אלה חלק מן הנתונים שהוצגו ביום חמישי האחרון בוועדת הכלכלה של הכנסת בראשות חבר הכנסת דוד ביטן (ליכוד) בדיון שני בנושא "העלאת תעריפי ביטוח הרכב".

כרגיל בדיונים מסוג זה כמעט כל הדוברים דיברו על הסימפטומים במקום לדון במחלה עצמה, ובעיקר בדרכי המניעה שבהן צריך לנקוט, ואחת הסיבות המרכזיות לזינוק בגניבות הרכב הלכה לאיבוד בין העדויות והנתונים שהוצגו בפני הוועדה.

גניבות רכב הן לא תופעה חדשה, אבל לאורך השנים נרשמה הצלחה במאבק בהן בכל פעם שבה בוצעו פעולות ממוקדות, למשל עם הקמת יחידת אתג"ר במשטרת ישראל.

בדיון בוועדת הכלכלה שאל היו"ר ביטן מה עושה המשטרה כדי להיאבק בגניבות הרכב. נציגת המשטרה, סנ"צ מאיה גולדשלג, השיבה שהעלייה בגניבות החלה אחרי 2020 ואמרה שליחידת אתג"ר (איתור ותפיסת גנבי רכב) "יש משימות נוספות כמו טיפול בנשק הבלתי חוקי". ח"כ דוד ביטן אמנם השיב לה שמשטרת ישראל קיבלה תקציב של 9 מיליארד שקלים, אבל הוא הצליח לפספס את הנקודה היותר חשובה.

אתג"ר היא אחת משש יחידות עילית של המשטרה שכלולות ב'להב 433' לצד היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובין-לאומית (יאחב"ל), היחידה הארצית לאכיפה כלכלית (יאל"כ), היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), יחידה 33 ("הגדעונים") ויחידת הסייבר. לאנשי אתג"ר יש ידע ומתודולוגיה רלבנטיים למאבק בגנבי הרכב, וגם את כל הכלים לשדרג את המאבק הזה אם השר לביטחון לאומי ומפכ"ל המשטרה יורו להם להילחם.

בפועל – בשנת 2019 הוסבה הפעילות של היחידה שהוקמה למאבק בגנבי רכב לעיסוק ב"שיטור קורונה" ומרדף אחרי עברייני מסכה, וכן להפיכתה ל"גורם מתכלל בתחום פשיעת האמל"ח במגזר הערבי ובסוחרי נשק לא חוקי". התוצאות בהתאם: מאז שנת 2000 ועד לשנת 2019 נרשמה מגמה עקבית של ירידה בגניבות רכב שהגיעו לשפל שלהן בשיא תקופת הסגרים של הקורונה, אבל מרגע שאתג"ר החלה לעסוק בנושאים אחרים חל זינוק של עשרות אחוזים וחלקו עדיין לא מופיע בסטטיסטיקות הרשמיות.

גניבות רכב הן לא רק פשע כלכלי. רחוק מכך. כלי רכב גנובים משמשים לביצוע פעולות טרור ופעולות עברייניות, גנבי רכב במנוסה פוגעים לא אחת באזרחים תמימים ובאנשי כוחות הביטחון, והפעילות העבריינית של סחר בחלקי רכב גנובים מעצימה את ארגוני הפשיעה, את ה"תיקונים" הפיראטיים והמסוכנים בכלי רכב שעברו תאונות, הונאות של רוכשי רכב תמימים ואת ההון השחור. גניבות רכב מערערות את תחושת הביטחון האישי של אזרחי המדינה וכרוכות גם בפריצה לבתים וסיכון לחיי אדם.

יש תיאוריות קונספירציה לרוב לפיהן "למדינה כדאי שיהיו גניבות רכב כדי שיהיו יותר הכנסות ממיסים", אבל אלה קונספירציות מטעות שמבוססות על תחושה שגויה כאילו שה"מדינה" היא יצור תבוני שמבצע פעולות למעט מטרות. זאת טעות נפוצה. מי שאחראי לרמת התפקוד של "מדינה" בכל התחומים הם בני אדם עם שמות ופרצופים: פוליטיקאים שמכתיבים סדרי מעדיפויות באמצעות חקיקה והקצאת תקציבים, ופקידי מינהל ציבורי שמתפקדים יותר או פחות טוב למען הציבור.

ההחלטה להסב את הפעילות של אתג"ר היא החלטה פיקודית של פקידי המשטרה והמשרד לביטחון פנים (היום 'המשרד לביטחון לאומי'), מי שאחראים לה מבחינה ציבורית הם שרי "המשטרה" (גלעד ארדן, אמיר אוחנה, עמר בר-לב ואיתמר בן גביר). מי שאחראים להחלטה הזאת מבחינה פיקודית הם מוטי כהן, שבתקופתו ובתקופת השר ארדן היא התקבלה, וקובי שבתאי ששימר אותה תחת השרים האחרים.

אפשר לצמצם את גניבות הרכב כמעט לאפס

רוב כלי הרכב שנגנבים בישראל "נשחטים" כדי לספק חלקים לשוק השחור של סחר בחלקים גנובים, חלקם לצורך ביצוע פעילויות טרור ופעילויות עברייניות, וחלקם משמשים בשטחי הרשות הפלסטינית, ואף אחת מן התוצאות האלה לא רצויה מבחינת אזרחים שומרי חוק ובעלי רכב.

מדינת ישראל שולחת לוויינים לחלל ופיתחה את כיפת ברזל, והיא גם מרושתת במערכת מצלמות שמזהה את כל המכוניות שנעות בכל מקום בארץ באמצעות מערכת המעקב "עין הנץ" (שהותקנה באופן בעייתי מבחינה חוקית, אבל זה כבר עניין אחר). מבחינה גיאוגרפית מדובר בשטח זעום שנמצא תחת שליטה ובקרה מרבית, ויעד של צמצום גניבות הרכב לאפס הוא בר השגה וכמעט שלא דורש השקעה כספית.

שני דוחות שפרסם מבקר המדינה בשנים 2014 ו-2020 מדגימים את מחדלי הממשלות במאבק בגנבי הרכב (הראשון ממוקד בגניבות רכב והשני במאבק בפשיעה באמצעות אכיפה כלכלית וחילוט רכוש), ומפרטים בשפה ברורה את הפעולות שעשרות ועדות וצוותים מקצועיים הורו לבצע במהלך השנים אבל לא בוצעו. גם אמצעים למאבק בגנבי הרכב לא חסרים, מה שחסר זאת מנהיגות ונחישות.

על פעולה אחת, שצריך היה לבצע כבר לפני שנים רבות, נרמז במהלך הדיון בוועדת הכלכלה ביום חמישי האחרון. עינת סגל, נציגת אגף הרכב במשרד התחבורה, אמרה ש"המשרד פועל לשנות את הגדרת "אבדן גמור" כך שיתייחס רק באופן מקצועי להיבטים בטיחותיים". זה צעד חשוב בכיוון הנכון וצריך להסביר אותו.

שתיים מן ההגדרות המטופשות ביותר בהיסטוריה של משרד התחבורה הישראלי הן "אובדן גמור" (טוטאל לוס) ו"אובדן להלכה" שמתייחסות לנזק שנגרם לרכב בעת תאונה לא על בסיס טכני-מכאני אלא מתוך ראיה כלכלית בלבד. האבן הזאת הושלכה לבאר של משרד התחבורה על ידי טיפש אחד לפני עשרות שנים ומאז לא הופיעו שם מספיק חכמים כדי להוציא אותה.

משרד התחבורה לא צריך להתערב בשיקולים כלכליים אלא להתמקד באופן המקצועי שקובע את אופן התיקון של רכב אחרי תאונה, ובבדיקות שיש לבצע לאחר תיקון כדי להתיר את חזרתו לכביש, אם בכלל. התקלה שיצרו אנשי משרד התחבורה הולידה שוק אפור, בחסות חברות הביטוח, אשר מזין גניבות רכב לצורך תיקון מכוניות שהדרך הכלכלית היחידה לתקן אותן היא עם חלקי רכב גנובים.

ביטול הקשר בין "אובדן גמור" לערך התיקון והיצמדות לקריטריונים מקצועיים-טכניים הוא צעד ראשון ובמקביל לו יש לאמץ שיטה פשוטה שלא תאפשר תיקון רכב עם חלקים גנובים. המשרד צריך לפרסם מרכז לפיתוח אפליקציית מעקב פשוטה שתנהל את תהליכי התיקון של כל התאונות בישראל ותתבסס על תעודות ההסמכה שמנפיק משרד התחבורה למקצועות הרכב השונים.

כל גורר שמעלה רכב לאחר תאונה על הגרר שלו יחויב להזין לאפליקציה את מספר הרישוי וזה יקפיא באופן זמני את הרישוי של אותו רכב. בעל מוסך שמקבל רכב לתיקון יזין גם הוא את מספר הרישוי (ואם הרכב יגיע אליו בדרך אחרת הוא יהיה הראשון שיקפיא את רישוי הרכב), וכל בעל תעודת הסמכה אחר שיטפל באותו רכב (שמאי, קצין בטיחות בתעבורה, בעלי תפקידים בחברת ביטוח או בצי רכב) יזין לאפליקציה את פרטי תעודת ההסמכה שלו.
כל בעל תעודת הסמכה שיטפל ברכב מבלי שפרטיו יוזנו לאפליקציה מסתכן בהתליית תעודת ההסמכה שלו או – במקרה של עבירות חוזרות – אובדן שלה.

בסוף תהליך התיקון יהיה בעל תעודת הסמכה ספציפי אחראי ל"הפשרת" רישיון הרכב באמצעות האפליקציה, ועליו תוטל האחריות המקצועית והפלילית גם לטיב התיקון וגם להוכחת מקור החלקים. אם יתגלה שבוצע תיקון לא מקצועי, או שנעשה שימוש בחלקים גנובים – מי שיישא באחריות הוא מי ש"הפשיר" את המכונית.

במסגרת ה"הפשרה" יידרש "המפשיר" לדווח באפליקציה אם תוקן נזק בעל משמעות בטיחותית, מי תיקן את הרכב, מה מקור החלקים שבהם נעשה שימוש לצורך התיקון, וכיצד נבדקה איכות התיקון. ככל שלנזק יש משמעות בטיחותית, או כזאת שצריכה להפחית את ערך המכונית, תתווסף הערה קבועה לרישיון הרכב כדי שכל מי שירצה לקנות אותו בעתיד יידע שהיא עברה תאונה קשה.

הסבתה בחזרה של יחידת אתג"ר למאבק בגנבי רכב, ופעולה נחרצת של משרד התחבורה למען הבטיחות ומניעת שימוש בחלקים גנובים יכולים לצמצם יותר מ-90% מגניבות הרכב בישראל.

The post גניבות הרכב זינקו תוך שנה וחצי ב-51.6%. ביטוח הרכב מתייקר ב-40%. הממשלה יכולה לצמצם את הגניבות כמעט לאפס appeared first on TheCar.

מותו המיותר של משולם נוסף לא רק אל מותם ופציעתם של שוטרים ואזרחים תמימים אלא גם אל עשרות בני אדם אחרים שנפגעים מידי שנה בגלל אלפי מכוניות לא ראויות לנסיעה וכאלה עם כשלים בטיחותיים חמורים אשר עלו על הכבישים בגלל התעלמות הממשלה מתעשיית הפשע של גניבות רכב – וכל זה עוד לפני שדיברנו על הנזק הכלכלי האדיר ועל הפגיעה בתחושת הביטחון של כלל אזרחי ישראל.

האם גניבות רכב בישראל הן גזירת גורל שצריך פשוט להשלים איתה? ממש לא.

האם אפשר למנוע כמעט לגמרי את גניבות הרכב? בוודאי שכן.

האם ישנם אנשים בישראל שיכולים למנוע את גניבות הרכב ולא עושים את זה? בהחלט, ומיד גם תגלו מי הם.

האם יש משהו שאנחנו – כלל הציבור ובפרט בעלי רכב – יכולים לעשות כדי למגר את גניבות הרכב בישראל? כן, בהחלט.

בכתבה זאת נגלה את אחד הסודות הגלויים ביותר במדינות ישראל – שהוא ההימנעות של הכנסת והממשלה מפעולה אפקטיבית כנגד גניבות הרכב, נתאר את התופעה ואת הגופים שמרוויחים ממנה מבחינה כלכלית, נסביר כיצד אפשר לפתור את הבעיה מהר מאד ובאופן כמעט מוחלט, ונסביר גם מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי שזה יקרה ממש בקרוב. כן – אפשר לחסל את גניבות הרכב בישראל, ואפשר לעשות את זה בתוך מספר חודשים בודדים.

סוד גלוי

במסמך פנימי שחיברה משטרת ישראל עוד בשנת 2008, ופורסם בזכות חוק חופש המידע, יש פרק שכותרתו "מאפייני תופעת גניבות רכב" שבו נכתב בין השאר כך: "מזה שנים הפכו עבירות גניבת כלי רכב לתופעה נרחבת ביותר, המתבטאת בעשרות אלפי אירועים מדי שנה… היקפן של העבירות, הנזקים שהן גורמות והסיכון הגלום בהן… פוגעים באופן ישיר בביטחון הציבור ורכושו, בסדרי החברה, בזכויותיהם היסודיות של יחידיה לחיים מוגנים ותקינים, ובאמון הציבור במערכות אכיפת החוק… עבירות גניבת כלי רכב טומנות בחובן סיכון טבוע כי הן יבוצעו באלימות, תוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו… כדוגמת האירוע הרצחני בפתח תקוה שבו גנב הרכב הופתע ע"י צעירה בעלת הרכב, ובתגובה דקר אותה, גנב את הרכב יחד איתה והפקירה לדמם למוות במקום נטוש. במקרים רבים הקרבנות הם תינוקות שהושארו ברכב למספר דקות, והרכב נגנב…
סיכון נוסף לחיי אדם הטבוע בעבירות גניבת כלי רכב נעוץ… בנהיגה של העבריין תחת החשש והלחץ שמא ייתפס בכל רגע בהכרח גורמת לו לנהוג בקלות ראש ובפזיזות, המסכנת את המשתמשים בדרך. הדברים מקבלים משנה חומרה, כאשר מתבצע מרדף אחרי העבריין, והוא נמלט תוך סיכון מודע למשתמשים בדרך. רוב העבריינים נוהגים ללא רישיון ועובדה זו מחמירה את הסיכון הנובע מהם. כמו כן, בנהיגה ללא רשות הבעלים אין תוקף לביטוח הרכב, והציבור כולו נאלץ לשאת בנזקים הנגרמים עקב כך…
סיכון לפעילות חבלנית עוינת – לאורך שנים התפתח בתחום המסחר ברכוש הגנוב בכלל ובכלי רכב גנובים בפרט, שיתוף פעולה בין עבריינים מישראל, המזמינים חלקי חילוף לכלי רכב, לבין פלשתינאים… "שיתוף הפעולה" בין העבריינים הישראלים לבין תושבי השטחים יוצר פוטנציאל של ממש לסיכון בטחוני ומקים פלטפורמה לפעילות חבלנית עוינת – במסגרת זו יכולים כלי רכב שנגנבו מישראל, לשמש כמכוניות תופת, או אמצעי להסעת מחבלים מתאבדים ליעדים וכדומה…
נזק נפשי – הפגיעה הנפשית באה לידי ביטוי בפגיעה בשגרת חייהם של הקרבנות, הנאלצים לחרוג משגרת חייהם המיידית ולהתמודד עם נזקי גניבת רכבם – פנייה למשטרה, לחברת הביטוח, רכישת רכב חדש וירידה לטמיון של כל עמלם וחסכונותיהם".

