בשבוע שעבר הגיש עורך הדין עידן איידן בקשת אישור לתביעה ייצוגית כנגד חברת 'מכשירי תנועה', יבואנית סוזוקי לישראל בשם מי שבחרו בדגמי סוזוקי עם מערכת "היברידית מתונה" כרכב צמוד ממקום עבודתם. תביעה זאת היא המהלך האחרון, לפי שעה, בסאגה מרתקת שחושפת מספר טרלולים אופייניים למנטליות ישראלית שמתחכמת שלא לצורך, ובעיקר לחולשת גורמי המקצוע במשרדי הממשלה.

לכשעצמה, בקשת האישור החדשה מבוססת רובה ככולה על פסק דין חדש של בית המשפט העליון אשר דחה עתירה של יבואנית סוזוקי כנגד רשות המיסים לאחר שזו קבעה שהטכנולוגיה בעלת השם המטעה "היברידית-מתונה" לא זכאית להטבות מס שהוענקו (גם זאת בטעות) למכוניות היברידיות בישראל.

הטענה העניינית בתביעה החדשה היא שכל עובד שמקבל רכב צמוד מקום עבודתו ובחר במכונית היברידית-קלה מתוצרת סוזוקי עשה זאת מפני שציפה להטבות מס שמסתכמות באלפי שקלים בשנה. עובדים אלה נאלצים כעת לשלם את המס הנוסף מכיסם – ומכאן הנזק הכספי שסוזוקי ויבואניה לישראל נתבעים לשאת בו.

שתי שאלות הליבה בסיפור הזה הן "מה זאת מכונית היברידית" ו"מהי טכנולוגיה שראויה להטבת מס", ולשתיהן יש תשובות פשוטות שהיו יכולות להיות מוכרעות אם גורמי המקצוע במשרדי האוצר והתחבורה היו קצת יותר… מקצועיים.

בהגדרה הרחבה ביותר, "מכונית היברידית" מונעת באמצעות שתי מערכות הנעה, והרעיון המסדר הוא לאסוף את האנרגיה שמתבזבזת על בלימת הרכב ולהשתמש בחלקה כדי לסייע למנוע הבעירה וכך לחסוך בדלק ובזיהום אוויר.

בראשית ימי הטכנולוגיה הזאת (בגלגול המודרני שלה) הציגו טויוטה והונדה שתי גישות לרעיון ההיברידי. הגישה של הונדה הייתה מערכת פשוטה מאוד עם חיבור ישיר לגל ההינע, והגישה של טויוטה הייתה מערכת מורכבת יותר עם מנוע חשמלי נפרד שמסוגל להניע את המכונית באופן עצמאי במהירויות נמוכות למרחק של קילומטרים בודדים. לימים הונדה זנחה את הפתרון המקורי שלה ורוב המערכות ההיברידיות בעולם התכנסו לתצורות שונות של השיטה של טויוטה, ובמקביל – בעיקר כדי לענות על זינוק בצריכת החשמל של מערכות נוחות שנוספו לכלי רכב – באו לעולם מערכות שאוספות את אנרגיית הבלימה כדי להגדיל את כושר ייצור החשמל של הרכב.

החטא הקדמון של משרד האוצר

"רפורמת המיסוי הירוק" בישראל, שיצאה לדרך בשנת 2005 ואושרה סופית בשנת 2009, הייתה המהלך המקיף ביותר אי פעם לרפורמה יסודית של מבנה המס על כלי רכב בישראל, ובזכות תכנון קפדני היא הצליחה לשפר את הבטיחות של כלי רכב בישראל ולצמצם את זיהום האוויר ותצרוכת הדלק שלהם. הרפורמה לא הייתה מושלמת והכשל הבסיסי ביותר שלה נבע מכך שמצד אחד היא קבעה, בצדק, את עיקרון "המזהם – משלם" – כלומר מדרגות מס מותאמות לרמות הזיהום מן הרכב, אך מצד שני העניקה הטבות מס לא מוצדקות ל"טכנולוגיות ינוקא" בלי קשר לתוצאה, כלומר לכמות הזיהום שמיוחסת להן.

באותן שנים קשה היה לחזות את מהפכת הרכב החשמלי ולמעט טויוטה כמעט אף יצרנית אחרת שיוצגה בישראל לא ייצרה מכוניות היברידיות מלאות ולא זכתה להטבת מס, אבל הבעיה הגדולה באמת היא שהמתווה המקורי לא כלל מנגנון היזון-חוזר שיכול היה לשפר אותו במהלך השנים.

חמור מכך: במשך 13 השנים האחרונות כמעט שלא בוצעה במשרד האוצר אף עבודה מקצועית (ולכל הפחות לא פורסמה כזאת) שנועדה לבחון את ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הרכב ואת האופן שבו צריך לעודד או לחסום טכנולוגיות כאלה או אחרות – והתוצאה היא שאנחנו תקועים עם מתווה שנולד לפני מהפכת הרכב החשמלי ובלי שום חזון לשנים הבאות.

ישראבלוף זה כאן

סוזוקי היא אחת מבין מספר יצרניות רכב אשר עד לשלב מאוחר יחסית בחרו שלא להשקיע בפיתוח מערכות היברידיות או ברכב חשמלי, וכדי לשפר, ולו במעט, את תצרוכת הדלק של חלק מן הדגמים שלה היא הוסיפה להם מערכת "היברידית קלה". 'מכשירי תנועה', יבואנית סוזוקי לישראל, סיווגה את המכוניות האלה כמכוניות היברידיות וזאת למרות שהן לא יכולות לנוע בכוח החשמל בלבד. יצרניות ויבואניות רכב אחרות לא ביצעו את התעלול הזה, אבל זה לא גרם לאנשי משרד התחבורה או לאנשי רשות המיסים להרים גבה – אולי מפני שהיכולת המקצועית שלהם מוגבלת.

בשנת 2021 הגישו עורכי הדין צחי פיסטל, עדי ערמן ויאמן מסאלחה תביעה ייצוגית כנגד 'מכשירי תנועה' בטענה – למעשה – להונאת צרכנים. בתביעה נטען שהיבואנית מטעה הטעיה חמורה את לקוחותיה בכך שהיא "משווקת את כל מגוון דגמי הרכבים הפרטיים של סוזוקי כרכבים היברידיים הגם שבפועל אינם ראויים להגדרה מעוותת זאת… מכירתם כרכבים היברידיים אינה אלה הטעיה צרכנית מכוונת ומתוזמנת היטב". כראיות לטענתם צרפו התובעים שלל פרסומים של 'מכשירי תנועה' שבה מוצגים הדגמים השונים של סוזוקי כ"היברידים" – וזאת במקום להדגיש שמדובר למעשה במערכת "מתונה" שתרומתה לחיסכון בדלק שולית ביחס למערכת היברידית אמיתית.

במקום להתפשר החליטו יבואני סוזוקי להיאבק בתביעה ולהגיע לשלבי ההוכחות, אבל נראה שלנוכח ההתפתחויות הם נכנסו לאחרונה למהלך גישור במטרה להגיע לפשרה.

למרבה המבוכה, התביעה הייצוגית הזאת לא העירה אף אחד במשרדי האוצר או התחבורה ואף פקיד שם לא התעניין בטובת הציבור, טובת בעלי הרכב או בטובת המדינה. מי שכן פעל הם אותם שלושה עורכי דין, יחד עם עו"ד מתן גרפינקל, שהגישו תביעה ייצוגית נוספת – והפעם כנגד רשות המיסים. תביעה זאת הוגשה בשם בעלי רכב אחרים, למשל סקודה, שגם במכוניות שלהם מותקנת מערכת היברידית-מתונה אבל הם לא מקבלים את אותה הטבת מס כמו מי שנוהגים בסוזוקי.

מותר להניח שהמהלך הזה נועד לנער את אנשי האוצר ובכל מקרה זה פגע במטרה הזאת: אנשי רשות המיסים הגיבו לתביעה בטענה (המשונה, יש לומר) שסיווג כלי הרכב כהיברידי נקבע על-ידי יבואנית הרכב (!) במהלך תהליך הרישום שלו במערכות המידע של משרד התחבורה…

שימו לב לאבסורד: אנשי האוצר לא לקחו אחריות על-כך שבמו ידיהם הם יצרו לקונה חוקית ולא הגדירו בדרך ברורה וחד משמעית מהי טכנולוגיה היברידית שזכאית להטבות מס, ותחת זאת הם מפילים את האשמה על הפרוצדורה.

מכל מקום, החלק השני בתגובת רשות המיסים הוא שהם "גילו טעות", ושהם מתקנים אותה על-ידי שלילה עתידית של הטבת המס מכל רכבי סוזוקי: באפריל 2023 פרסמה רשות המיסים הודעה לפיה "בבדיקה שנערכה בעקבות (התביעה הייצוגית – ג.מ.) התברר כי מספר דגמי רכבים… סווגו כרכב היברידי וזכו להפחתה בשווי השימוש ברכב למרות שבפועל אינם עומדים בהגדרת 'רכב משולב מנוע'… ולפיכך אינם זכאים להפחתה בשווי שימוש ברכב. על מנת לאפשר למעסיקים ולעובדים שהדגמים האמורים הועמדו לרשותם להיערך, הרינו להודיע כי אי- מתן ההפחתה… יוחל מיום 1.1.2024. עד למועד זה החישוב של שווי השימוש לא ישתנה".

בשלב זה יכלו יבואני סוזוקי לקפל את הזנב ולסגת, אבל מותר להניח שהם חששו מהפסד בהליך הראשון: קביעת רשות המיסים מחזקת את הטענה שמכשירי תנועה "מתחו את החבל" כאשר הגדירו את המכוניות של סוזוקי כ"היברידיות". תגובת מכשירי תנועה, בשנה שעברה, הייתה הגשת עתירה כנגד רשות המיסים בדרישה לבטל את הביטול ולהחזיר הטבה ליושנה.

הגם שמבחינה מקצועית וציבורית אין מקום להטבת מס כלשהי למכוניות עם מערכות היברידיות-מתונות (ולשיטתנו אין מקום להטבה לאף סוג של מערכת היברידית) – אי אפשר לפסול את אחת הטענות העקרוניות של מכשירי תנועה. לשיטתם, הניסוח התחבירי של הוראות החוק מתייחס אל "מנוע חשמלי אשר יכול לפעול יחד עם מנוע הבוכנה כאמור או במקומו לצורך הנעת הרכב", כלומר שמדובר ב"דרישות חלופיות". ברשות המיסים, לעומת זאת, טוענים שמדובר בדרישות מצטברות, כלומר שמכונית תיחשב "היברידית" לצורך הטבת מס רק אם המנוע החשמלי שלה מסוגל להניע אותה גם כאשר מנוע הבעירה לא פועל.

בית המשפט הגבוה לצדק בחן את תכלית החוק, ולא רק את הנוסח העילג שלו, וקיבל את עמדת רשות המיסים תוך שהוא מגלגל את יבואנית סוזוקי מן המדרגות אבל פוסק לחובתה הוצאות צנועות בלבד – ללמדך שהטענה שלה לא מצוצה מן האצבע.

מי אתם שבחרתם בסוזוקי כרכב צמוד?

בעוד שהתביעה המקורית כנגד מכשירי תנועה, לגבי הטעיית צרכנים, עדיין מתנהלת, התביעה החדשה מבוססת רובה ככולה על הנוסח הברור והרהוט של פסק דינו של שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב.

על פניו, גם דרישת הפיצוי החדשה פשוטה וברורה: יבואני סוזוקי מכרו לציבור את המכוניות של סוזוקי כ"היברידיות" והם גם מי שסיווגו אותן ככאלה במחשבי רשות הרישוי, חברות שמעניקות לעובדים שלהן כלי רכב צמודים קנו או חכרו מכוניות כאלה מתוך הבנה שהן זכאיות להטבות מס, ומרגע שההטבה הזאת נשללה – מישהו צריך לשאת בעלות הנזק.

מה שחסר בנוסח בקשת האישור החדשה הוא הגדרה מדויקת של קבוצת הנפגעים ושל גובה הנזק שנגרם לכל אחד מהם. ובאמת, מי אתם מקבלי רכב צמוד ממקום העבודה שבחרתם בסוזוקי עם מערכת היברידית-מתונה? התביעה אמנם הוגשה בשם אחד כזה, אבל כמה נפגעים נוספים כאלה יש?

כאמור – לאחר החלטת רשות המיסים ופסיקת בג"צ נותרו כרגע שני הליכים תלויים ועומדים, ובשניהם נדרש פיצוי בשם בעלי סוזוקי. הדרישה הראשונה היא לכלל בעלי הרכב – ונטען בה שהם הוטעו לחשוב שמדובר בדגמים חסכוניים בדלק, והאחרת מיוחדת למקבלי רכב צמוד ממקום העבודה שכעת צריכים להחליט אם להחליף רכב או לשלם יותר.

בשונה מתביעות אחרות שאנחנו מסקרים כאן – אף בעל רכב לא נתקע כרגע עם מכוניתו בגלל תקלה או נדרש לשלם סכומי כסף הזויים תמורת תיקונים או חלקים מקולקלים: המחלוקת היא כספית בלבד, ולכן גם לא דחופה.

השאלה היסודית היא שאלת "ישראבלוף": האם מכשירי תנועה "הלכו קרוב לקצה" ורק מתחו את ההגדרות ב"שיטת מצליח", או שהם רימו ביודעין את הציבור ואת הרשויות. מה שהכי מטריד בפרשה הזאת זה חוסר המקצועיות של הרשויות, שכרגיל פועל לרעת הציבור.

יש לכם רכב צמוד מתוצרת סוזוקי עם מערכת היברידית מתונה? כתבו לנו אל editor.thecar@gmail.com

לקריאה נוספת:

תגידו שלום לג'ימני: סוזוקי מפסיקה לשווק מספק דגמי מפתח באירופה

רמאים נמאסתם: גם טויוטה, הונדה ומאזדה מצאו שלדים בארונות שלהן

אילו מותגי רכב לא ישרדו עד לעשור הבא?

The post בעלי רכב צמוד דורשים פיצוי מסוזוקי בגלל ה"ישראבלוף" ההיברידי appeared first on TheCar.

הרשמת הבכירה ריבי לב אוחיון מבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים הטילה לאחרונה על כלמוביל, יבואנית יונדאי לישראל, לשלם 15,000 שקלים לבעל יונדאי סונטה 2.0 היברידית שנאלץ להחליף מנוע הרוס. זאת למרות שבעל הרכב ביצע באיחור חלק מן הטיפולים התקופתיים.

התביעה הקטנה חסכה לבעל הרכב המתנה לתוצאות התביעה הייצוגית שהוגשה בנושא זה על ידי עורכי הדין צחי פיסטל ויאמן מסאלחה, אך דרש ממנו מעט מאמץ וקצת נכונות להתפשר.

באופן כללי, היתרון של תביעה קטנה טמון בפשטות ההליך וגם מכך שהצד הנתבע – כלמוביל במקרה זה – לא יכול להעמיד מול התובע עורכי דין מיומנים שיכולים לסובב כל אדם מן הישוב. במקרה הספציפי הזה לא הזיקה לתובע העובדה שהוא עצמו עורך דין שלכל הפחות נהנה מ"יתרון ביתיות" באולם בית המשפט.

לעצם העניין, התובע הוא אחד מבין יותר מ-250 בעלי רכב מאומתים אשר פנו אל מערכת TheCar בתלונות לגבי נזקים והרס מנועי 2.0 ליטר של יונדאי סונטה. כמו כל האחרים, גם הוא קיבל מאיתנו מידע אודות התקלה הסדרתית ומצב התביעה הייצוגית.

בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים נדרשה כלמוביל לפצות את התובע בסך של כ-34,000 שקלים שמורכב מעלות החלפת המנוע והסוללה התקולים וכן סכומים נוספים תמורת נזקים עקיפים, למשל שכירת רכב ועגמת נפש. התובע תיאר שהרכב שלו נרכש כחדש מחברת אלבר (במסלול " 0 קילומטר") וטופל לאורך השנים במוסך מורשה מטעם כלמוביל. למען הגילוי הנאות הוא הצהיר בכתב התביעה שהוא עצמו עורך דין, ושחלק מן הטיפולים השוטפים בוצעו באיחור.

לדבריו, לאחר שנתקע עם הרכב שלו באמצע כביש מהיר והרכב נגרר למוסך מורשה יבואן שבו טיפל – הוא נדרש לשלם 60,000 שקלים להחלפת המנוע ותיקון תקלות.

התובע בחר לתקן את הרכב במוסך מורשה משרד התחבורה שאינו מורשה של כלמוביל, ולאחר מכן גילה את דבר התקלה הסדרתית והתביעות הייצוגיות שהוגשו בנושא זה בישראל, בארה"ב ובאוסטרליה.

מצויד בידיעה הזאת פנה התובע אל שירות הלקוחות של כלמוביל בדרישה להחזר הוצאות אך נדחה, ולכן החליט להגיש את התביעה. בברכת עורכי הדין פיסטל ומסאלחה, ושל מהנדס הרכב יניב מוסלי שחתום על חוות הדעת המקצועית שהוגשה במסגרת התביעה הייצוגית, צרף התובע את אותה חוות דעת לתביעה.

איחור בביצוע טיפולים

בכתב ההגנה ביקשה כלמוביל לדחות את התביעה בטענות שונות, ואחת המרכזיות בהן נוגעת לאיחורים בביצוע טיפולים תקופתיים ברכב.

מאידך – טיעון פחות סימפטי של כלמוביל, שמוטב לולא היה נטען, הוא שהרכב נמכר במקור לחברת הליסינג אלבר. היות שגם לכלמוביל ברור שהרכב לא שימש בליסינג או בהשכרה קשה לחמוק מן התחושה שטיעון זה נטען שלא ביושר.

ברמה העניינית טענו אנשי כלמוביל שהמכונית עברה זה מכבר את תקופת אחריות היצרן ושהכשל התגלה כאשר הרכב היה בן 6, לאחר שגמא 146,777 קילומטרים. הם טענו גם שהתובע לא נדרש לשלם 60,000 שקלים אלא "רק" 30,000, והודו שהיבואנית סרבה לפצות את התובע בטענה שכלמוביל "לא מכירה בתקלה סדרתית ולא תישא בעלות החלפת המנוע, מכיוון שאחריות היצרן לרכב פקעה".

כצפוי וכאמור, אנשי כלמוביל טענו ש"הנחיות היצרן בכלל, ואלה הנוגעות לשגרת התחזוקה בפרט, קריטיות לשמירה על רכב תקין לאורך זמן. בהתאם להוראות היצרן בכל טיפול תחזוקה מתבצעת בדיקת מפלסו של שמן המנוע והחלפתו. במידה ששמן המנוע לא מוחלף בזמן, הרי שהוא הופך לבוצה ומאבד מתכונותיו החיוניות לשימון המנוע, דבר שעלול להוביל לנזקים משמעותיים במנוע על חלקיו".

אנשי כלמוביל טענו גם ש"להליך הייצוגי המתנהל בבית המשפט המחוזי בישראל אין שום ערך ראייתי ואין בעצם קיומה של בקשה לאישור שאפילו לא הוכרעה (רחוק מכך) כדי להוכיח שישנו נזק ברכבו של התובע או בכלל".
לעניין הטענה המשפטית המרכזית של התובע הגיבו אנשי כלמוביל וטענו שהיבואנית לא התרשלה מפני שמי שמחליט אם ומתי לבצע תיקון של תקלה סדרתית היא רק יצרנית הרכב.

דיון והכרעה

בדיון בבית המשפט הדגיש התובע שאף טענה שלו לא קשורה לאחריות היצרן לרכב (שחלפה) אלא בכך שלמרות שכלמוביל ידעו אודות הכשל הסדרתי הם לא טרחו ליידע את בעלי הרכב. הטענה היא שבכך כלמוביל התרשלה ומנעה מבעלי רכב אפשרות לשמור על הרכוש שלהם. עוד נטען שאם בעלי הרכב היו יודעים כיצד להתגונן מפני הבעיה – כנראה שרבים מהם לא היו נפגעים.

בנוסף, נטען שגם בעלי רכב שטיפלו בסונטות ההיברידיות שלהם "לפי הספר" נפגעו מן הכשל, וזה מוכיח שאין קשר בין התקלה לבין שגרת טיפולים.

נציגי כלמוביל ניסו לשכנע את בית המשפט שהליך התביעה הייצוגית "רחוק מלהסתיים" ולכן אין לו כל ערך ראייתי. בהמשך גם ניסו להיתלות באיחורים בביצוע טיפולים שוטפים, ובכך חזרו על טענות ההגנה.

כפי שקורה ברבים מן הדיונים המשפטיים, אם לא בכולם, הרשמת הבכירה ריבי לב אוחיון הציעה לצדדים להתפשר – וההצעה התקבלה על-ידי שני הצדדים. הכרעת הדין של לב אוחיון: "לאחר ששמעתי את הצדדים וראיתי את מסמכי התיק, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 שקלים".

על אף שבהליך זה לא נחשפו עובדות חדשות לגבי התקלה, ולמרות שפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות לא מחייב בתי משפט אחרים, יש בו כדי לעודד בעלי רכב אחרים שנתקלו באותה בעיה. בשורה תחתונה התובע לא יצא עם כל תאוותו בידו אבל במאמץ קטן יחסית הוא השיב לעצמו חלק משמעותי מן הנזק שנגרם לו ובכך סימן את הדרך לתובעים נוספים.

אין ספק שלעורך דין קל יותר להתנהל בהליך משפטי אבל מאחר שכל הטענות המשפטיות והעובדתיות כתובות זה מכבר בכתב התביעה – נראה שהדרך סלולה בפני כל מי שנפגע מן הכשל הזה.

חשוב מכך: ייתכן שתוצאת ההליך הזה תדליק נורה על לוחות הבקרה של כלמוביל ויונדאי, ותגרום להן לעשות את הדבר הנכון ולטפל באלפי הנפגעים, במקום לשלוח אותם אל בתי המשפט.

נפגעתם מכשל סדרתי ביונדאי סונטה היברידית או בכל דגם אחר? כתבו לנו אל Editor.thecar@gmail.com

לקריאה נוספת:

מנועים של יונדאי סונטה וקיה אופטימה ההיברידיות ממשיכים להתפגר

יונדאי וקיה בתגובה למנועי ה-2.0 ליטר שנהרסים: אין כשל סדרתי. בעלי הרכב אשמים

היונדאי סונטה ההיברידית עלתה באש, הרופא ניצל בנס ובתושיה, אבל ביונדאי מתעקשים שאין בעיה בטיחותית

בעקבות התביעה הייצוגית: יונדאי תתקן אלפי סונטות היברידיות בישראל. גם קיה תפרסם קריאה לתיקון של אופטימה ההיברידית

The post יונדאי סונטה היברידית: המנוע נהרס, כלמוביל תשלם 15,000 שקלים appeared first on TheCar.

בשבוע שעבר פורסם נוסח הסכם פשרה שנחתם בין תובעים ייצוגיים בעלי מיצובישי אאוטלנדר PHEV לבין חברת מיצובישי שייצרה אותם וחברת כלמוביל שמשווקת אותם בישראל. הפיצוי היחיד שמוצע רק לחלק מבעלי הרכב הוא "טיפול קטן" או השתתפות בעלות של "טיפול גדול" ברכב, אך רק בתנאי שהוא יבוצע ברשת השירות של היבואנית.

השווי המעשי של פיצוי כזה הוא כ-600 שקלים, ואפילו זה לא יוענק למי שרכש רכב ששימש במקור כרכב הדגמה או נרכש במקור על-ידי צי רכב או חברת ליסינג. הפיצוי גם לא משפר בשום אופן את אחריות היצרנית והיבואנית לסוללה, שעומדת על 8 שנים או 160,000 קילומטרים אבל יכולה להיות ממומשת רק כאשר תכולת האנרגיה של הסוללה יורדת ל-69.9% מן המקור, או פחות.

כך יצא כמעט כל האוויר מתביעה ייצוגית שהוערכה במקור בהיקף של כ-80 מיליון שקלים ודרשה לפצות כל בעל רכב בסכום של כ-41,500 שקלים.

בעלי מיצובישי אאוטלנדר PHEV שלא מרוצים מהסכם הפשרה עלולים להידפק פעמיים: אם לא יפעלו מהר הם לא יוכלו להגיש תביעות נזיקין אישיות כנגד מיצובישי וכלמוביל, מפני שפשרה זאת הופכת להיות "מעשה בית דין" וסוגרת כל אפשרות תביעה עתידית.

התובענה הוגשה לפני שלוש שנים על-ידי עו"ד דוד מזרחי בשם שני בעלי אאוטלנדר PHEV ובמטרה לייצג את כל רוכשי מיצובישי אאוטלנדר ההיברידי-נטען שנמכרו בישראל בשנות דגם 2014-2021. בכתב הבקשה נטען שקיים פגם מובנה בסוללה החשמלית של הרכב, שנועדה לאחסן אנרגיה חשמלית מטעינה בעמדת טעינה. תכולת החשמל הזאת אמורה לאפשר לקבל טווח נסיעה "חשמלי נקי", ללא הפעלת מנוע הבנזין, של 52 קילומטרים לפי פרסומי היצרנית והיבואנית.

בפועל, כך נטען, מצב הסוללה מתדרדר במהירות וכבר כעבור חודשים ספורים ממועד עליית כלי הרכב לכביש הוא מצליח לספק טווחי נסיעה "חשמליים בלבד" של כ-25 קילומטרים לפני שמנוע הבעירה נכנס לפעולה וצורך בנזין. במצב כזה, כך נטען, הוצאות הדלק של מי שרכשו את הרכב גדלות באופן משמעותי והם לא נהנים מן היתרון המרכזי שלמענו רכשו את הגרסה הזאת: תצרוכת הדלק המובטחת.

בהערת אגב ראוי להוסיף נקודה חשובה שלא הועלתה בכתב התביעה למרות שיש לה משמעות ציבורית דרמטית: כלי רכב היברידים-נטענים זכו בישראל להטבת מס משמעותית וגבוהה מזאת לה זכו כלי רכב היברידים לא נטענים. ככל שנתוני תצרוכת הדלק וזיהום האוויר של מיצובישי "בעולם האמיתי" רחוקים מן המובטח – כך מדובר בהטבת מס לא מוצדקת מבחינה ציבורית.

ובחזרה לתביעה. לצד הטענה המרכזית לפיה בגלל פגם בסוללות תכולת האנרגיה האמיתית לא מספקת את תצרוכת הבנזין המובטחת נטענו גם טענות נוספות, למשל שהרכב מסופק ללקוחות ללא גלגל חלופי אלא עם ערכת ניפוח שאין לה תו תקן ישראלי, וכן שקיימת הטעיה בפרסומי היבואנית. עם זאת, חשוב לציין שבקשת האישור המקורית נסמכה כמעט באופן בלעדי על ההתנהלות הדיונית בין התובעים לבין היבואנית, ובכלל זה גם הליך בוררות שבוצע באיגוד המוסכים, אבל היא לא לוותה בחוות דעת מקצועית של מומחה.

פיצוי סמלי? תלוי למי

התיק נדון בין הצדדים במהלך השנים 2021 ו-2022 והתקיים במסגרתו רק דיון קדם משפט אחד. מוקדם יותר השנה הודיעו הצדדים לבית המשפט שהגיעו לפשרה מוסכמת בעקבות הליך בוררות בפני השופט בדימוס אבי זמיר.
כאמור, הנזק הממוני האישי לו טענו התובעים נע בסדרי גודל של בין 32,000 ל-38,000 שקלים, והם גם טענו שמיצובישי וכלמוביל מתנערות מלקוחות שטוענים לגבי התדרדרות במצב הסוללה. זאת מטופלת במסגרת אחריות היצרן רק אם תכולת האנרגיה שלה יורדת לרמה של 69.99% מן התכולה המקורית, או פחות מכך.

סכום הכסף שנתבע מורכב מן ההפרש בין מחירו של מיצובישי אאוטלנדר PHEV למחירו של דגם דומה שאינו נטען (כ-27,000 שקלים), כ-11,500 שקלים בגין הוצאות דלק עודפות, וכ-2,500 שקלים בגלל הפרסומים המטעים והיעדרו של גלגל חלופי ברכב.

הפשרה חלה רק אך ורק על כל מי שרכש מיצובישי אאוטלנדר PHEV החל משנת 2013 ועד לשנה הנוכחית (לא על מי שירכוש רכב משומש בעתיד), וכאמור לא על מי שרכש רכב ששימש במקור להדגמה או נרכש על ידי צי רכב.

הפיצוי המוסכם יינתן רק למי שיביאו את הרכב שלהם למוסך מורשה יבואן, כלומר שהוא לא חל על מי שמטפל במוסך מורשה משרד התחבורה שאינו מוסך רשת של כלמוביל, ומה שבעל הרכב יקבל זה "טיפול תקופתי קטן" או הנחה ממחירו של "טיפול תקופתי גדול". במיצובישי מעריכים את מחירו של "טיפול קטן" ב-900 שקלים כולל מע"מ, אם כי במוסכים מורשי משרד התחבורה אפשר לבצע טיפול תקופתי כזה תמורת 600 שקלים או פחות. במילים אחרות, הערך הכספי נטו של הפיצוי צריך להיאמד בכ-600 שקלים כולל מע"מ.

מי שרכבו אמור לעבור "טיפול גדול" יכול לקבל הנחה של 1,000 שקלים ממחיר המחירון של טיפול כזה במוסכי הרשת, או לבחור במסלול השני, לבצע את הטיפול הגדול היכן שיבחר וכעבור זמן לקבל את "הטיפול הקטן" המובטח. עם זאת – ההטבה תקפה רק למשך כשנתיים.

לא מיותר להזכיר שכמו בכל הסכם פשרה אחר מיצובישי וכלמוביל לא מודות באף טענה מן הטענות שנטענו כנגדן בנושא זה.

שני בעלי אאוטלנדר ששמותיהם מתנוססים על כתב התביעה יחלקו ביניהם, בהתאם להסכם הפשרה, 50,000 שקלים, ואילו שכר טרחתו של עו"ד דוד מזרחי יעמוד על 545,000 שקלים בתוספת מע"מ.

כאמור – כל בעל מיצובישי אאוטלנדר PHEV שלא מעוניין שהסדר הפשרה יחול עליו (לדוגמא, מי שקנה רכב שבמקור נרכש על-ידי צי רכב או מי שמעדיף לוותר על טיפול קטן במוסך היבואן ולתבוע בתביעה קטנה או בהליך אחר) – רשאי לפנות בתוך 45 ימים לבית המשפט ולבקש שלא להיכלל בקבוצה (יש לציין את מספר התיק: ת"צ 18919-07-20). היות שההחלטה ניתנה ב-25 ביוני, ונוסח הפשרה פורסם בעיתונים היומיים 'כלכליסט' ו'מעריב', לבעלי אאוטלנדר שלא רוצים שההסדר יחול עליהם נותרו כ-30 ימים נטו לפעולה.

האאוטלנדר PHEV שלכם לא מצליח להגיע ל-52 קילומטרים על חשמל בלבד? כתבו לנו אל editor.thecar@gmail.com

The post הסוללה של מיצובישי אאוטלנדר PHEV לא מספקת את הטווח המובטח. הפיצוי לנפגעים: בקושי 600 שקלים appeared first on TheCar.

בתי המשפט בישראל נתקלים כמעט מידי יום בניסיונות הונאה של חברות ביטוח מצד אחד, ומאידך בניסיונות התחמקות של חברות ביטוח מתשלום פיצוי הולם למבוטחים. אבל לא בכל יום קובע שופט בישראל שמנכ"ל של חברת יזמות בניה גדולה שנסחרת בבורסה בתל-אביב תבע "תביעה שנגועה בניסיון לעשיית עושר ולא במשפט".

לא בכל יום חושף הליך משפטי את מתח הרווחים ההזוי שמרוויחות יבואנית רכב בישראל על חלקי רכב, כמו גם את התחום האפור של עולמות הטרייד אין ברכבי יוקרה ובתיקון נזקי תאונות. בסופו של יום רוב חברות הביטוח אינן צדיקות, והן לא פועלות כמלכ"רים. אבל כל העלויות שהן נדרשות לשלם מוטלות בסופו של דבר על כלל ציבור המבוטחים – וככל שיש יותר דרישות תשלום לא ראויות ומחירי החלקים יוצאים מפרופורציות – כך מתייקרות פרמיות הביטוח של כולנו.

בסיפור שמסופר בפסק הדין של כבוד השופט נצר סמארה מבית משפט השלום בתל-אביב מככבות שתי מכוניות בנטלי שכל אחת מהן עולה יותר משני מיליון שקלים, עורך הדין יעקב אטרקצ'י שהוא המנכ"ל של חברת יזמות הבניה אאורה, וחברת 'אורכיד ספורטס קארס ישראל', שהיא היבואנית הרשמית של פורשה ובנטלי לארץ.

מכונית הבנטלי 'פליינג ספור' של יעקב אטרקצ'י, כך מתואר בפסק הדין, נפגעה ביום 15.07.2021 על-ידי רכב שבוטח בחברת הביטוח הראל. שמאי מטעם בעל הרכב קבע שהיקף הנזק שנגרם לה מסתכם ב-833,248 שקלים בתוספת ירידת ערך של 164,933 שקלים. לעומתו, שמאי מטעם חברת הביטוח הראל, אשר ביטחה את הרכב הפוגע, השיג הצעת מחיר לחלקים מיבואנית חלפים מקבילה והעמיד את היקף הנזק על 425,650 שקלים. סכום זה שולם לבעל הבנטלי שנפגעה.

עלות החלפים, כפי שנדרשה על-ידי יבואנית בנטלי לישראל (לפי השמאות של השמאי הראשון) הייתה כ-600,000 שקלים. לעומת זאת, עלות החלקים שהוצעה על-ידי היבואן המקביל היא פחות מ-190,000 שקלים והוא אף התחייב – אם אכן תבוצע אצלו הזמנה – להציע 20% הנחה. במילים פשוטות, עלות החלקים שנדרשים לתיקון מיבוא מקביל תהיה כ-150,000 שקלים – כרבע מן המחיר שנדרש במקור על-ידי היבואנית.

אטרקצ'י בחר שלא לתקן את המכונית שנפגעה. תחת זאת הוא הזמין מכונית חדשה בעסקת טרייד-אין עם יבואנית בנטלי לישראל, והמכונית הפגועה היוותה חלק מן התמורה. לאחר מכן הוא הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח הראל ובה תבע 714,801 שקלים בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין – בניכוי הסכום שכבר שולם לו ("סכום זה מבטא את יתרת התשלום המגיע לתובע בגין נזקי התאונה").

בכתב התביעה נטען, בין השאר, ש"כיוון שבאותה עת לא היו חלקים זמינים לתיקון רכבו… אף לא אצל היצרן העולמי… נאלץ התובע למכור את רכבו כמו שהוא ולא לתקנו. התובע מכר את רכבו ליבואן בנטלי בישראל… תמורת 1,225,000 שקלים. העסקה נעשתה כחלק מעסקת טרייד-אין…

בינתיים – עד למועד הגעת הרכב החדש, התובע נאלץ לשכור רכב חלופי הדומה לרכבו שנפגע – רכב מתוצרת מרצדס-בנץ… בסך הכל עלות הרכב החלופי עבור התובע תהיה 109,179 שקלים".

בסך הכל נתבעו 353,530 שקלים בגין ההפרש בין חוות הדעת של השמאי מטעם התובע לבין זו של השמאי של חברת הביטוח, 109,179 שקלים בגין שכירות רכב חלופי, וכן עלות שכר טרחת עורך הדין וההוצאות המשפטיות.
חברת הביטוח הראל טענה מנגד שבמקום "הסכומים המופקעים הנדרשים (על-ידי חברת אורכיד, היבואנית – ג.מ.) עבור החלפים שנפגעו ברכב התובע, ניתן למצוא חלפים זהים לחלוטין ביבוא מקביל, בסכומים הנמוכים בעשרות אחוזים מהמחירים בהם נקב השמאי מטעם התובע. לטענת הנתבעת, הפער בין הסכומים שקבע השמאי מטעמה לשמאי מטעם התובע לא נובע מטיב החלפים אלא אך ורק מדרישת היבואן הרשמי לסכומים מופקעים אל מול עלות נמוכה משמעותית ביבוא מקביל".

לאחר שהצדדים הגישו את מסמכיהם נערכה ישיבת הוכחות ובין השאר העידו שלושה שמאים (בהם אחד מטעם חברת הביטוח שביטחה את הבנטלי) וכן היבואן המקביל שהגיש הצעת מחיר זולה בעשרות אחוזים מזו של יבואני בנטלי.

במהלך הדיון העיד התובע, יעקב אטרקצ'י, תחת אזהרה וטען "שילמתי מכיסי על שכירות הרכב", ושהוא לא זוכר אם קיבל חשבוניות תמורת התשלום הזה. גם לאחר שהוצגו בפניו חשבוניות ותכתובות שמעידות על כך שעלות השכרת הרכב שולמה על-ידי יבואנית הרכב הוא לא חזר בו מן הטענה שמופיעה בכתב התביעה והתעקש שהוא זה ששילם. בחקירתו הוא גם הכחיש את טענת עורך הדין יצחק לוזון – אשר ייצג בהליך זה את חברת הראל, לפיה כבר מן היום הראשון הוא לא הסכים לתיקון הרכב ורצה לבצע עסקת טרייד-אין ("אתה טועה ומטעה ולא אומר אמת" הייתה תגובתו).

אגב, בעדותו טען יבואן החלקים המקביל שהוא בדק ומצא שהחלקים הנדרשים לבנטלי נמצאים בהישג יד, וחמור מכך: שקיים קרטל של יבואני ו/או ספקי חלקים שמונע ממנו לפרסם את החלקים שלו בתוכנות שמיועדות לשמאי הרכב. טענה זאת בוודאי ראוי שתיבחן על-ידי הרגולטור.

לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם דן השופט סמארה בעדויות ובראיות ופסק כך: "…התובע… החליט שלא לתקן את רכבו אלא למכור את רכבו במצבו הניזוק מהתאונה, ליבואן הרכב. על פי הסכם מכירת רכב התובע… (ה)רכב יימכר ליבואן הרכב תמורת 1,225,000 שקלים. עוד נקבע כי תמורה זו תשמש לתשלום למימון רכישת הרכב החדש מהיבואן.

מעיון בטופס הזמנת רכב חדש עולה כי העלות הכוללת של הרכב החדש, לרבות תוספות, היא 2,505,646 שקלים… בתחתית הזמנת הרכב החדש תחת "הערות" נרשם, בין היתר: "יתרה לתשלום לאחר קיזוז טרייד אין לבנטלי… שעברה פגיעה בצד ימין – 805,000 שקלים כולל אגרת רישוי"… הווי אומר כי אם עלות הרכב החדש היא 2,505,646 שקלים והסכום שנותר לשלם לאחר קיזוז טרייד אין…הוא 805,000 שקלים הרי שהסכום שיבואן הרכב נתן לתובע עבור רכבו שניזוק בתאונה הוא 1,700,646 שקלים. אחרת לא ברור ממה נובע אותו פער.

אמנם, על פי הסכם הטרייד אין נרשם כי עלות רכב התובע הניזוק הוא 1,225,000 שקלים, ברם, מקום שעל פי חישוב הסכומים עולה כי הסכום שנותר לתובע לשלם עבור רכב חדש הוא 805,000 שקלים כחלק מעסקת רכישת רכב חדש, הרי שיש לראות בפער בין סכום הרכב החדש לבין הסכום שנותר לשלם כתמורה שקיבל התובע בתור קיזוז בעסקת טרייד אין.

על פי חוות דעתו של השמאי מטעם התובע, שוויו של רכב התובע כחדש, הוא 2,061,543 שקלים. מקום שהתובע החליט שלא לתקן את רכבו אלא למכור את רכבו במצבו הניזוק ולרכוש רכב חדש, הרי שההפסד או החיסרון כיס שנגרם לתובע הוא בהפרש שבין שוויו של הרכב הניזוק כחדש – 2,061,543 שקלים – לבין התמורה שקיבל התובע בפועל, אף אם כעסקת טרייד אין – 1,700,646 שקלים.

ההפרש האמור הוא 360,897 שקלים. הוא ההפרש המבטא את ההפסד הישיר שנגרם לתובע בגין התאונה. אלא מאי. הנתבעת כבר שילמה לתובע סכום שאינו שנוי במחלוקת בסך 425,650 שקלים, דהיינו, סכום העולה על סכום ההפסד הישיר שנגרם לתובע בגין התאונה. לכן, די בכך כדי להראות כי התובע אינו זכאי לסכום נוסף בגין נזקי רכבו.

