עם זאת, ראוי להזכיר כי עיקר הביקורת הציבורית נגד המצלמות החדשות לא נגעה דווקא לאופן הפעלתן על-ידי המשטרה, אלא לכך שהן משמשות לגביית מעין מס חדש על הנהגים. הטענה העיקרית שעלתה נוגעת לכך שהמצלמות החדשות הוצבו – לפחות בחלק מהמקרים – בכבישים סלולים היטב ובטוחים יחסית, כך שנראה שמטרתן אינה הגברת הבטיחות, אלא אכיפה שרירותית של עבירות מהירות, שתורמת בעיקר להגדלת היקף הקנסות שמוטלים על נהגים.

טענה נוספת נוגעת לכך שהמדינה בחרה בטכנולוגיה מיושנת יחסית: המצלמות שמוצבות בכבישים בינעירוניים אוכפות עבירות מהירות בלבד, וכל נהג המעוניין בכך יכול להתקין אפליקציה ייעודית במכשיר טלפון חכם, וכך להאט בזמן ולחמוק מלכידה. אלא שדווקא נהגים נורמטיביים, שאינם נוהגים במהירות מופרזת מתוך כוונה תחילה, ממעטים להשתמש באמצעים טכנולוגיים שמאפשרים את גילוי המצלמות מבעוד מועד, וכך אוכפות המצלמות את החוק בעיקר נגד מי שאינם עברייני תנועה.

The post בית המשפט על מצלמות המהירות: אמינות ומדויקות מאוד appeared first on TheCar.

נהגת של פולקסוואגן פולו משנת 2000 העמידה את המכונית על אי תנועה, לאחר שהמנוע כבה לפתע. כשחזרה מתחנת דלק גילתה שהמכונית הועפה למרחק של עשרות מטרים. תביעתה נגד הנהג הפוגע נדחתה, לאחר שבית משפט קבע כי נסיעה במכונית ישנה שעברה יותר מ-130 אלף ק"מ, וללא הוכחה לתקינותה, מחייבת זהירות מוגברת

לפני כחצי שנה נהגה ש' בפולקסוואגן פולו משנת 2000, שהייתה בבעלותו של חבר. בזמן שנסעה בכביש מספר 5, כבה לפתע מנוע המכונית. מאחר שלא היו שוליים במקום, נאלצה ש' להשאיר את המכונית על אי-תנועה, ולאחר מכן הלכה לתחנת דלק סמוכה, שכן חשבה שהסיבה לתקלה הייתה מחסור בדלק. כאשר חזרה מתחנת הדלק, גילתה שהמכונית הקטנה הועפה למרחק של עשרות מטרים, וכתוצאה מכך נגרם נזק כבד ואף נפגעה אישה במכונית הפוגעת.

ש' ובעל הפולו הגישו תביעה נגד נהג המכונית הפוגעת, בטענה כי התאונה נגרמה באשמתו ולכן עליו לשלם על תיקון הנזק שנגרם למכונית. אולם, לשופטת כוכבה לוי מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב לא היה ספק כי נהג המכונית הפוגעת אינו אשם, ואף אין לייחס לו אשם תורם. למעשה, השופטת קבעה כי מאחר שמכונית הפולו הייתה ישנה – ואף לא הוגשה ראייה לכך שהייתה תקינה בזמן התאונה – חלה על ש' ובעל המכונית חובת זהירות מוגברת.

"עצם הנסיעה ברכב כה ישן, לאחר שגמא כ-131,000 ק"מ ובהיעדר אסמכתא לתקינותו, מטילה על התובעים אחריות מוגברת בנסיבות בהן דמם המנוע בדרך בין עירונית", הבהירה השופטת לוי בפסק הדין שבו דחתה את התביעה שהגישו ש' ובעל המכונית.

בהמשך גם העלתה השופטת לוי תהיות באשר לדרך שבה נרכשה מכונית הפולו. "מדובר ברכב ישן, אשר נרכש זמן קצר מאוד לפני התאונה", כתבה השופטת בפסק הדין. "מבחינת התובעים, הרכב כנראה לא היה מוכר להם. הם לא הכירו את מגבלותיו. גם לא נוכחתי כי נערכה לו בדיקת תקינות ושהיה תקין או כשיר לנסיעה. מהתובע (בעל המכונית, ש.ה) הבנתי כי לא בדק את הרכב בטרם רכישתו, כי הוא 'מתמצא'. הוא התרשם ממראה עיניו שהרכב תקין".

למרות שקיבלה את גרסתה של ש', לפיה העמדת המכונית על אי התנועה נעשתה בלית ברירה, דחתה השופטת לוי את טענתה בעניין אחריותו של הנהג הפוגע. "אי התנועה המדובר הוא קטן, (ו)צר מרוחב של מכונית", הסבירה השופטת, "למקרה שנוסעות מכוניות בשיירה או שרכב גבוה מסתיר לרכב שנמוך שלאחריו, הרי שנהג הרכב הנמוך – במקרה זה, הנתבע – לא יכול היה לראות את הרכב 'החונה' על אי התנועה, לא היה יכול לצפות הימצאות של רכב, ולא יכול היה למנוע את התאונה גם אם היה נוהג במרב הזהירות".

סיכום פסק הדין חד-משמעי וברור. "איני רואה לנכון לייחס אחריות כלשהי, ולו אחריות תורמת מזערית לנתבע", פסקה השופטת לוי. "הנזק שאירע לרכב התובעים הוא בבחינת נזק עצמי, אשר לא ניתן לראות את הנתבע כמי שאחראי לו – או כמי שתרם לו, ולו חלקית".

לאחר קביעתה זו, אף החליטה השופטת לוי כי ש' ובעל הפולקסוואגן ישלמו לנהג המכונית הפוגעת סכום של 1,200 שקלים בגין הוצאות המשפט.

The post יש לכם מכונית ישנה? חלה עליכם חובת זהירות מוגברת appeared first on TheCar.

אופנוע התנגש במשאית לאחר שהנהג לא הבחין ברוכב והתחיל בנסיעה. למרות זאת, בית משפט לתעבורה זיכה את נהג המשאית, לאחר שנקבע כי הרוכב נסע במהירות של 120 קמ"ש לפחות, בכביש עירוני שבו המהירות המותרת היא 40 קמ"ש. בית המשפט קבע כי נהג אינו אמור לצפות שנהג אחר ייסע במהירות הגבוהה פי 3 או 4 מהמותר

נהג משאית סמי-טריילר אינו מבחין ברוכב שמתקרב לצומת ומתחיל בנסיעה, וכתוצאה מכך האופנוע מתנגש במשאית. התוצאה המשפטית של תאונה שכזו נדמית ברורה: נהג המשאית נושא באחריות לגרימת התאונה, ובית המשפט יטיל עליו עונש חמור. אלא שלא כך הסתיים המקרה של א': בית המשפט לתעבורה בעכו זיכה אותו מאשמת גרימת תאונה, לאחר שנקבע כי רוכב האופנוע שהתנגש במשאיתו נסע במהירות הכפולה פי שלושה לפחות מהמהירות המותרת.

"נהג לא יכול להסתמך על כך שחברו נוהג על-פי חוק, ועליו להביא בחשבון כי נהג אחר עלול לבצע עבירות תנועה, לרבות – או אולי במיוחד – נהיגה במהירות העולה על המהירות החוקית", הסביר השופט אבישי קאופמן בפסק דינו של א'. אם על נהג להניח שנהגים אחרים יעברו על החוק, מדוע בכל זאת החליט השופט קאופמן לזכות את א'?

"האם עליו (על הנהג, ש.ה) להביא בחשבון כי הנהג האחר נוהג במהירות של פי שלושה או ארבעה מהמהירות החוקית?", שואל השופט, ומיד עונה – "סבורני כי מהירות של 150 קמ"ש, או אף 120 קמ"ש, בדרך עירונית שבה המהירות המותרת היא 40 קמ"ש, הינה בבחינת 'מהירות טיסה'… המנתקת קשר סיבתי משפטי בין התנהגות הנאשם לתאונה". ניתוק הקשר הסיבתי המשפטי הוא, בשפה פשוטה, קביעה שהנהג הפוגע אינו נושא באחריות לתאונה.

המסר של בית המשפט לנהגים ברור: על כל נהג להניח שנהגים אחרים יעברו על החוק, ועליו לנהוג בהתאם. אולם, לא כל עבירת תנועה היא בגדר הצפיות הסבירה – נהגים אינם יכולים, ולמעשה אף אינם נדרשים, לצפות לכך שנהגים אחרים יבצעו עבירות חמורות וחריגות, כמו למשל נסיעה במהירות גבוהה משמעותית מהמותר על-פי חוק.

מה הייתה מהירות הרוכב?
על-פי פסק הדין, בין הצדדים לא הייתה מחלוקת של ממש באשר לנסיבות התאונה: "המשאית (שבה נהג הנאשם, ש.ה) פנתה שמאלה וחצתה כביש דו-נתיבי שבו הגיע האופנוע במהירות העולה על המותר", כתב השופט קאופמן. אולם, כצפוי, הצדדים הטילו אחד על האחר את האחריות לגרימת התאונה.

נהג המשאית טען כי "אני מכיר את התמרורים ו(את) כל השדרה. לקחתי הכל בחשבון, פניתי שמאלה, התחלתי לפנות שמאלה, לא ראיתי שום דבר – כלום לא בא מולי, הכביש היה נקי". מנהג, הרוכב טען כי "יצאתי מעכו לכיוון הקריות. נסעתי במסלול צד ימין, ראיתי את המשאית מגיעה מעין המפרץ, (היא) לא עצרה בצומת, הייתי קרוב לצומת (אבל) לא זוכר כמה… הוא לא נתן לי זכות קדימה ונכנסתי בו".

וכך הפכה מהירות הנסיעה של הרוכב לסוגיה העיקרית, לפיה נקבעה תוצאת המשפט. "על-פי קביעת בוחן התאונה, אשר התבצעה לפי סימני הבלימה, נסע האופנוע במהירות של 120 קמ"ש לפחות, וזאת כאשר המהירות המותרת במקום היא 40 קמ"ש בלבד", ציין השופט קאופמן. אלא שבהמשך פסק הדין העריך השופט כי מהירותו של הרוכב הייתה גבוהה אף יותר.

"המדובר במהירות מינימאלית של האופנוע, אשר מחושבת על-פי סימני בלימה באורך של 81.4 מטרים", כתב השופט. "האופנוע לא סיים את הליך הבלימה, אלא התנגש במשאית. מכאן שלו מדובר היה בבלימה מלאה, היו נותרים סימנים ארוכים יותר, מה שהיה מוביל לחישוב מהירות גבוהה יותר… (בנוסף) הרי בדרך כלל לא מתחילים סימני הבלימה מיד עם תחילת הבלימה, אלא רק מעט לאחר מכן, עם התחממות הצמיג ותחילת המסתו והותרת חלקי גומי על הכביש".

לאחר שקבע כי הערכת בוחן המשטרה קבעה רף תחתון למהירות הנסיעה של האופנוע, התפנה השופט להעריך מה הייתה מהירותו בפועל. "הערכה שמרנית תביא אפוא, להנחה כי מהירות האופנוע (לפני תחילת) הבלימה הייתה כ-140 קמ"ש", פסק השופט. "עם זאת, מאחר שמדובר במשפט פלילי, אניח לטובת הנאשם (נהג המשאית, ש.ה) כי מדובר במהירות של 150 קמ"ש לפחות".

יש גבול לזכות הקדימה
המהלך שמבצע השופט עלול להיראות בעייתי: הערכת מהירות הרכיבה – ממושבו בבית המשפט, והרחק מהכביש ומזירת התאונה – אינה יכולה להיחשב לבדיקה מדעית-מדויקת. אולם, יש לזכור כי הנאשם במקרה זה הוא נהג המשאית (ולא הרוכב), ועל-פי דין בחר השופט בחלופה שמקלה עמו.

"נהג אשר מחויב לתת זכות קדימה לרכב אחר אינו יכול להביא בחשבון כל תרחיש", הסביר השופט בפסק הדין. "לפי תחשיב הבוחן, לו נסע האופנוע במהירות החוקית היה מגיע למקום כעבור 45 שניות, ואף לו נסע במהירות של 80 קמ"ש – הכפולה מהמהירות המותרת – היה הנאשם (נהג המשאית, ש.ה) יכול להשלים את הפנייה טרם הגעת האופנוע… האם נהג צריך לתת זכות קדימה לרכב שאמור להגיע למקום בעוד 45 שניות, כאשר ברור שהוא יכול לחצות את הצומת בכרבע מזמן זה? דומני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית".

בסיכום פסק הדין, גם התייחס השופט לכך שרוכב האופנוע לא סטה מנתיב נסיעתו והתנגש במשאית מבלי לנסות להתחמק מפגיעה: "התאונה אירעה בנתיב הימני מבין שניים, במרחק של 2.3 מטרים מהשול הימני, תוך שהאופנוע פוגע בגלגל האחורי של המשאית. לכאורה, יכול היה נהג האופנוע לעבור מצידה השמאלי של המשאית בקלות, כאשר לרשותו יותר מנתיב נסיעה שלם… תשובתו של (רוכב האופנוע, ש.ה) לא הייתה סבירה בעיניי, וטענתו כי 'אם הייתי הולך עוד קצת שמאלה, לא הייתי בחיים. היה מגיע הראש שלי בקונטיינר', אינה מתיישבת עם הממצאים".

לאור כל זאת, קבע השופט קאופמן כי נהג המשאית אינו נושא באחריות לתאונת הדרכים. "אינני יכול לקבוע כי הנאשם אשם בגרימת התאונה", סיכם השופט את פסק דינו, "ולפיכך הוא מזוכה מחמת הספק".

The post נהג לא הבחין באופנוע וזוכה מאשמה, בגלל מהירות הרוכב appeared first on TheCar.

חברת הליסינג סירבה לשלם לנהגת שמכוניתה נפגעה בתאונה את מלוא עלות הנזק, בטענה שהיא לא דרשה מהמוסך להתקין חלקי חילוף משומשים. תשלום מלוא הנזק, כך טענו בחברה, תביא להתעשרותה של הנהגת. בית משפט לתביעות קטנות קיבל את תביעת הנהגת, ומצא שחלקי החילוף המשומשים פשוט לא התאימו למכוניתה והתקנתם הייתה דורשת קידוח, ולכן לא היה מנוס משימוש בחלפים חדשים

לפני כעשרה חודשים הייתה כ' מעורבת בתאונת דרכים עם מכונית שנמצאת בבעלות חברת הליסינג ש. שלמה. האחריות לתאונה, ועל כך הסכימו גם בחברת שלמה, הייתה מצדו של נהג מכונית הליסינג. אלא שזה לא מנע מהחברה מלסרב לשלם לכ' את מלוא עלות הנזק שנגרם למכוניתה. במקום 6,114 שקלים, כפי שנקבע על-ידי שמאי רכב, שילמה החברה לנהגת רק 3,577 שקלים.

