בשנים האחרונות ערכם האספני של רכבי דלוריאן DMC 12 זינק פלאים. מכונית הנירוסטה ששווקה במשך זמן קצר בין השנים 1983-1981 ונחלה בזמן אמת כישלון חרוץ בגלל יחידת הנעה מביכה, איכות בניה מזעזעת וביצועים עלובים, הפכה ברבות השנים למבוקשת במיוחד ואם עד לפני מספר שנים ניתן היה לשים את היד ללא כל בעיה על דלוריאן במצב סביר בתמורה לכ-10 אלפים דולרים, כיום המחירים מתחילים ב-35 אלף ויכולים להגיע גם עד ליותר מ-80 אלף דולרים ליחידה.

כפי שבוודאי הבנתם, הדלוריאן לא הייתה מעולם מכונית מוצלחת במיוחד ואת הפיכתה לאייקון מוטורי אספני ניתן לייחס למראה ה "אולד סקול" העתידני שלה וכמובן בעיקר לחלקה המשמעותי בטרילוגיית סרטי "בחזרה לעתיד" הבלתי נשכחת, שהרי למה להתעכב על זוטות כמו ביצועים לא משכנעים על הכביש כשלמעשה, כך על פי בחזרה לעתיד, מדובר במכונית שיכולה לשמש כמכונת זמן או לכל הפחות מסוגלת גם לעופף ללא בעיה באוויר.

עוד ב-TheCar:
הדור הבא של המכונית המעופפת מתקרב
בחזרה לעבר: העתיד עוד ממש לא כאן
2015: המכונית מ"בחזרה לעתיד" הגיעה לבית המשפט

אבל במציאות גם כמעט שנתיים אחרי ה-21 באוקטובר 2015, התאריך בו, כזכור, מתחיל החלק השני העתידני של הטרילוגיה ובניגוד למשפט המפורסם של דר' אמט בראון "כבישים? במקום שאנחנו נוסעים אליו לא צריך כבישים", ב-2017 עדיין כל כלי הרכב בעולם ובהם גם כמה אלפי רכבי דלוריאן ששרדו בהחלט צריכים רצועות אספלט ארוכות כדי להגיע ממקום למקום.

כעת מסתבר כי הדבר הולך להשתנות ויתכן שבקרוב גם אתם תוכלו לרכוש דלוריאן שגם בעולם האמיתי לא צריכה כבישים.

מאחורי היוזמה עומד פול דלוריאן, אחיינו של ג'ון דלוריאן, האיש שהמציא מכוניות בלתי נשכחות כמו פונטיאק GTO , Firebird וכמובן את ה-DMC 12 דלוריאן, המשקיע בשנים האחרונות כמנכ"ל ומתכנן ראשי בחברת "דלוריאן ארוספייס" שנוסדה ב-2012 את מירב זמנו בפיתוח של כלי תחבורה אישי מעופף.

למעשה, החלום של תחבורה אישית המסוגלת לנוע על הכבישים ולעוף מעת לעת באוויר מלווה את האנושות מאז שכלי תחבורה ממונעים ראשונים החלו להיות מראה שכיח יחסית בראשית המאה העשרים, ממש במקביל להצלחה הראשונית של האחים רייט לנצח את כוח המשיכה ולבנות כלי שמסוגל לעוף באוויר וגם לנחות.
עם זאת, למרות שהחיבור הזה בין מטוס למכונית הוא יותר ממתבקש, עד לא מזמן ניתן היה למצוא מכוניות מעופפות בעיקר בסרטי מדע בידיוני או במוחם הקודח של כל מיני ממציאים הזויים ורק לאחרונה נראה כי יותר ויותר חברות רציניות כמו ענקית שיתוף הנסיעות אובר, גוגל (באמצעות כמה מיזמים שמטפח לארי פייג' ), יצרנית המטוסים איירבאס ואפילו טויוטה שבונה מכונית מעופפת שתדליק את הלהבה האולימפית בטוקיו משקיעות לא מעט משאבים בפיתוח כלי תחבורה למימד השלישי.

באופן מפתיע, בהשוואה לחלק מאבות הטיפוס של המכונית המעופפת של החברות הרציניות שהוזכרו לעיל, דווקא ה-DR7 שפיתח דלוריאן ג'וניור נראה כמוצר פחות מופרך וכמשהו מבושל והגיוני יותר שיגיע לייצור סדרתי.

הדלוריאן המעופפת תציע מקום לשני נוסעים, תכלול שני זוגות כנפיים המתקפלות הידראולית בזמן התנועה על הקרקע וצמד רוטורים אשר בעת המראה ונחיתה יתייצבו במצב אופקי יחסית לגוף הכלי ובעת תנועה קדימה יעברו למצב אנכי.

הדלוריאן המעופפת תהיה חשמלית לחלוטין ותהיה מסוגלת לנוע באופן אוטונומי ממקום למקום בטווח של עד 200 קילומטרים ללא צורך בנהג/טייס אנושי.

בינתיים "דלוריאן ארוספייס" בנתה כמה אבות טיפוס בקנה מידה מוקטן וכעת בחברה מצהירים על מעבר לדבר האמיתי – אב טיפוס בגודל מלא אשר בשלב ראשון כמובן ינוסה בשלט רחוק ללא נוסעים אנושיים.

ובמילים אחרות החזון של "בחזרה לעתיד"  נמצא עדיין… בעתיד, אבל אם אי פעם נגיע לשם יתכן שנפגוש שם כלי רכב מעופף עם שם שכולנו גדלנו עליו.

The post העתיד כאן? בקרוב דלוריאן מעופפת appeared first on TheCar.

צילומים: נעם וינד

אם מרטי ודוק, גיבורי הסרט "בחזרה לעתיד", ינתחו בשנה הבאה בארצות הברית – הם עשויים להיות מופתעים לגלות שמכונית ה'דלוריאן' שאיתה הם נודדים בזמן עדיין מיוצרת.

אלא שלנוכח העובדה שייצורה הסדרתי של 'דלוריאן' פסק כבר לפני יותר מ-30 שנים, הרבה לפני שהסרט הראשון בסדרת "בחזרה לעתיד" נשלח אל המסכים, בשנת 1985 – כנראה ששימוש במושג "עדיין מיוצרת" איננו נכון ודורש הסבר מדויק.

העובדה היא ש'דלוריאן', שכמעט הפכה למכונית הלאומית האירית לולא התרסק המיזם הזה בנסיבות קונספיקטיביות, על גבול הפליליות – הצליחה הרבה יותר ככוכבת קולנוע מאשר כמכונית אמיתית, ובזכות הסרט היא נחשבת עד היום למכונית קאלט מבוקשת מאד בקרב אספנים, לאו דווקא חובבי רכב מובהקים.

הביקוש הביא להקמת סדנת DMC בטקסס, וזו רכשה כבר לפני שנים רבות את מלאי החלקים ואמצעי הייצור מן המפעל המקורי.

לאורך השנים מספקת סדנה זאת שירות וחלפים עבור בעלי דלוריאן, ולפני מספר שנים אף ייצרה עשרות בודדות של מכוניות – פעולה שנעצרה בעקבות תביעה שהגישה כנגדם אלמנתו של ג'ון דלוריאן (שנפטר בשנת 2005), למניעת השימוש שלהם בשם המותג.

עוד ב-TheCar:
יצאנו לחפש את העתיד: ביקור בלעדי בסדנת דלוריאן בטקסס
בחזרה לעבר: העתיד עוד ממש לא כאן
צפו: דלוריאן חשמלית אוטונומית
בימים אלה הכריזה סדנת DMC כי החל משנת 2017 יוכלו המעריצים והאספנים לרכוש מכוניות חדשות, פחות או יותר, של דלוריאן. מכוניות אלה יורכבו מאותם קיטים שעדין קיימים במחסני הסדנה, ולפי הערכות אפשר יהיה לייצר מהם כ-300 מכוניות "חדשות".

מחיר המכוניות לא צפוי להיות זול כלל וכלל: נכון להיום עומד מחיר השוק של דלוריאן משופצת על כ-50 אלף דולר, אבל מחירה של דלוריאן חדשה "מהניילונים" צפוי להיות גבוה מ-100 אלף דולר. בכל זאת לא יהיה זה מוגזם להעריך שיימצאו לפחות 300 לקוחות למכונית החדשה, ולו בזכות ערכה העתידי כמכונית אספנות נחשקת.