למעלה מזאת, אף אם אתעלם ממסקנתי לעיל, ואניח כי התמורה שהתקבלה עבור רכב התובע הניזוק היא 1,225,000 שקלים, כפי שרשום בהסכם המכירה, הרי שגם אז, כפי שאראה להלן, הנתבעת לא חייבת בתשלום נוסף לתובע…" בהמשך מתאר השופט את התרשמותו משני השמאים ומשתי השמאויות שהוצגו בפניו ובוחר לאמץ את זו של השמאי מטעם הראל, ובפרט את ההסבר שלו לפיו "ניתן היה למצוא את החלפים המקוריים ביבוא מקביל… במחירים נמוכים באופן משמעותי מהמחירים שתומחרו בידי היבואן הרשמי".

הצימוק שעל העוגה מופיע בהמשך פסק הדין: "אשר ל…עלות רכב חלופי שכור", כותב השופט, "לא מצאתי לקבלו. מעיון בטופס הזמנת רכב חדש, במקום רכב התובע שניזוק, צוין תחת הערות, בין היתר, "ללקוח יימסר רכב שכור ב.מ.וו סדרה 5 או מקבילה, עד למסירת הרכב החדש ללא תשלום נוסף". הדבר עולה גם מהודעת דואר אלקטרוני של מר שי דואני מחברת "אורכיד ספורטס קארס ישראל בע"מ" מיום 17.10.2021 (שהיא) יבואן רכבי בנטלי שעמה ערך התובע הסכם טרייד אין לרכישת הרכב החדש לאחר התאונה.

כמו כן, כל החשבוניות בגין דמי שכירות לרכב המרצדס שבפועל נמסר לתובע כרכב חלופי שכור, ממוענות ל"אורכיד" ולא לתובע. יש לשים לב כי התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית והחל מתפתל ואומר כי אינו זוכר וכי הוא מניח כי הוא זה ששילם בפועל עבור דמי השכירות. אך זאת מבלי להציג שום אסמכתא שתומכת בכך… במילים אחרות, על פי מסמך זה עולה כי הרכב השכור שנמסר לתובע היה ללא עלות עד למסירת הרכב החדש שהוא רכש כמחווה שקיבל התובע. התובע אינו יכול לגלגל את שווי דמי השכירות, שלא יצא מכיסו, על הנתבעת".

בשלב זה של פסק הדין מתקשה השופט סמארה להסתיר את דעתו על התובע, והוא כותב כך: "בהקשר זה אומר כי על התובע לבוא בידיים נקיות עת הוא מבקש סעד מבית משפט, ואין הוא רשאי להעלות טענות חסרות בסיס שהראיות מצביעות על היפוכו של דבר… לנוכח האמור לעיל, אני רואה בתביעה זו כתביעה שנגועה בניסיון לעשיית עושר ולא במשפט ולא אוכל לתת יד לניסיון נפסד זה".

בסיכום פסק הדין דחה השופט את התביעה וחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 25,000 שקלים, כמו גם את הוצאות העדים, ואנחנו נותרנו עם מספר מסקנות עגומות. ראשית לכל, דברי השופט לגבי התובע מדברים בעד עצמם.

שנית, יבואנית בנטלי לישראל לא הייתה צד בהליך הזה, לכן השופט לא יכול היה להתייחס אליה ישירות בפסק דינו, אבל היא משחקת תפקיד מרכזי מאחורי הקלעים. מסמך רשמי של אורכיד נמצא במרכז התביעה ולכאורה עולה ממנו צורך להתערבות הרגולטור בהסדרה חוקית חדשה לאופן הרישום החשבונאי בעסקאות טרייד אין של כלי רכב בישראל.

ההפרש בין 1.225 מיליון שקלים ל-1.7 מיליון שקלים איננו מבוטל, והוא מותיר הרבה מאד "בשר" לכל מיני דברים, במיוחד כאשר מדובר בעסקת טרייד אין אחת מתוך שרשור אפשרי כאשר גם מי שירכוש את הרכב המתוקן עשוי לבצע עסקת טרייד אין נוספת. בנוסף, כאשר מתח הרווחים על חלקים מגיע לסכומים של מאות אלפי שקלים – גם היבואנית היא בעלת עניין בתוצאות השמאות ובגובה הפיצוי שמשולם על-ידי חברת הביטוח.

מכל מקום, הפרש כל כך גדול בין המחיר שדורשת היבואנית תמורת חלקים לבין מחירם של חלקים דומים שמיובאים על-ידי יבואן מקביל מזכיר לכולנו את תאוות הבצע של חלק מיבואניות הרכב לישראל ומסביר גם את אחת הסיבות למחירי הביטוח הגבוהים בארץ.

תגובות:

עורך הדין אורן גלעדי אשר ייצג את התובע הגיב בשמו ובשם חברת אאורה: "אין כל קשר בין התביעה שבנדון לתפקידו הציבורי של מר אטרקצ'י בחברת אאורה. וכל אזכור של החברה הציבורית יוביל להגשת תביעה על הוצאת לשון הרע נגד מר אטרקצ'י.
מר אטרקצ'י לא ניסה להונות את חברת הביטוח. חבל מאוד שהשופט לא הציג את התמונה הנכונה וניצל את מעמדו להכפיש את שמו הטוב של מר אטרקצ'י. מר אטרקצ'י פעל בדיוק לפי הוראות חוזר המפקח על הביטוח בנושא שמאות רכב כמתחייב. הוא בחר בשמאי – אייל נרקיס – שהוא ברשימת שמאי החוץ של הראל.

מר אטרקצ'י רק ביקש לקבל את הסכום המגיע לו לפי חוות הדעת של השמאי נרקיס, שהוא השמאי של חברת הראל. מעבר לכך, גם השמאי של חברת הביטוח הכשרה, שבה בוטח רכבו של מר אטרקצ'י הצדיק את תביעתו.
הראל בחרה שלא לשלם את כל הסכום המגיע למר אטרקצ'י בנימוק לא רציני – שאפשר להשיג את החלפים לרכב בנטלי באינטרנט. זאת בשעה של מחסור עולמי – מגיפת הקורונה – כאשר לבנטלי עצמה לא היו את החלפים.
סיכומו של דבר מר אטרקצ'י פעל בידיים נקיות. לא הסתיר דבר מחברת הראל ולא מבית המשפט.

השופט עשה עבודה רשלנית. התעלם מחוזר המפקח שהוא הבסיס להתנהלות חברות הביטוח בנושא שמאות רכב. ולכן, בכוונתנו להגיש ערעור".

בהמשך לתגובה זו שאלנו שתי שאלות ספציפיות:

1. כיצד מוסברת העובדה שעולה מפסק הדין לפיה התובע תבע מחברת הביטוח סכום של יותר מ-109,000 שקלים תמורת שכירת רכב למרות שהוכח שמי שנשא בעלות השכירות היא יבואנית בנטלי לישראל ואף שקל לא יצא מכיס התובע?

2. הכיצד "אין כל קשר בין התביעה שבנדון לתפקידו הציבורי של מר אטרקצ'י בחברת אאורה" בשעה שבית המשפט קבע שמדובר ב"תביעה שנגועה בניסיון לעשיית עושר ולא במשפט". אזכור שמו ותפקידיו של התובע חשובים דווקא בגלל תפקידיו הציבוריים, ובפרט תפקידו כמנהל חברה נסחרת – תפקיד שבין השאר דורש רמות גבוהות של אמינות ומהימנות?

תשובת עורך הדין גלעדי: "דבר לא הוסתר בניגוד למה שכתב השופט. דמי השכירות הופחתו מהמחיר ששולם עבור הרכב… השופט לא אהב את התביעה של בעל הבנטלי משום שהוא ראה בו בעל הון. בדיון הוא התריס כנגדו מדוע הוא שכר רכב חלופי מסוג מרצדס. מר אטרקצ'י הסביר לו שזה במקום הרכב שנפגע… אין כל קשר לחברה הציבורית. וחבל על הניסיון לערבב בין הדברים. הרכב הוא אישי של מר אטרקצ'י עצמו… לפעמים גם שופטים טועים. ולכן יש אפשרות לערער. וכך נעשה".

תגובת חברת אורכיד, יבואנית בנטלי לישראל: "יבואנית בנטלי אינה צד לפסק הדין המתואר בכתבה ובית המשפט בפסק דין מפורט לא קבע ואף לא רמז בדרך כלשהי כי פעולת היבואן אינה תקינה.
במקרה הנוכחי כבכל עסקת מכירה אחרת סופקו ללקוח מסמכי הזמנה, חשבונית והסכם טרייד-אין עם פירוט מלא ומדויק הן של סכום המכירה של הרכב החדש כולל הנחה שסופקה ללקוח והן של סכום הרכישה של הרכב שניזוק בתאונה, ואך ורק סכומים אלו שולמו. ליבואנית בנטלי אין ידיעה כלשהי על זהות והיקף המסמכים שהוצגו לבית המשפט על ידי התובע.
לעניין מחירי החלפים – עסקינן ברכב יוקרה אשר עבר תאונה קשה ואין לנו יכולת להתייחס למחיר או איכות של מוצר אחר שמקורו אינו ידוע לנו".

עורך דין יצחק לוזון בשם חברת הביטוח הראל: "פסק הדין מדבר בעד עצמו ואין לנו מה להוסיף עליו".

ת"א 32861-01-22

The post בנטלי שעולה 2 מיליון שקלים, תאונה אחת, וסיבה לכך שפרמיות הביטוח שלנו כל כך יקרות appeared first on TheCar.

תובענה ייצוגית שהוגשה לפני כשלוש שנים וחצי בנוגע למנועי ה-1.6 ליטר מסדרת 'גאמא' של יונדאי וקיה הסתיימה לאחרונה בקול ענות חלושה ובאופן שמעלה סימני שאלה אודות ההתנהלות של היצרניות הקוריאניות כלפי הלקוחות שלהן בישראל ושאלות לא פחות חשובות אודות האפקטיביות של מוסד התובענות הייצוגיות.

בשורה תחתונה – כל בעלי יונדאי וקיה עם מנועי 1.6 ליטר רלבנטיים נקראים לבצע עדכון תוכנה, ולבעלי יונדאי וולוסטר יש שנה אחת כדי לבדוק את המנועים שלהם ולקבל תיקון או החלפת מנוע במקרה הצורך. לאחר מכן כולם "יכולים לדבר אל המנורה". עורכי הדין הולכים הביתה עם 690,000 שקלים (פחות הוצאות).

הפרשה החלה בקול תרועה רמה ביולי 2019 כאשר עורכי הדין דוד מזרחי וד"ר אלעד אופיר הגישו בקשה לתובענה ייצוגית כנגד יונדאי וקיה והיבואניות שלהן לישראל – חברות כלמוביל וטלקאר. הטענה היא לכשל סדרתי חמור בסדרת מנועי 1.6 ליטר שהותקנו ב-45 דגמי יונדאי ו-54 דגמי קיה שנמכרו כאן לסירוגין בין השנים 2012 עד 2018. הבקשה נסמכה על קריאות לתיקון בטיחותיות ("recall") שבוצעו בצפון אמריקה לפי דרישת מינהל הבטיחות בדרכים האמריקני, ועל תובענות ייצוגיות שהוגשו בארה"ב.

בעלי הרכב הישראלים שחתומים עליה – ובשמם לכאורה היא הוגשה – "נחשפו לפרסומים שונים אודות התקלה… והבינו שמנוע הרכב שלהם עלול לשבוק חיים או להתפוצץ ולהישרף ולא רק בזמן נסיעה, ולכן כלי הרכב שלהם מסוכנים בטיחותית דבר שגרם להם לפחד רב ולחששות, כמו גם לעוגמת נפש רבה ולתחושת חוסר נוחות". בתרגום לעברית מדוברת: בעלי הרכב שחתומים על התביעה לא סבלו בעצמם מאף תקלה אלא רק שמעו עליה, ולא ניזוקו נזק כספי. בהקשר זה צריך לומר גם שאל מערכת TheCar לא הגיעה עד עתה אף תלונה של בעל יונדאי או קיה עם מנוע 1.6 ליטר נשוא התביעה (למעט מנועי טורבו של יונדאי וולוסטר אליהם נתייחס בנפרד). זה, אגב, ממש לא אומר שאין בכלל בעיה.

מכל מקום, בבקשת האישור נטען שמדובר – לא פחות – בכשלים שעלולים לגרום לאובדן כוח מנוע בעת נסיעה ולסכנת שריפות, ושיונדאי וקיה – מתוך רצון לצמצם את נזקיהן והוצאותיהן בישראל, לא ביצעו בארץ את אותם הליכים שהן מבצעות בצפון אמריקה. עוד נטען שיונדאי וקיה מודעות לתקלה כבר משנת 2015 והן לא פעלו לתקן אותה למרות מאות תלונות שהצטברו בארצות הברית, שם גם התרחש לפחות מקרה מוות מזעזע אחד בשריפה.
כרגיל, צריך להדגיש שמשרד התחבורה הישראלי אשם ברשלנות. אם מדובר בכשל סדרתי כל כך חמור שעלול לגרום למוות הרי שבמהלך שלוש שנים וחצי של הליכים משפטיים, ועוד מי-יודע-כמה זמן שהליכים כאלה עוד עלולים היו לארוך, הרבה מאד אנשים עלולים היו להיפגע.

יונדאי וקיה, כרגיל במקרים כאלה, טענו שאין בכלל בעיה ושכל הטענות נסמכות על דברים שאינם רלבנטיים לישראל. למרות זאת הן בחרו שלא להביא את ההליך להכרעת בית המשפט על סמך הוכחות והעדיפו לשלם כ-740,000 שקלים (מהם 690,000 ש"ח לעורכי הדין התובעים) וזאת בנוסף לעלויות של עורכי הדין שלהן, שבוודאי מסתכמות בעשרות רבות של אלפי שקלים נוספים. מצד שני, במשך 3.5 שנים יונדאי וקיה לא ביצעו את מה שהן עושות בסופו של דבר במסגרת הסכם הפשרה: קריאה יזומה של כלל בעלי הרכב לצורך עדכון תוכנה בכלי הרכב הרלבנטיים.

במבחן התוצאה, עבור הציבור הישראלי בכלל ובעלי הרכב בפרט המשמעות גרועה מפני שקיימות שתי אפשרויות: או שעדכון התוכנה באמת נחוץ, או שהוא חסר משמעות. אם העדכון נחוץ – מדוע לא ביצעתן קריאה לתיקון במשך תקופה כל-כך ארוכה? אם העדכון הזה לא נחוץ – אז מדוע להטריח את בעלי הרכב לבצע אותו, או שמא מדובר ב"בלוף" שנועד רק כדי לסגור את הפרשה?

עשן בלי אש?

התביעה הייצוגית נוגעת לעשרות דגמים של יונדאי וקיה שבהם מותקן מנוע בנפח 1.6 ליטר מסדרת 'גאמא' (Gamma) עם הזרקת דלק ישירה (GDI), שנקרא בשם הקוד G4FD. בין השאר מותקנים מנועים אלה בחלק מדגמי יונדאי i30, i40, טוסון וגם וולוסטר (שאליו, כאמור, נתייחס בנפרד), ובחלק מדגמי קיה 'סול', ספורטאג' ו'סיד' אשר שווקו בארץ בין השנים 2012-2018 (לא כל הדגמים שווקו בכל השנתונים).

בבקשת האישור נטען שבמנועי ה-1.6 ליטר האלה קיימת תקלה בטיחותית שגורמת לכיבוי פתאומי של המנוע באמצע נסיעה ואף לשריפה. מנגנון הכשל, כפי שנטען, נובע מתקלת תכנות של תוכנת ניהול המנוע אשר גורמת להתחממות של הממיר הקטליטי לטמפרטורות גבוהות מידי. כתוצאה מכך נגרם נזק לממיר וחלקיקים מתוכו מגיעים אל הצילינדרים וגורמים לבעירה לא תקינה ולכשל במנוע. במקרים אחדים נגרם הרס של הממיר הקטליטי ובמקרים הקשים ביותר החלקיקים גורמים לעומס על אחת הבוכנות ולשבירת הטלטל – המוט המחבר בין גל הארכובה לבוכנה. כתוצאה מכך עלולים חלקי טלטל לנקב את בלוק המנוע ולהתיז שמן על חלקים חמים – דבר שעלול לגרום לשריפה.

לנוכח תקלה כה חמורה דרשו התובעים דרישות משמעותיות ועל-פניו מאד הגיוניות: הצהרה רשמית על-כך שקיים כשל, ביצוע קריאה לתיקון בטיחותית, פיצוי כספי, ועיקר העיקרים: הארכת אחריות ל-10 שנים.

כאמור, יונדאי וקיה דחו את כל הטענות ועמדו על כך שבישראל אין כל פגם במנועים האלה, ובייחוד אין תופעה של כלי רכב שעולים באש. הם הדגישו שהתובעים לא הציגו אפילו מקרה אחד כזה וטענו שלא הונחה "תשתית ראייתית ראויה", ובפרט אפילו בדיקה פיזית של כלי רכב בודד שבו התגלתה תקלה. הן אף טענו שתוכנת ניהול המנוע במנועים שנמכרו בישראל שונה מזאת שמותקנת בכלי רכב שנמכרו בצפון אמריקה.

לדברי קיה, "במסגרת בקרת איכות שוטפת בשנת 2018 ננקט בישראל קמפיין שירות לצורך עדכון תוכנה של מחשב המנוע בקשר לעניין שלא קשור לאף הליך שעליו מצביעים התובעים", והוא בוצע בדגמי סול, ספורטג' וסיד משנתונים שונים. עדכון תוכנה זה – כך נטען – "מתבצע לכל רכב שנכנס למוסך מורשה של המשיבות", כלומר שהוא לא בוצע בכלי רכב שמטופלים במוסכים מורשים על-ידי משרד התחבורה שאינם מורשי יבואן.

לעומת כל זאת, אנשי יונדאי מודים, לכאורה, שבמנועי הטורבו-בנזין בנפח 1.6 ליטר שמותקנים אך ורק ב'וולוסטר' משנות הייצור 2015-2016 קיימת בעיה שלא קשורה לתקלה הנטענת, בין השאר מפני שאלה מנועים שונים (בגלל הגדשת הטורבו) שאף נקראים בשם קוד שונה (G4FJ). תקלה זאת קשורה, לטענתם, למערכת ההצתה.

במשתמע, התקלה במנועי הטורבו עלולה לגרום לנזק קריטי למנוע ולכן חיברו מהנדסי יונדאי פרוטוקול בדיקה מובנה אשר במקרים מסוימים מוביל להחלפת מנוע ברכב. אבל יש בעיה: גם אם הפרוטוקול של יונדאי מגלה את הכשל של מערכת ההצתה – אנשי יונדאי מוכנים להחליף מנוע פגום רק ללקוחות שיכולים להציג להם רשימת טיפולים קפדנית לפי הוראות היצרן.

סבתא בישלה דייסה

בשורה תחתונה, הסדר הפשרה קובע שאנשי 'כלמוביל' ו'טלקאר' יבצעו בישראל קריאה לתיקון לא בטיחותית באותה דרך שמשמשת לקריאות לתיקון בטיחותיות: הן יפנו אל משרד התחבורה בבקשה לבצע פניה יזומה באמצעות מוסר ההודעות של המשרד, ולצורך זה יעבירו את מספרי הרכב שעדיין לא טופלו במרכזי השירות שלהן. בעלי הרכב ייקראו למוסכי השירות של יונדאי וקיה לצורך ביצוע עדכון התוכנה, ובין אם העדכון יבוצע או לא – אף בעל רכב לא יקבל הארכת אחריות וכל נזק עתידי שיתגלה אצלו הוא בבחינת "זבש"ו" (זאת הבעיה שלו).

לגבי בעלי יונדאי וולוסטר, אלה יזומנו על-ידי 'כלמוביל' "לבדיקה במוסכים המורשים של כלמוביל במסגרת קמפיין שירותי ייעודי שייפתח בעניין זה. במסגרת הבדיקה ייבדקו המנועים בבדיקה טכנית שתבחן את תקינותם בהתאם לפרוטוקול בדיקה של יונדאי. ככל שהמנוע לא יעבור את הבדיקה בהצלחה… כלמוביל תפעל בהתאם לפרוטוקול, לרבות החלפת המנוע או חלקים ממנו במידת הצורך".

אבל בתוך הדבש הזה יש עוקץ: ראשית, "הזכאות לטיפול ו/או ההחלפה הינה בכפוף לכך שהרכב עבר את הטיפולים התקופתיים שהוכתבו על ידי יונדאי והמופיעים בספר הטיפולים של היצרן, בהתאם להוראות היצרן". במילים אחרות, אם מישהו ביצע טיפול 15,000 כשהרכב הגיע ל-17,000 קילומטרים – "זבש"ו". שנית, "ככל שבעל רכב וולוסטר לא יתייצב לבדיקה במוסכים המורשים של כלמוביל בחלוף תקופה של 12 חודשים ממועד קבלת המכתב תפקע זכאותו לפי הסכם זה".

בעברית: אם בעל וולוסטר לא קיבל את המכתב מכל סיבה שהיא, או אם הוא לא הבין מה המשמעות של המכתב, או אם הוא היה בחו"ל למשך תקופה, או אם היו לו עניינים משפחתיים שמנעו ממנו לטפל ברכב שלו והמנוע שלו התפגר – "זבש"ו". ומה קרה לדרישה ל-10 שנות אחריות? מעניין.

הדייסה שבושלה במקרה הזה מתחילה בכשל השירות של יונדאי וקיה. ענקית הרכב הקוריאנית ובת חסותה יכלו לבצע קריאת שירות ולעדכן תוכנה בכלי הרכב השונים גם בלי התובענה הייצוגית, ויונדאי יכלה לוודא שכלל הוולוסטרים שהיא מכרה בישראל נבדקים על-ידה.

וכמו בכל דייסה, יש את מי שיוצא שבע ואת מי שלא מקבל מנה: ההליך המשפטי, אשר אמור לפעול למען קבוצת הנפגעים (אם יש כאלה) – לא רק שלא בהכרח משרת אותם אלא עלול בנסיבות שונות אפילו לפגוע בחלקם. נכון, גם מי שלא מטפל במוסכי השירות של יונדאי וקיה ייקרא כעת לעדכון תוכנה. אלא שאם ממילא לא היה כשל כזה בישראל הרי שמכל בחינה מעשית ההליך הזה בכללותו היה מיותר. לעומת זאת, אם כן קיים כשל, והוא יתגלה אצל חלק מבעלי הרכב רק בעוד שנתיים או שלוש – זאת כבר תהיה בעיה שלהם והם לא יוכלו לתבוע את יונדאי וקיה.

בהסכם הפשרה נקבע אמנם שיונדאי וקיה צריכות לפרסם את הנוסח המקוצר שלו בשני עיתונים יומיים בשפה העברית וגם באתרי האינטרנט שלהן, אבל מי בכלל קורא עיתונים בימינו, ובפרט – מי לכל הרוחות טורח לקרוא מודעות מן הסוג הזה?

סביר גם להניח שרוב בעלי יונדאי וקיה לא משוטטים להנאתם באתרי האינטרנט השיווקיים של היבואניות וגם אם הם כן עושים את זה אין לכם כמעט סיכוי למצוא שם את נוסח הסכם הפשרה מפני שהוא חבוי היטב.
לעומת זאת, כל בעל רכב שלא מודע להסכם הפשרה שנחתם, או לעצם ההליך שהתקיים (וסביר להניח שמדובר ברוב בעלי הרכב הרלבנטיים), נאלץ "לוותר על כל טענה, דרישה, זכות או עילה בכל הקשור למתואר לעיל, ופסק הדין יהווה מעשה בית דין כלפי המבקשים וחברי הקבוצה". מדובר בוויתור "סופי ומוחלט, על כל טענה, דרישה, זכות או עילת תביעה, מכל מין וסוג, הנוגעים לבקשת האישור". בעל רכב שלא מעוניין שהסכם הפשרה יחול עליו רשאי אמנם להודיע על כך לבית המשפט בתוך 45 ימים – אלא שלצורך זה עליו לדעת שיש בכלל הסכם כזה.

שורה תחתונה: אם אתם בעלי יונדאי או קיה עם מנועי 1.6 ליטר מדגם GF4D מומלץ שתגיעו בהקדם למוסך מורשה של יונדאי או קיה לצורך ביצוע עדכון תוכנה. אם אתם בעלי יונדאי וולוסטר עם מנוע טורבו-בנזין מדגם G4FJ חשוב מאד שתגיעו בהקדם למוסך מורשה של יונדאי לצורך ביצוע פרוטוקול בדיקה. אם אתם שייכים לאחת משתי הקבוצות האלה וההסכם שנחתם לא נראה לכם – עליכם לפנות לבית המשפט ולבקש לא להיכלל בו.

אם מישהו מבעלי הרכב השונים סבל עד כה מנזק כלשהו בממיר הקטליטי או במנוע – מוזמנים לכתוב לנו על כך ל-editor.thecar@gmail.com

The post מנועי ה-1.6 ליטר של יונדאי וקיה: יש עשן בלי אש appeared first on TheCar.

סאגת מצלמות המהירות א-3 מסרבת להסתיים. כארבע שנים לאחר פסק הדין העקרוני ב"תיק בדראן", שבו זיכה כב' השופט יעקב בכר את הנאשמים, ובשעה שמספר תיקים עקרוניים דומים מנוהלים במקביל, הסתיים בשבוע שעבר משפט עקרוני שהתנהל בפני הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט בבאר שבע.

לאחר שמיעת העדים ובחינת הראיות בחר הרכב השופטים אלון גביזון, נועה חקלאי והשופט הבכיר אלון אופיר לקבוע הפוך מן ההחלטה שהתקבלה בתיק בדראן, וקבע שהוכח שמצלמות המהירות אמינות ברמה הנדרשת בפלילים. בכך הרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו.

בפסק דין שאוחז יותר מ-80 עמודים החמיאו השופטים לעבודת הסניגור אך קבעו שעל אף שהוא לא הותיר אבן על אבן עדיין הוכח שהמצלמות אמינות. השופטים ביססו את החלטתם על קבלת התוצאות של יותר מ-700 ניסויים שבוצעו במצלמות אלה, חלקן ב"טכניון", לפיהן הסטייה המקסימלית בין המהירות הנמדדת למהירות בפועל קטנה מאוד, וניתן לאיין אותה באמצעות הפחתה של 5 קמ"ש מן התוצאה שמתקבלת, כפי שנעשה גם כיום כנוהל.

עם זאת, השופטים בחרו למתוח ביקורת על ליקויים רבים שנתגלו בהפעלת המצלמות ותחזוקתם. כך, למשל, נמצא שעל אף דרישה רגולטורית שמצלמה תושבת באופן אוטומטי במקרה בו לא עברה בדיקה תקופתית – נמצאה עמדת צילום שהמשיכה להנפיק דוחות במשך שלושה חודשים ללא אישור כיול. לא הוברר מה עלה בגורל דוחות אלה והאם בוטלו.

עוד נמצא שה"הסמכה" שאותה עוברים שוטרים לצורך תפעול המצלמה כלל לא כוללת מבחנים, אלא רק השתלמות שבה נדרשים השוטרים להיות נוכחים ולהקשיב. בנוסף נמצאו ליקויים באופן ההתקנה של המצלמות עצמן ושל לולאות החוטים שמותקנות על הכביש. על אף ההערות הרבות של בית המשפט, והמלצתו למשטרה לפעול לתיקון של הליקויים האלה, נקבע שאלה שנמצאו לא פוסלים את אמינות המכשיר.

יודגש שבפני בית המשפט העידו רק מומחים מטעם התביעה, בהם מר גטסונייד, הבעלים של החברה שמייצרת את המצלמות ובנו של המייסד, אבל לא העיד אף מומחה מטעם ההגנה.

עו"ד תומר גונן, אשר עומד בראש צוות הסנגורים שאחראי לזיכוי ב"תיק בדראן", ואשר מנהל בימים אלה תיקים עקרוניים אחרים בבתי משפט בארץ, מסר בתגובה על הפסיקה ש"בית המשפט הרשיע על פי החומר שהיה בפניו. לא זו בלבד שכל צוות המצלמות שמנהל את כל התיקים האחרים בארץ סמוך ובטוח שהתמונה תשתנה לאחר שתסתיים חקירת מומחה הטכניון ויוצגו ראיות ההגנה – הרי שכבר עתה ניתן לזהות פגמים משמעותיים ביותר שמעידים שהמערכת אינה אמינה ובטח לא מכויילת בהתאם להוראות היצרן.

היה זה כבוד השופט הבכיר אלון אופיר שקבע בתיק המצלמות הקודם שראוי היה לשמוע מומחה מטעם ההגנה, וכמו שזה לא נעשה אז זה לא נעשה גם בתיק הנוכחי שהתנהל בבאר-שבע. צוות הסנגורים שמכיר את המערכת על בוריה סמוך ובטוח שביתר התיקים המתנהלים התמונה תשתנה לחלוטין בהמשך ההליכים שם".

מן המשטרה נמסר ש"הכרעת הדין בבית משפט השלום בבאר שבע בהרכב שלושה שופטים קבע – מצלמת א3, מצלמות המהירות של המשטרה אמינות ומדויקות מאוד".

וזאת דעתי המשפטית

שאלת אמינות מצלמות המהירות מתגלגלת מזה כחמש שנים בבתי משפט שונים בארץ במספר "תיקים עקרוניים", כאשר המשטרה מחד, ועורכי דין מאידך, מנסים להוכיח או לקעקע אותה. לאחר ההפסד בבית המשפט בעכו יכלה המשטרה לערער על ההכרעה לבית המשפט המחוזי, אולם לו הייתה מפסידה היא הייתה סותמת את הגולל עם פסיקה עקרונית שהייתה מנחה את כל בתי המשפט לתעבורה. לכן, במקום לקחת את הסיכון, במשטרה העדיפו שלא לערער אלא לנהל בבתי המשפט לתעבורה "תיקים עקרוניים" שכל אחד מהם מוגבל בהשפעתו אך ורק למקרה שלפני בית המשפט.

כותרת ההליך בבית המשפט בבאר שבע היא אמנם ניצחון למשטרה ולמצלמות, אלא שצריך להכניס אותה לפרופורציה הראויה ולזכור שהיא לא מחייבת. חשוב גם להדגיש שבהליך הזה לא העידו מומחים מטעם ההגנה, ולא היה מי שיסתור את הראיות שהציגו מומחי המשטרה בדבר אמינות המערכת. למעשה, במקרה הזה התבססה ההגנה אך ורק על חקירה נגדית של עדי התביעה ועל עימות עם סתירות בניסויים ובממצאים.

המאבק המשפטי אודות אמינות המצלמות רחוק מהסתיים, אולם אין מחלוקת שמדובר במערכת ישנה, בת שני עשורים או יותר, שבמדינות רבות חדלו מלהשתמש בה. לאחרונה אף פורסם שהמשרד לביטחון הפנים מתכוון להחליף את הציוד הזה במערכת חדשה שמבוססת על מהירות נסיעה ממוצעת, וזה צפוי לסיים אחת ולתמיד את הסאגה המשפטית הזאת, ולהתחיל סאגה חדשה.

התקנת והפעלת מערכת אכיפה שמבוססת על מהירות ממוצעת דורשת תיקוני חקיקה, היות שנוסח החוק הנוכחי דורש שעבירת מהירות תצולם והמהירות הנטענת תתועד. במדידת מהירות ממוצעת אי אפשר לדעת באיזה רגע נעברה עבירה.

The post בית המשפט קבע שמצלמות המהירות אמינות, אבל זה לא סוף פסוק appeared first on TheCar.

בימים אלה לפני 7 שנים התפוצצה ברעש גדול אחת השערוריות הגדולות בתולדות תעשיית הרכב. הממשל האמריקני, בתום מספר שנות חקירה סמויה, האשים באופן גלוי את יצרנית הרכב הגדולה ביותר בעולם בהתקנת "רכיב רמאות" שנועד "לעבוד" על מבחני פליטת המזהמים ולאפשר למכוניות עם מנועי דיזל לזהם במציאות יותר מאשר במהלך המבחן. פרשה זאת ידועה ותיזכר לדראון עולם כ"פרשת דיזלגייט".

פולקסווגן וחטיבותיה השונות יצאו מ"דיזלגייט" בשן ועין, בעיקר בגלל סדק גדול שנבקע בתדמית האמינות והמהימנות של המותגים ושל הארגון כולו, שאותו יהיה קשה מאד לאחות. בארצות הברית נדרשו פולקסווגן ואאודי לקנות בחזרה עשרות אלפי מכוניות, ובסופו של יום שילמו עשרות מיליארדי דולרים בקנסות ובפיצויים ללקוחותיהם, בעיקר בארה"ב. מספר מנהלים בחברות אלה אף נשלחו למאסר בפועל. מצד שני, רעידת האדמה הזאת שינתה את קבוצת פולקסווגן מן הקצה אל הקצה, גירדה כמה שכבות של זחיחות בארגון וזרקה אותה בבת אחת אל המים העמוקים של עידן הרכב החשמלי.

הדרמה לא הסתכמה בפולקסווגן, אלא שינתה את תעשיית הרכב כולה. ראשית לכל התגלה שגם יצרניות אחרות ביצעו הונאות דומות, אם כי בהיקפים אחרים, וזה הסיר את הלוט מעל סוד ידוע אודות הלובי האדיר של תעשיית הרכב בקרב רגולטורים בכל העולם, ויכולת ההשפעה האדירה שלה. כתוצאה מכך הפכו גופים ציבוריים ליותר מיליטנטים והפעילו לחץ מוגבר על הרגולטורים אשר מצידם החמירו את הדרישות מתעשיית הרכב – יש שטוענים שאף באופן קיצוני מידי.

בתוך כל הסערה האדירה הצליחה שחקנית מרכזית אחת להיחבא אל הכלים ולהתנער לאורך שנים מחלקה בפרשה. חברת 'בוש' הגרמנית, ספקית החלקים לתעשיית הרכב הגדולה ביותר בעולם, לא רק ייצרה את הרכיב הפיזי שבתוכו נשתלה "תוכנת ההונאה" אלא גם כתבה את התוכנה הרמאית. עד היום לא פורסם בדיוק מה קדם למה, כלומר האם אנשי בוש היו אלה שבאו ליצרניות הרכב עם הרעיון והציגו בפניהם את האפשרות לבצע תרמית או שיצרניות הרכב דרשו מ'בוש' לייצר עבורם רכיב לפי מפרט שנקבע על ידם, אבל כאשר בוחנים את השאלה מזווית אתית כנראה שזה לא באמת משנה. יצרנית נשק יכולה לטעון שהיא לא אחראית לשימוש שנעשה באקדח שנמכר באופן חוקי בחנות נשק, אבל מי שמייצר תת-מקלע מאולתר מסוג "קרלו" במחרטה ביתית יתקשה לטעון שהנשק נועד לעבודות קידוח בבטון.

לאורך השנים בוש אמנם נתבעה פה ושם וגם נקנסה, אלא שבשונה מפולקסווגן – שלקחה אחריות מלאה על פשעיה – אנשי בוש גלגלו ברוב המקרים את עיניהם לשמים ושיחקו אותה "בורג קטן במערכת". לעומת יותר מ-30 מיליארד דולר שפולקסווגן נאלצה לשלם רק בארה"ב (כולל ברכישה חוזרת של כלי רכב) – בוש נאלצה להיפרד לאורך השנים מקצת יותר מ-400 מיליון דולר כשנתבעה בתביעות ייצוגיות או נקנסה על-ידי למספר מדינות בארה"ב. אפילו פיאט קרייזלר (כיום חלק מקבוצת סטלנטיס), שחלקה בפרשה היה קטן משמעותית, שילמה עד כה בארה"ב קנסות ופיצויים בהיקף של כ-800 מיליון דולר בפרשה הזאת.

בשבוע שעבר (7 בנובמבר 2022) הגיעה בוש להסדר עם רשויות החוק של מדינת קליפורניה שבמסגרתו הסכימה לשלם קנס בגובה 25 מיליון דולר כדי לסיים ולסגור את החקירה שהרשויות מנהלות שם בנוגע לחלקה בפרשה. מוקדם יותר הכריזו אנשי התובע הכללי של המדינה שבוש "השתתפה במניפולציה של בדיקות הפליטה על ידי אספקת שירותי חומרה, תוכנה ותכנות תוכנה או כיול עבור (היצרניות) פולקסווגן ופיאט-קרייזלר, כאשר היא ידעה או הייתה צריכה לדעת שיצרניות רכב אלה מפרות את חוקי איכות הסביבה והגנת הצרכן".

אלא שבשונה ממקרים קודמים, החלק המעניין של ההסדר החדש הוא לאו דווקא הקנס, אלא העובדה שאנשי בוש התחייבו לחשוף בפני התביעה הכללית של מדינת קליפורניה פרטים אודות שימוש שנעשה, אם נעשה, בציוד הזה על-ידי יצרניות רכב נוספות. במילים אחרות, אם לבוש יש מידע מפליל נוסף הוא עשוי לפתוח תיבת פנדורה, ואם יש כזה והיא לא תחשוף אותו היא חשופה להאשמות חדשות, אולי אפילו פליליות.

אגב, קצת מביך להביא את תגובתה של בוש מפני שהיא מעידה שהחברים שם מוסיפים להתנער מאחריות: דובר מטעם החברה אמר שבוש "לא מכירה בתקפות הטענות, ולא לוקחת שום אחריות".

לקריאה נוספת

עדיין בכלא: בימ"ש בגרמניה סרב לשחרר את מנכ"ל אאודי

מרצדס תשלם 3 מיליארד דולר על חלקה בהונאת זיהום האוויר

The post צדק מאוחר: מי שכתבה את תוכנת ההונאה של 'דיזלגייט' תשלם קנס של 25 מיליון $ appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון, ברוב של שני שופטים כנגד אחד, קבע בעבר שכאשר נהג שגרם לתאונה הינו צעיר מן הגיל שנקוב בפוליסת הביטוח – חייבת חברת הביטוח לשלם פיצוי בגובה היחסי להפרש הפרמיות. לדוגמא, אם הפרמיה שנרכשה עלתה 1,000 שקלים, והפרמיה המתאימה לנהג צעיר עולה 2,000 שקלים, חברת הביטוח חייבת לשלם רק 50% מן הפיצוי שהיה משולם במצב רגיל.

בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על אותה פסיקה נוספו שני שופטים להרכב המקורי, שנותר איתן בדעותיו, ובשבוע שעבר היטו אלה את הכף לכיוון ההפוך: שלושה משופטי העליון סבורים שבמקרה כפי שתואר חברת הביטוח פטורה לחלוטין מתשלום פיצויים. כך התהפכה ההלכה הקודמת, ונקבע תקדים מסוכן למבוטחים.

אינני משפטן, אבל במהלך לא מעט שנות עבודה ככתב ביטוח ב'ידיעות אחרונות' נאבקתי ככל יכולתי נגד מה שנתפש בעיניי כעוולות שמבצעים בעלי כח ושררה כנגד האזרח הקטן, תוך ניצול פער הכוחות העצום בין הצדדים. זאת, לדעתי, תהיה גם תוצאת הפסיקה החדשה, בין השאר מכיוון שהיא קובעת תקדים מסוכן גם למצבים אחרים.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שכאשר נוהג ברכב נהג צעיר שאינו מבוטח בהתאם למגבלות פוליסת הביטוח הוא מפר את תנאי הפוליסה, וכנראה אף מגדיל את הסיכון שחברת הביטוח נוטלת על עצמה. אגב, עניין זה לא לגמרי מוחלט והראיה לכך היא השוני בין טבלאות הגילאים בין חברות ביטוח שונות.

השאלה היא אם תוספת הסיכון הזו מקנה לחברת ביטוח פריבילגיה אוטומטית להתנער מתשלום פיצוי באופן אבסולוטי, וכשאלת המשך – האם פריבילגיה כזאת משרתת את כלל הציבור או פוגעת בו. כבוד השופט מלצר, אשר כתב את הכרעת הדין שבה אימץ את עמדת חברת הביטוח, פסק שההלכה הקודמת עלולה לפגוע בכלל הציבור מפני שהיא תוביל לייקור גורף של פרמיות הביטוח ככל שיותר מבוטחים יבחרו "לתחמן" ולרכוש פוליסות שלא תואמות את הסיכון האמיתי.