הסיבה: כ' לא עשתה די כדי להקטין את הנזק ולא דרשה שיתקינו במכוניתה חלקי חילוף משומשים, ולכן נעשה שימוש בחלפים מקוריים וחדשים. אם תקבל את מלוא עלות הנזק, כך נטען, תתעשר הנהגת על-חשבון חברת הליסינג. כ', שאינה מומחית בתחום הרכב ומעולם לא למדה שמאות, לא הבינה מדוע קיבלה פיצוי כה נמוך ופנתה לבית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה.

ומה שהתברר עד מהרה הוא כי החלפים המשומשים שנדרשו על-ידי חברת הליסינג פשוט לא התאימו למכוניתה של כ'. למעשה, שימוש בחלפים המשומשים במכוניתה של כ' היה דורש קידוח, וזו כמובן דרישה בלתי סבירה, שכן שימוש בברגים קודחים עלול לפגוע במרכב ובבטיחות הרכב. ולכן, גם אם כ' הייתה הופכת בן-לילה לשמאית רכב ובעלת מומחיות בינלאומית בתיקוני מרכב, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה ולהביא להרכבת חלפים משומשים במכוניתה.

"התעשרותה של התובעת"
"אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריות הנתבע 1 (נהג מכונית הליסינג, ש.ה) להתרחשות התאונה, (ו)ההכרעה הנדרשת הינה באשר לגובה הנזק", סיכמה אושרית הוברמן-היימן, רשמת בכירה בבית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, את עובדות המקרה. "הנתבעים (חברת שלמה) טוענים כי החלפים אשר הושמו ברכבה של התובעת הינם חדשים, בעוד שעל התובעת לפעול להקטנת נזק ולרכוש חלפים משומשים. עוד נטען, כי תשלום פיצוי בהתאם לשווי חלפים חדשים, יהא בו בכדי להביא להתעשרותה של התובעת על-חשבון הנתבעים".

אלא שכאמור, כ' לא עמדה בפני התעשרות פתאומית, שכן מידותיהם של החלפים המשומשים לא התאימו לאלו שנדרשו לתיקון מכוניתה. הרשמת הבהירה בפסק דינה כי "בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת נכתב כי '… אכן היו חלפים משומשים, אך במהלך הניסיון להרכיבם ברכבה של התובעת הסתבר כי הם אינם מתאימים במידותיהם לרכב, ולצורך הרכבתם יש להשתמש בברגים קודחים כדי להתאימם למקום. מנהלו המקצועי של המוסך, אשר אחריות התיקון חלה עליו משיקוליו המקצועיים, פסל את החלקים הללו והרכיב בפועל מכלולים מקוריים'".

חברת שלמה אמנם יכולה הייתה לנסות לערער על הקביעה בעניין התאמת החלפים המשומשים, אך עורכי דינה אף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעמה של כ' או את מנהל המוסך שבו תוקנה המכונית. "אין לבית המשפט כל עילה לפקפק במהימנות הטעם והנימוק שניתן במסגרת חוות הדעת לשימוש בחלפים חדשים, ועל-כן אני מקבלת אותו, כפי שהוא", ציינה הרשמת הוברמן-היימן.

"לתובעת אין כל ניסיון בשמאות"
גם טענת חברת שלמה בעניין אי-הקטנת הנזק על-ידי הנהגת, נדחתה. "אני מוצאת כי יכולתה של התובעת להשפיע על בחירת החלפים הייתה מצומצמת ביותר, עד כדי אפסית", כתבה הרשמת הוברמן-היימן. "אין לי ספק כי לתובעת אין כל ניסיון בשמאות בתאונות דרכים… ולא הוכח כי היה לתובעת בסיס כלשהו לדעת האם היה מקום להחליף (את) החלפים בחדשים, או שמא משומשים. משכך, לא ניתן היה לצפות ממנה להתמקח או לסרב לשלם בגין חלפים חדשים, או לעשות כל פעולה אחרת, ועל-כן אין לבוא אליה בטרוניה לעניין זה".

כמובן שגם מומחיות וניסיון בשמאות לא היו משנים דבר, שכן – כפי שכבר נקבע – החלפים המשומשים פשוט לא התאימו למכוניתה של כ'. "לא היו חלפים משומשים המתאימים למכוניתה של התובעת, ובהתאם להלכה, במקרה של ספק – ידה של התובעת היא על העליונה", סיכמה הרשמת. "משהגעתי למסקנה כי יכולת השפעתה של התובעת על ההחלטה להשתמש בחלפים חדשים הייתה אפסית, ולמעשה לא קיימת, גם לא ניתן לומר כי ניצלה לרעה את המצב במטרה להתעשר שלא כדין על-חשבון הנתבעים".

הרשמת חייבה את חברת שלמה לשלם לכ' את יתרת עלות תיקון הנזק, בסך 3,128 שקלים. בנוסף, קבעה הרשמת כי על החברה לשלם לכ' הוצאות בסך 650 שקלים. סעיף אחרון שבו חויבה החברה היה תשלום מלוא שכר הטרחה של השמאי מטעמה של כ': גם כאן ניסתה החברה לשלם פחות מכפי שנדרשה, כאשר סך "החיסכון" הגיע ל-140 שקלים. לדברי הרשמת הוברמן-היימן, "אני מוצאת את ניכוי הסך האמור (140 שקלים) מן הפיצוי בגין שכר טרחת השמאי כשרירותית ובלתי סבירה, ובקביעה כי המדובר בשכר טרחה 'גבוה מן המקובל' כבלתי מבוססת בעליל".

אלא שלמרות שקבעה כי הצדק היה עם כ', סירבה הרשמת לפסוק לטובתה תשלום בגין אבדן ימי עבודה ועגמת נפש. בעניין זה ראוי לציין כי גם אם כשלה הנהגת בהוכחת ראשי נזק אלה, מפסק הדין עולה כי פסיקה לטובתה גם בסעיפים אלה הייתה דווקא מועילה: חברות ליסינג, כמו חברות ביטוח, נוהגות לעתים בצורה שרירותיות, והגדלת היקף הפיצויים שהן נדרשות לשלם במקרים דומים לזה של כ' אולי תרתיע אותן מפני נקיטת הליכים מיותרים, שמסבים נזק כלכלי לנהגים.

The post חברת שלמה דרשה חלק משומש, שלא התאים לרכב שנפגע appeared first on TheCar.

נהג שנמצא שיכור בבדיקה משטרתית לא התייצב למשפטו, והורשע בנהיגה בשכרות בהיעדרו. בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען כי הוא אינו קורא עברית או ערבית, ולכן לא התייצב לדיון בעניינו. בית המשפט לא הסתפק בדחיית הערעור, והורה לרשות הרישוי לזמן את הנהג לבדיקות. "אם המערער אינו יכול לקרוא עברית וערבית, עולה ספק באם הוא כשיר לנהיגה", סיכם השופט

בדצמבר 2011, בשעה 01:50, נעצר ע' לבדיקת שכרות בכביש מספר 2. רמת האלכוהול שנמדדה באמצעות מכשיר "הינשוף" הייתה גבוהה מהמותר בחוק בשיעור ניכר. משפטו של ע' נקבע לחודש מרץ 2012, אך מאחר שהוא לא התייצב לדיון הרשיע אותו בית המשפט לתעבורה בחיפה בהיעדרו, וגזר עליו פסילת רישיון לתקופה של שנתיים, קנס בסך 2,500 שקלים ותקופת פסילה על-תנאי.

בפברואר 2014 – כמעט שנתיים לאחר שהורשע – הגיש ע' בקשה לביטול פסק הדין, ובה טען כי הזימון למשפט נרשם בשפה העברית, בעוד שהוא אינו קורא שפה זו, ולכן לא התייצב לדיון שנקבע בעניינו. ע' גם טען שהשוטרים שערכו את בדיקת השכרות חרגו מהנהלים בכך שלא המתינו – כנדרש – 15 דקות מזמן מעצרו ועד ביצוע הבדיקה.

בקשתו של ע' לביטול פסק הדין נדחתה בבית המשפט לתעבורה. בעניין הטענה שהעלה בנוגע לשפה העברית, יש לציין כי הזימון למשפט נרשם בעברית ובערבית. אך ע' לא הרים ידיים, והגיש בקשה שנייה לביטול פסק הדין כעשרה ימים לאחר שבקשתו הראשונה נדחתה. בקשה זו, שהוגדרה "מחזור" של הבקשה הראשונה, הוגשה על-ידי עורך דין אחר, אך תוצאתה הייתה זהה: בית המשפט לתעבורה דחה את בקשתו של ע' לביטול פסק הדין.

שתי הדחיות לא הפילו את רוחו של ע', שטרח והגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. בכתב הערעור לא עלו טענות חדשות, והשופט יחיאל ליפשיץ דחה את כל טענותיו של ע' בעניין אמינות הבדיקה וקיום הנהלים על-ידי השוטרים. אולם, במהלך הדיון עצמו בחר ע' להעלות טענה חדשה ומפתיעה: לא רק שאינו קורא עברית, הוא גם אינו קורא ערבית – ולכן לא התייצב לדיון שנקבע לו בבית המשפט לתעבורה.

"במסגרת הדיון שהתקיים בפני… 'הרחיב' המערער את טענותיו לעניין אי-יכולתו לקרוא, וטען כי הוא אינו מסוגל לקרוא גם את השפה הערבית, ולכן, לשיטתו, לא התייצב לדיון", הסביר השופט את ההתפתחות המפתיעה. "מדובר בזימון שנרשם הן בשפה העברית והן בשפה הערבית. בתחילה, טען המערער כי הוא אינו קורא עברית ורק במהלך הדיון טען הוא אינו קורא גם את השפה הערבית. מדובר בטענה כבושה, שנטענה לראשונה רק במהלך הדיון, ובכל אופן באם המערער אינו יכול לקרוא עברית וערבית עולה ספק באם הוא כשיר לנהיגה באופן כללי".

השופט ליפשיץ לא הסתפק בהעלאת ספקות באשר לכשירותו של ע' לנהוג. בסיכום פסק הדין הורה השופט לרשות הרישוי לזמן את הנהג, על-מנת ששם תיבדק כשירותו לנהוג. "אני מורה לרשות הרישוי לזמן את (ע') כדי לבדוק את טענתו כי הוא אינו יודע לקרוא את השפות העברית והערבית", סיכם השופט את פסק הדין, שבו דחה את ערעור של ע'. "על-פני הדברים, המערער אף אינו מסוגל לקרוא אנגלית או שפה אחרת, ולכן על רשות הרישוי לבחון את כשירותו לנהוג באופן כללי – ולפעול על-פי מיטב שיקול דעתה".

The post הנהג השיכור שלא יודע לקרוא עברית, וגם ערבית appeared first on TheCar.

בית משפט לתעבורה זיכה נהג מאשמת נהיגה במהירות של 111 קמ"ש בכביש עירוני, לאחר שהתביעה לא הציגה תעודה שתוכיח שמדידת המהירות בוצעה באמצעות מכשיר אכיפה שעבר בדיקה תקופתית. "משלא הוכיחה המאשימה את תקינותו של מכשיר הממל"ז, ומשלא הניחה את מלוא הראיות כולל הבדיקה התקופתית, המסקנה היא שיש לזכות את הנאשם", קבע בית המשפט

במאי 2013 נתפס א' כשהוא נוהג במהירות של 111 קמ"ש בחיפה, בכביש עירוני שבו המהירות המרבית המותרת היא 70 קמ"ש. כמו נהגים רבים הנאשמים בנהיגה במהירות מופרזת, כפר א' באשמה – ובייחוד כפר באמינות המכשיר שבו נמדדה מהירות נסיעתו: ממל"ז מסוג אולטרא-לייט, המוכר לנהגים כ"אקדח לייזר".

כדי להוכיח את אמינות המכשיר, על התביעה להציג בפני בית המשפט הוכחות לאמינותו באמצעות הגשת "תעודת עובד ציבור", שנערכת על-ידי בודק מוסמך של המשטרה ומעידה על כך שהמכשיר נבדק בהתאם להנחיות המשטרה והיצרן. אולם, למרות שחלפה חצי שנה בין תפיסתו של א' ומועד הדיון הראשון בעניינו בבית המשפט לתעבורה בחיפה, לא הצליחה התביעה להציג בפני בית המשפט תעודה המעידה כי מכשיר הממל"ז אכן עבר (כנדרש) בדיקה תקופתית.

אם הימנעות התביעה מהצגת התעודה הנחוצה בדיון הראשון עוד עשויה להיחשב לטעות קלת-ערך ואקראית, הרי שהימנעותה מלעשות זאת גם בדיונים הבאים כבר נראית בעייתית, בייחוד לאור הבטחת נציג התביעה כי יטרח ויציג בפני בית המשפט גם את התעודה עצמה וגם את השוטר שערך אותה.

"בישיבת ההקראה שהתקיימה, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום, והדגיש כי הוא כופר באמינות מכשיר המדידה", כתבה השופטת רונה פרסון בהכרעת הדין שבו זיכתה את א'. "משכך, ביקש בא-כוח המאשימה (התביעה, ש.ה) לתקן ולהוסיף את שמו של עורך תעודת ציבור המתייחס למכשיר הרלוונטי לרשימת עדי התביעה, ומאחר שלא היה בידי בא-כוח המאשימה שמו של עורך תעודת הציבור, (הוא) ביקש לעשות זאת 'בישיבה הבאה'… בא-כוח המאשימה לא הוסיף את תעודת עובד הציבור או את עורך תעודת הציבור, לא בזמן שחלף עד לישיבת ההוכחות ואף לא התייחס לנושא זה בשום שלב בישיבת ההוכחות".

התעלמות עקבית (וכמעט מופגנת) מהדרישה להוכיח את אמינות מכשיר האכיפה, עלולה לעורר חשש שהבדיקה התקופתית פשוט לא בוצעה. השופטת פרסון אמנם בחרה שלא להתייחס לחשש שכזה בהכרעת הדין, אך בהמשך דבריה שבה והדגישה את מחדל התביעה: "על אף כפירתו המפורשת של הנאשם בתקינות המכשיר, ובניגוד להצהרת בא-כוח המאשימה בישיבת ההקראה, לא הוגשה מטעם המאשימה תעודת עובד ציבור בנוגע לביצוע בדיקה תקופתית למכשיר כמתחייב מההלכה הפסוקה".

ההלכה הפסוקה אליה מתייחסת השופטת פרסון היא פסיקת בית המשפט העליון מ-2012, שבה נקבע במפורש כי התביעה נדרשת להוכיח את תקינות מכשירי האכיפה באמצעות בדיקה יומית ובדיקה תקופתית. "על התביעה להוכיח שהבדיקה התקופתית כפי שתוארה… וכפי שמפורטת בנוהל המשטרתי, בוצעה למכשיר אחת לחצי שנה", כתב השופט סלים ג'ובראן. "ההוכחה תיעשה באמצעות תעודת עובד ציבור, כפי שהוכחה במקרים הנדונים וכפי שנהוג על-פי דברי המדינה, להוכיחה".