בהמשך המסמך מתוארים הנזק הכלכלי הרב לאזרחי המדינה ולהכנסות המדינה ממיסים, התופעה המסוכנת של דרישת כופר מבעלי רכב, השימוש המסוכן בחלקי רכב גנוב ועוד – אבל למרות כל זאת בולטת עובדה מקוממת שמוזכרת בתחילת אותו מסמך: "מהנתונים", כך נכתב שם, "עולה כי בממוצע על כל 65 אירועי גניבת רכב הועמד לדין ונדון נאשם אחד בלבד".

שש שנים לאחר כתיבת המסמך המשטרתי הזה פרסם מבקר המדינה דוח שכותרתו " טיפול המשטרה ומשרדי הממשלה בתופעת גנבות כלי רכב", והוא נפתח במילים: "גְנֵבָת כלי רכב היא תופעת פשיעה כלל-ארצית הפוגעת בקניינו של האזרח, בתחושת הביטחון האישי שלו ובכלכלת המדינה". מבקר המדינה חזר על מה שכולם, כולל משטרת ישראל, יודעים ("אחד הגורמים המרכזיים לגנבות כלי הרכב הוא הביקוש הרב לחלקי חילוף…"), והזכיר שלפי נתונים בינלאומיים ישראל דורגה במקום הרביעי והלא מכובד בין המדינות שבהן מספר גנבות כלי הרכב לנפש הוא הגדול ביותר. אם לא די בכך – שיעור כלי הרכב הגנובים שנמצאו בישראל קטן במידה ניכרת משיעורם במדינות אחרות, ושיעור הפיענוח של תיקי חקירה בגין גנבות כלי רכב הוא בין הנמוכים. נכון לאותם ימים, כ-94% מתיקי החקירה בגין גנבות רכב בישראל נסגרו בלי שפוענחו, ורק באחד מכל כ-17 תיקים שכן פוענחו הוגש כתב אישום.
כדי להיאבק בגניבות הרכב הקימה משטרת ישראל בשנת 1998 את יחידת אתג"ר (איתור ותפיסת גנבי רכב) אבל זו נסגרה כעבור 6 שנים, לא לפני ששינתה את המיקוד שלה למאבק בסחר בנשים. זינוק חד בגניבות רכב באותה תקופה הביא להקמתה מחדש של אתג"ר בשנת 2006, אבל בשנים האחרונות שוב שונה המיקוד שלה: בשנת 2019 היא החלה להיאבק בתופעת האמל"ח הלא חוקי, בשנת 2020 היא הוסבה לטיפול בהתקהלויות קורונה, ובשנה שעברה הוסבה יחידת אתג"ר לטיפול בפשיעה במגזר הערבי.

שתיקת הח"כים

כנסת ישראל, בעקבות מספר ועדות ממלכתיות שבחנו את הנושא, חוקקה עוד בשנת 1998 את "חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות)", וזאת לאחר שכולם הבינו שגניבות רכב נועדו בעיקר כדי לספק ביקוש לחלקי רכב גנובים – במיוחד לצורך תיקוני נזקי תאונות. לו חברי הכנסת פעלו אך ורק למען כלל הציבור, ולא היו חשופים ללחצים של לוביסטים, הם היו מחוקקים חוק שיגדיר את כל מערך הפשיעה – על כל רבדיו – כפעילות פלילית. חוק כזה יטיל אחריות אישית וענישה משמעותית על כל מי שקשור לגניבות הרכב ולסחר בחלקים גנובים בין אם במעשה או במחדל, ויעניק לרשויות המדינה סמכויות ביצוע מתאימות. "חוק הגבלת השימוש" עבר מאז מספר עדכונים ושינויים וגם כעת קל להבחין שרוב סעיפי הענישה, ובוודאי אלה שכרוכים במאסר, נוגעים אך ורק ל"חיילים בשטח" – מי ש"מזיזים את הברזלים", אבל לא ב"מושכים בחוטים" – אותם ארגונים ואנשים שגורפים את הכסף הגדול בתעשיית הפשע הזאת. גם כך, הענישה המרבית לפי חוק זה היא 3 שנות מאסר (במקביל, מי שמבצע את גניבת הרכב עצמה חשוף לעד 7 שנות מאסר), אבל מי שנושאים באחריות לצד הכלכלי של מיזם גניבות הרכב צפוי לכל היותר לקנס כספי – וזה במקרה הנדיר שמישהו בכלל טרח לחקור ולהעמיד אותו לדין.

מקוצר היריעה לא נתעמק כאן יתר על המידה בתרומה של שיטת ה"אובדן להלכה" של חברות הביטוח לתעשיית הפשע אלא רק נתאר אותה. כאשר מכונית מבוטחת נפגעת בתאונה ושמאי רכב מעריך שעלות הנזק לא מצדיקה תיקון – חברות ביטוח נוהגות לפצות את המבוטח ו"לקנות" ממנו את שרידי הרכב יחד עם רישיון הרכב כדי למכור אותם לסוחרים. כך הן מקבלות סכום גבוה יותר תמורת שרידי הרכב ביחס למצב שבו השרידים היו נשלחים לפירוק ללא רישיון בתוקף. במקביל, גם חברות ליסינג שלא מבטחות את כלי הרכב שלהם נוהגות באותו אופן ומוכרות שרידי רכב יחד עם רישיונות פעילים. לכאורה, "חוק הגבלת השימוש" אמור היה לוודא שבעת תיקון מכונית כזאת לא ייעשה שימוש בחלקי רכב גנובים, אבל לחצים שהופעלו על חברי הכנסת בעת חקיקת החוק עיקרו אותו.

מבקר המדינה בדק בין השאר את רישומי המשטרה לגבי חברות הביטוח ומצא שהן מחלישות מאד את מטרת החוק, שהיא צמצום "המניע הכלכלי לשימוש בחלפים גנובים המשמש תמריץ לגנבת כלי רכב". המבקר מתאר שהמשטרה גילתה בחברות הביטוח "מאות ליקויים הנוגעים לאישורים…" ובעיקר ש"עלותם הממוצעת של התיקונים של כלי רכב שהיו במצב של אבדן להלכה היו בשיעור של כ-15% מהעלות שנקבעה בחוות הדעת של שמאי רכב. נתונים אלו מעוררים חשש כי איכות התיקון של כלי הרכב הייתה נמוכה, וכי החלפים ששימשו לשיקומם מקורם בכלי רכב גנובים". במילים פשוטות: כולם מבינים ששיטת ה"אובדן להלכה" של חברות הביטוח היא הדלק שמניע את תופעת גניבות הרכב (יחד עם מכירת פגרי מכוניות של חברות ליסינג לסוחרי מכוניות), אבל למרות שמדובר ב"ישראבלוף" לאף אחד לא אכפת.

המשטרה, למשל, אשר מצאה ממצאים שמדברים בעד עצמם, אפילו לא טרחה לדווח עליהם למשרד התחבורה, ואילו "מנגנוני הבקרה, האסדרה והאכיפה של המשטרה ומשרד התחבורה, האמורים להתמודד עם מניע פשיעה זה, אינם יעילים דיים ואינם מביאים למיגור או להפחתה ניכרת של גנבות כלי הרכב… תהליך השיקום (של רכב שעבר "אובדן להלכה" – ג.מ.) מתבצע באופן העלול אף לגרום לסכנת חיים".
בנוסף, המבקר מצא בשעתו ש"מידע על כלי רכב שהיו מעורבים בתאונה אינו נגיש לציבור", וזאת למרות שברור מאליו, כפי שציין המבקר, שמידע כזה "חשוב שיהיה נחלת הכלל על מנת לאפשר לרוכש פוטנציאלי של כלי הרכב לקבל החלטה מושכלת על בסיס מידע מלא".
כשנה וחצי לאחר פרסומו התגלגל דוח המבקר לוועדה לביקורת המדינה, שם דשו בו שלושה חברי כנסת מפוהקים, אבל במבחן התוצאה שום דבר לא השתנה. יחידת אתג"ר, כאמור, יצאה לטפל בנושאים אחרים, הכנסת לא שבה לדון באמצעים למיגור גניבות הרכב, מגפת קורונה צמצמה לכמה רגעים את הביקוש לגניבות רכב אך מיד לאחר מכן הזניקה במאות אחוזים את הביקוש לחלקי רכב גנובים – ומעכשיו לא רק לצורך תיקון תאונות אלא גם כמקור לחלקי חילוף שקשה להשיג.

מאז הדיון בוועדה לביקורת המדינה התקיימו כבר ארבעה סבבי בחירות וחברי הכנסת עסוקים בעיקר בעצמם ולא בנו. ברקע פועלים בכנסת לוביסטים שמייצגים כוחות כלכליים חזקים עם אינטרס מובהק לשימור המצב הקיים, ואף חבר כנסת או מועמד מטעם אחת המפלגות עדיין לא הצהיר על נכונות או רצון להתגייס למען כלל הציבור.
פתרון הבעיה, כאמור, קל מאד ומונח לפתחם של שר התחבורה והשר לבטחון פנים בממשלה הבאה, כמו גם לפני חבר או חברי כנסת שירימו את הכפפה וישנו אחת ולתמיד את כללי המשחק. איך נדע מי מבין חברי הכנסת נמצא בצד של "הטובים" ופועל למען בעלי הרכב, ומי משרת אינטרסים אחרים? פשוט מאד: נשאל אותם.

לקראת הבחירות הקרובות, מיד לאחר שיפורסמו רשימות המתמודדים במפלגות השונות, נשלח אליהם תוכנית פשוטה מאד למיגור גניבות הרכב בישראל ונשאל אותם אם הם מתחייבים להירתם לקידום התוכנית הזאת או לא.  לאחר מכן נפרסם כאן את התוצאות כך שבבחירות הבאות יוכל כל בוחר להחליט אם להעדיף או לפסול מועמד או מפלגה בהתאם לעמדתה בנושא גניבות הרכב. כך גם נוכל כולנו לדעת אם למי מחברי הכנסת יש אינטרסים אחרים, שאינם טובת הציבור.

אז מה התוכנית?

כאמור, אפשר לצמצם לפחות 70-80% מגניבות הרכב באמצעות מנגנון פשוט ביותר שימנע את האפשרות לתקן מכונית שעברה תאונה באמצעות שימוש בחלקי רכב גנובים. המנגנון זול וקל מאד ליישום: בכל מקרה של תאונה שמחייבת גרירת רכב למוסך יחויב כל בעל הסמכה שקשור לתיקון הרכב לודא שמספר הרישוי שלו מוזן לאפליקציה ייעודית של משרד התחבורה אשר תקפיא את רישיון הרכב. מרגע זה ועד ל"הפשרה" של הרכב, אסור לנסוע במכונית או להעביר עליה בעלות. מבחינה חוקית זה יבוצע באמצעות הוספת סעיף חדש לחוק הקיים, אשר יחייב את בעלי ההסמכה הרלבנטיים להזין את פרטי הרכב או לוודא שהם כבר הוזנו. החיוב יחול, כאמור, על כל גורם בעל הסמכה מטעם משרד התחבורה שבא במגע עם מכונית שנפגעה: גורר, בעל מוסך, שמאי, קצין בטיחות בתעבורה, חברת ביטוח או בעל תפקיד בחברת ליסינג.

"הפשרת רישיון" תבוצע על-ידי בעל הסמכה בכל אחד מאלפי המוסכים המורשים על-ידי משרד התחבורה, וכך לא תהיה פגיעה בתחרות החופשית או בבעלי רכב. עם זאת, כך ישמר תיעוד מפורט של כל תיקוני התאונות בישראל ומי שיבצע פעולת הפשרה לוקח על עצמו את מלוא האחריות לתוצאות, ובכלל זה אחריות מקצועית ופלילית. "המפשיר" יהיה חייב לדווח למערכת אם נגרם למכונית נזק בטיחותי, מי הגורם שתיקן את הרכב, מה מקור החלקים שבהם נעשה שימוש לצורך התיקון, והאם איכות התיקון נבדקה. כאשר לנזק יש משמעות בטיחותית, או כזאת שמורידה מערך המכונית, תתווסף הערה קבועה לרישיון הרכב כדי שכל מי שירצה לקנות אותו בעתיד יידע שהרכב עבר תאונה קשה.

מערכת כזאת מבוססת על מאגר המידע של משרד התחבורה והעלות שלה זעומה. אבל כדי לזרז עניינים ולא להיות תלויים בחסדי אגף המיחשוב של משרד התחבורה אפשר להוציא את ההפקה שלה למכרז חיצוני. עלויות ההקמה והתפעול בטלות בשישים, ויהיה אפשר לממן אותן באמצעות אגרה של 20 שקלים לכל רישום במערכת. שימוש באפליקציה כזאת תתעד באופן מלא ומדויק את כלל המכוניות שעברו תאונה, וחשוב מכך: לא תהיה יותר אפשרות לחמוק מן האחריות המקצועית לטיב התיקון היות שהגורם שהפשיר את רישיון הרכב אחראי, מקצועית ופלילית, לתוצאות.

