השופט בכר ידוע כשופט חרוץ ובעל מזג שיפוטי נעים, ועל אף שבכל מקרה צפוי ערעור על פסיקתו לא צריך לקנא בכובד המשקל של ההכרעה שלו גם מבחינה אישית-מקצועית וגם מבחינה ציבורית. מפני ששני הדברים שמייחדים את ההליך שהתקיים בפני השופט בכר – ככל הנראה המשפט המתוקשר ביותר בנושא מצלמות המהירות מאז שאלה הוכנסו לשימוש – הם הרמה הגבוהה באופן נדיר של צוות ההגנה, והעדות המקצועית של המהנדס טוביה סגל בנוגע לבעייתיות של הטכנולוגיה שבה נעשה שימוש במצלמות האלה.

לאורך ההיסטוריה של הליכים משפטיים שבהם נבחנו בישראל אמצעי אכיפה שבהם משתמשת המשטרה – תמיד מתקיים פער אדיר בין כוחם הדל של הנאשמים לבין הכח האדיר שבידי המשטרה והפרקליטות. פער כזה קיים, יש לציין, בכל הליך משפטי שמנהלת המדינה, אבל הוא גדול שבעתיים כאשר מדובר בנושאים שיוקרתה של המשטרה כרוכה בהם. ב-99.9% מן המקרים בוחרים מי שנאשמים בעבירות תעבורה שלא להיאבק בשאלת האמינות של מכשירי אכיפה מפני שכדי להצליח במשימה כזאת נדרשים עצבי ברזל והרבה מאד כסף – בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים. מבחינה זאת "הניצחון" של מערכת האכיפה מובטח מראש.

למרבה האבסורד, רוב מי שכן בוחרים להיאבק על חפותם, ומוכנים להשקיע זמן וכסף, דווקא "דופקים" את כל האחרים. זאת מפני שהם לא משקיעים את המשאבים שנדרשים כדי להעסיק את עורכי הדין הטובים ביותר ואת המומחים המבריקים ביותר, ולכן הם מפסידים. ככל שנצברים הפסדים כך מתגבשת "חזקת אמינות" – מושג משפטי שבו אומרים בתי המשפט, בשפת בני אדם, "אל תבלבלו לנו את המח – שאלת האמינות כבר נדונה וכל מי שערער הפסיד".

בבסיסו, חוסר האיזון נובע מכך שמשטרת ישראל לא באמת מייצגת את האינטרס הציבורי – שהוא שימוש באמצעי אכיפה אמינים, מהימנים ומקובלים וחיזוק האמון של האזרח במוסדות המדינה, אלא את האגו של בכיריה ופקידיה. לכן היא משחקת משחק מלוכלך שבו רוב האמצעים כשרים. למשל, כאשר חשים בפרקליטות שיש להם סיכוי טוב להפסיד בהליך כלשהו ולערער את אותה "חזקת אמינות", הם פשוט מוחקים את כתב האישום ומפסיקים את ההליך. כך הם נמנעים מהפסדים שמערערים את "חזקת האמינות" ונמנעת האפשרות של פרקליטים טובים לבוא לידי ביטוי.
הטענות שמתוארות כאן התקיימו, למשל, עם מצלמות המהירות מסוג "מולטינובה" ועם מכשיר הממל"ז (מד מהירות לייזר), אבל המצב עלול היה להיות הרבה יותר גרוע עם מצלמות המהירות האלקטרוניות "א-3", היות שכחלק מן הפרויקט הזה הוכן תהליך חקיקה שמכשיר את הציוד באמצעות תו תקן, והכל כדי למנוע אפשרות לכפור באמינותו בבית המשפט.

לקריאה נוספת: עדות המהנדס: במצלמות המהירות יש כשל טכנולוגי

על רקע הדברים האלה מותר להתייחס למשפט בעכו כאל "נס משמיים" (וזה רק ביטוי כמובן), וחייבים להסיר את הכובע בפני עורך הדין תומר גונן וצוות ההגנה שלו – אשר מנהלים את ההליך בשם קבוצה של כ-20 נאשמים.
מפני שבלי קשר להכרעה שיקבל השבוע השופט בכר, עו"ד גונן וצוותו חשפו במהלך המשפט רובד מכוער של התנהלות אישית של בעלי תפקידים במשטרה, במשרד לביטחון הפנים ובמכון התקנים, על הגבול שבין התנהלות פלילית-עבריינית לבין אנטי דמוקרטית, ובכל מקרה אנטי ישראלית. אותם אנשים, כך נחשף, לא בחלו באמצעים כדי "להכשיר את השרץ" במקום לבדוק את עצמם ואת המערכת ולפעול לטובת הציבור.

