הסיטואציה הזאת בדיוק עמדה לעלות לי.ש, לקוח של חברת הליסינג 'שלמה כאל' ושל חברת הביטוח '9 מיליון', קרוב לעשרת אלפים ש"ח לאחר שמכוניתו ניזוקה לחלוטין בתאונה, וחברת הביטוח שלו אמורה הייתה לשלם פיצוי לחברת הליסינג.

י.ש. דיווח על התאונה לחברת הביטוח וציפה שזו תסדר את כל העניינים מול חברת הליסינג – שהרי זאת אחת הסיבות שבגללה הוא שילם את פרמיות ביטוח הרכוש של המכונית.

אלא שבחברת '9 מיליון' סרבו לשלם לחברת הליסינג את מרכיב המע"מ, שעמד על 9,964 שקלים, וי.ש. נאלץ לפנות אל בית המשפט לתביעות קטנות בתביעה כנגד שתי החברות, שבה דרש שהן תסתדרנה ביניהן מבלי שהוא ייצא ניזוק.

בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות קבע השופט כי: "משניזוק הרכב והוכרז כ"אובדן מוחלט", מוטלת חובה על חברת הביטוח לשלם לחוכר, בעל הפוליסה, את כספי הביטוח בהתאם לשוויו של הרכב באותו מועד.
שווי זה כולל את מרכיב המע"מ, בהיות החוכר אדם פרטי שאינו רשאי לקזז את מס התשומות הכלול בחשבונית שהוצאה לו על ידי חברת הליסינג. משמע כי על חברת הביטוח לשלם לחוכר (באמצעות העברה ישירה לחברת הליסינג) את מלוא כספי הביטוח והיא אינה רשאית להפחית מהם את סכום המע"מ".

אלא שחברת הביטוח ערערה על הפסיקה הזאת לבית המשפט המחוזי, ושם טענה שסכום המע"מ ממילא מקוזז על-ידי חברת הליסינג ומשולם לשלטונות המס, ולכן היא אמורה להיות אדישה לגביו.

הבעיה היא שבפועל הדברים לא כל כך פשוטים: עסקת הליסינג קובעת בין השאר שבמקרה של תאונת "אובדן גמור" או גניבה של הרכב נדרש החוכר לפצות את חברת הליסינג כאילו שהעסקה הסתיימה עם תום תקופת החכירה, ולפצות אותה על אובדן הרווחים שלה.

היות שבעל הרכב לא יכול להחזיר את המכונית עצמה הוא נדרש לשלם את כל הסכומים שהיו מתקבלים ממנו עד תום ההסכם – אלא שרוב החוכרים בכלל לא מתייחסים לסעיף הזה מפני שהם סבורים שהביטוח מכסה את כל הנזקים שעלולים להיגרם להם בעת תאונה.
במקרה הזה, למשל, דרשה חברת 'שלמה כאל' מן המבוטח את כל הסכומים שלטענתה מגיעים לה, בתוספת מע"מ.

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בפני השופט ד"ר שמואל בורנשטין, הוצג חוזה החכירה שבו הוסכם שבמקרה של אבדן מוחלט רואים את החוכר כאילו הקדים את מימוש האופציה לרכישת הרכב בתום הסכם החכירה.

חברת הביטוח טענה שלפי חוק חוזה הביטוח "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזוק", והתשלום שהיא שילמה הוא בדיוק זה: פיצוי בגין הנזק ולא פיצוי בגין סעיף מסעיפי החוזה שבין הצדדים.

תשלום בגין נזק שנגרם בגלל "מימוש כפוי של נכס עקב מעשה נזיקי" לא מהווה, לטענתה, עסקה חייבת לפי חוק מע"מ.
"הטענה כי כספי הביטוח מהווים חלק מהתמורה שמשלם החוכר לחברת הליסינג, אינה אלא ניסיון לכפות פרשנות מאולצת שאינה תואמת את המציאות", טענו נציגי 9 מיליון, והוסיפו ש"עם אובדן הרכב הגיע החוזה לסיומו, חברת הליסינג אינה יכולה עוד לספק שירותי החכרה, ולא נותר עוד אלא לפצות את חברת הליסינג על נזקיה… רשות המסים אישרה כי אם הנזק היה נגרם בשעה שהרכב היה עומד בחצרי חברת הליסינג, התשלום לא היה חייב במע"מ, ומאחר שבמועד האירוע היה הרכב בבעלות חברת הליסינג אין כל הגיון כלכלי בחיוב במע"מ אך ורק בשל כך שהשם הרשום בפוליסה הינו שמו של החוכר".

חברת הליסינג טענה מנגד כי מהסכם החכירה עולה שעקב אירוע ביטוחי מסוג אובדן מוחלט הופך הסכם החכירה ל"הסכם מכר" לכל דבר ועניין.
המבוטח הוא החוכר (ולא חברת הליסינג), והמערכת החוזית הביטוחית מתקיימת בינו – אדם פרטי שאינו פטור מתשלום מע"מ, לבין חברת הביטוח, ובכך נבדל מקרה זה ממקרה שבו חברת הליסינג הייתה מתקשרת בעצמה עם חברת הביטוח.
"מחיר הרכב מורכב הן מתשלום דמי חכירה חודשיים והן מתשלום מימוש האופציה, וכל ניסיון להבחין בין תשלומים אלה הוא מלאכותי…
בניגוד לחברת הביטוח שעושה דין לעצמה ומותירה את סכום המע"מ בידה ובכך מתעשרת על חשבון החוכר, חברת הליסינג שמחייבת את החוכר במע"מ, מעבירה את סכום המע"מ לרשויות המס ולא נוצר לה כל רווח"- טענה שלמה כאל.

עמדת רשות המיסים

במסגרת הדיון התבקשה רשות המיסים לחוות דעה במחלוקות, וזו תמכה בעמדת חברת הליסינג: "התמורה המשולמת לחברת הליסינג במקרה של אירוע ביטוחי כוללת את מרכיב הרווח שהיא צפתה לקבל בעסקה", נטען בחוות הדעת, "לפיכך אין מדובר בפיצוי אלא בתמורה מוסכמת על בסיס ההסכם.

ההסדר שנקבע בהסכם החכירה אינו שונה ממצב שבו התמורה הייתה משולמת מראש, כולל המע"מ, ובלא השבה גם במקרה שהרכב נגנב או ניזוק, שאזי ברור שאין מדובר בפיצוי נזיקי. העובדה שחברת הביטוח מעבירה ישירות את התמורה לחברת הליסינג אינה משנה ממהותה של העסקה. מדובר רק באמצעי טכני יעיל של תשלום. הדבר אינו שונה ממצב שבו… החוכר משלם לחברת הליסינג את מלוא התמורה, תובע את חברת הביטוח ומקבל את שווי הרכב לפי מחירון הרכב, הכולל מע"מ… אין המקרה שלפנינו דומה למקרה שבו נגרם נזק לרכב העומד במגרשי חברת הליסינג, שכן במקרה זה לא נערכה כל עסקה ולא סוכמה כל תמורה".