חברות ביטוח וליסינג יוכלו למכור שרידי מכוניות לסוחרי רכב, אבל סוחרים לא יוכלו לתקן אותם במוסכים פיראטיים בשטחי הרשות מפני שמי שיאשר תיקון כזה יסתכן באובדן תעודת ההסמכה שלו ובהרשעה פלילית. שיטה כזאת תצמצם בין לילה את גניבות הרכב בישראל ותוך חודשים ספורים נגלה לא רק הפחתה במחיר פרמיות הביטוח שכולנו משלמים אלא – חשוב יותר – צניחה במספר "הפצצות המתקתקות" שחוזרות לכבישים אחרי תאונות.

הפחתת המוטיבציה הכלכלית לגניבות רכב היא עמוד השדרה של התוכנית ובמקביל נדרשת חקיקה שתמנע את שאר הגניבות, כמו גם שיפור משמעותי בתיאום בין כוחות הביטחון. למשל, צריכה להיות אפשרות לדיווח מהיר על גניבת רכב, ומרגע הדיווח חייבות כל המערכות המשטרתיות להיות מסונכרנות ולעקוב אוטומטית אחר נתיב נסיעה של רכב גנוב. פעולה כזאת אפשרית כיום באמצעות מערכת 'עין הנץ' המשטרתית – מערך ארצי של מצלמות שמזהות באופן קבוע את כל כלי הרכב על הכבישים. מערכת זאת אמנם לא הוכשרה מבחינה חוקית – אבל היא פעילה ולכן אפשר לגייס אותה לטובת מאמץ מדינתי, וזאת במקביל למספר פעולות אופרטיביות נוספות שצריכות להתבצע באחריות השר הבא לביטחון הפנים.

אפשר לחסל באופן מהיר ויעיל את גניבות הרכב בישראל, וכל מה שנדרש לצורך זה הוא לגרום לחברי הכנסת לפעול למען הציבור. קולו של הציבור חייב להישמע. נשמח לקבל מכם הצעות ורעיונות נוספים, או דברים שתרצו לומר או לשאול את המועמדים לכנסת בבחירות הקרובות. כתבו אלינו אל editor.thecar@gmail.com

The post מי מונע את חיסול גניבות הרכב בישראל? appeared first on TheCar.

במקרים רבים, רבים מידי, מתוקנות מכוניות כאלה תוך שימוש בחלפים גנובים או באופן לא מקצועי, ולאחר מכן נמכרות ללקוחות תמימים מבלי שיגלו להם מה באמת עבר על הרכב. מדובר בבעיה שידועה לכל הרשויות מזה שנים רבות, אבל משרד התחבורה – מי שאמור להגן על אזרחי ישראל מפני נוכלים, נוכלויות, ובעיקר מפני כלי רכב מסוכנים לתנועה – מגלה אימפוטנציה אינסופית ולא מספק את השירות שהוא אמור היה לספק לציבור.

במצב כזה אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, ולמרות שלעולם אי אפשר לסלק לגמרי את הסיכון אפשר בהחלט לצמצם אותו משמעותית באמצעות הטיפים הבאים. ראשית לכל, רוב הסיכויים שמכונית שעברה "אובדן להלכה" או כזאת שעברה תאונה קשה תוצע למכירה בשוק בידי סוחר "חאפר" שמקווה לעשות סיבוב פלילי על קונה תמים. ישנם כמובן סוחרים הגונים, לחלקם יש ותק ומוניטין מוצדק, אבל ההמלצה הראשונה והחשובה ביותר שלנו היא להימנע מכל מי שמתחזים להיות בעלי הרכב שמוצע למכירה אבל הם לא באמת כאלה.

הנה חמשת הטיפים שלנו לרוכשי מכונית יד שניה ממוכר פרטי:

שיחת טלפון ראשונה

בין אם הגעת אל המוכר דרך אחד הלוחות האינטרנטיים ובין אם מצאת את מספר הטלפון שלו במודעה על המכונית עצמה, דבר ראשון חשוב לוודא שהמוכר מוכר מכונית בבעלותו ולא "עבור מישהו אחר".
לא צריך להתבייש: השאלה הראשונה, בשיחה הראשונה, צריכה להיות אם המוכר הוא סוחר או שהוא מוכר מכונית שרשומה על שמו או על שם בת/בן זוגו. אם נשמע גמגום ומתחילים תירוצים, אם המוכר "מוכר את המכונית של השכן/החבר מהמילואים/ הדודה שבחו"ל" או כל סיפור אחר, ההמלצה שלנו היא להיפרד ממנו באותו רגע.

פגישה ראשונה

כאשר קובעים עם בעל הרכב צריך להקפיד להיפגש בשעות היום כדי שתהיה אפשרות לראות את המכונית באופן ברור, והדבר הראשון שצריך לעשות הוא לבדוק התאמה בין רישיון הרכב לתעודת הזהות של המוכר.
לאחר מכן יש לבדוק את מצב המכונית בפנים ובחוץ, לחפש שרידי מעיכה ותיקוני צבע ופחחות, לשאול אם יש שיעבוד על הרכב, ולנסוע יחד עם המוכר כדי לוודא שלא נשמעים רעשים חשודים ושכל המתגים והשעונים עובדים באופן תקין.

בדיקה במוסך המטפל

אם המכונית מתאימה ורוצים להתקדם כדאי לעצור תחילה, יחד עם המוכר, במוסך שמטפל בה, ולקבל את היסטוריית הטיפולים ברכב. אם אי אפשר לקבל היסטוריית טיפולים צריך להניח את ההנחה הגרועה, לפיה המכונית לא מטופלת.
במוסך מומלץ לשים דגש על בדיקת מערכת החשמל ולצורך זה להתחבר אל מחשב הרכב, בין השאר כדי לוודא שכל כריות-האוויר מותקנות בו ומוכנות לפעולה. מכון בדיקה לא בודק את מערכת החשמל ולא מעניק עליה אחריות, ושם גם לא יגלו אם במכונית אין כריות-אוויר. במהלך הבדיקה במוסך, אם קיימות תקלות, כדאי לקבל הצעת מחיר לתיקון שלהן.

בדיקת קניה או פחח רכב

הדבר החשוב בבדיקת רכב הוא לוודא שהמכונית לא נפגעה בתאונה, אבל פחח טוב יכול לתת חוות דעת לא פחות טובה, ואולי אף יותר. לכן, אם יש פחח במוסך זה הזמן לפנות אליו, או לגשת לפחחיית רכב ולשים דגש על מצב המרכב מבחינת פגיעות ותאונות. ההחלטה על ביצוע בדיקה במכון תלויה בקונה ובנכונות שלו להשקיע 600 ₪, וקיימת גם אופציה לבדיקה חלקית כדי לוודא רק שהמכונית לא עברה תאונה.

העברת בעלות

הכל סוכם? מעולה. זה הזמן להחתים את המוכר על טופס גילוי נאות, לחתום על זכרון דברים ולבצע בדיקת שיעבודים באינטרנט, שלאחריה אפשר להגיע אל סניף הדואר כדי לבצע את העברת הבעלות. לפי החוק חייב המוכר לדווח לקונה על כל פגם מהותי במכונית שהוא מוכר, לכן חשוב לשמור על טופס הגילוי הנאות ועל זיכרון הדברים. אם יתגלה שהמוכר הסתיר מן הקונה פרט מהותי אפשר לבטל את העסקה ולדרוש את החזרת הסכום ששולם למוכר.

The post מדריך קניה: איך לא ליפול עם "אובדן להלכה"? appeared first on TheCar.

לכאורה מדובר בגזר דין כבד, ודאי כאשר הדברים אמורים בהרשעה שקשורה בסחר ברכב. אבל כאשר בוחנים את היקף תעשיית זיופי הרכב שבה היה בן כליפה מעורב, ובעיקר את רמת הסיכון שהוא גרם – ואולי עדיין גורם – לכל אחד מאיתנו, יכול להיות שדעתכם תשתנה.

בעקבות עסקת טיעון שנחתמה בין הפרקליטות – שכבר זכתה להרבה מאד ביקורת על הקלות הבלתי נסבלת שבה היא חותרת לעסקות טיעון מקלות – לבין אפרים בן כליפה, פסקה השופטת חיימוביץ שהנאשם זייף לכל הפחות ב-80 מקרים מסמכים שנוגעים לתהליך התיקון של מכוניות שהוכרזו כ"אובדן להלכה". לפחות ב-50 מקרים רכשו ממנו לקוחות תמימים מכוניות שעברו תאונות קשות – ואמורות היו לרדת מן הכביש – מבלי לדעת שבסבירות רבה הן תוקנו בדרך לא בטיחותית ובכל מקרה לא חוקית.

בן כליפה אולי יישב בכלא 3 שנים, ואולי פחות, ואולי גם ישלם קנס קטן למדינה, אבל גם במקרה כזה נדמה שמבחינתו הוא עשה עסקה כלכלית משתלמת. אחרי הכל, כמה שכירים יכולים לומר למשפחתם שהם הביאו הביתה יותר ממיליון שקלים בשנה האחרונה?

בפסק הדין של בן כליפה מציינת השופטת שכתוצאה מזיוף המסמכים והמכירה במרמה של 50 המכוניות המסוכנות ללקוחות תמימים גרפו הוא וחברתו – במרמה ובנסיבות מחמירות – סך של לפחות 3,587,200 שקל – וכל זאת במשך 3 שנות פעילות בלבד.

פרשה זו, שעוד נשוב אל כמה מן הפרטים שקשורים אליה בהמשך, מטרידה במיוחד לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה בוצעו פעולותיו של בן כליפה. מפסק הדין עולה שלא מדובר בפעולה שדרשה עודף שכל או תחכום ברמה הוליוודית, אלא בסך הכל בזיוף פשוט של חותמות ושל ניירת.

הקלות הבלתי נסבלת

אז כמה קל לעבוד על משרד התחבורה ולהעלות לכביש מכוניות מסוכנות? שפטו בעצמכם.

"אובדן להלכה" הוא סטטוס מאד מעניין של מכוניות בישראל, אשר במבחן התוצאה מפרנס תעשייה נרחבת ומגלגל כסף גדול.
מכוניות שניזוקות בתאונה, וחברות הביטוח מחליטות שלא משתלם להן לתקן אותן, נרכשות על-ידן (באמצעות תשלום פיצויי הביטוח) מן הבעלים המבוטחים, ונמכרות ל"מגרשי הסדר" שבדרך-כלל מוכרים אותן הלאה לסוחרי רכב ובעלי מוסכים.

היות שהמכוניות הוכרזו כ"אובדן להלכה" דורש משרד התחבורה לבצע הליך ביורוקרטי של תיקונים וקבלת אישורים שונים לפני שהוא מאפשר להעלות אותן בחזרה אל הכביש.
אפרים בן כליפה היה, בין השנים 2010 – 2013, הבעלים היחיד של חברת "רכב אפי את עוז בע"מ", שהייתה בעלת מוסך מורשה משרד התחבורה אשר פעל מאחורי ביתו במושב תדהר, וכן בעלת מגרש למכירת וקניית כלי רכב בעיר נתיבות.

בן כליפה והחברה שלו עסקו בין השאר בשיקום כלי רכב שעברו תאונות קשות והוכרזו כ"אובדן להלכה", לאחר שאלה נרכשו על-ידו מחברות ביטוח וליסינג.
חברות הביטוח והליסינג מכרו את המכוניות המרוסקות למגרשי הסדר, וכדי לבצע העברת בעלות נדרשים מגרשים אלה להעביר למוכרות – חברת הביטוח והליסינג – אישור בדבר תקינות הרכב ממוסך מורשה, חשבוניות תיקון, ודו"ח שמאי אשר ביצע מעקב אחר תיקון כלי הרכב.

חברת "אפי את עוז" של בן כליפה, וחברות כדוגמתה, אמורות לתקן את המכוניות ולהמציא למגרשי ההסדר שמהם הן נרכשות את אישורי התיקונים והחשבוניות, וזאת באמצעות שמאי שאמור לבצע מעקב אחרי התיקון, ולהפיק דו"ח שמאי.

רק לאחר שכל המסמכים הועברו למוכרות בוצעה העברת הבעלות, ומרגע זה יכולה הייתה חברת "אפי את עוז", באמצעות מגרש המכוניות בשדרות, למכור את המכוניות ללקוחות תמימים.
חלק מן המכוניות, יש להניח, תוקנו באופן סביר וזאת לאחר שהחברה רכשה חלקי חילוף עבורם מן הספקים 'מ. פינס' ו'חלפי המהיר', ולאחר שעבודות חשמל והתקנת כריות אוויר בוצעו עבורה על-ידי מוסך 'האור'.
המנהל המקצועי של המוסך של רכב אפי את עוז היה יעקב אטיאס, אשר עבד במוסך רק לסירוגין, ואילו כשמאי מטעם החברה שימש אילן שם טוב, והוא זה שאמור היה לעקוב אחר תיקון כלי הרכב במוסך ולהפיק את דו"חות השמאות.

הייתה רק "בעיה" אחת: כדי לתקן מכונית צריך לקנות חלקים שעולים כסף, ולבצע את התיקון באופן מקצועי, וגם זה עולה כסף. אחרי הכל, אם הפגיעות במכוניות שנרכשו מחברות הביטוח והליסינג היו קלות הן היו מתקנות אותן על חשבונן ולא מכריזות עליהן כעל "אובדן להלכה".

שיטה הרבה יותר זולה, זאת ששלחה את בן כליפה לכלא, הוכיחה את עצמה גם כהרבה יותר פשוטה: כל שהוא נזקק לו כדי לחסוך לעצמו הרבה כסף היו כמה חותמות שכל אחד מאיתנו יכול להזמין תמורת עשרות בודדות של שקלים.