הבדיקה התקופתית המוזכרת בפסיקת בית המשפט העליון היא בדיקה חצי-שנתית, הנערכת במעבדה של המשטרה. זאת, להבדיל מהבדיקה היומית, שמתבצעת ב"שטח" על-ידי השוטרים המפעילים, ונחשבת למעשה למעין כוונון או איפוס של מכשיר האכיפה לפני תחילת השימוש בו. ראוי להזכיר כי בית המשפט העליון דחה ב-2012 דרישה לחייב את המשטרה לערוך בדיקות כיול לפי אמות מידה מדעיות, וקבע כי אפשר להסתפק בבדיקות (היומית והתקופתית) שעורכת המשטרה.

ללא תעודה רשמית שתעיד על ביצוע הבדיקה התקופתית לא ניתן להוכיח את אמינות מכשיר הממל"ז, ומכאן קצרה הדרך לזיכויו של א'. "בנסיבות אלה, משלא הוכיחה המאשימה את תקינותו של מכשיר הממל"ז שבאמצעותו בוצעה הבדיקה, ומשלא הניחה את מלוא הראיות כולל הבדיקה התקופתית בפני בית המשפט, המסקנה היא שיש לזכות את הנאשם מהמיוחס לו", סיכמה השופטת את הכרעת הדין.

The post תקינות הממל"ז לא הוכחה, והנהג זוכה מעבירת מהירות appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי זיכה נהג מעבירת נהיגה בשכרות, למרות שברח מבדיקת שכרות שנערכה באמצעות מכשיר "נשיפון". הרכב של שלושה שופטים קבע כי רק מי שמסרב לבצע בדיקה באמצעות מכשיר "ינשוף" ייחשב לשיכור: "אף אם נאמר כי דין בריחתו של המערער כדין סירוב – הרי שהוא סירב לבדיקה שהוא אינו מחויב לעבור על-פי דין"

נהג שמסרב לעבור בדיקת שכרות באמצעות מכשיר נשיפה, נחשב למי שנהג בשכרות. כך נקבע על-פי חוק, שמטרתו היא למנוע מנהגים מלהתחמק מבדיקות שכרות שעורכת המשטרה. "חזקת השכרות" הקבועה בחוק חלה גם על מי שסירובו אינו מילולי בלבד – למשל, מי שבורח מבדיקת שכרות ייחשב לנהג שיכור, ויהיה צפוי לעונש המינימום הקבוע בחוק: פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות.

כך בדיוק קרה ל-י': לאחר שנמלט מבדיקת שכרות שנערכה במחסום שגרתי של המשטרה, הורשע בבית המשפט לתעבורה בירושלים בנהיגה בשכרות. אלא שבשבוע שעבר קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורו וזיכה אותו מעבירת הנהיגה בשכרות, תוך שהוא קובע שנהגים אינם חייבים לבצע בדיקת שכרות המבוצעת באמצעות מכשיר "נשיפון", ולכן סירוב לבצע בדיקה זו אינו מקים את חזקת השכרות הקבועה בחוק.

הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי קבע כי רק מי שמסרב לבדיקה באמצעות מכשיר "ינשוף" ייחשב למי שנהג בשכרות, ואילו מי שמסרב לבצע בדיקת אינדיקציה – למשל באמצעות מכשיר "נשיפון" או בדיקת מאפיינים – לא ייחשב לשיכור. לכן, גם מי שבורח מבדיקה שאינו מחויב לעבור על-פי חוק, לא ייחשב למי שנהג בשכרות.

אגב, מי שתוהה מדוע לא ביצעו השוטרים מרדף אחרי י', מוזמן לקרוא את הקטע הבא בפסק הדין בעניינו: "השוטרים החלו לדלוק בעקבותיו של המערער, בכוונה להשיגו ולעצרו. אולם, לאחר בדיקה שערכו במחשב במהלך הנסיעה, שממנה נתחוור כי הרכב שייך לאחיה של שוטרת במחלק התנועה בירושלים, הוחלט להפסיק את המרדף ולהמשיך את החקירה במועד מאוחר יותר".

"בדיקה שאין חובה על הנהג לבצעה"
"הבדיקה שאותה התבקש המערער לבצע היא בדיקה באמצעות מכשיר 'נשיפון'", הסביר השופט יורם נועם בפסק הדין שבו זוכה י' מעבירת הנהיגה בשכרות. "עם זאת, בדיקה זו לא בוצעה למערער, שכן הלה ברח מהמקום מבלי שביצע את הבדיקה. במובחן מבדיקה באמצעות מכשיר 'ינשוף' – אשר נהג חייב לבצעה על-פי החוק, הרי שבדיקה במכשיר 'נשיפון' היא בדיקת אינדיקציה בלבד, בבחינה ראיה נסיבתית לנהיגה בשכרות… בדיקה שאין חובה על הנהג לבצעה".

בהמשך פסק הדין הבהיר השופט נועם כי גם אם בריחתו של י' תיחשב כסירוב לבצע את הבדיקה, אין להרשיעו בעבירת נהיגה בשכרות. "לא ניתן להחיל בעניינו של המערער את הוראות פקודת בתעבורה, הקובעות כי יש לראות במי שסירב לבצע בדיקה במכשיר ינשוף כמי שעבר את העבירה (של נהיגה בשכרות, ש.ה)", ציין השופט, "שכן אף אם נאמר כי דין בריחתו של המערער, לאחר שהתבקש לבצע בדיקה באמצעות 'נשיפון', כדין סירוב – הרי שהוא סירב לבדיקה שהוא אינו מחויב לעבור על-פי דין, והבדיקה הספציפית אינה מקימה את חזקת הסירוב".

את קביעתו מבסס השופט נועם על לשון החוק, לפיה החובה לבצע בדיקת שכרות מתייחסת רק למכשיר נשיפה שאושר על-ידי שר הבריאות בהתייעצות עם שר התחבורה. השופט נועם מציין כי עד עתה, רק מכשיר "הינשוף" זכה לאישורים הנחוצים, ולכן בדיקה באמצעותו היא היחידה שמקימה את חזקת השכרות למי שמסרב לבצעה.

למה דווקא פרשנות דווקנית?
היצמדותו של השופט ללשון החוק אינה מקרית או גחמה אישית: כללי פרשנות החוק בפלילים מחייבים שופטים לנהוג כך. "הרשעה בעבירה פלילית מכוח חזקה שנקבעה בחוק, כמו במקרה של סירוב לבצע בדיקה ספציפית שחלה חובה על-פי דין על הנהג לבצעה, ובפרט כאשר מדובר בעבירה חמורה של נהיגה בשכרות… מחייבות פרשנות דווקנית של תנאי החזקה", הסביר השופט נועם בפסק הדין, "משכך, אין די בכך שהמערער סירב, בדרך של בריחה, לבצע בדיקת שכרות באמצעות מכשיר 'נשיפון' כדי להחיל עליו את החזקה (חזקת השכרות)".

למעשה, השופט נועם הבהיר כי רק אם השוטרים היו אומרים לנהג במפורש כי בכוונתם לבצע לו בדיקה באמצעות מכשיר "ינשוף", אפשר היה להרשיעו בנהיגה בשכרות. "ניתן היה לזקוף לחובתו (של הנהג) את הסירוב לבדיקת שכרות ולהחיל עליו את החזקה רק אם היה נאמר לו בטרם הבריחה כי יש כוונה לבדקו במכשיר 'ינשוף'", כתב השופט, "שכן החזקה חלה על בדיקה במכשיר האמור, ובמכשיר זה בלבד".

כמה מהקביעות של השופט נועם ראויות להדגשה, שכן הן מבהירות לנהגים את זכויותיהם – זכויות שלעתים קרובות נחשבות לפחותות ביחס לזכויותיהם של נאשמים בעבירות פליליות אחרות. כך למשל, בכל הנוגע לבדיקות אינדיקציה: "את סירובו של המערער לבצע בדיקת 'נשיפון'… ניתן לראות כסירוב לכל בדיקת אינדיקציה שהמערער לא היה חייב לעבור, כמו בקשה לצאת מהרכב כדי להריח את הבל פיו, או בקשה לשוחח עמו כדי להתרשם ממצבו, או בקשה לבצע מטלה כמו הליכה בקו ישר".

לאור כל זאת זוכה י' מעבירת הנהיגה בשכרות, אולם מאחר שהורשע בעבירות נוספות – נהיגה בקלות ראש ואי-ציות לשוטר – בית המשפט המחוזי רק הקל בעונשו. תקופת פסילת רישיון הנהיגה קוצרה משנתיים לשנה, וגם עונש של שירות לתועלת הציבור קוצר במחצית, מ-200 שעות ל-100 שעות.

The post נהג נמלט מבדיקת שכרות וזוכה מעבירת נהיגה בשכרות. למה? appeared first on TheCar.

סרטון שהציג נהג שהואשם בעבירת תנועה סתר את עדות השוטר שעצר אותו, והביא לזיכויו. התביעה ביקשה לדחות את הדיון בגלל אי-התייצבותו של אחד משני השוטרים שנכחו במקום, אך שופט התעבורה סירב וקבע כי "הזמן העומד לרשותי מוגבל, וקביעת דיונים חוזרים בעבירות קלות תבוא על-חשבון דחיית דיונים בתיקים החמורים"

שתי עבירות התנועה שיוחסו ל-ס' ודאי הפתיעו אותו: אחרי שכבר הושם באזיקים והואשם באי-ציות להוראות שוטר ונהיגה מסוכנת, מצא עצמו עם שני דו"חות נפרדים – האחד בגין נהיגה ללא חגורת בטיחות, והאחר בגין נהיגה ברכב שרישיונו לא בתוקף. איך זה קרה? למזלו, ס' הספיק לצלם את העימות עם השוטר שעצר אותו, וכך הצליח להציג בפני בית המשפט סרטון שחשף את הסתירות בעדותו של השוטר.

"במהלך עדותו של הנאשם, הוצג בפניי סרטון שצילם הנאשם תוך כדי העימות עם השוטרים", כתב השופט אבישי קאופמן מבית המשפט לתעבורה בעכו בהכרעת הדין בעניינו של ס', "בשיחה זו לא נזכרת כלל העבירה (שבגינה נרשם הדו"ח, ש.ה), וכאשר ביקש הנאשם לדעת על מה נעצר ענה לו השוטר, יותר מפעם אחת, כי העבירות המיוחסות לו הינן אי-ציות להוראות שוטר ונהיגה מסוכנת".

איך דברים אלה מתיישבים עם העבירות שיוחסו לו בסופו של דבר? התשובה פשוטה: הם לא. "הדברים העולים מהסרטון סותרים את תשובות בשוטר בחקירתו (בבית המשפט)", מבהיר השופט קאופמן בהכרעת הדין, "סבורני כי דברים אלה מחזקים את גרסת הנאשם כי מלכתחילה לא יוחסה לו העבירה הרלוונטית וזו הועלתה על-ידי השוטרים בדיעבד".

בנקודה זו ראוי לציין שכמה מהטענות שהעלה ס' לא שכנעו לחלוטין את השופט קאופמן, ויתכן שהתביעה הייתה מצליחה להביא להרשעתו אם רק הייתה מצליחה להביא לעדות את השוטר הנוסף שנכח במקום. אלא שהשוטר לא התייצב לדיון שנקבע, והשופט קאופמן סירב לדחות את הדיון למועד אחר.

"מטעם המאשימה נכח במקום שוטר נוסף, אשר לא התייצב לדיון", הסביר השופט קאופמן את החלטתו, "לא ראיתי מקום לדחיית הדיון לשם הבאתו של אותו עד. העבירה הרלוונטית היא מסוג ברירת משפט, אשר לצדה קנס של 250 שקלים בלבד. אין להקל ראש בעבירה מסוג זה, אשר מבטאת זלזול בכללי הבטיחות בכביש… אולם מרגע שקבע המחוקק את העבירה כעבירה מסוג זה, גילה בכך דעתו באשר למידה הפחותה של הפגיעה באינטרס הציבורי הנובעת מעבירה זו, ובאופן נגזר מכך – את המשאבים הציבוריים שיש להקצות על-מנת להתמודד איתה".

בהמשך הכרעת הדין אף ציין השופט כי דחיית הדיון עלולה לפגוע פגיעה כפולה באינטרס הציבורי: דחייה שכזו תגזול זמן יקר מדיונים במקרים חמורים וחשובים יותר, ובנוסף – המדינה תידרש לשלם הוצאות לנאשם ולעד מטעמו, ויתכן שסכום ההוצאות שייפסק יהיה גבוה מהקנס שיטיל בית המשפט על הנאשם (אם יורשע).

"מאחר שהזמן העומד לרשותי מוגבל, קביעת דיונים חוזרים בעבירות קלות תבוא על-חשבון דחיית דיונים בתיקים החמורים, ודומה כי בכך תהיה הפגיעה באינטרס הציבורי גדולה יותר", כתב השופט קאופמן בהכרעת הדין. "(בנוסף) לו הייתי מקבל את בקשת המאשימה לדחייה, דומה כי במקרה כזה מוצדק היה לפסוק הוצאות לטובת הנאשם ולעד מטעמו… כאשר אני מביא בחשבון כי מדובר בעבירה מסוג ברירת משפט, מובן כי אין בכך טעם של ממש וסכום ההוצאות עשוי לעלות על סכום גזר הדין".

לאור כל זאת, החליט השופט קאופמן לזכות את ס', אך דחה את בקשתו לפסוק לזכותו הוצאות. "הדגש בעת הדיון בשאלה זו (פסיקת הוצאות) הוא על התנהגות המאשימה ולא המשטרה", סיכם השופט את הכרעת הדין, "(ו)לא מצאתי כי בהתנהלות המאשימה נפלה תקלה המצדיקה פסיקת הוצאות".

The post נעצרתם בחשד לעבירת תנועה? כדאי שתצלמו את השוטר appeared first on TheCar.

נהג שהואשם בדיבור בטלפון נייד בזמן הנהיגה זוכה לאחר שטען כי אשתו החזיקה את מכשיר הטלפון. בעדותה בבית המשפט, סיפרה האישה: "החזקתי את הטלפון קרוב לאוזן שלו, כדי שיישמע את השיחה… אני בטיפשותי חשבתי שזה לא בסדר שהוא דיבר כשאני החזקתי לו"

שופטי תעבורה שומעים מדי שבוע עשרות סיפורים ותירוצים אודות דיבור בטלפון נייד בזמן הנהיגה. יש נהגים שמסבירים כי השתמשו בטלפון הנייד כדי לגרד חלקי גוף שונים, יש נהגים שטוענים כי החזיקו חפץ שרק דומה לטלפון נייד, ויש נהגים שמסבירים שבכלל העבירו את הטלפון מכיס אחד לכיס אחר ולא עשו בו כל שימוש.

ובכל זאת, אל אולמו של השופט גיל קרזבום בבית המשפט לתעבורה בחיפה הגיעו בעל ואישה, ובפיהם סיפור יוצא דופן. "אשתי דיברה בטלפון, (ו)נסענו לכיוון הבית", סיפר הבעל, שנהג במכונית והואשם בכך שדיבר בטלפון נייד בזמן הנהיגה. "אשתי דיברה בטלפון שלה עם הדיבורית, ואני הייתי שותף לשיחה. היא דיברה עם חברה שלה, (אני) לא זוכר באיזה הקשר. היא זרקה מילה ואני דיברתי, נכון. השפתיים שלי נעו, כפי שהשוטר אמר".