בפסק דינו קבע השופט ד"ר שמואל בורנשטין: "סבור אני, כי אם אין לשלול את האפשרות שגם במקרה שבו כלי הרכב היה ניזוק בעת שהוא מצוי במגרש חברת הליסינג – ואיני מכריע בעניין זה – יתכן שהיה מקום להוסיף מרכיב של מע"מ לכספי הביטוח המשולמים מכוח חוזה הביטוח, על אחת כמה וכמה שזו התוצאה הנכונה כאשר מדובר בתשלום המשולם מכוח חוזה החכירה.

במקרה זה מתקיימים בתשלום יסודות מסחריים מובהקים; תחילתו בעסקה בין חברת הליסינג והחוכר בה נדרש החוכר לשלם את יתרת דמי השכירות ומחיר המימוש של האופציה במקרה שבו הוא אינו יכול להחזיר את הרכב; המשכו בתנאים הקבועים בהסכם החכירה לפיהם, בין היתר, על החוכר לבטח את כלי הרכב "בעצמו ועל חשבונו" בחברת ביטוח ולרשום את חברת הליסינג כמוטב, לפצות את חברת הליסינג בשל כל נזק שייגרם מהפרת תנאי הביטוח ולשאת בהשתתפות העצמית. סופו בקביעה לפיה אם כספי הביטוח שיועברו לחברת הליסינג יעלו על הסכומים שהוא חייב לשלם לפי הסכם החכירה, תוחזר לו היתרה.

נכון שלחברת הליסינג יש אינטרס שלא להציג את התשלום המתקבל מחברת הביטוח כפיצוי אלא כתמורה ממכירת כלי הרכב, וזאת מסיבות חשבונאיות. אבל אין מדובר בעסקה מלאכותית. איני רואה פסול בכך שחברת הליסינג בוחרת בדרך חשבונאית עדיפה לה, ובמיוחד כאשר בסופו של יום אכן אין הבדל מבחינתה האם קיבלה את התמורה שהיא ציפתה לקבל בעת שערכה את עסקת הליסינג, מהחוכר ששילם את מלוא דמי החכירה ואת מחיר המימוש של הרכב, או שהיא קיבלה את אותה תמורה מחברת הביטוח בעקבות האירוע.

יש גם לתת את הדעת לתוצאה העולה מקבלת עמדת חברת הביטוח, לעומת זו הנובעת מקבלת עמדת חברת הליסינג ורשות המסים. קבלת עמדת חברת הביטוח תביא לכך כי במקום שציבור המבוטחים, בעלי הרכב, הוא שיישא בנטל מס זה (בהנחה שחברת הביטוח תגלגל אותו למבוטחיה בדרך של הגדלת הפרמיה), יישא בו הציבור בכללותו. איני סבור כי זו התוצאה הראויה…
צדק בית משפט קמא עת קבע שהמדובר בתשלום שמשלמת חברת הביטוח לחוכר, בעל הפוליסה, על פי חוזה הביטוח… משניזוק הרכב והוכרז כ"אובדן מוחלט" מוטלת חובה על חברת הביטוח לשלם לחוכר, בעל הפוליסה, את כספי הביטוח בהתאם לשוויו של הרכב באותו מועד. שווי זה כולל את מרכיב המע"מ, בהיות החוכר אדם פרטי שאינו רשאי לקזז את מס התשומות הכלול בחשבונית שהוצאה לו על ידי חברת הליסינג. משמע כי על חברת הביטוח לשלם לחוכר (באמצעות העברה ישירה לחברת הליסינג) את מלוא כספי הביטוח והיא אינה רשאית להפחית מהם את סכום המע"מ".

השופט בורנשטין דחה את הערעור של תשעה מיליון וחייב אותה בתשלום 20 אלף ש"ח הוצאות משפט לחברת שלמה כאל, וסכום דומה לרשות המיסים.
רת"ק 4832-12-12

The post בית המשפט קבע: חברת הביטוח חייבת לשלם מע"מ appeared first on TheCar.

חברת שירביט, אשר ביטחה את הסוזוקי ג'ימני של ע.ד, דחתה את תביעתו לפיצויים בטענה לרשלנות מצידו, אבל שופטת בית משפט השלום בחיפה, תמי לוי יטח, קבעה דווקא שמדובר בתאונה שצריכה להיות מכוסה על-ידי הביטוח.

ע.ד, אשר לדבריו נהג לנסוע באופן קבוע בתוך מעבר המים המלא שבין המושבים בית יהושוע לשדה יעקב, גילה למגינת ליבו שלא לעולם חוסן. באחת ההזדמנויות עלה כנראה מפלס המים לגובה רב מן הרגיל, ומנוע הג'ימני כפול ההנעה שלו "שתה" מים, נחנק, ומת (כאשר נכנסים מים למנוע נגרמת "נעילה הידרוסטטית" של הבוכנות בתוך הצילינדרים והמנוע נהרס). אם לא די בכך, הרכב אף נסחף כעשרה מטרים בתוך המים הגועשים.

בניסיון להציל את יקירו פנה ע.ד. לעזרת חקלאים מן הסביבה, אשר חילצו אותו בסיוע שני טרקטורים, אבל הנזק כבר נגרם ולג'ימני האומלל נקבעו 66 אחוזי נכות, דהיינו אובדן מוחלט ("טוטאל לוס").

ע.ד. פנה אל המבטחת שלו, חברת שירביט, ונציגה הורה לו למסור לידיו את מפתחות הרכב ואת הרישיון שלו, בעוד שג'ימני ז"ל הועבר אל מגרש הפירוק ואבריו הושתלו בחולים אחרים.

בנקודה זו חלה תפנית מפתיעה בעלילה: אנשי שירביט הודיעו לע.ד. שהחברה לא מתכוונת לפצות אותו (למרות שהרכב כאמור נמסר למגרש פירוק ופורק), מפני שלדעתם עצם הכניסה שלו למעבר המים, שכתוצאה ממנה נגרמו הנזקים לרכב – מהווה התרשלות חמורה.

במכתב שנשלח לע.ד. טענה שירביט ש"הנסיעה ברכב לתוך מעבר המים הייתה ביודעין ומבלי לנקוט באמצעי זהירות סבירים. התנהגות זו הינה פזיזות ומהווה סטייה מסטנדרט הזהירות הראויה ועולה כדי רשלנות רבתי".
טענה אחרת של שירביט הייתה שבמקרה זה מדובר ב"נזק שנגרם עקב מעשה מכוון", ובנוסף לכך התובע גם לא פעל כדי להקטין את נזקיו. בסוף המכתב נכתב שע.ד. רשאי לפנות למגרש הפירוק כדי לאסוף את שרידי רכושו, וכי מוחזרים לו מפתחות הרכב והרישיון שלו.

בצר לו נאלץ ע.ד. לפנות לסיוע של בית המשפט, ושם טען שמדובר ב"מקרה ביטוח" קלאסי, כזה שמוגדר בפוליסה כ"תאונה מכל סוג שהוא". לדבריו, טענת ההתרשלות שנטענת נגדו יכולה הייתה להתקיים רק במקרה שבו נזק נגרם במתכוון ע"י המבוטח, דבר שלא קרה כלל וכלל במקרה שלו.
ע.ד. הזכיר לאנשי שירביט שאפילו חוקר מטעמה קבע בדו"ח שלו שנסיבות האירוע והתנהגות התובע לאחריו מצביעות על כך שלא מדובר בנזק מכוון וזדוני.