מפסק הדין עולה שבן כליפה הצטייד בחותמת עם שמו של אטיאס ובמספרי תעודות הזהות וההסמכה שלו, וזאת ללא ידיעתו או הסכמתו של אטיאס.
בפסק דינה קובעת השופטת שבלא פחות מ-73 (!) הזדמנויות שונות הוא השתמש בחותמת ובפרטיו של אטיאס כדי לזייף בנסיבות מסמך שנקרא "אישור תיקון מוסך מורשה" עבור מכוניות שלכאורה תוקנו במוסך.

בנוסף, בארבע הזדמנויות הוא זייף בנסיבות מחמירות אישור דומה בכך שהטביע חותמת עם פרטי 'מוסך האור' ושל המנהל המקצועי שלו על האישורים, וזאת כמובן ללא ידיעתו או הסכמתו של המנהל.
חשש סביר, לכן, הוא שלפחות בארבע מכוניות לא הותקנו במכוניות המשוקמות כריות אוויר בטיחותיות – או שהותקנו ברשלנות – שהרי לו בוצעה עבודה מקצועית עם חלקים תקינים לא הייתה כל סיבה לזייף אישורים כאלה.

בנוסף, ב- 114 הזדמנויות (!) זייף בן כליפה בנסיבות מחמירות חשבוניות, על-ידי כך שהורה לעובדים שלו לעשות שימוש חוזר בחשבוניות שהיו ברשותו מעסקאות קודמות.
במקרים שונים זויפו החשבוניות המקוריות של הספקים על-ידי מחיקת מספר הרישוי מהחשבונית המקורית באופן שהוצג מצג שווא לפיו מדובר בחשבונית חדשה בגין חלקים שנרכשו עבור כלי רכב אחר.

במקרים אחרים הודבקו מספרי רישוי שונים מאלה שהופיעו בחשבונית המקורית, ובמקרים אחרים זויפו חשבוניות מס כך שמחירי החלפים הוחלפו ובמקומם הודבקו שמות של חלקי חילוף שבהם נעשה שימוש בכלי רכב אחרים.
בנוסף, במספר הזדמנויות הציג בן כליפה בפני חברות הביטוח והליסינג חשבוניות מקוריות עם מספרי רישוי שונים מאלה שלהם היו מיועדים החלפים.

עוד נקבע בפסק הדין שבן כליפה זייף בנסיבות מחמירות, ב- 74 מקרים שונים, חשבונות תיקון בכך שהורה להטביע חותמת של מוסך 'נור פחחות וצבע', עם חתימתו (המזויפת) של המנהל המקצועי של מוסך נור על אישור התיקון, וזאת כמובן ללא הסכמתו או ידיעתו.
בפרשה זאת הורשע בן כליפה במסירת מסמכים שזייפו בנסיבות מחמירות לצורך העברת בעלות על כ-80 כלי רכב שונים.

פרקליטות מדינת ישראל הגיעה עם בן כליפה לעסקת טיעון לפיה הוא יורשע לפי הרף התחתון של האישומים כנגדו, ומכאן גזר הדין כפי שהובא בתחילת הדברים: פחות משנת מאסר אחת לכל מיליון שקל שהושגו במירמה.
אפרים בן כליפה אולי יבין שהפשע לא משתלם, ואולי לא, אבל אותנו צריכות להטריד כמה שאלות לא פתורות.

ראשית, כמה מכוניות "אובדן להלכה" שתוקנו ברשלנות ותוך כדי זיוף נעות על כבישי ישראל באופן שמסכן את הנוהגים והנוסעים בהן וגם את כלל משתמשי הדרך?
שנית, כיצד ייתכן שבעשור השני של שנות האלפיים אפשר לעבוד על משרד התחבורה כל כך בקלות, פשוט על-ידי זיוף חותמות?
שלישית, כמה "אפרים בן כליפה" נוספים פעלו ופועלים בתחום זה בישראל?

תפ (ב"ש) 57563-11-13‏

The post המאסר שלא יציל אותך מתאונה עם רכב מסוכן appeared first on TheCar.

הפרסומות של חברות הביטוח כמעט עושות לנו חשק להיות מעורבים בתאונה, ולו כדי לקבל את הפיצוי שמגיע לנו מיד, וביד.
אלא שבחיים האמיתיים הרבה יותר קל לשלם את הפרמיות, או, חלילה, להיות מעורב בתאונה, מאשר לקבל את הפיצוי שמגיע לנו – כפי שלמד לאחרונה על בשרו מבוטח של חברת הביטוח הראל.

מכוניתו של המבוטח, סובארו אימפרזה משנת הדגם 2008, נפגעה בתאונה ובמעמד הבדיקה במוסך אישר השמאי ניב רון, מטעם חברת הביטוח ("שמאי חוץ"), לתקן את המכונית בסכום של כ-22,250 ש"ח בלבד.
היות שסכום זה מהווה רק 37.47% ממחיר המחירון של המכונית (שעמד בעת התאונה על 59,360 ש"ח), הרי שלפי תנאי הפוליסה הוא לא מזכה את המבוטח בפיצוי בגין מלוא ערך הרכב.

לנוכח זאת קבע השמאי רון כי יש לתקן את המכונית, אולם הבעלים שלה, לאחר התייעצות עם בעל המוסך שאליו היא נגררה, סבר שערך הנזק היה גדול יותר.

המבוטח הפעיל את השמאי עידן ויקטור אשר בדק עבורו את המכונית, וזה גילה ראשית לכל שהשמאי רון כלל לא התייחס לירידת ערך המכונית, בסך כ-9% מערכה.
יתרה מכך: לאחר שהרים את המכונית על הליפט גילה ויקטור שהנזק שנגרם למכונית גבוה משמעותית מזה שנקבע על-ידי רון, והוא עומד לדעתו על 33,749 שקל שמהווים 56.8% מערך הרכב. מאחר וכך, הרי שלפי תנאי הפוליסה יש להכריז על המכונית ככזו שעברה "אובדן להלכה", ולפצות את בעליה במלוא מחיר המחירון שלה.

חוות הדעת של עידן ויקטור הועברה לחברת הביטוח הראל, אבל השמאי הראשי של החברה לא קיבל אותה ולא אישר להכיר בנזק כ"אובדן להלכה".
לאור זאת החליט בעל המכונית למכור את שרידיה לסוחר רכב, ותבע את חברת הראל בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.

שופט בית המשפט לתביעות קטנות טל חבקין מינה את השמאי אמיתי מרום כשמאי מכריע, והוא בדק את שתי חוות הדעת וקבע כי לרכב אכן נגרמו נזקים בחלקו התחתון (שאליהם לא התייחס כלל השמאי ניב רון), ומכאן לדעתו נובע עיקר ההפרש בין חוות הדעת.

"לאור האמור לעיל, ולאחר שראיתי את שתי חוות הדעת ועיינתי בצילומים" כתב מרום, "הגעתי למסקנה כי יש לקבל את חוות דעתו של השמאי ויקטור עידן לגבי הערכת גובה הנזק בסך 33,748 שקל וירידת ערך של 9% בסך 4,808 שקל. ערך הרכב הינו 53,424 שקל והוא נמכר במצבו על ידי המבוטח בסכום של 28,000 שקל. סה"כ נשאר לפיצוי 25,424 שקל. לאור האמור לעיל יש לפצות את בעל הרכב בסכום של 25,424 שקל המהווה את ההפרש שבין ערך הרכב לבין מחיר מכירתו בפועל".

בפסק דינו קבע השופט חבקין ש"התביעה מתקבלת באופן שהנתבעת (הראל) תשלם לתובעים סך של 25,424 שקל, וכן תישא בשכר טירחתו של השמאי, ובנוסף בהוצאה בסך 1,000 שקל".

שתי תובנות יש לנו בסיכומו של יום. האחת היא ש"שיטת מצליח" של חברות הביטוח תוסיף להצליח להן כל עוד שבתי משפט ימשיכו לפסוק כנגדן הוצאות נמוכות, היות שחלק מן המבוטחים סבורים בטעות שהליך משפטי יהיה מייגע ויקר מידי עבורם ולכן הם מוכנים להתפשר על גובה הפיצוי.

התובנה השנייה, אופטימית יותר, היא שמי שבטוח בצדקתו, ויכול להצטייד בחוות דעת מקצועית הולמת, יקבל בסופו של דבר את מה שמגיע לו, ואולי גם פיצוי קטן על עגמת הנפש והטרחה המיותרת.

The post הדרך לפיצוי הוגן עוברת בבית המשפט appeared first on TheCar.

אחד הכוחות הכלכליים שמניעים את תופעת ה"אובדן להלכה" – מכירת שרידיהן של מכוניות שנפגעו בתאונה לסוחרי רכב מבלי להשבית אותן – נחשף לאחרונה בבית משפט השלום בבית שמש באולמו של השופט מוחמד חאג' יחיא.

חברת הביטוח מנורה נתבעה על-ידי בעלת רכב שמכוניתה נפגעה קשה על-ידי מכונית של מבוטח של החברה, לאחר שזו סרבה לשלם לה את מלוא הפיצוי בגין הנזק שנגרם לה.

הכלל הבסיסי בפיצוי ביטוחי הוא שגובה הפיצוי נועד לכסות את כל ההוצאות שנגרמות לנפגע שמבקש "להשיב את המצב לקדמותו", כלומר להימצא, בעיקר מבחינה כלכלית, באותה נקודה שבה נמצא לפני קרות התאונה.

במקרה זה פסק שמאי רכב שהנזק שנגרם למכוניתה של התובעת הוא כ-60% מערכה, מהם כ-55% נזק ישיר והשאר ירידת ערך בעקבות התאונה, ולכן חברת הביטוח דרשה מן הנפגעת למכור את שרידי המכונית לסוחר רכב ולקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון של המכונית.

אלא שהתובעת רצתה להמשיך להשתמש במכוניתה, ובמקום שסוחר הרכב יתקן את המכונית וימכור אותה, היא בחרה לשלוח בעצמה את המכונית לתיקון ולהמשיך להשתמש בה.

חברת הביטוח מנורה סרבה לשלם לתובעת את מלוא עלות התיקון, וחלקה גם על גובה עלות חוות הדעת של השמאי מטעם הנפגעת. הפער בין הצדדים עמד על כ-15,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

השופט חאג' יחיא, שבפניו התנהלה התביעה, פסק שלא קיים אף סעיף חוק שמחייב צד ג' שנפגע בתאונה (כלומר לא המבוטח של חברת הביטוח אלא מי שנפגע על-ידי מבוטח – ב.ב.) למכור את שרידי הרכב לסוחר.

לנוכח זאת חויבה חברת מנורה לשלם לתובעת סך של 15,432 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

הצדדים לא היו חלוקים לגבי ערך המכונית במועד הרלבנטי (39,136 שקל) וגם לא לגבי הנזק הישיר שנגרם לה בתאונה – 27,976 שקלים.

התובעת טענה שעל מנורה לפצותה בסכום של כ-38,000 ש"ח שבהם כלולים גם ירידת ערך בסך 7,631 ש"ח ושכר טרחת שמאי בסך 2,400 ש"ח.

חברת מנורה, מנגד, הסכימה לשלם רק 22,575 ש"ח, בהם שכר טרחת שמאי בגובה של 1,050 ש"ח.

לדברי התובעת, שמאי מטעמה של חברת הביטוח ערך למכונית שומה בסמוך למקום עבודתה של התובעת, ולא במוסך כפי שמחייב החוק, וכן שקביעת השמאי של חברת הביטוח לפיה עליה, התובעת, להקטין את נזקיה על-ידי מכירת הרכב לסוחר כלל אינה בתחום סמכותו.

לדברי התובעת היא בחרה לתקן את המכונית ולא למכור אותה בגלל מספר סיבות, בהן גם חוסר היכולת הכספית שלה לקנות מכונית אחרת, וכן שמכוניתה הייתה מוסבת להנעה באמצעות גז ולכן חסכונית במיוחד.

חברת הביטוח מנורה טענה מנגד שטענות התובעת והשמאי מטעמה לא מתיישבות עם הוראות הדין ועם ההנחיות של משרד התחבורה, וכי אין לקבל את הטענה לפיה לצורך בדיקת אחוזי תיקון הרכב יילקחו הפרמטרים של עלות התיקון בתוספת ירידת ערך. לטענת מנורה שמאי לא יכול להעריך מראש את אחוזי ירידת ערך הרכב, היות שזו משקפת את מצב הרכב בסיום התיקון.
מנורה טענה גם ששכר טרחת השמאי גדול פי שש משכרו של שמאי ממוצע, אשר עומד לטענתה על 440 ש"ח בלבד.

עוד טענה מנורה שמכיוון שהתובעת בחרה לתקן את המכונית במקום להשבית אותה בשל אי-כדאיות כלכלית של התיקון, היא הגדילה את הוצאותיה בכ-15,000 ש"ח, וכן שאין מחלוקת בין השמאים לגבי אי הכדאיות הכלכלית של תיקון הרכב. בנוסף, החברה טענה גם שחוות דעתו של השמאי התעלמה מן העבר התאונתי של המכונית, שאינו ידוע.

שכר ועונש

בפסק דינו קבע השופט חאג' יחיא ששכר הטרחה שגבה השמאי לא מוגזם, ושאם אמורה הייתה להיות קיימת מגבלה על גובה שכר הטרחה צריכה הייתה חברת הביטוח להודיע על כך מראש ולא בדיעבד.
"אין בידי לקבל טענת מנורה ששכ"ט השמאי המקובל הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", פסק השופט, "שכן סבורני כי שכר טרחה ממוצע של שמאי אינו דין, אופן חישובו אינו קבוע בדין ודומה כי מדובר בנתון אשר טעון הוכחה במשפט, ככל נתון עובדתי אחר במשפט".

השופט גם לא קיבל את הטענה העיקרית של חברת הביטוח, לפיה יש להתייחס לרכב הניזוק כאל רכב שיש למכור את שרידיו לסוחר. לדבריו, רכב באובדן גמור הוא רכב שגובה הנזק בו עומד על 60% ומעלה משוויו, בעוד שהנזק במקרה זה עמד על 55% ואין להוסיף לשיעור זה גם את ירידת הערך.