העבודה המדהימה שעשה צוות ההגנה עדיין לא גרמה אמנם לשר לביטחון פנים לעשות את הדבר המתבקש, ולהורות על השעיית פרויקט א-3 והפסקת התקנה של מצלמות נוספות. מה שחמור יותר – השר ארדן גם לא הורה (לפחות פומבית) לבחון את החשדות שהעלו עו"ד גונן וצוותו כנגד בעלי תפקידים במשטרה ובמשרד שעליו הוא ממונה. אבל בעקבות התלונות ששיגר עו"ד גונן ליועץ המשפטי לממשלה נאלצה הפרקליטות להורות על חקירת משטרה כנגד אילן כרמית ממכון התקנים, ובתחילת יוני הורתה הפרקליטות למשטרה להפסיק לשלוח דוחות מהירות חדשים.

האמנם צרוף מקרים?

באמצע השבוע שעבר פרסמה משטרת ישראל הודעה מעניינת, לפיה יש בידיה דו"ח של מהנדסים מהטכניון אשר קובע שאמינות מצלמות המהירות "גבוהה מאוד". אלא שכאשר "פותחים את מכסה המנוע" ומפרידים בין הכותרת לבין גוף ההודעה מתגלה דבר מה הרבה יותר מעניין.

בהודעת המשטרה נכתב ש"דו"ח הבדיקות של מהנדסי הטכניון נמצא בשלבי גיבוש סופיים, ועם קבלת הדו"ח הסופי הוא יועבר לעיון ואישור פרקליטות המדינה. בכפוף לאישור זה, תחודש האכיפה והנפקת הדו"חות בתקופה הקרובה".
במילים אחרות, במשטרה אומרים שקיים דוח, אבל שהדוח הזה "נמצא בשלבי גיבוש סופיים", כלומר "יש דוח אבל עדיין אין דוח", וכאשר יהיה דוח אולי יסתבר שהמצלמות מדויקות, ואולי זה ישכנע גם את הפרקליטות, ואז הפרקליטות – אשר הורתה לנו להפסיק את האכיפה – אולי תאשר לנו לחדש את האכיפה".

מיותר לציין שאנשי המשטרה לא חשפו בפני הציבור את טיוטת הדוח שבה מדובר, והרבה יותר מעניין שאך לפני שבועות ספורים פרסם מכון התקנים מכרז לבחינת אמינות מצלמות המהירות במעבדה שנמצאת בהולנד, וזאת מן הטעם הפשוט שבישראל אין אף גוף שיכול לבצע את המשימה הזאת – גם לא הטכניון.

יום לאחר הודעת המשטרה מיהרה הפרקליטות לפרסם את ההודעה הבאה: "במענה לפניות כתבים נמסור כי דוח הטכניון בעניין מצלמות המהירות א'3 מצוי בשלבי גיבוש סופיים, כאשר טיוטה של הדוח כבר הועברה לבחינת הפרקליטות, אשר סברה כי יש עוד מספר נקודות הטעונות הבהרה בטרם קבלת החלטה סופית. הפרקליטות תמתין לדוח הסופי, כמקובל, בטרם קבלת הכרעה כלשהי בעניין". במילים אחרות, אמנם יש דוח, אבל הוא עדיין לא גובש סופית, ובפרקליטות לא חושבים שמה שיש להם כרגע ביד מספיק כדי לקבוע שהמצלמות אמינות מספיק כדי לשמש כמכשירי אכיפה בישראל.

וכל זה מוביל אותנו לשאלה המתבקשת: אם אין עדיין דוח סופי, ובפרקליטות עדיין לא גיבשו החלטה, מדוע נהגה המשטרה במהירות מופרזת וסיפרה לכל העולם שהמצלמות אמינות, ובעיקר: מדוע פורסמו הדברים בדיוק בימים שבהם נכתבת הכרעת הדין של השפט בכר?