"אין נפקות לשאלה", כתב בא כוחו של ע.ד. בכתב התביעה, "האם חציית מעבר המים ברכב התובע, שהינו בעל הנעה כפולה, הינה סבירה או לא, שכן הכיסוי הביטוחי נועד גם לכיסוי מקרים בהם אירע האירוע בשל רשלנות המבוטח… הנתבעת לא הוכיחה כי התובע היה אדיש ו/או חסר אכפתיות לתוצאות מעשיו והתנהלות זו נלמדת הן מהתנהגותו עובר לתאונה והן לאחריה"- נאמר בכתב התביעה.

ע.ד. הזכיר בתביעתו את העובדה שהמבטחת שלחה את ג'ימני למגרש הפירוק, וברור שלאחריו אי אפשר להשיב את המצב לקדמותו ולדחות את התביעה.

ע.ד. תבע משרביט סכום כולל של כ-53,000 ש"ח, מהם כ-46,500 ש"ח ערך המכונית עצמה.

נציגי שירביט טענו טיעון ציורי מאד לפיו "לא סביר לדרוש מהמבטחת לקחת בחשבון סיכונים בהם המבוטח ישתמש ברכבו כסירה בנחל שבו ישנה זרימה חריגה".

לעניין מגרש הפירוק טען נציג המבטחת שהיא לא קיבלה כל תשלום מן המגרש ולכן הפנתה לשם את התובע לקבל את תמורת חלקי הרכב.

השופטת תמי לוי יטח לא קיבלה את טיעוניה של שירביט וקבעה שע.ד עמד בנטל ההוכחה של קרות מקרה הביטוח, וכי מדובר במה שמוגדר בפוליסה כ"תאונה מכל סוג שהוא".

"תאונה", קבעה לוי יטח, "הינה כל אירוע בלתי מתוכנן המוביל לתוצאה שאינה רצויה. ומכאן כי במקרה בו מתקיימת אי וודאות לקרות הנזק שאירע , ניתן לקבוע כי האירוע מהווה "תאונה"…
דו"ח החקירה מטעם הנתבעת אינו כוללת מסקנה ו/או ממצא כלשהו לפיו התובע ידע לכאורה בוודאות כי במידה וייכנס עם רכבו אל תוך מעבר המים הוא צפוי להיסחף ולגרום נזק לרכבו.
כל שנמצא בדו"ח הנ"ל, הינה טענה כללית לפיה התובע מיהר להיכנס למעבר המים בטרם בדק את גדותיו באופן קפדני, לא נקט בזהירות המרבית המצופה ממנו ובפרט בהיותו מחלץ ביחידת חילוץ, לא עצר את הרכב וירד ממנו על מנת לבדוק את מפלס המים, ולא היה ערני מספיק בעת חציית מעבר המים…
אם נאמץ את גישתה של הנתבעת… נדרש באותה מידה לאמץ טענה זו גם כאשר נהג רכב נכנס לצומת במופע אור אדום ברמזור, או נוהג תוך ביצוע עבירת תנועה אחרת ורכבו נפגע. לדידי אין לקבל גישה זו העומדת בניגוד לעקרונות הכיסוי הביטוחי המקיף לכלי הרכב כפי שנקבע בפוליסה התקנית והיא שאין להטיל על נהג הרכב סטנדרט ו/או חובת זהירות נדרשת במסגרת נהיגתו את הרכב כתנאי לתחולתו של הכיסוי הביטוחי. הכיסוי הביטוחי אמור לחול גם במקרה של נהג אשר נהג ברשלנות ו/או בפזיזות ואין בהתנהלות זו כדי לשלול את הגדרת האירוע כאירוע תאונה".

לא מצאתי כל ראייה לכך שמעשיו של התובע לפני ואחרי האירוע, מלמדים על תכנון ו/או רקימת מזימה לגרימת נזק מכוון לרכב התובע. התנהלות התובע מלמדת על כך שהוא עשה דווקא כל מאמץ לחילוץ רכבו ללא פגע, לרבות באמצעות טרקטורים, תוך שהוא ממהר לבצע את החילוץ בסמוך לאחר קרותו ואינו מותיר את הרכב עד לטביעתו המלאה…
כמו כן, נוכח העבר הביטוחי של רכב התובע מצבו התחזוקתי קודם לתאונה והביקוש של הרכב בשוק, אין כל הגיון ו/או אינטרס מצד התובע לביצוע מעשה זדון מכוון לגרימת נזק לרכב".

קביעה חשובה של השופטת לוי יטח – לגבי חברת שירביט – היא שהחברה לא נהגה בתום לב כאשר טענה לרשלנות מצד המבוטח, בניגוד לדו"ח חוקר מטעמה, ובכך שהפנתה את התובע למגרש הפירוק.

"כלום יעלה על הדעת כי הנתבעת תאפשר את פירוקו של הרכב ותקבל לידיה את רישיון הרכב והמפתחות, שעה שלטענתה אין המבוטח זכאי לתגמולי הביטוח?", אומרת-שואלת השופטת.
"כלל התנהלות הנתבעת כפי שפורטה לעיל, אינה מלמדת על התנהלות שבתום לב, נוכח קיומה לכאורה של מחלוקת עם המבוטח. התנהלות זו אילצה את התובע, ללא כל הצדקה ממשית, לרכוש רכב חלופי על חשבונו (לאחר שרכבו פורק על דעת הנתבעת עצמה)…. כמו כן, התנהלות הנתבעת אילצה את התובע לנהל הליך משפטי ממושך כנגדה לשם קבלת תגמולי הביטוח, על כל המשמעויות הכספיות והטרחה הרבה הנובעת מכך".

בסופו של יום פסקה השופטת ששירביט תפצה את ע.ד. במלוא שווי הרכב, וכן בתשלום ריבית מיוחדת בסך 10% לשנה בשל התנהלותה, וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ועדים בסך של 12 אלף ש"ח.

תא"מ 42798-05-15

The post רשלנות של נהג לא פוטרת מתשלום פיצויים appeared first on TheCar.

מדובר בתביעה שהגיש מבוטח של חברת הביטוח הראל בעקבות נזקי ברד שספגה מכוניתו מתוצרת דייהו משנת הדגם 2001.

המכונית נפגעה מברד כבד שירד בנובמבר 2014, ושמאי מטעם חברת הראל קבע שעלות התיקון שלו עומדת על 6,348 שקלים, ולכן יש לתקן את הרכב.

אלא שהמבוטח, שלא הסכים עם חוות הדעת הזו, פנה לשמאי מטעמו אשר קבע שמאחר שמחיר המחירון של המכונית עמד על 9,000 שקל, והנזק שנגרם לרכב, לפי חוות דעתו, גבוה מזה שקבע השמאי של חברת הביטוח (ועומד על 6,466 שקל) – הרי שמדובר בנזק שמגיע כמעט ל-72% מערך הרכב ולכן יש להכריז עליו כעל "אובדן גמור" ולפצות את המבוטח בסכום של 9,000 שקל.

בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות טען המבוטח שהראל לא פעלה בהתאם לפוליסה בכך שלא העבירה לידיו את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

נציג הראל טען, בין היתר, שהמבוטח לא פעל כנדרש בפוליסה, שם הוא נדרש להקטין את נזקיו על-ידי תיקון המכונית – ולכן לא היה מקום להעביר אליו סכום כלשהו.
בדיון בבית המשפט התייחסה הרשמת הבכירה יונת הברפלד אברהם להבדלים בין חוות הדעת של שני השמאים לגבי שווי הרכב.

בעוד שהשמאי מטעם המבוטח הפחית ממחיר המחירון 3,000 שקל בגלל צבע דהוי ומשופשף, השמאי מטעם הראל הפחית בגין סעיף זה רק 1,500 שקל, ואף הוסיף למחירו תוספת שווי בגלל קילומטרז' נמוך ומספר בעלויות נמוך (המכונית הינה "יד שנייה"), וזאת בהתאם למחירון לוי יצחק.

לפי חישובי השמאי מטעם הראל מגיע ערך הנזק שנגרם לרכב אל מתחת ל-55% ממחיר המחירון של המכונית ולכן אין להכריז עליה כעל "אובדן גמור", ואילו לפי השמאות של השמאי מטעם המבוטח עולה שיעור הנזק על 55% ולכן הוא בחזקת "אובדן גמור".

הרשמת הבכירה קיבלה את חוות הדעת של שמאי חברת הביטוח בכל הנוגע למשתנים מספר הבעלויות הקודמות והקילומטרז' שעבר, בהתאם למחירון לוי יצחק.
"מחירון זה", קובעת הרשמת הבכירה, "מלווה ומנחה את חברות הביטוח ואת המבוטחים. הוא אמנם אינו מחייב אולם לא השתכנעתי מדברי השמאי מטעם התובע מדוע יש להתעלם מהמחירון ולא להתייחס לנתונים אלה. לאור זאת לעניין התוספות עבור מספר הקילומטרים ועבור יד שנייה יש לקבל את חוות דעתו של (השמאי מטעם הראל)".

אשר להשפעת הצבע הדהוי והמשופשף על ערך המכונית קיבלה הרשמת את חוות דעתו של השמאי מטעם המבוטח, וזאת מפני שחברת הביטוח לא הביאה לבית המשפט את השמאי מטעמה כדי שייחקר על חוות דעתו בסעיף זה, וגם לא חקרה את השמאי מטעם המבוטח לגבי חוות דעתו בנושא.

התוצאה הסופית היא שהרשמת קבעה כי שווי הרכב הוא 10,339 שקל ומשמעות הדבר שהנזק שנגרם לו עומד על 61% ממחיר המחירון שלו – לכן יש להכריז עליו כעל "אובדן גמור".

הרשמת חייבה את הראל לשלם למבוטח את הסכום שתבע – 9,000 שקל, בתוספת 1,378 שקל עבור עלות השמאות, וכן לשלם לתובע הוצאות בסך 600 שקל עבור שכר הופעת השמאי בבית המשפט ואגרת המשפט.

ת"ק 37499-11-15

The post בזכות הצבע: חברת הראל חוייבה לפצות על טוטאל לוס appeared first on TheCar.

אחד הכוחות הכלכליים שמניעים את תופעת ה"אובדן להלכה" – מכירת שרידיהן של מכוניות שנפגעו בתאונה לסוחרי רכב מבלי להשבית אותן – נחשף לאחרונה בבית משפט השלום בבית שמש באולמו של השופט מוחמד חאג' יחיא.

חברת הביטוח מנורה נתבעה על-ידי בעלת רכב שמכוניתה נפגעה קשה על-ידי מכונית של מבוטח של החברה, לאחר שזו סרבה לשלם לה את מלוא הפיצוי בגין הנזק שנגרם לה.

הכלל הבסיסי בפיצוי ביטוחי הוא שגובה הפיצוי נועד לכסות את כל ההוצאות שנגרמות לנפגע שמבקש "להשיב את המצב לקדמותו", כלומר להימצא, בעיקר מבחינה כלכלית, באותה נקודה שבה נמצא לפני קרות התאונה.

במקרה זה פסק שמאי רכב שהנזק שנגרם למכוניתה של התובעת הוא כ-60% מערכה, מהם כ-55% נזק ישיר והשאר ירידת ערך בעקבות התאונה, ולכן חברת הביטוח דרשה מן הנפגעת למכור את שרידי המכונית לסוחר רכב ולקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון של המכונית.

אלא שהתובעת רצתה להמשיך להשתמש במכוניתה, ובמקום שסוחר הרכב יתקן את המכונית וימכור אותה, היא בחרה לשלוח בעצמה את המכונית לתיקון ולהמשיך להשתמש בה.

חברת הביטוח מנורה סרבה לשלם לתובעת את מלוא עלות התיקון, וחלקה גם על גובה עלות חוות הדעת של השמאי מטעם הנפגעת. הפער בין הצדדים עמד על כ-15,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

השופט חאג' יחיא, שבפניו התנהלה התביעה, פסק שלא קיים אף סעיף חוק שמחייב צד ג' שנפגע בתאונה (כלומר לא המבוטח של חברת הביטוח אלא מי שנפגע על-ידי מבוטח – ב.ב.) למכור את שרידי הרכב לסוחר.

לנוכח זאת חויבה חברת מנורה לשלם לתובעת סך של 15,432 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

הצדדים לא היו חלוקים לגבי ערך המכונית במועד הרלבנטי (39,136 שקל) וגם לא לגבי הנזק הישיר שנגרם לה בתאונה – 27,976 שקלים.

התובעת טענה שעל מנורה לפצותה בסכום של כ-38,000 ש"ח שבהם כלולים גם ירידת ערך בסך 7,631 ש"ח ושכר טרחת שמאי בסך 2,400 ש"ח.

חברת מנורה, מנגד, הסכימה לשלם רק 22,575 ש"ח, בהם שכר טרחת שמאי בגובה של 1,050 ש"ח.

לדברי התובעת, שמאי מטעמה של חברת הביטוח ערך למכונית שומה בסמוך למקום עבודתה של התובעת, ולא במוסך כפי שמחייב החוק, וכן שקביעת השמאי של חברת הביטוח לפיה עליה, התובעת, להקטין את נזקיה על-ידי מכירת הרכב לסוחר כלל אינה בתחום סמכותו.

לדברי התובעת היא בחרה לתקן את המכונית ולא למכור אותה בגלל מספר סיבות, בהן גם חוסר היכולת הכספית שלה לקנות מכונית אחרת, וכן שמכוניתה הייתה מוסבת להנעה באמצעות גז ולכן חסכונית במיוחד.