"מכאן", כתב השופט, "משהרכב אינו עונה להגדרת רכב באובדן גמור ומשלא יצא מכלל שימוש, דומה כי על הנתבעת לפצות את התובעת על מלוא הנזק שנגרם לרכבה עקב התאונה שאירעה באחריות המבוטח שלה…
אין להמעיט חלילה בחשיבות האינטרסים הכלכליים של חברת הביטוח אך מן הצד השני, אין להתעלם מזכויותיו של הניזוק (הצד השלישי) על קניינו, בכלל זה, זכות הבחירה החופשית, שיקוליו ומדוע בחר באפשרות זו או אחרת. לענייננו, לאחר שנתתי את דעתי לנימוקי התובעת מדוע ביקשה לתקן את רכבה, סבורני כי מדובר בנימוקים סבירים והגיוניים, אין מדובר בנימוקים זרים ושמטרתם התעשרות שלא כדין. ברי כי כל מקרה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו הייחודיות ועל הנסיבות להיבחן גם לפי מבחני הסבירות וההיגיון…

אי לכך, לעניין אומדן הנזק, משלא הונחה לפני בית המשפט תשתית סדורה שחולקת על שיעור השומה כפי שנקבעה בחוות הדעת מטעם התובעת, ביחס לכל רכיב ורכיב בחוות הדעת מטעמה, אין לי אלא לקבל את קביעת הנזק כפי שהובאה בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת".

תא"מ 28733-02-13

The post בית המשפט: חברת ביטוח לא יכולה לאלץ נפגע להשבית את מכוניתו appeared first on TheCar.

תופעת גנבות כלי רכב פוגעת בביטחונם האישי של האזרחים, בקניינם ובכלכלת המדינה. להערכת המשטרה הנזק השנתי שנגרם למשק כתוצאה מגניבות רכב מגיע למיליארד שקל.

בדו"ח המבקר נקבע ש"במועד סיום הביקורת, כשבע שנים לאחר שהוקמה יחידת אתגר, נמצא כי בשנות פעילותה של היחידה פחת מספרן של גנבות כלי הרכב ב-47%. נתון זה משקף תוצאה ראויה לציון, אותה יש לזקוף לגורמי האכיפה שפעלו לצמצום תופעת גנבות כלי הרכב".

עם זאת, המבקר מוסיף ומציין שיחידת אתג"ר במשטרה לא הקפידה על מילוי הדרישות שנקבעו בנוהל בעת הקמתה בכל הנוגע לפעילותה מול הגוף המממן (חברות הביטוח וחברות ההשכרה).

כמו כן העלו ממצאי הדוח כי חוק הרישום (של חלקי מרכב עיקריים ברכב) לא נאכף במלואו ולכן לא ממלא את ייעודו, וכי כלי רכב שמצבם הוגדר כ'אבדן להלכה' משוקמים שלא על פי דרישות החוק. מצב כזה עלול לגרום לסכנת חיים של ממש.

עוד העלה הדוח שמנגנוני הבקרה וההסדרה אינם יעילים דיים למיגור תופעת גנבות כלי הרכב ולמניעת תיקון של כלי רכב באופן לא חוקי ולא בטיחותי. במידת הצורך יש להקנות לגורמי האכיפה כלים שיאפשרו להם להתמודד ביתר יעילות עם הגנבות, ולהבטיח שמוסכים שמתקנים כלי רכב שנפגעו קשות בתאונות ישתמשו בחלקי חילוף ממקור חוקי, ויקפידו על תקינות תהליכי שיקום כלי הרכב והסחר בהם, כך שלא תהיה בכלי הרכב המתוקנים משום סכנה לחיי אדם.

"אובדן להלכה" הוא מצב שבו מכונית שנפגעה בתאונה כבר לא "חיה" אבל גם לא "מתה": מבחינה כלכלית אין כדאיות לתקן אותה באופן מסודר במוסך מורשה, אפילו לא במוסכי הסדר שעובדים עם חברות הביטוח תמורת תעריפים נמוכים.

מכוניות כאלה נמכרות, בסופו של דבר עם רישיונות הרכב שלהן, לסוחרים אשר משקמים את חלקן ומחזירים אותם לכביש.
במשך שנים רבות נשמעה טענה לפיה הדרך היחידה להפוך את מה שבמקור לא היה בעל ערך כלכלי לעסקה משתלמת היא לפעול בדרכים שעל גבול החוק או מעבר לו, למשל תוך שימוש בחלקים גנובים או זיוף וטשטוש חלק מן ההיסטוריה של הרכב. הטענה היא שפעילות זו מעודדת גנבות רכב כמקור לחלקי חילוף זולים.

רונן לוי יו"ר איגוד המוסכים אמר בתגובה לממצאי הדו"ח כי "זהו דו"ח חמור המשקף מציאות בלתי נתפסת ובלתי מתקבלת על הדעת מצד גורמים ממשלתיים ומצד גורמים פיננסיים רבי עוצמה. אזרחי ישראל, שנחשפו לדו"ח הזה, בוודאי יירצו לקבל תיקון אמיתי של המצב הנוכחי ולא תשובות חסרות תוכן כגון אלה שנמסרו לעיתונות כתגובה לפרסומים".

The post מבקר המדינה: אובדן להלכה – המניע העיקרי לגנבות רכב appeared first on TheCar.

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, הפך לא מכבר את פסיקת בית משפט השלום בעיר וקבע שחברת הביטוח שירביט, וחברה שרכשה ממנה מכונית שניזוקה בתאונה, לא התרשלו כאשר לא וידאו כיצד מתוקנת המכונית הזאת, או לא מתוקנת.

מפסיקתו של השופט סוקול עולה שלרוכש רכב יש אחריות לבדוק את מצבו ואת ההיסטוריה שלו, בעוד שחברת ביטוח לא חייבת להחזיק את המנגנונים שיפקחו על ביצוע תיקון ראוי.

הפרשה שנידונה במקור בבית משפט השלום מעט סבוכה, שכן כלולים בה מכירת שרידי הרכב באופן שאלה עברו מספר ידיים וגם מעשה זיוף ומרמה במסמכים, אבל המשמעות המעשית שלה היא שבחוק הקיים כעת פרוצה פרצה שקוראת לגנב, תרתי משמע.

החלטתו של השופט סוקול ניתנה בהליך ערעור שהגישו חברת הביטוח 'שירביט' וחברת 'מכוניות אורדן' שרכשה ממנה שרידי רכב בעקבות פסק דינו של השופט י. פרידמן מבית משפט השלום בחיפה.

בפסק דין זה חוייבו שתי החברות לפצות רוכשת מכונית מדגם סיאט איביזה אשר נפגעה קשה בתאונה בעת שהייתה מבוטחת בחברת שירביט. שירביט רכשה את שרידי הרכב מן הבעלים שלו והעבירה את הבעלות בה על שמה.

זמן קצר לאחר מכן מכרה שירביט את שרידי האיביזה לחברת 'מכוניות אורדן', חברה שאמורה להיות "בעלת אמצעים כנדרש לצורך קיום הוראות חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), התשנ"ח".

בהסכם בין שתי החברות נקבע שאורדן תעביר את כלי הרכב שנרכשים משירביט לשטחי אחסון או למוסכים מורשים לצורך תיקונם או פירוקם, וכמו כן נקבע שרישיונות הרכב יישמרו בחברת שירביט ולא יועברו לאורדן עד שזו תמציא אישורים כנדרש על פי דין בדבר תיקון המכוניות.

האיביזה הועברה לאורדן על פי אותו הסכם ואורדן מכרה אותה לסוחר בשם עגלוני פדל.
גורלה המדויק של האיביזה, לאחר שנמכרה לפדל, לא ידוע במדויק, אולם בשלב כלשהו היא הגיעה לשלמה מחלוף אלקיים שניהל עסק מכירת מכוניות בשם "רכב סאלי".

בשלב כלשהו הועברה הבעלות במכונית תוך מרמה ושימוש ברישיונות מזויפים, וזאת על אף שרישיונות המכונית המקוריים נותרו בידי 'שירביט'.

בינואר 2009 נרכשה האיביזה על ידי רבקה אהרון אשר בדקה אותה, קודם לרכישתה, במוסך שעוסק בבדיקות רכב, ולאחר שזו התעלמה מדוח הבדיקה שבו צוין שמכלולים רבים במכונית אינם תקינים. בין היתר נרשם בדוח ש"הרכב לאחר תאונה". המכון מצא גם כי קיימים ליקויי מרכב בעלי משמעות גבוהה ובהם "תיקון עמודים – אמצעי-קדמי-אחורי".
למרות כל זאת רכשה רבקה אהרון את האיביזה תמורת 60 אלף שקל.

בסוף אוקטובר 2010 נתפסה המכונית על ידי משטרת ישראל במסגרת חקירת מעשי מרמה וזיוף מסמכים להעברת בעלות בכלי רכב.

לאחר פנייה לבית המשפט השלום ברמלה הוחזרה המכונית לבעליה, בתנאי שלא יעשה בה כל שימוש עד לתיקון המכונית וקבלת אישורים כנדרש על פי דין. רבקה אלקיים טוענת כי טרם ביצעה את התיקונים והמכונית נותרה בידיה ללא שימוש עד היום.

בפברואר 2011 הגישה אהרון תביעה לבית משפט השלום בחיפה בדרישה לחייב את אלקיים, שירביט ומכון הבדיקה לפצות אותה בגין ההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מרכישת המכונית.

בתביעתה היא טענה ששירביט התרשלה בכך שהפרה את חובתה החוקית לפי תקנה 309 לדווח על רכב שניזוק באופן שמונע את החזרתו לשימוש, וכן שהיא הפרה את חובתה לוודא את תיקון המכונית.

אלקיים לא התייצב לדיון בבית המשפט ולכן ניתן נגדו פסק דין בהעדר התייצבות. בפסק הדין נקבע שעסקת הרכישה בין אהרון לאלקיים בטלה, ועליו להשיב לה את מחיר המכונית בניכוי דמי שימוש ראויים.
בנוסף הטיל בית משפט השלום אחריות גם על חברת שירביט משום שסבר כי תנאי ההסכם בין שירביט לאורדן, אשר חייבו את אורדן לתקן את הרכב, לא מספיקים כדי להבטיח שאורדן אכן תתקן את הרכב ולא תאפשר שימוש בו.

בית המשפט קבע שבהתאם לאמור בתקנה 309, ומכיוון ששירביט הייתה בעלת הרכב באותה עת, חלה עליה החובה לתקן את המכונית באופן בטיחותי (או להוריד אותה מהכביש).

משמעות פסק הדין של בית משפט השלום היא שמכח תקנה 309 חלה על המבטח חובה לתקן מכונית שניזוקה וזאת עוד בטרם שתעבירה לצד שלישי.

בית המשפט קבע שאף אם אין בתקנה 309 הטלת חובה מפורשת להטיל חובת תיקון על מבטח, הרי שיש להטיל על שירביט אחריות מכוח התרשלותה בהקמת מנגנון אפקטיבי להבטחת תיקון הרכב. בית משפט השלום מצא גם שאורדן חייבת לשפות את שירביט.

על פסק דין זה ערערו גם שירביט וגם אורדן, ושתיהן טענו שלא היה בסיס חוקי להטלת אחריות על שירביט מתוקף תקנה 309, ואפילו אם חלה חובה כזאת הרי שמעשי המרמה שהביאו לשינוי רישום הבעלות במכונית, ואפשרו את מכירתה לאהרון, ניתקו את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק.

שירביט ואורדן טענו גם שבית משפט השלום טעה עת נמנע מלקבוע שלרוכשת הרכב יש אשם תורם, שהרי נקבע שם שהיא ידעה שהיא רוכשת רכב ניזוק. בנוסף נטען שלכל היותר נגרם לאהרון נזק שערכו כלעלות תיקון המכונית וקבלת תעודת הבדיקה כנדרש לפי תקנה 309, ועלות זו מוערכת ב-3,800 ש"ח בלבד.

השופט סוקול קיבל את שני הערעורים וקבע שלא הוכחה אחריות של שירביט כלפי בעלת הרכב.
הוא דחה את קביעת בית משפט השלום כאילו תקנה 309 מטילה חובת אחריות להעברת בעלות או לחובת תיקון הרכב, ופסק שהתקנה קובעת רק איסור או מתן היתר לשימוש ברכב.
לדבריו אין בתקנה ולו רמז לאיסור על העברת בעלות, ואין ביסוס אחר בדין לאיסור שכזה.

לדברי סוקול הטלת חובת תיקון על מבטחים אינה יכולה להילמד מתוך פרשנות של תקנה 309 שהרי אם נכונה עמדת בית משפט השלום מוטלת חובה כזאת על כל בעל רכב, כולל המבוטח שהעביר בעלות למבטח.
לדבריו, "חברות ביטוח אינן בעלות מוסכים לתיקון, ולא צריכות להחזיק מוסכי תיקון. תפקידן לבטח מפני התרחשות סיכונים ולשלם תגמולי ביטוח למבוטח אם ארע מקרה ביטוח. העברת הבעלות למבטח נועדה להבטיח את כספו של המבוטח ולא להטיל חובת התיקון על חברות הביטוח… משמע, מכירת רכב ניזוק על ידי מבטח אינה מהווה הפרת חובה חקוקה" – קבע השופט.

השופט סוקול דחה גם את טענת הרשלנות של שירביט בקביעת מנגנון לפיקוח ובקרה על תיקון המכונית. "המחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, מנגנון שנועד להבטיח כי הרכב הניזוק לא ישוב לשימוש ללא תיקון. המנגנון שנקבע הינו החזקת רישיון הרכב בידי המבטח עד לקבלת האישורים בדבר תיקונו של הרכב הניזוק. שירביט עמדה בתנאי המנגנון האמור. יתרה מזו, שירביט לא מכרה את המכונית לסוחר עלום שם אלא לאורדן, שהיא חברה שעוסקת ברכישת רכבים ניזוקים. אורדן הצהירה כי ידועות לה הוראות החוק וכי היא תימנע משימוש במכונית עד לקבלת האישורים כנדרש על פי דין. אורדן רוכשת מכוניות ניזוקות משירביט על פי הסכם כללי. אין ראיה כי שירביט הייתה יכולה או צריכה לצפות כי אורדן תפעל שלא כדין ותשיב את הרכב לשימוש ללא תיקון… איני סבור כי על שירביט, או כל מבטח אחר, חלה חובה להקים מנגנון לפיקוח על רוכשי הרכבים הניזוקים ולוודא כי יתקנו אותם בפועל. די בכך שמבטח ימכור את הרכב למי שמתמחה בדבר, ימלא את הוראות סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, ויוודא כי הרוכש יודע על המגבלות החלות על השימוש ועל האיסור שבדין לעשות שימוש ברכב, כדי לפטור את המבטח מאחריות"- נאמר בפסק הדין.