למען הזהירות נניח שהפרסום של המשטרה בוצע בתום לב, ורק במקרה זה קרה במועד שיש בו כדי להשפיע השפעה פסולה על השופט בכר. גם כך, התוצאה היא אותה תוצאה: מועד הפרסום משפיע על ההליך החשוב בעכו ועל בית המשפט, ולכן הוא פגום ופסול, ומאד בעייתי מבחינה משפטית וציבורית. אף אחד לא הכריח את המשטרה לרוץ דווקא כעת ולספר לנו שיש דו"ח של הטכניון ושהמצלמות "אמינות מאד", אלא היא עשתה את זה מיוזמתה (כלומר, אנשים ספציפיים בתוך המערכת עשו את זה והכתימו את המערכת כולה). זכותו של כל אחד מאיתנו לחשוב אם באמת מדובר בצרוף מקרים, או שמא לא.

הערעור כבר בדרך

תהא אשר תהא הכרעת הדין של שופט בית המשפט לתעבורה יעקב בכר, בכל מקרה צפוי שיוגש ערעור בגינו. אם השופט יכריע כנגד העדויות שהוצגו בפניו, ויסבור שהמצלמות אמינות – היו בטוחים שעו"ד גונן וצוותו יגישו ערעור והוא יידון בפני בית המשפט המחוזי. במקרה כזה כבר צפויה "חגיגה" בקנה מידה הרבה יותר גדול.

אם השופט יקבל את טענת הנאשמים לפיה קיימת בעיית אמינות ועל כן יש לזכות אותם תוכל הפרקליטות לבחור באחת משתי דרכים: לקבל את ההכרעה או לערער עליה. במקרה הראשון, לכאורה, תוכל המשטרה להתעלם מן ההליך היות שפסיקת בית משפט שלום לא מחייבת ערכאות אחרות. אם הפרקליטות תאשר לה היא תוכל להמשיך לנהוג כמנהגה ולהגיש מאות אלפי כתבי אישום בשנה.

הבעיה, בתסריט כזה, היא שהרבה מאד נאשמים עשויים לבחור לכפור באשמה ולנהל מאבקים – בין אם בליווי משפטי ובין אם לבדם, תוך שהם מצטטים את הפרוטוקולים (הארוכים במידה מדהימה) של ההליך בעכו ואת עדותו של טוביה סגל. כדי למנוע את זה לא תהיה למשטרה ברירה אלא לערער על הכרעה כזאת, תוך כדי סיכון שהפסד במחוזי יהפוך את הכרעתו של השופט בכר לחלוטה ומחייבת.

https://www.facebook.com/tuvisegal/videos/10216930331874408/UzpfSTYxNjk2NTc0MToxMDE1Njc1MjU2MzU0MDc0Mg/

The post נוהגת בפסילה: התזמון המוזר של הכשרת מצלמות המהירות appeared first on TheCar.

סיפורו של י' מתחיל כמו סרט מרדפים הוליוודי. "הבחנתי ברכב מסוג קדילאק בצבע זהב, שעוקף אותי דרך נתיב שמאלי", סיפר השוטר שעצר את י' בעדותו בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע. "הפעלתי B3 (מכשיר 'דבורה', ש.ה) וכאשר הוא לפניי החל להגביר את המהירות. תחילה 119 קמ"ש, והחל להאיץ תוך כדי שאני אחריו וממשיך למדוד אותו, ומהירותו עולה ל-160 קמ"ש (ב)תחילת נעילה שנייה, ואני ממשיך במדידה".

בקטע הדרך שבו נהג י', בכביש מספר 60 בין צומת שוקת והיישוב עומר, המהירות המותרת היא 90 קמ"ש בלבד. אך השוטר שדלק אחריו סיפר שמהירותה של הקדילאק הזהובה רק המשיכה לעלות. "סמוך ל(מתחם) אבו כף נמדד 193 קמ"ש ושוב ננעל", סיפר השוטר לשופט אלון אופיר, "ולאחר (מתחם) אבו כף שוב הגביר מהירות… (ו)ננעל 213 קמ"ש". לאחר הפחתת חמישה קמ"ש מנתון המדידה הסופי נקבעה מהירותו של י' על 208 קמ"ש.

אבל במהלך משפטו של י', שנערך כמעט ארבע שנים וחצי לאחר שנעצר, התברר שיש שתי בעיות בסיפורו של השוטר שעצר אותו. ראשית, הכביש שבו נמדדה המהירות כולל כמה עיקולים חדים, והשופט אופיר גילה ספקנות באשר ליכולתה של מכונית כביש רגילה להגיע למהירות של 208 קמ"ש בתנאים אלה. שנית, אם י' אכן נהג במהירות של 208 קמ"ש, כיצד הצליח השוטר לשמור על קשר עין עם מכוניתו אם מהירותה של הניידת הייתה רק 160 קמ"ש?