חברת הביטוח מנורה טענה מנגד שטענות התובעת והשמאי מטעמה לא מתיישבות עם הוראות הדין ועם ההנחיות של משרד התחבורה, וכי אין לקבל את הטענה לפיה לצורך בדיקת אחוזי תיקון הרכב יילקחו הפרמטרים של עלות התיקון בתוספת ירידת ערך. לטענת מנורה שמאי לא יכול להעריך מראש את אחוזי ירידת ערך הרכב, היות שזו משקפת את מצב הרכב בסיום התיקון.
מנורה טענה גם ששכר טרחת השמאי גדול פי שש משכרו של שמאי ממוצע, אשר עומד לטענתה על 440 ש"ח בלבד.

עוד טענה מנורה שמכיוון שהתובעת בחרה לתקן את המכונית במקום להשבית אותה בשל אי-כדאיות כלכלית של התיקון, היא הגדילה את הוצאותיה בכ-15,000 ש"ח, וכן שאין מחלוקת בין השמאים לגבי אי הכדאיות הכלכלית של תיקון הרכב. בנוסף, החברה טענה גם שחוות דעתו של השמאי התעלמה מן העבר התאונתי של המכונית, שאינו ידוע.

שכר ועונש

בפסק דינו קבע השופט חאג' יחיא ששכר הטרחה שגבה השמאי לא מוגזם, ושאם אמורה הייתה להיות קיימת מגבלה על גובה שכר הטרחה צריכה הייתה חברת הביטוח להודיע על כך מראש ולא בדיעבד.
"אין בידי לקבל טענת מנורה ששכ"ט השמאי המקובל הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", פסק השופט, "שכן סבורני כי שכר טרחה ממוצע של שמאי אינו דין, אופן חישובו אינו קבוע בדין ודומה כי מדובר בנתון אשר טעון הוכחה במשפט, ככל נתון עובדתי אחר במשפט".

השופט גם לא קיבל את הטענה העיקרית של חברת הביטוח, לפיה יש להתייחס לרכב הניזוק כאל רכב שיש למכור את שרידיו לסוחר. לדבריו, רכב באובדן גמור הוא רכב שגובה הנזק בו עומד על 60% ומעלה משוויו, בעוד שהנזק במקרה זה עמד על 55% ואין להוסיף לשיעור זה גם את ירידת הערך.

"מכאן", כתב השופט, "משהרכב אינו עונה להגדרת רכב באובדן גמור ומשלא יצא מכלל שימוש, דומה כי על הנתבעת לפצות את התובעת על מלוא הנזק שנגרם לרכבה עקב התאונה שאירעה באחריות המבוטח שלה…
אין להמעיט חלילה בחשיבות האינטרסים הכלכליים של חברת הביטוח אך מן הצד השני, אין להתעלם מזכויותיו של הניזוק (הצד השלישי) על קניינו, בכלל זה, זכות הבחירה החופשית, שיקוליו ומדוע בחר באפשרות זו או אחרת. לענייננו, לאחר שנתתי את דעתי לנימוקי התובעת מדוע ביקשה לתקן את רכבה, סבורני כי מדובר בנימוקים סבירים והגיוניים, אין מדובר בנימוקים זרים ושמטרתם התעשרות שלא כדין. ברי כי כל מקרה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו הייחודיות ועל הנסיבות להיבחן גם לפי מבחני הסבירות וההיגיון…

אי לכך, לעניין אומדן הנזק, משלא הונחה לפני בית המשפט תשתית סדורה שחולקת על שיעור השומה כפי שנקבעה בחוות הדעת מטעם התובעת, ביחס לכל רכיב ורכיב בחוות הדעת מטעמה, אין לי אלא לקבל את קביעת הנזק כפי שהובאה בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת".

תא"מ 28733-02-13

The post בית המשפט: חברת ביטוח לא יכולה לאלץ נפגע להשבית את מכוניתו appeared first on TheCar.

האם יש קשר בין המחיר שבו נרכשה מכונית לבין גובה הפיצוי שמגיע למבוטח עבור מכוניתו שנפגעה בתאונה?

מפסק דינה של הרשמת הבכירה רנה הירש, מבית משפט השלום ברמלה, עולה שלא.

פסק הדין ניתן בעקבות דרישת חברת הביטוח AIG שחברת הליסינג ש. שלמה רכב תגלה לה את מסמכי הרכישה של מכונית בבעלותה, לאחר שזו ספגה אובדן מוחלט בתאונה עם מכונית שבוטחה על ידי AIG.

חברת הביטוח סירבה לשלם לש. שלמה את השווי המלא של המכונית, בטענה שחברת ש. שלמה, שהיא חברת ליסינג, רוכשת את המכוניות שלה בהנחות ניכרות מיבואני הרכב. חברת הביטוח דרשה לגלות לה את מסמכי הרכישה כדי שתוכל לחשב את "ערכו האמיתי" של הרכב לצורך תשלום הפיצוי.

לטענת AIG, מכיוון שחברת הליסינג מקבלת מן היבואנים הנחות משמעותיות אין לאפשר לה לקבל פיצוי גבוה ממחיר הרכישה, וגם היא זכאית ליהנות מההנחה לה זכתה חברת הליסינג. רק כך, לדעתה, יישמר הכלל הביטוחי של "השבת המצב לקדמותו".

ש. שלמה טענה מנגד שאין משמעות למחיר שבו רכשה את הרכב, כפי שלא היתה נדחית תביעה מי שקיבל נכס במתנה בשל העובדה שלא שילם דבר בעד הנכס. עוד טענה שהמידע והמסמכים שגילויים מתבקש הינם סודות מסחריים ועסקיים שאין לחשוף אותם.

הרשמת הבכירה רנה הירש, שדנה בתיק, קיבלה את עמדתה של חברת הליסינג: "לטעמי", היא כותבת בפסק הדין, "מחיר רכישת הרכב כלל אינו רלבנטי לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובעת בגין התאונה נושא התביעה, הנתבעים טוענים כי העיקרון המהווה בסיס לדיני הנזיקין, עיקרון "השבת המצב לקדמותו", מחייב שהתובעת לא תקבל פיצוי בגין התאונה בחישוב ערך הרכב בהתאם למחירון, אלא שיש לבסס חישוב זה על מחיר רכישת הרכב על ידי התובעת.
טענה זו מבוססת על תפיסה מוטעית, לפיה יש חשיבות כלשהי, ולו שולית, לעלות הרכישה של הרכב שניזוק, וזאת כאשר אין כל קשר בין מחיר זה לבין זכותה של התובעת לפיצוי בשל אירוע התאונה".

עוד הוסיפה הרשמת הבכירה ש"לו רכשה התובעת את הרכב במחיר העולה על מחיר המחירון, האם גם אז היה במחיר הרכב כדי להוות שיקול בסכום הפיצוי המגיע לה? בדומה, ניקח לדוגמא מקרה קיצוני הפוך, בו התובעת היתה מקבלת את הרכב במתנה וללא כל תמורה. האם אז אפשר היה לקבל את הטענה כי הרכב חסר ערך ולפיכך חרף הנזק שנגרם לו, באחריותו של המזיק, פטור המזיק מתשלום? לשתי שאלות אלה יש בבירור תשובה אחת: לא"…
…לצורך הפעלת עקרון "השבת המצב לקדמותו" יש צורך לקבוע מהו הנתון אשר ישמש להערכת המצב כ"קדמותו".
הפעלת הכלל משמעותה להביא את התובעת למצב בו היתה לפני אירוע הנזק שנגרם בתאונה נשוא התביעה, ולפיכך יש לקבוע מה היה שווי הרכב בדיוק לפני התאונה שבה היה מעורב. שווי זה הוא המחיר שבו ניתן היה למכור את הרכב, בסמוך עובר לתאונה, בעסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון.