עם כל הכבוד, הניסיון שלי מלמד שחלק משופטי בית המשפט מנותקים מן המציאו בשטח, אחרת היו מבינים ששוק הביטוח תחרותי, ושבשנים האחרונות נכנסו אליו שחקנים חדשים וגם שיטות חדשות לחישוב פרמיות. לאורך זמן זה מפחית את תעריפי הביטוח, ומקרים כפי שנדונו כאן הינם שוליים ונדירים, ואין בכוחם להעלות את תעריפי הביטוח.

למעשה, דווקא הפסיקה החדשה פוגעת במבוטחים מפני שהיא עולה בקנה אחד עם מהלך שחלק מחברות הביטוח מנסות לקדם מזה זמן רב. החברות מתאמצות לכלול בחוזי הביטוח מגבלות שונות ומשונות, לפעמים כאלה שהמבוטח לא ער למשמעויותיהן. מי שמועד מתוך טעות, ולא מתוך כוונה מראש – ימצא את עצמו מעתה מול שוקת שבורה לאחר שחברת הביטוח זכתה לפטור מלא מתשלום פיצויים.

כך, למשל, יש חברות ביטוח שטוענות שנהג צעיר שנוהג ברכב ללא מלווה בתקופת הליווי דינו כמי שנהג ללא רישיון ולכן לא מגיעים לו פיצויים כלל (יש פסיקות סותרות בנושא). מצב דומה מתקיים כאשר נהג מסיע יותר נוסעים מכפי שמותר ברישיון הרכב, או כאשר נהג לא הפעיל את מערכת המיגון ברכב כאשר יצא ממנו לרגע קט. במקרה קיצוני אף יותר נטען שנהג שלא שילם את אגרת רישיון הרכב דינו כמי שנהג ללא רישיון, ולכן פטורה חברת הביטוח מתשלום פיצויים.

הפסיקה האחרונה מוסיפה נדבך על המסד הלא מכובד הזה, ובניגוד מוחלט לעמדת בית המשפט העליון אין ספק שהיא תפגע בציבור. התיאבון של חברות הביטוח עלול להיפתח כעת, והן יסרבו לפצות גם צד שלישי שייפגע בתאונה שנגרמה על-ידי מבוטח שלא עמד בתנאי הפוליסה. במקרה כזה יכול כל אחד מאיתנו להימצא במצב שבו הוא נאלץ לתבוע את הנהג הפוגע ו/או את בעל הרכב הפוגע אשר הרשה לנהג צעיר לנהוג ברכבו. אם לנהג שגרם לתאונה לא יהיו אמצעים לפצות אותנו ניאלץ לתבוע אותו בבית משפט, וזה תהליך מורכב, יקר וארוך. בינתיים, עד שתושג הכרעה, ניאלץ לממן את התיקון מכיסנו.

לחילופין, אם אנחנו מבוטחים בביטוח מקיף נוכל לתבוע את חברת הביטוח שלנו, אלא שמאותו רגע נאבד את כל הזכויות שלנו כמי שלא תבעו, והפרמיות שלנו יתייקרו בשנים הבאות.

זאת לעומת המצב הטבעי שבו חברות ביטוח, שמחזיקות מערכים מאומנים של חוקרים, עורכי דין ובעלי מקצוע, והכתפיים שלהן רחבות עשרות מונים מאלה של בעל רכב ממוצע – מתנהלות מול נהגים ובעלי רכב סוררים כאלה.

ההלכה הקודמת, שהתהפכה, היטיבה להציג אינטרס מאוזן, וזאת מפני שאפילו במקרה הגרוע שמישהו "תחמן" לכאורה את חברת הביטוח – הוא בסך הכל רכש ביטוח חלקי ולכן היה זכאי רק לפיצוי חלקי. לכן אפשר היה לצפות מבית המשפט העליון להתאמץ קצת יותר, להפגין יצירתיות, ולהגיע לתוצאה מורכבת אך הגונה יותר. למשל, אפשר היה לקבוע שנזקים לצד ג' ישולמו באופן מידי על-ידי חברת הביטוח, וזו תוכל לבחור אם לתבוע את המבוטח שלה בגינם. לגבי הנזק העצמי – די בפיצוי יחסי – למשל 50% מן הנזק – כדי לעודד מבוטחים שלא לנצל לרעה את השיטה, ולבחור בפוליסה שתגן עליהם באופן מלא בשעת הצורך.

התאבון של חלק מחברות הביטוח לא יודע שובע, וחבל ששופטי בית המשפט העליון סייעו להן להשביע אותו: לגבות פרמיה אך לא לשלם פיצויים.

The post האם בית המשפט העליון מגן על המבוטחים או על חברות הביטוח? appeared first on TheCar.

בהחלטה מפורטת ומנומקת שפרסם היום השופט אבישי קאופמן מבית המשפט לתעבורה בחיפה הוא דוחה את בקשת התביעה המשטרתית לתיקון כתב האישום כנגד מספר נהגים שמואשמים בנהיגה במהירות מופרזת. המשמעות המעשית של ההחלטה היא שהתביעה המשטרתית תצטרך להחליט בתוך זמן קצר אם לנהל משפט על בסיס עדותו של קצין משטרה אחד שביצע למצלמות "בחינת אמינות" (במסגרת ניסוי משטרתי בעייתי מבחינה מדעית), או שהיא תעדיף למחוק את האישומים.

בהליך שמתנהל בבית המשפט לתעבורה בחיפה אוחדו תיקים של מספר נאשמים שמיוצגים על ידי עורכי דין שונים, וההגנה מנוהלת על-ידי "פול" של עורכי דין שהמוכרים בהם הם הצוות של עו"ד תומר גונן שזכה בהליך שהתנהל בבית המשפט בעכו. גם בחיפה, כמו בעכו, הנהגים הואשמו על בסיס דוחות שהפיקו מצלמות מהירות אלקטרוניות מסוג גאטסו (פרויקט א-3).

התביעה המשטרתית, אשר הכריזה על ההליך המשפטי בעכו כעל תיק עקרוני, אבל מסרבת לקבל את פסיקת השופט וגם לא הגישה עליה ערעור, מנסה – כך עולה מהחלטתו של השופט קאופמן, "לנהל את המשפט תוך כדי תנועה" וכך לפגוע פגיעה מהותית בסדר הדין וביכולת של הנאשמים להגן על עצמם. לאחר מספר דיונים שהתנהלו בפני השופט קאופמן הגישה התביעה המשטרתית בקשה לתקן את כתב האישום ולהוסיף מספר לא ידוע, ככל הנראה 37, של עדי תביעה.

בפתח החלטתו, שפורסמה היום (ד'), הודיע השופט קאופמן שהוא דוחה את הבקשה, ולאחר מכן תיאר את השתלשלות ההליך עד כה – החל מן השלב שבו התבסס כתב האישום על תו התקן שהעניק מכון התקנים למצלמות המהירות (בהליך מפוקפק, כפי שהסתבר במהלך המשפט בעכו), ועד לשלב שבו הסכימה ההגנה לתיקון קודם של כתב האישום ולהסתמכות של התביעה על מבחנים שנעשו בישראל במקום על תו התקן הלקוי.

בין לבין הסכימו התביעה וההגנה להמתין להכרעת הדין בעניין מצלמות המהירות בבית המשפט בעכו, אבל לאחר שהתוצאות שם לא התאימו לתביעה היא ביקשה לבסס את האישום על עדותו של קצין המשטרה יגאל לייבוביץ' אשר לדברי התביעה "ערך בדיקות השוואתיות למערכת" בסוף חודש אפריל השנה.

כפי שפרסמנו כאן, לאחר שההגנה ביקשה וקיבלה לידיה את דוחות התקלות של המצלמות ביקשה התביעה למנוע ממנה לעשות בהם שימוש, גם בקשה זאת נדחתה, המשטרה ערערה על ההחלטה הזאת לבית המשפט המחוזי ובקשתה נדחתה גם שם.

דו"ח הטכניון המפורסם והעלום

החשיבות של התיק שנידון בפני השופט קאופמן נובעת מכך שהתביעה מבקשת להרשיע את הנאשמים על סמך "דו"ח הטכניון" המפורסם, דו"ח אשר התביעה מסרבת בינתיים לחשוף אותו לציבור. על סמך הדוח הזה, שככל הנראה כלל לא הושלם, החליט היועץ המשפטי לממשלה לאשר למשטרה לשוב ולאכוף מהירות באמצעות מצלמות ה'גאטסו'. נכון להיום, וכל עוד שאף אחד מחוץ למשטרה או לתביעה המשטרתית לא שזף את עיניו בדו"ח סופי, נראה שהיועץ המשפטי לממשלה קצת מיהר בהחלטתו, ואולי עדיף היה לו היה ממתין לקרוא את החלטתו של השופט קאופמן מהיום, שבה הוא מזכיר שכשבועיים לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות (באמצע נובמבר), ביקשה הפרקליטות לדחות את הדיון הקבוע וזאת מאחר ו"טרם מוצה הליך העיון בחומרי החקירה".

אותו דיון אכן נדחה, ובמועד התזכורת ביקשה התביעה לתקן "תיקון נרחב" את כתב האישום – על-ידי הוספת 37 עדי תביעה. "עיון ברשימת העדים שהגישה המאשימה בבקשתה לתיקון", כותב השופט קאופמן, "מגלה כי היא כוללת את מר חגי בק – "מומחה מטעם הטכניון"… כשלושים שוטרים שביצעו ככל הנראה פעולות טכניות שונות, וכן את העדים הבאים: נציגות מטעם היצרן; נציגות מל"מ תי"ם (החברה הזכיינית, מפעילת המצלמות)… נציג מעבדת 14 nmi …
עוד אציין כי בתחתית הרשימה נכתב כי מדובר בעמוד 1 מתוך 2, אולם לא הוגש עמוד נוסף¬ בשלב זה. לצורך הדיון בבקשה אצא מהנחה כי הרשימה כוללת אך את 37 העדים הנ"ל, ואין עדים נוספים בעמוד 17 שלא הוגש".

השופט מתאר את טענות צוות ההגנה, ובפרט את הקביעה לפיה התביעה "ממשיכה לחפש ראיות, התנהלות דומה… להתנהלות בתיק (בעכו)…" לאור דרישתו של השופט הסכימה התביעה להצהיר שהיא תתייחס לתיק בחיפה כעל "תיק עקרוני בעל השלכות רוחב", ובאותו מעמד טענה ש"חוות הדעת של המומחה בק צפויה להתקבל בהקדם ושאר החומר יוכל לעמוד לעיון ההגנה "בתוך חודשיים שלושה".

נחסוך מקוראינו את הטיעונים המשפטיים של שני הצדדים ונסתפק בכך שהשופט קאופמן קיבל את רוב טיעוני צוות ההגנה, מפני שהאמירות החשובות, אפשר לומר דרמטיות, שלו מובאות בהכרעתו.

"כאמור לעיל", הוא כותב, "החלטתי לדחות את הבקשה. המדובר בבקשה לתיקון כתב האישום בהיקף נרחב ביותר. מעבר בין עד אחד לשלושים ושבעה הוא לכל הדעות דרמטי, ואולי אף חסר תקדים , במיוחד כאשר הוא מוגש ממש ערב מועד שמיעת הראיות. עם זאת, לאו דווקא היקף התיקון המבוקש הוא שמביא אותי למסקנה כי לא ניתן לאשרו, אלא מהותו, והעובדה כי הוא מלמד על כך שספק אם הראיות שבידי המאשימה "הבשילו" לצורך ניהול ההליך. למעשה, מתברר כי בשלב זה אין בידי המאשימה מלוא הראיות עליהן היא מבקשת להתבסס. חוות דעתו של מר בק טרם הושלמה, ובכל מקרה טרם ניתן להציגה, וההגנה אינה יכולה לעיין בה.
כפי שעלה מהדיון כל שהתקבל עד כה הוא דוח ביניים לקראת חוות דעת כנדרש. יתרה מכך, כמפורט לעיל חלק משמעותי מהתיקון הוא בקשה לזימון "נציגות" הן של היצרן והן של מעבדה הממוקמת בחו"ל, אשר זהותם אינה מצוינת כלל, וככל הנראה אינה ידועה עדיין למאשימה.
המשמעות היא כי הבקשה שלפניי היא למעשה לחתום על "צ'ק פתוח", אותו מבקשת המאשימה להשלים בהמשך, לאחר שתמשיך לפעול לאיסוף החומר, במשך עוד כחודשיים-שלושה כדבריה עצמה בדיון, זמן רב אחרי הגשת האישומים ולאחר המועד בו כבר היה אמור התיק להישמע.

זאת ועוד, הבקשה מעוררת שאלות נוספות. כך למשל לא ברור כלל מי הוא "היצרן"? האם מדובר רק בנציגות של חברת גטסו, אשר ממנה רכשה המשטרה את המערכת השלמה, שמא יתברר בהמשך כי יש צורך בשמיעת נציגי חברות אחרות, אשר מייצרות עבור גטסו מכלולי מהותיים של המערכת, כגון מערכת הגלאים, מערכת המחשוב וכיו"ב? בשלב זה המאשימה אינה יכולה לשלול זאת ולהתחייב אודות העדים מטעמה. לא ברור אם אותה נציגות היא בת עד אחד או יותר, ולא ברור האם מדובר בבעלי תפקידים שעודם זמינים לעדות, שמא בינתיים הוחלפו ויש צורך לאתר אדם שכבר אינו עובד עוד בשירות היצרן. באופן דומה לא ברור מי העד או העדים מטעם אותה מעבדה, מתי נערכו בה הניסויים הרלוונטיים, והאם ניתן לאתר ולהביאם לעדות בקלות.

כאמור, המאשימה הודיעה בדיון כי היא סבורה שיש צורך ב"חודשיים שלושה" נוספים על מנת להשלים את כל המידע ולהעמיד את החומר לעיון ההגנה. בנסיבות שנוצרו, אני מוצא כי המדובר בהערכה אופטימית ובלתי ריאלית. למעשה המאשימה שוקדת על נושא זה מאז שהתבררו הליקויים בחוות דעת מכון התקנים, דהיינו מזה למעלה משנה, ועד היום לא השלימה היערכותה. לא הובאו בפניי כל תימוכין להערכה כי ניתן להשלים היערכות זאת בתוך זמן קצר כנטען.
כפי שפורט לעיל, המאשימה ביקשה לדחות את שמיעת הראיות עקב אי סיום הליכי הגילוי והעיון בחומר החקירה. ההליך נמשך כבר כשבעה חודשים וטרם הסתיים, וזאת כאשר הוא מתייחס לחומר המתייחס ל"בדיקות" שערך מר ליבוביץ. ניתן רק לשער את היקף הליכי העיון הדרושים לשם העמדת כל החומר להגנה כאשר מדובר כיום, לפי הבקשה, בעדות מספר מומחים, חלקם כאמור עדיין עלומים בשלב זה, וכאשר חלק ניכר מהחומר בוודאי נערך בשפה זרה, ואף ככל הנראה שפה שאינה אנגלית, כך שאף מלאכת התרגום עלולה להיות סבוכה.

דומה אפוא, כי הבקשה דנן היא בקשה ראשונית ובעקבותיה צפויות בקשות נוספות להוספת עדים, בין אם מדובר במי שנטל חלק בהכנת "חוות דעת הטכניון" ובעיקר במי שאמורים להעיד מטעם היצרן ומטעם המעבדה הזרה. המסקנה המתבקשת היא כי למרבה הצער דומה כי בשלב זה המאשימה עודנה אינה ערוכה לניהול התיק לגופו ובהערכה זהירה לא ניתן יהיה להתחיל ולעשות זאת אלא בעוד שנה לפחות".

השופט קאופמן מסכם את החלטתו ומזכיר שהתביעה הסכימה לנהל תיק עקרוני והיא מבקשת שהוא יידון בפני הרכב של שלושה שופטים. "לפי עמדתי", הוא ממליץ, "אכן יש מקום לברר שאלת תקינותה של מערכת א' 3בהליך אחד נרחב ומקיף¬ ודומה כי 4 אכן יש טעם בבקשה כי הדבר ייעשה במסגרת הרכב שופטים… בכדי למנוע, ככל שהדבר אפשרי, ניהול מספר משפטים דומים ברחבי הארץ"

כעת, כאמור, תצטרך התביעה להחליט אם לבטל את האישומים או לנהל את התיק בעיקר על סמך עדותו של קצין משטרה אחד.

The post מצלמות המהירות: השופט דחה את בקשת המשטרה appeared first on TheCar.

"סבורני", כותבת השופטת עדי יעקובוביץ' מבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב בסיכום החלטתה, "כי לא היה מקום להיכנס להליך משפטי שעה שהמבקש פנה תחילה את אגף החנייה בבקשה לביטול (הקנס) ותמך בקשתו באסמכתאות המתאימות… על הרשות היה לבחון בכובד ראש את טענות המבקש כבר בשלב המנהלי ולברר אלו ראיות עומדות לרשותה, טרם תאלץ את המבקש להיכנס להליך משפטי-פלילי. הדברים נכונים, על אחת כמה וכמה, כאשר המשיבה היא שמחזיקה בידיה תמונות ממקום העבירה ורישום אודות מיקום הצבת שלטים ותוכנם ובנקל יכולה הייתה לבדוק את טענות המבקש… לאור האמור לעיל אני קובעת כי המשיבה תישא בהוצאות הגנתו של המבקש במלואן".

דברים אלה, אשר מיד לאחריהם מגיעה הפתעה רעה מאד, מסכמים סאגה שארכה יותר משנה ואשר מתארת, בזעיר אנפין, כיצד מנצלת הביורוקרטיה את כוחה הרב לרעת האזרח, ומבזבזת משאבים ציבוריים יקרים באופן מציק ומטריד.

תחילת הפרשה כאשר ב.ב, נהג רב ותק וניסיון, נכנס באחת מתוך שלוש כניסות אל חניון מוסדר של עיריית תל-אביב, בסמוך לתחנת הרכבת 'סבידור', פנה שמאלה באחד הצמתים וחנה מימין לנתיב, במקום שממנו יצאה באותו רגע מכונית אחרת. ב.ב. נסע למחוז חפצו, וכאשר חזר למחרת למכוניתו הופתע לגלות עליה דו"ח בגין חניה במקום אסור.
כאשר הסתובב בחניון גילה ב.ב. שבמספר מקומות בו ניצבים שלטי איסור חניה, אלא שאף אחד מאלה לא נמצא בנתיב הנסיעה שבו נסע, וגם לא לאחר הצומת שבו פנה. על שפת המדרכה במקום החנייה אין סימון לאיסור חנייה, וגם אין שם כל הפרעה לתנועה לכן לא נראה שיש סיבה שלא לחנות שם. בנוסף, נהגים רבים אחרים סבורים גם הם שמדובר במקום חנייה מוסדר וזה כמובן מספק שפע של "פרנסה" לפקחי החנייה של עיריית תל-אביב.

ב.ב, שמכיר היטב את החוק ולא נוהג לעבור עליו, צילם את האתר על נתיביו ותמרוריו ופנה אל מחלקת החנייה של עיריית תל-אביב כדי להעמיד אותה על הטעות, לבטל את הדו"ח, ואולי גם לזכות במקום בגן עדן על-ידי כך שאנשי המחלקה ידאגו לתיקון הטעות שפוגעת מן הסתם בנהגים רבים.

כמובן שאם אנשי מחלקת החנייה של עיריית תל אביב היו מצדיקים את המשכורות שלהם לא הייתם קוראים כרגע את הידיעה שאתם קוראים, ולא מיותר להזכיר גם את החשיפה המעניינת של עמיתנו דובי בן גדליהו ב'גלובס', לפיה עיריית תל-אביב תגבה השנה 256.56 מיליון שקלים מקנסות חנייה. קראתם נכון: יותר מרבע מיליארד שקלים נכנסים לקופת עיריית תל-אביב השנה מדוחות תנועה וחנייה!

מכל מקום, כאשר הוא מצויד בצילומים ממקום החנייה, ובהוראות החוק המתאימות, פנה ב.ב. למחלקת החנייה של העיריה תוך שהוא סבור לתומו שהאירוע יסתכם בטרדה של ניסוח מכתב בקשה ושל המשלוח שלו בדואר.
במחלקת החנייה של עיריית תל-אביב לא התרשמו יתר על המידה מן ההתכתבויות עם ב.ב. או מן המסמכים ששלח שמבססים את הטיעון המשפטי שלו, והם שלחו אותו להגיש בקשה להישפט. זה המקום להזכיר שמשפטים שנוגעים לדוחות שמונפקים על-ידי הרשויות המקומיות מתנהלים ב"בית המשפט לעניינים מקומיים", שהוא – אם לומר זאת בעדינות, "המגרש הביתי" של הרשויות ולכל הפחות לא מקום שמפנק את האזרחים באוזן קשבת ובאמפטיה רבה, או כזה שנוטה להעיר לרשויות על התנהגויות פוגעניות כלפי אזרחים.

זאת ככל הנראה גם אחת הסיבות לכן שידן של הרשויות כל כך "קלה על ההדק": בסופו של יום הפקידים ממילא מגיעים לעבודה ובכלל זה גם אל בתי המשפט, ואילו אזרח נאלץ לבזבז זמן וכסף כדי להילחם על צדקתו ולהוכיח את חפותו.
בבית המשפט לעניינים מקומיים ניצבים מול האזרח תובע או תובעת מטעם הרשות, שהם אנשים בעלי רקע משפטי. בחלק ניכר מן המקרים הם מנסים ללחוץ על האזרחים להגיע ל"עסקת טיעון" שבמסגרתה יודו בעובדות (או בעובדות אחרות) תמורת קנס או עונש מופחתים. במקרה של ב.ב. אמורה הייתה התובעת, ק.ג, להבין את מה שקבעו בהמשך הדרך שתי שופטות: החוק בעניין זה ברור ולא משתמע לשתי פנים: צומת מבטל תמרור, ואם עיריית תל-אביב חפצה לגבות קנסות חנייה באותו מקום עליה להתכבד ולהציב תמרורים במקומות המתאימים.

אבל במקום לבטל את האישום בו במקום בחרה התובעת העירונית לנהל דיון "הקראה" (דיון ראשון שבמסגרתו כופר הנאשם באשמתו או מודה בה), ולקבוע עם בית המשפט דיון נוסף, דיון הוכחות, שאליו הוזמנו גם הפקח שרשם את הדו"ח ואשתו של ב.ב. שהעידה על מהלך האירוע. סיכום ביניים: ב.ב. חטף דו"ח על לא עוול בכפו, סדרת התכתבויות עם מחלקת החנייה בזבזה את זמנו ללא כל תועלת, וחצי יום עבודה בוזבז על נסיעה לבית המשפט, המתנה, דיון וחזרה ממנו.

גם במהלך הדיון השני, כעבור מספר חודשים, יכלה התובעת העירונית לעשות את הדבר הנכון, לסגת מכתב האישום ולהתנצל בשם העירייה. אבל כאשר חושבים על-כך לעומק קשה למצוא איזו שהיא סיבה הגיונית שזה יקרה: הרי מה אכפת לנציגת עיריית תל-אביב לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת יומו של האזרח? אם התביעה תפסיד הרי אף אחד לא ינכה ולו שקל ממשכורתה של התובעת, ולך תדע – אולי היא אפילו תזכה כנגד כל הסיכויים?

"אני מוצאת לזכות את הנאשם מהאשמה המיוחסת לו, זיכוי מלא", כתבה השופטת יפעת אונגר ביטון מבית המשפט לעניינים מקומיים בהכרעת דינה. "מדובר בנאשם שהגיע אל המקום שבו העמיד את רכבו… מהנתיב הניצב לנתיב שבו החנה (צומת T). על פי התמונות שהוצגו לעיוני משני הצדדים ועל פי העדויות… לא נתערערה במהלך העדות גרסת הנאשם כי פנה שמאלה. עם הפניה שמאלה לא קיים תמרור האוסר את העצירה או את החנייה בצד ימין של הדרך אליה פנה הנאשם. אין חולק כי תמרורים המעידים על אין עצירה קבועים מימין או משמאל לצומת במרחקים של מטרים רבים ממנה, באופן שבו גם בתמונות הדוח לא ניתן לראות… מכל מקום תמרורים אלה אינם מוצבים בסמוך למקום שבו החנה הנאשם את רכבו, מכיוון הנסיעה שממנו הגיע. כללי התעבורה קובעים באופן מפורש כי תמרור המוצב לפני צומת חל עד הצומת… לפיכך התמרור שעליו הסתמך הפקח… חלק עד הצומת בלבד… לאור זאת אני מוצאת את הנאשם זכאי".

בנקודה זאת אפשר היה לאזן, ולו במעט, את פער הכוחות העצום בין האזרח לרשות, לו הייתה השופטת אונגר ביטון מחויבת, בהתאם לחקיקה ראשית, לבחון אילו פעולות נעשו על-ידי האזרח והרשות כדי להימנע מן הדיון בבית המשפט. בדיקה כזאת הייתה מאלצת את עיריית תל-אביב, במקרה הזה, להגיע לבית המשפט "בידיים נקיות", לאחר שעשתה מאמץ סביר להבין אם יש ממש בטענות של ב.ב. ולא להטריד אותו ואת אשתו לחינם.
בהיעדר חקיקה כזאת המשיכו התובעת והשופטת בענייניהן ואילו ב.ב. שב לביתו כשהוא זכאי וחף מכל אשמה, אבל רק לאחר שבזבז הרבה מאד זמן ועצבים שלגביהם אף אחד לא נאלץ לפצות אותו.

ב.ב. עשה מאמץ נוסף למעננו, ולמען הציבור, כאשר הגיש לבית המשפט בקשה לפיצוי עבור הנזק שנגרם לו, אבל נציגת העירייה טענה בדיון שלא לכל נאשם שזוכה מגיע פיצוי אוטומטי, ושכדי לזכות בפיצוי יש לעבור שתי משוכות משפטיות.

השופטת עדי יעקובוביץ', שדנה בבקשה, קבעה שב.ב. לא סתם זוכה אלא אף עבר את המשוכות החוקיות שנדרשות לקבלת פיצוי, ובהחלטתה כתבה ש"המבקש ניסה, משך כשנה ומחצה, לבטל את הדו"ח תוך שהוא מתכתב עם אגף חנייה בעיריית תל-אביב – יפו. משלא עלה בידו הדבר ביקש להישפט, כזכותו על פי דין. המבקש התייצב כנדרש לדיון הקראה… התיק נקבע להוכחות. נוהל דיון הוכחות ונחקר (הפקח) אשר רשם את הדו"ח… המבקש (העיד)… בתום דיון ההוכחות זיכתה כבוד השופטת אונגר-ביטון את המבקש… עוד קבעה כי אכן מדובר בצומת T ודין תמרור קודם להתבטל בצומת…".

זה המקום שבו אפשר היה לצפות מן השופטת יעקובוביץ' לתאר את כל נקודות ההחלטה שבהן יכולה הייתה עיריית תל-אביב לסיים את הסאגה ולחסוך מכספם של משלמי הארנונה בעיר, כמו גם את בזבוז זמנם של ב.ב. ואשתו, של פקידי העירייה, של התובעות העירוניות ושל בית המשפט. ייתכן שאמירה כזאת, במיוחד לו הייתה מלווה בסנקציה כספית הולמת, הייתה גורמת למישהו בעירייה להתעשת ולתקן את המנגנון שרודף שלא בצדק אחר אזרחים.
למרבה הצער, ביקורת כזאת לא נכתבה בהחלטת השופטת, והיא פסקה לזכות ב.ב. החזר הוצאות בסך… 643 שקלים…

The post האזרח כמטרד: עיריית תל אביב והמרדף אחר ב.ב. appeared first on TheCar.

לגמרי לא בטוח, במידה ובמקום המערכת האוטונומית של אובר נהג בשר ודם היה אוחז בהגה מונית הוולוו בליל ה-18 למרץ בפרבר של פינקס, האם באמת ניתן היה להגיב בזמן ולהימנע מפגיעה באיירין הרצברג שחצתה את הכביש באזור חשוך ולא במעבר חציה, אבל ספק שלכולנו היה ברור באותה שנייה וחצי שלפני התאונה שהדבר הזה שהפנסים הראשיים מאירים עליו בקדמת הרכב הוא בן אדם שחוצה את הכביש.

אבל בסיום חקירה מעמיקה של התאונה האוטונומית הקטלנית הראשונה, התברר שמה שנראה ברור כשמש, גם בתנאי תאורה בעייתיים, לכל אחד מאיתנו, פשוט לא תויג על ידי האלגוריתם של  המערכת האוטונומית כיצור אנושי ולכן לא הופעלו בלמי הרכב ולמעשה לא נעשה דבר על מנת לנסות למנוע או לצמצם את עוצמת הפגיעה.

על פי דו"ח החקירה מתברר שהחיישני המערכת כן זיהו משהו שחוצה את הכביש, אך התוכנה של אובר תייגה וסווגה את העצם כ- “false positive”, משמע קריאה שגויה או אובייקט לא אנושי מהסוג שלא מסכן את הרכב או נוסעיו כמו למשל שקית ניילון באמצע הכביש.

עוד ב-TheCar:
למרות התאונה הקטלנית אובר טוענת: עתיד התחבורה הוא אוטונומי
קליפורניה אישרה ניסויים בטכנולוגיה אוטונומית ללא נהג
חברת טכנולוגיה ישראלית טוענת: יכולנו למנוע את התאונה של אובר

מיד עם חשיפת סרטון התאונה, אנו כאן ב-TheCar  העלנו את האופציה הזו לזיהוי שגוי של המערכת זאת מאחר שגברת הרצברג חצתה את הכביש ברגל כשהיא מוליכה את אופניה לצידה, לובשת סוודר שחור וכשעל כידון האופניים תלויות שקיות. ומאחר שבמסד הנתונים של המערכת, ככל הנראה, לא הייתה אף תמונה דומה שתויגה כהולך רגל או רוכב אופניים "המוח" של המערכת קבע שמדובר בהתראת שווא או אובייקט לא מסוכן.

Tempe Police Vehicular Crimes Unit is actively investigating
the details of this incident that occurred on March 18th. We will provide updated information regarding the investigation once it is available. pic.twitter.com/2dVP72TziQ

— Tempe Police (@TempePolice) 21 במרץ 2018

סביר להניח שדווקא מערכות פשוטות יותר כמו בלימת חירום אוטונומית, מהסוג שניתן למצוא בהרבה רכבים חדישים, היו דווקא פועלות, אך מאחר שמערכות אוטונומיות מלאות אמורות להוציא את הנהג האנושי מהמשוואה, הם אמורות להיות מסוגלות להפעיל סוג של "שיקול דעת" על מנת להציג נהיגה דומה לאנושית וחייבות להיות מצוידות ביכולות בינה מלאכותית המאפשרת לעקוף נתונים מסוימים המתקבלים משלל חיישני המערכת.

כעת מומחי תוכנה יהיו חייבים לבדוק לעומק את האלגוריתם של המערכת של אובר על מנת לוודא שבמרוץ להשקת יכולות אוטונומיות מלאות ברות שימוש, מהנדסי אובר לא כיילו את המערכת  בצורה כזו הלוקחת סיכונים ומתעלמת מהתראות רבות לטובת רציפות הנהיגה.

על אף שניתוח מהלכים רבים של אובר בעבר חשף סוג של התנהלות חתרנית אנרכיסטית, נראה שהתאונה הקטלנית גרמה לאנשי אובר לחשב מסלול מחדש ובשלב זה החברה השהתה את הניסויים ברכבים האוטונומיים ברחובות הערים ולפני מספר ימים אף שכרה את שרותיו של כריסטופר הארט יו"ר NTSB לשעבר (המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים של ארצות הברית) כדי לייעץ לה בנושאי בטיחות מגוונים בעקבות התאונה.

הארט בין היתר היה החוקר הראשי של התאונה המפורסמת בה נהרג בעליה של מכונית טסלה שעשה שימוש במערכת "הטייס האוטומטי" של החברה מעמק הסיליקון ולמרות שהמערכת לא אמורה לשחרר את הנהג ממלאכת הנהיגה אלא רק לסייע לו בחר לצפות בסרט.

הארט התבטא בזמנו  בנושא וציין "מערכות אוטונומית מסוגלות למנוע תאונות רבות, אבל גם בעתיד יהיו תאונות קטלניות והרוגים בכבישים, ועם כל הצער זה לא אמור לשנות או למנוע המעבר למכוניות ללא נהג – זה העתיד והרכבת בדרך לשם כבר יצאה מזמן מהתחנה".

The post התאונה האוטונומית של אובר נגרמה בשל תקלת תוכנה appeared first on TheCar.

בעלים של מכונית לא מבוטחת אשר נפגעת על-ידי מכונית שכורה – באשמת הנהג השוכר – עלול לשאת במלוא עלות הנזק מבלי שיוכל לתבוע את חברת ההשכרה.

זאת אחת המשמעויות המעשיות, והמאד מטרידות, של פסק דין שניתן לאחרונה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אלכסנדר רון, אשר סותר למעשה את המצב שהיה נהוג בישראל לאורך שנים.

השופט רון קורא אמנם למחוקק ולרגולטור לתקן את המצב הנוכחי, שאותו הוא מגדיר "אינו מניח את הדעת", אולם עד שהדבר ייעשה ייתכן שלכל בעלי הרכב יש בעיה.

עד כה היה מקובל שרוב חברות ההשכרה לא מבטחות את המכוניות שלהן אבל כאשר מכונית שלהן מעורבת בתאונה שנגרמה בגלל מי שנהג בה יכול היה בעל הרכב הנפגע לתבוע את נזקיו מחברת ההשכרה ולרוב גם לקבל ממנה פיצוי. חברות ההשכרה, ברובן, לא ביטחו את כלי הרכב שלהן בחברות ביטוח (היות שזה לא משתלם להן בגלל "חוק המספרים הגדולים") – ובכל זאת גבו דמי ביטוח מלקוחות שהיו מעוניינים בכך.

פסק הדין החדש עלול ליצור מצב אבסורדי שבו, למשל, אם רכב נפגע על-ידי רכבו השכור של תייר אשר שכר רכב ולא רכש "ביטוח" מחברת ההשכרה -בעל הרכב הנפגע ייאלץ לחפש את התייר בחו"ל ולנסות לתבוע אותו שם.

השופט אלכסנדר רון דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים שבו התקבלה תביעת חברת הביטוח הראל לנזק רכוש שנגרם לרכב של מבוטח שלה על-ידי רכב של חברת ההשכרה 'בסט קאר' שהיה נהוג בידי תייר.

בית משפט השלום קבע ש'בסט קאר', בהיותה בעלת הרכב הפוגע, נושאת באחריות לנזק, ובפסק הדין נכתב בין השאר ש:"בית המשפט קבע לא אחת כי דין חברת השכרה כדינו של מעין מבטח, ולפיכך ככל שנמצא שיש אשם של שוכר הרכב מחברת ההשכרה באירוע התאונה, רשאי הנפגע לתבוע את נזקיו גם מחברת ההשכרה".

חברת 'בסט קאר' ערערה לבית משפט המחוזי בטענה שעצם הבעלות על הרכב לא הופכת אותה לאחראית לנזק היות שבעת התאונה לא נהג ברכב אף אחד מעובדיה, לשוכר (התייר) אין איתה יחסי עובד מעביד, ומי שצריך לשאת בנזק רכוש הוא מי שגרם לו – או חברת ביטוח כאשר המקרה מכוסה בפוליסת ביטוח רלבנטית. חוזה שכירות שנחתם בין הנהג לבין בעל המכונית לא רלבנטי, כך טענה חברת הביטוח, למידת האחריות לתאונה או לנזק שנגרם.

השופט רון פסק שקביעה לפיה חברת ההשכרה אחראית לנזק לצד שלישי מהווה "חריגה במרחב המשפטי", וכי שצריך לפרש את צו הפיקוח על מצרכים ושירותים באופן מצומצם אשר מחייב את חברת ההשכרה בביטוח חובה (נזקי גוף) בלבד. השופט קבע שלמושג "מעין מבטח" אין משמעות משפטית או מעשית. "גם לאחר שהפכתי במושג זה וחזרתי והפכתי בו, אינני משוכנע שעלה בידי להבינו כל צורכו… אם מחויב הוא בביטוח (הכוונה לחברת ההשכרה – ב.ב.), ראוי היה שיקבע הדבר בחיקוק במפורש… ואם אין חברת ההשכרה מחויבת בביטוח, מניין לנו המושג, ככל שהוא בכלל קיים, של "מעין מבטח"?"

השופט רון קובע גם שהפסיקה בעניין האחריות הנזיקית לפגיעה ברכב אחר כאשר היה נהוג בידי מי שאינו הבעלים הרשום של הרכב "אינה עקבית, שלא לומר – סותרת: באחד מפסקי הדין שניתנו בעבר נקבע כי מצב בו לא תוטל אחריות על בעליו של רכב, כאשר נגרמו באמצעות רכבו נזקים לאדם אחר, מנוגד לכל הגיון.
אי הטלת אחריות על בעל הרכב רק משום שהנוהג ברכב בפועל לא אותר, עלול ליצור מצב בו כל מי שנפגע מרכב בו נהג אדם שאיננו בעל הרכב, יישאר ללא תרופה כאשר לא אותר הנהג. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברת השכרה; חברות השכרה שעיסוקן בהשכרת רכב מודעות לכך שלעתים השוכר שגרם נזק לרכב השכור או לצד שלישי אינו ניתן לאיתור. לפיכך, מחובתן לבטח עצמן מפני מקרים מסוג זה, שהרי כבעלים של הרכב הן אחראיות לכל נזק שנגרם באמצעותו… ומנגד, קיימת, כאמור, גם פסיקה סותרת".

למרות כל זאת קיבל השופט רון את הערעור וקבע שאין להטיל אחריות נזיקית על חברת 'בסט קאר', והוא אף הטיל על התובעת, חברת הראל, הוצאות משפט בסך עשרת אלפים ש"ח.

עם זאת, בשלהי דבריו מבקר השופט את המצב הנוכחי וכותב: "מצב בו נוהגים בכבישי ישראל אלפי נהגים במכוניות שכורות, חלקם – תיירים, שאין סיכוי רב לאכוף עליהם את אחריותם גם לאחר שגרמו לנזקם של אחרים, אינו מניח את הדעת. אחריותם לוטה בערפל, עובדה שמקבלת את ביטויה פעם אחר פעם בפסיקות סותרות של בתי המשפט, והבהרת הנורמה המחייבת, נצרכת.

The post פגע וברח: רכבך נפגע על ידי תייר? אכלת אותה! appeared first on TheCar.

האם המכירה של רכב מבטלת אוטומטית את חוזה הביטוח שנכרת בין המוכר לבין חברת הביטוח?

מבחינת המבטחים התשובה ברורה וחיובית. לשיטתם מדובר בחוזה אישי שנכרת בינם לבין בעל רכב והוא לא ניתן להעברה, ולכן כאשר מושלמת עסקה והרכב מועבר לחזקת קונה – תמה ונשלמת מערכת היחסים החוזית לעניין הרכב הספציפי המבוטח.

לשיטתו של הרשם הבכיר קייס נאשף מבית משפט השלום בתל אביב לא מדובר בקביעה כל כך מוחלטת, וגם חברות ביטוח חייבות לשים לב ש: "גם אם הרוכש היה משלם את מלוא התמורה והייתה מתבצעת העברת בעלות ברכב, הרי שבפסיקה קיימים ניצנים לגישה חדשה לפיה פוליסת הביטוח אינה פוקעת מאליה כפי טענת המבטחת" – כפי שפסק נאשף בפסק דין חדש.

הרשם הבכיר דן לאחרונה בתביעה שהגיש הבעלים של מכונית נוסעים כנגד חברת הביטוח הראל וכנגד הבעלים של מכונית שפגעה במכוניתו (תביעת צד ג'), וזאת בטענה שהרכב הפוגע היה מבוטח שלה בעת התאונה.

חברת הראל סרבה לפצות את המבוטח בטענה שהמכונית הפוגעת, שאכן בוטחה אצלה בעבר, נמכרה קודם לאירוע לאדם שנהג בה בעת התאונה. הראל טענה שפוליסת הביטוח נכרתה בינה לבין מוכר המכונית ועל כן כבר במועד המכירה היא פגה.