כאמור, מבחינה טכנית יכלה סדנת DMC לבנות ולמכור מכוניות דלוריאן כבר לפני שנים, היות שהקיטים נמצאו ברשותה מזה זמן.
בעיית זכויות היוצרים נפתרה בסופו של דבר במו"מ עם האלמנה, כך שהמחסום העיקרי שנותר נבע מתקנות הבטיחות האמריקניות אשר מחייבות הן את יצרניות הרכב הגדולות וגם את הסדנאות הקטנות שמבקשות לייצר סדרות קטנות של מכוניות.

מכוניות שתוכננו לפני כמעט 40 שנים לא יכולות לעמוד בתקני הבטיחות המודרניים, אבל גם בעיה זאת נפתרה לאור תיקון H.R 2675 בתקנות האמריקניות, אשר נכנס לתוקף בחודש דצמבר האחרון.
תיקון זה מעניק הקלות ופטורים לסדנאות שמייצרות סדרות קטנות של מכוניות ורפליקות של דגמים שגילם מעל 25 שנה.

ההקלות מאפשרות לעמוד בתקני זיהום האוויר הרלוונטיים לעת ייצור המכוניות במקור, אולם אפשר לעמוד בהן גם על ידי התקנת מנועים מודרניים או אפילו להתקין יחידות כוח מתכנון עצמי – בתנאי שהם עומדים בתקני זיהום האוויר המחמירים של מדינת קליפורניה.

כרגע מחפשים אנשי סדנת DMC מנוע מודרני במקומו של מנוע ה-V6 מתוצרת רנו אשר הניע את דלוריאן המקורית, ובמקביל הולכות ונשלמות ההכנות לייצור, שכוללות גם השלמת מלאי חלפים.

אם הכל יתבצע כמתוכנן הרי שכבר בשנה הבאה תשוב אל כבישי ארה"ב המכונית מפלדת האל-חלד עם דלתות כנפי השחף כאילו שלא חלפו כמעט 35 שנים.

The post בחזרה להווה: דלוריאן שבה אל קו הייצור appeared first on TheCar.

אחרי שבוע בו התבאסו על מציאות החיים ב-2015 אל מול איך שהבטיחו לנו שהקדמה תראה ב-21 לאוקטובר השנה בסרטי "בחזרה לעתיד", לאחר שהבנו שלפחות בכל הקשור לתחבורה וניידות אישית לא הרבה השתנה כאן מאז 1985 (השנה בה צולם הסרט) וכשהפנמנו שלמעשה אנחנו הרבה יותר קרובים טכנולוגית ל-1955 (השנה בה מתרחש החלק הראשון של הטרילוגיה) מאשר לחזון התחבורתי העתידני מהאייטיז, הסטודנטים של אוניברסיטת סטנפורד וענקית הרכב טויוטה החליטו, כל אחד בדרכו, להראות לנו, על אף שב-2015 עדיין אין מכוניות מעופפות וסקייטבורדים מרחפים, שבכל זאת עולם הרכב עשה כברת דרך מאז המאה ה-20 ונמצא בכיוון הנכון.

הסטודנטים בפקולטה להנדסת מכונות של האוניברסיטה היוקרתית בקליפורניה החליטו לקחת את האייקון הבולט ביותר מהסרט – מכונית הדלוריאן ולשדרג אותה בסדנה שלהם בעזרת הטכנולוגיות המתקדמות ביותר שבנמצא.בשלב ראשון הסטודנטים החליפו את מנוע הרנו העייף עם 138 הסוסים של הדלוריאן ביחידת הנעה חשמלית עוצמתית המפיקה כ-350 כ"ס הזמינים בכל רגע נתון. בהמשך שודרג מערך המתלים וההגוי והותקנה ברכב מערכת נהיגה אוטונומית המסוגלת להסיע את הדלוריאן ללא התערבות אנושית.
אך בניגוד למערכות נהיגה אוטונומיות מבית גוגל או וולוו המתוכנתות לנהיגה שלווה ונטולת סיכונים, הסטודנטים בחרו ללמד את המערכת להפגין ביצועים קצת יותר תוססים והפכו את הדלוריאן לחיית דריפטים מעושנת ללא נהג.

בטויוטה הפיקו מיני פיצ'ר קצר ומושקע כהומאז ל"בחזרה לעתיד".
הסרטון מתחיל במפגש בדיינר בין מייקל ג'יי פוקס ששיחק את מרטי מקפליי וכריסטופר לויד שגילם את דר' אמט בראון. השניים סוקרים מה מהחזון שהוצג בסרט אכן התממש במציאות ב-2015 ומגיעים למסקנה מייאשת שכמעט כלום.
באותו רגע נעצר בחריקת בלמים אל מול המסעדה טנדר טויוטה טקומה שחור בהשראת טנדר הטויוטה היילקס של מרטי בסרט וממנו מגיח בחור הניגש לצמד ומציג את עצמו כמדען שרוצה להראות להם שהעתיד והטכנולוגיות שהוצגו בסרט בכל זאת כאן.

ג'יי פוקס מנסה לברר במה מדובר "דלוריאן מעופפת?, הוברבורד?"
"לא, לא בדיוק", עונה המדען "זוכרים את Mr. Fusion מהדלוריאן שממיר זבל לדלק? ובכן אני אראה לכם איך באמת אפשר להפוך זבל לדלק שמניע מכוניות".

מסתבר שבמציאות של 2015 צריך הרבה יותר זבל מכמה קליפות רקובות ופחיות משקה ובשלב זה המדען הנרגש קובע עם כוכבי "בחזרה לעתיד" מפגש במעבדה שלו ב-21 באוקטובר ויוצא עם הטנדר למסע איסוף זבל מכל מיני אתרים שהופיע בסרט כמו ביתו של מרטי, תיכון היל וואלי, כיכר השעון שנפגע מברק וחדל לעבוד בשנת 1955 ועוד.

במפגש במעבדה המדען מסביר לכוכבי הסרט את התהליך המורכב למדי שבעזרתו ניתן להפוך זבל למימן ולתדלק את הטויוטה מיראי – מכונית תא הדלק הראשונה בעולם ביצור סדרתי והסנונית שמבשרת את המעבר למה שמומחי רכב מכל העולם מכנים כ"דלק המחר"

• הכל על דלוריאן – מכונית הנירוסטה שכיכבה בסרט והפכה לפריט אספנים מבוקש 

The post צפו: אולי העתיד בכל זאת כאן? appeared first on TheCar.

אין דרך יפה להגיד זאת, המציאות ב-2015 מאכזבת מאוד לעומת מה שהבטיחו לנו בסרט הקאלט "בחזרה לעתיד". כדי לנסות להתאושש מהדיכאון, בהיעדר מכוניות מעופפות, דלק מזבל וסקייטבורדים מרחפים, החלטנו לתת קפיצה, לא, לא בזמן – גם זה לצערנו עדיין לא אפשרי, אלא לטקסס שבארצות הברית כדי לפגוש שם את האייקון הגדול ביותר של טרילוגיית הסרטים. אנחנו לא מדברים על מייקל ג'יי פוקס שמשחק את מרטי מק'פליי וגם לא על כריסטופר לויד שמגלם את המדען המשוגע דר' אמט בראון, אלא על מכונת הזמן שמככבת בסרט.

המקרר הוחלף במכונית

בגרסאות הראשונות של התסריט מכונת הזמן הייתה בכלל בתוך מקרר, אך המפיקים חששו שילדים ינסו לחקות את הסרט וילכדו במקררים נטושים ולפיכך החליטו לשנות כיוון.
וכך, במקום מקרר, בסרט הותקנה מכונת הזמן במכונית לא שגרתית בעלת צללית נמוכה, גוף נירוסטה ודלתות כנפי שחף. עם זאת, לא מדובר ביצירה שהוכנה במחלקת האביזרים של אולפני יוניברסל לצורך הצילומים, אלא במכונית קיימת – הדלוריאן.

חלום של מהנדס מבריק פוגש את המציאות

הדלוריאן המקורית נולדה בעקבות חלומו של ג'ון דלוריאן, מהנדס סופר מוכשר שעבד בתעשיית הרכב האמריקאית, מי שהיה חתום על כמה ממכוניות השרירים האייקוניות של שנות ה-60 והפך לסגן נשיא ג'נרל מוטורס הצעיר ביותר. אבל למרות המעמד והעתיד המבטיח, דלוריאן החליט ללכת בעקבות החלום שלו, עזב את ג'נרל מוטורס וייסד באמצע שנות ה-70 חברה שהתיימרה להתחיל לתכנן ולייצר מכוניות ספורט ייחודיות.