אינני סבורה כי המחיר בו רכשה התובעת את הרכב – בין אם הוא מעל למחיר השוק ובין אם מתחת לו – מהווה שיקול כלשהו בקביעת נתון זה. הנתון היחיד הרלבנטי הוא שווי הרכב (רגע) לפני התאונה, ולא מחיר הרכישה".

תא"מ 36981-10-13

The post בית המשפט: מחיר הרכישה של מכונית לא קשור לגובה הפיצוי appeared first on TheCar.

למכוניתה של א' נגרם בתאונה נזק חמור. למעשה, הנזק שנגרם היה כה חמור, עד שחברת הביטוח הכריזה על המכונית כ-"אובדן כללי" (המוכר לציבור כ-"טוטאל לוס"). אולם, במקום לשלם לא' את מחיר המכונית המלא, הופחתו לא פחות מ-7,600 שקלים מהמחיר שמופיע במחירון הרכב. הסיבה, כך הבהירו בחברת הביטוח, הייתה "נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע".

מה זה בדיוק אומר? גם א' תהתה מה הוא פשרם המדויק של אותם "נזקים סביב לרכב", אך עד שפנתה לחברת הביטוח כבר נמכרה המכונית למגרש, וכך למעשה נעלמו עקבותיה. בכך גם סוכלו ניסיונותיה של א' להוכיח שההחלטה להפחית 7,600 שקלים מהפיצוי שקיבלה הייתה שגויה, או לכל הפחות מופרזת.

אולם, א' לא הרימה ידיים והגישה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. לשופט מוחמד חאג'-יחיא לא היו דברים טובים לומר על התנהלותה של חברת הביטוח: "מהתמונה הכוללת שהונחה לפניי, נראה כי החלטת ההפחתה של חברת הביטוח, בנסיבות העניין, לקתה בשרירותיות ובכל מקרה – בלתי מבוססת על תימוכין ברורים ומשכנעים".

בפסק הדין מתאר השופט חאג'-יחיא את הרקע להגשת התביעה: "אין מחלוקת שרכב התובעת נבדק פיזית על-ידי השמאי מטעם הנתבעת (חברת הביטוח, ש.ה), ולא נבדק על-ידי השמאי מטעם התובעת או התובעת עצמה", הבהיר השופט. "השמאי מטעם התובעת כתב בחוות דעתו כי הרכב נמכר על-ידי חברת הביטוח למגרש ללא ידיעת התובעת. הנתבעת לא סתרה טענה זו. עולה אפוא כי חברת הביטוח, באופן חד-צדדי, בדקה את הרכב באמצעות השמאי מטעמה, העריכה את שוויו של הרכב, ניכתה ממחירו את אשר ניכתה כמפורט בחוות הדעת מטעם השמאי, ומכרה אותו".

למעשה, לא רק שהמכונית נמכרה לפני שלא' ניתנה הזדמנות לבחון את אותם נזקים שנגרמו לכאורה בתאונה קודמת, חברת הביטוח אף לא טרחה לפרט את טיבם של הנזקים. "קביעת השמאי מטעם הנתבעת בדבר ההפחתה בגין אירוע אחר אינה מפורטת בחוות הדעת שלו על מה היא מתבססת, מהם הנזקים ומידת חומרתם", ציין השופט חאג'-יחיא. "כל אשר נרשם בחוות הדעת: 'נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע'… ונרשם בהודעת התשלום לתובעת 'נזק אירוע אחר'. נזקים אלה לא צולמו ובכל מקרה, תמונות בעניינם לא צורפו… ואף לא תוארו במסגרת חוות הדעת".

בעניין זה ראוי לציין דברים שאמר שמאי מטעמה של הנהגת, ואשר מלמדים על ההתנהלות הראויה של חברת ביטוח הוגנת ואחראית: "נניח שהיה נזק קודם, אז חברת הביטוח יכלה לפנות למבוטחת (ו)להסב את תשומת לבה, למרות שביקשה תצלומים ולא קיבלה", הסביר השמאי בעדותו. "למרות שביקשנו לראות את המכונית, נאמר לנו שהיא הייתה במסגרת טוטאל-לוס והיא נלקחה".

בהמשך פסק הדין מעלה השופט חאג'-יחיא הרהורים שיטרידו כל בעל מכונית: "מהתרשמותי מעדות השמאי מטעם (חברת הביטוח) נראה לכאורה כי כל סכום שהיה נוקב בו לצורך ההפחתה, היה נרשם בחוות הדעת סכום זה, שהוא כאמור 'הערכה כללית', (ואותו סכום היה) מופחת מסך תקבולי הביטוח המשולמים למבוטח, וכל זאת ללא נימוקים או פירוט מטעם חברת הביטוח בדבר אפיון הנזק, סיווגו וללא כל הסבר מניח את הדעת כיצד הוערך הנזק". ובמלים פשוטות – חברת ביטוח יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, ולנכות מתקבולי הביטוח כל סכום שתרצה.

"העובדה כי ההליך האמור נעשה באופן חד-צדדי, ללא שיתוף התובעת וללא עדכונה באמור (לפני) מכירת הרכב למגרש, יש בה להוסיף נדבך נוסף לשרירותיות המשתקפת מהחלטת ההפחתה עצמה", סיכם השופט חאג'-יחיא את החלטתו לקבל את תביעתה של א', אם כי באופן חלקי. "חברת הביטוח סטתה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המוטל עליה כלפי המבוטחת, בין השאר ובעיקר, לא פירטה בחוות הדעת הקיימת וגם לא צירפה חוות דעת חדשה, מפורטת ומבוססת, שיש בה להצביע כיצד בוצעה ההפחתה בגין 'אירוע אחר' ועל מה היא נסמכת".

מדוע אם כן התקבלה תביעה של א' רק באופן חלקי? השופט חאג'-יחיא הסביר: "התנהגות התובעת תרמה במידה מסוימת למצב אליו נקלעה, שכן יש להניח כי לו פנתה התובעת… למבטחת מיד לאחר קבלת הודעת התשלום… נראה כי אז ניתן היה אולי לבחון את הרכב שוב בזמן אמת ולבחון היטב את השומה… מצופה היה מהתובעת לפנות ללא כל דיחוי למבטחת, בין באופן ישיר ובין באמצעות שמאי מטעמה, כדי לראות את הרכב, לצלם אותו בטרם יימכר ויועבר למגרש אחר".

בסופו של דבר קבע השופט חאג'-יחיא כי חברת הביטוח תשלם לא' 7,080 שקלים, לעומת 8,350 שקלים שתבעה בעלת המכונית.