"אכן, בכביש 60 בין ק"מ 8 לק"מ 9 וכן לאחר אבן ק"מ 9 ישנם עיקולים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתמונות אותם הגיש הסניגור לבית המשפט", הבהיר השופט אופיר בהכרעת הדין של י'. "עיקולים אלה אינם מאפשרים מבחינה מעשית נהיגה במהירות של 208 קמ"ש! ההיגיון וניסיון החיים מלמדים כי בכביש עם עיקולים חדים, לא ניתן לנהוג במהירות של 208 קמ"ש, מבלי שרכב 'רגיל' יאבד איזון ואחיזה עם הכביש".

זו לא מכונית פורמולה 1
בהמשך הכרעת הדין מעמיק השופט בהתייחסותו לעניין המהירות האפשרית בכביש. "ניסיון החיים וההיגיון מחייב קביעה כי רכב 'רגיל', שאינו בעל מערכות יציבה דוגמת רכבי פורמולה 1, אינו מסוגל לשרוד עיקול חד בכביש במהירות של 213 קמ"ש", הסביר השופט אופיר את קביעתו. "נכון כי ההגנה לא הוכיחה טענה זו בחוות דעת, אך לא לכל טענה הגיונית הנשענת על שכל ישר וניסיון חיים, יש חובה לצרף חוות דעת".

למעשה, העיקולים החדים בכביש גם הוכיחו שעדותו של השוטר הייתה בעייתית. "החלטת מע"צ בהצבת תמרור 102 במקום (תמרור שמורה על עיקול חד, ש.ה), מעידה חד-משמעית כי בקטע הדרך הרלוונטי הייתה לפחות עקומה חדה אחת", המשיך השופט. "טענת השוטר, לפיה קטע המדידה היה ישר לחלוטין, אינה עולה בקנה אחד עם המצולם. הטענה היא כי ה'נעילה' הייתה בדיוק בקטע זה אשר צולם על-ידי ההגנה… ראייה זו לא נסתרה על-ידי התביעה, ומותירה על מדידת הדבורה בקטע דרך זה כבלתי מתאימה לתיאור הדרך שמסר עד התביעה (השוטר)".

ואם לא די בכך, העיקולים בכביש ופער המהירויות בין מכוניתו של י' וניידת המשטרה עוררו ספק באשר ליכולתו של השוטר לשמור על קשר עין עם הקדילאק הזהובה. "העיקולים בקטע הכביש (ש)בו נהג הנאשם, מקשים מאוד על יכולת השוטר לשמור על קשר עין עקבי ורציף עם רכב הנאשם מרגע המדידה ועד העצירה", ציין השופט אופיר, "במיוחד בשל העובדה כי בהתאם לתיאורו של השוטר בדו"ח הנסיבות ובעדותו בבית המשפט (הוא) נהג אחרי רכב הנאשם במהירות של 160 קמ"ש, בעוד שלטענתו נהג רכב הנאשם במהירות של 208 קמ"ש – 213 במקור, לפני קיזוז".

גם בעניין זה בחר השופט להעמיק, ופנה ליישום חישובים מתמטיים. "פער המהירות בין רכב המשטרה לבין רכב הנאשם עמד על כ-50 קמ"ש, כלומר בכל שנייה פיתח הנאשם פער של 15 מטר מרכבו של עד התביעה (השוטר)", חישב השופט אופיר. "על כן, יחד עם עיקולי הדרך בתמונות אותן הציג הסניגור, תמונות שלא נסתרו על-ידי (התביעה), אני קובע כי בגרסת המאשימה יש לכל הפחות ספק סביר, אם לא למעלה מכך, בכל הקשור ליכולתו של עד התביעה לשמור על קשר עין עם הנאשם".

לאור כל זאת החליט השופט אופיר לזכות את י' מהעבירה שיוחסה לו. "בכתב האישום נטען כי הנאשם נהג במהירות של 208 קמ"ש", סיכם השופט, "עובדה לגביה קבעתי כי לא הוכחה כנדרש, בשל נסיבות הדרך ובשל היעדר היתכנות כי הנאשם נהג בקטע הדרך המצוין במהירות זו". אולם, י' לא יצא זכאי: מאחר שבמהלך המשפט הודה בכך שנהג במהירות גבוהה מהמותר – כ-123 קמ"ש – הרשיע אותו השופט אופיר בעבירת מהירות, אם כי ברמת חומרה נמוכה משמעותית מזו שיוחסה לו על-ידי התביעה.