הרעיון היה לייצר מכונית עם מראה עתידני, תג מחיר שיתחרה במכוניות השרירים האמריקאיות ויכולות ניהוג במחוזות של רכבי GT אירופאיים ובשנת 1976 הוצג אב טיפוס ראשוני ומרשים מאוד לדגם הראשון של החברה.
יחד עם זאת, הדרך לייצור סדרתי הייתה עוד רחוקה ודלוריאן היה זקוק ללא פחות מ-175 מיליון דולרים כדי להשלים את התכנון ולהקים מפעל ליצור המכוניות.

ענקיות הרכב מדטרויט תקעו הרבה מקלות בגלגלים של המיזם של המהנדס הפורש ודלוריאן נאלץ לחפש סיוע מעבר לים. לאחר ניסיונות כושלים לקבל סיוע ממספר גופים כלכליים גדולים ומממשלות, דלוריאן קיבל הצעה שקשה היה לו לסרב לה מממשלת בריטניה שהסכימה לתת סיוע של 100 מיליון לירות שטרלינג בתנאי שהמפעל יוקם בצפון אירלנד ויספק תעסוקה לאנשים רבים במדינה שסבלה באותן שנים מ'אינתיפאדה' קשה מול השלטון הבריטי והיתה שקועה במיתון כלכלי.

מראה מהחלל החיצון וביצועים שלא עומדים ברף התחתון

אחרי עיכובים רבים המכונית הראשונה הגיעה לכדי ייצור ב-1981 עם תג מחיר לצרכן באזור ה-29 אלף דולרים – גבוה בהרבה מההערכות הראשוניות.

היא הציגה מרכב ספורטיבי נמוך ונאה ובלטה בשל שני מאפיינים ייחודים: מרכב לא צבוע עשוי נירוסטה ודלתות כנפי שחף מרשימות.
גם השלדה ומערך ההיגוי שתוכננו על ידי המהנדסים של לוטוס הבריטית היו מרשימיםף, אולם, כנראה בשל בעיות תקציב, עיצוב הפנים היה פחות מוצלח וכך גם יחידת הכוח שהייתה ללא כל ספק הנקודה החלשה של הרכב.

למרות מראה עתידני או לפחות דומה למכוניות על כדוגמת פרארי או למבורגיני ותג מחיר במחוזות פורשה, לא נשאר בקופת החברה כסף לתכנן או לרכוש למכוניות מנוע ראוי והדלוריאן צוידה במנוע וי 6 מתוצרת רנו שהפיק, בשילוב ממיר קטליטי פרימיטיבי ובהתאם לתקנות זיהום אוויר מחמירות שנכנסו באותה תקופה לתוקף בארצות הברית, הספק מביש של 138 כ"ס, מה שהעניק למכונית ביצועים פושרים מאוד עם האצה למאה קמ"ש שלא הצליחה לרדת מ-10 שניות.

הדלוריאן בנתיב התרסקות מהיר

הביקורות הפושרות בעיתונות הרכב, עיכובים במועדי האספקה, איכות ייצור ירודה ואכזבה של לקוחות ששילמו ממיטב כספם על מכונית ספורט חדשנית וקיבלו רכב שכל משפחתית אמריקאית עם מנוע גדול עקפה הביאו לביטול הזמנות ולירידה בדרישה.

מכיוון שמאחורי חלומו של ג'ון דלוריאן לא עמד אף קונצרן והמענקים שהוא קיבל כבר מזמן נגמרו החברה נכנסה למצוקת מזומנים קשה, במיוחד לנוכח העובדה שהדגם לא הצליח להגיע לכמות מכירות שתהפוך את הפרויקט לרווחי.

בראשית 1983 החברה פשטה רגל, זמן קצר לאחר שמייסדה נעצר באשמה של תיווך בעסקת סמים במטרה להשיג מזומנים להמשך קיומה של החברה.
ג'ון דלוריאן אמנם זוכה לבסוף, אך זה היה מאוחר מדי בשביל החברה. בסך הכל התגלגלו מהמפעל כ-9200 מכוניות דלוריאן.
פשיטת הרגל, מלאי גדול של רכבים שנותרו ללא דורש, אמינות בעייתית ותדמית לוזרית שדבקה ברכב הביאו לצלילה חדה בערכן של המכוניות וסביר להניח שהן היו יורדות בהדרגה מהכבישים ודלוריאן הייתה נשכחת בין דפי ההיסטוריה של עולם הרכב כמו עוד הרבה מותגים קטנים ופרטיים שאיש אינו זוכר, אבל אז משהו בלתי צפוי קרה ושינה את התמונה.

מבדיחה כושלת לכוכבת קולנוע

ב-1985, שנתיים וחצי לאחר שהחברה פשטה את הרגל, הדלוריאן הפכה לכוכבת של ממש לאחר, שכאמור,  נבחרה בשל המראה הלא שגרתי שלה על ידי רוברט זמקיס, במאי סרטי "בחזרה לעתיד", להיות הבסיס למכונת הזמן אותה בנה דוקטור אמט בראון.

על אף שסרטי "בחזרה לעתיד" זכו להצלחה אדירה שלכאורה הייתה אמורה גם להעניק לכוכבת חיים חדשים באופן מיידי, מעמדה של הדלוריאן לא ממש השתנה. הביקושים בשוק היד השניה נשארו נמוכים ויצירות הנירוסטה הללו החליפו ידיים בעבור אלפי דולרים בודדים.

סטיבן ווין, שתמיד הוקסם מעיצוב הרכב, היה כנראה מהבודדים שהאמינו באותה תקופה שיגיע יום בו הדלוריאן תהפוך לפריט אספנים מבוקש ובשנת 1995 הוא החליט לעשות מעשה, להשקיע את חסכונותיו ולהקים את THE MEW DMC.

בהמשך קנה ווין מלאי עצום של כל החלפים שנותרו במחסני דלוריאן אחרי פשיטת הרגל ושינה את שם החברה ל"DeLorean Motor Company".החברה פתחה מספר סוכנויות משנה, הפכה לבית עבור בעלי דלוריאן ואפשרה להם, בזכות הידע הנצבר של עובדיה ומלאי החלפים הגדול, לשמר ואף לשדרג את מכוניותיהם.

בתוך זמן מה הסתבר שההימור של ווין השתלם וככל שהשנים חלפו והנערים מהדור שגדל על "בחזרה לעתיד" התבגרו והתבססו כלכלית, כך עלו בהתמדה הביקושים לרכבי דלוריאן ובעקבותיהם גם המחיר.

וכך, בעוד שלפני עשור ניתן היה לקנות בלי בעיה דלוריאן בעשרת אלפים דולרים, כיום אקזמפלרים במצב בינוני מינוס מחליפים ידיים במחיר כפול לפחות ומכוניות ששופצו, שודרגו או נשתמרו במצב טוב במיוחד מתומחרות בטווח שבין 30-65 אלף דולרים – בדומה למחירים של דגמים מבוקשים של פורשה ופרארי מאותם השנתונים.

רפליקות מושלמות למכונת הזמן מ"בחזרה לעתיד", כמובן בלי יכולת ממשית לנוע בזמן, מחליפות ידיים בסכומים של בין 80 ל-100 אלף דולרים.

אם הדלוריאן לא באה אל ההר, אנחנו טסנו אליה

בשולי שכונת מגורים שלווה בפרברי יוסטון מתגלה מבנה תעשייתי מודרני וגדול עם הלוגו DMC.
בחזית אולם תצוגה המאכלס שלוש מכוניות: שתיים סטנדרטיות משופצות למצב חדש ואחת שהוסבה לרפליקה של מכונת זמן מ"בחזרה לעתיד".
במרכז יש דוכן עם מגוון מזכרות ופרטי ממורביליה הקשורים למכונית ועל הקירות תלויות כרזות שונות של המכונית וחלפים פופולרים, מחלקי מרכב גדולים ועד לברגים ולאטמים, שניתן לרכוש במקום.