The post חברת הביטוח הפחיתה 7,600 שקלים בגלל נזק שלא הוכח appeared first on TheCar.

מקרה שהתגלגל השבוע לפתחו של בית המשפט העליון חשף סוחר שפעל לכאורה למכירת כלי רכב מסוכנים ללקוחות תמימים – החל מרכישתם מחברות ביטוח במצב של "אובדן להלכה" ו"אובדן גמור", עבור בביצוע תיקונים לקויים במוסכים ועד העברת בעלות לנהגים שכלל אינם יודעים כי כלי הרכב שהם קנו היו מעורבים בתאונות קשות. מהחלטות של בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בירושלים עולה כי לעתים אף נמכרו כלי רכב ללא כריות אוויר, וזאת מבלי ליידע על כך את הרוכשים.

שופט בית המשפט העליון ניל הנדל דחה אתמול (א') ערר שהגיש הנאשם המרכזי בפרשה, בעניין החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים להשאירו במעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו הבהיר השופט הנדל כי "מכירת רכבים מבלי לבצע את התיקונים המחויבים היא אמנם עבירת מרמה בעיקרה, אך משמעותה היא סיכון חיי אדם רבים, הן של רוכשי המכוניות והן של הציבור בכללותו, העלול למצוא עצמו מעורב בתאונה כתוצאה מהעלאת רכבים תקולים אלו על הכביש".

התמונה שעולה מהחלטות בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי חמורה ומדאיגה – גם בגלל היקף הפעילות שמיוחסת לנאשם המרכזי בפרשה, וגם בגלל שהיקף פעילות כה נרחב מצביע על אוזלת יד של משרדי התחבורה והאוצר, שאמורים לפקח על פעילותם של סוחרי רכב, מוסכים, שמאים וחברות ביטוח.

כך למשל מתאר השופט הנדל מתאר חלק מהעבירות המיוחסות לנאשם המרכזי בפרשה. "העורר (הנאשם המרכזי, ש.ה) ידע כי חברות הביטוח אינן בודקות לעומק האם התיקונים הנדרשים בוצעו כהלכה… העורר פעל שלא בהתאם לתקנות ולחוק, ועל מנת להסוות זאת ולקבל את רישיונות הרכבים, הוא זייף חשבוניות על רכישת חלקי חילוף ונקט אמצעים מגוונים אחרים, ומכר רכבים במצב שאינו תקין תוך הצגת מצג שווא. כך למשל, מכר לכאורה רכבים ללא כריות אוויר, משום שאלו התפוצצו בתאונה שעברו ושהובילה למסירתם לידיו של העורר לצורך תיקונם".

דברים דומים נאמרו בבית המשפט המחוזי בירושלים, שעל החלטתו הגיש הנאשם ערר. "נטען כי (הנאשם) מכר כלי רכב שהיו במצב אבדן להלכה, ותוקנו לאחר מכן, מבלי ליידע את הלקוחות (על כך) שכלי הרכב עברו תאונות קשות בעבר", ציין שופט המחוזי רפי כרמל, "תוך שלעתים (הנאשם) יצר מצב שווא לפיהם הרכבים תקינים, אף שידע כי קיימים ליקויים משמעותיים כגון החלפת כריות אוויר שהתפוצצו".

רוכש מחברת ביטוח, ומוכר רכב לא בטוח
את הפירוט המלא של המעשים שמיוחסים לנאשם המרכזי בפרשה אפשר למצוא בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישר באוגוסט האחרון את בקשת המשטרה להשאירו במעצר עד תום ההליכים. על-פי החלטת בית המשפט, ר"א – הנאשם המרכזי – רכש מחברות ביטוח עשרות רבות של כלי רכב שעברו תאונות קשות, ופעל בדרכים שונות כדי למכור אותם ללקוחות תמימים לאחר תיקון חלקי ולקוי.

השופט רפי כרמל מפרט בהחלטתו שורה ארוכה במיוחד של עבירות המיוחסות לר"א, ועל-מנת להבין עד כמה חמורה הפרשה ראוי להביא את הפירוט המלא של העבירות: "בשנים 2012 עד 2014 רכש המשיב ממגרשי הסדר עשרות כלי רכב מהסוג הנדון (שנפגעו קשה בתאונות, ש.ה). המשיב תיקן את כלי הרכב במקומות שאינם ידועים, שלא על-פי התנאים והכללים המפורטים בהם, ולצורך כך, בין היתר, זייף חשבוניות בדבר רכישת חלקי חילוף, באופן שזייף את מספר החשבונית, סוג הרכב, מספר הרכב, חלקים, ועוד".

וזה עוד לא הכל. השופט כרמל ממשיך בפירוט העבירות המיוחסות לר"א: "(הנאשם) עשה שימוש בחשבוניות שהוצאו בגין רכישת חלפים לכלי רכב אחרים, זייף חשבוניות אודות תיקון כלי הרכב הנדונים במספר דרכים, זייף אישורי תיקון במוסך מורשה… סיפק דו"חות שמאי שלעתים נערכו בלא שהשמאי עיין במסמכי התיקון ובחשבוניות, זייף חשבוניות בדבר רכישת חלקי חילוף, בדבר תיקון כלי רכב, בדבר אישורי מוסך מורשה, והציג אישורי שמאי שאינם משקפים בדיקה נכונה".

על-מנת להשלים את שרשרת המעשים המיוחסת לו, התביעה טוענת כי ר"א "העביר את כל המסמכים, אמיתיים ומזוייפים, לחברות הביטוח, לצורך העברת כלי הרכב לבעלותו. בהתאם, קיבל המשיב את רישיונות הרכב של כלי הרכב ומכר כלי רכב אלה לצרכנים, תמורת מאות אלפי שקלים".

קריאת פירוט העבירות המיוחסות לר"א מעוררת, כאמור, חשש שמשרדי התחבורה והאוצר – שאמורים להבטיח את שלומם של רוכשי המכוניות ולדאוג לאינטרס של כלל הציבור – אינם ממלאים כראוי את תפקידם (בלשון המעטה). החל מפיקוח על חברות הביטוח שמכרו את כלי הרכב לסוחר ועד העברת הבעלות על כלי הרכב ללקוחות תמימים, נראה שליקויים בעבודת משרדי הממשלה הקלו על ביצוע העבירות המיוחסות לר"א.

הציב אינטרס כספי לפני שלום הציבור
חשוב לזכור שר"א לא הורשע, ולכן חזקת החפות עומדת לזכותו. מנגד, החלטת בית המשפט העליון לדחות את הערר שהגיש נגד ההחלטה להשאירו במעצר עד תום ההליכים, עשויה להוות עדות לכך שהתביעה מחזיקה בראיות משמעותיות לכאורה. "המסוכנות עליה ניתן ללמוד מן הנאשם אינה ודאית, שהרי אשמתו לא הוכחה, ואף עומדת לו חזקת החפות", ציין השופט הנדל. "ברם, דרישה של מסוכנות לכאורה על סמך התשתית הראייתית הקיימת – הינה בנמצא… על מנת לעצור נאשם עד לתום ההליכים יש להידרש לראיות לכאורה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו. באשר להתקיימות תנאי זה אין עוררין".