הרשם נאשף סבר אחרת, ובין השאר גם מתח ביקורת על דו"ח שמסר לבית המשפט חוקר מטעם הנתבעת ובו הובאו כהוכחה למכירת הרכב עדויות שמיעה משיחות שקיים. חברת הביטוח לא טרחה לזמן את האנשים שאיתם לכאורה התקיימו שיחות אלה. הרשם פסק שטענת המבטחת, לפיה מכירת הרכב מסיימת את תוקף הביטוח, מהווה הרחבת חזית אסורה שכן היא לא נטענה בכתב ההגנה שהוגש על-ידה.

עדויות אחרות, שכן הרשימו את הרשם הבכיר, מגלות שעסקת הרכישה לא הייתה כל כך פשוטה או מידית: הסיכום בין המוכר לקונה היה שהחזקה במכונית תעבור לקונה באופן מידי, אולם תמורת המכירה תועבר אליו בתוך שלושה שבועות מיום חתימתו של זיכרון דברים ביניהם. בפועל שולמה התמורה על-ידי אדם שלישי אשר היה ערב לעסקה, וזאת רק לאחר מועד התאונה.

לנוכח מורכבות העסקה גם לא בוצעה העברת בעלות לרכב, ולכן גם לא בוטלה פוליסת הביטוח – ודברים אלה הוסברו על-ידי המוכר לחוקר שהופעל על-ידי המבטחת.

"עינינו הרואות איפוא"- קבע הרשם קייס נאשף – שפוליסת הביטוח לא בוטלה מחמת היסח הדעת או טעות טכנית של המבוטח. נהפוך הוא: מדובר בהחלטת מושכלת ומחושבת מראש של המבוטח אשר העדיף כי הפוליסה תישאר בתוקפה, וזאת היות ולא בוצעה העברת בעלות ברכב הפוגע, וכן לא שולמה התמורה בגין רכישת הרכב הפוגע. זאת ועוד: בזיכרון הדברים נכתב על ידי המוכר כי הקונה מתחייב לנסוע כחוק וכי רק בעל רישיון מתאים ינהג בו, מה שמוכיח כי המוכר ידע שעדיין הוא בעל זיקה ישירה לרכב הפוגע חרף העובדה שמסירת החזקה ברכב הפוגע לידי הקונה כבר בוצעה.

עדיין בעיני רוחו של המוכר, המבוטח, העסקה לא הושלמה שכן זו הייתה מותנית בתשלום מלוא התמורה הכספית, וכן בהעברת הבעלות ברכב. גם הקונה העיד שהמוכר מכר לו את הרכב עם ביטוח בתוקף, בין השאר מפני שעד למועד התאונה לא בוצעה העברת בעלות".

מן הפרט אל הכלל: הרשם דן בהיבטים משפטיים של פקיעת ביטוח בעת מכירת רכב, והביא מחד את עמדת ירון אליאס בספרו 'דיני ביטוח', בה הוא קובע ש"זכויות ביטוח על פי פוליסות ביטוח, לפי מהותן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה. עם מכירת הרכב נשמט היסוד לחוזה הביטוח והפוליסה פוקעת… שינוי זהותו של המבוטח, ללא הסכמת המבטח, שומט את בסיס ההתקשרות החוזית, שכן חוזה הביטוח מבוסס על אומדן סיכונים, ואישיותו, אופיו ואורח חייו של המבוטח, משפיעים על אומדן זה. מבטח הקושר את חוזה הביטוח מתבסס על פרטים אלה".

מנגד מובאת עמדה אחרת של "המלומד שחר ולר, שבספרו 'חוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981, פירוש לחוקי החוזים' קובע ש"העברת הנכס המבוטח אינה שוללת אוטומטית את זכותו של הנעבר לתגמולי ביטוח, אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהיתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש. שאלת המפתח היא האם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון…".

הגישה השנייה אומצה במספר פסקי דין, הגם שלא קיימת פסיקה חד משמעית (או מחייבת) בנדון.

בסופו של יום קבע הרשם שחברת הביטוח לא הוכיחה שעסקת המכירה הושלמה, ועל כן הביטוח היה בתוקף ועליה לשאת במלוא הפיצוי למבוטח.

מה שברור הוא שכדי שיתקבל טיעון של חברת ביטוח לפיו תוקף פוליסה פג עם מכירתו של רכב חייבת עסקת המכירה להיות מושלמת, ובין השאר חייב הקונה לשלם למוכר את מלוא את התמורה, חייבת להתבצע העברת בעלות, והחזקה ברכב צריכה להימסר לקונה.

תא"מ 40392-03-15

The post האם מכירת רכב מבטלת את הביטוח? appeared first on TheCar.

טענה מרכזית של סוכני ביטוח במאבק שלהם בחברות הביטוח הישיר היא שאין תחליף לשירות האנושי והאישי שלהם, ולתועלת שהם מביאים למבוטחים דרכם במקרה של נזק שדורש פיצוי.

אלא שלפחות במקרה אחד לא הייתה הצדקה לטענה כזאת, והמבוטח – בעל מונית – נאלץ לתבוע את נזקיו באמצעות בית המשפט לאחר שגילה שהסוכן שלו "פישל" ולא חידש עבורו את פוליסת הביטוח.

מעשה שהיה כך היה (לפי פרשת התביעה): בעל מונית מסוג סקודה אוקטביה הסיע כדבר שבשגרה שני נוסעים, אולם במהלך הנסיעה אלה שדדו ממנו את המכונית בתוך כדי כך שהם פוצעים אותו פצעים שדרשו את אשפוזו בבית החולים. המונית נמצאה לאחר מכן על ידי המשטרה אולם השודדים גרמו לה נזק רב, ולכן פנה בעל המונית אל חברת הביטוח 'הכשרה', שבה חשב שהוא מבוטח, כדי לקבל את הפיצוי שחשב שמגיע לו.

אנשי 'הכשרה' דחו את התביעה בטענה שבעל המונית אמנם היה מבוטח אצלם בעבר אולם לא חידש את פוליסת הביטוח שלו, וזו הישנה לא הייתה בתוקף מזה כשלושה חודשים בזמן השוד.

בעל המונית פנה אל סוכן הביטוח שלו ומשזה סרב לפצותו הגיש לבית המשפט תביעה כנגד חברת 'הכשרה' וכנגד הסוכן, ובה טען בין השאר שהוא היה לקוח של סוכנות הביטוח מזה למעלה משמונה שנים.
לטענתו, במהלך השנים ביטח אותו הסוכן לסירוגין בחברות הביטוח 'הכשרה' ו'שומרה' וכמעשה שבשגרה חודשו פוליסות החובה וה"מקיף" של המונית. מאחר וכך, הוא טען, סוכנות הביטוח חייבת הייתה להודיע לו על אי חידוש הפוליסה לאחר שזו הסתיימה' ומכיוון שלא עשתה כך הרי שהיא התרשלה ועליה לפצותו.

התובע התבסס על פסק דין (רע"א 5695/06 סייף נ' מרע) שבו נקבע כי: "לסוכן הביטוח יש חובת זהירות כלפי הבאים להתייעץ איתו ולנהל איתו משא ומתן לצורך רכישת ביטוח. חובתו של סוכן הביטוח משתרעת גם על נזקים שיגרמו לאותם לקוחות מנסיעה ללא כיסוי ביטוחי בשל מחדל או מעשה שלו. סוכן הביטוח יכול וצריך לצפות נזקים מסוג זה".

בא כוחה של סוכנות הביטוח טען מנגד שלא מוטלת עליה כל חובה חוקית ליידע מבוטח על סיום הפוליסה ואי האפשרות לחדשה. למרות זאת נעשו מספר ניסיונות כושלים להתקשר למבוטח והוא לא טרח להשיב.

במהלך הדיון הסתבר שהפוליסה לא חודשה מכיוון ששתי חברות הביטוח חסמו את האפשרות לבטח אצל את המבוטח, וזאת לנוכח המדיניות שלהן שלא לחדש את הביטוח של מי שתבע אותן יותר מפעם אחת במהלך שלוש שנים. מדיניות זאת, כמו גם העובדה שהפוליסה לא חודשה, לא היו ידועים לתובע.

השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל-אביב לא קיבל את טענת ההגנה הראשונה, וציטט את הוראת המפקח על הביטוח לפיה "על מבטח להודיע בהודעה בכתב למבוטח 30 ימים לפני פקיעת פוליסת הביטוח כי הפוליסה עומדת לפקוע".

הוא קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע ש"היחסים המיוחדים שבין סוכן הביטוח ובין מבוטח (ואף מבוטח פוטנציאלי) יוצרים חובות המוטלות הן על הלקוח והן על הסוכן. מצב דברים זה יוצר אצל הלקוח הטיפוסי ציפייה לקבלת שירותים מסוימים מהסוכן ולעמידתו בסטנדרטים ראויים של אמון, זהירות והשתדלות. כמו כל בעל מקצוע סוכן הביטוח חב חובת זהירות כלפי אדם הנזקק לשירותיו המקצועיים…

התובע הוא נהג מונית, ומדובר על ביטוח ה"עסק" שלו – המונית שבאמצעותה הוא מתפרנס כמסיע נוסעים בתשלום – בביטוח מקיף. העובדה, כי שנה אחר שנה חודשה פוליסת הביטוח באמצעות סוכנות הביטוח, ללא כל הסתייגות ו/או טענה מצד התובע, כאשר באמצע התקופה סוכנות הביטוח החליפה פעמיים את המבטחת – יוצרת חובת זהירות קונקרטית של סוכנות הביטוח כלפי התובע…. גם עם חסימת האפשרות לחדש את הפוליסה בחברה הנוכחית, עדיין הייתה אמורה סוכנות הביטוח לפעול כסוכנות סבירה ומיומנת, המעניקה למבוטחה שסומך עליה שנים רבות את הטיפול המהימן והמקצועי המתבקש כמו למשל לקשר אותו לסוכן אחר שיוכל להשיג לו ביטוח.

מדוע סוכנות הביטוח לא חשבה על כך קודם, לפני האירוע? האם בגלל שלא היה לה כבר אינטרס כלכלי, כיוון שלא יכלה לבטח אותו אצל אחת החברות שהיא עובדת איתן, היא הפקירה את התובע/המבוטח שלה, שסמך עליה מזה שנים? בכל מקרה, חובתה הייתה להודיע לו על פקיעת הכיסוי הביטוחי".

הטענה לפיה הסוכנות "לא הצליחה להשיג את המבוטח" נדחתה על-ידי השופט שקבע שלאחר שניסיונות טלפוניים לא צלחו אפשר פשוט היה לשלוח אליו מכתב רשום עם ההודעה המתאימה.

מנגד, השופט לא הטיל את כל האחריות על סוכן הביטוח מפני שלדעתו גם לבעל המונית יש אשם תורם לתוצאה הסופית: "מדובר בשלושה חודשים תמימים שבהם הוא נוסע ללא ביטוח חובה. נוסף לכך, אין מדובר כאן באדם שמנהל עסק, שעיקר העיסוק אינו קשור בנהיגה והוא לא מצוי בפרטים של כל הביטוחים שלו ועל תוקפם. כאן מדובר בנהג מונית שכמו שהוא דואג שיהיה בנזין ויהיה רישיון רכב תקף, עליו לדאוג גם לביטוח חובה תקף, והתובע כשל בכך.

מדובר במקרה זה ברשלנות הן של הנתבעת והן של התובע. לכן אני מוצא את סוכנות הביטוח כאחראית לנזק בשיעור של 70% ואת התובע ברשלנות תורמת של 30%".

לנוכח חלוקת הנזק בין הצדדים חייב השופט את סוכנות הביטוח לשלם לבעל המונית 27,300 ש"ח שמהווים 70% מגובה הנזק בתוספת הפרשי הצמדה ורבית, וכן הוצאות משפט והוצאות עו"ד בסך 14,200 ש"ח.

ת"א 45103-01-15

The post שוקה התרשל, שוקה ישלם appeared first on TheCar.

בפסק דין נדיר בחומרתו הביע לאחרונה שופט בית משפט השלום בחיפה אמון מוחלט בלקוח שרכש רכב מסחרי תקול, ואת חוסר האמון שלו בנציגה של חברת קרסו מוטורס, יבואנית קבוצת רנו-ניסאן לישראל.

בין השאר פסק השופט אחסאן כנעאן לטובת התובע פיצוי בסך של 15 אלף ש"ח בגין עגמת נפש, סכום קרוב לזה תמורת החזר הוצאות מימון, וסכום של לא פחות מ-45,000 שקלים תמורת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין – וכל זאת בנוסף לכך שחייב את היבואנית לרכוש בחזרה מן הלקוח את רכבו.

בסך הכל מסתכמים "נזקיה" של היבואנית מתביעה זאת ביותר מ-300 אלף ש"ח – והכל – כך נדמה – בגלל שזו לא השכילה לאתר תקלה ברכבו של לקוח, או לטפל בלקוח עצמו בדרך הולמת אשר עשויה הייתה לייתר את התביעה.

כלי הרכב המדובר – ואן מסחרי מתוצרת רנו – נמכר למ.ע. בחודש מאי 2013 לאחר שהוסב על-ידי קבלן משנה של היבואנית לשימוש כאוטובוס זעיר, וזאת כדי שישמש בעסק ההסעות והתיור של הרוכש.
על פי כתב התביעה, כבר בסמוך לאחר הרכישה החלו להופיע תקלות שונות ברכב, בהן רעשים, הפעלת נורות התראה שונות, רעידות של ההגה, התרוממות של רגלית המצמד וכן כיבוי של המנוע בתוך כדי נסיעה.

התובע, כך לפי כתב התביעה, פנה מספר פעמים למוסכי רשת של היבואנית אולם אלה לא פתרו את הבעיות וחלקם – לדבריו – אף לא היה מוכן לטפל ברכב. לאחר שבדיקה מוסכמת של הרכב על-ידי מהנדס מטעם היבואנית לא בוצעה פנה מ.ע. אל היבואנית בדרישה לביטול העסקה והשבת כספו, ומשזו סרבה הוא פנה אל בית המשפט והגיש כנגדה תביעה.

במהלך הפרשה הושבת הרכב (כולל הודעה למשרד הרישוי אשר בוטלה לאחר מכן), ומ.ע. הזמין בדיקת מומחה מטעמו, אשר העלתה ממצאים חמורים כמו הימצאות חול בתיבת ההילוכים. המומחה הסיק שהסיבה לכיבוי המנוע נובעת מתקלה בתיבת ההילוכים ובבדיקת שמן התמסורת נמצא, לטענת המומחה, שהשמן מזוהם.

לאחר שמ.ע. פנה אל היבואנית באמצעות עורך דינו, והציג את חוות הדעת של המומחה מטעמו, סוכם שהרכב ייגרר למוסך של החברה ושם בוצעה לו בדיקה – אלא שבבדיקה זאת לא התגלתה כל בעיה.

הולכים לבית משפט

בתביעתו דרש מ.ע. לבטל את העסקה בטענה ל'אי התאמה' כמשמעה בחוק המכר, ותבע מן היבואנית את ערכו של הרכב בעת הרכישה – בסך 268,749 ש"ח.
בנוסף לכך הוא טען לעוולת רשלנות אשר בגינה תבע פיצוי על אובדן ימי עבודה, תשלום פרמיות ביטוח, עגמת נפש, וכן השבת כספים שהוציא על השכרת רכב חלופי וריבית ששולמה לצורך מימון עסקת הרכישה. סך כל הנזקים שנתבעו, נוסף למחיר הרכב עצמו, עומד על 134,810 ש"ח.

חברת קרסו מוטורס טענה מנגד טענות שונות, למשל שעד למועד שבו הרכב נבדק במוסך שלה הוא גמא 4,000 ק"מ בכל חודש, בממוצע, מה שמעיד לטענתה על כך שהתובע עשה בו שימוש רגיל. טענה אחרת היא שהתובע העמיד למכירה את הרכב מבלי לציין שקיימת בו תקלה כלשהי.

עוד נטען שכאשר הובא הרכב למוסך מ.ע. סרב להשלים את הבדיקה ועזב את המקום, וכן שבדיקתו של המהנדס המומחה אהוד אסטרחן, אשר בוצעה מטעם היבואנית, שללה כל תקלה ברכב. בין השאר טען אסטרחן שלא נמצאה תקלה במנוע, והוא לא דמם במהלך נסיעת מבחן שבוצעה.

היבואנית טענה גם שניתוח ממצאי בדיקת תיבת ההילוכים לא מעלה כל פגם, ושהמשמעות של נורה שנדלקה היא שיש לבצע טיפול תקופתי ברכב. קרסו טענה גם שלמומחה מטעם התובע אין הכשרה מתאימה לחוות את דעתו בנושא זה, והכחישה טענה לפיה מוסכים שלה סרבו לטפל ברכב.

כדי להכריע בין חוות הדעת השונות מינה השופט כנעאן את המהנדס שמואל אביעד כמומחה מטעם בית המשפט, ולמרות שבדיקתו שללה את הימצאותו של חול בשמן תיבת ההילוכים, וגם לא איתרה את מקור התקלה – הוא לא היה מוכן לשלול אפשרות שהרכב כבה תוך כדי נסיעה.

על אף שלכאורה גם המומחה מטעם בית המשפט לא מצא את סיבת התקלה קבע השופט כנעאן שכל עוד קיימת תקלה, והנתבעת לא יכולה להצביע על גורם כלשהו שאינו באחריותה או בשליטתה לתקלה הזאת – "זאת לא הבעיה של הלקוח", ולא הוא מי שצריך לקבוע את מקור הבעיה.

"לא יכולה להיות מחלוקת", כותב השופט בפסק דינו, "כי רכב הטמונה בו בעיה של מנוע כבה ורועד אין בו את האיכות והתכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי. בענייננו, ע. משתמש ברכב לצורך הסעת תיירים ולכן רכב הטמון בחובו פגם כזה יש בו בעליל אי התאמה מובהקת כמשמעה בחוק המכר… כפי שהראיתי לעיל לצורכי ביטול ההסכם וקבלת התביעה אין נפקא מינא מה מקור התקלה, וגם אם לא הוכח מקורה עדיין זכאי התובע לסעדים הקבועים על פי דין בשל אי התאמה זו, ביחוד כאשר קרסו – אליה עבר הנטל – לא הצביעה על מקור אחר של התקלה זולת אי התאמה…"

השופט התייחס לסרוב של מ.ע שבדיקות לרכב תיערכנה במוסך רשת של קבוצת קרסו, ואמר שהסרוב סביר ומובן שכן מדובר במוסך "השייך לבעל דין מעוניין בתוצאות המשפט… לא יעלה על הדעת כי בדיקה כה מקיפה תעשה במוסך המשויך לקרסו. לכן בדיקות העזר אמורה להתבצע במקום ניטרלי, ולו מהטעם של שמירה על מראית פני הצדק".

השופט התרשם מצילומי וידאו אשר צולמו בתא הנהג של המכונית, ובהם תועדו מצבים שבהם המנוע כובה תוך כדי נסיעה, וקבע: "מהתיעוד עלה שבידי התובע להוכיח חד משמעית כי הרכב כבה תוך כדי נסיעה".

מאמין לתובע

בהתייחסו לטענה שהתובע ניסה למכור את הרכב בלי לציין שהוא לקוי קבע השופט ש: "אין לזקוף לחובת התובע – כפי שקרסו מנסה לעשות – את העובדה שפרסם את הרכב למכירה ללא שציין בפרסום כי הרכב לקוי, כמו שאין לזקוף לחובתו את העובדה שלאחר שהמומחה נתן את חוות דעתו הוא פנה למשרד הרישוי בצירוף חוות הדעת וביטל את הורדתו מהכביש…

משעמד בפני שוקת שבורה כאשר קרסו מתנערת מאחריותה על ידי הכחשת הליקוי אין לזקוף לחובתו כי ניסה למכור את הרכב או עשה בו שימש לצורכי פרנסה…
מדובר ברכב יחיד ששימש את עסקו ולכן משהופיעה בו תקלה חמורה אין לבוא עמו חשבון על ניסיונותיו לפרנס את עצמו ולהחזיק את העסק שלא יתמוטט. על רקע זה לא ניתן ללמוד מהתנהגות התובע שהרכב תקין כפי שקרסו מנסה לטעון…".

אחד הדברים שמאד בולטים בפסק הדין הוא מידת האמון הגבוהה שהשופט מייחס לתובע, במיוחד לנוכח מה שנראה כמו מתקפה חריפה עליו מצד בא כוחה של היבואנית – שאותו מאשים השופט בהטעיית התובע ובלשון מאיימת ("גם הפעם, ולמרות שבא כוח קרסו ניסה להטעות את ע. בשאלה ששאל, הוא עמד על עדותו. עמידת ע. על עדותו מלמדת על מהימנותו").

מאידך, השופט מפגין מידה רבה של חוסר אמון כלפי אחד מן העדים המרכזיים של היבואנית ("אינני יכול לסמוך על עדותו של ק. מאחר והיא אינה מהימנה בעיני וזרועה בסתירות").

השופט דחה גם את בקשת היבואנית לאפשר לה לתקן את הרכב: "כאשר הקבלן מתכחש לקיומו של פגם או כאשר אין אמון בין הקבלן למקבל השירות הקבלן מאבד את זכותו לתקן", מצטט השופט כנעאן פסקי דין אחרים ומוסיף: "בענייננו קרסו התכחשה לקיומו של פגם. אין גם ספק כי אין כל אמון בין הצדדים כאשר קרסו דאגה להבהיר בסיכומיה כי התובע אינו מהימן ועושה מניפולציות על מנת לזכות בתביעתו ועוד שלל טענות. לכן אך טבעי שהקונה לא ייתן אמון בקרסו. בשים לב לכך אין לקרסו כל זכות לתקן".

דרישת הנתבעת להפחית מסכום התביעה דמי שימוש בסך 12,068 שקל התקבלה חלקית, אולם בהתחשב בכך שמדובר ברכב פגום העמיד השופט את דמי השימוש הראויים, לדעתו, על 4,000 שקל לחודש אשר קוזזו מסכום התביעה.

השופט פסק לזכות התובע סך של 15 אלף שקלים בגין עוגמת נפש, וסכום של 13,841 שקלים תמורת עלות הריבית ששולמה לצורך המימון של הרכב.

בסך הכל הורה השופט לחברת קרסו לשלם לתובע 258,362 ש"ח תמורת הרכב ונזקי התובע, וכן הוצאות משפט בסך 28,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 45,000 ש"ח.

ת"א 42362-12-13

The post רנו שלא ראתה מוסך תעלה לקרסו 300,000 שקלים appeared first on TheCar.

ככל ששוק המשומשות לחוץ יותר, והמחירים יורדים, כך יש להכיר בירידת ערך מסחרית גבוהה יותר לרכב שנפגע קשה בתאונה ובעליו מתקשה למכור אותו. כך קובע הרשם הבכיר קייס נאשף מבית משפט השלום בתל אביב בפסק דין שמותח ביקורת על חברת הביטוח 'שומרה' ועל אחד משמאי החוץ שלה.

פסק הדין ניתן בתביעת צד ג' שהגישה א.ח, בעלת מכונית מסוג ניסאן שנפגעה על-ידי רכב שהיה מבוטח בחברת הביטוח שומרה.

א.ח. טענה בתביעתה שבעל המוסך שאליו פנתה כדי לתקן את מכוניתה הזמין הערכת נזק אצל שמאי, ולמרות שא.ח. הייתה הלקוחה של השמאי והיא גם מי ששילמה את שכר טרחתו – הוא מצידו לא גילה שהוא נמנה על רשימת שמאי החוץ של חברת שומרה.

בחוות דעתו קבע השמאי ירידת ערך בסך 4.75% בלבד כתוצאה מן התאונה, אולם כאשר א.ח. ביקשה למכור את מכוניתה הסתבר לה שרוכשים פוטנציאליים אשר בדקו את המכונית במכון בדיקה מוכנים לשלם תמורתה 30% פחות ממחיר המחירון.

לנוכח זאת התעורר חשדה של א.ח. שחוות הדעת של השמאי לגבי ירידת הערך נמוכה מדי, ומשנודע לה שהוא משמש כשמאי חוץ של שומרה היא הזמינה חוות דעת נוספת של שמאי אחר, וזה פסק ירידת ערך בשיעור של 15.26%. חלק מן ההבדל בגישות נבע מכך שחוות דעתו של השמאי הראשון התייחסה ל"ירידת ערך טכנית", ואילו זו של השמאי השני התבססה על "ירידת ערך מסחרית" אשר לוקחת בחשבון את היחס של השוק למכוניות שניזוקו בתאונה.

לאחר שקיבלה לידיה את הערכת השמאי האחר תבעה א.ח. מחברת שומרה את הפרש הערך שבין חוות הדעת, ומשזו סירבה לשלם היא פתחה נגדה בהליך המשפטי.

במהלך הדיון בבית המשפט, כאשר הרשם הבכיר שאל את שמאי החוץ של שומרה כיצד הוא מסביר את העובדה שקונים פוטנציאליים ביקשו להפחית 30 אחוז ממחיר הרכב לאחר שקיבלו את תוצאות בדיקת הקניה, הוא השיב: "זה טבעו של מסחר, כל אחד מושך לכיוון שלו בהתאם ליכולות המיקוח שלו… היום השוק הוא שוק בעייתי כשכל חברות הליסינג מוכרות רכבים חדשים ומשומשים, ועושים מבצעים וכל היום נותנים מימונים לאנשים כמעט ללא הגבלה, והדברים האלה משפיעים על שוק המשומשות".
כאשר נשאל השמאי אם שמע על המושג "ירידת ערך מסחרית" הוא השיב שהוא "מכיר. שמעתי שמדברים על זה, לא ברור לי מאיפה זה מגיע…".

הרשם הבכיר קאיס נאשף דווקא כן "הבין מאיפה זה מגיע" ולכן דחה את הטענה לפיה אין לאשר ירידת ערך מסחרית לרכב וכך קבע: "נדמה שכיום אין עוד חולק כי ירידת ערך רכב בעקבות תאונה היא בגדר "נזק ישיר", שעל המזיק לשאת בו.

האם יש ממש בטענת שמאי הנתבעת כי אין להכיר בקיומה של ירידת ערך מסחרית? לצורך הכרעתי עברתי על פסקי דין רבים שעסקו בשאלה נושא המחלוקת, ולא יהא זה מופרך לומר שלא נתקלתי אף לא בפסק דין אחד ששלל את קיומה העקרוני של ירידת הערך המסחרית. צא ולמד, שתשובתו של (השמאי) כאילו אין בנמצא ראש נזק שכזה מוטב אילו כלל לא הייתה מועלית".

עוד מציין הרשם כי "בכל הכבוד הראוי תשובתו זו (של השמאי) לא מקובלת עלי ואך מאששת ותומכת במסקנת (השמאי האחר) שהיה מקום לקבוע ירידת ערך מסחרית…
אדרבא, העובדה שמדובר בשוק בעייתי ממילא, אך מחזקת את הטענה שסיכוייו של רכב פגוע, כבמקרה דנן, להימכר לאחר תאונה, במיוחד תאונה קשה, אינם מן המשופרים. ודוק, טעם זה לבדו מצדיק הכרה בקיומה של ירידת ערך מסחרית.
דבריו האמורים של (השמאי) מהווים את ההצדקה להכרה בקיומה של ירידת ערך מסחרית שכן ככל שעסקינן בשוק בעייתי ממילא, כפי שהעיד על כך, מדוע התובעת תישא בעצמה בנזק נוסף מקום שסיכוייה למכור את הרכב הם נמוכים?

הדעת אינה יכולה לסבול מסקנה כזו, והמזיק אמור לשאת בתוצאות עוולתו ובכלל זה תשלום פיצוי בגין ירידת ערך מסחרית… עדות (השמאי) מוקשית בעיניי, ודווקא דבריו בסוף עדותו אך מוכיחים עד כמה נחוצה ההכרה בקיומה של ירידת ערך מסחרית שכן ככל שרכב תקין וללא עבר תאונתי נתקל ממילא בקשיי מכירה בשוק בעייתי… על אחת כמה וכמה אמורים הדברים ביחס לרכב פגוע שעבר תאונה… בשים לב לעקרון היסוד של החזרת המצב לקדמותו הרי שיש לפצות את התובעת באופן המחזיר אותה למצב הדברים הקודם".

הרשם מבקר את דו"ח הנזק של שמאי החוץ של שומרה גם מפני שהוא לא קבע ירידת ערך לתיקון הרכב בחלקים שאינם מקוריים או משומשים, וזאת בניגוד להנחיות הנקובות בחוברת המנחה של איגוד השמאים – לפיה נקבעת ירידת הערך הטכנית. השמאי טען לעניין זה ששימוש בחלפים כאלה לא מצדיק ירידת ערך.

"בחינת עדותו של השמאי (של חברת שומרה) בבית המשפט לא הותירה עליי רושם דומה (לזה של עדות השמאי האחר, אשר הוגדרה כמהימנה). ניכר ש(השמאי הראשון) מבקש לעמוד בכל מחיר מאחורי קביעותיו בחוות דעתו, וכי תשובותיו אינן עולות בקנה אחד עם האמור בחוברת 'ועדת ששון' משנת 2011".

בעדותו בבית המשפט אישר השמאי שבמכונית הותקנו גם חלקים חליפיים ומשומשים (כנף קדמית, מתלה שמאל, מכסה מנוע, פח חזית ומגן קדמי), אך למרות זאת הוא קבע את ירידת הערך בהתאם לאמור בחוברת.

בית המשפט מתח ביקורת חריפה על חברת הביטוח שומרה על כך שהיא טענה כנגד בעלת הרכב שהיא מנצלת לרעה הליכי משפט, וזאת לאחר שנציג שומרה טען שהתובעת היא זו שהזמינה את השמאי ושילמה לו ישירות וזאת מבלי שלחברת הביטוח יהיה כל קשר לשמאי, ומכיוון שהיא הזמינה גם חוות דעת נוספת הרי שהיא מנצלת לרעה את הליכי המשפט.

על כך הגיב הרשם הבכיר וקבע שמוטב שטיעון זה לא היה עולה כלל, ושחברת הביטוח לא שילמה למבוטחת לפי קביעת השמאי הראשון היות שהיא קיזזה 0.75% אפילו מירידת הערך המופחתת ושילמה לא.ח. עפ"י ירידת ערך של 4% בלבד (וזאת אפילו מבלי לנמק את פעולתה).

"איני מקבל את טענת הנתבעת כאילו התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי תביעתה נגועה בחוסר תום לב. מוטב אילו טענות אלה לא היו מועלות כלל ועיקר", אמר הרשם הבכיר.
"ממה נפשך! התובעת העידה בצורה משכנעת עד מאוד על אודות התלאות שעברה בניסיונותיה, שלעת זו, נידונו לכישלון, למכור את הרכב… עינינו הרואות אפוא שהצורך בהשגת חוות דעת נוספת התעורר שלא בחלל ריק אלא אך על רקע ניסיונותיה של התובעת למכור את הרכב, ניסיונות שנידונו לכישלון, ומכאן, שאין ולא היה כל מקום להאשימה בטענות בדמות חוסר תום לב ו/או ניצול לרעה של הליכי משפט".

הרשם הבכיר מציין בפסק הדין שהוא מעדיף את חוות הדעת של השמאי האחר על-פני זו של השמאי הראשון שלגביה קבע: "ניכר כי כל מבוקשו היה לגונן על חוות דעתו אף במחיר של אמירת דברים לא מבוססים שאינם עולים בקנה אחד עם האמור בדו"ח וועדת ששון, וזאת מבלי לקבוע עמדה או לטעת מסמרות ביחס לתוקפן המחייב של הוראות הדו"ח כאמור.

"לדעתי", הוא כתב, "המבוטחת זכאית לירידת ערך אותה אנו מכנים ירידת ערך מסחרית בשוק המכוניות המשומשות… אני רואה תמונה של רכב שמתחו אותו עם שרשראות, התמונות הן של השמאי (של חברת שומרה). כשאני רואה את התמונות האלה, אני הייתי עוד עדין בחוות הדעת, הייתי צריך לקבוע 40 אחוז ירידת ערך כי הרכב הזה לא יימכר…".

בסופו של יום חייב הרשם הבכיר את חברת שומרה לשלם את מלוא סכום התביעה – 15,920 ש"ח – בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח, הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח, את שכר טרחת השמאי השני ואת שכרם של העדים (התובעת ושכר השמאים.

תא"מ 53490-08-15

The post בית המשפט: ירידת הערך גדלה כששוק המשומשות לחוץ appeared first on TheCar.

עד כמה יכולות חברות ביטוח להרחיק לכת כדי להימנע מתשלום פיצויים?

התשובה, כנראה, היא "מאד רחוק".

את התרגיל האחרון בתחום זה לימדה אותנו לאחרונה חברת "כלל ביטוח" אשר ביקשה מבית המשפט לדחות תביעת פיצויים שהוגשה כנגדה על-ידי מבוטח שלה, תושב סכנין.

בכתב התביעה כנגד כלל טען המבוטח שמכוניתו ניזוקה בתאונה שבה הוא פגע במכונית אחרת שחנתה בצד הדרך, לטענתו מכיוון שבעת שנהג הגיח לפתע מולו רכב אחר והוא ניסה להימנע מלהתנגש בו. הפגיעה במכונית החונה גרמה למכוניתו של המבוטח נזק מוחלט והוא תבע מ"כלל" את מלוא ערכה – 44,328 שקל.

חברת כלל דחתה את התביעה בנימוק לפיו "על סמך בדיקה של גורם מטעמנו האירוע לא ארע כמדווח".
לטענת החברה, חוקר מטעמה מצא סתירות רבות בגרסתו של המבוטח שמהן עולה שהוא ניסה להונות אותה, ועל כן היא פטורה מן החובה לפצותו.

המבוטח תבע את 'כלל' בבית משפט השלום בעכו, וזו כללה בכתב ההגנה שלה נימוק שבו טרם נתקלנו עד כה: "אמנם התובע רשום כבעלי היונדאי במשרד הרישוי", נכתב שם, "אך הוא אינו הבעלים בפועל של היונדאי ו/או לא נשא בנזק (המוכחש כשלעצמו)".

החברה טענה שבמצב שבו המבוטח רשום כבעלים של הרכב באופן פורמלי בלבד אין לו זיקה קניינית לרכב שאותו ביטחה. עוד נכתב בכתב ההגנה ש"התאונה מוכחשת וכך גם הנזקים הנטענים. הכיסוי הביטוחי הינו כפוף לתנאי הפוליסה שבמקרה דנן אינו חל".

השופט הבכיר ג'מיל נאסר, שדן בתיק, אסר על חברת הביטוח להשתמש בנימוק "הרישום הפיקטיבי" בקובץ הרישוי של משרד התחבורה: "אין חולק", פסק נאסר, "כי רישום הבעלות במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי (יוצר) אלא דקלרטיבי (הצהרתי).

מאחר והנתבעת טוענת כי הרישום במשרד הרישוי אינו משקף את המציאות (לעניין הבעלות האמיתית על הרכב), מוטל עליה הנטל להביא ראיות שיש בכוחן לסתור את הרישום".

עוד מציין השופט שהוא מקבל את טענת התובע לפיה "בעת שרכש התובע את הכיסוי הביטוחי מהנתבעת הוצגו בפניה מסמכי הבעלות על הרכב, והנתבעת לא העלתה כל טענה לעניין הבעלות וגבתה את מלוא הפרמיה תמורת הפוליסה.
רק לאחר קרות אירוע התאונה העלתה הנתבעת לראשונה טענה כי רכב היונדאי רשום על התובע למראית עין, וזאת בניסיון להתחמק מהתשלומים המגיעים ממנה לתובע עפ"י הפוליסה בחוסר תום לב.

עיון במסמך שכותרתו "הודעת דחיה", מציין השופט, מעלה כי הטענה לפיה התובע אינו הבעלים האמיתי של היונדאי ולא נשא בנזק הנטען, לא אוזכרה על ידי כלל ביטוח במכתב הדחיה ולא היוותה טעם נוסף לדחיית תביעת התובע לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסה בעקבות התאונה הנטענת.

רק במסגרת כתב הגנתה טענה הנתבעת לראשונה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף גם מחמת העדר עילה ו/או העדר יריבות מאחר והתובע אינו הבעלים בפועל של הרכב ו/או לא נשא בנזק (המוכחש).

לאור האמור, ובטרם אפתח בדיון והכרעה במחלוקת שהוצגה לעיל, יש מקום להקדים דיון והכרעה בשאלה: האם רשאית הנתבעת, בנסיבות העניין, להעלות לראשונה במסגרת כתב הגנתה נימוק נוסף לדחיית תביעת התובע לקבלת תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה, מקום שנימוק זה לא נכלל על ידה במסגרת מכתב הדחיה ששלחה לתובע באמצעות סוכן הביטוח שלו".

השופט מציין שנימוק זה נמצא בידי חברת הביטוח לפי דו"ח החוקר שלה, ולמרות זאת היא לא העלתה אותו בעת דחיית התביעה ולכן היא מנועה מלהוסיף אותו לראשונה בכתב הגנתה.

עם זאת, בסופו של השופט כן קיבל את ממצאי החוקר מטעם חברת כלל ואת דרישתה לדחות את התביעה נגדה, וזאת לאחר שהשתכנע שגרסת המבוטח לגבי נסיבות התאונה כוזבת וכי היא נמסרה בכוונה להוציא כספים במרמה מחברת הביטוח.

השופט הבכיר נאסר חייב את המבוטח בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 4,000 שקל.

תא"מ 44728-11-13

The post חברת הביטוח לא סומכת על אגף הרישוי appeared first on TheCar.

שופטי בית המשפט הגבוה לצדק, חיות, הנדל וזילברטל, דחו את עתירתם של יצחק סנדלר וקבוצת בוחני נהיגה אשר ביקשו למנוע משר התחבורה וממשרד התחבורה להפריט את מערך מבחני הנהיגה המעשיים.

בניגוד מוחלט לתדמית הציבורית ש"הודבקה" לו, בית המשפט הגבוה לצדק נוטה רק לעיתים נדירות להתערב בהחלטות שלטוניות ולכן גם בנוגע לעתירה זאת סברו רבים שהיא תידחה.

עם זאת, במהלך הדיונים בעתירה נחשפו מספר עניינים חמורים אשר מעידים על התנהלות מאד בעייתית של משרד התחבורה, כפי שיפורט בהמשך הדברים.

שלושת שופטי בג"צ דחו את כל טענות העותרים, ובהן בין השאר שהחלטת שר התחבורה להעביר את הסמכות לביצוע מבחן הנהיגה המעשי לגורם פרטי נתקבלה בחוסר סמכות וללא חקיקה ראשית מתאימה שעוברת דרך הכנסת, את הטענה שמדובר ב"הפרטה אסורה" בהתחשב בטיב הסמכויות שאמורות להיות מועברות לעובדי הזכיין, את הטענה שהעברת הסמכות עלולה לפגוע בכבודם של הנבחנים ובזכותם לפרטיות וכן שהיא פוגעת בעיקרון האחריותיות, וגם את הטענה שהחלטת שר התחבורה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ושלא קיימת הרשאה תקציבית לביצוע המכרז.

בפסק דינה כותבת השופטת חיות ש"הטענה המרכזית אותה מעלים העותרים בעתירתם היא כי החלטת שר התחבורה לבצע את הרפורמה כמו גם המכרז שפורסם בעקבות החלטה זו מהווים הפרטה אסורה… ההפרטה פנים רבות לה והמכנה המשותף להיבטיה השונים הוא העברת פעילות בהיקף כלשהו מן המגזר הציבורי למגזר הפרטי…

עם זאת, לא כל העברת סמכויות היא בגדר אצילה ויש להבחין בהקשר זה בין העברת שיקול הדעת לאחר להפעלת הסמכות ובין הסתייעות באחר לצורך ביצוע הסמכות…

לצורך ביצוע תפקידיה אין מניעה עקרונית כי הרשות תסתייע גם בגופים פרטיים וההבחנה העיקרית בין אצילה והסתייעות נגזרת מהיקף הסמכויות ושיקול הדעת המוקנה על ידי הרשות לגוף…

המחוקק אינו דורש… שבוחן נהיגה יהיה עובד רשות הרישוי או עובד ציבור ומשכך ההחלטה… אינה נוגדת את הוראות הפקודה.

בחינת מכלול הוראות המכרז מלמדת עוד כי בניגוד לנטען בעתירה היקף שיקול הדעת הניתן לבוחנים על פיו הוא מצומצם ואין המדובר בהתפרקות משיקול הדעת המסור לרשות בתחום זה.

כך, למשל, על פי המתווה החדש הקבוע במכרז הקצאת הבחינות ושיבוץ הבוחנים נעשה באופן אוטומטי על ידי מערכת ממוחשבת, לזכיינים לא תהיה אפשרות להשפיע על זהות הבוחן וגם לבוחנים לא תהא שליטה על זהות הנבחנים אצלם.

