ערב מירוץ הפורמולה 1 של ארה"ב מדורגת פרארי במקום שאליו היא רגילה: כמטחווי קשת מן המקום הראשון אבל בלי סיכוי של ממש להגיע לשם. חמישית מן העונה כבר מאחורינו ולאיטלקים יש סיבות להיות מרוצים, במיוחד בזכות סיום כפול על הפודיום באוסטרליה, מקום שני באליפות היצרניות, ומיקומים 3 ו-4 באליפות הנהגים עם שארל לקלר וקרלוס סיינז.

בגרנד פרי של מיאמי, בסופ"ש הקרוב, משולבים שני גווני כחול בצביעה האדומה של צמד ה-SF-24: 'אזורו לה פלאטה' – גוון כחול בהיר שמוכר כ"צבע המירוצים" הרשמי של ארגנטינה, ו'אזורו דינו', הכהה יותר, שלקוח מן המדים של נהגי הקבוצה באמצע שנות ה-70.

הקשר האמריקני של פרארי נוצר לפני 70 שנים, באפריל 1954, כאשר לואיג'י צ'ינטי היה ליבואן הרשמי של מותג הסוס הצוהל לארצות הברית של אמריקה. צ'ינטי היה נהג מירוצים שזכה שלוש פעמים ב'לה מאן', ומהר מאוד הוא הפך את מכוניות הכביש של פרארי לחפיץ שכל נהגי המרוצים האמריקנים, כוכבי קולנוע, אוליגרכים וסתם בחורים עשירים ופוזאיסטים פשוט חייבים שיהיה להם.

הסיפור שפרארי מספרת היום זה שבשני המירוצים האחרונים של עונת 1964, שנערכו בארה"ב ובמקסיקו, נצבעו המכוניות של פרארי בגווני כחול ולבן כמחווה לצבעי הדגל האמריקני. הסיפור האמיתי קשור בעיקר ל"פתיל הקצר" של אנזו פרארי, מייסד החברה, שבין שאר תכונותיו היה ידוע במזג החם והנוטה לכעס שלו (וגם בשנאת יהודים, אבל זה כבר סיפור אחר).

המכוניות של פרארי, כמו של אלפא-רומיאו וכל מותג איטלקי אחר שהתמודד בספורט מוטורי בינלאומי, נצבעו באופן מסורתי באדום, מפני שאדום הוא "צבע המרוצים" האיטלקי, ממש כפי שכחול – כבר מתחילת המאה הקודמת, הוא "צבע המרוצים" הצרפתי, כסוף או לבן הוא צבעם של הגרמנים ו"ירוק מרוצים בריטי" הוא צבעם של… נו, הבריטים. (אגב, גם למצרים יש צבע מרוצים רשמי ולא תנחשו מה הוא…).

בשני המרוצים האחרונים של עונת 1964 התרוצצו שתי ה-1512 של פרארי (גרסת ה- V12 של ה-158) על המסלולים כשהן לבושות במדים אמריקנים, וזאת לא בדיוק כמחווה לאמריקה אלא בעיקר כאצבע משולשת של פרארי לממשלת איטליה ובפרט לרשויות הספורט המוטורי האיטלקיות.

הסיבה: אנזו התעצבן על כך שלא קיבל מהן גיבוי מול ה-FIA – הפדרציה העולמית שמאסדרת את הספורט המוטורי, במאבקו להכיר בהומולוגציה של 250 GTO בסדרות מרוצים אחרות. אגב, אנשי ה-FIA צדקו בהחלטתם מפני שפרארי לא ייצרה מספיק מכוניות כאלה כדי לזכות בתקינה הזאת.