עם זאת, מדברי שופט המחוזי רפי כרמל עולה כי לא רק מסוכנותו העתידית או המידית של ר"א הביאה לכך שהוחלט להשאירו במעצר. "מקום שהמשיב הציב את האינטרס הכספי שלו לפני שלומם וביטחונם של רוכשים תמימים – כמו-גם הציבור – העלולים להיפגע קשה כתוצאה מנסיעה ברכב שעבר תאונה קשה אך לא שוקם כנדרש, שוללים מתן אמון ממשיב זה", כתב השופט, "המשיב, שלא חשש מלמכור מכוניות שכריות האוויר בהן כבר אינן קיימות משום שהופעלו בתאונה ולא הותקנו חדשות תחתן, אך הסתיר זאת מרוכשים תמימים, אינו מי שניתן ליתן בו אמון".

The post כך מוכרים מכוניות מסוכנות ללא כריות אוויר ללקוחות תמימים appeared first on TheCar.

חברת ביטוח חייבת לשלם את מלוא שווי הרכב לאדם שרוכש רכב בעסקת ליסינג מימוני, ואסור לה לקזז את ערך המע"מ. כך פסקה השופטת לובנה שלאעטה חלאילה בפסק דין שניתן באחרונה בבית משפט לתביעות קטנות בקריות.

פסיקה זו ניתנה בתביעה שהגיש אדם שרכש רכב בעסקת ליסינג מימוני מחברת שלמה כ.א.ל, וביטח אותו בחברת הביטוח איילון.

כחצי שנה לאחר רכישתו עלה הרכב באש והוכרז כאובדן גמור, ותגמולי הביטוח ששילמה חברת איילון הועברו ישירות לחברת הליסינג מכוח שעבוד שהוטל לטובתה על הפוליסה.

אלא שאיילון קיזזה מסכום הפיצוי את מרכיב המע"מ בסך כ-16,000 ש"ח, בטענה שפוליסת הביטוח נערכה אמנם על שם הרוכש, אלא שהוא רק "המחזיק ברכב" ולא הבעלים שלו או המוטב של עפ"י הפוליסה. הבעלים האמיתי של הרכב, כך טענה איילון, היא חברת הליסינג.

התובע, וחברת "שלמה כ.א.ל." שבאמצעותה נרכשה המכונית, טענו בבית המשפט שלפי חוזה ההתקשרות ביניהם שילם הקונה סכום חד פעמי של 50,505 ש"ח, והתחייב לשלם תשלומים חודשיים בסך 699 ש"ח לתקופה של 30 חודשים. בתום התקופה, כך נקבע בהסכם, יכול התובע לרכוש את המכונית תמורת 68,250 ש"ח, ואם יעשה כך תעבור הבעלות על המכונית לידיו.

התובעים טענו שהמכונית בוטחה בפוליסת ביטוח מקיף שערכה כולל גם את רכיב המע"מ, וגם התשלומים החודשיים ששולמו לחברת הליסינג כללו מע"מ.
השעבוד שהוטל על הרכב, לטובת חברת הליסינג, לא משפיע, לטענת התובעים, על ערכו, והעברת תגמולי הביטוח לחברת הליסינג היא עניין טכני בלבד.

האובדן הגמור של המכונית, כך טענו התובעים, גרם – בהתאם לאמור בהסכם ביניהם – למכירתה (הרעיונית) לבעל הרכב , לכן החובה לתשלום מע"מ צריכה להיבחן מול בעל הרכב ולא מול חברת הליסינג.
המכונית, כך טענו התובעים, בוטחה מבלי שנרשמו בפוליסת הביטוח סייגים או מגבלות כלשהם, כך שהפרשנות המצמצמת שבחרה חברת הביטוח להעניק לדרישת הפיצוי נוגדת, לטענתם, את הוראות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח.

מנגד, חברת איילון טענה שלפי סעיף 56 לאותו חוק צריכים תגמולי הביטוח להיות משולמים באופן שישיב את בעל הפוליסה קרוב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו לולא התרחש מקרה הביטוח.
תשלום מלוא ערך הרכב, ללא מע"מ, לחברת הליסינג, עונה לדעתה בדיוק על ההגדרה הזאת שכן חברת הליסינג קיזזה את המע"מ במועד רכישת הרכב.

באשר לטענת מכירת המכונית לתובע לאחר מקרה הנזק טענה חברת איילון שמדובר למעשה בעסקה פיקטיבית שאל לה להטיל עליה כל חיוב. "התובע", טענה חברת איילון, "לא הוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה מהפחתת סכום המע"מ, לא הוכיח כי בוצעה עסקה חייבת במע"מ ביחס לרכב או ששולמו תשלומי מע"מ על ידו (לאחר קרות מקרה הביטוח). "מקרה הביטוח אינו אירוע מס", הוסיפה הנתבעת והפנתה לתזכיר אגף המכס ומע"מ במשרד האוצר, הקובע כי פיצוי כספי המתקבל בגין נזק אינו תמורה עבור "עסקה" ולכן אינו חייב במס ערך מוסף.

השופטת לובנה שלאעטה חלאילה לא קיבלה את טענות חברת הביטוח וחייבה אותה לשלם לתובע גם את סכום המע"מ, וזאת מכיוון שלרוכש הייתה זכות לרכוש את המכונית בסוף תקופת החכירה.

"במקום שהתובע ישלם את יתרת דמי החכירה החודשיים ודמי האופציה לחברת הליסינג כדי לזכות בבעלות המלאה ברכב, ואז יקבל את תגמולי הביטוח לידיו", כתבה השופטת, "הסכם הליסינג קובע כי חברת הביטוח – מכוח השעבוד המוטל על פוליסת הביטוח (שעבורה משלם בעל הרכב) – מעבירה את התגמולים לחברת הליסינג, ואז נערכת התחשבנות אחרונה בין חברת הליסינג לבין החוכר. קיצור דרך זה נועד להבטיח את התשלום לחברת הליסינג, לאחר קרות מקרת הביטוח ואינו בא לשנות מזכויות מי מהצדדים. הואיל ומחיר הרכב בבקשת החכירה כלל את רכיב המע"מ, כך גם דמי החכירה החודשיים ששילם בעל הרכב , הרי שהמחיר המלא של הרכב, בהתאם להסכם הליסינג, ודאי שכולל מע"מ. אי תשלום המע"מ ע"י הנתבעת כחלק מתגמולי הביטוח, מביא להקטנת הסכום אותו יש לנכות, בעת עריכה התחשבנות מול התובע עקב מקרה הביטוח והמשמעות הפשוטה תהא שהתובע "יספוג" את אי תשלום המע"מ על ידה שכן אין לו ממי להזדכות בגינו.

לאור המקובץ, ומכל הטעמים שהובאו, אני סבורה כי על הנתבעת לשלם לתובע את סכום המע"מ שניכתה" וחייבה את איילון לשלם לתובע סך של 15,930 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.12.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן הוצאות משפט בסך של 800 ש"ח.

The post גם אם המכונית מליסינג אסור לחברת ביטוח לקזז מע"מ appeared first on TheCar.