בנוסף, כל רכב בחינה יצויד במצלמות שיצלמו את מסלול הנסיעה ואת פנים הרכב וכן יותקן ברכב המבחן רכיב GPS אשר ינטר את מיקומו.

רשות הרישוי אף תאשר בכל אזור מספר מסלולים קבועים מראש לנבחנים מעשיים, והמערכת הממוחשבת (ולא הבוחן) היא שתבחר באקראי את המסלול בו יתקיים המבחן. במהלך הבחינה, יהיה על הבוחן לנקד את אופן הביצוע של הנבחן בכל משימה רלוונטית, אך הוא לא יקבע אם הנבחן עבר את המבחן או נכשל בו.

נתונים אלו יוזנו למערכת ממוחשבת, אשר בהתאם לקריטריונים שהוזנו בה מראש על ידי רשות הרישוי, תעריך את טיב הנהיגה של הנבחן על פי מספרם, טיבם ועוצמתם של הליקויים שדווחו על ידי הבוחן ובהתאם תקבע האם הנבחן עבר את המבחן אם לאו.

בהתאם לקביעת המערכת הממוחשבת, רשות הרישוי היא שתחליט ותודיע לנבחן ולבוחן על תוצאות המבחן. הפיקוח ההדוק המתואר לעיל על ביצוע המבחן, יאפשר לנבחן לצפות בתיעוד המבחן בעמדות צפייה ייעודיות אצל הספקים הזוכים, להפיק לקחים ולהחליט אם להגיש ערר. ככל שיוגש ערר, מפקח עובד משרד התחבורה יחליט בו לאחר עיון בתיעוד וככל שהערר יתקבל יהיה הנבחן רשאי לבצע מבחן מעשי נוסף ללא תשלום אגרה.

מכלול הנתונים שנסקרו לעיל מלמד כי בצדק טענה המדינה שמאפייני המכרז מותירים את האחריות, שיקול הדעת המהותי ויכולת הפיקוח בידי רשות הרישוי ובנוסף מפחיתים משמעותית את ההיבטים השלטוניים שבפעילות הבוחן.

פעילות הבוחן החיצוני היא כל כולה במישור המקצועי כמי שבודק האם הוכחה יכולתו של נבחן לבצע פעולות שונות. אין מדובר בהפעלת שיקול דעת שלטוני ואין מניעה על כן להיעזר בגורם פרטי לצורך הפעלת סמכות זו…

לכך יש להוסיף את העובדה כי המכרז עוצב כך שאין לזוכים בו תמריץ כלכלי להגדלת מספר הבחינות המעשיות או להפחתתן ועל כן העברת חלק מההיבטים של עריכת המבחנים המעשיים לגוף הפרטי אינה מעוררת על פני הדברים חשש לניגוד עניינים בין האינטרסים הציבוריים שעל הגשמתם מופקדת הרשות ובין היעדים שמבקשים הגופים הפרטיים שיזכו במכרז להשיג…

…ראיתי עם זאת להעיר בשולי פסק הדין את הדברים הבאים – העתירה דנן נסבה על החלטת שר התחבורה ליישם רפורמה מקיפה במבחני הנהיגה המעשיים… ואולם, במהלך הדיונים בעתירה התברר כי אין בנמצא החלטה כתובה של שר התחבורה בעניין זה…

התנהלות זו, כפי שכבר נפסק, אינה מתיישבת עם סדרי מינהל תקינים אשר מחייבים כי החלטת שר התחבורה תתועד בכתב ותכלול לכתחילה, ולו בתמצית, את הטעמים העומדים ביסודה. אוסיף ואומר כי אילו כך נעשה בהחלט ייתכן שעתירה זו לא הייתה מוגשת.

אשר על כן, אנו רואים צורך לשוב ולהדגיש את שכבר הודגש על ידנו בעבר, כי החלטות מהותיות מן הסוג נושא העתירה ראוי כי תהיינה מנומקות ותתועדנה בכתב.

האם תיתכן הפרטה?

על אף דחיית העתירה אין זה מובן מאליו שמשרד התחבורה יצליח לבצע את ההפרטה בדרך שמתוארת במכרז שפורסם.

כפי שפסקה השופטת חיות, הטענה העיקרית של העותרים נגעה להעברת האחריות, שיקול הדעת המהותי ויכולת הפיקוח מידי רשות הרישוי, וזו נדחתה על ידה רק לאחר שמשרד התחבורה הציג את כוונתו להפעיל מערכת טכנולוגית אשר בין השאר תשבץ את הבוחנים באופן אוטומטי על ידי מערכת ממוחשבת, ולא תאפשר לזכיינים להשפיע על זהות הבוחן ולבוחנים על זהות הנבחנים אצלם.

בנוסף, המדינה התחייבה לצייד כל רכב בחינה יצויד במצלמות וברכיב GPS אשר ינטר את מיקומו.

המערכת הממוחשבת (ולא הבוחן) אמורה גם לבחור באקראי את המסלול שבו יתקיים המבחן. כל נתוני הבחינה אמורים להיות מוזנים על-ידי הבוחנים לאותה מערכת טכנולוגית אשר "בהתאם לקריטריונים שהוזנו בה מראש על ידי רשות הרישוי תעריך את טיב הנהיגה של הנבחן על פי מספרם, טיבם ועוצמתם של הליקויים שדווחו על ידי הבוחן ובהתאם תקבע האם הנבחן עבר את המבחן אם לאו. בהתאם לקביעת המערכת הממוחשבת, רשות הרישוי היא שתחליט ותודיע לנבחן ולבוחן על תוצאות המבחן".

במילים אחרות, רק לאחר שמשרד התחבורה יציג מערכת טכנולוגית שמסוגלת לבצע את כל הדברים שהוא התחייב בפני בג"צ שמבוצעים – ואשר מונעים את העברת האחריות מידי רשות הרישוי – ניתן יהיה להפריט את מערך המבחנים.

בשולי הדברים חשוב לומר שהעתירה חשפה את מה שהתגלה בתחילת החודש גם בדוח מבקר המדינה: משרד התחבורה יצא לביצוע הרפורמה המשמעותית ביותר בתחום רישוי הנהגים בישראל בעשרות השנים האחרונות מבלי שביצע קודם לכך עבודת מטה מקצועית ושקופה.

בנוסף, מסמך סיכום תקציבי בין משרד האוצר למשרד התחבורה – שנחשף במסגרת העתירה, גילה את סדרי העדיפויות התקציביים של משרד התחבורה ושל שר התחבורה, אשר בין השאר כמעט ולא מקצים משאבים כלשהם לבטיחות בדרכים.

עוד עלה במהלך הדיונים שמשרד התחבורה לא ביצע ולא מבצע כל פיקוח על לימוד הנהיגה ועל מבחני הנהיגה, והמשמעויות של עובדה זאת ברורות מאליהן.

די בארבע חשיפות אלה כדי להפוך את העתירה הזאת לחשובה ובעלת ערך ציבורי רב.

עו"ד גלעד ברנע הגיב בשם העותרים ואמר: "התוצאה המיידית של פסק הדין מאכזבת – נוכח העובדה שהטענות שנטענו בעתירה לא נתקבלו על ידי בית המשפט. אנחנו סבורים שהיה מקום לקבל העתירה, וכי הטענות היו מוצדקות ומבוססות, הן לעצם מניעת ההפרטה והן לתוכן וההליך הפגומים מן השורש.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון, במסגרת פסק הדין, חישק למעשה את שר התחבורה, עת חייב אותו להכפיף המהלך לשורת ארוכה של תנאים ודרישות (המפורטים ביסודיות בעיקר בסעיפים 10 ו-12 סיפא לפסק הדין) – תנאים ודרישות, אשר מי שמצוי בפרטים מבין ששר התחבורה ומשרד התחבורה לא עומדים בהם וככל הנראה ספק גדול אם יעמדו בהם בעתיד הנראה לעין ובמסגרת ההפרטה שהם רצו לקדם לכן ובהערכה זהירה, נראה כי ההפרטה הזו לא תצא לפועל בסופו של יום.

יש לקוות כי השר והממשלה יתעשתו וישכילו לנקוט מהלכים אחרים ומחוייבי המציאות לשם שיפור לימוד הנהיגה והבטיחות בדרכים בכבישי ישראל ולהדברת הקטל המתמשך בכבישים – אשר האחריות הבלעדית לו רובצת במלואה לפתחה של הממשלה".

משרד התחבורה הזדרז לפרסם הודעה לעיתונות ובה נכתב בין השאר: "השר כץ ציין כי מדובר בניצחון גדול למאות אלפי צעירים וחיילי צה"ל שלפני גיוס שיוכלו בקרוב לבצע בחינה מעשית בתוך שלושה ימים ומבחן חוזר בתוך 14 ימים לכל היותר, לעומת המתנה של שלושה חודשים ויותר כיום. שר התחבורה הודיע כי הוא נחוש להמשיך את התהליך המכרזי להוצאתם של מבחני הנהיגה לזכיינים פרטים במטרה לשפר את השירות עבור תלמידי הנהיגה…

מדובר ברפורמה מהפכנית שנועדה לשפר את השירות לציבור לומדי הנהיגה בצורה משמעותית ולקצר את זמני ההמתנה לנבחנים באופן דרסטי".

The post כצפוי: בג"צ דחה עתירה נגד הפרטת מבחני הנהיגה appeared first on TheCar.

רשויות המס זכו לא מכבר בתביעה חשובה ומאד מעניינת מול 54 בעלי מכוניות יוקרה אשר ייבאו את מכוניותיהם באמצעות סוכנות היבוא האישי 'הינומה מוטורס', וזאת לאחר שהוכיחו שמי שמכר לרוכשים את המכוניות סיפק להם הצהרות כוזבות בנוגע למחירן האמיתי.

בעלי המכוניות נדרשו לשלם תוספת מס של כ-185,000 ש"ח לכל מכונית, בממוצע, ובסך הכל כ-10 מיליוני שקלים, ולכן תבעו את רשות המיסים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך שהם מעלים סדרה של טענות שונות שנדחו אחת לאחת על ידי השופט ד"ר שמואל בורנשטין.

כל 54 התובעים רכשו מכוניות משתי חברות אמריקניות ("דרים אוטו לנד" ו"ספיד וורלד אוטו סיילס") שבבעלות ישראלי בשם שמעון חיות, וייבאו אותן ארצה באמצעות חברת 'הינומה מוטורס' שמשמשת כסוכנת ליבוא אישי של כלי רכב.

חשוב להדגיש שכאשר אדם מייבא מכונית ביבוא אישי הוא זה שמצהיר בפני שלטונות המכס את הצהרת המס והוא זה שנושא באחריות להוכיח מה היה מחיר הרכישה של המכונית ולהצהיר הצהרת אמת.

לאחר שהמכוניות שוחררו מן המכס ונמצאו כבר בחזקתם ביצעה רשות המיסים חקירה כנגד חיות ומצאה פערים בין הצהרות המכס של הרוכשים לבין המחיר ששולם בפועל על-ידי חיות ו/או על ידם – וזאת מתוך כוונה להפחית במרמה את גובה המס שמשולם למדינה. כך, למשל, התברר במהלך הדיון ששניים מן התובעים העבירו לחיות סכום של 96 אלף דולרים תמורת שני כלי רכב שרכשו אבל הצהירו שמכוניות אלה נרכשו תמורת 31,300 דולרים.
במקרה אחר העביר רוכש הרכב 47,000 דולרים לשמעון חיות אבל הצהיר שרכש את המכונית תמורת תמורת 31,500 דולרים וכך הקטין בפועל את חבות המס.

במקרה נוסף הצהיר אדם שרכש מכונית מרצדס יוקרתית תמורת 34 אלף דולרים אולם שלטונות המכס הוכיחו ששמעון חיות רכש אותה תמורת 78 אלף דולרים.

גז ונעלם

תביעת המדינה מ-54 בעלי הרכב לשלם את תוספת המס נבעה מחקירה שביצעה יחידת החקירות של המכס כנגד שמעון חיות, ולאחר שבמחשבו נתגלו מסמכים, בין השאר של ספקים אמריקנים, אשר לטענת המכס מעידים על כך שהמחירים ששולמו בפועל תמורת המכוניות גבוהים מאלה שעליהם הוצהר. בנוסף התבססה תביעת המכס על מסמכי העברות בנקאיות וחשבוניות שהועברו על ידי השלטונות הגרמנים.

התובעים טענו שהם דרשו מן המדינה לזמן לעדות את שמעון חיות כדי שיוכלו לחקור אותו אודות המסמכים שנתפסו אצלו אולם לטענתם המדינה סרבה לדרישה זאת. אלא שבמהלך המשפט הוכח שחיות כן זומן לעדות אבל לא הופיע מכיוון שככל הנראה עזב את הארץ.
אנשי המכס העידו שבחקירתו טען חיות שהמסמכים שנתפסו אצלו עשויים להעיד על מקדמות ששולמו לו על חשבון רכישת כלי רכב ולכן יתכן שקיימים נתונים סותרים לגבי מחיר אותן מכוניות.

כך או אחרת, השופט ד"ר בורנשטיין פסק שנטל ההוכחה לגבי המחיר האמיתי של המכוניות מונח על כתפי התובעים ואין לקבל את טענתם לפיה די בחשבונית העסקה לצורך זה, וכן שטענה לפיה הרוכשים לא ידעו מה המחיר האמיתי של העסקה לא משנה: גם אם הם נהגו בתום לב עדיין הם נדרשים לשלם מס אמת.

לא ידענו, לא שמענו

במהלך המשפט טענו התובעים טענות מטענות שונות, רובן מעניינות, וכולן נדחו, כאמור, על ידי השופט.

למשל, התובעים טענו שמחירי המכוניות שמופיעים במסמכים שנתפסו אצל חיות גבוהים בעשרות ובמאות אחוזים ממחירי השוק של המכוניות ולכן אינם מתקבלים על הדעת.
התובעים טענו גם ששמעון חיות היה מעורב בפלילים ולכן אסור היה לאנשי המכס להסתמך עליו בדרישת המס.

טענה נוספת שהועלתה היא שהמדינה נוהגת באפליה כלפי התובעים שכן בהליך דומה אחר נחתמו הסכמי פשרה עם מי שייבאו מכוניות ביבוא אישי והצהירו הצהרות שהתגלו כלא נכונות, ובאותה פרשה הופחתה דרישת המס ב-50%.

טענה אחרת שנדחתה היא ששלטונות המכס היו חייבים לגלות את דבר הצהרתם השקרית כביכול של הרוכשים ברגע שבו שוחררו המכוניות מן המכס, ולאחר שהצהרותיהם התקבלו והמס נגבה מהם אסור לרשות המיסים לשנות קביעה זאת היות שזה "מנוגד לשכל הישר ולתקנות הציבור".

גם העובדה שנציגי המדינה הודו שלרוכשים לא היה מידע אודות המחירים האמיתיים שבהם נרכשו המכוניות לא שיחקה לידי התובעים בהקשר של גובה המס שהם נדרשו לשלם.
עם זאת, העובדה שהטיפול ביבוא בוצע על-ידי 'הינומה מוטורס' ושלתובעים לא היה קשר ישיר עם חיות כן שיחקה לטובתם מכיוון שהשופט קבע שאין בחומר הראיות כדי להצביע על זדון בהתנהגותם בכל הקשור להצהרותיהם.

בתוך פרשת תביעה ספציפית זאת נעדר חלקה של 'הינומה מוטורס' היות שהתובעים לא צרפו אותה לתביעה וגם המדינה לא עשתה זאת.

"העובדה כי התובעים בחרו להסתייע בהינומה לצורך הייבוא", קבע השופט, "והפקידו בידה את כל הטיפול בקשר לכך, אינה פוטרת אותם מחובתם… התובעים הם היבואנים, הם בעלי הטובין, והם החייבים בתשלום תוספת מסי היבוא, ואין לאפשר להם להתחמק מחובה זו בשל טענתם כי הינומה טיפלה ביבוא כלי הרכב וכל הקשור בכך".

עוד ציין השופט שהעובדה שהתובעים לא זימנו לעדות את מנהלי 'הינומה' שיחקה לרעתם: "איני קובע כל מסמרות בכל הנודע לאפשרותם של התובעים לתבוע את הינומה או מי ממנהליה למידת אחריותה של הינומה לתשלום סכום כלשהו לתובעים. הינומה אינה צד להליך זה וגרסתה אינה בפני… מקום שבו נמנע בעל דין להביא עד רלבנטי הרי שהימנעות זו פועלת לחובתו".

יהיו תביעות רטרואקטיביות?

כאמור, אחד הדברים המעניינים והחשובים ביותר בפרשה זאת הוא העובדה שהמדינה דרשה את מס האמת מן האנשים שייבאו בפועל את המכוניות והצהירו בפני המכס הצהרה חתומה בנוגע למחיריהן, וזאת לאחר שהמכוניות כבר קיבלו רישוי ישראלי ונעו כבר על הכבישים.

המשמעות היא שכל מי שייבא מכונית ביבוא אישי ושילם מס בטווח של שבע השנים האחרונות עלול למצוא את עצמו באותה סיטואציה במידה שלאנשי המכס יגיע מידע מוצק לפיו הצהרת המס שלו לא תאמה את המחיר האמיתי של המכונית שיובאה ארצה.

בנוסף לתוספת המס שנדרשים התובעים לשלם למדינה הם נדרשים כעת לשלם גם קנס פיגורים והוצאות משפט בסך 216 אלף שקל, שהם כ-4,000 שקל לכל תובע.

את רשות המסים ייצגו עורכי הדין מיכל רצ'ולסקי ואדם טהרני מפרקליטות מחוז ת"א, ועו"ד אלון שפר ליווה את התיק מטעם המכס.
את התובעים יצגו עו"ד אהוד קורנפלד ואליס אברמוביץ.

ת"א 37198-11-13

The post יבוא אישי בסיכון: המדינה דרשה וקיבלה תוספת מס appeared first on TheCar.

הרשם הבכיר יניב ירמיהו מבית משפט השלום בראשון לציון פסק לאחרונה שחברת הליסינג וההשכרה ש. שלמה (המוכרת לציבור כ'שלמה סיקסט') חייבת לגלות את שיעור ההנחה שהיא מקבלת בעת רכישת מכוניות חדשות – אם ברצונה להוכיח את טענתה לצורך קבלת פיצוי מוגדל שהיא דורשת.

פסיקה זאת התקבלה בתביעתה של ש. שלמה כנגד חברת הביטוח AIG ומבוטח שלה, אשר פגע עם מכוניתו המבוטחת ברכב ששייך לחברת ש. שלמה וגרם לו לאובדן מוחלט.

אחד העקרונות המקובלים בדיני ביטוח ובפסיקה הרלבנטית הוא שהפיצוי שמשלם המבטח חייב להיות שווה ערך לסכום אשר "משיב את המצב לקדמותו", כלומר שהוא צריך להשיב את הניזוק למצב בו היה לפני קרות הנזק אבל לא מעבר לכך.

במקרה הזה נהרסה כליל המכונית של שלמה סיקסט, מסוג רנו פלואנס דיזל משנת הייצור 2013, וש. שלמה תבעה לקבל מן המבוטח ומחברת הביטוח שלו (אשר הכירה באחריות המבוטח לתאונה) סכום של 61,479 שקלים.
תביעתה של שלמה מבוססת על מחיר המחירון של לוי יצחק ולפיו על שווי המכונית לאחר הפחתה של 14% שנקבעה למכוניות מליסינג, בקיזוז סכום שהתקבל ממכירת שרידי הרכב ובתוספת שכר טרחת שמאי, גרירת הרכב והפרשי הצמדה וריבית.

אלא שחברת הביטוח AIG הסכימה לשלם לש. שלמה רק 50,912 שקלים, וזאת בטענה שאת חישוב הערך של המכונית יש להתחיל במחיר האמיתי שבו הוא נרכש מן היבואנית, או, לחילופין, לפי מחירו של רכב חלופי.

AIG טענה ששלמה רוכשת כלי רכב בהנחה משמעותית ממחירי המחירון שלהם, ובמקרה הזה היא לא רכשה לעצמה מכונית משומשת דומה אלא החליפה אותה במכונית חדשה שאותה רכשה מיבואן.

AUG פנתה אל ש.שלמה כדי לקבל מסמכים שנוגעים למחיר הרכישה של המכונית שניזוקה, אולם ש. שלמה סרבה לגלות את המסמכים המבוקשים ולכן AIG הפחיתה חד צדדית 15% משווי הרכב במחירון.

שעור ההנחה הוא סוד מסחרי?

ש. שלמה טענה שגם לו הייתה מקבלת את המכונית במתנה עדיין מגיע לה פיצוי, ואף טענה שבקשות דומות לגילוי מסמכים הוכרעו בעבר ומדובר ב"מסע דיג תוך שימוש לרעה בהליכי משפט".

שלמה טענה שיש לדחות את הבקשה משלוש סיבות, והראשונה בהן היא היעדר רלבנטיות של המסמכים, היות שהערך לפיו יש לחשב את גובה הפיצוי הוא השווי של המכונית שניזוקה בסמוך לפני התאונה.

סיבה נוספת, לטענתה, היא שהמסמכים המבוקשים הינם סוד מסחרי, ובנוסף נטענה גם טענה משפטית לפיה הבקשה מנוגדת לתכלית סדר הדין המהיר.

הרשם הבכיר יניב ירמיהו קבע, על סמך פסיקות קודמו, שעקרון 'השבת המצב לקדמותו' משמעותו היא פיצוי הניזוק בשיעור הנזק שנגרם לו וכן אי התעשרות שלו על חשבון המזיק.
"נקודת האיזון", הוא כתב בפסק דינו, "בוודאי במקרה זה, אינה קלה, אולם סבורני כי האומדן הקרוב ביותר יהא פיצוי המשיבה בהתאם לערך הרכב החלופי שנרכש על ידה (ובלבד, כמובן, שנרכש רכב חלופי דומה לזה הנפגע במועד סמוך לאירוע הנזיקי). לשם הגשמת תכלית ההשבה, המשמעות הינה התחשבות בהנחה אותה מקבלת המשיבה בעת רכישת הרכב החלופי…
לצורך המחשת העמדה, ניטול מקרה פשוט בו המשיבה רכשה רכב חדש ששוויו בשוק החופשי 100,000 ש"ח בהנחה של 25% ממחיר המחירון לצרכן. לאחר מספר ימים ארעה תאונה שלא באחריות נהג המשיבה והרכב הוכרז כ"אובדן גמור". שמאות מחיר השוק (שאינו מגלם את יתרון המשיבה כחברה העוסקת בתחום הרכישות) הינו מחיר הרכב בניכוי 14%. במקרה זה, ככל שיינתן פיצוי בהפחתה של 14% בהתאם לחוות דעת השמאי, יגרור הדבר "התעשרות" הניזוק, במקרה זה, ב- 11% משווי הרכב".

אלא שש. שלמה העלתה טענה נוספת, לפיה היא לא "שחקנית" בשוק כלי הרכב מיד שניה ולכן אין לה יתרון ביחס למחיר השוק כפי שנקבע על ידי השמאי.
לכן, לטענתה, הפיצוי צריך לשקף את גובה הנזק שנגרם לרכב המשומש, ואם אין אפשרות לקבל הנחה בשוק המשומשות יש לקבוע שגובה הפיצוי יהיה מחיר הרכב המשומש בשוק החופשי.

הרשם הבכיר לא קיבל את הטיעון וקבע: "הגם שעמדה זו מקובלת עלי ברמה העקרונית, ספק אם היא תואמת את המציאות בהתחשב בכך שלרוב המשיבה לא רוכשת רכבים משומשים.
יתר על כן, אין חולק כי על הניזוק להקטין את נזקיו… על הניזוק לפעול לא אך לטובת האינטרס שלו, כי אם אף לטובת האינטרס של המזיק", ציטט הרשם מפסק דין קודם, "משעל המזיק… לאפשר לניזוק לרכוש רכב חלופי… בצירוף חובתו של הניזוק להקטין נזקיו, הרי שיש לקבוע כי הפיצוי הראוי יהא בשווי הרכב החלופי הנרכש, תוך התאמה מירבית של נתוני הרכב הנרכש לזה הניזוק".

בשפה פשוטה קבע הרשם שחברת שלמה צריכה לקנות רכב משומש במצב קרוב ככל האפשר לזה שניזוק, ואם היא מחליטה לנצל את יתרונה ולקנות מכונית חדשה הרי שיש להתחשב ביתרונה בשוק הרכבים החדשים.

"כל מצב אחר יהא בבחינת התעשרות הניזוק על חשבון המזיק, ומצב כאמור, לשיטתי, יש למנוע. במצב דברים זה יוצא אמנם המזיק "נהנה", אולם הניזוק "אינו חסר". זהו המצב הקרוב ביותר, על פני הדברים, להגשמת תכלית הפיצוי".

הרשם דחה את סירובה של ש. שלמה לגילוי מסמכי הרכישה של הרכב החדש בנימוק שמודבר בסוד מסחרי: "אף אם אצא מנקודת הנחה לפיה שיעור ההנחה אותה מקבלת חברת ליסינג נחשב כ"סוד מסחרי" לא יצדיק הדבר אי גילוי המסמך. ראשית, מדובר בתובע הנדרש להוכיח נזקיו. משבחר להביא תביעתו בפני בית המשפט ולצורך כך יש להמציא מסמך חסוי, לא יקבל פטור מחובתו להוכיח את שיעור הפיצוי המצוי לעולם במחלוקת; שנית, התובעת היא שבחרה, כאמור, לרכוש רכב חדש תוך ניצול כוחה בשוק הרכבים החדשים. אילו רצתה, יכלה לרכוש רכב בשוק הרכבים המשומשים, ולהציג את המידע הרלבנטי – שעל כך אין חולק – לא חסוי; שלישית, טענת החיסיון נסוגה בפני עשיית צדק, גילוי האמת ומימוש תכלית שיעור הפיצוי; רביעית – וזה העיקר – הדין עורך את האיזון הראוי בין חובת הגילוי והיות המסמך "סוד מסחרי" וקובע כי בית המשפט רשאי ליתן צו במהלך ההליך המשפטי בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי, לרבות קביעה כי הסוד לא יפורסם…

סיכומו של דבר, לצורך קביעת שיעור הפיצוי על חברה העוסקת בתחום הליסינג ו/או חברה בעלת יתרון ממשי ברכישת כלי רכב לחשוף בפני בית המשפט את מחיר הרכב החלופי שנרכש בסמוך למועד התאונה, בנתונים דומים ככל הניתן לרכב הניזוק.

ככל שרכשה החברה רכב חדש יהא עליה לחשוף את שיעור ההנחה לו זכתה בעת רכישת הרכב החלופי, לצורך מניעת התעשרותה על חשבון המזיק. משמדובר בסוד מסחרי, יועבר תחילה מסמך רכישת הרכב החלופי לעיון בית המשפט, ובהתאם לצורך יינתן צו מתאים להבטחת אי גילוי הסוד המסחרי ומניעת פרסומו".

תא"מ 5775-01-15

The post בית המשפט: שלמה סיקסט תגלה את ההנחה שקיבלה appeared first on TheCar.

אחד המסמכים התמימים לכאורה אשר "מפיל" מבוטחים לא מעטים בתביעות כנגד חברות ביטוח הוא "כתב ויתור ושחרור" – לרוב נוסח סטנדרטי שחברת הביטוח מחתימה עליו את מקבל הפיצוי, ולפעמים הוא מופיע אפילו כהערת אגב על גב הצ'ק שמועבר אליהם.

מטרת מסמך כזה טובה וברורה: לסגור אחת ולתמיד את ההתדיינות בין הצדדים בתביעה ספציפית, וזאת מבלי שיתאפשר דיון נוסף אשר יעסיק את כל הצדדים ולפעמים גם את בתי המשפט.

אלא שיש שתי בעיות עם "כתב ויתור": ראשית, בהיעדר השכלה משפטית לא כל מי שחותם עליו מבין לעומק את משמעות החתימה, ובמיוחד את העובדה שהיא חותמת את הגולל על האפשרות לפתוח מחדש את ההליך, ושנית – שבמידה רבה היא חד צדדית, שכן חברת הביטוח עשויה לתבוע מבוטח שקיבל פיצוי אם התגלו לה עובדות מהותיות שנוגעות לתביעתו, בעוד שלמבוטח אין כמעט כל אפשרות מעשית לעשות דבר דומה.

אלא שלא תמיד זה המצב, כפי שקבעה לאחרונה השופטת אפרת אור אליאס מבית משפט השלום בתל-אביב, שפסקה שכתב ויתור שנחתם מול חברת הביטוח אליהו לא תקף.

פרשה זאת החלה בתאונת דרכים שבה קיפח מבוטח של חברת 'אליהו' את חייו, והיורשות שלו הגישו תביעה לקלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו למכונית המבוטחת.
חברת הביטוח הסכימה לשלם סכום של קרוב ל-22 אלף שקלים ואף שלחה את ההמחאה לעורך הדין של היורשות, אולם לאחר מכן ביטלה את ההמחאה ושלחה להן מכתב שבו נכתב שכתב הויתור שעליו חתמו "לא נחתם בנוכחות עו"ד. למען הסר ספק, שטר שאינו נחתם בנוכחות עו"ד אינו קביל מבחינתו".

במקביל, לאחר שעזבו את עורך הדין שאליו פנו במקור ועברו אל עורך דין אחר הסתבר להן שסכום הפיצוי שהוצע להן נמוך מהותית מן הסכום שלדעתן מגיע להן, ומכיוון שחברת הביטוח סרבה לשלם אותו הן תבעו את 'אליהו' בבית המשפט.

מסמך לא תקף

כדי לדחות את תביעת היורשות טענה חברת 'אליהו' שבין הצדדים הושגה הסכמה, ומרגע שנחתם כתב ויתור אין להן עוד כל זכות לתבוע אותה, ודאי לא על סכום גבוה מסכום הפשרה.
בכתב ההגנה טענה 'אליהו' שחתימת התובעות על כתב הקבלה מעידה על גמירות דעתן וקיבול הצעתה לסילוק התובענה וכן שכתב הקבלה החדש שהונפק היה זהה לחלוטין לזה שנחתם ואין לראות בו הצעה חדשה.
עוד טענה אליהו שהיא לא הייתה רשאית לטעון שכתב הקבלה שנחתם לא קביל, כפי שנטען על ידה בפועל, וכי את המונח "לא קביל" יש לפרש ככזה שמעיד על פגם טכני לכל היותר ולא מעיד על פגיעה מהותית בהתקשרות החוזית בין הצדדים. חברת הביטוח הסבירה את ביטול הצ'ק בכך שבירור טלפוני עם עורך הדין של התובעות גילה לה שהן סיימו את ההתקשרות איתו.

התובעות, מנגד, טענו שהן דחו את הצעת הפיצוי של 'אליהו' כבר בזמן אמת, וכי כתב הקבלה והשחרור לא הושלם ואיננו מחייב. לטענתן, גם אם נראה בכתב הקבלה כהצעה, הרי שלא היה קיבול להצעה הזאת ואף חברת 'אליהו' עצמה ציינה שכתב השחרור, כפי שנחתם, לא קביל מבחינתה ולא שילמה את הפיצוי.

שיטת "מצליח"?

לטענתן הנתבעת, עוד בטרם סוכם על הסכום שהועבר לעורך הדין הראשון בהמחאה שבוטלה העבירה אליהן 'אליהו' כתב סילוק אחר, על סך נמוך יותר של 10,000 ש"ח, והן לא חתמו עליו, ולטענתה הדבר מדבר בעד עצמו (ומעיד לכאורה על סוג של "שיטת מצליח" – משלוח כתב ויתור על סכום נמוך מזה שמגיע בפועל למבוטח בתקווה שזה יתחום עליו וכך תיסגר התביעה – ב.ב).

במהלך ההליך שבו נתבעה חברת 'אליהו' היא הפקידה בקופת בית המשפט את סכום הצ'ק המקורי, אשר בוטל כאמור, בערך הנומינלי שלו משנת 2012 וללא הפרשי הצמדה וריבית עד לשנת 2016. לטענת התובעות, זה לבד מעיד על כך שב'אליהו' לא סבורים שסכום זה מייצג הסכמה לכאורה שהתקיימה במקור בין הצדדים.

"אימות חתימה על ידי עורך דין על כתב הקבלה", טוענות התובעות, "הוא מהותי מאין כמותו ולא מדובר בפגם טכני – וגם הנתבעת סבורה כך, כפי שאפשר ללמוד מדרישתה לחתום על כתב קבלה חדש ומן ההימנעות שלה מביצוע תשלום". התובעות טענו גם שסכום הפשרה מוטה באופן קיצוני לטובת 'אליהו', וכי כמבטחת חלה עליה חובת תום לב מוגברת ועל כן אל לה לנסות לאכוף פשרה שהתובעות לא מקבלות.

אליהו טענה מנגד כי חזקה על עורך הדין (הראשון) שהסביר לתובעות את משמעות החתימה שלהן – גם אם הן לא חתמו על כתב הויתור בנוכחותו, וחזקה על התובעות שלו סברו שסכום הפשרה מקפח אותן הן לא היו חותמות עליו.

אלא שהשופטת אפרת אור אליאס דחתה את הטענה וקבעה שכדי שכתב ויתור יהפוך להסכם מחייב בין הצדדים הוא חייב להיחתם בנוכחות עורך דין, וחברת הביטוח חייבת לשלם בפועל את הסכום שהוסכם עליו.

"כתב קבלה", כתבה השופטת אור אליאס בפסק דינה, "בעיקרו הוא חוזה לכל דבר ועניין. על מנת שחוזה ישתכלל בין צדדים נדרשים הצעה וקיבול. כן נדרשת מסוימות בהצעה וגמירות דעת הצדדים להתקשר באותו החוזה… השאלה היא האם כתב הקבלה שלפני עומד בדרישות האמורות ולדידי התשובה לכך שלילית".

השופטת מציינת ש'אליהו' לא קיבלה את כתב הקבלה, מפני שהוא לא נחתם בנוכחות עו"ד, ושהיא לא שילמה לתובעות, ומכאן שהיא עצמה לא ראתה בכתב הקבלה החתום משום חוזה מחייב.

"משמע, מקום שלא מולאו כל התנאים המפורטים על ידי התובעות כמקשה אחת לא ניתן לראות בכך משום קיבול, ומשכך לא השתכלל הסכם מחייב… אישור עורך הדין בהתאם לתנאים המפורטים בכתב הקבלה הם בבחינת תניה ככל התניות בהסכם שבין הצדדים. איני רואה בכך משום אישור פורמלי וטכני, קל וחומר כאשר הנתבעת עומדת על כך שבמסגרת האישור עורך הדין יאשר שהוא הסביר לתובעות את תוכן ההסכם…
התנהגות הנתבעת כפי שהיא מפורטת לעיל… מלמדת באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי גמירות הדעת של הנתבעת הייתה כי לא ראתה בכתב הקבלה, כפי שנחתם, משום הסכם מחייב".

השופטת אור אליאס אישרה את המשך ההליך המשפטי של התובעות כנגד חברת 'אליהו', וחייבה אותה בתשלום 4,000 שקל הוצאות משפט.

ת"א 23717-10-15

The post כתב ויתור: זה לא גמור עד שזה נגמר appeared first on TheCar.

מקובל להניח שמי שרוכש מוצר מחברה גדולה ומוכרת מסתכן פחות ממי שרוכש מוצר דומה מחברה קטנה ועלומה.

רוב החברות הגדולות מנצלות את כח הקניה ויכולות השיווק שלהן כדי להיות תחרותיות, ולכן לא זקוקות ל"קימבונים" קטנים על חשבון לקוחותיהן, יש להן הרבה יותר מה להפסיד אם יסתבר יום אחד שהן פעלו בדרך לא הגונה, ולמנהלים השכירים שלהן יש פחות מוטיבציה להסתבך עם החוק מכפי שיש לבעלי עסק קטנים.

אלא ש"אכסיומות" מעין אלה לא תמיד מוכיחות את עצמן במציאות, כפי שגילה זוג אשר רכש מכונית משומשת מחברת הליסינג הותיקה בישראל, אלבר, וסבר לתומו שכל הפרטים שנמסרו לו אודות עברו של הרכב נכונים ומדויקים.

הזוג, מ. ו-ל, רכשו מחברת 'אלבר' מכונית מתוצרת סובארו משנת הדגם 2008 בעסקת טרייד-אין ושילמו תמורתה כ-40,000 ש"ח. נציג המכירות של אלבר הבטיח להם שמדובר במכונית מבעלות פרטית שלא חוותה אף טראומה בעברה, ולכן דרש מהם מחיר קרוב מאד למחיר מחירון.

אלא ששמחת הרוכשים הייתה קצרת מועד: כשבעה חודשים לאחר רכישת המכונית היא הייתה מעורבת בתאונה שבעקבותיה הוכרזה כאובדן גמור ע"י שמאי מטעם מבטחת הרכב, וזו שילמה להם פיצוי בסך של 30,706 ש"ח בלבד, לעומת מחיר מחירון של 42,275 ש"ח.

בחברת הביטוח הסבירו לזוג שממחיר המחירון הופחתו סכומים שונים, בהתאם ל"כללי" המחירון, ובהם בגין מספר בעלויות קודמות, היות המכונית בבעלות חברה, וקיזוז של שתי "ירידות ערך" בגין שתי תאונות קודמות.

מ. ו-ל. ההמומים פנו לחברת אלבר ודרשו לקבל את ההפרש בין תגמולי הביטוח שקיבלו לבין מחיר המחירון של המכונית, אולם נענו בסירוב ולכן פנו אל בית המשפט לתביעות קטנות בבית שמש.

בתביעתם טענו ש'אלבר' החזיקה במידע מלא אודות עברו של הרכב ושהם סמכו על הדברים שנמסרו להם על-ידי נציג המכירות, מה גם שלא הייתה להם דרך לבדוק אותם.

בכתב הגנתה טענה 'אלבר' שלתובעים נמסר בשעתו כל המידע שהיה ידוע לחברה במעמד הרכישה, היות שמדובר במכונית שהתקבלה אצלם במסגרת עסקת טרייד-אין אחרת. עוד טענה 'אלבר' שבני הזוג חתמו על הצהרה לפיה הם בדקו את מצבה החיצוני והמכני של המכונית ושהם מוותרים על כל טענה כלפי אלבר בעניין זה. 'אלבר' טענה גם שבחוזה בין הצדדים רשום במפורש שמדובר במכונית שבמקור נמכרה לליסינג, ולכן לתובעים אין על מה להלין בעניין זה.

הרשם הבכיר בנימין בן סימון, שדן בתיק, דחה את טיעוני אלבר ומתח עליה ביקורת נוקבת, תוך שהוא קובע חד משמעית שנציג החברה הטעה את רוכשי הרכב לחשוב שמדובר במכונית מבעלות פרטית שלא עברה תאונות.

הרשם בן סימון קבע שהוא נותן אמון מלא בגרסת התובעים, ולעומת זאת מעדות נציג אלבר עולה בברור שהקונים הוטעו (הגם שייתכן שההטעיה לא בוצעה בזדון – ב.ב.).
נציג אלבר העיד ש"הרכב הגיע אלינו… בהסכם טרייד אין שאלבר ביצעה אל מול לקוחה בשם ירדן. אנו מסתמכים על הרשום ברישיון הרכב. מתחת לשם הבעלים, רשום רישום מקורי, בד"כ כשהרישום המקורי ריק זה בבעלות פרטית…לגבי הפגיעה ברכב, אנו מסתמכים על בדיקה שאנו עושים טרם קניית הרכב מהלקוח ומציגים זאת למוקד הטכני שלנו וכמובן גם ללקוח. אנו לא מתכחשים לאחריות שלנו לגבי מכירת הרכב".
על סמך עדות זו קבע הרשם בן סימון שבעדות הנציג נאמר שבאלבר "מסתמכים על הרשום ברישיון הרכב. מתחת לשם הבעלים, רשום רישום מקורי, בד"כ כשהרישום המקורי ריק זה בבעלות פרטית". כלומר, גם באלבר סברו שמדובר ברכב בבעלות פרטית ועל כן אין לי אלא להסיק שזו הגרסה שמסרו נציגי אלבר לתובעים. מכאן, בא אני למסקנה, כי גרסת נציג אלבר מחזקת דווקא את גרסת הנתבעים. חשוב לציין, כי בסוף דבריו לפרוטוקול אמר נציג אלבר כי החברה לא מתכחשת לאחריותה ואני מסיק מדברים אלה שאלבר רואה את עצמה כאחראית לנזק שנגרם לתובעים".