האגדה מספרת שהאיטלקים דווקא הצליחו לעבוד על משלחת הבוחנים של ה-FIA שביקרה אצלם במראנלו כדי לספור את מספר המכוניות הסדרתיות שיוצרו לצורך מכירה לציבור. בתוך כדי ספירה, כמיטב המסורת האיטלקית, הוזמנו הבוחנים לעצירת קפה, מפני שכידוע באיטליה, ובמיוחד בשעות סיאסטה, "העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו". אז בזמן שהבוחנים לגמו קפה איטלקי משובח יותר או פחות מיהרו חלק מעובדי המפעל לגלגל מצד אחד של המפעל אי אילו מכוניות שכבר נספרו אל צד אחר שלו, וכך הן נספרו פעם נוספת לאחר הקפה.

בין אם הסיפור נכון או לא – תלונות של קבוצות מתחרות כלפי פרארי זרמו אל ה-FIA לכל אורך העונה, ורשות הספורט המוטורי העליונה סרבה לאשר את הגרסה הסגורה של 250 LM לקטגוריה הכללית במרוצי GT והיא סווגה על ידם כאב טיפוס.

אנזו כהרגלו כעס, ולאות מחאה הריץ את המכוניות שלו במסגרת קבוצת המרוצים של הזכיין האמריקני, צ'ינטי, שנקראה 'צוות מירוץ צפון אמריקה' (NART). מכוניות אלה התחרו לכאורה בשם ארה"ב ולכן נצבעו בצבע המירוצים האמריקני – כחול ולבן.

בסוף השבוע הקרוב, על המסלול במיאמי, נתלות תקוות וציפיות גבוהות מצמד ה- SF-24 וגם מלקלר וסיינז שינהגו בהן.

The post פרארי מאדום לכחול: 60 שנים לימים שבהם אנזו פרארי התעצבן על ה-FIA appeared first on TheCar.

אם תשאלו ילד בן חמש מה זאת "מכונית ספורט", או "איזו מכונית הוא רוצה שתהיה לו כשיגדל", סביר שללא היסוס הוא יאמר 'פרארי', אפילו אם מעולם לא פגש אחת במציאות או בתמונות. שם המותג האיטלקי הזה חזק ונחשק כל כך עד שסביר שכל ילד שמע אודותיו מבלי משים בשיחת מבוגרים כזאת או אחרת. המדהים באמת, אגב, הוא שמצב כזה התקיים כבר לפני שלושה וארבעה עשורים, הרבה לפני עידן המידע הנוכחי.

השנה יימלאו 70 שנים להקמת פרארי, וברחבי העולם כולו מתקיימים אירועים שונים לציון יום השנה. אחד המעניינים בהם, תערוכה ששמה Ferrari: Under the Skin, נערכת במוזיאון העיצוב של לונדון ומשכה אותי אליה כמו פרפר אל נר, שהרי הגשמת החלום של אנזו הייתה ברבות השנים למושא החלומות לא רק של מיליארדי אנשים, אלא גם לשלי.

עוד בדרך לשם לא יכולתי שלא להרהר בשאלות עמוקות שנוגעות לאהדה העצומה לה זוכה פרארי בעולם. מה עשה אותה  למותג כה נחשק? האם אלה המוצרים – מכוניות ספורטיביות מעוצבות בעיצובים אייקונים? זה ברור. עשרות שנים של הצלחות על מסלולי המרוצים? ללא ספק. "אנשים נכונים" שקנו את המכוניות? זה בוודאי הוסיף. אבל הסיפור המלא של פרארי מורכב ודאי מהרבה יותר רכיבים. אגב, כארגון, כחברה, מדובר בהישג מיוחד היות שאנזו פרארי, בשונה מיזמים אחרים בתעשיית הרכב, בכלל לא התכוון "לייצר את המכונית הטובה ביותר" או "לשנות את העולם" אלא פשוט למכור מכוניות כדי שיוכל להוסיף ולהתחרות על מסלולי המרוצים.