בקצה הרחוק של אולם התצוגה יש חלון גדול דרכו ניתן לראות את הסדנה בה משפצים ומטפלים ברכבים של לקוחות וברכבים שהחברה רכשה ומשפצת ומשדרגת לפני מכירה.

סטיבן ווין הבעלים ורוג'ר דארט המנכ"ל מקבלים את פני בלבביות ובסבלנות אין קץ, כזו הקיימת רק אצל מי שממש אוהב את עבודתו, ולוקחים לסיור בחלקים שלא פתוחים לקהל הרחב. לצד רחבת הטיפולים בה ניתן לראות כעת כחמישה רכבים בשלבים שונים של שיפוץ חונים לפחות עשרה רכבי דלוריאן שממתינים לתיקון, טיפול, שדרוג או שיפוץ.

רוב שטחו של המבנה הגדול משמש לאחסון הכמות האדירה של החלקים שנרכשו ממחסני החברה שפשטה את הרגל. בסדר מופתי ניתן להבחין בשורות על גבי שורות של דלתות חדשות, כנפיים ושאר חלקי מרכב. בצד אחר יש כמות גדולה של מנועים חדשים ותיבות הילוכים, באזור אחר מאוחסנים חלקים קטנים יותר וניתן למצוא פה אפילו שלדות חדשות.

דארט מספר בגאווה על מלאי הכולל מספר גדול של יחידות של למעלה מ-90 אחוזים מ-1700 החלקים שמרכיבים דלוריאן.

"המלאי הזה מאפשר לבעלי דלוריאן לשמור על מקוריות ועל המכוניות שלהם במצב מושלם. עם זאת", הוא מוסיף, "אנו מציעים גם חלקים משודרגים – מכל מיני דברים קטנים שהיו בעייתיים במכונית המקורית ושיפרנו אותם כמו למשל המנגנון שמחזיק את דלתות השחף למעלה, דרך ערכות לשדרוג הבלמים והמתלים שתוכננו על ידי יצרנים מובילים במיוחד לדלוריאן ועד לקיטים לשדרוג המנוע".

הכוונה של ווין היא למספר קיטים שמתמודדים עם הבעיה המרכזית של המכונית – הספק המנוע המגוחך שלא תואם למראה הספורטיבי: קיט סטייג' 1 כולל מערכת הצתה משופרת, פילטר אוויר מיוחד, ממיר קטליטי מודרני ומערכת פליטה משופרת המעלים את הספק המנוע מ-138 כ"ס לכ-160 כ"ס. קיט סטייג' 2 כולל בנוסף גם ראשי מנוע משופרים, מזרקי דלק גדולים יותר ומערכת הצתה אלקטרונית ומאפשר למנוע להפיק כ-180 כ"ס ואילו קיט סטייג' 3 בהזמנה מיוחדת כולל בנוסף גם מגדש על המעלה את הספק מנוע הוי 6 העייף ל-230 כ"ס שסוף סוף מעניקים למכונית את הביצועים שהיא הייתה ראויה להם מלכתחילה.

אופנה חולפת או קלאסיקה על זמנית?

– אתה לא סבור שבימים אלה, בגלל שאנו נמצאים בשנת 2015 בה מתרחש החלק השני בטרילוגיית הסרטים, המחירים הגיעו לשיא ובעתיד הביקושים לדגם והמחירים בשוק יצנחו?

"מאז שהקמתי את החברה, ב-95', המחירים במגמת עליה מתמדת. יתכן שתהיה ירידה קלה בביקושים לרפליקות של מכונת הזמן, אבל לרכבים רגילים אני משוכנע שימשיך להיות ביקוש. הסתכל על הרכב הזה, גם היום בסטנדרטים של 2015 הוא מסובב ראשים ונראה חדשני".

– אבל עדיין הרוב חושבים שחוץ מאיך שהוא נראה יצאה לו תדמית של "חרא אוטו".

"אני ממש לא מסכים עם מי שטוען זאת. לא מדובר במכונית מושלמת, היו לה כמה מחלות ילדות ובעיות שאנחנו פתרנו, ואין ספק שג'ון דלוריאן עשה בדרך כל מיני פשרות בגלל מחסור במזומנים, אבל בסך הכל בטח ביחס לשנה שבה היא הוצגה זו מכונית מרשימה מאוד".

– אבל היא נכשלה כי לא הצליחה לספק את ההבטחה ולהיות מתחרה למכוניות כמו פורשה שנמכרו במחיר דומה.

"אני לא בטוח שהדלוריאן הייתה אמורה להתחרות ב-911, היא תוכננה לקהל ולכבישים האמריקאים. זו מכונית GT עם שלדה והיגוי טובים ביחס לתקופה".
בשלב זה דארט מתערב ומציין שלדעתו זו אינה הסיבה בעטיה נכשלה הדלוריאן. "לדעתי זה קשור יותר לשינוי מדיניות של הממשלה הבריטית שעצרה את הסיוע למפעל ולקשיים שהטילו הרשויות באמריקה, כנראה בלחץ ענקיות הרכב, על השיווק שלה בארץ הדוד סם".

– איזה תקציב, תפרן כמוני שמת להפוך לבעליה של דלוריאן, צריך כדי להגשים את החלום?

"אני עוקב אחרי רוב המכוניות שנמכרות וצר לי לאכזב אותך – היום אין כמעט מציאות. כל מי שיש לו דלוריאן, אפילו כזו שלא תוחזקה במשך כמה עשורים, חושב שיש לו פיסת יהלום ביד.
יתרה מזאת, רוב המכוניות הזולות שבכל זאת אפשר למצוא פה ושם הן במצב כל כך גרוע בסופו של תהליך הן כנראה יעלו לרוכשים שלהן יותר ממכונית אחרי שיפוץ".

ווין מסביר כי "לדלוריאן יש מראה מטעה. בגלל שהמרכב עשוי מנירוסטה אין חלודה נראית לעין וגם רכבים מוזנחים מאוד נראים לא רע במבט ראשון".
דארט מגיע למספרים הלא פשוטים מבחינת לקוח שגם שוקל לייצא דלוריאן לישראל: "אנחנו מציעים למכירה מכוניות במצב טוב אחרי שעברו אצלנו בסדנה 'יישור קו' במחירים של בין 30 ל-50 אלף דולרים בהתאם למצב, ומכוניות ששופצו מן היסוד אנחנו מוכרים ב-65 אלף דולר עם אחריות.
בנוסף, אנחנו מציעים לבעלי דלוריאן לשלוח אלינו את הרכב שלהם לרענון ולשיפוץ בהתאם לתקציב שלהם ומציעים גם תוכנית מיוחדת של הנחות על רכישת כמות של חלקים למי שמחליט לשפץ את הרכב בעצמו".

דלוריאן חדשה?

– ב-2011 פורסם שאתם הולכים להשיק גרסה חשמלית לדלוריאן. עברו 4 שנים, מה קורה עם זה?

ווין: "בנינו אב טיפוס לגרסה חשמלית, על אחד הרכבים שבבעלותי. בסך הכל התוצאה הייתה טובה אבל מצד שני זאת לא הייתה בדיוק טסלה ולאחר שעשינו חושבים החלטנו בשלב זה לדחות את הפרויקט".

– אז מה בכל זאת אתם מתכנים לעתיד?

"אנחנו מתכננים מהדורה מוגבלת של דלוריאן חדשה. מבחינת מראה כל חלקי הנירוסטה ישארו זהים אבל הקצה הקדמי והאחורי העשויים פלסטיק כמו גם הפנסים והגלגלים יהיו בעיצוב שונה.
גם תא הנוסעים יקבל עיצוב חדש לחלוטין – יוקרתי, ספורטיבי ועדכני יותר. בכל מקרה השינויים הגדולים ביותר יהיו מתחת למעטפת ויכללו מנוע וגיר אחרים ושלדה מחוזקת ומתלים משופרים.
מדובר בפרויקט בסגנון מה שסדנת סינגר עושה לפורשה 911 קלאסיות רק במחיר הרבה יותר הגיוני".

– מה זה מחיר הגיוני, מה יהיה המפרט?

"אני לא יכול עדיין לספר יותר מדי פרטים. אציין שהמחיר יהיה פחות מחצי ממחירה של 911 סינגר (העומד על סכום דמיוני כ-300 אלף דולר) ושיחידת ההנעה לא תהפוך אותה למכונית על אבל בהחלט תעניק לדלוריאן ביצועים טובים גם בסטנדרטים של שנת 2015".