בן סימון קבע שאלבר, חברה שעוסקת בסחר ברכב, לקתה ליקוי חמור בכך שלא מסרה לרוכשים "טופס גילוי" כמתחייב בחוק, ומחדל זה מהווה נדבך נוסף לאחריותה.
לדבריו, "אי שימוש בטופס גילוי מהווה הפרת חוק לכשעצמה, אך מהווה גם הטעיה לפי חוק החוזים. "הטעיה" פרושה בין היתר אי- גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. הדעת נותנת אפוא שאלבר הטעתה את התובעים בכך שגרמה להם לחשוב שמדובר ברכב פרטי ללא בעלות קודמת של חברה.

הוכחה נוספת להטעיה מצא הרשם בכתב ההגנה שהגישה אלבר, שבו נכתב "הנתבעת תטען כי על פי רישיון הרכב מופיע הרכב כרכב פרטי על כן היות הרכב בבעלותה של חברה אינו מונע מהרכב להיות רכב פרטי".

נושא נוסף שבו הוטעו התובעים הוא עניין התאונות הקודמות, ובסיכומם של דברים קבע הרשם בן סימון כך: "מכל המקובץ אני מגיע למסקנה כי התובעים אכן הוטעו על ידי אלבר ועל כן ראוי לקבוע שאלבר תפצה אותם בשיעור נזקם". אבל מאחר שהתובעים לא הציגו מחירון רכב להוכיח את טענתם לגבי ערכו, והסתפקו בהמצאת אישור של חברת הביטוח לעניין זה, הוא קבע פיצוי בסך 8,000 שקלים בלבד במקום יותר מ-11,000 ש"ח שנתבעו. בנוסף חויבה 'אלבר' לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח.

ת"ק 22373-09-15

The post גם באלבר נפלה שלהבת appeared first on TheCar.

השופטת רנד זועבי מבית משפט השלום בבית שאן דחתה לאחרונה תביעה "מקורית" של מבוטח שתבע תגמול מחברת הביטוח הפניקס בגין תאונה עצמית שארעה לטענתו לרכבו.

התובע, נ.ס, ביטח ב.מ.וו. X5 בת שמונה שנים שכבר עברה כ-400 אלף ק"מ, וטען בפני הפניקס שמכוניתו נהרסה בתאונה עצמית כאשר נהג בה לכיוון הירידה לכפר עילוט.

לדבריו, כאשר ניסה למנוע התנגשות עם רכב שבא מולו בנתיב הנסיעה הנגדי הוא סטה אל השול שמימין לדרך, ומכיוון שהיה זה יום גשום והשול היה בוצי התדרדרה המכונית אל תהום שפעורה לצד הדרך ועלתה באש. כתוצאה מכך הוכרזה ה-X5 כ"אובדן מוחלט".

חברת הפניקס סירבה לשלם פיצויים בטענה שמדובר בתאונה מבוימת ובמכונית שבכלל הייתה מעוקלת לטובת ההוצאה לפועל, ולכן במבוטח שמנסה להוציא ממנה פיצוי במרמה.

ואכן, במהלך הדיון התבררו עובדות רבות שלא מתיישבות עם נסיבות התאונה כפי שנמסרו על-ידי בעל הרכב.

גרסתו, וגרסת העד שהיה איתו במכונית בעת "התאונה", הוגדרו על-ידי בית המשפט כ"לא אמינות ומלאות סתירות ובקיעים, אשר אינם מתיישבים עם ההיגיון".

כך, למשל, בוחן התנועה של המשטרה קבע שהרכב בכלל לא התדרדר לתהום אלא הורד אל הקרקעית באופן מבוקר, תוך שימוש בבלמים, עד לנקודה שאליה הגיע.

עוד הסתבר שבניגוד לגרסת התובע, והעד שלו, לפיה הם פתחו את דלתות הרכב וקפצו מממנו ברגע שהחל להתדרדר, הרכב נמצא לאחר התאונה כשכל דלתותיו סגורות.
בוחן התנועה שלל את האפשרות לפיה הדלתות נסגרו תוך כדי התדרדרות במורד תלול כשפניו קדימה ולמטה, ולא יתכן שהקופצים מן הרכב, כביכול, הספיקו לסגור את הדלתות תוך כדי קפיצה.

העובדה שהתובע עצמו לא נפגע כלל בעת קפיצתו, על אף שמדובר במדרון סלעי, ולא פנה לבית חולים לקבלת טיפול רפואי מיד לאחר התאונה (בטענה שלא היה לו זמן לכך) לא חיזקה את גרסתו בלשון המעטה, וגם טענתו לפיה הוא נפל על הידיים שלו בשעה ששותפו לבדיה טען שהוא נפל על הגב לא לא חיזקה את אמינות הסיפור.

חלק נוסף בגרסת התובע שעורר סימני שאלה עוסק בשריפת הרכב, אשר באופן פלאי החלה רק כשעתיים לאחר "התאונה".
בוחן המשטרה העיד על כך שדליקה ברכב יכולה הייתה להתרחש רק בעקבות ההתדרדרות של הרכב ופגיעתו בקרקעית התהום ולא שעתיים לאחר מכן, ובוודאי כשמדובר ביום גשום.

הסבר נוסף של התובע שלא זכה לאמונה של השופטת הוא הטענה לפיה הוא לא ניגש אל הרכב כדי לבחון את מצבו מיד לאחר התאונה בגלל שמיהר לפנות את חברו לבית חולים ומכיוון שממילא לא יכול היה לעשות דבר כדי לחלץ את הרכב מן התהום. השופטת קבעה כי אדם סביר היה ניגש לבחון את מצב הרכב כדי להחליט האם להזמין למקום גרר או לחלץ אותו בדרך אחרת.

סתירות נוספות התגלו לגבי השאלה האם הנהג והנוסעים היו חגורים בעת התאונה או לא, וכן אודות מועד הפינוי לבית החולים.

"בנוסף לכל אלה קיימים סממנים אחדים שהצטברותם ביחד מחזקת את המסקנה כי לא אירעה תאונה כאמור", כותבת השופטת זועבי, "או ככל שאכן התרחשה תאונה אזי לא באופן המתואר על ידי התובע והעד מטעמו. ראשית לכל, לא ברור מדוע איבד התובע שליטה ברכב, שכן רכב תקין לא יתדרדר גם אם גלגליו הימניים נוסעים על שוליים עם בוץ, ובמיוחד כשהרכב נוסע במהירות נמוכה. עיון בתמונות שצורפו לחוות דעת מטעם הנתבעת מגלה כי מדובר בשול רחב המאפשר נסיעה של הרכב בשלמותו בתוך השול. בנוסף, תמוה מאוד כיצד זה הרכב לא עלה באש מיד בסמוך לתאונה אלא רק לאחר שעתיים או שלוש שעות מהתרחשותה, מקום בו היה מזג האוויר גשום.

בתנאים סביבתיים כאלה ניתן לצפות כי מנוע הרכב יתקרר לאחר שעתיים מהתרחשות התאונה והסיכוי כי הרכב יעלה באש קלוש", קבעה השופטת, והוסיפה שבוחן התנועה הסביר בעדותו שלא ייתכן שרכב שמתדרדר ללא נהג יעצור באמצע שיפוע חד מאוד.

"לאור האמור", כותבת השופטת, "משהוכח בחוות דעתו של בוחן התנועה ובעדותו בפני כי התדרדרות הרכב הייתה כאשר נהג הרכב שולט בו, ואף עוצר אותו באמצעות הבלמים, וכי אין סיכוי שהרכב ייעצר במקום בו נעצר אלא אם היה בשליטת הנהג, וכן משעלה כי נזקי השריפה אינם תוצאה של התדרדרות הרכב, הרי העובדות אשר מסר התובע אודות התאונה הן עובדות כוזבות וגרסתו של התובע אינה מתיישבת על הדעת ומסירת הודעה לנתבעת על אירוע "התאונה" לא הייתה בתום לב, אלא מתוך ידיעה ברורה של הנסיבות שגרמו לנזקים ברכב בפועל וכוונה להוצאת כספים שלא כדין מן הנתבעת".

"למעלה מן הנדרש, אציין כי אין לשלול את טענת הנתבעת כי המניע לאמור נעוץ בעובדה כי הרכב נמצא בשימוש 8 שנים, גמא מעל 400,000 ק"מ, ואף מעוקל בלשכת ההוצאה לפועל כפי שעולה מעיון בחוות דעת השמאי ובפוליסת הביטוח. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את גרסת התובע ומקבלת את טענת הנתבעת כי הינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח לתובע".

בסופו של יום חויב התובע לשלם לחברת הפניקס הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ת"א 23500-02-15

The post השקר המדליק ביותר שלא עבד appeared first on TheCar.

בנימין בן סימון, הרשם הבכיר בבית משפט השלום בירושלים מכה שוב את חברות הביטוח ומסמן את עצמו כמי שמפגין חוסר סבלנות כלפי התעמרות שלהן במבוטחים ובבעלי הרכב.

בן סימון חייב לאחרונה את חברת הביטוח מגדל לפצות בעל רכב שנפגע בתאונה שנגרמה בגלל נהגת שהייתה מבוטחת אצלה במלוא ירידת ערכו המסחרי של הרכב (15%), כפי שקבע שמאי מטעם בעל הרכב, ובנוסף לכך חייב אותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 11,000 ש"ח.

מכוניתו של התובע נפגעה בתאונה בצומת מרומזר כאשר הוא נסע באור ירוק ומבוטחת של מגדל נסעה באדום ופגעה בו עם מכוניתה.

עובדות אלה לא בלבלו את נציג מגדל, אשר טען בבית המשפט כי לתובע, שנסע כאמור באור ירוק – יש אשם תורם בגרימת התאונה מפני שהוא "נהג ברשלנות בצומת".

בן סימון מציין בפסק דינו שלא מצא כל ממש בטענה זו.

בדיון בבית המשפט טען התובע שבעקבות התאונה הוא פנה לחברת מגדל, המבטחת כאמור של המכונית הפוגעת, והציע לאנשיה ששמאי מטעמם יבדוק את מכוניתו. משלא נענה במשך חודשיים הוא הזמין שמאי מטעמו אשר קבע שהנזק שנגרם לרכב עומד על 37,665 שקל, לא כולל ירידת ערך.

לאחר תיקון המכונית היא נבדקה על-ידי שמאי נוסף, אשר קבע לה ירידת ערך בסך 20 אלף שקלים, שהם כ-15% ממחיר המחירון.

בעל הרכב הנפגע תבע בבית המשפט את הנהגת הפוגעת ואת חברת הביטוח שלה, מגדל, בסכום של 65,708 שקל שכולל את עלות התיקון, ירידת הערך, שכר השמאים ועוגמת הנפש שנגרמה לו.

מגדל, שסרבה לשלם את הסכום הנתבע, טענה שעל הנהג הנפגע לשאת בלא פחות מרבע מעלות הנזק בגלל רשלנותו, לטענתה, של התובע. שמאי מטעמה העריך את ירידת הערך שנגרמה למכונית לאחר הפגיעה והתיקון רק ב-6.5%, ולא ב-15% כפי שקבע השמאי מטעם התובע, אבל באותה נשימה קבע גם שהתיקון שבוצע ברכב היה לקוי, לכן יש להחזירו למוסך לתיקון ליקויים אשר לא יגדילו לאחר מכן את ירידת הערך של המכונית.

לא מחפף

הרשם הבכיר בנימין בן סימון פרסם פסק דין ארוך ומפורט, על פני 20 עמודים, ובו הוא מתייחס ל"תולדות ירידת הערך" מאז שנקבעה "הלכת מוריאנו" בעניין זה  והחלטות 'ועדת ששון' שקבעו שיטה לקביעת ירידת הערך הטכנית של כלי רכב לאחר תאונה.

בסיכומו של ניתוח מעמיק פסק בן סימון שבבואו לבחור בין שיטות החישוב השונות של השמאי מטעם חברת הביטוח (שבחר ב'ירידת ערך טכנית' בהתאם ל'ועדת ששון') לבין זו של השמאי מטעם התובע, שבחר ב'ירידת ערך מסחרית' (ההפסד של בעל הרכב המתוקן כאשר ינסה למכור את מכוניתו בשוק החופשי) הוא מעדיף את הדרך השנייה.

בן סימון דחה את טענת 'מגדל' לפיה לרכב נגרם רק נזק קל שלא כולל "פגיעת שילדה", בין השאר לנוכח העובדה שתוצאות בדיקת הרכב במכון בדיקה (לאחר התיקון) מעידות על כך שלמכונית נגרמו ליקויים בעלי משמעות גבוהה במרכב ובשלדה, כולל סימני מתיחה בתחתית הרכב.

בסופו של יום קיבל בן סימון את התביעה במלואה וחייב את מגדל לשלם לבעליו  65,704 שקל בקיזוז 35,095 שקלים שכבר שולמו לו.

בנוסף חויבה מגדל לשלם הוצאות משפט בסכום של 5,000 שקל ושכר טירחת עו"ד בסכום של 9,000 שקל.

תא"מ 6944-03-15

The post לבית המשפט נמאס משיטת מצליח appeared first on TheCar.

אם נשאל את האדם הסביר ברחוב האם גניבת רכב שמבוטח בביטוח מקיף אמורה לזכות את המבוטח בפיצוי דומה לזה שמגיע למי שמכוניתו נספתה בתאונה והורדה מן הכביש, סביר להניח שתשובתו תהיה חיובית.

אבל אם שקלתם לרכוש פוליסת ביטוח מחברת ש. שלמה קחו בחשבון שעובדים בה גם אנשים שחושבים בדרך יצירתית יותר מזו של "האדם הסביר", ולדעתם גניבתו של רכב מבוטח היא מקרה שמאפשר לחברת הביטוח לשלם למבוטח פיצוי מופחת.

והנה סיפור המעשה: מ.ח. רכש מחברת 'ש. שלמה רכב' מכונית מדגם יונדאי i30 סטיישן אשר שימשה בעברה כמכונית בליסינג. במעמד הרכישה הוצע למ.ח. לרכוש פוליסת ביטוח בחברת הביטוח של הקבוצה, ובשיחה עם נציג חטיבת הביטוח נאמר לו, כפי שמעידה גם הקלטת שיחת הטלפון עם נציגת החברה, שבמקרה של נזק הוא יקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון המלא של הרכב ללא ההפחתה המקובלת בגלל עברה של המכונית. פחות מחודשיים לאחר הרכישה נגנבה מכוניתו של מ.א, והוא פנה בתביעה אל חברת הביטוח.

לתדהמתו של מ.ח. שולמו לו רק 52,728 ש"ח למרות שמחיר המחירון של המכונית היה באותה עת 69,000 ש"ח, וזאת לאחר שקוזזו ממנו 22% בגלל תפקידה הקודם של המכונית בשורות הליסינג, וסכום נוסף בגלל קילומטרז' גבוה ומועד העליה לכביש.

מ.ח. טען בפני חברת הביטוח שלנוכח ההבטחה שקיבל אסור היה להפחית סכומים אלה, ומשטענותיו נפלו על אוזניים ערלות הוא הגיש תביעה לבית המשפט.

לדברי מ.ח, במעמד רכישת הפוליסה הוא לא קיבל הצעת ביטוח מסודרת ובה פירוט של פרמטרים שבגינם רשאית חברת הביטוח להפחית מן הפיצוי שמגיע לו, ולא הוחתם על הצעה כזאת, וזאת בניגוד להוראות המחייבות של המפקח על הביטוח – ולכן חייבת ש. שלמה להשיב לו את ההפרש בסך של 15,472 שקל.

נציג חברת הביטוח ש. שלמה טען מנגד שבפוליסת הביטוח שהועברה לידי מ.ח. לפני גניבת המכונית נכתב במפורש: "מוסכם כי במקרה ביטוח שבו יוכרז הרכב כאובדן מוחלט לא יופחתו תגמולי הביטוח בגין גורם הפחתה של ליסינג / השכרה (למעט מקרה גניבה בו לא נמצא הרכב בתוך 30 ימים מיום הגניבה)".
במקרה זה, לטענתו, מדובר בגניבת הרכב ולא בתאונה שגרמה לאובדן מוחלט, כלומר בסייג שכתוב באופן ברור ומפורש בפוליסה. לכן ברור שההפחתות ממחיר המחירון בוצעו באופן הגון וראוי, כמסוכם בין הצדדים. לו היה מדובר בתאונה והמכונית הייתה מוכרזת כ"אובדן גמור" (טוטאל לוס), טען נציג החברה, הרי שמ.ח. היה זוכה במלוא ערך המכונית, כמובטח.

לצורך ביסוס הטענה ציטט נציג החברה את נהלי משרד התחבורה שבהם נקבע ש:"רכב באבדן גמור" הוא רכב ששמאי רכב קבע לגביו שהוא יצא מכלל שימוש או שהנזק הגולמי בו הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב".

הרשם הבכיר בנימין בן סימון לא התרשם מן הטיעון הזה ומתח ביקורת נוקבת על התנהלות החברה בכלל, ובפרט על הטיעון לפיו אובדן גמור לא כולל מקרה של גניבה.

תחת זאת העדיף בן סימון את הגדרת "אובדן גמור" שקיימת בפוליסה התקנית לרכב בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, שם כתוב: "נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים; בפוליסה זו, "רכב באבדן גמור" –
(1) רכב שנגנב ולא נמצא בתוך 30 ימים מיום הגניבה;
(2) רכב ששמאי רכב מוסמך קבע לגביו כי התקיימו בו אחד מאלה:
(א) הוא יצא מכלל שימוש והנזק הישיר שנגרם לו, למעט נזק ישיר שנגרם מירידת ערך, הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב ביום קרות מקרה הביטוח כולל מסים;
(ב) הרכב אינו ניתן עוד לשיקום והוא נועד לפירוק בלבד".

לפי פסיקת בן סימון יש להעדיף את תקנות הפיקוח מפני ש"כאשר קיימת הוראת חוק ספציפית והוראת חוק כללית – גוברת ההוראה הספציפית על ההוראה הכללית… עסקינן במקרה דנא בעניין הקשור לניסוח פוליסת ביטוח ולא לתקנות התעבורה, כאשר הקשר היחיד לתקנות התעבורה בא לידי ביטוי בכך שמדובר ברכב מנועי בלבד. מכאן, הפרשנות הקובעת היא זו המופיעה בפוליסה התקנית ולפיה רכב באבדן גמור הוא, בין השאר, "רכב שנגנב ולא נמצא בתוך 30 ימים מיום הגניבה". מכאן, טענתה של הנתבעת לפיה אובדן גמור אינו בגדר גניבה דינה להידחות מכל וכל".

ועוד הוסיף הרשם הבכיר וקבע: "מעיון בתמלול הקלטת שיחת הטלפון בין נציגת חברת הביטוח לבין המבוטח עולה כי לא רק שלא נאמר בה דבר על "משתנים מפחיתים" אלא נאמר בה שגם אם קיימים משתנים מפחיתים הם לא ישנו דבר בשיעור הפיצוי. צריך לקחת בחשבון, בהקשר זה, כי על פי ההלכה הנוהגת, די באי אזכור של "משתנים מפחיתים" בשלב הקדם חוזי כדי לקבוע שחברת הביטוח הפרה את כללי ההתקשרות, ועל כן עליה לשאת בתוצאות ההפרה… בחוזר שפרסם המפקח על הביטוח נאמר מפורשות כי אם לא פעל המבטח לפי החוזר שמחייב לפרט בכתב, בליווי דוגמאות את הגורמים המפחיתים מגובה הפיצוי – יחול במקרה ביטוח של אובדן גמור ערך הרכב הבסיסי המקובל אצל אותו מבטח או לפי מחירון אחר מקובל בשוק, ללא התחשבות במשתנים מפחיתים שלא צוינו… בענייננו לא הזכירה נציגת המבטחת בשלב הצעת הביטוח כל משתנים מפחיתים ומכאן יש לומר כי מחדלה של הנתבעת לציין את "המשתנים המפחיתים" ללא מתן דוגמאות אשר יבהירו את אופן השימוש בהם, חייבת להביא לתוצאה לפיה מנוע ממנה מלעשות שימוש במשתנים אלו – לרעתו של המבוטח.

יש לקחת בחשבון שנציגת חברת הביטוח הבטיחה למבוטח כי במקרה של אובדן גמור/מוחלט הוא יקבל מחיר מלא על הערך של הרכב… אבל בפוליסה עצמה ביצעה חברת הביטוח תפנית ובמסגרתה קבעה "משתנים מפחיתים" יחולו וכי משתנים המשפיעים על ערך הרכב לצורך קביעת תגמולי ביטוח כאמור לעיל הם אלה המפורסמים במחירון לוי יצחק וזאת בלווית שתי דוגמאות כחוק. ברי הדבר שבית המשפט לא יקבל תפנית זו, שכן יש להתחשב אך ורק באמור בהצעה לחוזה הביטוח וזאת לפי האמור בחוזר המפקח כאמור לעיל. כמו כן, יש לראות בשינוי הנוסח לרעת המבוטח פעולה מכוונת שלא בתום לב של חברת הביטוח אותה יש לדחות מכל וכל".

בסופו של יום קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחברת ש. שלמה חויבה לשלם לתובע לא רק את הסכום שאותו תבע, 15,472 ש"ח, אלא גם הצמדה למדד בתוספת ריבית גבוהה של 12% מיום גניבת הרכב ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף חויבה ש. שלמה בהוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ובהוצאות שכר טרחת עו"ד בסך 5,500 ש"ח.

בן סימון חייב את חברת הביטוח בריבית מיוחדת תוך שהוא מנצל את ההזדמנות לגעור פעם נוספת בחברת הביטוח ולהדגיש שלתפישתו מדובר בחוסר תום לב קיצוני מצידה: "במיוחד כוונתי לפער הקיצוני בין הבטחות בהצעה בעל פה לבין ההתנערות מהן בפוליסה בכתב", כותב הרשם הבכיר, "כך לדוגמה, כוונתי לפער בין הבטחתה של נציגת חברת הביטוח ממנה ניתן להסיק כי "משתנה מפחית" כגון ליסינג לא יילקח בחשבון, לבין נוסח הפוליסה שבו נאמר כי משתנים מפחיתים כן יילקחו בחשבון ולבין העובדה שמוקד המחלוקת בענייננו הוא הפחתה בגין ליסינג… עצם הטענה שהועלתה על ידי חברת ביטוח שאובדן גמור/מוחלט אינו כולל גניבה היא טענה שיש בה חוסר תום לב קיצוני… הרי בפוליסה עצמה נאמר כי: "המחירון המשמש בסיס לקביעת ערך הרכב, לעניין תשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן גמור של הרכב לרבות גניבה של הרכב הוא מחירון הרכב של לוי יצחק". בחוזי ביטוח הפרשנות היא כנגד המנסחת שהיא חברת הביטוח וחזקה עליה שהיא תדע היטב מה כתוב בפוליסה וגם אם הדברים יופעלו כנגדה בבוא העת".

תא"מ 44497-07-15

The post בלי חוכמות: גניבת רכב היא אובדן גמור appeared first on TheCar.

נ.א. רכב בחודש מאי 2013 על אופנוע בנפח 660 סמ"ק ובעל הספק של 47.5 כ"ס ונפגע בתאונה, שבעקבותיה פנה לחברת ה"פול" כדי לקבל פיצוי.

אלא שה"פול" סירב להיעתר לבקשה בטענה שרישיון הנהיגה של נ.א. לא היה תקף לרכיבה על האופנוע שעליו רכב בעת התאונה, וזאת מכיוון שברישיון הרכב נכתב שדרגת הרישיון הנדרשת לנהיגה בו היא A, ואילו לנ.א. היה רישיון מסוג A1.

כל התסבוכת הזאת לא הייתה נוצרת לולא החלמאות שבהתנהלות משרד התחבורה, אשר ניסה לאמץ את תקינת הרכב והנהיגה האירופית אולם עשה את זה בדרך מסורבלת ועקומה.

לנ.א. היה רישיון נהיגה שהתיר לו לרכוב על אופנוע בנפח מנוע של עד 500 סמ"ק, וזאת עד ל-1.1.2007, או אז נכנס לתוקף תיקון לתקנות התעבורה אשר קבע שכל רישיונות הנהיגה מסוג ב' יומרו לרישיון מסוג A1 אשר מתירה רכיבה על אופנוע שהספקו עד 25 קילוואט (33 כ"ס).

עם זאת, הוראות המעבר קבעו בשעתו שאדם שבמועד כניסת התקנות לתוקף היה רשום על שמו אופנוע בעל נפח מנוע של עד 500 סמ"ק אך הספק המנוע שלו עולה על 33 כ"ס יקבל מרשות הרישוי היתר קבוע לנהוג באופנועו.

שישה שבועות לאחר מכן תוקנה הוראת המעבר הזאת ונקבע שלמי שהיה רישיון נהיגה מדרגה ב' יינתן רישיון לנהיגה באופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק – ובלבד שהספק מנועו לא עולה על על 40 קילוואט (54.4 כוחות סוס). בעקבות שינויים אלה הונפק לנ.א. רישיון נהיגה מסוג A1 ,B ועל גביו נכתב: "רשאי לנהוג אופנוע עד 500 סמ"ק/54.4 כ"ס".

שמתם לב ללוכסן שבין נפח המנוע לבין הספק המנוע? לוכסן זה הפך לסלע מחלוקת בין האופנוען, משרד הרישוי וקרנית מצד אחד – לבין תאגיד ה"פול" מאידך, לאחר שזה דחה את תביעתו של נ.א. לפיצוי.

לטענת הפול נדרש נ.א. להחזיק ברישיון מסוג A כדי לרכב על האופנוע עליו רכב, ולא ברישיון A1. עוד טען הפול, באמצעות עו"ד עוזי לוי, שההערה שהופיעה ברישיון הנהיגה, לפיה הוא רשאי לנהוג באופנוע עד 500 סמ"ק/54,4 כ"ס, משמעותה שמדובר בתנאים מצטברים – כלומר שמותר לו לנהוג באופנוע שנפח מנועו אינו עולה על 500 סמ"ק ובנוסף הספק מנועו אינו עולה על 54.4 כוחות סוס.

לנוכח דחיית תביעתו הגיש נ.א. תביעה כנגד הפול באמצעות עו"ד ליאנה חזין, ולזאת צורפו גם חברת קרנית אשר מבטחת את כל מי שלא מחזיקים בביטוח בתוקף, ומשרד התחבורה.

קרנית והמשרד צורפו לתביעה למקרה שבו יקבל בית המשפט את עמדת הפול, או אז יידרש הפיצוי מקרנית ומן המשרד שגרם לכל הבלגאן.

באופן טבעי הצטרפו גם משרד התחבורה וגם קרנית לעמדתו של נ.א, וגם הם טענו שהפרשנות שיש לייחס ללוכסן שברישיון הנהיגה הוא שלא מדובר בתנאים מצטברים אלא בתנאים חלופיים.

במילים אחרות, גם לפי עמדת משרד התחבורה די בכך שהספק המנוע נמוך ממגבלת ה-54.4 כ"ס כדי שנ.א. יהיה מורשה לרכוב עליו, וזאת למרות שנפח המנוע גדול מ-500 סמ"ק.
נציג משרד התחבורה חנניה אפרג'ן, אשר היה מעורב בקביעת דרגות רישיון הנהיגה, העיד בבית המשפט ואמר שמה שמשרד התחבורה רצה לעשות כאשר תיקן את התקנות הישראליות היה לאמץ את התקינה האירופאית לפיה מה שקובע את דרגת רישיון הנהיגה הוא הספק המנוע ולא הנפח שלו. לכן- מבחינת משרד התחבורה- רישיון הנהיגה של נ.א. מתאים לאופנוע שעליו רכב.

עו"ד ליאנה חזין העלתה בבית המשפט טיעון נוסף, לפיו כאשר נ.א. רכש את פוליסת הביטוח הוא הציג את רישיון הנהיגה שלו וביקש לרכוש ביטוח לעצמו בלבד. עצם העובדה שהפול מכר את הפוליסה מעידה על ההכרה בכך שרישיון הנהיגה מתאים לרכב המבוטח. אלא שהפול, מנגד, טען שאין זה מתפקידו לבדוק התאמה בין רישיון הרכב לבין הרשאות הנהיגה, וזה נמצא בתחום אחריותו של המבוטח.

בסופו של יום קיבלה השופטת לימור רייך מבית משפט השלום בהרצליה את טיעוני הרוכב, ופסקה שבמועד התאונה הוא החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף לנהיגת האופנוע שליו רכב, וכי תנאי ההערה ברישיון אינם מצטברים אלא חלופיים – ולכן הפול לא יתחמק מתשלום הפיצויים למבוטח.

זאת ועוד: השופטת קבעה שהפול הפר את חובתו כלפי התובע בכך שלא יידע אותו על אודות התיקונים בחקיקה.
בנוסף לפיצויים תמורת הנזקים הגופניים חויב הפול לפצות את נ.א. ואת שני הנתבעים האחרים – משרד התחבורה וחברת קרנית – בתשלום הוצאות בסך 6,000 שקלים לכל אחד מהצדדים.

ת.א.33334-06-14

The post בית המשפט דחה התחמקות של ה'פול' מפיצוי לאופנוען appeared first on TheCar.

מה קורה כאשר יבוא אישי של רכב מארה"ב, שתי חברות ביטוח, משרד התחבורה הישראלי ואדם שייבא ג'יפ קומנדר משומש מארה"ב, נפגשים אחרי תאונה בבית משפט השלום בנצרת?

מה שנשמע כמו תחילתה של בדיחה חושף לא מעט חורים בעלי פוטנציאל מאד בעייתי להונאות צרכנים כאלה ואחרות, ובעיקר מדגיש את החפיפניקיות של רבים מן הגורמים שמעורבים בפרשה הזאת כמו גם את התחושה שכל אחד מהם יכול היה להתאמץ עוד טיפה כדי לגרום לסתימת אותם חורים.

תחילת הפרשה בשנת 2010, כאשר רכב מסחרי מתוצרת GMC פגע במכונית מסוג ג'יפ קומנדר אשר יובאה מארה"ב על-ידי י.ש. ביבוא אישי.

הג'יפ, אשר ככל הנראה יוצר בשנת 2007 ועלה ככל הנראה על הכביש בארה"ב בשנת 2008, נרשם בישראל כדגם 2009, וכך גם בוטח על-ידי חברת הביטוח אליהו, שלא טרחה לבדוק את ההיסטוריה שלו במעמד כריתת חוזה הביטוח. היות שהג'יפ נהרס כליל בתאונה והוכרז כ"טוטאל לוס" פיצתה חברת אליהו את י.ש. ותבעה את סכום הפיצוי מחברת הביטוח 'מנורה', שביטחה את ה-GMC.

אלא שזמן כלשהו לאחר מכן הגיע לידי אנשי 'אליהו' מידע לפיו, לטענתה, שימש ה'קומנדר' בעברו כרכב השכרה במשך שמונה חודשים, ועלה על הכביש בארה"ב בינואר 2008.
לנוכח זאת טענו אנשי אליהו שי.ש. לא מסר להם פרטים נכונים כאשר מילא את הצהרת הביטוח עם רכישת הפוליסה, ולכן תבעו ממנו החזר של כ-11,600 ש"ח אשר לטענתם שולמו לו בעודף.

י.ש, מצידו, תבע את חברת 'אליהו' בתביעה שכנגד ובה טען שהפיצוי ששולם לו חושב בהתאם לערכה של מכונית שעלתה על הכביש בחודש ינואר 2008, בעוד שבפועל היא נרשמה בישראל בינואר 2009, ולכן עליה לפצות אותו בסכום של 85,475 שקל נוספים. לדבריו, 'אליהו' חישבה את הפיצוי ששולם לו בניגוד לכתוב ברישיון הרכב (ינואר 2009) וזאת למרות שגבתה פרמיה לפי האמור ברישיון זה.

י.ש. טען גם ש'אליהו' תובעת אותו בחוסר תם לב היות שהיא גבתה את מלוא סכום הפיצויים ששולם לו מחברת הביטוח של הרכב הפוגע – חברת 'מנורה'.

השופטת הבכירה רים נדאף, מבית משפט השלום בנצרת, לא התרשמה יותר מידי מן הראיות שהציגו אנשי 'אליהו' בבואם להוכיח את טענותיהם, ועל כך כתבה: "הנטל מוטל על התובעת להוכיח כי הרכב אכן היה רכב השכרה לפני ייבואו, והשאלה אם התובעת עמדה בנטל זה… לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בתצהירים וביתר המסמכים, הגעתי למסקנה כי כשלה התובעת מלהוכיח את טענתה. לא די במה שצוין בהעתק לא ברור של המסמך הנקרא "קארפקס" כדי להוכיח טענה זו.

לא זו הדרך הראויה או הסבירה להוכחת היות הרכב רכב השכרה, לפיכך אין לקבל את הטענה. לא הובאה כל ראיה קבילה, ברורה, או משכנעת להיות הרכב רכב השכרה. הדבר גם לא עלה מעדויות עדי התביעה או ההגנה, והטענה נותרה בגדר טענה בעלמא שאינה מוכחת. בעניין זה הכחיש הנתבע את הטענה בדבר היות הרכב רכב השכרה, ועדותו לא נסתרה ע"י התובעת. אין להיבנות ממילה בודדה "rental" בהעתק לא ברור של מסמך "קארפקס" כדי לבנות או להוכיח כי המדובר ברכב השכרה. המדובר בענין עובדתי, הטעון הוכחה באמצעות עדויות או ראיות קבילות אחרות, שאינן בנמצא במקרה דנן. המסקנה היא שאני דוחה את טענת התובעת כי הרכב היה רכב השכרה, או כי יש להפחית מתגמולי ביטוח 5% בגין רכב השכרה, לפיכך יש לדחות את התביעה".

מחלוקת עקרונית נוספת בין הצדדים היא לגבי קביעת מועד הייצור של הרכב, ואנשי 'אליהו' טענו ששנת הייצור בפועל של הרכב היא 2007.
י.ש, מצידו, תבע פיצוי עבור רכב שעלה על הכביש בשנת 2009, כפי שמעיד רישיון הרכב שהופק על-ידי משרד התחבורה.

גם בעניין זה העדיפה השופטת רים נדאף את גרסת בעל הרכב וקבעה: "בעניין זה אני מעדיפה לקבל את טענתו של התובע שכנגד שדי לו אם יסתמך על האמור ברישיון הרכב שלו, מתוך הנחת הבסיס של תקינות הפעולה המנהלית, שהרישום של משרד הרישוי משקף נאמנה את העובדות בדבר מועד עליית הרכב לכביש. אם הנתבעת (אליהו) מבקשת למעשה לסתור את הרישום במשרד הרישוי, ולטעון כי חרף רישום זה, המועד הנכון לעליית הרכב לכביש היה 01/2008. נטל ההוכחה עובר אליה".

במילים אחרות, השופטת מניחה – כך לדבריה – שמשרד התחבורה הישראלי יודע את עבודתו.

השופטת נדאף ציינה שלתיק בית המשפט לא הוגש תדפיס מקורי של דו"ח 'קארפאקס' אלא רק העתק חלקי ולא ברור שלו, והיא אף "יורדת" על נציגי 'אליהו' שלא טרחו להשקיע כמה שקלים ולרכוש דוח מקורי כזה כדי להגישו.

"אין בידי לקבל את טענתה של אליהו", כותבת השופטת נדאף, "שהרישום ברישיון הרכב הנדון הוא שגוי ואמור היה להיות בחודש 01/2008. על מנת שנגיע למסקנה הזו יש להוכיח בפניי כי הרכב אכן עלה לתנועה בארה"ב בחודש 01/2008. אם אליהו מבקשת לסתור קביעה משרד הרישוי עליה לעשות כך באמצעות ראיות קבילות ומהימנות, ואת זה היא לא עשתה. באשר לשנת הייצור של הרכב, ועלייתו לכביש בחודש 1/2008 היא סומכת על חליפת מיילים.

עם כל הכבוד לחלופת המיילים בין אנשי התובעת או חברת מנורה לבין יצרנית הרכב, אין די בתכתובת זו כדי להוכיח את מועד עליית הרכב על הכביש בארה"ב, ואין די בכך כדי לסתור את קביעת משרד הרישוי. אם ביקשה התובעת לסתור את קביעת משרד הרישוי, היה עליה להצטייד בתעודה רשמית וברורה מטעם יצרנית הרכב בחו"ל או מטעם המשרד הממשלתי האחראי לנושא זה בארה"ב ואשר מקביל למשרד הרישוי כאן, ולא להסתפק במייל של מאן דהו, נציג היצרנית למישהו אחר בארץ.
חלופת המיילים כאמור היא בבחינת עדות שמיעה שאין לייחס לה משקל כלשהו, מאחר והמייל לא הוצג או הוגש באמצעות מי ששלח אותו ולא באמצעות מי שקבל אותו ואפילו לא באמצעות מי שהעביר אותו לשמאי… גם אם משרד הרישוי הסתמך על אותו קארפקס לצורך קביעת מועד עליית הרכב על הכביש בישראל, הרי הוא לא שגה בעת שקבע כי הרכב עלה לכביש בחודש 01/2009, כי בהתאם לתקנה 282(א)(4) בנוסחה הנכון והמתוקן יוצא כי משרד הרישוי קבע את מועד עליית הרכב לכביש תוך 12 חודשים ממועד הייצור.
מועד העלייה לכביש בארה"ב לא ברור ולא הוכח כלל, כך שניתן היה להסתמך על מועד הייצור של הרכב בעת שנרשם ב-2008. התוצאה מכל האמור היא שהרישום של חודש 01/2009 ברישיון הרכב הוא רישום נכון".

במילים אחרות, השופטת מתארת בעקיפין את המצב האבסורדי שמתקיים בישראל, לפיו בחסות משרד התחבורה יכול להירשם בישראל רכב שיוצר בשנת 2007 כאילו הוא משנת הייצור (מועד עליה לכביש ) 2009 – מצב שיוצר הטעייה ברורה כלפי לקוחות תמימים.

בסופו של יום דחתה השופטת את התביעה של 'אליהו' וחייבה אותה בהוצאות בסך 3,000 ש"ח כולל שכר טרחת עו"ד, ובמקביל קיבלה את תביעתו הנגדית של י.ש. לפיה הרכב הוא בעצם משנת הדגם 2009 וחייבה את חברת 'אליהו' לשלם לו 36,633 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מן הסכום.

במאמר מוסגר אפשר להוסיף שלו היו אנשי 'אליהו' מתאמצים מעט יותר ומביאים מסמכים מקוריים ייתכן שהיו מצליחים לחשוף בדרך מוצלחת יותר את המחדל של משרד התחבורה. לולא התאונה היה עלול מחדל זה לגרום לכך שלקוח תמים עלול היה לרכוש ביום מן הימים מכונית עתיקה מכפי ששילם תמורתה.

אנשי משרד התחבורה, אם יתאמצו מעט יותר, יכולים למנוע בקלות מצבים כאלה.

תא"מ 35646-04-12

The post רשומון: כאשר רכב מיבוא אישי מגיע לבית המשפט appeared first on TheCar.

"מצלמה א-3: מכמונת מהירות- כן היא. מכמונת נקודות- לאו". כך פותח שופט התעבורה בסאם קנדלפת מבית משפט השלום לתעבורה בנצרת את פסק הדין שבו הוא מורה לפרקליטות לבטל שישה כתבי אישום נפרדים שהוגשו נגד נהג אחד אשר עבר בתוך שלושה שבועות שש עבירות מהירות, ולאחד את כולם לכתב תביעה אחד.

פסק הדין ניתן בעקבות בקשה שהגיש הנהג, ל.ו, באמצעות עו"ד יוסף רז, לחייב את המדינה לבטל את ששת כתבי האישום שהוגשו נגדו בגין עבירות מהירות שעבר באותו מקום בדיוק.
בששת המקרים הוא נהג במהירויות של בין 80 ל–87 קמ"ש, וזאת בדרך עירונית שמהירות הנסיעה המותרת בה היא 50 קמ"ש בלבד.

שש העבירות בוצעו בתוך שלושה שבועות, כולן צולמו במכמונת מהירות עם מצלמה אלקטרונית ("א-3"), והעבירה האחרונה נעברה עוד בטרם נמסרה לנהג הודעה על ביצוע העבירה הראשונה.