בתחום הזה, אגב, ההצלחה לא הייתה כה מרשימה והעולם לא הכיר את השם פרארי בזכות הישגיו על המסלול. הוא אמנם זכה למספר הצלחות כנהג של אלפא רומיאו, אבל מעולם לא התקרב להישגים של גדולי הנהגים בדורו כמו נובלארי, אסקארי ופאנג'יו. זה לא הפריע לו לשאוף להיות האיש המהיר ביותר על המסלול, ולצורך זה לפתח מכונית משלו.

בדיעבד קשה לקבוע אם ביצועים, או טכנולוגיה, הם המרכיב החשוב ביותר בהצלחה של פרארי או אולי בכלל העיצוב של המכוניות, אבל אי אפשר להמעיט בחשיבות של האסטטיקה שמוקרנת מהן. נושא זה היה אמנם פחות קריטי מבחינת אנזו בתחילת הדרך, אבל הפך למרכזי בהמשך, וההצלחה הגיעה בזכות מעצבי העל פנינפארינה, וגם ג'יוגארו, ברטונה, פיוראבנטי ועוד. במקביל, שמעם של מעצבי הרכב האיטלקים יצא למרחוק בזכות יצירות האמנות המוטורית שבראו עבור פרארי.

התערוכה הלונדונית מציגה למבקרים בה זווית ראיה מרתקת אודות ההתפתחות המקבילה בין פרארי כחברה ובין מה שעמד מאחורי הקלעים בעיצוב הדגמים, בעיצוב תעשייתי בכלל, ובהתקדמות הטכנולוגית לאורך השנים. לצורך כך בחרו אוצרי התערוכה למקד את התצוגה בתחנות ספציפיות בזמן.

שונאי מוזיאונים יכולים להירגע כבר כעת: לא מדובר בתערוכה שגרתית שגודשת אולמות בעשרות מכוניות זו לצד זו. למען האמת תוכלו בסך הכל לשטוף עיניים רק עם כ-20 דגמים שונים של פרארי, שנתרמו לטובת התערוכה מאוספים שונים. מה שחשוב יותר הוא שהליקוט נעשה במקצועיות כך שכל מכונית תספר סיפור היסטורי חשוב ותייצג תקופה ותפישה, ואילו החיבור של כולן יחד יוצר את הסיפור המלא של התפתחות גם מבחינה עיצובית וטכנולוגית ובעיקר כמותג וסמל. בין לבין מוצגים בתערוכה מסמכים רבים, אבות טיפוס, ומכלולים שנשלחו ללונדון ממוזיאון פרארי במראנלו, איטליה.

את המבקרים מקדמת בכניסה רפליקה של 125S, שהייתה המכונית הראשונה שפרארי בנה תחת שמו. לצידה מוצג מנוע ה-V12 בנפח 1.5 ליטר בלבד שייצר הספק של 115 כ"ס אבל הספיק בשעתו כדי לעלות את פרארי על מסלול ההצלחה, ולהניע את המסע של אנזו לתהילה.

זהירות ספויילר: המנוע הזה מספק פחות סוסים מכפי שמספקים כיום מנועי מכוניות משפחתיות ממוצעות, אבל מה שהרבה יותר חשוב זה שהוא היה חדשני לתקופתו והוא מייצג גם את הזינוק הטכנולוגי שחל בינו לבין פצצת הטכנולוגיה שמוצגת בקצה האחר של התערוכה: המנוע ההיברידי של 'לה-פרארי'.

מרשימים לא פחות השרטוטים המקוריים של המכונית והמנוע, וזאת עדות לימים שבהם מכוניות לא רק שנבנו אלא גם תוכננו ביד ולא באמצעות רובוטים או מחשבים.