למרות שהודה כי דיבר בטלפון הנייד של אשתו, הנהג אמר לשופט קרזבום את מה שאמר גם לשוטר שעצר אותו: הוא אמנם דיבר בטלפון הנייד, אך מי שהחזיקה את המכשיר הייתה האישה. כך בדיוק סיפרה גם האישה לשופט: "תוך כדי נסיעה סימן שוטר לי' (הנהג) לעצור בצד", היא הסבירה, "אני ישבתי באוטו, והאמת שלא הבנתי מה קורה… ירדתי. שאלתי מה קרה, ואז הוא (השוטר) אמר שי' דיבר בטלפון. תגובתי הייתה מיד: 'למה, תוותר. למה אתה עושה לנו את זה?'… אני חשבתי שעשיתי דבר רע שאפשרתי לבעל שלי לדבר כשאני אוחזת (בטלפון)… החזקתי את הטלפון קרוב לאוזן שלו, כדי שיישמע את השיחה… אני בטיפשותי חשבתי שזה לא בסדר שהוא דיבר כשאני החזקתי לו".

ומה אמר על כל זה השוטר? בעדותו בבית המשפט, אמר כי עצר את הנהג "כאשר הוא אוחז טלפון נייד ביד ימין, בצמוד לאוזן ימין, ושפתיו נעות. הנ"ל הבחין בי, והוריד את הטלפון… כשניגשתי לשאול (אותו) למה השתמש בטלפון בזמן הנהיגה, הוא הדגים לי כי אשתו החזיקה את הטלפון והצמידה את הטלפון לאוזנו והוא רק דיבר, אך שתי ידיו על ההגה… תוך כדי רישום הדו"ח, ניגשה אלי האישה שישבה ליד הנהג המושב הימני, וביקשה שאוותר על רישום הדו"ח. היא מתנצלת שבעלה דיבר בטלפון".

אולם, למרות שהזכיר בדבריו את טענת הנהג, התעקש השוטר על נכונות גרסתו, לפיה הנהג היה זה שהחזיק את הטלפון הנייד. ולמי האמין השופט קרזבום? "עדותו של עד התביעה (השוטר) לא נסתרה בשום שלב, ותאמה את רישומיו במעמד קבלת הדו"ח", כתב השופט בהכרעת הדין של הנהג. "עם זאת, גם גרסתו של הנאשם, לפיה אשתו היא שהחזיקה בטלפון הנייד בזמן שדיבר, לא נסתרה בשום שלב וגם היא עשתה עלי רושם אמין. יצוין, כי זו הייתה תגובתו של הנאשם במעמד קבלת הדו"ח: 'אני החזקתי את ההגה בשתי ידיים, אשתי החזיקה את הטלפון לאוזני'".

בסיכום ביניים, התברר כי המצב הוא שוויון – גם העדות של השוטר וגם העדות של הנהג היו אמינות ומקובלות על השופט. כיצד אם כן הוכרע הדיון? "גרסת הנאשם מתיישבת עם עיקרי עדותה של אשתו, שאף היא לא נסתרה בשום שלב. אציין כי עדותה של אשת הנאשם עשתה עלי רושם אמין, ואני מאמץ את הסבריה הכנים", המשיך השופט קרזבום בהכרעת הדין, "בנוסף, לא מן הנמנע כי השוטר אשר נהג מצדו השמאלי של רכב הנאשם לא הבחין היטב בידה של אשתו, אשר אחזה את הטלפון הנייד בסמוך לאוזנו הימנית, וסבר כי הייתה זו ידו של הנאשם (אשר) אחזה בטלפון".

לפיכך, החליט השופט כי התביעה לא הוכיחה את אשמתו של הנהג מעבר לכל ספק סביר, ולכן יש לזכותו. "בנסיבות אלו, לא מצאתי לנכון להעדיף את גרסתו של עד התביעה על-פני גרסת הנאשם ואשתו", סיכם השופט את החלטתו.

The post הנהג דיבר בטלפון הנייד, אבל האישה החזיקה את המכשיר appeared first on TheCar.

נהגת שהואשמה בחציית צומת באור אדום הציגה בבית המשפט צילומים, ובהם נראה בבירור כי קו העצירה בצומת נעלם וסומן במקום אחר. בית המשפט מצא שתכנון הצומת היה לקוי, ובעקבות זאת זיכה את הנהגת. "מיותר לציין את הסכנה לגרימת תאונת דרכים עקב מחדל שכזה", הבהיר השופט

באוגוסט 2011 עמדה ש' בצומת רחובות בחיפה, ולצידה שוטר רכוב על אופנוע. לפתע החלה ש' בנסיעה, למרות שהאור ברמזור היה אדום. השוטר הרכוב הזדרז לעצור את הנהגת, ורשם לה דו"ח בגין כניסה לצומת באור אדום. לכאורה, הרשעתה של ש' אמורה הייתה להיות עניין קל ופשוט – השוטר שרשם את הדו"ח העיד בבית המשפט לתעבורה בחיפה, ושם חזר על טענתו לפיה הנהגת חצתה את הצומת כאשר ברמזור דולק אור אדום.

אלא ששלוש שנים לאחר האירוע זוכתה ש' בזכות צילומים שהציגה בפני בית המשפט, ובהם נראה בבירור כי קו העצירה שסומן בצומת שבו עמדה נעלם, והוזז למקום אחר. "אין חולקין על כך שקו העצירה ברמזור aבו עמדה הנאשמת נמחק והוזז אחורה במועד מאוחר יותר לדו"ח, על-ידי עיריית חיפה והגוף האחראי על סימון והתמרור בכבישים", כתב השופט שלמה בנג'ו בהכרעת הדין שבה זוכתה ש'.

ולמה נעלם לפתע קו העצירה, וסומן במקום אחר? את השאלה הזו הציג גם השופט בנג'ו: "בית המשפט, מיוזמתו, הורה בצו לקבל הבהרות מעיריית חיפה ומהנדס התנועה שלה, באשר לסיבות שהובילו להזזת קו העצירה אחורה", כתב השופט, "הכרעת הדין נדחתה על-מנת שמידע זה יונח בפני בית המשפט. אך עד לכתיבת שורות אלה, לא השיבה העירייה דבר לבית המשפט, ויש להצר על כך".

אולם, למרות שהעירייה לא הגיבה לפנייתו של בית המשפט, השופט בנג'ו הבהיר מה הייתה סיבת שינוי מיקומו של קו העצירה: "מבחינת הראיות על-ידי בית המשפט ועדויות הצדדים, עולה כי הזזתו וסימונו המחודש של קו העצירה לפני המקום שבו מוצב הרמזור, נעשתה על-מנת שנהגים העומדים ברמזור זה (שבו עמדה הנאשמת) יוכלו להבחין בהתחלפות הרמזור. שכן העומד ראשון בטור, בסמוך לקו העצירה, לא יכול להבחין במופעי הרמזור בשל חסימת שדה הראייה".

במלים פשוטות, סימון קו העצירה – לפני שנמחק וסומן במקום אחר – גרם להכשלת נהגים ובכך גם העמיד אותם בסכנה ברורה למעורבות בתאונה. "העירייה וגופים הנוגעים להצבת התימרור בנתיבי התחבורה בעיר, לא דאגו להתקנת 'רמזור קטן' על גוף הרמזור, במקום נמוך יותר, כדי שנהגים יוכלו להבחין בהם כשהם ישובים ברכבם… (ו)כדי להבטיח שנהגים לא יוכשלו ויבחינו במופעי הרמזור", ציין השופט בנג'ו בהכרעת הדין. "מיותר לציין את הסכנה לגרימת תאונת דרכים עקב מחדל שכזה".

גם בהתנהלותו של השוטר שעצר את ש' מצא השופט בנג'ו ליקוי חמור. "תיאורו העובדתי של השוטר את מצב הדברים, לא היה נאמן למציאות", כתב השופט בהכרעת הדין. "השוטר ציין בדו"ח שערך לנאשמת כי (היא) לא עצרה בקו העצירה וחצתה את הצומת באדום. למקרא עובדות אלה, משמעות הדבר היא כי הנאשמת חלפה בנסיעה על-פני קו העצירה כשהרמזור אדום. ולא היא. השוטר אישר בעדותו כי הנאשמת נעצרה בצומת, בקו העצירה, ראשונה בטור, עקב האור האדום שברמזור. רק בשלב מתקדם יותר פתחה בנסיעה, עקב הידלקותו של הרמזור המרוחק יותר, באור ירוק".

לאור ממצאיו אלה, החליט השופט בנג'ו לזכות את ש', כאשר הוא עושה שימוש בסייג לאחריות פלילית: הגנת "טעות במצב דברים", אשר לפי השופט בנג'ו נועדה "לבטא את העיקרון כי… דנים את האדם על-פי מצב הדברים אותו הוא דימה, סובייקטיבית, ולא על-פי מצב הדברים 'האמיתי', האובייקטיבי". בכך התייחס השופט בנג'ו למחדל בתכנון וסימון הצומת, אשר גרם לש' להאמין כי הרמזור בכיוון נסיעתה התחלף לירוק.

בסוף הכרעת הדין, דרש השופט בנג'ו להעביר את החלטתו למשטרה, כדי שזו תתקן את הליקוי בהקדם האפשרי: "בשים לב לחשש לסיכון התעבורתי הגלום במחדל האמור, על המאשימה (התביעה, ש.ה) להביא החלטה זו בפני מהנדס התנועה המחוזי, על-מנת שייבחן את הדברים יחד עם הרשות המקומית ויביא לפתרונם הראוי".

The post מחדל העירייה ותעלומת קו העצירה הנעלם appeared first on TheCar.

נהג שהואשם בדיבור בטלפון נייד בזמן נהיגה זוכה לאחר שהצליח להוכיח שעדות המתנדב, עליה התבסס כתב האישום, הייתה לקויה. השאלה היא למה מלכתחילה סברה התביעה המשטרתית שראוי להגיש כתב אישום המבוסס על עדות יחידה ופגומה

מדינת ישראל הגישה נגד א' כתב אישום בגין דיבור בטלפון נייד בזמן נהיגה. על-פי כתב האישום, בפברואר 2013 נהג א' בצומת הרחובות אגריפס ומסילת ישרים בירושלים, בזמן שהוא אוחז בידו השמאלית בטלפון נייד ומצמידו לאוזנו השמאלית.

עד כאן, סיפורו של א' אינו חריג – אלפי כתבי אישום שכאלה מוגשים נגד נהגים מדי חודש. אלא שכתב האישום שהוגש נגדו היה בעייתי, בלשון המעטה: התביעה המשטרתית התבססה על תלונת אזרח, שהגיש מתנדב במשטרה (בשעה שלא היה בתפקיד). המתנדב מילא טופס תלונת אזרח, מבלי שעימת את א' עם טענותיו ומבלי שקיבל את תגובתו.

א', שקיבל בשלב מאוחר יותר זימון לדין, טען שכלל לא סביר שהיה במקום או בזמן שבו בוצעה לכאורה העבירה. אלא שלמרות זאת, הסכים א' כי אין לפסול על הסף את האפשרות שעבר במקום. את טענת ההגנה העיקרית שלו ביסס א' על עניין פשוט: תיאור המתנדב את האירוע היה בלתי אפשרי.

"לא מתפקידו של הנאשם להוכיח שלא דיבר"
בטופס תלונת האזרח שמילא, הסביר המתנדב כי עמד בפקק בצומת הרחובות אגריפס ומסילת ישרים, בזמן שהבחין במכוניתו של א' מגיעה מהכיוון הנגדי. מכוניתו והמכונית שבה נהג א' ניצבו במקביל אחת לאחרת, והמרחק ביניהן היה כחמישה מטרים. כאשר המכוניות ניצבות כמתואר בטופס התלונה, ציין המתנדב כי ראה את א' אוחז בטלפון נייד ומדבר ("שפתיו נעות", כלשון כתב האישום).

אולם, א' הציג בפני בית המשפט צילומים של מקום האירוע, ובעזרתם הוכיח כי תוואי הכביש והרחובות המצטלבים אינם מאפשרים נסיעה במקביל, וזאת בניגוד לטענות שהעלה המתנדב. א' הוכיח שתיאור האירוע אפשרי רק אם מכוניתו של המתנדב עמדה בניצב למכוניתו שלו.

בעקבות דברים אלה תיקן המתנדב את עדותו, ושינה גם את סימון המיקום של מכוניתו וגם את המרחק בין שתי המכוניות. "במצב דברים זה, איני יכולה להעדיף את גרסת (המתנדב, ש.ה), שנמצאו בה פגמים, על-פני זו של הנאשם", כתבה השופטת מרים קסלסי, מבית המשפט לתעבורה בירושלים, בהכרעת הדין שבה זיכתה את א', "במיוחד שעה שפעל כאזרח ולא כמתנדב במשטרה, לא מסר לנאשם (את) הדו"ח ביד ולא קיבל תגובתו במקום".

השופטת קסלסי ציינה גם כי א' הציג רישום שיחות של מכשיר הטלפון, והוכיח שבזמן שבו בוצעה לכאורה העבירה לא נרשמו שיחות יוצאות. אמנם א' לא הספיק לקבל את רישום השיחות הנכנסות, אך השופטת קסלסי הבהירה כי "לא מתפקידו של הנאשם להוכיח שלא דיבר, אלא מתפקידה של המאשימה להוכיח שאחז (בטלפון) ודיבר מעל לספק סביר, וזאת לא הצליחה לעשות".

למי יש אינטרס להגיש תביעות בלתי ראויות?
לפי דו"ח שפרסמה מערכת בתי המשפט בשבוע שעבר, בשנת 2013 נפתחו יותר מ-100 אלף תיקי תעבורה – שיעור של כשביעית (כ-14.1%) מסך כל התיקים שנפתחו בבתי המשפט אשתקד. כאשר זה המצב, כלל לא ברור מדוע התביעה המשטרתית מתעקשת להגיש כתבי אישום ולנהל הליכים במקרים כמו זה של א' – מקרים שאינם חריגים או נדירים, ואשר מטילים עומס מיותר על השופטים ועל התביעה עצמה.

בזבוז הזמן והמשאבים במקרים אלה אינו נופל על כתפי המדינה לבדה: נאשמים שבוחרים לנסות להוכיח את חפותם נדרשים לוותר על ימי עבודה, ולהקדיש זמן למציאת ראיות שיבססו את טענותיהם. האם אפשר למצוא צידוק כלשהו למאמץ שמשקיעים כלל המעורבים במקרים אלה?

מלבד היעדר אינטרס ציבורי מובהק לניהול הליכים פליליים במקרים קלי-ערך, יש לתהות למה מלכתחילה התביעה המשטרתית אינה פוסלת הגשת כתבי אישום המבוססים על עדות יחידה ולקויה בבירור. יתכן שאם בתי המשפט ישיתו על המדינה הוצאות לעתים קרובות יותר, תימנע התביעה מהגשת כתבי אישום בלתי מבוססים ומיותרים, שפוגעים במערכת המשפט ובאמון הציבור ברשויות החוק.