הנאשם הודה בביצוע העבירות ואמר שהוא מוכן לתת עליהן את הדין, אך עם זאת טען שנעשה לו אי צדק בכך שהוגשו נגדו שישה כתבי אישום נפרדים. מצב כזה יגרור צבירת נקודות לפי "שיטת הניקוד" של משרד התחבורה אשר תגרום לענישה חמורה נוספת ולא מידתית, ובכלל זה קורסים ב"נהיגה מונעת", מבחן נהיגה מעשי, פסילת רישיון הנהיגה למשך שנה שלמה, וכן ביצוע בדיקות רפואיות.

במקרה זה, טען בא כוחו של הנאשם, יש להעניק "הגנה מן הצדק" היות שמטרת "שיטת הניקוד" היא להרתיע נהגים מלבצע עבירות תעבורה ובמקביל לתת בידי נהגים חוטאים כלים מדורגים שיסייעו בידם לשפר את נהיגתם ולהבטיח את כשירותם לאחוז בהגה. היות שלא ניתנה לנהג, במצב הנדון, כל התראה, וכל הנקודות כנגדו נצברו עוד בטרם הוזמן לדין – אין מקום להטיל עליו את אמצעי התיקון האלה.

השופט קנדלפת קיבל את הטענה הזאת וכך קבע: "נקודות שנרשמות לנהג העבריין הן למעשה נקודות אזהרה… לא מספר העבירות שעבר הנאשם הוא הקובע כי אם מספר האזהרות שמהן התעלם….אין מדובר בענישה שביסודה עקרונות של גמול על התנהגות הנהג בעבר אלא באמצעי חינוכי הצופה פני מניעת סכנה לציבור ותיקון התנהגותו בעתיד… לכן נהג שעבר באירוע אחד מספר עבירות שלא היה סיפק להזהירו לגבי כל אחת מהן בנפרד – שיטת הניקוד מתייחסת לארוע כולו כמכלול, ומטפלת בנהג כמי שנכשל פעם אחת ורושמת לו אזהרה אחת בלבד בדמות נקודות על העבירה החמורה ביותר". השופט הדגיש גם שריבוי העבירות שעבר הנהג מחייב אמנם טיפול עונשי מיוחד, אולם לכך יינתן מענה בעונש שיוטל עליו על סמך כתב האישום המתוקן והמאוחד.

"אין זה נכון ואין זה צודק לעשות ממצלמת א-3 "מכמונת נקודות" שבאמצעותה המשטרה אורבת לנהג ורושמת לחובתו נקודות ללא ידיעתו וללא כל אזהרה או התראה" – קבע השופט קנדלפת – "הדבר מנוגד לחלוטין לעקרונות שיטת הניקוד ולתכליתה".

עוד הוסיף השופט שכמי שיושב בתוך עמו הוא סבור שהגשת כתב אישום נפרד על כל עבירה תגרום לתופעה של הסבה פיקטיבית של אישומים לנהגים אחרים (בני משפחה ו/או חברים) אשר לא באמת נהגו ברכב ולא ביצעו את העבירה, וזאת מפני שאין אפשרות אובייקטיבית להוכיח את זהות הנהג האמיתי ברכב, וכך צפויים להיפגע טוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור במערכת המשפט.

"הפיצול המלאכותי, ואם תרצו האלקטרוני והאוטומטי, של כתבי האישום שהוגשו נגד הנאשם", קבע השופט, "אינו ראוי, פגום ואף מנוגד לדין".
בסיכומם של דברים הורה השופט למשטרה ולפרקליטות לבטל את ששת כתבי האישום ולהכין כתב אישום מאוחד שיוגש נגד הנהג.

תיק חיצוני 90505121765

The post שופט התעבורה נגד "מכמונת הנקודות" appeared first on TheCar.

ככל שהדברים תלויים בחלק מחברות הביטוח – המבוטחים שלהן חייבים לשלם בעצמם ועל חשבונם את מרכיב המע"מ כאשר עליהם לפצות את חברות הליסינג, וככל שהדברים תלויים בחלק מחברות הליסינג – הן לא מוכנות לוותר על המע"מ למרות שהן בכלל מתקזזות עליו.

הסיטואציה הזאת בדיוק עמדה לעלות לי.ש, לקוח של חברת הליסינג 'שלמה כאל' ושל חברת הביטוח '9 מיליון', קרוב לעשרת אלפים ש"ח לאחר שמכוניתו ניזוקה לחלוטין בתאונה, וחברת הביטוח שלו אמורה הייתה לשלם פיצוי לחברת הליסינג.

י.ש. דיווח על התאונה לחברת הביטוח וציפה שזו תסדר את כל העניינים מול חברת הליסינג – שהרי זאת אחת הסיבות שבגללה הוא שילם את פרמיות ביטוח הרכוש של המכונית.

אלא שבחברת '9 מיליון' סרבו לשלם לחברת הליסינג את מרכיב המע"מ, שעמד על 9,964 שקלים, וי.ש. נאלץ לפנות אל בית המשפט לתביעות קטנות בתביעה כנגד שתי החברות, שבה דרש שהן תסתדרנה ביניהן מבלי שהוא ייצא ניזוק.

בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות קבע השופט כי: "משניזוק הרכב והוכרז כ"אובדן מוחלט", מוטלת חובה על חברת הביטוח לשלם לחוכר, בעל הפוליסה, את כספי הביטוח בהתאם לשוויו של הרכב באותו מועד.
שווי זה כולל את מרכיב המע"מ, בהיות החוכר אדם פרטי שאינו רשאי לקזז את מס התשומות הכלול בחשבונית שהוצאה לו על ידי חברת הליסינג. משמע כי על חברת הביטוח לשלם לחוכר (באמצעות העברה ישירה לחברת הליסינג) את מלוא כספי הביטוח והיא אינה רשאית להפחית מהם את סכום המע"מ".

אלא שחברת הביטוח ערערה על הפסיקה הזאת לבית המשפט המחוזי, ושם טענה שסכום המע"מ ממילא מקוזז על-ידי חברת הליסינג ומשולם לשלטונות המס, ולכן היא אמורה להיות אדישה לגביו.

הבעיה היא שבפועל הדברים לא כל כך פשוטים: עסקת הליסינג קובעת בין השאר שבמקרה של תאונת "אובדן גמור" או גניבה של הרכב נדרש החוכר לפצות את חברת הליסינג כאילו שהעסקה הסתיימה עם תום תקופת החכירה, ולפצות אותה על אובדן הרווחים שלה.

היות שבעל הרכב לא יכול להחזיר את המכונית עצמה הוא נדרש לשלם את כל הסכומים שהיו מתקבלים ממנו עד תום ההסכם – אלא שרוב החוכרים בכלל לא מתייחסים לסעיף הזה מפני שהם סבורים שהביטוח מכסה את כל הנזקים שעלולים להיגרם להם בעת תאונה.
במקרה הזה, למשל, דרשה חברת 'שלמה כאל' מן המבוטח את כל הסכומים שלטענתה מגיעים לה, בתוספת מע"מ.

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בפני השופט ד"ר שמואל בורנשטין, הוצג חוזה החכירה שבו הוסכם שבמקרה של אבדן מוחלט רואים את החוכר כאילו הקדים את מימוש האופציה לרכישת הרכב בתום הסכם החכירה.

חברת הביטוח טענה שלפי חוק חוזה הביטוח "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזוק", והתשלום שהיא שילמה הוא בדיוק זה: פיצוי בגין הנזק ולא פיצוי בגין סעיף מסעיפי החוזה שבין הצדדים.

תשלום בגין נזק שנגרם בגלל "מימוש כפוי של נכס עקב מעשה נזיקי" לא מהווה, לטענתה, עסקה חייבת לפי חוק מע"מ.
"הטענה כי כספי הביטוח מהווים חלק מהתמורה שמשלם החוכר לחברת הליסינג, אינה אלא ניסיון לכפות פרשנות מאולצת שאינה תואמת את המציאות", טענו נציגי 9 מיליון, והוסיפו ש"עם אובדן הרכב הגיע החוזה לסיומו, חברת הליסינג אינה יכולה עוד לספק שירותי החכרה, ולא נותר עוד אלא לפצות את חברת הליסינג על נזקיה… רשות המסים אישרה כי אם הנזק היה נגרם בשעה שהרכב היה עומד בחצרי חברת הליסינג, התשלום לא היה חייב במע"מ, ומאחר שבמועד האירוע היה הרכב בבעלות חברת הליסינג אין כל הגיון כלכלי בחיוב במע"מ אך ורק בשל כך שהשם הרשום בפוליסה הינו שמו של החוכר".

חברת הליסינג טענה מנגד כי מהסכם החכירה עולה שעקב אירוע ביטוחי מסוג אובדן מוחלט הופך הסכם החכירה ל"הסכם מכר" לכל דבר ועניין.
המבוטח הוא החוכר (ולא חברת הליסינג), והמערכת החוזית הביטוחית מתקיימת בינו – אדם פרטי שאינו פטור מתשלום מע"מ, לבין חברת הביטוח, ובכך נבדל מקרה זה ממקרה שבו חברת הליסינג הייתה מתקשרת בעצמה עם חברת הביטוח.
"מחיר הרכב מורכב הן מתשלום דמי חכירה חודשיים והן מתשלום מימוש האופציה, וכל ניסיון להבחין בין תשלומים אלה הוא מלאכותי…
בניגוד לחברת הביטוח שעושה דין לעצמה ומותירה את סכום המע"מ בידה ובכך מתעשרת על חשבון החוכר, חברת הליסינג שמחייבת את החוכר במע"מ, מעבירה את סכום המע"מ לרשויות המס ולא נוצר לה כל רווח"- טענה שלמה כאל.

עמדת רשות המיסים

במסגרת הדיון התבקשה רשות המיסים לחוות דעה במחלוקות, וזו תמכה בעמדת חברת הליסינג: "התמורה המשולמת לחברת הליסינג במקרה של אירוע ביטוחי כוללת את מרכיב הרווח שהיא צפתה לקבל בעסקה", נטען בחוות הדעת, "לפיכך אין מדובר בפיצוי אלא בתמורה מוסכמת על בסיס ההסכם.

ההסדר שנקבע בהסכם החכירה אינו שונה ממצב שבו התמורה הייתה משולמת מראש, כולל המע"מ, ובלא השבה גם במקרה שהרכב נגנב או ניזוק, שאזי ברור שאין מדובר בפיצוי נזיקי. העובדה שחברת הביטוח מעבירה ישירות את התמורה לחברת הליסינג אינה משנה ממהותה של העסקה. מדובר רק באמצעי טכני יעיל של תשלום. הדבר אינו שונה ממצב שבו… החוכר משלם לחברת הליסינג את מלוא התמורה, תובע את חברת הביטוח ומקבל את שווי הרכב לפי מחירון הרכב, הכולל מע"מ… אין המקרה שלפנינו דומה למקרה שבו נגרם נזק לרכב העומד במגרשי חברת הליסינג, שכן במקרה זה לא נערכה כל עסקה ולא סוכמה כל תמורה".

בפסק דינו קבע השופט ד"ר שמואל בורנשטין: "סבור אני, כי אם אין לשלול את האפשרות שגם במקרה שבו כלי הרכב היה ניזוק בעת שהוא מצוי במגרש חברת הליסינג – ואיני מכריע בעניין זה – יתכן שהיה מקום להוסיף מרכיב של מע"מ לכספי הביטוח המשולמים מכוח חוזה הביטוח, על אחת כמה וכמה שזו התוצאה הנכונה כאשר מדובר בתשלום המשולם מכוח חוזה החכירה.

במקרה זה מתקיימים בתשלום יסודות מסחריים מובהקים; תחילתו בעסקה בין חברת הליסינג והחוכר בה נדרש החוכר לשלם את יתרת דמי השכירות ומחיר המימוש של האופציה במקרה שבו הוא אינו יכול להחזיר את הרכב; המשכו בתנאים הקבועים בהסכם החכירה לפיהם, בין היתר, על החוכר לבטח את כלי הרכב "בעצמו ועל חשבונו" בחברת ביטוח ולרשום את חברת הליסינג כמוטב, לפצות את חברת הליסינג בשל כל נזק שייגרם מהפרת תנאי הביטוח ולשאת בהשתתפות העצמית. סופו בקביעה לפיה אם כספי הביטוח שיועברו לחברת הליסינג יעלו על הסכומים שהוא חייב לשלם לפי הסכם החכירה, תוחזר לו היתרה.

נכון שלחברת הליסינג יש אינטרס שלא להציג את התשלום המתקבל מחברת הביטוח כפיצוי אלא כתמורה ממכירת כלי הרכב, וזאת מסיבות חשבונאיות. אבל אין מדובר בעסקה מלאכותית. איני רואה פסול בכך שחברת הליסינג בוחרת בדרך חשבונאית עדיפה לה, ובמיוחד כאשר בסופו של יום אכן אין הבדל מבחינתה האם קיבלה את התמורה שהיא ציפתה לקבל בעת שערכה את עסקת הליסינג, מהחוכר ששילם את מלוא דמי החכירה ואת מחיר המימוש של הרכב, או שהיא קיבלה את אותה תמורה מחברת הביטוח בעקבות האירוע.

יש גם לתת את הדעת לתוצאה העולה מקבלת עמדת חברת הביטוח, לעומת זו הנובעת מקבלת עמדת חברת הליסינג ורשות המסים. קבלת עמדת חברת הביטוח תביא לכך כי במקום שציבור המבוטחים, בעלי הרכב, הוא שיישא בנטל מס זה (בהנחה שחברת הביטוח תגלגל אותו למבוטחיה בדרך של הגדלת הפרמיה), יישא בו הציבור בכללותו. איני סבור כי זו התוצאה הראויה…
צדק בית משפט קמא עת קבע שהמדובר בתשלום שמשלמת חברת הביטוח לחוכר, בעל הפוליסה, על פי חוזה הביטוח… משניזוק הרכב והוכרז כ"אובדן מוחלט" מוטלת חובה על חברת הביטוח לשלם לחוכר, בעל הפוליסה, את כספי הביטוח בהתאם לשוויו של הרכב באותו מועד. שווי זה כולל את מרכיב המע"מ, בהיות החוכר אדם פרטי שאינו רשאי לקזז את מס התשומות הכלול בחשבונית שהוצאה לו על ידי חברת הליסינג. משמע כי על חברת הביטוח לשלם לחוכר (באמצעות העברה ישירה לחברת הליסינג) את מלוא כספי הביטוח והיא אינה רשאית להפחית מהם את סכום המע"מ".

השופט בורנשטין דחה את הערעור של תשעה מיליון וחייב אותה בתשלום 20 אלף ש"ח הוצאות משפט לחברת שלמה כאל, וסכום דומה לרשות המיסים.
רת"ק 4832-12-12

The post בית המשפט קבע: חברת הביטוח חייבת לשלם מע"מ appeared first on TheCar.

האם בעל רכב שנכנס איתו במתכוון לתוך מעבר מים, וגרם למנוע נזק לא הפיך, זכאי לפיצוי מחברת הביטוח?

חברת שירביט, אשר ביטחה את הסוזוקי ג'ימני של ע.ד, דחתה את תביעתו לפיצויים בטענה לרשלנות מצידו, אבל שופטת בית משפט השלום בחיפה, תמי לוי יטח, קבעה דווקא שמדובר בתאונה שצריכה להיות מכוסה על-ידי הביטוח.

ע.ד, אשר לדבריו נהג לנסוע באופן קבוע בתוך מעבר המים המלא שבין המושבים בית יהושוע לשדה יעקב, גילה למגינת ליבו שלא לעולם חוסן. באחת ההזדמנויות עלה כנראה מפלס המים לגובה רב מן הרגיל, ומנוע הג'ימני כפול ההנעה שלו "שתה" מים, נחנק, ומת (כאשר נכנסים מים למנוע נגרמת "נעילה הידרוסטטית" של הבוכנות בתוך הצילינדרים והמנוע נהרס). אם לא די בכך, הרכב אף נסחף כעשרה מטרים בתוך המים הגועשים.

בניסיון להציל את יקירו פנה ע.ד. לעזרת חקלאים מן הסביבה, אשר חילצו אותו בסיוע שני טרקטורים, אבל הנזק כבר נגרם ולג'ימני האומלל נקבעו 66 אחוזי נכות, דהיינו אובדן מוחלט ("טוטאל לוס").

ע.ד. פנה אל המבטחת שלו, חברת שירביט, ונציגה הורה לו למסור לידיו את מפתחות הרכב ואת הרישיון שלו, בעוד שג'ימני ז"ל הועבר אל מגרש הפירוק ואבריו הושתלו בחולים אחרים.

בנקודה זו חלה תפנית מפתיעה בעלילה: אנשי שירביט הודיעו לע.ד. שהחברה לא מתכוונת לפצות אותו (למרות שהרכב כאמור נמסר למגרש פירוק ופורק), מפני שלדעתם עצם הכניסה שלו למעבר המים, שכתוצאה ממנה נגרמו הנזקים לרכב – מהווה התרשלות חמורה.

במכתב שנשלח לע.ד. טענה שירביט ש"הנסיעה ברכב לתוך מעבר המים הייתה ביודעין ומבלי לנקוט באמצעי זהירות סבירים. התנהגות זו הינה פזיזות ומהווה סטייה מסטנדרט הזהירות הראויה ועולה כדי רשלנות רבתי".
טענה אחרת של שירביט הייתה שבמקרה זה מדובר ב"נזק שנגרם עקב מעשה מכוון", ובנוסף לכך התובע גם לא פעל כדי להקטין את נזקיו. בסוף המכתב נכתב שע.ד. רשאי לפנות למגרש הפירוק כדי לאסוף את שרידי רכושו, וכי מוחזרים לו מפתחות הרכב והרישיון שלו.

בצר לו נאלץ ע.ד. לפנות לסיוע של בית המשפט, ושם טען שמדובר ב"מקרה ביטוח" קלאסי, כזה שמוגדר בפוליסה כ"תאונה מכל סוג שהוא". לדבריו, טענת ההתרשלות שנטענת נגדו יכולה הייתה להתקיים רק במקרה שבו נזק נגרם במתכוון ע"י המבוטח, דבר שלא קרה כלל וכלל במקרה שלו.
ע.ד. הזכיר לאנשי שירביט שאפילו חוקר מטעמה קבע בדו"ח שלו שנסיבות האירוע והתנהגות התובע לאחריו מצביעות על כך שלא מדובר בנזק מכוון וזדוני.

"אין נפקות לשאלה", כתב בא כוחו של ע.ד. בכתב התביעה, "האם חציית מעבר המים ברכב התובע, שהינו בעל הנעה כפולה, הינה סבירה או לא, שכן הכיסוי הביטוחי נועד גם לכיסוי מקרים בהם אירע האירוע בשל רשלנות המבוטח… הנתבעת לא הוכיחה כי התובע היה אדיש ו/או חסר אכפתיות לתוצאות מעשיו והתנהלות זו נלמדת הן מהתנהגותו עובר לתאונה והן לאחריה"- נאמר בכתב התביעה.

ע.ד. הזכיר בתביעתו את העובדה שהמבטחת שלחה את ג'ימני למגרש הפירוק, וברור שלאחריו אי אפשר להשיב את המצב לקדמותו ולדחות את התביעה.

ע.ד. תבע משרביט סכום כולל של כ-53,000 ש"ח, מהם כ-46,500 ש"ח ערך המכונית עצמה.

נציגי שירביט טענו טיעון ציורי מאד לפיו "לא סביר לדרוש מהמבטחת לקחת בחשבון סיכונים בהם המבוטח ישתמש ברכבו כסירה בנחל שבו ישנה זרימה חריגה".

לעניין מגרש הפירוק טען נציג המבטחת שהיא לא קיבלה כל תשלום מן המגרש ולכן הפנתה לשם את התובע לקבל את תמורת חלקי הרכב.

השופטת תמי לוי יטח לא קיבלה את טיעוניה של שירביט וקבעה שע.ד עמד בנטל ההוכחה של קרות מקרה הביטוח, וכי מדובר במה שמוגדר בפוליסה כ"תאונה מכל סוג שהוא".

"תאונה", קבעה לוי יטח, "הינה כל אירוע בלתי מתוכנן המוביל לתוצאה שאינה רצויה. ומכאן כי במקרה בו מתקיימת אי וודאות לקרות הנזק שאירע , ניתן לקבוע כי האירוע מהווה "תאונה"…
דו"ח החקירה מטעם הנתבעת אינו כוללת מסקנה ו/או ממצא כלשהו לפיו התובע ידע לכאורה בוודאות כי במידה וייכנס עם רכבו אל תוך מעבר המים הוא צפוי להיסחף ולגרום נזק לרכבו.
כל שנמצא בדו"ח הנ"ל, הינה טענה כללית לפיה התובע מיהר להיכנס למעבר המים בטרם בדק את גדותיו באופן קפדני, לא נקט בזהירות המרבית המצופה ממנו ובפרט בהיותו מחלץ ביחידת חילוץ, לא עצר את הרכב וירד ממנו על מנת לבדוק את מפלס המים, ולא היה ערני מספיק בעת חציית מעבר המים…
אם נאמץ את גישתה של הנתבעת… נדרש באותה מידה לאמץ טענה זו גם כאשר נהג רכב נכנס לצומת במופע אור אדום ברמזור, או נוהג תוך ביצוע עבירת תנועה אחרת ורכבו נפגע. לדידי אין לקבל גישה זו העומדת בניגוד לעקרונות הכיסוי הביטוחי המקיף לכלי הרכב כפי שנקבע בפוליסה התקנית והיא שאין להטיל על נהג הרכב סטנדרט ו/או חובת זהירות נדרשת במסגרת נהיגתו את הרכב כתנאי לתחולתו של הכיסוי הביטוחי. הכיסוי הביטוחי אמור לחול גם במקרה של נהג אשר נהג ברשלנות ו/או בפזיזות ואין בהתנהלות זו כדי לשלול את הגדרת האירוע כאירוע תאונה".

לא מצאתי כל ראייה לכך שמעשיו של התובע לפני ואחרי האירוע, מלמדים על תכנון ו/או רקימת מזימה לגרימת נזק מכוון לרכב התובע. התנהלות התובע מלמדת על כך שהוא עשה דווקא כל מאמץ לחילוץ רכבו ללא פגע, לרבות באמצעות טרקטורים, תוך שהוא ממהר לבצע את החילוץ בסמוך לאחר קרותו ואינו מותיר את הרכב עד לטביעתו המלאה…
כמו כן, נוכח העבר הביטוחי של רכב התובע מצבו התחזוקתי קודם לתאונה והביקוש של הרכב בשוק, אין כל הגיון ו/או אינטרס מצד התובע לביצוע מעשה זדון מכוון לגרימת נזק לרכב".

קביעה חשובה של השופטת לוי יטח – לגבי חברת שירביט – היא שהחברה לא נהגה בתום לב כאשר טענה לרשלנות מצד המבוטח, בניגוד לדו"ח חוקר מטעמה, ובכך שהפנתה את התובע למגרש הפירוק.

"כלום יעלה על הדעת כי הנתבעת תאפשר את פירוקו של הרכב ותקבל לידיה את רישיון הרכב והמפתחות, שעה שלטענתה אין המבוטח זכאי לתגמולי הביטוח?", אומרת-שואלת השופטת.
"כלל התנהלות הנתבעת כפי שפורטה לעיל, אינה מלמדת על התנהלות שבתום לב, נוכח קיומה לכאורה של מחלוקת עם המבוטח. התנהלות זו אילצה את התובע, ללא כל הצדקה ממשית, לרכוש רכב חלופי על חשבונו (לאחר שרכבו פורק על דעת הנתבעת עצמה)…. כמו כן, התנהלות הנתבעת אילצה את התובע לנהל הליך משפטי ממושך כנגדה לשם קבלת תגמולי הביטוח, על כל המשמעויות הכספיות והטרחה הרבה הנובעת מכך".

בסופו של יום פסקה השופטת ששירביט תפצה את ע.ד. במלוא שווי הרכב, וכן בתשלום ריבית מיוחדת בסך 10% לשנה בשל התנהלותה, וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ועדים בסך של 12 אלף ש"ח.

תא"מ 42798-05-15

The post רשלנות של נהג לא פוטרת מתשלום פיצויים appeared first on TheCar.

מן המפורסמות הוא ששופטים בבתי המשפט נוטים לחלק את האשמה לתאונה בין הצדדים המעורבים, כשההיגיון המנחה הוא שגם לצד שלא אשם מבחינה חוקית הייתה אפשרות ואף חובה למנוע את המפגש.

אבל כיצד נחלקת האשמה בתאונה בין מי שגרם לה בגלל שלא נתן זכות קדימה בתמרור עצור לבין מי שחטאו העיקרי היה שרכב על אופנוע ללא רישיון תקף?

התשובה לשאלה הזאת היא: "תלוי בשופט", כפי שעולה מהכרעה בערעור שהוגש על ידי נ.ר, רוכב אופנוע אשר נפגע בידי נהג אשר חסם את דרכו במקום לתת לו זכות קדימה.

הבעיה העיקרית של נ.ר. (אשר יוצג על עו"ד שלמה הרדי) היא שהוא רכב על אופנוע שטח ללא רישיונות ברי תוקף, וזה ככל הנראה מה שעמד מאחורי פסיקתה של שופטת בית משפט השלום שרון צנציפר הלפמן (תא"מ 21165-03-11) אשר חייבה דווקא אותו לשלם לבעל המכונית ח.ט. (אשר היה מבוטח בחברת הביטוח הראל), סכום של 39,447 ש"ח.

השופטת צנציפר קבעה שיש לחלק את האחריות לתאונה באופן שבו רוכב האופנוע יישא ב-70% ממנה, וכך גם יהיה חלקו בנזק, ואילו נהג המכונית אחראי רק ל-30% הנותרים – למרות שעבירת התנועה שלו היא זו שגרמה לתאונה.

להגנתו טען באותו הליך רוכב האופנוע שהוא רכב עליו בתום לב, לאחר שהתכוון לרכוש את הכלי מבעליו, ולקח אותו רק לסיבוב מבחן קצר. לדבריו, רק לאחר התאונה נודע לו שלאופנוע לא היה מספר רישוי ולכן לא היה מורשה לנסוע על הכביש, ושהוא גם נהג בו ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה.

על פי תיאור נהג המכונית הוא עצר עצירה מלאה לפני תמרור עצור שניצב לפני צומת, ולאחר מכן פנה שמאלה וחצה שני נתיבי נסיעה. באותו זמן הגיע האופנוע משמאלו, בנתיב שאותו חצה.
לדברי הנהג הוא עצר את המכונית בניצב לאי תנועה שמפריד בין שני כיווני הנסיעה, באופן שחלקה הקדמי נמצא לפני אי התנועה וחלקה האחורי בלט אל תוך נתיב הנסיעה. בשלב זה פגע האופנוע בצדה השמאלי-קדמי.

חוקרי המשטרה הגישו נגד רוכב האופנוע כתב אישום שייחס לו נהיגה ברשלנות, נהיגה ללא רישיון תקף וללא ביטוח תקף, נהיגה ללא רישיון רכב ונהיגה ברכב שלא רשום בלשכת הרישוי, וכן הזזת הרכב ממקום התאונה.
בסופו של יום נמחקו מכתב האישום עבירות הנהיגה ברשלנות והזזת הרכב, והוא הורשע בשאר העבירות שיוחסו לו.

חברת הביטוח הראל, מבטחת המכונית, תבעה מרוכב האופנוע את עלות הנזק שנגרם לה בטענה שאחריותו לתאונה מלאה היות שהמכונית נמצאה בעצירה מוחלטת לאחר שכבר חצתה את הצומת.

נ.ר, לעומת זאת, טען שמלוא אחריות לתאונה מוטלת על נהג המכונית אשר לא נתן זכות קדימה ונכנס לצומת לא פנוי.
השופטת צנציפר פסקה כאמור ש-70% מן האשמה מוטלת על רוכב האופנוע, ועל כך הוא ערער בפני בית המשפט המחוזי בלוד.

השופט יעקב שיינמן העיר בפסק דינו שברקע ההכרעה תלויה ועומדת תביעת נזקי גוף שהגיש רוכב האופנוע בגין התאונה, וזאת מפני שהוא נפגע בה באורח קשה ונותר עם אחוזי נכות גבוהים יחסית – ועל כן יש לפסיקה בתחום האזרחי-נזיקי משמעות רבה גם לעניין פיצויי ביטוח החובה.

לעצם העניין פסק השופט שיינמן כך: "יש להאיר כבר בתחילת הדברים כי הגם שהמערער נהג על האופנוע ללא רישיון בר תוקף, והגם שהאופנוע לא היה כשר לנסיעה בכביש, לא הוכח כל קשר סיבתי ישיר בין מחדלים אלו לאירוע התאונה.

אין חולק כי נהג המכונית נכנס לצומת כאשר בכיוון נסיעתו תמרור ב-37 שמשמעו ביצוע שתי פעולות מחויבות:
א. לעצור את הרכב עצירה מלאה בטרם כניסה לצומת.
ב. ליתן זכות קדימה לרכב בתנועה חוצה.

אי ציות לתמרור ב-37, נחשב, לאחת מעבירות התנועה החמורות יותר.
תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה, קובעת במפורש, למניעת כל ספק, את הפעולות שעל הנהג לבצע כשבכיוון נסיעתו מוצב תמרור ב-37: "נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה – לפני קו העצירה, וייתן את זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב הנכנס לצומת מכביש אחר…

מהעדויות שנשמעו בבית משפט קמא, עולה בברור, כי נהג המכונית נכנס לצומת וחצה את שני הנתיבים בכיוון נסיעתו של המערער, כשהוא כלל לא ראה ולא הבחין באופנוע המתקרב לצומת, למרות שלפי כל העדויות היה לו טווח ראיה של 80 מ'.
מתן זכות קדימה המצוינת בתקנה 64, אינה בגדר המלצה או פעולה טכנית של יציאת ידי חובה, אלא פעולה מהותית, לפיה על מי שחלה חובת זכות קדימה – עליו ליישמה בקפדנות ובמלואה, כך גם נקבעה והוגדרה זכות הקדימה בסעיף ההגדרות של תקנות התעבורה: "אי המשכת הנסיעה או התחלתה, כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב, ולאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם".

משמע, כל פעולה הגורמת לנהג שנוסע בדרך החוצה לסטות מכיוון נסיעתו, או אפילו לשנות את מהירות נסיעתו, יש בה כדי להעיד על כך שלא ניתנה זכות הקדימה. מדברים אלה עולה בברור, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי נהג המשיבה, הבין שחובתו לבצע עצירה, ולא הבין ואינו מודע, כי חובה זו כוללת גם את חובת מתן זכות הקדימה… במישרין או בעקיפין נטענה על ידי המשיבה בלשון רפה טענה כי גם לעובדה שהאופנוע היה ללא רישיון נהיגה בכביש יש משקל לצורך בקביעת שאלת האחריות.
איני מסכים עם טענה זו של המשיבה….מעבר לכך שגם לא הוכח גם כי קיים קשר סיבתי כלשהו, בין העובדה שלאופנוע לא היה רישיון תקף לבין קרות התאונה (כלל לא נטען על ידי המשיבה כי לאופנוע לא היה למשל בלמים, או שתקלה טכנית כלשהי היא זו שגרמה לתאונה).

לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה כי היה מקום לחלק את האחריות בצורה שונה. אמנם המערער נהג ללא רישיון על האופנוע, והוא נתן את הדין על כך, ויש לשייך לו אשם תורם מסוים לאי מניעת התאונה מכוח העובדה כי הוא נהג ללא רישיון, אך יש לזכור, כי לא הוכח קשר סיבתי ברור, בין העדר הרישיון לבין התאונה.

לא הוכח שהמערער, ברשלנותו הוא, גרם לתאונה, אלא בצורה מזערית (יחסית לנהג המשיבה) כשנכנס לצומת מבלי לשים לב לרכב החוצה, ובכך הפר במידה מסוימת את חובת הזהירות של נהג הנכנס לצומת…
לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי חלוקת האחריות צריכה להיות הפוכה. מרבית האשם מוטל לפתחו של נהג המשיבה, ורק מיעוטו של האשם מוטל לפתחו של המערער. לפיכך אני קובע, כי המערער אחראי ב-33.33% לתאונה, ואילו נהג המשיבה אחראי ב-66.66% לתאונה"

ע"א 27452-07-15

The post מי אשם יותר: אופנוען בלי רישיון או נהג שלא עצר בעצור? appeared first on TheCar.

בישראל, למרבה הצער, ישנם מאות אלפי בעלי מוגבלויות ונכי מלחמות וטרור, ולמרבה השמחה ישנם ארגונים וחברות מסחריות שמתמחים בהתאמת כלי רכב כך שיוכלו לאפשר לחלקם חופש תנועה.

במקרים ספציפיים, כמו למשל במכוניתו של ע.ר, מותקנות במכונית "דוושות הפוכות" אשר מאפשרות להאיץ אותה באמצעות רגל שמאל (דוושת התאוצה המקורית מבוטלת ובמקומה מותקנת דוושה נוספת משמאל לדוושת הבלמים).

אלא שכדי לנהוג במכונית כזאת נדרשים לימוד ומיומנות, ואת זה חייבים לקחת בחשבון גם לפני כל טיפול שגרתי.

כאשר ע.ר. הכניס למוסך את המאזדה שלו, שבה הותקן מנגנון של "דוושות הפוכות", ייתכן שלא צפה שעובד המוסך שניסה להסיע אותה למכון הרישוי לא יידע שמדובר ברכב נכה, ולא יצליח לנהוג בה.

בדיעבד, העובד לחץ על דוושת התאוצה במקום על דוושת הבלמים ופגע ברכב חונה ובקיר בלוקים, מה שגרם לתאונת נזק (למרבה המזל) שהסתכמה בעלות של 105,850 שקלים.

הכשרה ביטוח, שבה בוטחה המאזדה, פיצתה את ע.ר. בגין נזקיו ותבעה את המוסך בטענה שהבעלים שלו התרשל בכך שאיפשר למי שאינו מכונאי (העובד הוא מחסנאי במוסך) ואינו מיומן די הצורך בנהיגה, לנהוג ברכב.
עוד טענו נציגי הכשרה שהמחסנאי התרשל בכך שלא זיהה, לפני שהתחיל בנהיגה, שמדובר ברכב חריג עם דוושות הפוכות.

בא כוחו של המוסך טען מנגד שבעל הרכב לא יידע את אנשי המוסך שמדובר ברכב חריג, וכן שלפני שהפקיד את מכוניתו במוסך היה עליו עליו לנטרל את המנגנון ההופך את הדוושות.
בנוסף, לטענת המוסך מרגע שהרכב נמסר לטיפול בהסכמת הבעלים הרי זה כאילו שבעל הרכב אישר לכל אחד מעובדי המוסך לנהוג במכונית, ולפיכך הוא מנוע מלטעון שמדובר בעובד לא מיומן ומכאן גם במי שנהג ברכב ללא רשות הבעלים (מה שהיה גורם לכך שפוליסת הביטוח לא תהיה תקפה).

ע.ר, מצידו, טען שהוא מטפל במכוניותיו באותו מוסך מזה שבע שנים, בכולן הותקן מנגנון דומה, ומעולם בעבר לא הייתה בעיה כזאת.

אם יש ספק אז אין ספק

השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל אביב התמקד בעובדה שלא מדובר במכונית רגילה אלא ב"רכב חריג", ולכן נדרש בעליו ליידע את אנשי המוסך בחריגים הללו, או לנטרל את המנגנון לפני הכנסת המכונית למוסך (פעולה שניתן לבצע בקלות רבה).

השופט ספיר הדגיש גם את העובדה שמבחינה חיצונית נראה היה שמדובר במכונית רגילה ולא הוצג בה כל שילוט אזהרה שמעיד על כך שמותקן בה מנגנון מיוחד. גם מחוץ למכונית לא הוצג תו נכה אשר עשוי היה להעיד על רכב מיוחד.

השופט ספיר קבע שתאונה זאת מכוסה במסגרת פוליסת הביטוח של הכשרת הישוב, ודחה את טענת המבטחת לפיה נהיגת המחסנאי לא היתה מותרת לפי תנאי הפוליסה מכיוון שנדרש אישור ספציפי וקונקרטי לאדם הנוהג כדי שהפוליסה תכסה את נהיגתו.
גם הטיעון שלפיו המבוטח נעזר בקב להליכה ולכן אנשי המוסך היו צריכים להיות ערים לכך שיתכן שבמכונית מותקן מנגנון מיוחד נדחה על ידי השופט.

"על המבוטח כבעלים של רכב חריג, שבו כל "כללי המשחק" שונים מרכב רגיל, ללא כל אמצעי אזהרה, הייתה מוטלת חובת זהירות מוגברת, להודיע לאנשי המוסך על חריגותו של הרכב ו/או לנטרל המנגנון על ידי פעולה פשוטה של הרמת המנגנון המיוחד.

העובדה, כי מבוטח התובעת לא הודיע דבר חריגותו של הרכב ו/או לא דאג לנטרל את המנגנון המיוחד, לפני שמסר את מפתחות הרכב לאנשי המוסך, מטילה עליו אחריות ואשם בגובה של 100% לקרות התאונה", קבע השופט ספיר והוסיף שאין ספק שהמקרה מכוסה בפוליסת הביטוח שהרי המבטחת שילמה למבוטח את תגמולי הביטוח ולא טענה אחרת.

עצם הכנסת המכונית למוסך לצורך טיפול ומבחן רישוי שנתי, קבע השופט, פרושה "הסכמה מפורשת לנהיגת כל עובד של המוסך ברכבו, הן לצורך תיקונו, הן לצורך הסעתו חזרה לביתו והן לצורך לקיחת הרכב למבחן רישוי. אין זה הגיוני שהמבוטח יקבע למוסך, מי העובד שיסיע את הרכב בכל שלב ושלב, האם זה אחד המכונאים או אחד המחסנאים או עובד אחר של המוסך".

גם הטענה לרשלנות מצד המוסך בכך שלא בדק אם ברכב הותקן מנגנון נהיגה לנכים נדחתה: "המבוטח מעולם לא הודיע למי מאנשי המוסך על חריגותו של הרכב הנדון. את ההודעה היחידה מסר 7 שנים לפני התאונה לעובד הקבלה במוסך כשברשותו היה עדיין רכב אחר.
הוא הזכיר לאותו עובד את ההסבר כאשר הגיע למוסך שנה לאחר מכן, ומאז לא אמר לאף אחד מאנשי המוסך דבר לגבי חריגותו של הרכב.

באותן 6 שנים המבוטח החליף רכב והגיע למוסך כ-6 פעמים. המבוטח סמך על כך, שאותו עובד יזכור את ההסבר מלפני 7 שנים ויציין דבר חריגותו של הרכב בדף הטיפול המתלווה לרכב בתחנות השונות במוסך. בכך, יצר המבוטח סיכון חמור ביותר. הסיכון מתבטא בכך, שבמידה והעובד ישכח ו/או לא ישים לב – דבר סביר ביותר בנסיבות, כאשר במוסך מגיעים רכבים רבים במהלך השנה – דבר חריגותו של הרכב לא יירשם בדף הטיפול וכל עובד שיכנס לרכב במטרה להסיעו, לא ידע כלל כי ברכב שונו לחלוטין "כללי המשחק".

מי שיכנס לרכב לא ידע, כי דוושת הגז בצד ימין חסומה ואילו בצד שמאל, משמאל לבלם יש דוושת תאוצה שאינה קיימת בכלי רכב רגיל. אני דוחה את טענות התובעת, כי המחסנאי התרשל, כאשר לא בדק את רישיון הרכב, וכן כי הנתבע התרשל בכך שמסר את הרכב למחסנאי…"

סיכומו של דבר: תביעת חברת הביטוח כנגד המוסך נדחתה.

The post לא כדאי שתזהיר מראש שדוושת התאוצה מותקנת משמאל? appeared first on TheCar.

הפיקוח על הביטוח חויב אתמול (ב') לבטל סעיף בחוזר שהעביר לא מכבר אל חברות הביטוח ובו נקבע שתעריפי ביטוח החובה שגובות חברות ביטוח פרטיות יוגבלו לשיעור מרבי של 90% מתעריף ה'פול'.

ה'פול' הוא חברה פרטית בבעלות כל חברות הביטוח שמבטחות ביטוחי חובה לרכב, והוא נועד לספק כיסוי ביטוחי לכל בעל רכב שחברות הביטוח המסחריות לא מוכנות לבטח אותו. זאת מכיוון שביטוח החובה – כשמו כן הוא – הוא סוג של מס חובה וחל איסור חוקי לנהוג ברכב מנועי ללא כיסוי ביטוחי שכזה.