גם בישראל?

החל משנת 2011 ניתן לייבא רכבי דלוריאן לישראל תחת הגדרה של "רכב אספנות" (רכבים בני 30 שנה ויותר). עם זאת, למרות שאספני ישראל התחדשו בשנים האחרונות במאות ענתיקות שהגיעו לכאן בערוב ימיהן ממעבר לים, עדיין, למיטב ידעתנו, אף דלוריאן לא נחתה בארץ הקודש.
אמנם יש לזכור שעל מחיר הרכישה יש להוסיף את מחיר ההובלה, מיסי קניה, מכס ושאר ירקות שיותר מיכפילו את המחיר הבסיסי של הרכישה ויביאו לתג מחיר של יותר מ-200 אלף שקלים לאקזמפלר במצב סביר, אך אם הפרוטה מצויה בכיסכם לטעמנו, לפחות, מדובר באחד הרכבים המרהיבים והמקוריים ביותר שניתן לייבא לכאן.

צילומים: נעם וינד 

The post יצאנו לחפש את העתיד והתאהבנו בדלוריאן מהאייטיז appeared first on TheCar.

בעבור מרבית האנשים התאריך 21 באוקטובר 2015 אשר יחול ביום רביעי השבוע לא אומר הרבה, אבל בקרב המעריצים האדוקים של טרילוגיית סרטי "בחזרה לעתיד" ללא ספק מדובר בתאריך אייקוני אשר בו, אם לא ידעתם, מתחיל החלק השני והעתידני של הסדרה.

אמנם צריך לקחת את "בחזרה לעתיד" בפרופורציה ולציין כי בסך הכל מדובר בסרט ולהזכיר שבמהלך למעלה מ-100 שנות קולנוע הופקו אין ספור סרטים שתיארו את החיים בעתיד, אולם בניגוד למרבית סרטי המדע הבדיוני שעסקו במציאות חיים שונה בתכלית מזו המוכרת לנו, עם חייזרים, מושבות בחלל ונבואות אפוקליפטיות, החלק השני של "בחזרה לעתיד" הציג קפיצה של בסך הכל 30 שנים קדימה למציאות שלפחות בשנות ה-80 ולנוכח הזינוק הטכנולוגי שחוו האנשים במהלך המאה ה-20 נראתה כמו משהו הגיוני ולא יותר מדי מופרך לאיך שיראו החיים בעשור השני של המילניום השלישי.

והנה, לוח השנה אינו משקר, אנו נמצאים כמה ימים לפני אותו תאריך סימבולי ואין ספק שהגיע הזמן לעשות רשימת מלאי ולראות מה בדיוק מאיך שחשבנו שיראה העתיד לפני שלושים שנה אכן התגשם.

ובכן, מצד אחד יש תחומים בהם הנבואות של מפיקי הסרט היו מתונות יחסית ולא הצליחו לחזות עד לאן הטכנולוגיה תתקדם בשלושה עשורים.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא תחום הטלפונים הסלולריים אשר למרות שכבר הומצאו בשנות ה-70 והיו בשימוש מסחרי בשנים בהן הופק הסרט, אף אחד לא חזה עד כמה יתקדמו ויהפכו לחלק כל כך משמעותי בחיים של כולנו.

בתחומים אחרים, כמו משחקי מחשב, טכנולוגיות "בית חכם" וקוראים ביומטריים כל מה שהוצג ב"בחזרה לעתיד" כבר קיים במציאות. אמנם לא הכל נמצא בכל בית כמו בסרט, אבל הטכנולוגיה לגמרי כאן.

מאידך, בכל הנוגע לתחבורה המצב שונה מאוד,ובעוד שמפיקי הסרט סברו כי צפויה קפיצה נחשונית קדימה שתשנה את הדרך בה בני אדם יתניידו על פני כדור הארץ, כעת, כששנת 2015 כבר כמעט מאחורינו, אין מנוס מלהודות בצער שהמציאות התחבורתית כיום לא שונה מהותית מזו שהייתה בשנות ה-80 בהן צולם הסרט ולמעשה אפילו קרובה יותר לשנות ה-50 של המאה ה-20 (בהן מתרחש חלקה הראשון של הטרילוגיה) מאשר לחזון העתידני של "בחזרה לעתיד 2".

עדיין יש צורך בכבישים

"כבישים? במקום שאני בא ממנו (2015) לא צריך כבישים", הבטיח דר' אמט בראון לפני שהמריא עם הדלוריאן בסיום הסרט הראשון בסדרה ונטע בדור שגדל על סובארו DL תקוות לעתיד מוטורי מעניין ומרגש יותר.

אין ספק שהמכוניות של 2015 טובות מאלו של האייטיז אבל ממש לא מעופפות. טכנית, אם יש לכם רבע מיליון דולר פנויים אתם יכולים להזמין אצל חברת טרפוג'יה משהו שנקרא מכונית מעופפת, אך בפועל הטרנזישן הוא יותר מטוס קל בעל כנפיים מתקפלות מאשר מכונית מעופפת אמיתית ומעל לכל הוא עדיין דורש מסלול פנוי באורך של לפחות 500 מטרים להמראה ולנחיתה.
טרפוג'יה וחברות נוספות עוסקות בימים אלה בפיתוח דגמים מתקדמים יותר שיוכלו גם להמריא אנכית, אך לכולם ברור שמדובר בפתרונות שרחוקים מלהיות ישימים לשימוש המוני.

עדיין משתמשים בדלק מזהם

אם כך, מכוניות מעופפות עוד לא באמת כבשו את השמיים, אבל מה קורה עם מקור האנרגיה שמניע את אלו הנעות על הכבישים? כזכור, במקום דלק ד"ר אמט בראון פותח את הפח וזורק כמה שאריות מזון ישנות לתוך מתקן באחורי הדלוריאן שהופך אותן לדלק. האם כאן התחולל המהפך המובטח וכבר ניתן לתדלק את המכונית בזבל ביתי או לפחות לעשות שימוש באנרגיה שלא מזהמת את הסביבה?

ובכן, לא ממש. חובבי תיאוריות קונספירציה טוענים שבמשך שנים יצרני רכב, תאגידי נפט ואפילו מעצמות שרצו לשמר עמדות מפתח ומאזני כוחות ברחבי העולם, פעלו כדי לסכל כל ניסיון לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים לנפט תוך קניית כל פטנט לטכנולוגיה מתקדמת שנהגה על ידי מדענים וקבירתו עמוק במגירה.
לא ברור אם יש משהו בטענות הללו, אך בכל מקרה באמצע העשור השני של שנות ה-2000 הרוב המכריע של המכוניות עדיין עושות שימוש בדלק מחצבי מזהם שגורם להגדלת החור באוזון, לפגיעה בבריאותם של מיליוני אנשים ולשינויי אקלים קיצוניים בעולם.

עם זאת, יש לציין שבשנים האחרונות מדענים הצליחו להפיק אנרגיה מזבל ולהשתמש בה להנעת מכוניות אך מדובר בתהליך מסובך, יקר ורחוק מאוד מלהפוך לדלק המחר (או המחרתיים, במקרה של ה-21.10…).

דלק המחר יהיה ככל הנראה מימן והשנה, סביר להניח שבלי קשר ממשי ל"בחזרה בעתיד", טויוטה השיקה את המיראי – המכונית המימנית הראשונה בייצור סדרתי העושה שימוש בטכנולוגית תא דלק המערבבת מימין עם חמצן ומייצרת מספיק אנרגיה למנוע חשמלי שמניע את הרכב. אמנם בשלב זה מדובר בייצור בהיקפים קטנים, מכירה במספר שווקים מצומצם ותג מחיר ממש לא עממי, אבל אין ספק שמדובר בצעד משמעותי ראשון בדרך להשתחררות מהתלות בנפט המזהם.

אפילו לסקייטבורד עדיין יש גלגלים

ההתקדמות האיטית בנושאים "גדולים" כמו מכוניות מעופפות או מעבר לשימוש בדלקים תחליפים אילצה את מעריצי "בחזרה לעתיד" להקטין ציפיות ולרכז את המאמצים בפיתוח של כלי מעופף קטן ולכאורה פשוט בהרבה – הרחף-בורד, שכיכב לצד הדלוריאן ב"בחזרה לעתיד 2" .
למי שלא מצוי בפרטים נציין שמדובר במעין סקייטבורד ללא גלגלים שכוח עילוי מיוחד מאפשר לו לנוע כמה סנטימטרים מעל לגובה הקרקע.