The post "בכביש עם עיקולים חדים לא ניתן לנהוג ב-208 קמ"ש" appeared first on TheCar.

"אמצעי טכני, כזה או אחר, יכול להוסיף לבטיחות אך אינו יכול לפטור נהג מאחריותו המלאה לביטחון נוסעיו ושלומם וביטחונם של משתמשי הדרך". כך קבע בית המשפט לתעבורה בתל-אביב, שהרשיע נהג אוטובוס בגרימת תאונה שבה נחבלה נוסעת קשישה. הנהג טען כי בדלתות האוטובוס מותקנים חיישנים שאמורים למנוע סגירת דלתות על נוסעים, אך חיישנים אלה לא היו תקינים באוטובוס שהיה מעורב בתאונה. השופט רועי פרי דחה את טענות הנהג, והוסיף דברי הסבר: "משול הדבר לנהג שנסע לאחור ופגע בהולך רגל – ויטען כי היות ורכבו היה מצויד בחיישני רוורס הוא איננו אחראי לפגיעה. אין הדבר מתקבל על הדעת".

"קשישה, נמוכת קומה מאוד"
על-פי כתב האישום, התאונה אירעה ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, כאשר הנוסעת הקשישה (בת 83) ניסתה לרדת מהאוטובוס. בתביעה טענו שהנהג סגר את הדלת בזמן שהנוסעת ירדה במדרגות אל הדלת האחורית, אך הנהג טען להגנתו שהוא סגר את הדלת כאשר הנוסעת כבר הייתה מחוץ לאוטובוס. לטענתו, התאונה נגרמה בגלל שהנוסעת המשיכה לאחוז בידית הפנימית של הדלת, "ומהבהלה היא משכה ידה לאחור ונפלה על המדרכה".

מלבד טענותיו בעניין החיישנים הלקויים, נהג האוטובוס גם הסביר לשופט פרי כי "(הנוסעת היא) קשישה, נמוכת קומה מאוד, (ו)זאת הייתה שעת חשכה… ישנו בתחנה עץ איקליפטוס ענק שלא מאפשר לי להתקרב עד למדרכה, ולכן המרחק בין דלת האוטובוס והמדרכה היה בין 20 ו-30 ס"מ… במצב שאני יושב, היא פשוט נעלמה לי מהמראה בגלל המידה שלה, וכשהיא עמדה על הכביש ולא באוטובוס, כשהיא עדיין אוחזת בידית הפנימית של הדלת… סגרתי את הדלתות. (ו)מיד איך שהנוסעים קראו לי לפתוח את הדלת, פתחתי. היא, מהבהלה, משכה את ידה לאחור ונפלה".

בהסתכמו על קביעות של בוחן משטרתי, דחה השופט פרי את טענותיו של נהג האוטובוס. "על-פי ניסוי שדה הראייה שערך הבוחן, הנאשם (נהג האוטובוס, ש.ה) יכול היה – וצריך היה – להבחין בנוסעת", סיכם השופט, "אני קובע כי הנאשם לא עשה ככל שניתן כדי למנוע את הפגיעה בנוסעת".

מה חובותיו של נהג אוטובוס סביר?
בהכרעת הדין, מפרט השופט פרי את חובותיו של נהג אוטובוס בכל הנוגע לשמירה על ביטחון הנוסעים בזמן עצירה בתחנה: "נהג אוטובוס שעומד לעצור בתחנה, יעצור בתחומי התחנה המסומנים עצירה מוחלטת, בצמוד למדרכה ובאופן מקביל לה, במקום שאינו מסכן את ביטחונם ושלומם של הנוסעים המבקשים לרדת מהאוטובוס או לעלות עליו… חלק מהתנהגות סבירה של נהג ציבורי העוסק בהסעת נוסעים, הינו בצפייה כי מבין הנוסעים ירדו גם אנשים מבוגרים או ילדים, שבשל ממדי גופם עלולים להיבלע בין קבוצת נוסעים המבקשת לרדת. על הנהג הסביר לתור אחר נוסעים שכאלה, ולא לסגור את דלתות האוטובוס בטרם וידא שכל הנוסעים ירדו ואין נוסעים בקרבתו".