ועוד מציין השופט כי "ספק בעיני האם מדיניות משפטית ראויה מצדיקה הטלת חובת זהירות של מבטח שמוכר רכב בתנאי חוק הגבלת השימוש, כלפי צדדים שלישיים שצפויים לרכוש את הרכב בעתיד. בית משפט השלום הניח כי מבטח צריך לצפות שסוחרי רכב יפרו את הדין ולא ידאגו לתיקון המכונית. איני סבור שניתן להניח הנחה שכזו ולהטיל חובה על כל מבטח לצפות כי בעל דברו יפר הסכם, ויפר את הדין. אין גם בסיס להנחה כי כל סוחרי הרכב הינם מפרי חוק. להיפך, ניתן לצפות כי מכירת מכונית לבעל עסק המתמחה במסחר במכוניות תבטיח את קיום כל הוראות החוק".

השופט סוקול טוען שהאחריות לבדיקת רכב צריכה להיות מוטלת על הרוכש, שצריך לבדוק את המכונית טרם רכישתה: "הטלת חובת תיקון של כל מכונית ניזוקה על חברות הביטוח יחייב הקמת מוסכים, העסקת מומחים וכדומה. עלות כל אלו תגולגל על המבוטחים ותביא לעליית הפרמיות ותביא לתיקון רכבים גם ללא כל הצדקה, רק מחשש שמא יימכרו במצבם הניזוק".

בסופו של יום קבע השופט כי "לא היה מקום להטיל אחריות כלשהי על שירביט להפסדים שנגרמו לבעלת הרכב, והוסיף שגם אם היה מקום להטיל אחריות על שירביט הרי שצפוי היה כי בית המשפט יקבע כי גם אשם תורם לבעלת הרכב- שהרי היא רכשה את המכונית לאחר שהובהר לה כי נפגעה בתאונה.
בעלת הרכב חוייבה לשלם לשירביט ולאורדן הוצאות משפט בסך של 7,500 שח.

ע"א 45347-04-14 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון ואח'

The post חברת ביטוח לא חייבת לוודא שמכוניות תוקנו כהלכה appeared first on TheCar.

למכוניתה של א' נגרם בתאונה נזק חמור. למעשה, הנזק שנגרם היה כה חמור, עד שחברת הביטוח הכריזה על המכונית כ-"אובדן כללי" (המוכר לציבור כ-"טוטאל לוס"). אולם, במקום לשלם לא' את מחיר המכונית המלא, הופחתו לא פחות מ-7,600 שקלים מהמחיר שמופיע במחירון הרכב. הסיבה, כך הבהירו בחברת הביטוח, הייתה "נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע".

מה זה בדיוק אומר? גם א' תהתה מה הוא פשרם המדויק של אותם "נזקים סביב לרכב", אך עד שפנתה לחברת הביטוח כבר נמכרה המכונית למגרש, וכך למעשה נעלמו עקבותיה. בכך גם סוכלו ניסיונותיה של א' להוכיח שההחלטה להפחית 7,600 שקלים מהפיצוי שקיבלה הייתה שגויה, או לכל הפחות מופרזת.

אולם, א' לא הרימה ידיים והגישה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. לשופט מוחמד חאג'-יחיא לא היו דברים טובים לומר על התנהלותה של חברת הביטוח: "מהתמונה הכוללת שהונחה לפניי, נראה כי החלטת ההפחתה של חברת הביטוח, בנסיבות העניין, לקתה בשרירותיות ובכל מקרה – בלתי מבוססת על תימוכין ברורים ומשכנעים".

בפסק הדין מתאר השופט חאג'-יחיא את הרקע להגשת התביעה: "אין מחלוקת שרכב התובעת נבדק פיזית על-ידי השמאי מטעם הנתבעת (חברת הביטוח, ש.ה), ולא נבדק על-ידי השמאי מטעם התובעת או התובעת עצמה", הבהיר השופט. "השמאי מטעם התובעת כתב בחוות דעתו כי הרכב נמכר על-ידי חברת הביטוח למגרש ללא ידיעת התובעת. הנתבעת לא סתרה טענה זו. עולה אפוא כי חברת הביטוח, באופן חד-צדדי, בדקה את הרכב באמצעות השמאי מטעמה, העריכה את שוויו של הרכב, ניכתה ממחירו את אשר ניכתה כמפורט בחוות הדעת מטעם השמאי, ומכרה אותו".

למעשה, לא רק שהמכונית נמכרה לפני שלא' ניתנה הזדמנות לבחון את אותם נזקים שנגרמו לכאורה בתאונה קודמת, חברת הביטוח אף לא טרחה לפרט את טיבם של הנזקים. "קביעת השמאי מטעם הנתבעת בדבר ההפחתה בגין אירוע אחר אינה מפורטת בחוות הדעת שלו על מה היא מתבססת, מהם הנזקים ומידת חומרתם", ציין השופט חאג'-יחיא. "כל אשר נרשם בחוות הדעת: 'נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע'… ונרשם בהודעת התשלום לתובעת 'נזק אירוע אחר'. נזקים אלה לא צולמו ובכל מקרה, תמונות בעניינם לא צורפו… ואף לא תוארו במסגרת חוות הדעת".

בעניין זה ראוי לציין דברים שאמר שמאי מטעמה של הנהגת, ואשר מלמדים על ההתנהלות הראויה של חברת ביטוח הוגנת ואחראית: "נניח שהיה נזק קודם, אז חברת הביטוח יכלה לפנות למבוטחת (ו)להסב את תשומת לבה, למרות שביקשה תצלומים ולא קיבלה", הסביר השמאי בעדותו. "למרות שביקשנו לראות את המכונית, נאמר לנו שהיא הייתה במסגרת טוטאל-לוס והיא נלקחה".

בהמשך פסק הדין מעלה השופט חאג'-יחיא הרהורים שיטרידו כל בעל מכונית: "מהתרשמותי מעדות השמאי מטעם (חברת הביטוח) נראה לכאורה כי כל סכום שהיה נוקב בו לצורך ההפחתה, היה נרשם בחוות הדעת סכום זה, שהוא כאמור 'הערכה כללית', (ואותו סכום היה) מופחת מסך תקבולי הביטוח המשולמים למבוטח, וכל זאת ללא נימוקים או פירוט מטעם חברת הביטוח בדבר אפיון הנזק, סיווגו וללא כל הסבר מניח את הדעת כיצד הוערך הנזק". ובמלים פשוטות – חברת ביטוח יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, ולנכות מתקבולי הביטוח כל סכום שתרצה.

"העובדה כי ההליך האמור נעשה באופן חד-צדדי, ללא שיתוף התובעת וללא עדכונה באמור (לפני) מכירת הרכב למגרש, יש בה להוסיף נדבך נוסף לשרירותיות המשתקפת מהחלטת ההפחתה עצמה", סיכם השופט חאג'-יחיא את החלטתו לקבל את תביעתה של א', אם כי באופן חלקי. "חברת הביטוח סטתה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המוטל עליה כלפי המבוטחת, בין השאר ובעיקר, לא פירטה בחוות הדעת הקיימת וגם לא צירפה חוות דעת חדשה, מפורטת ומבוססת, שיש בה להצביע כיצד בוצעה ההפחתה בגין 'אירוע אחר' ועל מה היא נסמכת".

מדוע אם כן התקבלה תביעה של א' רק באופן חלקי? השופט חאג'-יחיא הסביר: "התנהגות התובעת תרמה במידה מסוימת למצב אליו נקלעה, שכן יש להניח כי לו פנתה התובעת… למבטחת מיד לאחר קבלת הודעת התשלום… נראה כי אז ניתן היה אולי לבחון את הרכב שוב בזמן אמת ולבחון היטב את השומה… מצופה היה מהתובעת לפנות ללא כל דיחוי למבטחת, בין באופן ישיר ובין באמצעות שמאי מטעמה, כדי לראות את הרכב, לצלם אותו בטרם יימכר ויועבר למגרש אחר".

בסופו של דבר קבע השופט חאג'-יחיא כי חברת הביטוח תשלם לא' 7,080 שקלים, לעומת 8,350 שקלים שתבעה בעלת המכונית.

The post חברת הביטוח הפחיתה 7,600 שקלים בגלל נזק שלא הוכח appeared first on TheCar.

מקרה שהתגלגל השבוע לפתחו של בית המשפט העליון חשף סוחר שפעל לכאורה למכירת כלי רכב מסוכנים ללקוחות תמימים – החל מרכישתם מחברות ביטוח במצב של "אובדן להלכה" ו"אובדן גמור", עבור בביצוע תיקונים לקויים במוסכים ועד העברת בעלות לנהגים שכלל אינם יודעים כי כלי הרכב שהם קנו היו מעורבים בתאונות קשות. מהחלטות של בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בירושלים עולה כי לעתים אף נמכרו כלי רכב ללא כריות אוויר, וזאת מבלי ליידע על כך את הרוכשים.

שופט בית המשפט העליון ניל הנדל דחה אתמול (א') ערר שהגיש הנאשם המרכזי בפרשה, בעניין החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים להשאירו במעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו הבהיר השופט הנדל כי "מכירת רכבים מבלי לבצע את התיקונים המחויבים היא אמנם עבירת מרמה בעיקרה, אך משמעותה היא סיכון חיי אדם רבים, הן של רוכשי המכוניות והן של הציבור בכללותו, העלול למצוא עצמו מעורב בתאונה כתוצאה מהעלאת רכבים תקולים אלו על הכביש".

התמונה שעולה מהחלטות בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי חמורה ומדאיגה – גם בגלל היקף הפעילות שמיוחסת לנאשם המרכזי בפרשה, וגם בגלל שהיקף פעילות כה נרחב מצביע על אוזלת יד של משרדי התחבורה והאוצר, שאמורים לפקח על פעילותם של סוחרי רכב, מוסכים, שמאים וחברות ביטוח.

כך למשל מתאר השופט הנדל מתאר חלק מהעבירות המיוחסות לנאשם המרכזי בפרשה. "העורר (הנאשם המרכזי, ש.ה) ידע כי חברות הביטוח אינן בודקות לעומק האם התיקונים הנדרשים בוצעו כהלכה… העורר פעל שלא בהתאם לתקנות ולחוק, ועל מנת להסוות זאת ולקבל את רישיונות הרכבים, הוא זייף חשבוניות על רכישת חלקי חילוף ונקט אמצעים מגוונים אחרים, ומכר רכבים במצב שאינו תקין תוך הצגת מצג שווא. כך למשל, מכר לכאורה רכבים ללא כריות אוויר, משום שאלו התפוצצו בתאונה שעברו ושהובילה למסירתם לידיו של העורר לצורך תיקונם".

דברים דומים נאמרו בבית המשפט המחוזי בירושלים, שעל החלטתו הגיש הנאשם ערר. "נטען כי (הנאשם) מכר כלי רכב שהיו במצב אבדן להלכה, ותוקנו לאחר מכן, מבלי ליידע את הלקוחות (על כך) שכלי הרכב עברו תאונות קשות בעבר", ציין שופט המחוזי רפי כרמל, "תוך שלעתים (הנאשם) יצר מצב שווא לפיהם הרכבים תקינים, אף שידע כי קיימים ליקויים משמעותיים כגון החלפת כריות אוויר שהתפוצצו".

רוכש מחברת ביטוח, ומוכר רכב לא בטוח
את הפירוט המלא של המעשים שמיוחסים לנאשם המרכזי בפרשה אפשר למצוא בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישר באוגוסט האחרון את בקשת המשטרה להשאירו במעצר עד תום ההליכים. על-פי החלטת בית המשפט, ר"א – הנאשם המרכזי – רכש מחברות ביטוח עשרות רבות של כלי רכב שעברו תאונות קשות, ופעל בדרכים שונות כדי למכור אותם ללקוחות תמימים לאחר תיקון חלקי ולקוי.

השופט רפי כרמל מפרט בהחלטתו שורה ארוכה במיוחד של עבירות המיוחסות לר"א, ועל-מנת להבין עד כמה חמורה הפרשה ראוי להביא את הפירוט המלא של העבירות: "בשנים 2012 עד 2014 רכש המשיב ממגרשי הסדר עשרות כלי רכב מהסוג הנדון (שנפגעו קשה בתאונות, ש.ה). המשיב תיקן את כלי הרכב במקומות שאינם ידועים, שלא על-פי התנאים והכללים המפורטים בהם, ולצורך כך, בין היתר, זייף חשבוניות בדבר רכישת חלקי חילוף, באופן שזייף את מספר החשבונית, סוג הרכב, מספר הרכב, חלקים, ועוד".

וזה עוד לא הכל. השופט כרמל ממשיך בפירוט העבירות המיוחסות לר"א: "(הנאשם) עשה שימוש בחשבוניות שהוצאו בגין רכישת חלפים לכלי רכב אחרים, זייף חשבוניות אודות תיקון כלי הרכב הנדונים במספר דרכים, זייף אישורי תיקון במוסך מורשה… סיפק דו"חות שמאי שלעתים נערכו בלא שהשמאי עיין במסמכי התיקון ובחשבוניות, זייף חשבוניות בדבר רכישת חלקי חילוף, בדבר תיקון כלי רכב, בדבר אישורי מוסך מורשה, והציג אישורי שמאי שאינם משקפים בדיקה נכונה".

על-מנת להשלים את שרשרת המעשים המיוחסת לו, התביעה טוענת כי ר"א "העביר את כל המסמכים, אמיתיים ומזוייפים, לחברות הביטוח, לצורך העברת כלי הרכב לבעלותו. בהתאם, קיבל המשיב את רישיונות הרכב של כלי הרכב ומכר כלי רכב אלה לצרכנים, תמורת מאות אלפי שקלים".