The post כך מבזבזת התביעה המשטרתית את זמנו וכספו של הציבור appeared first on TheCar.

נהג חדש שביצע "צלחת" בתחנת דלק ופגע בשלושה הולכי רגל נשלח למאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים. השופט אברהם טננבוים קבע כי "התגובה על נהיגה פזיזה שכזאת תהיה תקיפה ומשמעותית"

בית המשפט לתעבורה בירושלים גזר עונש של מאסר בפועל לשלושה חודשים על נהג שביצע "צלחת" ופגע בשלושה הולכי רגל. "מן ההכרח להבהיר בצורה שאיננה משתמעת כי מי שיעשה 'צלחות' ייאסר באזיקים, ובאזיקים של ממש", כתב השופט אברהם טננבוים בגזר דינו של הנהג. "הנזק לציבור מעבירה זו גדול מדי מכדי להיות סלחן לגביה".

לפי תיאור האירוע בגזר הדין, הנהג הצעיר – שהיה באותה עת "נהג חדש" – נסע בשטח תחנת דלק במישור אדומים במרץ 2012, כאשר "במהלך נסיעתו, ביציאה מתחנת הדלק, נהג בפזיזות עת ביצע פניית פרסה ושב אל התחנה, כשהוא מאיץ את מהירות נסיעתו תוך משיכת בלם היד, ואז ביצע תנועת 'צלחת'. בשל כך סטה חדות שמאלה, איבד שליטה בעת שעשה תנועת סיבוב מהירה כנגד כיוון השעון, ופגע עם דופן ימין אחורית בשלושה הולכי רגל".

לשלושת הולכי הרגל נגרמו חבלות, ואחת מהם אושפזה בעקבות המקרה למשך יותר משבוע, כאשר היא סובלת משברים, קרע בטחול ובכבד ודימום בריאה. לפי הודעות ששלחו משפחות הולכי הרגל לתביעה, "התאונה הקשה נותנת את אותותיהם בהם עד היום".

הנהג הצעיר, כיום חייל בצבא וללא עבר תעבורתי או פלילי, נשלח לשירות המבחן על-ידי בית המשפט. "שירות המבחן התרשם מהנאשם כי הוא מנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי", כתב השופט טננבוים בגזר הדין בהתייחסו להמלצות שהעביר השירות לבית המשפט. "הנאשם סיפר לשירות המבחן כי הפסיק את לימודיו בכיתה י"ב, שכן התקשה לשוב לשגרה לאחר התאונה".

המלצת שירות המבחן לבית המשפט בעניינו של הנהג הצעיר הייתה ברורה: "להשית עליו עונש חינוכי בדמות צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 120 שעות, ולהעמידו בצו מבחן למשך שנה, שבמהלכו ישתתף בקבוצה טיפולית בשיתוף עמותת 'אור ירוק'".

אולם, השופט טננבוים דחה את המלצת שירות המבחן, וקבע כי עונשו של הנהג יכלול מאסר בפועל. "צר לי, אך אין בידי לקבל את עמדת השירות", כתב השופט בגזר הדין, "שירות לתועלת הציבור איננו עונש הולם לנסיבות אלו, ובוודאי לא קבוצה טיפולית… במקרה שלפנינו הנאשם נהג באופן פרוע עת ביצע תנועת 'צלחת' שלא הייתה צריכה כלל להיעשות. זאת עשה במתחם תחנת דלק, מקום צפוף שברחבתו מצויים מטבע הדברים בני אדם וחומרים דליקים ומסוכנים מאוד. לחומרת המעשה יש להוסיף כי הנאשם נהג כך חרף היותו נהג חדש, עם ותק נהיגה קצר מאוד וללא ניסיון".

בהמשך גזר הדין כתב השופט טננבוים כי "לאחר ששקלתי את תוצאותיה הקשות של התאונה ואת רשלנותו הגבוהה של הנאשם, ואת הערך החברתי שנפגע כתוצאה מנהיגה זו והיותו נהג חדש, סבורני כי מתחם הענישה ההולם צריך לכלול עונש של מאסר בפועל". השופט אף מציין כי במקרה זה בחר שלא לאפשר לנהג הצעיר לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות.

מלבד מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים, נגזרו על הנהג גם עונש מאסר על-תנאי ופסילת רישיון לתקופה של שנתיים.

The post "מי שיעשה 'צלחות' ייאסר באזיקים, ובאזיקים של ממש" appeared first on TheCar.

מתנדב חשב שראה רוכב קטנוע מתחמק ממחסום שבו נערכו בדיקות שכרות. לאחר מרדף רגלי קצר, נעצר חשוד ובבדיקת שכרות נמצא שיכור. אלא שבית המשפט לתעבורה בתל-אביב לא מצא שגרסתו נסתרה: "הגעתי למקום כהולך רגל, ונתפסתי כהולך רגל"

ב-4 באוקטובר, בשעה שתיים לפנות בוקר, הבחין מתנדב במשטרה ברוכב קטנוע אשר התקרב למחסום שבו נערכו בדיקות שכרות לנהגים, ברחוב הרכבת בתל-אביב. המתנדב הבחין ברוכב ממרחק של כ-50 מטרים וסימן לו לעצור, אך זה פנה ימינה ונכנס לחנייה סמוכה. המתנדב דלק אחרי הרוכב, תוך שהוא שומר לטענתו על קשר עין רצוף.

המתנדב הצליח בסופו של דבר לסגור את המרחק, ועצר את מי שהיה חשוד בהיותו רוכב הקטנוע. אלא שהחשוד היה ללא קסדה בזמן שנעצר, ומיד ניסה להסביר למתנדב כי כלל לא רכב על קטנוע. "(החשוד טען) שלא נהג כלל, אלא הלך ברגל", צוטט החשוד בדו"ח הפעולה שהכין המתנדב.

ההסברים לא עזרו, והמתנדב החליט לבצע בדיקת שכרות לחשוד. יש לציין כי "הרוכב החשוד" כלל לא הסתיר את העובדה שצרך אלכוהול, והודה בפני המתנדב ששתה יין לבן. "מפי הנאשם נדף ריח קל של אלכוהול", נכתב בדו"ח הפעולה של המתנדב, "התנהגותו הייתה עליזה, המבחן ההליכה על הקו הוא לא הצמיד עקב לאגודל (כך במקור, ש.ה) ובמבחן הבאת אצבע לאף (הוא) השתמש ביד הלא נכונה".

התנהגותו העליזה של "הרוכב החשוד" עלתה לו ביוקר. לאחר בדיקה באמצעות מכשיר הנשיפון, נערכה לו בדיקה באמצעות מכשיר "הינשוף", ובעקבות תוצאת הבדיקה (310 מיקרו-גרם אלכוהול) הוחלט להגיש נגדו כתב אישום בגין נהיגה בשכרות.

כתב האישום שהוגש נגד "הרוכב החשוד" לא הרשים את סגן נשיאת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב, ישראל ויטלסון. "מנסיבות המקרה עולה כי מדובר באירוע שהתחולל בשעת ליל מאוחרת, ומבלי שמתואר בכתב האישום – או בכל מקום אחר – (מה היה) מצב הראות והתאורה", כתב השופט בפסק הדין שבו זיכה את הרוכב מהאשמה שיוחסה לו. "המרחק שבין מקום (ה)מחסום ועמידת המתנדב לבין מקום נסיעת הנאשם לכאורה, והעובדה שהמתנדב עיכב את הנאשם כשהקסדה איננה ברשותו, מעלה את המחשבה כי יתכן והמתנדב היה עלול לטעות בזיהוי הולך הרגל".

בהמשך אף מציין השופט ויטלסון כי לא מצא סיבה לפסול את גרסת "הרוכב החשוד", שאף הביא עד הגנה מטעמו, שסיפר בבית המשפט כי הלך ברגל עם הנאשם זמן קצר לפני שזה נעצר. "גרסת הנאשם… הייתה עקבית ויציבה מהרגע הראשון שבו פגש את השוטר רושם הדו"ח", הבהיר השופט בפסק הדין. "לטעמי, לא נתגלו סתירות מהותיות בגרסתו".

לאור כל זאת, זוכה "הרוכב החשוד" מהאשמה. "במשפט הפלילי עסקינן", סיכם השופט את פסק הדין. "הראיות צריכות להיות ברורות, חד-משמעיות, בהיקף הנדרש, (ו)מספיקות להצביע מעל לכל ספק סביר על אשמתו של הנאשם. לא זה המקרה כאן".

The post גם הולך רגל יכול להיות נהג שיכור? appeared first on TheCar.

נהג הורשע בנהיגה בשכרות למרות שהוא רק ישן במכונית מונעת. סנגורו טען שאין לצפות מנהג שיישב במכונית סגורה וללא מזגן, אך בית המשפט המחוזי קבע כי "מי שיושב ברכב מונע כשהוא שיכור, עובר את העבירות האוסרות לנהוג שיכור"

ב-2 באוקטובר 2009, בשעות הערב, הגיעו שוטרים ואנשי מד"א למכונית שחנתה ברחוב יצחק שדה בתל-אביב. המכונית, שעמדה בחנייה כפולה באופן חלקי, הייתה מונעת ומאחורי ההגה ישב י' כאשר הוא שיכור כלוט. אולם, י' לא נהג במכונית – לפי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כאשר הגיעו אליו שוטרים ואנשי מד"א הוא היה "שקוע בשינה עמוקה ומתוקה". מדוע אם כן הורשע י' בנהיגה בשכרות?

השופט רענן בן-יוסף דחה בשבוע שעבר ערעור שהגיש י' נגד הרשעתו בבית המשפט לתעבורה, והבהיר כי "מי שיושב ברכב מונע כשהוא שיכור, עובר את העבירות האוסרות לנהוג שיכור". אגב, בבדיקת נשיפה שערכו השוטרים לי' התקבלה תוצאה של 885 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר – יותר מפי 3 מכמות האלכוהול המותרת על-פי חוק.

"להיכנס לרכב בחום וללא מזגן"
"הרכב היה מונע עוד לפני שהוא נכנס אליו, הוא ישן זמן רב וקשה אפילו היה להעיר אותו… איך אפשר להאשים אותו?", ניסה סנגורו של י' לשכנע את השופט בן-יוסף, "הוא עשה הכל כדי לא לנהוג. הוא לא רצה לנהוג, הוא רצה לישון… האם אדם זה היה צריך להיכנס לרכב, בחום (ו)ללא מזגן, ולשבת בפנים ולישון ברכב סגור בלי אוויר (?)". הסנגור גם טען שיש לפרש את החוק כך שהמונח "יניע" יתייחס אך ורק למצב שבו הנהג מניע בעצמו את המכונית – ולא כאשר הוא נכנס למכונית מונעת.

בזו אחר זו, דחה השופט בן-יוסף את הטענות שהעלה הסנגור בעניין ההרשעה. אלא שלמרות זאת, קיבל השופט את ערעורו של י' בעניין העונש שקיבל בבית המשפט לתעבורה: פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים, ותקופת מאסר על-תנאי ופסילת רישיון על-תנאי.

"אדם שסבור שהוא איננו בכושר מתאים לנהוג ומחנה (את מכוניתו) לשם כך ולא נוהג, הוא ראוי להערכה ולא לגינוי", הסביר השופט בן-יוסף בפסק דין שכתב בשבוע שעבר. "בוודאי שהדבר מהווה הצדקה להתחשבות בעונש. הדבר מהווה נסיבה מאוד רלוונטית וחשובה לאשמתו של המערער… הדבר מהווה נסיבות מיוחדות, המצדיקות – ואף במידה רבה – הפחתה מעונש פסילת המינימום לשנתיים".

לאחר דברים אלה, קיצר השופט בן-יוסף את עונש הפסילה לשמונה חודשים בלבד, כאשר רק שלושה חודשים (מתוך השמונה) יחולו על כל כלי רכב. סיווג הפסילה, כך הסביר השופט בן-יוסף, נועד "למנוע פגיעה יתירה בפרנסתו של המערער (י')".

The post אפשר להרשיע שיכור שהלך לישון במכונית מונעת? appeared first on TheCar.

רוכבי אופניים, שימו לב – אם תעברו עבירת תנועה או תגרמו לתאונת דרכים, אתם עלולים לאבד את רישיון הנהיגה שלכם. כך בדיוק קרה לרוכב אופניים שפגע בהולכת רגל, ובית משפט פסל את רישיונו לחודשיים

רוכב אופניים שמבצע עבירת תנועה או גורם לתאונת דרכים עלול לאבד את רישיון הנהיגה שלו במכונית. כך קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפסק דין שבו דחה ערעור שהגיש רוכב אופניים נגד החלטת בית משפט לתעבורה לפסול את רישיונו לחודשיים, לאחר שהורשע בגרימת תאונה שבה נפגעה הולכת רגל.

"יש מקום, כשהנסיבות מצדיקות זאת, לפסול רישיון נהיגה גם לרוכב אופניים הגורם תאונה או עובר עבירה", כתב השופט רענן בן-יוסף, "כאשר הפסילה מתייחסת כמובן לכלי רכב שצריכים רישיון נהיגה לנהוג בהם על-פי הדין".

אין מניעה שהוא יבצע עבירה שוב
בתאריך 14 ביולי 2013, רכב ס' על אופניו בגני תקווה. על-פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בהתקרבו למעבר חצייה המשיך ברכיבה ופגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש. כתוצאה מכך נגרמה להולכת הרגל חבלה של ממש בראש. בית המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע את ס' על-פי הודאתו, וגזר עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של חודשיים.

נגד הרשעתו הגיש ס' ערעור לבית המשפט המחוזי. עורך דינו טען בבית המשפט כי "גם אם אני נותן עכשיו עונש של פסילה לאדם שאין לו רישיון נהיגה, אין שום מניעה שהוא לא יבצע אותה (את העבירה, ש.ה) שוב. העבירה בוצעה על אופניים… השאלה היא לגבי מניעה והרתעה – האם עונש כזה יכול להרתיע רוכב אופניים. אם הוא יעשה זאת שוב כאשר הוא נוהג תחת פסילה, אז אין ספק".

השופט בן-יוסף דחה את טענותיהם של ס' ועורך דינו. "על-פי הוראות סעיף 1 לפקודת התעבורה, הגדרת 'רכב' כוללת גם 'רכב הנע בכוח מכאני, לרבות אופניים'", נימק השופט את החלטתו לדחות את הערעור. "על-פי סעיף 35, המסמיך את בית המשפט לפסול (רישיון נהיגה), נרשם במפורש שאם הורשע אדם בעבירת תעבורה הכרוכה בנהיגה ברכב – להבדיל מרכב מנועי – רשאי בית המשפט לפסול מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה".

אגב, מפסק הדין של השופט בן-יוסף עולה כי גם במקרים של תאונות דרכים שבהן מעורבים אופניים חשמליים, אפשר יהיה לשלול את רישיון הנהיגה של הרוכבים (רישיון לרכב ממונע "רגיל"). השופט גם מציין בפסק הדין כי "הסרנו מעל סדר היום את השאלה המשפטית האם ניתן לפסול פסילה בפועל גם רוכב אופניים – (ו)לא רק ממונעים, כפי שכולם כיום, למרבה הצער, משתמשים".