המחשה מדהימה נוספת לאופן שבו תכננו מכוניות באותן שנים מוצגת באולם סמוך בדמות דגם עץ של פרארי 356P. במבט ראשון נדמה שמדובר בדגם שנבנה על ידי אדם מוכשר עם יותר מידי זמן פנוי שלא יכול להרשות לעצמו לקנות פרארי. אלא שזהו דגם שנבנה בסדנה של פנינפארינה כחלק מתהליך העיצוב של המכונית, ועל שלד העץ ריקעו מגליונות פלדה את חלקי הגוף לשבלונה של אב הטיפוס. השלב הזה בתהליך היצירה מיוצג על ידי מרכב של 250LM שתלוי ממעל ועליו סימני ריקוע.

רק שנים לאחר מכן עברה תעשיית הרכב להשתמש בחימר לצורך פיסול העיצוב הראשוני, ועל רובוטים או מדפסות תלת מימד איש עדיין לא יכול היה לחלום. ממילא, גם אם היו אמצעים כאלה בשעתו ייתכן שהם היו נתפשים כמנוגדים לגישה לפיה מכונית היא יצירת אמנות שנוצרת תחת יד אמן, ולא מוצר תעשייתי.

נוסף להצצה המרתקת אל תהליכי ההתפתחות הטכנולוגיים אפשר לחזות בדגמים ובעיצובים אייקוניים ובכאלה שעשו את פרארי, עוד בשנות השישים של המאה הקודמת, לסמל תרבות. מיותר להזכיר שידוענים רבים – החל מכוכבי קולנוע וזמרים מפורסמים ועד לשליטי מדינות (בהם, למשל, השאה של איראן) – רכשו ונהגו במכוניות מתוצרת פרארי. בתערוכה מוצג קומץ מהן, החל ב-250GT קבריולה משנת 1957 ועד ל-F40 אדומה עם הכנף האחורית המתריסה והבלתי נשכחת.

כמה מן המכוניות יחידות במינן, בהן '166MM בי קולור' משנת 1950 שעוצבה בסדנת טורינג, ו'טסטהרוסה ספיידר' שיוצרה באופן מיוחד ובלעדי עבור איל התעשייה ומבעלי פיאט – גי'אני אניילי. מכונית זאת ספציפית נמכרה לפני מספר שנים בסכום אסטרונומי והיא מזכירה גם שאנשי פרארי שמחו בעבר, וישמחו גם בעתיד, להגשים את החלומות של מי שהפרוטה או הביטקויין נמצאים בחשבון הבנק שלהם עם יצירות חד-פעמיות ובלתי נשכחות.

היסטוריית המרוצים המפוארת של פרארי מיוצגת על ידי פרארי 500 משנת 1952, שמאחורי ההגה שלה זכה אלברטו אסקארי בשישה מרוצי גרנד פרי, 250 SWB GT של סר סטרילנג מוס האגדי, וגם דגמי ומנועי פורמולה 1 משנות האלפיים. אגב, מיצג מעניין שקשור לספורט מוטורי מתאר את ההתפתחות של קסדות עם סדרת קסדות שבהן נעשה שימוש החל משנות החמישים של המאה הקודמת. הראשונות בסדרה נראות קצת כמו קסדה של פועל בניין, והאחרונות הן  קסדות-על שבנויות מסיבי פחמן, מותאמות לנהג באופן אישי, ומוחלפות לאחר כל מרוץ.

אולי לא כדאי לטוס חמש שעות עד ללונדון רק כדי להגיע לתערוכה הספציפית הזאת, שהרי המוזיאון במראנלו קרוב יותר. אבל למי שמגיע ללונדון לפני ה-15 באפריל השנה מאד מומלץ לפנות זמן בין פיינטים של בירה, כדורגל אנגלי ושופינג ברחוב אוקספורד, ולהציץ אל מתחת לעור של פרארי.

כך מגיעים

תחנת הרכבת התחתית הקרובה ביותר למוזיאון היא High Street Kensington אליה ניתן להגיע ב-Circle Line (הקו הצהוב) או ב-District Line (הקו הירוק). המוזיאות נמצא במרחק של כ-10 דקות הליכה מתחנת הרכבת.