דברים אלה, גם אם הם נכונים בהתייחס למקרה שבו דן השופט פרי, מעלים לפחות בעיה חמורה אחת: עצירה בתחום התחנה היא כמובן הדרך הראויה להורדה או העלאה של נוסעים, אך בתחנות רבות הדבר כלל אינו אפשרי כתוצאה מחניה בלתי מותרת של מכוניות. במקרים רבים, נאלצים נהגים – גם אלה שמבקשים לשמור על החוק ולהוריד נוסעים בצורה בטוחה – לעצור במרחק רק מהתחנה ומהמדרכה, וכך נוצר סיכון שאינו בשליטת הנהג. הפתרון הוא כמובן אכיפה נגד מי שמחנים את מכוניותיהם בניגוד לחוק בתחנות אוטובוס, אך האכיפה בתחום זה היא דלילה-עד-לא-קיימת.

The post "אמצעי טכני אינו יכול לפטור נהג מאחריות" appeared first on TheCar.

בחודש אוקטובר 2013 הרשיע בית המשפט לתעבורה בירושלים נהג אמבולנס בגרימת תאונת דרכים, לאחר שזה חצה צומת באור אדום והתנגש במכונית. כתוצאה מההתנגשות נפגע נהג המכונית, ונזקק לשיקום ארוך.

בטיעונים לעונש בבית המשפט לתעבורה, ביקשה התביעה להשית על נהג האמבולנס מאסר בפועל – בקשה תמוהה, שכן בית המשפט קבע שהרשלנות הייתה קלה יחסית, וכי התאונה נגרמה בגלל שהנהג הסיט את מבטו מהכביש כדי להפעיל את מערכת הכריזה ולענות לקריאת חירום. בגלל קביעה זו, וגם בגלל שיקולים ערכיים ונסיבותיו האישיות של הנהג, דחה השופט אברהם טננבוים את טיעוני התביעה. בינואר האחרון גזר השופט את דינו של הנהג: רישיונו נפסל לשנתיים, והוא חויב בתשלום קנס בסך 10,000 שקלים.

גזר הדין של השופט טננבוים התקבל בתביעה במורת רוח, וזו מיהרה להגיש ערעור נגד קולת העונש שהוטל על נהג האמבולנס. "בית המשפט טעה כשהקל בדינו (של נהג האמבולנס, ש.ה), תוך התחשבות בכך שמדובר ברכב ביטחון בנסיעת חירום", טענה התביעה, "המעבר באור אדום לא נבע מהנסיעה, אלא מהתנהגות רשלנית הקשורה להסטת המבט למערכת הכריזה בעת שהתקרב לצומת מרומזר… מתחייבת ענישה מחמירה, המגיעה כדי הטלת מאסר בפועל".

"טעויות שיכולות לקרות לכל אחד"
לא נמצא מי שיחלוק על כך שטעותו של נהג האמבולנס גרמה כאב וסבל לנהג שנפגע. אולם, הדרישה להטיל עונש מאסר בפועל על נהג בגין חציית צומת באור אדום היא לכל הפחות בעייתית, במיוחד כאשר לביצוע העבירה לא נלוו נסיבות מחמירות – כמו למשל נהיגה בשכרות או רשלנות חמורה.

עמד על כך השופט טננבוים: "תאונות דרכים הן תוצאה של טעויות שיכולות לקרות לכל אחד ואחת. איש איננו חסין לגמרי מטעויות… אין נהג או נהגת בארץ שלא יחטאו, אלא שלעתים – לצערנו – השגיאה נעשית במקום ובזמן המאוד לא נכונים והתוצאה בהתאם. ועל השילוב של הטעות עם נסיבות אחרות, אין שליטה לאיש".

הנקודה שמעלה השופט טננבוים מוכרת היטב למי שעוסקים בבטיחות ובמשפט תעבורתי: מרבית הנהגים שמעורבים בתאונות הם אזרחים נורמטיביים, וגרימת התאונה היא לרוב תוצאת טעות רגעית ובלתי מכוונת. הטלת עונש מאסר בפועל על מי שטעה רק לרגע לא תשרת כל מטרה ציבורית: אין בה הרתעה כלפי המבצע עצמו או כלפי כלל הציבור, שכן טעויות הן מטבען אקראיות ובלתי-רצוניות. בנוסף, כליאתו של מי שרק טעה היא בלתי-מידתית בכל הנוגע למידת האשמה.