הפליה של בעלי רישיון נהיגה?
למרות הטיעון המשפטי המנומק, החלטתו של השופט בן-יוסף מעורר כמה בעיות שאינן זוכות להתייחסות בפסק הדין. למשל, האם בהחלטה לפסול רישיון נהיגה של רוכב אופניים אין משום הפליה לרעה של בעלי רישיון לעומת מי שאינם מחזיקים ברישיון? שכן במצב שנוצר, בית משפט יכול להטיל סנקציה חמורה על מי שהוא בעל רישיון בלבד, בעוד מי שאינו מחזיק ברישיון נהיגה יכול לחמוק מעונש משמעותי.

בדומה למקרים רבים בתחום המשפט התעבורתי, נראה שהמענה לבעיה שמעורר פסק הדין היא התערבות של המחוקק הישראלי, שנדרש למצוא פתרון לבעיות הבטיחותיות שמעוררת הצמיחה המשמעותית בשימוש באופניים – לרבות אופניים וקורקינטים המונעים באמצעות מנועים חשמליים. יש לציין כי בימים אלה ממש מנסים משרדי הממשלה, בשיתוף משטרת ישראל, למצוא פתרון לבעיות הבטיחות והיעדר האכיפה נגד רוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים. לאחרונה אף נקבע מועד מחייב להגשת המלצות רלוונטיות לוועדת הכלכלה של הכנסת – 30 ביוני. זאת, למרות שבמשרד התחבורה ביקשו להגיש את ההמלצות רק בסוף הקיץ (31 באוגוסט).

אבל אל תעצרו את נשימתכם בהמתנה להמלצות. כך הסבירה עו"ד אתי בנדלר, היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה, ליו"ר הוועדה, ח"כ אבישי ברוורמן, את ההתנהלות הטיפוסית של משרדי הממשלה: "אדוני, אני רוצה להרגיע אותך. אם הם אמורים להגיש את המלצותיהם עד 31 באוגוסט, אז גם כשהכנסת תחזור מהפגרה (באוקטובר 2014) לא יהיה על שולחנה של הכנסת או על שולחן הוועדה אף מסמך שיאפשר את יישום המסקנות".

The post דרס הולכת רגל עם אופניים, ואיבד את רישיון הנהיגה appeared first on TheCar.

בית משפט מחוזי דחה ערעור של נהג שנתפס במהירות של 202 קמ"ש ונשלח למאסר בפועל של ארבעה חודשים. "מי אשר בוחר להעמיד בסכנה אנשים תמימים באופן כה קשה, מחייב נקיטת ענישה של ממש כלפיו", קבע בית המשפט

כאשר נהג בוחר לנהוג במהירות של יותר מ-200 קמ"ש, הוא אינו יכול לצפות מבית המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות בגזר הדין. כך קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שדחה בשבוע שעבר ערעור שהגיש נהג בגין הרשעתו בנהיגה במהירות של 202 קמ"ש. בית המשפט המחוזי קבע שהעונש שהוטל על הנהג – ארבעה חודשי מאסר בפועל – אינו חמור באופן חריג, ואינו מצדיק את התערבותו.

מ', הנהג שערער על הרשעתו ועונשו, נתפס על-ידי ניידת משטרה שהפעילה מכשיר "דבורה". לשוטר שעצר אותו אמר בתחילה כי "אתה צודק שנסעתי ככה מהר. אני מצטער, אני נסעתי ככה בגלל (ש)אח שלי בבית חולים ברזילי… אני הייתי אצלו, ועכשיו אני חוזר לבית. אני עייף. אני נהג חדש, (ו)הייתי פסול פעם. אני באמת מצטער, אתה צודק".

"אינני מוצא כי הענישה אשר הוטלה על הנאשם מחמירה, לאור החומרה הרבה והמסוכנות הגבוהה מאוד שבה העמיד הנאשם אנשים תמימים", מסכם השופט יואל עדן את פסק הדין שבו דחה את ערעורו של מ', "אכן, הענישה הינה אינדיבידואלית, ובמסגרתה יש להביא את נסיבותיו (האישיות) של הנאשם, ואולם בית המשפט שוקל שיקולים הקשורים גם בביטחון הציבור ובהגנה על המשתמשים בדרך. כאשר אדם בוחר לסכן באופן כה חמור חיי אחרים, הרי שנסיבותיו האישיות ניגפות מפני הצורך בהגנה על הציבור".

"להעמיד בסכנה אנשים תמימים"
"מדובר בנהיגה במהירות של 102 קמ"ש מעל המהירות המותרת", הסביר השופט עדן בפסק הדין את החלטתו לדחות את הערעור של מ', "מי אשר מרשה לעצמו להגיע אליה (למהירות של 202 קמ"ש, ש.ה) מעיד על עצמו כי מסוכנות של ממש עולה ממנו. הגעה למהירות כזו מעידה כי המבצע בחר להעמיד בסכנת חיים של ממש משתמשים אחרים בדרך. (ו) מי אשר בוחר להעמיד בסכנה אנשים תמימים באופן כה קשה, מחייב נקיטת ענישה של ממש כלפיו, ושיקולי הענישה המרכזיים בעניינו הם בעיקר הרתעה, שלו ושל אחרים, וגמול".

השופט עדן אימץ הגדרה שטבע שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, ולפיה מהירות כמו זו שבה נתפס מ' היא "מהירות-קצה" – מהירות המלמדת, לפי השופט סולברג, על "טירוף הדעת". בפסק דין מ-2013, שבו נדחה ערעור של נהג שנשלח למאסר לאחר שנתפס במהירות של 195 קמ"ש, כתב השופט סולברג כי "יראו עברייני התנועה וייראו, כי נהיגה במהירות-קצה יכולה להביאם אל מאחורי סורג ובריח, לא רק לאחר שיהרגו אדם אלא גם קודם לכן".

בהתייחסו לפסק הדין של בית המשפט העליון, מנמק השופט עדן את החלטתו לדחות את הערעור של מ': "עקרונות אלה, אשר נקבעו במקרה בו נאשם נהג במהירות של 195 קמ"ש כשהמהירות המותרת היא 90 קמ"ש, ישימים בענייננו, שבו הנאשם בחר לנהוג במהירות של 202 קמ"ש (ב)מקום שבו המהירות המותרת הינה 90 קמ"ש". אגב, בעניין המהירות המותרת בכביש שבו נתפס מ', נראה שהשופט עדן שגה: לפי הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע, המהירות המותרת באותו כביש הייתה 90 קמ"ש – כך שהפער בין המהירות שבה נסע מ' והמהירות המותרת היה גדול אף יותר.

The post 202 קמ"ש = ארבעה חודשי מאסר בפועל appeared first on TheCar.

בית משפט הרשיע נהג אוטובוס בגרימת תאונה שבה נחבלה נוסעת קשישה. הנהג טען שחיישנים אמורים למנוע סגירת דלתות על נוסעים, אך השופט שאמצעים טכניים יכולים להגביר את הבטיחות, אך אינם פוטרים מאחריות

"אמצעי טכני, כזה או אחר, יכול להוסיף לבטיחות אך אינו יכול לפטור נהג מאחריותו המלאה לביטחון נוסעיו ושלומם וביטחונם של משתמשי הדרך". כך קבע בית המשפט לתעבורה בתל-אביב, שהרשיע נהג אוטובוס בגרימת תאונה שבה נחבלה נוסעת קשישה. הנהג טען כי בדלתות האוטובוס מותקנים חיישנים שאמורים למנוע סגירת דלתות על נוסעים, אך חיישנים אלה לא היו תקינים באוטובוס שהיה מעורב בתאונה. השופט רועי פרי דחה את טענות הנהג, והוסיף דברי הסבר: "משול הדבר לנהג שנסע לאחור ופגע בהולך רגל – ויטען כי היות ורכבו היה מצויד בחיישני רוורס הוא איננו אחראי לפגיעה. אין הדבר מתקבל על הדעת".

"קשישה, נמוכת קומה מאוד"
על-פי כתב האישום, התאונה אירעה ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, כאשר הנוסעת הקשישה (בת 83) ניסתה לרדת מהאוטובוס. בתביעה טענו שהנהג סגר את הדלת בזמן שהנוסעת ירדה במדרגות אל הדלת האחורית, אך הנהג טען להגנתו שהוא סגר את הדלת כאשר הנוסעת כבר הייתה מחוץ לאוטובוס. לטענתו, התאונה נגרמה בגלל שהנוסעת המשיכה לאחוז בידית הפנימית של הדלת, "ומהבהלה היא משכה ידה לאחור ונפלה על המדרכה".

מלבד טענותיו בעניין החיישנים הלקויים, נהג האוטובוס גם הסביר לשופט פרי כי "(הנוסעת היא) קשישה, נמוכת קומה מאוד, (ו)זאת הייתה שעת חשכה… ישנו בתחנה עץ איקליפטוס ענק שלא מאפשר לי להתקרב עד למדרכה, ולכן המרחק בין דלת האוטובוס והמדרכה היה בין 20 ו-30 ס"מ… במצב שאני יושב, היא פשוט נעלמה לי מהמראה בגלל המידה שלה, וכשהיא עמדה על הכביש ולא באוטובוס, כשהיא עדיין אוחזת בידית הפנימית של הדלת… סגרתי את הדלתות. (ו)מיד איך שהנוסעים קראו לי לפתוח את הדלת, פתחתי. היא, מהבהלה, משכה את ידה לאחור ונפלה".

בהסתכמו על קביעות של בוחן משטרתי, דחה השופט פרי את טענותיו של נהג האוטובוס. "על-פי ניסוי שדה הראייה שערך הבוחן, הנאשם (נהג האוטובוס, ש.ה) יכול היה – וצריך היה – להבחין בנוסעת", סיכם השופט, "אני קובע כי הנאשם לא עשה ככל שניתן כדי למנוע את הפגיעה בנוסעת".

מה חובותיו של נהג אוטובוס סביר?
בהכרעת הדין, מפרט השופט פרי את חובותיו של נהג אוטובוס בכל הנוגע לשמירה על ביטחון הנוסעים בזמן עצירה בתחנה: "נהג אוטובוס שעומד לעצור בתחנה, יעצור בתחומי התחנה המסומנים עצירה מוחלטת, בצמוד למדרכה ובאופן מקביל לה, במקום שאינו מסכן את ביטחונם ושלומם של הנוסעים המבקשים לרדת מהאוטובוס או לעלות עליו… חלק מהתנהגות סבירה של נהג ציבורי העוסק בהסעת נוסעים, הינו בצפייה כי מבין הנוסעים ירדו גם אנשים מבוגרים או ילדים, שבשל ממדי גופם עלולים להיבלע בין קבוצת נוסעים המבקשת לרדת. על הנהג הסביר לתור אחר נוסעים שכאלה, ולא לסגור את דלתות האוטובוס בטרם וידא שכל הנוסעים ירדו ואין נוסעים בקרבתו".

דברים אלה, גם אם הם נכונים בהתייחס למקרה שבו דן השופט פרי, מעלים לפחות בעיה חמורה אחת: עצירה בתחום התחנה היא כמובן הדרך הראויה להורדה או העלאה של נוסעים, אך בתחנות רבות הדבר כלל אינו אפשרי כתוצאה מחניה בלתי מותרת של מכוניות. במקרים רבים, נאלצים נהגים – גם אלה שמבקשים לשמור על החוק ולהוריד נוסעים בצורה בטוחה – לעצור במרחק רק מהתחנה ומהמדרכה, וכך נוצר סיכון שאינו בשליטת הנהג. הפתרון הוא כמובן אכיפה נגד מי שמחנים את מכוניותיהם בניגוד לחוק בתחנות אוטובוס, אך האכיפה בתחום זה היא דלילה-עד-לא-קיימת.

The post "אמצעי טכני אינו יכול לפטור נהג מאחריות" appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי ביטל שחרור מוקדם ממאסר של נהג שהורשע בנהיגה בזמן פסילה. השופטים כתבו בפסק הדין: "עבירות תעבורה, ובמיוחד עבירות של נהיגה בזמן פסילה, מצביעות על זלזול במערכת החוק ועל מסוכנות"

בהחלטה חריגה, ביטל בית המשפט המחוזי בחיפה את החלטתה של ועדת שחרורים להורות על שחרורו המוקדם של נהג שנעצר בגין נהיגה בזמן פסילה וללא רישיון בתוקף. "לעתים נוטות ועדות שחרורים – כמו גם בתי משפט – לעשות הבחנה לעניין מסוכנות בין עבירות תעבורה ובין עבירות פליליות אחרות", נכתב בפסק הדין שבו ביטל הרכב של שלושה שופטים את החלטת הוועדה. "הבחנה גורפת זו אינה במקומה, במובן זה שעבירות תעבורה, ובמיוחד עבירות של נהיגה בזמן פסילה, הן עבירות המצביעות על זלזול במערכת החוק, (ו)הן עבירות המצביעות על מסוכנות רבתי".

ההחלטה של בית המשפט המחוזי נוגעת להחלטת ועדת שחרורים בכלא כרמל להורות על שחרורו המוקדם של ש', שהחל לרצות מאסר לתקופה של שנתיים בנובמבר 2012. ש', שהורשע בנהיגה בזמן פסילה וללא רישיון וביטוח תקפים, אמור היה להשתחרר בנובמבר 2014, אך באפריל האחרון החליטה ועדת השחרורים כי יש לשחררו לפני תום תקופת המאסר.

בהמשך פסק הדין מבהירים שלושת שופטי ההרכב שמי שחוזר ומבצע עבירות של נהיגה בפסילה מסוכן לציבור כמו כל עבריין פלילי – ולכן אין להתייחס אליו בצורה שונה. "אין צורך להזכיר כי מספר הנפגעים בגוף ובנפש מעבירות תעבורה גדול בהרבה מסך הנפגעים מכל יתר מעשי הפשע והעבירות הפליליות", כתבו השופטים בפסק הדין, שנשלח לצדדים בשבוע שעבר. "התפיסה כי עבירות תעבורה מצביעות על מסוכנות פחותה אינה מתיישבת עם המציאות המוכרת לכולנו. כאשר אדם מעיד על עצמו כי הוא מוכן להפר את הוראות החוק ולנהוג כאשר הוא אינו מורשה לעשות כן, יש לראותו כאדם מסוכן".

המקרה של ש' אינו מקרה של עבריין תנועה רגיל: לפי פסק הדין, בעברו נרשמו 70 הרשעות קודמות "במגוון רחב" של עבירות תנועה, והרכב השופטים גם מציין שבעבר הורשע בגין עבירות אלימות. למעשה, ש' אף ריצה בעבר שתי תקופות מאסר בגין נהיגה בזמן פסילה. לכן, כאשר קוראים את דברי ההרכב שביטל את ההחלטה לשחררו, יש לזכור כי אין מדובר במקרה המייצג את מרבית הנאשמים בעבירות תנועה – נאשמים אשר במרבית המקרים הם אזרחים נורמטיביים, שלא הפרו את החוק מתוך זלזול. בתי משפט לתעבורה מרבים להתייחס לעניין זה, ומבהירים בפסקי דין רבים שמרבית הנהגים המובאים בפניהם אינם עבריינים אלא מי שלקו בשיקול דעתם או ביצעו טעות רגעית. דברים אלה אינם משקפים את התנהגותו של ש', כפי שהיא עולה מפסק הדין בעניינו.