כתובת
The Design Museum
224-238 Kensington High St, London W8 6AG

שעות פתיחה:
המוזיאון פתוח בכל יום בין השעות 10:00 ל-18:00. מועד הכניסה המאוחר ביותר הוא 17:00

מחירים:
מבוגר –  18 פאונד
ילד עד גיל 15 – 9 פאונד
ילדים מתחת לגיל 6 – חינם
כרטיס משפחתי (2 מבוגרים +3 ילדים) – 41 פאונד
ערכת מולטימדיה – 3 פאונד לאדם

פרטים נוספים באתר התערוכה

צילומים: אופיר דואק, יח"צ

The post 70 שנות קסם: התערוכה שנכנסת לפרארי מתחת לעור appeared first on TheCar.

זה נשמע אמנם כמו סרט של האחים כהן או מתיחת הכנה ל-1 באפריל, אבל זה אמיתי לגמרי: חוקרי משטרה באיטליה כינסו אתמול (ג') מסיבת עיתונאים באי האיטלקי סרדיניה, ובה דיווחו על מזימה לחטוף למטרת כופר את שרידי גופתו של אנזו פרארי – האיש והאגדה אשר הפך את סמל הסוס של המותג לאחד המפורסמים ביותר בעולם.

החוקרים לא מסרו יותר מידי פרטים, כאלה ודאי יפורסמו בימים הקרובים בעיתונות האיטלקית והעולמית. אבל הרעיון הכללי של כנופיה, שנעצרה השבוע באי הים תיכוני שממערב לאיטליה, היה להגיע בדרך כלשהי אל הקבר המשפחתי של פרארי שבבית העלמין סן קטלדו שבעיר מודנה, לא הרחק ממשרדיה של אחת מיצרניות הרכב המפורסמות בתבל, ולהוציא ממנו את שרידי גופת מייסד המותג.

המשטרה כן מסרה שהפושעים הכינו תוכניות מפורטות לגניבת הארון, הסתרתו, ולאחר מכן יצירת קשר עם המשפחה או עם חברת פרארי.

הכנופיה, שנעצרה בעיר הקטנה Nuoro שבמרכז-מזרח סרדיניה, מונה 34 אנשים אשר עסקו, כך לפי האשמות החוקרים, בסחר בנשק ובסמים.

לדברי המשטרה, כמה מחברי הכנופיה ביקרו מספר פעמים באחוזת הקבר במודנה, שבצפון איטליה, והם התכוונו להשתמש "במסוקים ובמצנחים" (כך מדווחים מספר כלי תקשורת) כדי להגיע למטרתם ולהיעלם ממנה לאחר מכן מבלי להיתפס.

לו היה הפשע הזה מבוצע הוא ודאי היה נחשב לאחד הפשעים המוזרים, ודאי המקאבריים ביותר, בהיסטוריה האיטלקית, אבל הוא לא היה לגמרי יוצא דופן.

בשנת 1978 שדדו שני גנבי קברים – אחד בעל אזרחות פולנית והאחר בולגרית, את שרידי גופתו של צ'רלי צ'פלין, ואם הכנופיה הסרדינאית הייתה זקוקה להשראה נוספת היא יכולה הייתה למצוא אותה במקרה שהתרחש באיטליה בשנת 1993 כאשר הוצאה מקברה ונגנבה גופת בנו בן ה-3 של שחקן הכדורגל האיטלקי סלבטורה באני.

אנזו פרארי, אשר נפטר לפני 29 שנים, היה ידוע בכינוי "המפקד" ('Il Commendatore'), או "הדרקון" – ולא בגלל שהיה עדין מידי עם אנשיו, וכמעט עד יום מותו, בגיל 90, הוא ניהל ביד רמה את החברה שהקים.

The post סרט מקאברי: כנופיה תכננה לחטוף את גופת פרארי appeared first on TheCar.