קריאת פירוט העבירות המיוחסות לר"א מעוררת, כאמור, חשש שמשרדי התחבורה והאוצר – שאמורים להבטיח את שלומם של רוכשי המכוניות ולדאוג לאינטרס של כלל הציבור – אינם ממלאים כראוי את תפקידם (בלשון המעטה). החל מפיקוח על חברות הביטוח שמכרו את כלי הרכב לסוחר ועד העברת הבעלות על כלי הרכב ללקוחות תמימים, נראה שליקויים בעבודת משרדי הממשלה הקלו על ביצוע העבירות המיוחסות לר"א.

הציב אינטרס כספי לפני שלום הציבור
חשוב לזכור שר"א לא הורשע, ולכן חזקת החפות עומדת לזכותו. מנגד, החלטת בית המשפט העליון לדחות את הערר שהגיש נגד ההחלטה להשאירו במעצר עד תום ההליכים, עשויה להוות עדות לכך שהתביעה מחזיקה בראיות משמעותיות לכאורה. "המסוכנות עליה ניתן ללמוד מן הנאשם אינה ודאית, שהרי אשמתו לא הוכחה, ואף עומדת לו חזקת החפות", ציין השופט הנדל. "ברם, דרישה של מסוכנות לכאורה על סמך התשתית הראייתית הקיימת – הינה בנמצא… על מנת לעצור נאשם עד לתום ההליכים יש להידרש לראיות לכאורה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו. באשר להתקיימות תנאי זה אין עוררין".

עם זאת, מדברי שופט המחוזי רפי כרמל עולה כי לא רק מסוכנותו העתידית או המידית של ר"א הביאה לכך שהוחלט להשאירו במעצר. "מקום שהמשיב הציב את האינטרס הכספי שלו לפני שלומם וביטחונם של רוכשים תמימים – כמו-גם הציבור – העלולים להיפגע קשה כתוצאה מנסיעה ברכב שעבר תאונה קשה אך לא שוקם כנדרש, שוללים מתן אמון ממשיב זה", כתב השופט, "המשיב, שלא חשש מלמכור מכוניות שכריות האוויר בהן כבר אינן קיימות משום שהופעלו בתאונה ולא הותקנו חדשות תחתן, אך הסתיר זאת מרוכשים תמימים, אינו מי שניתן ליתן בו אמון".

The post כך מוכרים מכוניות מסוכנות ללא כריות אוויר ללקוחות תמימים appeared first on TheCar.

מסתמן פתרון למחלוקת שבין איגודי השמאים, המוסכים ומכוני הבדיקה לרכב לבין משרד התחבורה בסוגיית הרישום של תאונות קשות ברישיון הרכב.

ועדה מקצועית של איגוד שמאי הרכב, בראשות השמאי ועו"ד אורי גורביץ', גיבשה לאחרונה כללים מנחים שיאפשרו את הפעלת נוהל 23 ונוהל 126 – שני הנהלים של משרד התחבורה אשר מחייבים את השמאים, מכוני הבדיקה והמוסכים לפעול לרישום הערת "נזק בטיחותי מהותי" ברישיון הרכב של מכוניות שנפגעו פגיעה בטיחותית "מהותית" בתאונה, תוקנו, והוחזרו לכביש.

כזכור, שלושת האיגודים טוענים שהנהלים שפרסם משרד התחבורה אינם ברורים וחדים מספיק, והם מותירים תחום אפור רחב מידי שבו מוטלת על השמאים ובעלי המוסכים חובה להכריע אם נדרש רישום "הערת אזהרה" ברישיון הרכב או לא.

רישום הערה כזאת פוגע בערך הרכב ועלול לסבך את בעלי המקצוע עם בעלי הרכב, ולעומת זאת אי-רישום הערה עלול לסבך אותם עם רוכשים של מכוניות שנפגעו אולם לא נקבע לגביהן שהן היו חייבות ברישום אזהרה.

לטענת אנשי המקצוע, בהיעדר הגדרה ברורה מתי חייב להתבצע רישום ומתי לא, הם חשופים לתביעות נזיקין הן של בעלי רכב והן של רוכשי רכב ששוקם.

כל גורמי המקצוע אף איימו שלא להפעיל את הוראת הנוהל, ובעקבות איום זה הם נפגשו עם נציגי אגף הרכב במשרד התחבורה, והוחלט על כינוס ועדה מקצועית של איגוד השמאים, לצורך גיבוש כללים ברורים כנ"ל.

לאחר שישבה על המדוכה גיבשה הועדה "סרגל מדידה" מומלץ לקביעת קריטריונים להגדרת "נזק בטיחותי מהותי", שבעקבותיו תירשם ברישיון הרכב ההערה: "נזק בטיחותי תוקן ונבדק".

הועדה המקצועית הדגישה שהכללים שגובשו לא מחייבים אלא הינם בגדר המלצה מקצועית, ושיקול הדעת המלא לקביעה אם הנזק הינו "נזק בטיחותי מהותי" נתונה בסופו של יום לגורם המדווח, קרי: שמאי רכב או מכון בדיקה.

"סרגל המדידה" הוא טבלת ניקוד שקובעת ניקוד לכל "מוקד נזק": פגיעה בעמודי מרכב, למשל, שקולה ל-3 עד 5 נקודות, בהתאם לעמוד המרכב שבו מדובר, פגיעה במסגרת הגג שקולה ל- 5 נקודות, ואילו פגיעה בקורות השילדה ובריצפת הרכב שווה בין 7 – 9 נקודות.

ההמלצה המקצועית של הועדה היא שכאשר סיכום הניקוד יעלה על 10 נקודות ייחשב הנזק יחשב כ"נזק בטיחותי מהותי" אשר יחייב דיווח לרשות הרישוי בהתאם לנוהל, ורישום "הערת אזהרה" קבועה ברישיון.

כאשר אחד החלקים שכלולים בטבלה זאת הוחלף באמצעות חיתוך וריתוך (גם אם בהתאם להוראות יצרן הרכב), ממליצה הוועדה להגדיר את הפגיעה כ"נזק בטיחותי מהותי" ולדווח עליו לרשות הרישוי. במקרה כזה אין אפילו צורך לסכם את הניקוד, אם כי גם זאת בכפוף לשיקול דעתו של שמאי הרכב.

הועדה המקצועית קבעה גם שכאשר שמאי הרכב בודק לראשונה את הרכב ועורך אומדן נזק ראשוני, ובטרם תחילת התיקון, עליו ליידע את בעל הרכב (לו חב השמאי חובת נאמנות) אם הוא סבור יהיה עליו לדווח לרשות הרישוי על "נזק בטיחותי מהותי" בסיום התיקון.
על השמאי להסביר לבעל הרכב את משמעות הדיווח, ובמקביל לדווח על כך גם לחברת הביטוח.

The post נקבעה אמת מידה להגדרת "נזק בטיחותי מהותי" ברכב appeared first on TheCar.

היום (ב') תתכנס ועדת הכלכלה של הכנסת לדון בהצעה לתיקון חוק "הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים", אשר נועד במקור לצמצם את תופעת גניבות הרכב שמונעת על-ידי ביקוש לחלפים לתיקונים.

במסגרת החוק עצמו, והתיקון לחוק, מנסה איגוד המוסכים להילחם בתופעת ה"אובדן להלכה" – כלומר מתן פיצוי למבוטח במקרה של תאונה קשה, ומכירת שרידי הרכב במחיר גבוה יחסית לסוחרים שמתקנים אותו או מוכרים אותו לצדדים שלישיים.

באיגוד המוסכים טוענים כבר מזה שנים רבות שלקונת ה"אובדן להלכה" יוצרת אנומליה כלכלית שמעודדת גניבות רכב וחמור מכך: תיקונים רשלניים ולא בטיחותיים במוסכים פיראטיים.

לטענתם, לו היו מתקנים את המכוניות שנפגעות קשה בהתאם להנחיות השמאים שקבעו את גובה הנזק המקורי לא הייתה הצדקה כלכלית לקנות את השרידים במחיר גבוה, או לקנות אותם בכלל.

אבל כאשר שרידים נמכרים במחיר גבוה (מכירה שממנה נהנות בעיקר חברות הביטוח והליסינג), ובהיעדר פיקוח מתאים, נוצר לחץ כלכלי להשיג חלפים גנובים ולתקן את המכוניות במוסכים פיראטיים באופן שמעלה על הכבישים מכוניות מסוכנות בטיחותית.

רצו לברך, יצאו מקלקלים

במכתב ששיגרו לאחרונה יו"ר ומנכ"ל איגוד המוסכים אל חבר הכנסת דוד צור, אשר עומד בראש תת-הועדה לבטיחות בדרכים ומנהל גם את הדיון בתיקון להצעת החוק, הם טוענים שהתיקון לא רק שלא יסייע לצמצום הגניבות אלא אפילו עלול להחמיר את המצב הקיים.

במכתב זה הם מביאים מספר דוגמאות לתקלות שקיימות בהצעה ואף מציעים תיקוני נוסח שיכולים לתקן את התיקון.

כך, למשל, הם מדגישים נושא שעלה בדיון קודם לגבי הפער הכלכלי בין הערכת הנזק שקבע שמאי הרכב שבדק את שרידי המכונית לבין עלות התיקון בפועל, וטוענים שפער כזה יכול להיגרם כאשר משתמשים בחלקים גנובים ובתיקון פיראטי. כדי למנוע את הפער חשוב, לדעתם, לחייב מצב שבו מי שהעריך ראשון את הנזק (שמאי או חברת ביטוח) יהיה אחראי ללוות את התהליך עד סופו – כולל גילוי נאות למי שבסופו של דבר ירכוש את המכונית.

לדעתם יש גם לחייב את המוסכים לתקן את המכונית לפי הצעת התיקון המקורית, כדי למנוע "חיתוכי פינות וקיצורי דרך".

שתי הבעיות הראשונות יכולות להיפתר על-ידי חיוב מצב שבו דוח השמאות המקורי יעבור יחד עם השרידים למוסך המתקן, ואילו מוכר הרכב (לרוב חברת הביטוח או הליסינג) יחזיק ברישיון הרכב ולא יוכל למסור אותו עד אשר יקבל אישור של מוסך מורשה לפיו הנזק תוקן בהתאם לחוות הדעת השמאית, תוך שימוש בחלפים ממקורות ידועים וממוסמכים.

ראשי איגוד המוסכים מבקשים מועדת הכלכלה לבטל את ההגדרה שמופיעה בתיקון לחוק לפיה יכול ששרידי המכונית יירכשו על-ידי אדם פרטי לשימושו האישי כביכול.
לדבריהם מדובר בפרצה מסוכנת בחוק אשר גורמת להרעה של המצב הנוכחי, תאפשר לסוחרים לפעול במסווה של אנשים פרטיים, כמו גם את האפשרות לתקן מכוניות במוסכים פיראטיים. כדי למנוע זאת הם מבקשים להוסיף לחוק את המשפט: "לא ימכור מבטח רכב… אלא לרוכש שהציג בפניו רישיון לעיסוק בסחר ברכב…"

הקונה מקונה פטור?

באיגוד דורשים גם למנוע את המצב הנוכחי שמאפשר "שירשור" של סחר בשרידי מכוניות מתאונה באופן שבו המבטח (או חברת ליסינג) מוכרת שרידים לסוחר אשר מוכר אותם הלאה והלאה עד שבסופו של דבר ניתקים הקשר, והאחריות החוקית והפלילית, בין המוכר המקורי לבין מי שבסופו של דבר קונה מכונית לאחר תיקון.

מי שיכול היה למנוע חלק ניכר מן התופעות הקשות – גם של גניבת רכב וגם של תיקונים לא בטיחותיים – הוא אגף הרכב במשרד התחבורה, לו היה מנהיג חובת דיווח על כל תאונה קשה, ומנהל מאגר מידע של מכוניות משוקמות.

בדרך זה יכול היה כל רוכש של מכונית משומשת לוודא האם היא עברה תאונה קשה, ואם כן – מה הייתה הערכת השמאי המקורית לתיקון הנזק.

"נוהל 23" החדש, אשר יחייב בעתיד רישום "הערת אזהרה" ברישיון הרכב אמנם פותר חלק מן הבעיה, אבל עדיין לא מוודא שהמכונית תוקנה תיקון מקצועי על-ידי מי שהוסמך לעשות זאת.

The post איגוד המוסכים לועדת הכלכלה: תיקון החוק יגדיל את תופעת גניבות הרכב appeared first on TheCar.

החל מה-1 באוגוסט הקרוב יחוייבו מוסכים ושמאי רכב לדווח לאגף הרכב במשרד התחבורה על תאונות קשות שתוקנו, במטרה שהמשרד יבצע רישום הערת אזהרה ברישיון הרכב.

הצורך ברישום כזה נובע מכך שבמצב הקיים מסתובבות על כבישי ישראל עשרות אלפי מכוניות שהוגדרו בעבר כ"אובדן להלכה", כלומר חוו תאונות קשות מאד, שוקמו, וחלקן נמכרו ללקוחות שכלל לא יודעים אודות נזקי העבר שנגרמו להן.

במשך שנים לא מעטות הופעל על משרד התחבורה לחץ מצד איגוד המוסכים וגופי צרכנות במטרה לבצע רישום תאונות קשות ברישיון הרכב, אולם במשרד עמדו בגבורה בלחץ הזה ולא נשברו.

מי שמרוויח מן המצב הקיים הם גופים שיכולים למכור את שרידי המכוניות הפגועות במחיר גבוה, כמו גם סוחרים מן הסוג הפחות הגון אשר מוכרים מכוניות משוקמות ללקוחות מבלי לספר להם את כל האמת.

לפני כשנה, בעקבות פעילות איגוד המוסכים, גופי צרכנות, כלי תקשורת, ועדת הכלכלה של הכנסת ואחרים, פרסם משרד התחבורה את "נוהל 22 " אשר חייב את שמאי הרכב ואת חברות הביטוח לרשום ברישיון של כלי רכב שניזוק קשה בתאונה, והוכרזו כ"אובדן להלכה", את המילים "אובדן להלכה".