"כאשר אדם חוזר פעם אחר פעם ומבצע אותן עבירות של נהיגה בזמן פסילה, כאשר תלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים, מעיד אותו אדם על עצמו כי הוא נכון לגרום סיכון לציבור", הבהירו שלושת שופטי ההרכב בפסק הדין. "למעשה, אין אמצעי אשר ירתיעו מלחזור ולבצע עבירות… בהביאנו את כל הנתונים ובהתחשב ברמת המסוכנות הגבוהה של המשיב (ש'), סבורים אנו כי לא ניתן לשקול, לעת הזו, את שחרורו" (הדגשה במקור). בכפוף לגיבוש תוכנית שיקום, שתושלם בתוך חודשיים ותיבחן את שילובו של ש' בהוסטל ותחת פיקוח הדוק, תוכל הוועדה לשוב ולדון בבקשת השחרור.

The post "נהיגה בזמן פסילה מצביעה על זלזול בחוק ומסוכנות" appeared first on TheCar.

יותר מחודש אחרי שפרסם בית משפט פסק דין שבו הורה על נקיטת צעדים מיידים להפחתת הזיהום, נתוני המשרד להגנת הסביבה מלמדים שלא חל כל שינוי. עד מתי בריאות הנוסעים תועמד בסכנה?

לפני מעט יותר מחודש, פרסם בית משפט השלום בירושלים פסק דין חריף, ובו קבע כי על החברות המנהלות את התחנה המרכזית בירושלים לפעול מידית להפחתת זיהום האוויר בתחנה – זיהום שמסכן את בריאותם של אלפי הנוסעים שעוברים במקום מדי יום. בפסק הדין הזהיר השופט אברהם טננבוים את החברות מפני הימשכות המצב הקיים: "רציתי להפנות את תשומת לב הנתבעות (החברות שמנהלות את התחנה, ש.ה) כי אם הזיהום יישאר בעינו, הרי לאור טיב העניין יהיה בכך ביזיון בית משפט, והקנסות ימדדו במיליוני שקלים ויותר".

אולם, מתברר שאיומי השופט טננבוים לא הביאו לצמצום הזיהום בתחנה המרכזית. בדיקה שערך Thecar מעלה שזיהום האוויר בתחנה נותר ללא שינוי מאז פורסם פסק הדין: בשלושת המדדים העיקריים המשמשים לבדיקת איכות האוויר בתחנה, נרשמו גם בימים האחרונים חריגות משמעותיות מהערכים שקבע המשרד להגנת הסביבה. למשל, ב-13.5 נמדדו 34 חריגות מערך הסביבה של תחמוצות חנקן (NOX). באותו יום גם נמצא שהריכוז המרבי של חלקיקים נשימים עדינים (PM2.5) גבוה פי 1.8 מערך היעד שנקבע על-ידי המשרד, וכן נמדדו 13 חריגות מערך ההתרעה של חנקן דו-חמצני (NO2). גם בערכי מדידה אחרים נמדדו חריגות רצופות ומשמעותיות.

היעדר שינוי באיכות האוויר מעיד על בעיות וליקויים חמורים בתכנון של התחנה המרכזית, שמקשה על מציאת פתרונות יעילים ומהירים לבעיית הזיהום – בעיה עליה מתריעים ארגוני סביבה ופעילים חברתיים כבר תקופה ארוכה. בעניין זה ראוי להזכיר דברים שכתב השופט טננבוים בפסק הדין: "עינינו הרואות כיצד מצליחים בני האדם לשלוח חלליות לכוכבי לכת, לחקור את מעמקי האוקיינוס, לבנות גורדי שחקים רבי-קומות, ורק בעשן האוטובוסים בתחנה המרכזית בירושלים אין איש ביקום היודע כיצד לטפל? הטענה נשמעה מוזרה".

פסק הדין של השופט טננבוים כלל צו שחייב את החברות המנהלות את התחנה המרכזית לנקוט לאלתר שורת צעדים, ובהם התקנת תחנת ניטור קבועה, התקנת אמצעים שימנעו מנוסעים מלצאת לרציפים (שלא למטרת עליה לאוטובוסים) וניהול של תורי הנוסעים במטרה לצמצם את זמני החשיפה לזיהום האוויר. צעדים אלה אינם עוסקים ישירות בצמצום זיהום האוויר, אלא מתמקדים בהפחתת החשיפה של הנוסעים לזיהום, וכן בהגברת המודעות של הנוסעים לבעיה החמורה. היעדר צעדים אופרטיביים הנוגעים לצמצום הזיהום מעיד כי גם בית המשפט – כמו גם משרדי הממשלה האחראים על הנושא – אינו מחזיק בפתרון שעשוי להוביל לשיפור מידי באיכות האוויר בתחנה.

The post זיהום האוויר בתחנה המרכזית בירושלים עדיין מסוכן appeared first on TheCar.

למרות התנהלות מקוממת של התביעה המשטרתית, הצליחה נהגת להוכיח את חפותה וזוכתה מאשמת גרימת תאונה שבה נדרסה הולכת רגל. "טוב הייתה עושה התביעה לו הייתה מביאה את שני עדי הראייה לאירוע", נזף שופט התעבורה בנציגי מדור התביעות של המשטרה

בתאונת הדרכים שבה הייתה מעורבת י' לא הייתה מחלוקת באשר לעובדות המקרה: בזמן שנהגה ברחוב ויצמן בגבעתיים, פגעה י' בהולכת רגל שחצתה את הכביש שלא במעבר חצייה. בכתב האישום שהגישה התביעה המשטרתית נגד י', נטען כי היא "נהגה בקלות ראש, לא שמה לב לדרך, לא הבחינה מבעוד מועד בהולכת (ה)רגל שחצתה את הכביש, התקרבה אל הולכת הרגל יתר על המידה ופגעה בה לאחר שהספיקה לחצות את רוב רוחב הכביש, העיפה אותה ועקב כך הולכת הרגל נפלה לכביש… כתוצאה מהתאונה, נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש (שברים וטיפולים)".

אולם, בניגוד לטענות שהעלתה התביעה, סברה י' כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, ולכן אין להטיל עליה אחריות. הנהגת טענה שעשתה כל שביכולתה כדי למנוע את תאונת הדרכים, אך הולכת הרגל – אשר חצתה את הכביש שלא במעבר חצייה – התפרצה לכביש בריצה בזמן שבו שדה הראייה הוגבל על-ידי משאית חונה ואוטובוס חולף, ולכן התאונה אירעה.

למה התביעה לא זימנה עדי ראייה?
גרסתה של הנהגת נתמכה בעדויות של שני עדי ראייה וכן בחוות דעת של הבוחן המשטרתי. גרסתם של שני עדי הראייה, שלא היה ספק כי עדותם אובייקטיבית, נגבתה על-ידי המשטרה לאחר התאונה. אלא שמסיבות שלא הובררו בבית המשפט, התביעה בחרה שלא לזמן את שני עדי הראייה – ואלו זומנו על-ידי ההגנה. "אני בהחלט שותף לביקורת של ההגנה על התביעה", כתב השופט עופר נהרי בפסק הדין שבו זיכה את י'. "לא ההגנה היא שצריכה הייתה לזמנם כעדי הגנה… טוב הייתה עושה התביעה לו הייתה מביאה לכלל מצב שבו שני עדי הראייה לאירוע, שגרסתם נגבתה על-ידי המשטרה, היו גם הם מוצאים את מקומם ברשימת עדי התביעה".

הביקורת (העדינה) של השופט נהרי מצטרפת לביקורת (חריפה) שמטיחים שופטים וסנגורים בתביעה המשטרתית, ולפיה תובעים ושוטרים מתמקדים בחיפוש דרכים להאשים חשודים ולהרשיע נאשמים – במקום לגבות ראיות ולחפש הוכחות שיובילו לחקר האמת. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, רענן בן-יוסף, כתב בפסק דין שבו זיכה נהג מאשמת פגיעה ברוכב אופנוע כי "החובה לחקור ולאסוף ראיות רלוונטיות מוטלת בראש ובראשונה על רשויות האכיפה… תפקידן של המשטרה ושל הפרקליטות אינו להאשים חשודים או להרשיע נאשמים, אלא לאסוף ראיות לצורך חשיפת האמת".

"קצר מפרק הזמן המאפשר ביצוע עצירה"
מלבד עדותם של שני עדי הראייה, שתמכה בגרסת הנהגת לפיה הולכת הרגל רצה בכביש, גם חוות הדעת של הבוחן המשטרתי לימדה על כך שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. השופט נהרי מסביר בפסק הדין כי "מחישובי הבוחן המשטרתי, כפי שנערכו בבית המשפט בהילקח נתוני חצייה בריצה ובהינתן קיום כלי הרכב שתוארו על-ידי עדי הראייה, עולה כי פרק הזמן שעמד לרשות הנאשמת להגיב ולבלום כדי מניעת הפגיעה בהולכת הרגל, היה קצר מפרק הזמן המאפשר אובייקטיבית ביצוע עצירה טרם פגיעה".

יש לציין שלא נטען כי י' נסעה במהירות מופרזת – טענתה, לפיה נהגה במהירות של כ-30 קמ"ש, לא נסתרה בבית המשפט והתביעה אף לא ניסתה לערער על טענה זו. יתרה מכך, י' אף ניסתה לבלום ולסטות, על-מנת להימנע מלפגוע בהולכת הרגל – התנהלות שוודאי צריכה לפעול לטובתה במאזן השיקולים של בית המשפט. וכך אכן קבע השופט נהרי: "אירוע תאונתי של פגיעה בהולכת רגל, שחצתה שלא במעבר חצייה וככל הנראה גם בריצה, וזאת בכביש הומה וככל הנראה מאחורי משאית חונה ואוטובוס חולף – בכך כפתה היא למרבה הצער תאונה בלתי נמנעת על נהגת המכונית, אשר מלכתחילה ניכר כי נעה במהירות סבירה… על אף שדווקא הספיקה להגיב ולבלום, לא עלה בידה, אובייקטיבית, למנוע כליל את הפגיעה".

The post דריסה: הנהג לא תמיד אשם appeared first on TheCar.

ד', נהג בן 77, הורשע בעבירה של אי-מתן זכות קדימה על-סמך עדות יחידה של השוטר שעצר אותו. בית המשפט המחוזי זיכה אותו, וקבע שהחלטת השוטר שלא לגבות עדות מעדים פוטנציאליים חיבלה בשיקול הדעת של בית המשפט

המקרה של ד' ודאי מוכר לאלפי נהגים בישראל: בהגיעו לצומת רחובות בתל-אביב, נעצר על-ידי שוטר בגין אי-מתן זכות קדימה. כמו רבים אחרים, ד' דווקא חשב שציית לחוק, ועצר כנדרש בצומת. אלא שכידוע, שוטרים אינם נוהגים לייחס חשיבות לטענות שמעלים נהגים, וכך מצא את עצמו ד' מקבל דו"ח בגין עבירת אי-מתן זכות קדימה.

אולם, ד' התעקש על חפותו ובחר להישפט. מצויד בניסיון של כ-50 שנות עריכת דין, חשב שיוכל לשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו, שהתבססו על מחדל בחקירת המשטרה: השוטר שעצר את ד' בחר שלא לגבות עדות מנהג המכונית שעברה בצומת, ואשר לו לא ניתנה (לכאורה) זכות קדימה. בנוסף, השוטר לא חקר שני עדים פוטנציאליים נוספים – שוטרים שעמדו בסמוך למקום שבו נעצר ד'.

טענותיו המלומדות של ד' לא עשו רושם על בית המשפט לתעבורה בתל-אביב. לאחר ששמע את עדות השוטר ואת עדותו של ד', בחר השופט רועי פרי – כנהוג בבתי המשפט לתעבורה – להעדיף את גרסת השוטר. כל טענותיו של ד' בעניין המחדל בחקירת המשטרה נדחו, והוא הורשע בעבירת אי-מתן זכות קדימה.

אבל השוטרים היו עסוקים
ד' לא אמר נואש, והגיש ערעור על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. "האם יש דבר הגיוני יותר, כאשר יש מחלוקת ביני ובין נהג אחר, כשהמשטרה נוקטת עמדה ולא מביאה (עד) לבית המשפט?", שאל ד' את השופט רענן בן-יוסף. "לא יעלה על הדעת דבר כזה, שאדם לא יוכל להתגונן, שלא יביאו את כל העדים. איפה נשמע דבר כזה? אני לא מאמין שהחוק הפלילי מבדיל בזכויות נאשם. זה משפט פלילי".

בתביעה המשטרתית לא התרגשו מהטענות שהעלה ד', והיו משוכנים שגם ערכאת הערעור תדחה את טענותיו בעניין מחדל בחקירה. "התביעה אינה מחויבת להביא את כל הראיות, בהתחשב בכך שאין בהן בהכרח כדי להוסיף לחקר האמת", הסבירה נציגת התביעה לשופט בן-יוסף. "נכון שעדיף היה שהשוטר יכתוב… אני לא מסכימה לעניין השוטרים שעמדו לידו (ליד השוטר שעצר את ד', ש.ה) והיו עסוקים".

תפקיד של עד יחיד
השופט בן-יוסף, שלאחרונה מתח ביקורת חריפה על התביעה המשטרתית בכמה מקרים, לא התרשם מהטענה בעניין השוטרים העסוקים, וקיבל את טענותיו של ד'. "כאשר שוטר מחליט שלא לציין שמות שוטרים נוספים ועדי ראייה פוטנציאליים נוספים, הוא נותן לעצמו תפקיד של עד יחיד שרק על-פיו יישק דבר ומחבל בשיקול דעתו של בית המשפט", כתב השופט בפסק הדין שבו זיכה את ד'. "אסור לה, למערכת המשפט, על כל ערכאותיה, לעודד התנהגות כזו של שוטרים".

מלחמת גרסאות, כמו זו שהתעוררה במקרה של ד', אינה מחזה נדיר בבתי המשפט לתעבורה: במקרים רבים נדרשים שופטים להכריע בין עדות נאשם מול עדות השוטר שעצר אותו. התוצאה, ברוב המקרים, היא העדפת עדותו של השוטר, שמובילה להרשעת הנאשם. למרות שאין מניעה להרשיע אדם על-סמך עדות יחידה, ההליך בבתי המשפט לתעבורה בעייתי: העד היחיד שעליו נסמך בית המשפט הוא השוטר המעורב במקרה, ולעתים קרובות המשפט מתנהל זמן רב אחרי התרחשות האירוע נשוא הדיון – זמן כה רב, למעשה, עד שרק לעתים רחוקות יכול השוטר לזכור בוודאות מוחלטת את כל פרטי המקרה. יש לזכור שהמשפט התעבורתי הוא ענף של המשפט הפלילי, והוכחת האשמה של הנהגים צריכה להיות מעבר לספק סביר.