בשנים האחרונות הושקו כמה וכמה מיזמים לפיתוח של כלי קולי שכזה עם תאריך יעד ברור בשנת 2015.
אבל למרות ההצלחה די מדהימה בגיוס כספים מהציבור למיזמים דרך פלטפורמות כמו קיק סטרטר או אינדיגוגו לא כל הקבוצות הצליחו לעמוד ביעד, להגיע לקו הסיום ולהציג סקייטבורד מרחף. אלו שכן הצליחו לעמוד לכאורה במשימה בנו כלים שיכולים לרחף למשך זמן מוגבל מאוד ורק כשהם נמצאים מעל למשטחים מגנטיים במקרה של לקסוס, או מתכתיים במקרה של הנדו, או במילים אחרות – לא משהו שתוכלו לעשות בו שימוש בעולם האמיתי.

סרטון האנימציה של CollegeHumor מסכם בצורה משעשעת את הפער בין חזון העתיד בסרט למציאות של 2015.

עוד השוואה בין התחזיות למציאות

The post בחזרה לעבר: העתיד עוד ממש לא כאן appeared first on TheCar.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לשלל המצאות ופיתוחים הקשורים לכלי תחבורה אישיים קומפקטיים, מהסגווי שמפתחיו הבטיחו שישנה את פני העולם ועד לקורקינטים חשמליים סינים זולים שזוכים לפופולריות עצומה ברחובות הכרך.

כל כלי מביא פרשנות משלו למשימה, אך המשותף לכל מגוון הכלים הוא מן הסתם שימוש בגלגלים לתנועה. אין ספק שהמצאת הגלגל, ככל הנראה באלף החמישי לפני הספירה, הייתה הבסיס לעולם התחבורה המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום, אבל יתכן שהיה ניתן גם ללכת בדרך קצת שונה, כפי שמוכיח איזי סוואן בפיתוח האחרון שלו.

סוואן, אמריקאי גדול מימדים עם הרבה זמן פנוי, אוהב להסתגר בגראז' המרווח של ביתו ובשני העשורים האחרונים פיתח אובססיה לתכנון ולבניית כל מיני מכונות מקוריות אשר מונעות בכוחה של מברגה חשמלית.
אחרי מכסחת דשא, "בימבה" ועוד אין סוף כלים המונעים על ידי מברגות ומקדחות, סוואן החליט ללכת על משהו מקורי במיוחד: כלי תחבורה אישי שבמקום גלגלים יעשה שימוש ברגליים מכניות שיונעו, כפי שאתם יכולים לנחש, על ידי מברגה.

את ההשראה למבנה ולעיצוב הרגליים המיוחדות סוואן קיבל מאמן הולנדי בשם תיאו ינסן שתכנן מפרקי רגליים עם יכולת תנועה מלאה, שמזכירים מפרקי רגליים אחוריים של חתול או כלב, בזכות השראה שקיבל מסקיצות של לאונרדו דה וינצ'י.
בעוד שינסן בנה את המפרקים כחלק מפסל קינטי שזז בכוח הרוח, סוואן החליט, כאמור, ללכת על משהו הרבה יותר פרקטי ושימושי.
המוצר הכסוף המוגמר נראה כעשוי ממתכת, אולם למעשה מדובר בחיתוך מדויק וגילוף של עץ. צמד הרגליים האחוריות מחובר לשלדת עץ הכוללת משטח עמידה לנוסע וצמד גלגלים קטן.

בעזרת גיר הכולל כמה גלגלי שיניים, דיפרנציאל המחלק את הכוח בין הרגליים ומברגת DeWalt נטענת 20 וולט שניתן לרכוש בקצת יותר מ-1,000 שקלים בסניף 'עשה זאת בעצמך' הקרוב לביתך, הדבר הזה זז בצורה לגמרי לא רעה.
אמנם פוזיציית הרכיבה לא נראית נוחה במיוחד וגם המהירות לא ממש גבוהה, אבל, בהעדר סקייטבורד מעופף כמו שהבטיחו לנו ב"בחזרה לעתיד", זה כנראה כלי התחבורה האישית הכי קולי בסביבה.

עוד ב-TheCar:
העתיד כבר כאן? לקסוס חושפת סקייטבורד שלא צריך גלגלים
המכונית מ"בחזרה לעתיד" הגיעה לבית המשפט

The post התחליף לסקייטבורד המעופף? רגליים מכניות חשמליות appeared first on TheCar.

33 שנים לאחר שמיזם הרכב השאפתני של ג'ון דלוריאן קרס והפך לאחד מהכשלונות המפורסמים בעולם הרכב הגישה, סאלי, אלמנתו של דלוריאן (שנפטר בשנת 2005) תביעת פיצויים גדולה נגד חברה מטקסס בגין "פגיעה בקניין רוחני".

סאלי טוענת בתביעתה שהחברה משתמשת בשמו של בעלה ומוכרת פרטי ממורביליה שונים – מכובעים, דרך עטים, מחזיקי מפתחות ועוד, אשר נושאים את שמו ואת הלוגו של דלוריאן.

בתחילה נראה היה שהתביעה תיושב בפשרה, אולם לנוכח היסטריית ביקושים לכל מה שקשור למותג הזה נראה שהתיאבון של כל מי שיש לו חלק בעניין גובר מיום ליום.

ג'ון דלוריאן היה מהנדס מחונן שעבד בתעשיית הרכב האמריקאית ופיתח כמה ממכוניות השרירים האייקוניות של שנות ה-60 וה-70, אך דלוריאן חלם על מכונית ספורט אמיתית שתתחרה בתוצרת של יצרניות רכבי הספורט המהוללים מאירופה.
באמצע שנות ה-70 הוא עזב משרה טובה בדטרויט ויסד חברה במטרה לתכנן ולייצר את מכונית הספורט הייחודית שתמיד חלם עליה.

לאחר ניסיונות לקבל מימון ממספר גופים, לבסוף הוא קיבל סיוע מכיוון מפתיע – ממשלת בריטניה. על פי דרישת הממשלה הוא הקים מפעל בצפון אירלנד שסבלה באותם ימים מאי יציבות בשל 'אינתיפאדה' קשה כנגד השלטון הבריטי.

אחרי עיכובים רבים המכונית הראשונה הגיעה לייצור ב-1981. היא הציגה מרכב ספורטיבי נמוך ונאה לאותה תקופה ובלטה בשני מאפיינים ייחודים: מרכב לא צבוע עשוי נירוסטה ודלתות כנפי שחף מרשימות. עיצוב הפנים היה פחות מרשים וכך גם יחידת הכוח שהייתה ללא כל ספק הנקודה החלשה של הרכב.

למרות מראה עתידני או לפחות דומה למכוניות על כדוגמת פרארי או למבורגיני ותג מחיר במחוזות פורשה, לא נשאר בקופת החברה כסף לתכנן או לרכוש למכוניות מנוע ראוי והדלוריאן צוידה במנוע וי 6 מתוצרת רנו שהפיק הספק מביש של כ-140 כ"ס והעניק למכונית ביצועים פושרים מאוד עם האצה למאה קמ"ש שלא הצליחה לרדת מ-10 שניות.

הקונטרסט בין המראה הסופר ספורטיבי לביצועים הפושרים, איכות ההרכבה הירודה, איחורים חוזרים במועדי האספקה, ביקורות קטלניות בעיתונות הרכב ואכזבה של לקוחות ששילמו ממיטב כספם על מכונית ספורט שלמעשה כל משפחתית אמריקאית עם מנוע גדול הצליחה לעקוף, הביאו לביטול הזמנות רבות ולבעיית תזרים מזומנים קשה בקופת החברה.

בסוף 1982 החברה פשטה רגל, זמן קצר לאחר שמייסדה נעצר באשמה של תיווך בעסקת סמים במטרה להשיג מזומנים להמשך קיומה. ג'ון דלוריאן אמנם זוכה לבסוף מכל אשמה, אך זה היה מאוחר מדי בשביל החברה ובסך הכל בשנתיים של ייצור התגלגלו מהמפעל כ-9200 מכוניות.