כצפוי, יישום הנוהל גרם לצניחה משמעותית במספר כלי הרכב שהוכרזו "אובדן להלכה" אשר עלול היה להפחית מאוד מערכן בעת המכירה.

חברות הביטוח, שהיו הניזוקות העיקריות מהוראת הנוהל, טענו בצדק שהנוהל פוגע רק בערכם של כלי רכב מבוטחים מכיוון שבאלה שאינם מבוטחים לא מבוצעת הערכת שמאי והם מתוקנים ועולים לכביש בדיוק באותה המידה.

טיעון זה נכון גם לגבי חברות השכרה וליסינג אשר אינן מבטחות בדרך כלל את כלי הרכב שלהן בחברות ביטוח, ונוהגות לתקן את הרכב במוסכים שלהן ללא דוחות שמאי.

כחודשיים לאחר פרסום הוראת נוהל 22 נאלץ משרד התחבורה לבטל אותה, ומאז חיפש דרכים אחרות להשיג את אותה מטרה.

תקנה 309

כל מכונית אשר ניזוקה בתאונה באופן שנגרם לה נזק בטיחותי משמעותי מחוייבת להיבדק לאחר התיקון שלה במכון מיוחד לפי "תקנה 309 ", ומכון זה, שמוסמך לכך מראש, הוא הגוף המקצועי אשר מאשר להחזיר אותה אל הכביש.

הגדרתו של נזק בטיחותי כנ"ל היא "נזק שגרם לעיוות, הסטה, סדק או שבר מהותיים באחד מעמודי המרכב, במסגרת גג המרכב, באחת מקורות השילדה הקידמית או האחורית שבין ציר הגלגלים הקידמיים והאחוריים ולפגיעה במרכב הרכב שגרמה לעיוות או שינוי במיבנה הגיאומטרי של רצפת המרכב למעט נזק לחלקים הניתנים לפרוק והחלפה באמצעות ברגים ולא באמצעות ריתוך".

משרד התחבורה יכול היה לחייב את כל המכונים שמנפיקים תעודות אישור לפי תקנה 309, כלומר את מי שבדק את איכות התיקון ואישר שהמכונית תקינה, לדווח לאגף הרכב את פרטי המכונית, ולציין הערה מתאימה ברישיון הרכב.

תחת זאת הוחלט שם על "נוהל 23" (שמחליף את "נוהל 22 שגווע לבד), והוא מחייב את כל השמאים, ואת כל המוסכים, להטביע על רשיון הרכב של כל מכונית משוקמת חותמת אדומה עם הנוסח "נזק בטיחותי תוקן ונבדק".

במקביל חייבים שמאי הרכב והמנהלים המקצועיים של המוסכים לדווח לאגף הרכב באמצעות מערכת ממוחשבת אודות ביצוע התיקון, כדי שברישיון הרכב הבא שמונפק לאותה מכונית תופיע ההערה הזאת באופן מודפס וקבוע.

The post החל בחודש הבא: תאונות קשות יירשמו ברישיון הרכב appeared first on TheCar.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגישו מאיה טל ומרי בן סדון נגד סוחר הרכב אפי רביב, וכן נגד חברת אור-דן שעוסקת ברכישת כלי רכב שנפגעו בתאונות מחברות ביטוח ומכירתן לסוחרי רכב, ונגד חברת הביטוח שומרה (התביעה נגדה נמחקה במהלך המשפט לבקשת התובעות), כמו גם נגד מכון הבדיקה קומפיוקאר.

התובעות רכשו בנובמבר 2011 מכונית טויוטה קורולה מסוחר המשומשות אפי רביב. בעת שהציג בפניהן את הרכב מסר להן רביב כי המכונית עברה תאונה שבה נפגע חלקה האחורי והוחלפו דלת תא המטען, הכנף האחורית והדלת הימנית האחורית.

בהמשך פנו התובעות לבדוק את הרכב במכון "קומפיו קאר שירותי רכב בע"מ". בדו"ח הבדיקה נכתב כי קיימים ברכב מספר ליקויים, ובהם ליקוי שלדה בעל "משמעות גבוהה", שתואר כך: "רכב לאחר פגיעה מאחור, החלפת כנף אחורית ימנית מולחמת ותיקון שמאלית".
חרף הליקויים שהתגלו החליטו התובעות לרכוש את הרכב, ובעקבות זאת חתמו הצדדים על הסכם מכר . מחיר המכונית נקבע ל-88,000 ₪. בהסכם נכתב כי הקונה בדק את הרכב ומצא אותו: "לשביעות רצונו ומתאים לצרכיו". ולבסוף, בתחתית ההסכם נרשם בכתב יד כי: "הקונה בדק את הרכב, וידוע לו שיש מכה מאחור".

לאחר שמאיה טל קיבלה את המכונית והחלה להשתמש בה היא שמעה רעש מכיוון הגלגל האחורי, ולכן פנתה למכון "טסט ליין" לצורך בדיקה. בבדיקה הסתבר שברכב קיים ליקוי "בעל משמעות גבוהה" כדלהלן:

"פגיעה בקורה אורכית אחורית מעבר לנקודת ריתום המתלה + מילוי חומר. פגיעה רצפה אחורית מעבר ציר רוחב האופנים, חיבורים לא מקוריים לרוחב הרכב. תיקונים בעמודים א.ש. + א.י. + אמצעי פגיעה בקורה רוחבית אחורית בסמוך לציר סרן אחורי".

לנוכח תוצאות אלה פנו התובעים לשמאי דורון עד שבדק אותו וקבע ש:"…הרכב הנדון ניזוק קשה בתאונה הנ"ל בחלק המרכב האחורי ותוקן שלא על פי הנחיית משרד התחבורה…לאמור ברכב הנדון "חוברה שלדת מרכב משני חלקים מושלמים ליחידת מרכב אחת. עוד עולה מבדיקתי כי החיבורים לא בוצעו בנקודות החיבור המקוריות שנקבעו על ידי היצרן, בנדון נחתכו קורות חיזוק המרכב האחוריות האמצעיות העליונה והתחתונה במחציתן, רצפת הרכב נחתכה באלכסון, בית אופן אחורי ימני, רצפת תא מטען, כנף אחורית ימנית, כנף אחורית שמאלית "הושתלו" ברכב, ובנדון בוצעו ריתוכים אסורים וחיבורים שלא על פי הוראות היצרן ולא בנקודות החיבור המיועדות לכך, כפי שניתן לצפות בתצלומים המצ"ב.

יותר מכך ניתן לומר כי החיבורים כפי שנעשו נועדו לטשטש את העובדה כי הרכב מורכב משני חלקים נפרדים כאמור. בנוסף העלתה בדיקתי כי קורת החיזוק (שלדה) האחורית שמאלית אינה מחוברת כלל לבית האופן האחורי שמאלי, וחלק מהריתוכים של פחי הרכב נמצאו כריתוכים רשלניים שאינם מחברים את חלקי המרכב "שהושתל" ברכב באופן אשר הרכב יהיה בטיחותי לנסיעה ובאופן "רציף".

ברכב בוצעו כאמור חיתוכי גוף המרכב באופן אשר תיקונים אלו החלישו את המרכב בצורה המסכנת את הנהג והנוסעים בו. לאור כך הנני קובע כי הרכב אינו תקין ואינו כשיר לנסיעה. עובדות אשר הביאו את הרכב בעקבות התיקון הרשלני למצב שאינו ראוי לשימוש ועל כן הוכרז כאובדן כללי לפירוק בלבד"- נכתב בדו"ח.

בפסק הדין מציין השופט את "סיפור" המכונית שהיתה מבוטחת בחברת שומרה והיתה מעורבת בתאונה קשה, שלאחריה נבדקה על ידי שמאי מטעם חברת הביטוח שקבע את שיעור הנזק שנגרם לה כ-40.42% מערכה. בכך הכריז למעשה השמאי על המכונית כ"אובדן להלכה", והשופט מציין שמשמעות ההגדרה הזו, להבדיל מ"אובדן מוחלט", הינה שניתן לתקן את המכונית ולהשיבה לשימוש. זאת בתנאי שלאחר התיקון ניתנה לגבי הרכב תעודת תקינות מטעם מוסך מורשה: "הרשאי לתת תעודות בדיקה על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב) (תקנה 309 ).

על יסוד הסדר סטטוטורי זה מוכרות חברות הביטוח כלי רכב שעברו תאונה קשה למגרשי מכוניות, אלה מוכרים אותם לסוחרי מכוניות שמתקנים אותם, ולאחר שהם ממציאים למגרש ולחברת הביטוח תעודה לפי תקנה 309, הם מקבלים את רישיונות הרכב כך שיוכלו למכור אותו בשוק החופשי.

בתביעתן טענו התובעות שהסוחר ממנו רכשו את הרכב ידע על כך שהוא הוגדר כ"אובדן להלכה", וכי הוא הטעה אותן בכך שלא גילה להן עובדה זו.
הן גם טענו שרביב לא הציג עצמו כסוחר ברכבים משומשים, והדגישו כי לו ידעו את האמת בדבר מצב הרכב ובדבר עיסוקו של רביב – לא היו רוכשות אותו. התובעות תבעו מסוחר הרכב פיצויים בסכום כולל של 140,454 ₪, ובנוסף גם תבעו את המגרש שרכש את שרידי המכונית מחברת הביטוח, בין השאר בטענה שמנהליו התרשלו בכך שלא הבחינו שהרכב תוקן בעלות נמוכה בהרבה מעלות התיקון לפי דו"ח השמאי, ובנוסף לכך גם פעלו שלא כדין בכך שמכרו את הרכב לפני שהוא תוקן.

רביב מצידו טען שמסר לתובעות את כל המידע בנוגע לרכב, לרבות העובדה שהוא היה מעורב בתאונה. לדבריו גם בדו"ח הבדיקה שקיבלו התובעות לפני הרכישה נכתב במפורש כי לרכב נגרם נזק בשלדה שמשמעותו גבוהה. רביב מכחיש את הטענה כי הרכב תוקן באופן בלתי בטיחותי אשר חייב את פירוקו.

מנהלי מגרש המכוניות שרכש את השרידים טענו להיעדר יריבות עם התובעות, כיוון שלא היו מעורבים בעסקת מכירת הרכב ולא סיפקו את רישיונותיו עד אשר נמסרה להפ תעודה 309 כדין.

בפסק הדין מציין השופט רובין שהמחלוקת המרכזית בין התובעות לבין ארביב נוגעת לחובת הגילוי. "אין מחלוקת כי הרכב שבו עסקינן הוכרז בשעתו כ"אובדן להלכה", ואין מחלוקת שארביב ידע על כך . אין מחלוקת על כך שארביב לא מסר לתובעות עובדה זו, אלא הסתפק באמירה לפיה: "יש פגיעה מאחור בעלת משמעות גבוהה", עובדה שהייתה ידועה לתובעות גם מדו"ח הבדיקה שערכו לרכב לפני רכישתו . על רקע עובדות אלו יש לשאול האם הפר ארביב את חובת הגילוי המוטלת עליו"- אומר השופט.
הוא מציין כי סעיף 4 (א) לחוק הגנת הצרכן קובע: "עוסק חייב לגלות לצרכן – (1)כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס…..".

"בתחום עסקאות הרכב המשומש", מציין השופט, "התעוררו ומתעוררות חדשות לבקרים טענות הנוגעות לסוגיית חובת הגילוי, וכאשר הגיעו מחלוקות אלו לפתחו של בית המשפט נקטה הפסיקה בגישה המטילה על סוחרי רכב חובת גילוי מקיפה ודווקנית. גם המחוקק קבע כי על העוסקים במכירת רכב משומש להמציא לרוכשים טופס גילוי". (בכך נעשה צעד נוסף כדי לבצר את ההגנה על רוכשי כלי רכב משומשים). "אמנם", מוסיף השופט- "חוק זה איננו חל ישירות על העסקה שלפניי, אשר נעשתה לפני כניסתו לתוקף, ברם אין ספק שרוח החוק עולה בקנה אחד עם הפסיקה שקדמה לו, ולכן אין מקום לטענה לפיה ההסדר שנקבע בחוק קבע רמת גילוי שלא הייתה קיימת קודם לכן".

בסופו של יום קבע השופט כי "אין די בכך שמוכר רכב, ובוודאי מי שעיסוקו בכך, ידווח לקונה באופן לאקוני ומעורפל כי הרכב "עבר תאונה מאחור", ואפילו אין די בכך שידווח קונה על "תאונת שלדה קשה", שכן דין אחד לתאונת שלדה קשה "סתם", ודין אחר לתאונת שלדה שבעקבותיה הוכרז הרכב כאובדן להלכה והופעלה הפרוצדורה לפי תקנה 309. כאמור, במקרה שלפניי אין מחלוקת על כך שארביב ידע כי הרכב הוכרז כאובדן להלכה, ולכן היה עליו לגלות זאת במפורש לתובעות. מן האמור לעיל אף יובן, כי לטעמי ארביב איננו יכול להסתתר מאחורי דו"ח הבדיקה שנערך לפני השלמת העסקה, שכן הוא ידע שהדו"ח איננו משקף אל נכון את המציאות, מפני שמדובר ברכב שעבר את הפרוצדורה של תקנה 309, ולא ברכב שנגרם לו נזק משמעותי בשלדה אשר לא הצריך את הפעלת תקנה "309.

השופט רומז גם לכך שאינו משוכנע "שאין שום קשר, עסקי או אחר, בין ארביב לבין מכון הבדיקה" שלא ציין כי הרכב הוכרז בעבר אובדן להלכה. מנגד, טענת התובעות כי לא ידעו על כך שרביב הוא סוחר נדחתה.

בסיכומם של דברים פסק השופט רובין שעל רביב לשלם לתובעות סך של 88,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק (מחיר המכונית) וכן 7,769 ₪ על יסוד קבלות, וכן 7,000 ₪ נוספים. מסכומים אלו ינוכה שווי שרידי הרכב בסך של 7,200 ₪, ואילו רביב ישלם לתובעות את אגרת המשפט, הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. התביעה נגד מגרש המכוניות נדחתה והתובעות ישלמו לבעליו הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

The post מוכר רכב שהוכרז כ"אובדן להלכה" חייב לציין זאת בפני הקונה appeared first on TheCar.