כאמור, במקרה של ד' נכחו במקום ביצוע העבירה (לכאורה) לפחות שלושה עדים – נהג המכונית שחצתה את הצומת, ושני שוטרים שעמדו ליד השוטר שרשם את הדו"ח. בחירת השוטר שלא לגבות מהשלושה עדות – ואף לא לרשום את פרטיהם – צריכה הייתה להביא לזיכויו של ד' כבר בבית המשפט לתעבורה, שכן בחירה זו מעוררת את אותו ספק סביר הנדרש לזיכוי. "בכך שהסתפק בעדותו של השוטר, כאשר היה ברור שיש לפחות שלושה עדים פוטנציאליים, שגה (בית המשפט לתעבורה) הן מבחינה חינוכית והן מבחינה עניינית", הבהיר השופט בן-יוסף בהחלטתו לזכות את ד'.

"המשטרה חייבת לחקור עדים"
בסיפורו של ד' יש לקח לנהגים אשר נאשמים בביצוע עבירות תנועה: אם יש במקום עדים, דרשו מהשוטר לגבות מהם עדות, או לכל הפחות בקשו שירשום את פרטיהם. יתכן שעדותם תוכל לסייע לכם להוכיח את חפותכם, ואם יימנע השוטר מלעשות כבקשתכם – תוכלו להשתמש בכך במהלך הדיון בבית המשפט.

בעניין זה בדיוק מצטט השופט בן-יוסף את ההלכה שקבע בית המשפט העליון: "מבחינת דיני הראיות, אין מניעה להרשיע אדם על-סמך עדות יחידה… עם זאת, העובדה שהדבר אפשרי, אין משמעותה שהדבר רצוי… כאשר המשטרה חוקרת תלונה נגד אדם, וכאשר מתוכנה ומבירורה מסתבר כי ההכרעה בבית המשפט תתבסס על גרסה מול גרסה, וכאשר נמצא כי יש עדים ישירים לאירוע, המשטרה חייבת לחקור את העדים, כל עוד הדבר אינו כרוך במאמץ בלתי-סביר".

The post השוטר לא גבה עדויות, וחיבל בשיקול הדעת של השופט appeared first on TheCar.

יומיים לאחר שנעצר בגין נהיגה ללא רישיון, נגזר על ר' מאסר בפועל לתקופה של חודשיים, למרות שזו הייתה עבירת התנועה הראשונה שלו. האם יתכן שהיחס המחמיר של המשטרה ובית המשפט נבע מהיותו מהגר מסודן?

לפני כשבועיים, ב-20 באפריל, נהג ר' בתל-אביב כאשר אין ברשותו רישיון נהיגה תקף. שוטרים עצרו אותו, והביאו אותו בפני שופט תורן כדי לבקש את הארכת מעצרו. השופט התורן אמנם שחרר אותו, אך קבע דיון בעניינו ל-22 באפריל. לאחר ששוחרר, התייצב במועד שנקבע בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, ושם נגזר עליו – בו-במקום – עונש של מאסר בפועל לתקופה של חודשיים. זאת, למרות שזו הייתה עבירה ראשונה של ר' ולמרות שהואשם במקרה אחד וחד-פעמי של נהיגה ללא רישיון.

ראוי כעת לעצור לרגע את תיאור המקרה של ר', ולהבהיר כמה עניינים: מעצרו ובקשת הארכת המעצר שהגישה המשטרה הם צעדים חריגים, גם כאשר מדובר במי שכבר נעצר בעבר בגין נהיגה ללא רישיון – ובמיוחד כאשר מדובר במי שזו עבירתו הראשונה. ההמשך לא פחות חריג: מאסר בפועל למשך חודשיים, שמוטל מידית, הוא עונש חמור ויוצא דופן, שרק לעתים נדירות מוטל על נהגים שלא נזקפות לחובתם הרשעות פליליות או הרשעות תעבורה.

אם כן, מה עשה ר' שזיכה אותו ביחס החריג לרעה של משטרת ישראל ובית המשפט לתעבורה בתל-אביב? ר' הגיע לישראל מסודן ב-2007, והוא מוגדר "נתין זר". בבית המשפט לתעבורה גם צוין שר' שוהה בישראל ללא היתר, והוא עומד בפני גירוש. וכנראה שבמשטרה ובבית המשפט לתעבורה סבורים שנתינים זרים שעומדים בפני גירוש חייבים בדין אחר מזה שבו חייבים אזרחים ישראלים. היחס החריג הזה עורר ביקורת מצד שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב רענן בן-יוסף, שקיבל את הערעור שהגיש ר' והורה על שחרורו המידי ממאסר.

"הענישה הנוהגת בדרך כלל, ויש עשרות ואלפי דוגמאות, גם בדיוני המותב (בית המשפט, ש.ה) הנוכחי, היא שהתביעה לא עותרת כלל לעונש מאסר בפועל", כתב השופט בן-יוסף בהחלטתו לקבל את הערעור של ר', "אפילו בעבירה חמורה הרבה יותר של נהיגה בפסילה, המדינה לא עותרת, בנסיבות כאלה – של אדם ללא עבר כלל וללא כל נסיבות מחמירות המצויות בכתב האישום בעניינו – למאסר בפועל".

כאשר ביטל השופט בן-יוסף את גזר הדין כבר שהה ר' במעצר תשעה ימים, כך שההחלטה לשחררו היוותה משום תיקון מאוחר של המעוות. "המערער כבר יושב במאסר", סיכם השופט בן-יוסף, "אינני סובר שהיה מוצדק להטיל עליו מאסר בפועל בכלל, אך משישב, אתקן רכיב זה בגזר דינו של בית המשפט (לתעבורה) ואמיר את המאסר בפועל לתשעה ימים, והמערער ישוחרר".

יש לציין שהמקרה של ר' אינו יחיד – מקרים דומים הם לא מחזה נדיר בבתי המשפט, ובמיוחד בבתי המשפט בתל-אביב. סנגורים העלו בחודשים האחרונים טענות בדבר יחס מפלה לכאורה שנוקטת המשטרה בעניינם של עובדים זרים, אך טענות אלה נדחו על-ידי שופטים – לעתים בתקיפות רבה. אולם, המקרה של ר' יכול ללמד על כך שהטענות שמעלים אותם סנגורים אינן בלתי-מבוססות.

The post דין אחד לישראלים, דין אחר לזרים? appeared first on TheCar.

יותר ויותר נהגים נורמטיביים שהיו מעורבים בתאונת דרכים, מוצאים את עצמם ניצבים מול דרישת התביעה להטיל עליהם מאסר בפועל. למה זה קורה? מקרה של נהג אמבולנס, שהתביעה ערערה על החלטת בית משפט להימנע מלגזור עליו עונש מאסר, מלמד על מדיניות לקויה ובלתי ראויה

בחודש אוקטובר 2013 הרשיע בית המשפט לתעבורה בירושלים נהג אמבולנס בגרימת תאונת דרכים, לאחר שזה חצה צומת באור אדום והתנגש במכונית. כתוצאה מההתנגשות נפגע נהג המכונית, ונזקק לשיקום ארוך.

בטיעונים לעונש בבית המשפט לתעבורה, ביקשה התביעה להשית על נהג האמבולנס מאסר בפועל – בקשה תמוהה, שכן בית המשפט קבע שהרשלנות הייתה קלה יחסית, וכי התאונה נגרמה בגלל שהנהג הסיט את מבטו מהכביש כדי להפעיל את מערכת הכריזה ולענות לקריאת חירום. בגלל קביעה זו, וגם בגלל שיקולים ערכיים ונסיבותיו האישיות של הנהג, דחה השופט אברהם טננבוים את טיעוני התביעה. בינואר האחרון גזר השופט את דינו של הנהג: רישיונו נפסל לשנתיים, והוא חויב בתשלום קנס בסך 10,000 שקלים.

גזר הדין של השופט טננבוים התקבל בתביעה במורת רוח, וזו מיהרה להגיש ערעור נגד קולת העונש שהוטל על נהג האמבולנס. "בית המשפט טעה כשהקל בדינו (של נהג האמבולנס, ש.ה), תוך התחשבות בכך שמדובר ברכב ביטחון בנסיעת חירום", טענה התביעה, "המעבר באור אדום לא נבע מהנסיעה, אלא מהתנהגות רשלנית הקשורה להסטת המבט למערכת הכריזה בעת שהתקרב לצומת מרומזר… מתחייבת ענישה מחמירה, המגיעה כדי הטלת מאסר בפועל".

"טעויות שיכולות לקרות לכל אחד"
לא נמצא מי שיחלוק על כך שטעותו של נהג האמבולנס גרמה כאב וסבל לנהג שנפגע. אולם, הדרישה להטיל עונש מאסר בפועל על נהג בגין חציית צומת באור אדום היא לכל הפחות בעייתית, במיוחד כאשר לביצוע העבירה לא נלוו נסיבות מחמירות – כמו למשל נהיגה בשכרות או רשלנות חמורה.

עמד על כך השופט טננבוים: "תאונות דרכים הן תוצאה של טעויות שיכולות לקרות לכל אחד ואחת. איש איננו חסין לגמרי מטעויות… אין נהג או נהגת בארץ שלא יחטאו, אלא שלעתים – לצערנו – השגיאה נעשית במקום ובזמן המאוד לא נכונים והתוצאה בהתאם. ועל השילוב של הטעות עם נסיבות אחרות, אין שליטה לאיש".

הנקודה שמעלה השופט טננבוים מוכרת היטב למי שעוסקים בבטיחות ובמשפט תעבורתי: מרבית הנהגים שמעורבים בתאונות הם אזרחים נורמטיביים, וגרימת התאונה היא לרוב תוצאת טעות רגעית ובלתי מכוונת. הטלת עונש מאסר בפועל על מי שטעה רק לרגע לא תשרת כל מטרה ציבורית: אין בה הרתעה כלפי המבצע עצמו או כלפי כלל הציבור, שכן טעויות הן מטבען אקראיות ובלתי-רצוניות. בנוסף, כליאתו של מי שרק טעה היא בלתי-מידתית בכל הנוגע למידת האשמה.

גם בעניין זה התבטא השופט טננבוים: "ככלל, אין מקום בעבירות רשלנות מסוג זה להטיל מאסר בפועל. לא ברור שמאסר בפועל הוא עונש הולם מוסרית, ולא ברור כי הוא יעיל להרתעה מבחינה תועלתנית". לכן, לא ברורה התעקשות התביעה להטיל על נהג האמבולנס עונש של מאסר בפועל, כאשר גם בנסיבות רגילות – ומבלי להתחשב בכך שטעותו נגרמה כתוצאה ממענה לקריאת חירום – לא היה מקום להטלת עונש שכזה.

אלא שהדרישה לאסור את נהג האמבולנס לא הייתה חריגה. ושוב, מעיד על כך השופט טננבוים: "בית משפט זה קיבל לאחרונה בקשות רבות, ולטעמי רבות מדי, מהתביעה לגזור עונשי מאסר על מגוון רב של מקרים… התביעה החליטה להחמיר את מדיניותה, ולכן היא טוענת למאסר בדרך של שיגרה בתיקים רבים ושונים".

מה יש לתביעה לחפש בכלא?
מי שמבקש להבין מאין מגיעה הלהיטות של התביעה לאסור נהגים נורמטיביים, מוזמן להרחיק עד דצמבר 2011, אז הוחלט – כחלק מאמץ בין-משרדי – לדרוש מבתי המשפט לגזור עונשים מחמירים. כחלק מרפורמת אכיפה של עבירות תנועה, פרקליטות המדינה והמשרד לביטחון פנים גיבשו שורת צעדים, שכללה בין השאר הגשת בקשות לעונשי מאסר בפועל בשורה של עבירות שהוגדרו חמורות.

אפשר וראוי להטיל ספק בנכונות הגישה שמבקשת להחמיר בעונשיהם של נהגים נורמטיביים. מומחי משפט ובטיחות טוענים כבר שנים רבות כי החמרת הענישה אינה תורמת לשיפור הבטיחות, אלא (לכל היותר) מספקת את דרישת הציבור לענישה מחמירה – דרישה שמקורה בהנחה בלתי-מבוססת, לפיה הענישה כיום היא מקלה.

בכל הנוגע לעונשי מאסר, הגישה של התביעה אינה רק בעייתית – היא גם בלתי ראויה. שלילת החירות מאזרח נורמטיבי בגין טעות רגעית, שאין בה משום רשלנות חמורה במיוחד, היא ענישה בלתי-מידתית באופן קיצוני. אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי הוא ענישה מידתית – ענישה שמשקפת גמול צודק לאשמתו של הפרט. האם שלילת חירותו של נהג שטעה בתום-לב היא גמול צודק? לפני שעונים על שאלה זו, ראוי לחזור לדברים שאמר השופט טננבוים: "גם התובע, גם הסנגור, וגם בית המשפט אינם יכולים לומר כי הם חפים מכל טעות נהיגה, ומעולם לא שגו בנהיגתם".

אמנם יתכנו מקרים שבהם לא ימנע בית המשפט מהטלת עונש חמור על נהג שטעה בתום-לב – למשל, כאשר בהתנהגותו נטל סיכון בלתי-סביר, ובכך גרם לתאונה קשה או קטלנית. אלא שנהגים נורמטיביים אינם נוטים ליטול סיכונים בלתי סבירים, ולכן אין זה סייג שכיח לכלל אותו ניסח השופט טננבוים: "אין מקום בדרך כלל, בעבירות רשלנות מסוג זה (רשלנות קלה יחסית, ש.ה), להטיל מאסר בפועל".

ומה עלה בגורל נהג האמבולנס?
לפני כשבוע, הגיע אל סיומו הליך הערעור בעניינו של נהג האמבולנס. השופט ארנון דראל דחה את בקשת התביעה להטיל על הנהג מאסר בפועל, תוך שהוא קובע ש"מדיניות הענישה… אינה תומכת במתחם הענישה שהמערערת (התביעה) טוענת לו – מאסר בפועל".

למעשה, השופט דראל אף החליט להקל בעונשו של הנהג, וקיצר משמעותית את משך פסילת הרישיון – משנתיים לשמונה חודשים. להחלטה זו קדמה קביעה שנהג המכונית שנפגע חצה את הצומת כאשר האור ברמזור היה כתום: "מאחר שלא ניתן לצאת מנקודת הנחה שהמשיב (נהג האמבולנס) הוא האשם הבלעדי, יש לתקן את מתחם הענישה כך שייתן ביטוי גם לכך".

בהמשך גם ציין השופט דראל שאין להתעלם מכך שנהג האמבולנס "נהג אמנם בחוסר זהירות, אך מתוך מטרה לסייע להצלת חיים במסגרת תפקידו… (ו)יש לתת משקל משמעותי (גם) להתנהגותו החיובית ולתרומתו לחברה".

The post למה הפכה הבקשה לאסור נהגים לשגרתית? appeared first on TheCar.