למרות העיצוב הייחודי סביר להניח שהדלוריאן הייתה נשכחת בין דפי ההיסטוריה של עולם הרכב כמו עוד הרבה מותגים קטנים ופרטיים שאיש אינו זוכר, אבל ב-1985, שלוש שנים לאחר שהחברה פשטה את הרגל, הדלוריאן הפכה לכוכבת של ממש לאחר שנבחרה על ידי רוברט זמקיס, במאי סרטי "בחזרה לעתיד", להיות הבסיס למכונת הזמן אותה בנה דוקטור אמט בראון.

בשנים הראשונות לאחר שהסרט הגיע לאקרנים מעמדה של הכוכבת המפתיעה לא ממש השתנה. הביקושים לרכב, שזכה גם למוניטין אמינות גרוע בשוק היד שניה, ממש לא הרקיעו שחקים ויצירות הנירוסטה הללו החליפו ידיים בעבור אלפי דולרים בודדים.
עם זאת, ככל שהשנים חלפו והנערים שגדלו על "בחזרה לעתיד" התבגרו והתבססו כלכלית, כך עלו בהתמדה הביקושים לדלוריאן.

בשלב מסוים מעריץ נלהב מטקסס רכש את כל מלאי החלפים שנותרו במחסני כונסי הנכסים של החברה, כמו גם את פס היצור של הדלוריאן המקורית מהמפעל הנטוש באירלנד, והקים חברה שזכתה לשם The new DMC על מנת לשמר את המותג ולעסוק בתיקונים, מכירת חלפים ושיפוץ של המכוניות המיוחדות.

לפני מספר שנים החברה, שמשכנה ביוסטון שבטקסס, הצהירה גם שבכוונתה לייצר גרסה מודרנית למכונית מ"בחזרה לעתיד" שתכלול תא נוסעים עדכני ובעיקר יחידת הנעה חשמלית עוצמתית שתוכל להעניק לדלוריאן את הביצועים שכה היו חסרים לה.
בינתיים המיזם הזה עדיין לא התממש אבל ככל ששנת 2015 התקרבה (השנה בה מתרחש החלק העתידני בטרילוגיית הסרטים) הביקושים עלו בהתמדה ועימם גם המחירים.

כיום, גם מכוניות הרוסות הדורשות שיפוץ כללי נמכרות בסכומים מכובדים מאוד ובשנת 2015 דלוריאן במצב טוב מחליפה ידיים במחירים שבין 50 אלף ל-70 אלף דולרים, בדומה לדגמים מבוקשים של פורשה ופרארי מאותם השנתונים.

עם זאת, בשנים האחרונות גילו ב- The new DMCשבמקביל לשיפוץ ולמכירת חלפים לקהל המצומצם של בעלי דלוריאן, ניתן להתפרנס יפה מאוד ממכירת מזכרות ופרטי ממורביליה שונים הקשורים למכונית. יתרה מזאת, לאחרונה החברה אף מכרה זכויות לשימוש בלוגו ובתמונות המכונית ליצרניות אופנה גדולות כמו נייקי ואורבן אאוטפיטרס.

זה כבר היה כנראה יותר מדי בעבור אלמנתו של דלוריאן שנשארה עם החובות של בעלה והיא החליטה, כאמור, לתבוע את החברה מטקסס.

בכתב התביעה, סאלי דלוריאן טענה שלמעשה מעולם לא היו יחסים רשמיים בין ג'ון דלוריאן לבין החברה טקסס ומציינת שמה שהתחיל כסדנה לקהל בעלי דלוריאן הפך לעסק גדול ומשגשג המתפרנס מתהילת המותג.

בכתב ההגנה הפרקליטים של The new DMC ציינו שדבריה של סאלי אינם מדויקים וכי לפני מותו ג'ון היה מודע לפעילות ונתן את ברכתו לחברה ששמה לה לדגל לשמר את פרויקט חייו.

עם זאת, לטענת עורכי דינה של האלמנה מי שמעכב את הפשרה עליה סוכם בתחילה, הם דווקא אנשי החברה מטקסס שמעוניינים לגרור את הדיונים כדי למשוך את סאלי בלשונה ולגרום לה להצהיר כי בתמורה לסכום הפיצוי היא נותנת את הסכמתה לשימוש עתידי בשם "דלוריאן" לכל מטרה.

פרקליטי DMC מכחישים את הטענה ומצהירים שהם מכבדים את האלמנה ורק רוצים לוודא כי בעתיד לא יתבעו שוב בשל אותה סיבה.

דלויראן משודרגת שסוף סוף יוצקת תוכן למראה שלה

וכך היא הופיעה במקור

צילומים: וויקימדיה

עוד ב-TheCar: 
העתיד כבר כאן: לקסוס חושפת סקייטבורד שלא צריך גלגלים
המכונית המעופפת של בואינג נמכרה

The post 2015: המכונית מ"בחזרה לעתיד" הגיעה לבית המשפט appeared first on TheCar.

אפילו אלופי "גלגשת", כן, זהו שמו המטופש של 'סקייטבורד' בעברית, מתקשים לגלוש על הסקייטבורד המגנטי המגניב שחשפה לקסוס בחודש יוני האחרון, שאליו היא צרפה הלילה סרטון מגניב לא פחות. אבל זה כנראה לא האבסורד היחיד שקשור לקרש העתידני הזה.
עם זאת, אי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני היפנים שבחרו בתעלול יחצ"ני שכל כך מתאים לרבות ממטרות המותג שלהם בעת הזאת.

ראשית לכל, תודו, הוא הסב את תשומת ליבנו – וכולנו נקדיש כמה דקות להביט בתעלוליו של אלוף הסקייטבורד רוס מקגוראן (McGouran) כאשר הוא מרחף באוויר מעל שלולית מים וחותם עם קפיצה מרהיבה מעל לקסוס GS F כחולה ומעוררת לא פחות.

שנית, לקסוס מחזירה כמה מאיתנו אל ילדותנו או בחרותנו, אל סרטם האהוב של סטיבן ספילברג ורוברט זמיקס משנת 1985, 'בחזרה לעתיד', ואפילו שהיא לא באמת מצליחה להגשים את אותו חלום ילדות לכל הפחות היא מחיה אותו מחדש.

אם מתאמצים ומתקלפים מקליפות הציניות אפשר אפילו למצוא ערך טכנולוגי בפרויקט שמימנה לקסוס ונוהל על-ידי קבוצת מדענים גרמנים מחברת EVICO, שהיא חברה בת של מכון המחקר הגרמני IFW מן העיר דרזדן שבגרמניה, וזאת חברה שמפתחת 'מוליכי מסבים מגנטיים' ליישומים תעשייתיים ולתחבורה.
מפני שלמרות שהטכנולוגיה עצמה לא חדשה – "ריחוף מגנטי" (Maglev) כבר משמש בסין מזה כמעט עשור כדי להטיס רכבות שלמות באוויר – לא מן הנמנע שאריזה קומפקטית שלו יכולה להועיל לנו בתחומים נוספים בחיים, ואולי אפילו בכלי רכב.

תלויים באוויר

על הפרויקט עצמו – בניית 'סקייטבורד' מגנטי עובד ומרחף – שקדו השותפים במשך שנה וחצי. את החודשים האחרונים שלו הם הקדישו להעברת מגנטים מגרמניה לספרד, ולהצבתם מתחת לרמפות העץ והבטון של פארק גלישה בעיירת התיירות הנהדרת Cubelles שעל חופה הצפון-מזרחי של ספרד, בדיוק באמצע הדרך בין ברצלונה לטארגגונה.

אנשי לקסוס מודים שבמהלך החודשים הארוכים הם הרימו ידיים לא פעם ולא פעמיים, אבל לדבריהם מי שעודד אותם להמשיך היה "גולש המבחן" שלהם, מקגוראן, שעיקר עיסוקו בחיים כיום הוא כפרזנטור של מותגי הגלגשת הנחשבים 'ואנס' ו'אלמנט'.

האתגר הספורטיבי לא קל, ואולי הוא גם זה שקצת מקלקל את החגיגה היחצ"נית, מפני שבניגוד לסקייטבורד קונבנציונלי, או לגלשן גלים, הריחוף המגנטי מנתק את הגולש מכל סוג של תחושת משוב והוא חסר התנגדות לחלוטין. לדברי מקגוראן הוא "נאלץ ללמוד לגלוש מן ההתחלה", היות שמדובר בחוויית גלישה שונה לגמרי מכל מה שמוכר לו.