גם בעניין זה התבטא השופט טננבוים: "ככלל, אין מקום בעבירות רשלנות מסוג זה להטיל מאסר בפועל. לא ברור שמאסר בפועל הוא עונש הולם מוסרית, ולא ברור כי הוא יעיל להרתעה מבחינה תועלתנית". לכן, לא ברורה התעקשות התביעה להטיל על נהג האמבולנס עונש של מאסר בפועל, כאשר גם בנסיבות רגילות – ומבלי להתחשב בכך שטעותו נגרמה כתוצאה ממענה לקריאת חירום – לא היה מקום להטלת עונש שכזה.

אלא שהדרישה לאסור את נהג האמבולנס לא הייתה חריגה. ושוב, מעיד על כך השופט טננבוים: "בית משפט זה קיבל לאחרונה בקשות רבות, ולטעמי רבות מדי, מהתביעה לגזור עונשי מאסר על מגוון רב של מקרים… התביעה החליטה להחמיר את מדיניותה, ולכן היא טוענת למאסר בדרך של שיגרה בתיקים רבים ושונים".

מה יש לתביעה לחפש בכלא?
מי שמבקש להבין מאין מגיעה הלהיטות של התביעה לאסור נהגים נורמטיביים, מוזמן להרחיק עד דצמבר 2011, אז הוחלט – כחלק מאמץ בין-משרדי – לדרוש מבתי המשפט לגזור עונשים מחמירים. כחלק מרפורמת אכיפה של עבירות תנועה, פרקליטות המדינה והמשרד לביטחון פנים גיבשו שורת צעדים, שכללה בין השאר הגשת בקשות לעונשי מאסר בפועל בשורה של עבירות שהוגדרו חמורות.

אפשר וראוי להטיל ספק בנכונות הגישה שמבקשת להחמיר בעונשיהם של נהגים נורמטיביים. מומחי משפט ובטיחות טוענים כבר שנים רבות כי החמרת הענישה אינה תורמת לשיפור הבטיחות, אלא (לכל היותר) מספקת את דרישת הציבור לענישה מחמירה – דרישה שמקורה בהנחה בלתי-מבוססת, לפיה הענישה כיום היא מקלה.

בכל הנוגע לעונשי מאסר, הגישה של התביעה אינה רק בעייתית – היא גם בלתי ראויה. שלילת החירות מאזרח נורמטיבי בגין טעות רגעית, שאין בה משום רשלנות חמורה במיוחד, היא ענישה בלתי-מידתית באופן קיצוני. אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי הוא ענישה מידתית – ענישה שמשקפת גמול צודק לאשמתו של הפרט. האם שלילת חירותו של נהג שטעה בתום-לב היא גמול צודק? לפני שעונים על שאלה זו, ראוי לחזור לדברים שאמר השופט טננבוים: "גם התובע, גם הסנגור, וגם בית המשפט אינם יכולים לומר כי הם חפים מכל טעות נהיגה, ומעולם לא שגו בנהיגתם".

אמנם יתכנו מקרים שבהם לא ימנע בית המשפט מהטלת עונש חמור על נהג שטעה בתום-לב – למשל, כאשר בהתנהגותו נטל סיכון בלתי-סביר, ובכך גרם לתאונה קשה או קטלנית. אלא שנהגים נורמטיביים אינם נוטים ליטול סיכונים בלתי סבירים, ולכן אין זה סייג שכיח לכלל אותו ניסח השופט טננבוים: "אין מקום בדרך כלל, בעבירות רשלנות מסוג זה (רשלנות קלה יחסית, ש.ה), להטיל מאסר בפועל".

ומה עלה בגורל נהג האמבולנס?
לפני כשבוע, הגיע אל סיומו הליך הערעור בעניינו של נהג האמבולנס. השופט ארנון דראל דחה את בקשת התביעה להטיל על הנהג מאסר בפועל, תוך שהוא קובע ש"מדיניות הענישה… אינה תומכת במתחם הענישה שהמערערת (התביעה) טוענת לו – מאסר בפועל".

למעשה, השופט דראל אף החליט להקל בעונשו של הנהג, וקיצר משמעותית את משך פסילת הרישיון – משנתיים לשמונה חודשים. להחלטה זו קדמה קביעה שנהג המכונית שנפגע חצה את הצומת כאשר האור ברמזור היה כתום: "מאחר שלא ניתן לצאת מנקודת הנחה שהמשיב (נהג האמבולנס) הוא האשם הבלעדי, יש לתקן את מתחם הענישה כך שייתן ביטוי גם לכך".