אותנו הרבה יותר מעניין האתגר הטכנולוגי שניצב בפני מפתחי הסקייטבורד המרחף, והוא ממש לא פשוט: כדי לייצר שדה מגנטי שנדרש כדי להרחיק עצם למרחק של 3-7.5 ס"מ מן המסלול צריך לקרר את המגנטים שבתוכו באמצעות חנקן נוזלי לטמפרטורה של מינוס 197 מעלות, ולצורך זה נדרשת אגירה של הרבה מאד אנרגיה בתוך גוף קטן וקל, לא משהו שנראה ריאלי בשלב זה.

אגב, למען ההגינות חשוב להדגיש שבתחום הזה לקסוס לא לגמרי חידשה: חברת ההזנק האמריקנית Arx Pax כבר בנתה סקייטבורד די דומה לאחר שגייסה יותר מחצי מיליון דולר בשנה שעברה באמצעות קמפיין גיוס המונים.

אנשי לקסוס גם מודים שאי אפשר לשים תג מחיר על הצעצוע הזה (מפני שהוא דמיוני) וגם אין מה לעצור את הנשימה – אנחנו לא צפויים לראות כלים כאלה מרחפים סביבנו בעתיד הקרוב. זאת גם מפני שהמסלול חייב להיות מרוצף במגנטים, וגם מפני שפעולת הסקייט, במצבו הנוכחי, מתאפשרת רק למשך עשר דקות עד רבע שעה, בטרם נדרשת הוספת חנקן נוזלי מקורר נוסף.

לא מיותר להזכיר שתעשיית הרכב כבר משתמשת במגנטים ביישומים שונים – הנפוץ מכולם הוא ה"MagneRide" שפיתחה חברת דלפי אשר שולט בקשיחות בולמי הזעזועים. בדרך זאת נשלטת רמת שיכוך המהמורות בבולמים שמותקנים זה מכבר במכוניות מתוצרת ג'נרל מוטורס, אאודי, ריינג'-רובר, אקורה (הונדה) פרארי ועוד.

שאלת מיליון הדולר היא האם העבודה היישומית של EVICO ולקסוס תסתכם לעד בתעלול היחצ"נות החביב ובסדרת סרטוני הוידאו הויראליים שהופקו במסגרתו, או שיהיו לה גם השלכות נוספות בדמות פתרונות טכנולוגיים לתחבורה אישית.

עוד על תהליך הפיתוח של הרחפן המגנטי בוידאו הבא שצילמו אנשי לקסוס:

The post העתיד כבר כאן: לקסוס חושפת סקייטבורד שלא צריך גלגלים appeared first on TheCar.

מאז המצאת הרכב והמטוס פחות או יותר באותו הזמן בראשית המאה ה-20, עשרות אם לא מאות מהנדסים, הוגים, ממציאים או סתם חולמים עשו מאמצים לפתח כלי תחבורה אישי שיכול לנוע על הכבישים וגם לעופף בשמיים.

על רקע מאה של התחדשות גדולה ואין סוף פריצות דרך טכנולוגיות חסרות תקדים, זה נראה טבעי ורק עניין של זמן עד שההמצאה שתחבר בין מטוס למכונית תופיע ותשנה את עולם התחבורה האישית.

"שילוב בין מטוס למכונית זה השלב הבא. אתם יכולים לחייך, אבל בקרוב זה יגיע", הצהיר בביטחון בשנת 1940 הנרי פורד, מי שהמציא את כלי הרכב הראשון בייצור סדרתי והפך את המכונית מצעצוע לעשירים לכלי תחבורה ששינה את פני העולם.
שנות ה-40 עברו חלפו להן ובשנות ה-50 חלמו על מכוניות מעופפות לכל דורש בסרטי מדע בדיוני רבים, אך חזון עתיד עולם הרכב לא הגיע לכדי מימוש וכך היה גם בשנות ה-60, ה-70 וחלק ניכר משנות ה-80.
רבים כבר החלו להתייאש ולהבין שהחזון כנראה רחוק מלהתממש, אבל אז, ב-3 ביולי 1985 -השבוע לפני 30 שנים, יצא לאקרנים הסרט הראשון בטרילוגיה הבלתי נשכחת "בחזרה לעתיד".

בסופו של הסרט יש סצינה קצרה שאף אחד שגדל באייטיז לא ישכח במהלכה מצהיר ד"ר אמט בראון, שהזמין את מרטי מק'פלי וחברתו לנסיעה בדלוריאן שהסב למכונת זמן: "כבישים? מהמקום שאני בא ממנו (שנת 2015, בה מתרחש החלק העתידני של הטרילוגיה) לא צריכים כבישים!"

יתכן שאותו תאריך יעד ברור שניתן בשובר הקופות הביא כמה מהנדסים של בואינג, חברה שידועה כאחת שמבינה דבר או שניים בבניית כלים מעופפים, להשקיע במחצית השניה של שנות ה-80 כמה מיליוני דולרים טובים בפרויקט בשם Sky Commuter לפיתוח מכונית מעופפת אישית.

על פי התכנון, ה- Sky Commuter היה אמור להתרומם אל על בעזרת כוח עילוי מ-3 מדחפי פרופלור אנכיים בקדמת הכלי ואחוריו ולנוע על הכביש בעזרת כוח דחף ממנוע טורבינת הגז שבמצב טיסה גם מסובב את המדחפים.
על פי התכנון הכלי היה אמור לנוע במהירות של עד כ-140 קמ"ש (האם רק אנחנו מזהים קשר למהירות זהה של 88 מייל לשעה אליה הדלוריאן מ"בחזרה לעתיד" הייתה צריכה להגיע כדי לנוע בזמן?) ולטווח של כ-360 קמ"ש.

הפרויקט עבר את שלב שולחן השרטוט ו-3 אבות טיפוס בגודל מלא נבנו והציגו חזון מרהיב ומלא תקווה.

גורמים שונים שהיו מקורבים לפרויקט טענו בזמנו שהמיזם הגיע גם לשלב הניסויים המעשיים ושה-Sky Commuter הצליח להתרומם ולרחף באוויר.

עם זאת, משום מה, אין שום הוכחה – תיעוד, צילום או סרטון של ניסוי מעשי מוצלח שכזה וניתן להעריך שהדיווחים על אבות טיפוס שאיבדו יציבות וכושר עילוי בגובה של לא יותר מ-3 מטרים והתרסקו היו יותר קרובים למציאות.

בכל מקרה, אחרי ש-6 מיליון דולרים – לא מעט כסף במונחים של שנות ה-80 – התאדו לאוויר מבלי שהושגה פריצת דרך של ממש, הפרויקט נגנז וכל מה שנותר ממנו הוא אב-טיפוס בודד ששרד.

בשנת 2008 מישהו בבואינג החליט לעשות ניקוי במחסנים ולהפטר מהזיכרון לאותו כישלון ואב הטיפוס מצא את דרכו ל-eBay והחליף ידיים, ללא מנוע ושאר מערכות האחראיות על תנועה באוויר וביבשה, בעבור כ-110 אלף דולרים.

לאחרונה ה- Sky Commuterהחליף שוב ידיים לאחר שהוצע למרבה במחיר באירוע של בית המכירות בארט ג'קסון. המחיר אגב, ממש לא המריא והזוכה שילם בעבורו 71,500 דולרים.

מצד אחד ללא ספק מדובר בסכום לא ממש גבוה לפריט אספנים נדיר, אך מאידך יש לזכור של-Sky Commuter אין שום יכולת תזוזה ובוודאי לא טיסה וכיום בעבור סכום של כ- 250 אלף דולר אפשר לרכוש את ה"טרנזישן" שפותח על ידי חברה קטנה בשם טרפוג'יה ממסצ'וסטס שבארצות הברית, אשר על אף שהוא נראה הרבה פחות עתידני ופורץ דרך מה-Sky Commuter מהאייטיז באמת מציע יכולת לנוע על הכביש וגם לעופף בשמיים.

עוד חידושים והמצאות ב-TheCar:
פיתוח חדש: הרכב לא יניע אם אתם שיכורים
פיזיקה בשירות הבטיחות: המפוח שיציל אתכם מתאונה

The post המכונית המעופפת של בואינג נמכרה appeared first on TheCar.