בהמשך גם ציין השופט דראל שאין להתעלם מכך שנהג האמבולנס "נהג אמנם בחוסר זהירות, אך מתוך מטרה לסייע להצלת חיים במסגרת תפקידו… (ו)יש לתת משקל משמעותי (גם) להתנהגותו החיובית ולתרומתו לחברה".

The post למה הפכה הבקשה לאסור נהגים לשגרתית? appeared first on TheCar.

מה הם סיכוייו של נהג שבית משפט שלום יזכה אותו מעבירה שלא ביצע? שפטו בעצמכם:
בדצמבר 2012 התנגשה מכונית נוסעים במשאית שבה נהג ס'. כתוצאה מכך נפגע נהג המכונית, ונגרם נזק לשני כלי הרכב המעורבים. התביעה המשטרתית מיהרה להגיש כתב אישום נגד ס', ובו הואשם בעבירות חמורות: גרימת חבלה של ממש ונהיגה בחוסר זהירות.

בכתב האישום נטען שס' נהג במשאיתו בכביש 38 לכיוון בית שמש, כאשר בכיוון הנגדי נסעה מכונית נוסעים. בהתקרבו לצומת, כך נטען שם, "(ס') לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, החל לבצע פניית פרסה בפנייה שמאלה מבלי שהבחין מבעוד מועד ברכב המעורב, שהגיע מן הכיוון הנגדי, ושני כלי הרכב התנגשו".

לאחר ניהול הוכחות ודיון, הורשע ס' בבית המשפט לתעבורה בירושלים, ונגזרו עליו פסילת רישיון לשבעה חודשים, קנס של 3,000 שקלים ושלושה חודשי פסילה על-תנאי לתקופה של שלוש שנים. עבור נהג משאית, שמתפרנס מנהיגה, פסילת רישיון מהווה פגיעה קשה בפרנסתה.

אבל הייתה גם בעיה אחת, ממש קטנטנה, בכל הסיפור: כתב האישום תיאר תאונה שכלל לא התרחשה. ס' לא ביצע פניית פרסה בצומת, והמכונית שהתנגשה בו לא נסעה בכיוון הנגדי (אלא נסעה מאחורי המשאית של ס').

מי שביצע פניית פרסה היה נהג של כלי רכב אחר, והוא גם זה שנסע בכיוון הנגדי. כתוצאה מכך נאלץ ס' לסטות עם משאיתו לצד שמאל של הכביש. נהג המכונית הפרטית שנסעה מאחור אמנם הבחין בפניית המשאית לצד שמאל, אך הוא לא הספיק לבלום והתנגש בס' מאחור.

למעשה, כבר בבית המשפט לתעבורה עורר כתב האישום בעיות, שכן בהכרעת דינו של ס' התקבלה עדותו של נהג המכונית שנפגע, לפיה הוא "נהג מאחורי רכבו של (ס')". בהמשך אף נקבע במפורש כי "היה עליו (ס') להבחין שיש מכונית מאחוריו, ולא היה צריך לסטות שמאלה אלא לבלום בלימת חירום ולסטות ימינה דווקא, לשוליים". ובמלים פשוטות: ההרשעה בבית המשפט לתעבורה התבססה על כך שנהג המכונית התנגש בס' מאחור, בעוד שכתב האישום הציג עובדות שונות לחלוטין.

"קביעותיו של בית המשפט (לתעבורה, ש.ה) שונות לחלוטין מהנטען בכתב האישום", קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל השבוע את ערעורו של ס' וזיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו. "על המערער (ס') היה להתגונן בפני עובדות כתב אישום אחר, וספק אם ניתנה לו אפשרות להתגונן בפני הקביעות החדשות שנקבעו על-ידי בית המשפט – ואשר שונות לחלוטין מהעובדות שנטענו בכתב האישום".

בסוף פסק הדין אף נוזף בית המשפט המחוזי בתביעה המשטרתית: "לא ברור לי כיצד ולמה נוסח כתב האישום כפי שנוסח, ואף לא ברור לי מדוע לא טרחה התביעה לתקן את כתב האישום במהלך הדיון".

The post התאונה לא הייתה, ובכל זאת הנהג הורשע appeared first on TheCar.