לאורך השנים ייצגו תעריפי הביטוח של ה'פול' את מה שלטענת חברות הביטוח היה הסיכון המוגבר של מסורבי הביטוח, ולכן תעריפי הביטוח במסגרת זו היו גבוהים בעשרות אחוזים מאלה של ביטוחי חובה בשוק החופשי.

יודגש שעל אף שה'פול' הוא חברה פרטית, בבעלות חברות הביטוח, הרי שהגובה המרבי של הפרמיות שהוא גובה נתון לפיקוח המפקחת על הביטוח, אלא שבפועל – כפי שגם מודים אנשי הפיקוח – סך עלויות נזקי הגוף בענף ביטוח חובה ירד בשנים האחרונות בזכות שיפורים טכנולוגיים בכלי הרכב, ואילו תעריפי הפרמיות בענף זה לא ירדו בהתאם.

לפני מספר חודשים החליטו אנשי המפקח ללחוץ על חברות הביטוח להוריד את מחירי הפרמיות על-ידי כך שיהפכו את ה'פול' למנוף לחץ.

רפורמה בביטוח החובה, שאותה מפרסם משרד האוצר מזה מספר חודשים, אמורה להוזיל את עלויות ביטוח החובה במיוחד לנהגים שהפרמיות שלהם גבוהות במיוחד כמו נהגים צעירים ונהגות.

לאחר שהמפקחת על הביטוח קבעה במסגרת ה'פול' תעריפים מרביים נמוכים מאלה של רוב החברות המסחריות, היא שיגרה למבטחים חוזר שקבע בין היתר שהפול יוכל להתחרות בחברות הביטוח המסחריות, ושלחברות הביטוח אסור יהיה לגבות תעריפים בגובה שעולה על 90% מן התעריפים החדשים, והמפוקחים, של הפול.

בעקבות חוזר זה עתר איגוד חברות הביטוח לבג"ץ בטענה שמגבלה זו על גובה תעריפי הפוליסה הוטלה בחוסר סמכות.

הדיון שהתקיים אתמול בבג"צ נערך בפני הרכב של שלושה שופטים: הנשיאה מרים נאור והשופטים אליקים רובינשטיין, וצבי זילברטל.

צוות שופטים זה אילץ את המפקחת על הביטוח למחוק את הסעיף הזה, היות שעל פי 'חוק הפיקוח על שירותים פיננסים' נתונה הסמכות לקבוע את תעריפי הפרמיות רק לשר האוצר ובאישור ועדת הכספים, ולא למפקחת על הביטוח.
מעבר לקביעה זאת פסק ההרכב שכל אחד מן הצדדים שומר לעצמו את כל יתר טענותיו בנושא.

למיטב הידיעה מדובר בפסיקה תקדימית שבה, לראשונה מעולם, הורה ביהמ"ש העליון למחוק חלק מחוזר שהוציא הממונה על הביטוח.

את איגוד חברות הביטוח ייצגו עורכי הדין אלקס הרטמן ונועם זמיר ממשרד ש. הורוביץ ושות'.

העתירה הוגשה ב-3 בפברואר, ובה טען איגוד חברות הביטוח שיש לבטל את התעריף המרבי שקבע המפקח עבור ה'פול', שכן מדובר בתעריף שמבוסס על נתונים חלקיים בלבד של הערכות סיכון, ושהוא נקבע ללא בדיקה אקטוארית מקצועית של הפיקוח על הביטוח.

האיגוד טען עוד כי כתוצאה מהחישובים הלא מקצועיים עלול להיווצר מצב שבו אוכלוסיות נהגים מסוימות יסבסדו אוכלוסיות נהגים אחרות ללא טעם ענייני.

עוד נטען שגם מפעיל המאגר הסטטיסטי שבו נאגרים כל נתוני הפיצויים והתביעות של כלל חברות הביטוח מסתייג משימוש בהערכות הסיכון שלו כבסיס לתעריף.

ההערכה היא שבעקבות פסיקת בג"ץ תפעל המדינה באחת משתי החלופות לקבוע את מגבלת תעריפי הפרמיות: או באמצעות תקנות שעליהן יחתום שר האוצר, או בפיקוח פרטני מול כל חברה בנפרד, ולא באמצעות החוזר.
בכל מקרה המדינה לא מתכוונת לאפשר לחברות הביטוח המסחריות לגבות פרמיית ביטוח גבוהה מזו של ה'פול'.

The post חברות הביטוח עתרו לבג"צ והפיקוח נאלץ להתקפל appeared first on TheCar.

א.ק. רכב על אופנועו ברחוב קויפמן בתל-אביב והתכוון לחצות את הצומת עם רחוב גולדמן רגע לפני שהאור ברמזור התחלף לאדום.

נהגת מכונית נוסעים שנסעה לפניו בלמה בפתאומיות את מכוניתה, וא.ק. לא הספיק להגיב, איבד שליטה על האופנוע , ונכנס בה בעוצמה רבה.

כתוצאה מהתאונה נחבל א.ק. "חבלה של ממש (שברים מורכבים בטוביה ופיבולה ימין, חתך באמה, ניתוחים בהרדמה כללית ואשפוז בבית החולים למשך כשלושה שבועות).

א.ק. אמנם היה הנפגע היחיד בתאונה (למעט שני כלי הרכב שניזוקו) אולם היות שמדובר בתאונה עם נפגע חקרה המשטרה את התאונה, והתביעה המשטרתית החליטה להגיש כנגדו כתב אישום בגין אי שמירת מרחק, נהיגה בחוסר זהירות, וביצוע עבירה "שגרמה לחבלה של ממש".

גם לנהגת המכונית הייתה אשמה תורמת לתאונה, ובחקירתה הסתבר שהיא נהגה ללא רישיון בתוקף (תוקף רישיונה פג כבר בשנת 2012 והתאונה התרחשה ב-2015) – עבירה שעונשה הרגיל הוא פסילה ל-60 ימים – אולם למרות זאת המשטרה החליטה שלא לשלול לנהגת את הרישיון ולהתמקד ברוכב האופנוע.

בדרך-כלל, כאשר סעיפי העבירה הם נהיגה בחוסר זהירות ואי שמירת מרחק – בתי משפט לא שוללים את רישיון הנהיגה, אולם במקרה הזה דרשה התביעה המשטרתית את משך הפסילה הארוך ביותר שמקובל בפסיקה במקרי "גרימת חברלה של ממש" – 6 חודשים – וזאת בנוסף לפסילה על תנאי וקנס כספי.

עו"ד עופר חורש, אשר ייצג את הנאשם, טען בדיון שהרכיב היחיד של כתב האישום שבגינו נהוגה פסילה בפועל הוא "עבירה שגרמה לחבלה של ממש", אלא שבמקרה הזה הרוכב עצמו הוא זה שנפצע ואושפז ועל כן הוא "נחבל מידי שמים".

עו"ד חורש גם הפנה את תשומת לב בית המשפט לכך שלנהגת שנהגה במכונית שבה פגע האופנוען הייתה אשמה תורמת במקרה הזה, שכן "לו הייתה נוהגת רגיל התאונה לא הייתה מתרחשת".

השופטת שרית קריספין-אברהם, מבית המשפט לתעבורה בתל אביב, ציינה בגזר הדין שטווח הענישה המקובל לעבירה כזאת נע בין 3 חודשי שלילה לבין שנת פסילה, אלא ש"בנסיבות בהם הנאשם הוא שנחבל חבלות של ממש, הרי שיש בכך משום טעם מיוחד המצדיק התחשבות מסוימת בתקופת הפסילה".

השופטת קריספין-אברהם קיבלה בחלקה את הצעתו של עו"ד חורש "לסייג את הפסילה לכלי הרכב שבו נעברה העבירה", קרי: לאופנוע בלבד, והטילה על הרוכב עונש של 75 ימי פסילת רישיון, מהם 30 ימים לכל סוגי הרכב ו-45 ימים נוספים לאופנוע בלבד – אם כי נראה שמצבו הרפואי של א.ק. ממילא לא מאפשר לו לרכוב על אופנוע בשלב זה.

בנוסף גזרה על הרוכב 1,500 ש"ח קנס ופסילה על תנאי של חודשיים ימים למשך שנתיים.

The post בית המשפט מציג: פציעה בונה, פציעה הורסת appeared first on TheCar.

ח.ב, הבעלים של מכונית מדגם ביואיק לה קרוס שמחיר המחירון שלה כחדשה היה, בשעתו, כרבע מיליון שקלים, תבע לאחרונה את יבואנית קבוצת ג'נרל מוטורס לישראל, חברת UMI, ואת המוסך המרכזי שלה, בגין נזק שלטענתו נגרם למנוע מכוניתו בגלל פגם ייצור.

ח.ב. נאלץ להחליף את המנוע המקורי של הביואיק לאחר שזה ניזוק כתוצאה מאובדן נוזל הקירור והתחממות המנוע, ובין שתי אופציות שהוצעו לו במוסך המרכזי של היבואנית – התקנת מנוע חדש תמורת 70 אלף ש"ח או התקנת מנוע משומש מפירוק, שעלה 40 אלף ש"ח, הוא בחר באפשרות השנייה.

אלא שכעשרים ימים בלבד לאחר שקיבל לחזקתו את המכונית המתוקנת סבל גם המנוע השני מהתחממות, שגם היא נגרמה בגלל אובדן של נוזל הקירור.

לנוכח התקלה החוזרת טען ח.ב. שהמוסך התרשל בתיקון כאשר לא איתר נזילה ממיכל העיבוי הפלסטי של מערכת הקירור. מיכל זה הוחלף כבר פעם אחת בעברה של המכונית (לאחר 140 אלף ק"מ), וזו, לטענתו, הייתה אותה תקלה שגרמה לנזק במנוע המקורי.

ח.ב. הסתמך על חוות דעת של מומחה מטעמו, המהנדס אביעד שמואל, לפיה קיים במיכל העיבוי הפלסטי פגם ייצור. משכך, טען, חלה חובה של החברה לפצותו בגין הנזק המקורי, כמו גם עבור נזק סמוי שנגרם לטענתו למנוע השני כתוצאה מן ההתחממות.

גרסת הנתבעת

חברת UMI, באמצעות עו"ד אבי פראתי ממשרד אוסלנדר – שלו, דחתה את התביעה תוך שהיא מסתמכת על חוות דעת של השמאי ישראל דרנוב מחברת אומדנים. דרונוב קבע שהמנוע המקורי של המכונית קרס מפני שבתוך שנתיים ושמונה חודשים גמא כ-189 אלף ק"מ (מתוכם כ-100 אלף במהלך 12 החודשים הראשונים על הכביש).

דרנוב סבר, כך מסתבר, שמכונית כמו ביואיק לה קרוס לא בנויה לעמוד בנסיעה של 190 אלף קילומטרים, ולדבריו מדובר בקילומטרז' גבוה פי חמישה מזה שנוסעת בממוצע מכונית בישראל. את הבלאי הגבוה של המנוע, ושל מיכל העיבוי, יש לדעתו לייחס לקילומטרז' חריג.

היבואנית טענה גם שהמנוע החלופי במכונית כלל לא נפגע, ומכיוון שהמיכל הוחלף הרי שהוא תקין לחלוטין.

בתביעתו דרש ח.ב. מן היבואנית לרכוש ממנו את המכונית במחיר מחירון (שהיה בשעתו 91 אלף שקל), ובנוסף לכך לפצותו ב-150 אלף שקל בגין הוצאות שנגרמו לו, לטענתו, בשל השבתת המכונית לתקופה ארוכה והצורך לשכור במקומה מכונית חלופית, וכן בגלל הוצאות נילוות נוספות. בסיכומו של דבר עמדה העלות הכוללת של התביעה על 278,528 שקל.

שופט בית משפט השלום בראשון לציון ארז יקואל דחה את התביעה במלואה, ואף חייב את ח.ב. לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 20 אלף ש"ח, וזאת לאחר שקבע שבמכונית לא היו פגמים או כשלים, וכן לא היתה רשלנות של המוסך באיתור תקלה או בטיפול בה.

השופט יקואל קיבל את טענת הנתבעת שמשמעותה, כאמור, שהמכונית לא יכלה לעמוד בקילומטראז' של 190 אלף ק"מ וזאת למרות שבחינת היסטוריית הטיפולים העידה שלא בוצעו בה תיקונים או טיפולים שחורגים מן הסביר.

לגבי המנוע קבע בית המשפט שאין קשר בין החלפת מיכל העיבוי לבין התקלה שגרמה למנוע להתחמם, כפי שעולה מכרטיס התיקון שצורף לתצהיר מנהל המוסך ומעדות המומחה בתיק.

המנוע, לפי קביעת השופט, התחמם בכלל בגלל כשל אחר: נזילת מים מצינור בבית המצערת, ותקלה זאת אותרה על ידי המוסך כבר בעת החלפת המנוע המקורי ותוקנה באותה הזדמנות.

השופט דחה את הטענה לפיה קיים פגם ייצור במיכל העיבוי, בין השאר מפני שהתובע נסע עם מיכל זה יותר מ-1,400 ק"מ לאחר שהוחלף. בנקודה זאת קיבל השופט יקואל את דברי השמאי ישראל דרנוב, לפיהם לו היה המיכל פגום לא יכולה הייתה המכונית לגמוא איתו מרחק כזה.

חיזוק לאותם דברים מצא השופט גם בדברי מנהל המוסך המרכזי אודות בדיקות שהמכונית עברה לאחר החלפת המנוע המקורי, ובכלל זה גם נסיעת מבחן שביצע, ואת טענתו לפיה לו היה כשל במיכל העיבוי הוא היה מתגלה בבדיקות, וממילא המכונית לא יכולה הייתה לנסוע 1,600 ק"מ נוספים ללא מים במערכת הקירור.

הרעיון לפיו דליפה איטית מאד של נוזל הקירור יכולה הייתה לנבוע מפגם בייצור לא עלתה כנראה לדיון או שנדחתה, וכנראה שהצדדים גם לא הביאו עדות כלשהי לגבי שכיחותה של תקלה כזאת במכוניות דומות בארה"ב – ככל שזאת בכלל קיימת.

היות שהמכונית נמצאה כבר מחוץ לתקופת האחריות הסטנדרטית, שחלה למשך שנתיים ומכסה עד 100,000 ק"מ, ולנוכח זאת שהשופט קיבל את הטענה לפיה לא פגם ייצור ולא רשלנות של המוסך הובילו לכך שהמנוע של הביואיק התחמם ונהרס, נקבע שהאחריות לכיסוי הנזק חלה על בעל המכונית לבדו.

השופט יקואל גם דחה את טענת התובע בנוגע לשווי השוק של המכונית לאחר שהסתבר שהיא הייתה מעורבת בשתי תאונות, שאחת מהן לא הוזכרה בכתב התביעה למרות שהייתה חמורה.

לפיכך נדחו טענות התובע גם לגבי שווי המכונית וגם לגבי חוסר היכולת שלו למכור אותה.

בסופו של יום נדחתה התביעה והתובע חוייב לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.

The post הלקוח הוא תמיד הלקוח, אבל לא תמיד צודק appeared first on TheCar.

חדשות רכב מוסכים – הנה לפנינו דוגמא נוספת לניסיון של חברת ביטוח, במקרה זה חברת הביטוח הראל, להתחמק מתשלום פיצוי על סמך טענה ערטילאית ולא מבוססת.

בית משפט השלום בהרצליה קיבל לאחרונה את תביעתו של מוסך רותם פז שרותי רכב כנגד חברת הביטוח הראל, לאחר שזו סרבה לפצותו בגין תיקון נזק של מכונית ששייכת למוסך עצמו – וזאת בטענה שהמכונית תוקנה במוסך שהוא בבעלות הבעלים של הרכב, ועל כן החשבונית לא משקפת את גובה הנזק בפועל.

התיקון בוצע במכונית שניזוקה על-ידי מבוטח של חברת הראל, לאחר ששמאי העריך את הנזק שנגרם לה ב-7,635 ש"ח, והמכונית תוקנה לפי הנחיותיו.

אלא שחברת הראל, כאמור, סרבה לשלם את הסכום שנתבע ממנה, ולכן תבעו בעלי המוסך את הראל באמצעות עורך דינם ערן אלבר.

הרשם הבכיר נתי אלמוג דחה את טענתה הכללית של חברת הביטוח וכך כתב בפסק דינו: "באופן אינטואיטיבי עולה הרושם הראשוני ולפיו מאחר שהתובעת מתקנת את הרכב שלה בעצמה – הרי שהתיקון אינו עולה לה כסף. רושם זה שגוי כמובן. שווי העבודה שהושקעה בתיקון הרכב במונחים של זמן ועלות הינו שווי שהתובעת יכולה הייתה להשקיע בתיקון רכבים אחרים במוסך, של לקוחות אחרים… זמן זה יש לו שווי וערך שהוא בר כימות. מכאן שלא ניתן לקבוע קטגורית שאין התובעת זכאית לפיצוי רק בגלל שהיא תיקנה את הרכב שלה בעצמה".

הרשם הבכיר אלמוג דחה גם את טענות הראל לפיהן החשבון שהוגש לגבי עלות העבודה כולל גם מרכיב רווח של המוסך, וזאת בנוסף לתמחור של עלות העבודה עצמה, ואין מקום שהתובעת תגבה רווח זה.
אלמוג קבע שטיעון כזה מחייב הוכחה – ולדבריו הראל לא הציגה כל הוכחה כזו, ואף לא בדקה כיצד העריך השמאי את עלות העבודה: האם הוא לקח בחשבון שהתיקון בוצע במוסך ששייך לתובעת עצמה, האם ידע על קשר כזה והאם בכלל צריכה להיות לכך השפעה כלשהי.

מאותה סיבה נדחו גם טענות הראל לפיהן עלות החלפים שרכש המוסך עבור התיקון העצמי הייתה נמוכה יותר מכפי שנכתב בחשבונית, שכן סכום זה כולל גם את הרווח של המוסך על החלפים, וכך גם לגבי עלות עבודות החוץ.

"הסברה הכוללת של הנתבעת כי עלות התיקון כולו עלתה בפועל פחות מהרשום בחשבונית רק בגלל שהתובעת תיקנה את הרכב בעצמה במוסך שלה אינה תחליף להבאת ראיות, ובוודאי אינה בגדר ידיעה שיפוטית,, קבע אלמוג. "נטל ההוכחה מוטל על הנתבע, ומשלא פעלה כך הנתבעת – לא הרימה את הנטל להוכיח את טענותיה".

בסופו של יום חויבה חברת הראל לפצות את המוסך במלוא סכום התביעה בניכוי המע"מ, וזאת היות שהמוסך לא צירף אישור בדבר אי קיזוז המע"מ, ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

תא"מ 43476-01-15

The post די לחשוד בכשרים: הראל תשלם למוסך את עלות התיקון appeared first on TheCar.

כל אופנוען יודע, או לפחות חייב לדעת, שאור ירוק לא ימנע ממכוניות להרוג אותו בצומת, אבל נהגי מכוניות – שמרגישים את אשליית הבטיחות מעצם הימצאותם בתוך מרחב סגור – עלולים לגלות לא רק שהם עלולים להיות מעורבים בתאונה אף אם נכנסו לצומת באור ירוק, אלא גם שהם עלולים להיות אשמים בה, לפחות באופן חלקי.

פסק דין מעניין, בהקשר זה, ניתן לא מכבר על-ידי השופט גלעד הס מבית משפט השלום בתל אביב, אשר דן בתביעת חברת הביטוח הפניקס כנגד חברת הביטוח שירביט והנהגת ג.כ. שבוטחה על-ידה, ובין השאר הוא גם סוקר את הפסיקה בנושא הזה באופן כללי.

הפרשה שנדונה החלה כאשר ג.כ. נכנסה לצומת באור ירוק ומכוניתה נפגעה על-ידי נהג ברכב אחר אשר בוטח על-ידי חברת הפניקס.

הפניקס טענה שתי טענות חלופיות: הראשונה, שנדחתה מיד על-ידי בית המשפט, הייתה שג.כ, ולא המבוטח של הפניקס, היא זאת שנכנסה לצומת ברמזור אדום.
לחילופין, הפניקס טענה שאפילו היה זה המבוטח שלה שנכנס לצומת באדום, ואפילו הייתה אחריותו ברורה מאליה – הרי שגם במקרה הספציפי, וגם בהתאם לפסיקה, לג.כ. ישנה אחריות תורמת לתאונה מפני שהיא נכנסה מהר מידי לצומת ולולא עשתה כך יכולה הייתה להבחין ברכב האחר ולמנוע את התאונה.
בנסיבות כאלה הפניקס לא תבעה, כמובן, את מלוא עלות הנזקים, בתאונה שלמרבה המזל הסתיימה ללא פגיעות בנפש, אלא את החלק היחסי מן הנזקים שנגרמו לרכב שבוטח על-ידה.

השופט הס קבע שקיימות אכן נסיבות שבהן אפשר להטיל אחריות לתאונה גם על נהג שנכנס לצומת באור ירוק, אלא שלשם כך יש להוכיח שהנהג נכנס לצומת לא פנוי ובמהירות גבוהה ממהירות סבירה.

במקרה הזה התרשם השופט מן העדויות שהוצגו לו וקבע שהמכונית של מבוטח הפניקס היא זו שנכנסה לצומת באור אדום וגרמה לתאונה, והסיק גם שמידת האחריות של ג.כ. לא עולה לכדי כך שיש לחייב אותה בחלק מן הנזקים – ולכן דחה את התביעה של הפניקס.

המעניין בפסק הדין הזה הוא שבעשותו כך סקר השופט הס את הפסיקה הרלבנטית – והאיר את עינינו בנוגע לגישות שונות של בתי המשפט בסוגיית האחריות התורמת.
השופט הס קובע שמבחינה נורמטיבית אין כיום חולק על כך שגם נהג שנכנס לצומת באור ירוק חב בחובת הזהירות כלפי הרכב האחר – כפי שנקבע זה מכבר בפסק דין ע"א 553/73 'אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חנחן', והלכה זאת מיושמת מידי יום בכל בתי המשפט.

"השאלה באילו תנאים הפרת חובת זהירות שכזו יש בה בכדי להקים עילת תביעה עצמאית", כותב השופט הס בפסק דינו, "הינה מורכבת יותר. הסוגיה באופן ספציפי יותר הינה – האם בסיטואציה בה נקבע כי לרכב שעבר באור ירוק קיימת "רשלנות" בשיעור של 15%, ניתן לחייב רכב זה שעבר באור ירוק לשלם 15% מהנזק המוכח של הרכב שעבר באור אדום.
במילים אחרות, השאלה הינה – האם הרשלנות בשיעור של 15% הינה רשלנות "תורמת" בלבד אשר משמעותה הינה הפחתה מהפיצוי שעל הרכב שעבר באדום לשלם או שמא מדובר ברשלנות המקימה עילת תביעה עצמאית ומכאן זכאות של הרכב שחצה באור אדום לקבלת פיצוי מהרכב שחצה באור ירוק…

ניתן למצוא שלושה זרמים ביחס לסוגיה זו.
הזרם הראשון הינו זרם השולל באופן עקרוני הקמת עילת תביעה עצמאית כאשר האחריות לתאונה נמוכה מ-51%… על פי תזה זו… יש להוכיח כי הרכב האחר היה אחראי לתאונה בשיעור של 51% ומעלה. כל עוד לא הוכח שיעור אחריות זה של 51%, הרי האשם שנקבע לרכב האחר… הינו אשם תורם בלבד אשר אינו מקים עילת תביעה.
הזרם השני הינו זרם הקובע כי כל קביעה של אשם תורם, יהיה שיעורו אשר יהיה, מוליד עילת תביעה עצמאית… לפי תזה זו, אם נקבע… כי קיימת רשלנות תורמת של התובע בשיעור של 15%, יהיה זכאי הנתבע לפיצוי מהתובע בשיעור של 15% מנזקיו המוכחים.
הזרם השלישי נוקט בגישה מורכבת יותר. על פי זרם זה אין זהות בין קביעת רשלנות תורמת לבין קביעת רשלנות יוצרת אחריות.
כך, לעיתים "אשם תורם" בשיעור מסויים, הנמוך מ- 50%, יוליד עילת תביעה עצמאית לנתבע ואילו במקרים אחרים, אשם תורם באותו השיעור בדיוק לא יקים עילת תביעה לנתבע.

לדעת השופט הס הדרך הראויה בה יש לפסוע הינה הדרך השלישית שמובילה למסקנה שאין מקום לייחס אחריות לתאונה לג.כ, ראשית משום שהיא נכנסה לצומת באור ירוק וחברת הפניקס לא הצליחה להוכיח רשלנות מצידה – לא בעצם כניסה לצומת לא פנוי וגם לא בכניסה לצומת במהירות שאינה סבירה.

"לא מצאתי כל אינדקציה מובהקת כי הנתבעת נכנסה לצומת שאינו פנוי, או כי יכולה הייתה להבחין ברכב התובעת בצומת טרם זו החלה את חציית הצומת באור ירוק", קבע השופט.
"…אבהיר כי מצד אחד ברור שרכב המתקרב לצומת חייב להאט את מהירותו", הוא כותב, "מצד שני ברור גם כי אין כל חובה לעצור בכניסה לצומת כאשר האור הוא ירוק. במקרה שלפני הסבירה הנתבעת כי נסעה במהירות של בין 70-80 קמ"ש, כ- 200 מטר לפני הרמזור הבחינה ברמזור אדום שמתחלף לירוק ואז האטה ונכנסה לצומת. עם זאת, קיימת ראיה תומכת לכך שרכב הנתבעות לא נסע במהירות איטית בצומת, והיא התרשים מתיק המשטרה.
בתרשים זה ניתן לראות כי רכב הנתבעות נעצר כעשרים מטר לאחר הצומת, דבר שיש בו ללמד כי רכב זה נכנס לצומת במהירות שאינה מהירות איטית. בנסיבות אלו ניתן לקבוע כי רכב הנתבעות נכנס ללא האטה משמעותית במהירות ביחס למהירותו טרם נכנס לצומת…

באופן עקרוני אני סבור כי מדובר במהירות גבוהה במקצת ביחס למהירות סבירה לכניסה לצומת מרומזר. אציין כי אין מדובר בסטייה מסטנדרט שנקבע בחוק או בתקנות, היות והדין אינו קובע מהירות מקסימלית לכניסה לצומת מרומזר (מלבד כמובן שהמהירות בתחום המותר באותה דרך).
מכאן מדובר בסטייה מהנורמה הכללית של רמת זהירות סבירה המצופה מנהג שנכנס לצומת. לפיכך, במקרה שלפני, התנהגות נכונה יותר של נהגת רכב הנתבעות, הייתה להאט את המהירות למהירות נמוכה יותר בכניסה לצומת, וזאת גם כאשר האור במופע שלה הינו אור ירוק.
עם זאת, איני סבור כי סטייה זו של נהגת רכב הנתבעות מרמת המהירות הראויה לכניסה לצומת יש בה להקים עילת תביעה עצמאית לתובעת, שכן… אין מדובר בהתנהגות המקימה עילת תביעה עצמאית לתובעת".

השופט הס, שדחה כאמור את התביעה, קבע גם שהתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין המהירות הגבוהה לבין התאונה שהתרחשה.

אחרי כל זאת לא נותר לנו אלא להזכיר שתי עובדות חשובות: ראשית, בכל כניסה לצומת – מרומזר או לא, ואפילו בעת שאור ירוק מקנה לנהג זכות בדרך – חשוב להאט ולבחון היטב שמא נהגים אחרים לא מרוכזים בנהיגתם (או עסוקים בטלפון הנייד שלהם) ועלולים לפגוע בכם.

שנית, אם נכנסתם לצומת באור ירוק ונפגעתם בתאונה – בין אם בסופו של יום תיוחס לכם אחריות תורמת ובין אם לאו – גם לכם תהיה מידה כזאת או אחרת של אשמה לתאונה שיכולה הייתה להימנע.

תא"מ 5182-07-14

The post על אור ירוק ואחריות לתאונות appeared first on TheCar.

מקרה לא שגרתי שהתגלגל לאחרונה אל פתחו של בית משפט השלום בתל-אביב עשוי לשנות את התפישה של מבוטחים ומבטחים לגבי סוגי נזק שבגינם חייבת חברת ביטוח לפצות את מי שמבוטח בביטוח רכוש.

מעשה שהיה כך היה: ש.א. רכשה ביטוח מקיף בחברת הביטוח 'מגדל' למכונית ההונדה סיוויק שלה.
לדבריה, בנובמבר 2012 היא הניחה בתא המטען של המכונית בקבוק סגור, עשוי פלסטיק, ובתוכו נוזל ניקוי חריף שאותו קיבלה מאדם שביצע בביתה עבודות ניקוי.
מספר חודשים לאחר מכן החלה ש.א. להריח ריח חריף בתוך המכונית, ולאחר שהבינה שהוא נודף מן הבקבוק שבתוכו הנוזל היא השליכה אותו אל פח האשפה.
בחודש מרץ 2014 התגלה במכונית תקר בגלגל וכאשר ש.א. רצתה להשתמש בגלגל החלופי היא גילתה שזה היה מכוסה בחלודה כבדה.

המבוטחת פנתה למוסך המרכזי של היבואן כדי לממש את האחריות על הרכב, שכן היא סברה שמדובר בפגם ייצור, אולם לאחר בדיקה שם נמסר לה שהחלודה לא נוצרה בגלל חדירת מים ולכן סרבו לטפל בבעיה. בדיקות נוספות של ש.א. העלו שגם במקומות נוספים בתא המטען ובמכונית נמצאה חלודה יסודית, אשר הגיעה לאזורים נוספים במכונית ואפילו עד למערכות מכאניות שונות, בהן אף מוט ההגה.

בין התקופה שבה סילקה ש.א. את נוזל הניקוי לבין התקופה שבה התגלתה החלודה היא עברה לבטח את המכונית מחברת 'מגדל' לחברת 'כלל', ולאחר ההבנה שמדובר בנזק משמעותי היא פנתה לחברת הביטוח 'מגדל' כדי שזו תטפל במכונית ותכסה את הנזקים. חברת 'מגדל' גלגלה את התביעה אל חברת 'כלל', ולאחר שגם זו סרבה לשפות את ש.א. היא תבעה את שתי החברות בבית המשפט

במהלך הדיון טען נציג חברת 'מגדל' שפוליסת ביטוח תקנית לא מכסה אירוע מסוג זה – בין השאר מפני שהיא לא יכולה הייתה להצביע על מועד מדויק להיווצרות הנזק.

"אין מדובר על "אירוע תאונה פתאומי", ואין הפוליסה מעניקה כיסוי לאירוע המתואר", טען בא כוחה של 'מגדל', והוסיף שבמועד הוצאת בקבוק חומר הניקוי מתא המטען לא היו נזקים ברכב, ואלה התגלו רק במועד מאוחר – עת המכונית כבר הייתה מבוטחת בחברת 'כלל'.

נציגה של חברת 'כלל', לעומת זאת, טען שאירוע הנזק עצמו נגרם בשעה שהרכב בוטח על-ידי 'מגדל', ושהמועד לבחינת "האירוע" הוא המועד שבו נוצר הנזק ולא המועד שבו הוא התגלה.
השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל אביב התייחס בפסק דינו לשאלה האם אפשר להגדיר אירוע זה כאירוע תאונתי, לפי הגדרות פוליסת הביטוח, וכן האם להתנהגות המבוטחת היה "אשם תורם" לנזק עצמו – כזה ששולל ממנה את הזכות לפיצוי.

השופט ספיר מציין שסלע המחלוקת בין הצדדים הוא סביב השאלה אם אירוע זה מתאים להגדרה "תאונה מכל סוג שהוא" אשר מכוסה בפוליסת ביטוח תקנית.

נציגי חברות הביטוח טענו שנטל ההוכחה לעניין זה מוטל על התובעת, וכי חוסר היכולת שלה להצביע על מועד מדויק שבו התרחש האירוע לא מאפשר לה להרים את הנטל הזה.

השופט ספיר דחה את הטענה הזאת וקבע: "התנהלותו של המבוטח עצמו אינה שוללת את הכיסוי הביטוחי. מטרת הביטוח היא כיסוי המבוטח מפני הטעויות שלו עצמו. רק אם התנהלותו או התנהגותו של המבוטח הביאה להתממשות פגם טבוע בנכס (למשל: ייצור כושל) או אירוע הנובע מטבע הברייה (למשל: טבילת מחשב נייד באמבט מים, אף אם המבוטח לא התכוון, סובייקטיבית, לפגוע במחשב), סביר שלא יהיה כיסוי ביטוחי לאירוע.

אשר לטענת מגדל בנוגע להיעדר "פתאומיות" באירוע מצטט השופט את קביעת בית המשפט העליון, מפי השופט ריבלין, לפיה "אין להכליל בהגדרת המונח 'תאונתי' המופיע בפוליסת הביטוח גם יסוד של פתאומיות או מידיות… אין כל סיבה להבחין, בין נזק פיזי הנגרם לרכוש כתוצאה מהתממשות פתאומית של סיכון, לבין נזק הנגרם כתוצאה מהתממשות הדרגתית של סיכון".

השופט ספיר דחה גם את הטענה לגבי רשלנות לכאורה של המבוטחת וקבע ש"פוליסת הביטוח מטרתה לכסות גם, ולפעמים בעיקר, את תוצאות רשלנותו של המבוטח עצמו. משכך, עצם העובדה כי לתובעת תרומת רשלנות אינה פוטרת, אלא להיפך – מחייבת את הנתבעת לשפות את התובעת בגין הנזק.

לגופו של עניין, ובהקשר ליסוד הסיכון, הרי שיש לקבוע כי בנסיבות המתוארות לעיל מתקיים יסוד הסיכון, שכן מדובר על אירוע תאונתי והוא מכוסה בסעיף הפוליסה הדן ב-"תאונה מכל סוג שהוא"…
החלודה שנגרמה לרכב היא אירוע בלתי צפוי ולא מתוכנן, שאף בשקידה סבירה אדם מן הישוב לא יכול היה לצפות לו, אלא שמדובר על התנהלות תקינה לגמרי, בה אדם שם חומר ניקוי בתא המטען של רכבו. אין מדובר על חומר רדיואקטיבי או כזה שהשימוש בו נעשה בידי בעלי מקצוע מיוחדים ובמקרים יוצאי דופן. משכך, דרישת "המקריות" מתקיימת על אף שמדובר בתהליך איטי ומתמשך שבו נגרם הנזק…"

השופט דחה את טענת מגדל לפיה מדובר בנזק תוצאתי שאינו מכוסה בפוליסה: "מדובר בנזק פיזי שנגרם באירוע תאונתי ולכן, אירוע זה מכוסה בפוליסה. בכל מקרה, הנטל להוכיח, כי המקרה הינו נזק תוצאתי שאינו מכוסה בפוליסה, מוטל על כתפי המבטחת והיא לא הוכיחה זאת".

לגבי שאלת האחריות הביטוחית בין שתי המבטחות קבע השופט ספיר שמקרה הביטוח ארע בתקופת הביטוח של 'מגדל', לכן היא זו שאחראית לפיצוי בגין הנזק.

בסופו של יום הורה השופט ספיר לחברת 'מגדל', לפצות את ש.א. בגין נזקיה, בסדר גודל של כ-60 אלף ש"ח, בניכוי ההשתתפות העצמית הקבועה בפוליסה ובתוספת הוצאות משפט.

תא"מ 42520-01-15

The post תאונה לחברת הביטוח: חייבת לפצות גם על חלודה appeared first on TheCar.

בשורה התחתונה של הפרשה שנביא כאן נותר התובע בלי המכונית שלו, ב.מ.וו. משומשת שמחיר המחירון שלה עמד על 87,000 ש"ח, וגם נאלץ לשלם לנתבעת – חברת הביטוח הפניקס – הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 17,500 ש"ח – וכל זאת מפני שלא טרח לבטח את המכונית שרכש והסתמך על הביטוח המקיף של המוכר.

מכאן גם נובעת המסקנה הכאילו מובנת מאליה: כאשר קונים מכונית משומשת ומבקשים שהיא תהיה מבוטחת, חשוב לבטח אותה על שם הקונה ולא להסתמך על אף הבטחה או סיפור של אף אחד.

ובכל זאת, הרי לא היינו מביאים סיפור כל כך פשוט ובנאלי לולא היה בו משהו מעניין, למשל כמו מדוע שבעל רכב שנגנב בכלל יתבע חברת ביטוח שהוא לא מבוטח אצלה?

ובכן, מסתבר שלפי הפסיקה המקובלת, כל עוד שלא פג תוקפו של ביטוח חובה (שמכסה על נזקי גוף), ובהנחה שמאפייניו של קונה של רכב משומש דומים לאלה של המוכר (גיל, מין, ותק נהיגה וכל מה שעשוי להשפיע על גובה הפרמיה) – הרצף הביטוחי נשמר גם אם לא נרכשה פוליסה חדשה על-ידי הקונה (אלא אם מדובר בפוליסה על-שם ספציפי).

לגבי ביטוח מקיף (רכוש), לעומת זאת, קיימת מחלוקת משפטית אשר נובעת מנוסח החוק: "מפסיקה שניתנה בבתי משפט עולה כי הפרשנות שנתנו בתי המשפט לסעיף 55 בחוק חוזה הביטוח", כך כתבה בפסק הדין שלפנינו שופטת בית משפט השלום בירושלים קרן אזולאי, "הקובע כי "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו" – היא שבשים לב למילים "למבוטח או למוטב" – הרי שאין לנתק בין הנכס המבוטח לבין זהות הבעלים של הנכס…"

השופטת אזולאי קיבלה, לכן, את עמדתה של הנתבעת, חברת הפניקס, לפיה פסק הדין המוביל בעניין זה קבע שעם מכירת מכונית "פוקע העניין הביטוחי של בעל המכונית", ובעקבותיו השתרשה ההלכה לפיה לא ניתן להעביר פוליסת ביטוח ממבוטח אחד לאחר ללא הסכמת המבטחת וללא ידיעתה.

התובע, לעומת זאת, טען שלצד הלכה זו נשמעו בשנים האחרונות קולות שקוראים לקבוע שאין בהעברת הבעלות כדי לשלול את אחריות חברת הביטוח, ובמקום זאת מוצע שהמבטחת תוסיף להיות אחראית גם כלפי הרוכש "אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהייתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש".
שאלת המפתח, לשיטתו, היא אם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון: אם התשובה היא שלילית, אין לאפשר למבטחת להימנע מתשלום תגמולי ביטוח.

בהמשך פסק הדין קובעת אמנם השופטת אזולאי ש"דומה כי מחלוקת זו מעוררת שאלות נכבדות, במיוחד על רקע השינויים שחלו בפרשנות חוק חוזה הביטוח בשנים האחרונות, ולנוכח התכליות הצרכניות המונחות ביסוד החוק (לצד תכליות אחרות). יש להניח שעניין זה יוסיף להתברר בפסיקת בתי המשפט".

ובכל זאת קיבלה השופטת את טענת חברת הביטוח לפיה העברת הבעלות לא הובאה לידיעתה וכי בכל מקרה מדובר במבוטח בעל רמת סיכון גבוהה יותר (נהג צעיר) ולכן נדרשו שינויים בתנאי הפוליסה.

השופטת גם דחתה את טענת התובע לפיה סוכן הביטוח יעץ לו שלא להעביר את הביטוח על שמו ולהמתין לתחילת השנה כדי לבצע את השינוי. לדבריה, התובע לא הצליח להוכיח הבטחה כזו ואילו הסוכן הכחיש את הדברים.
לתובע לא עזרה העובדה שסוכן הביטוח פנה להפניקס וביקש לפצות את התובע תוך שימוש במילים " אני מבקש בכל לשון של בקשה ללכת לקראת המבוטח ולפצותו בגניבת הרכב. אין לי מנוח מזה בלשון המעטה…."
המבטחת, אגב, טענה שגם אם סוכן הביטוח נתן הבטחה כזו הוא נהג ברשלנות וחרג מן ההרשאה שניתנה לו.

לפיכך מוסר השכל: היות שהפסיקה לא ברורה במקרה הטוב, ופועלת לרעת המבוטח במקרה הרע – כאשר רוכשים מכונית משומשת ומבקשים שהיא תהיה מבוטחת – לא להתעצל ולא לעגל פינות, אלא להנפיק לה פוליסה חדשה על שם הרוכש.

ת"א 22822-08-10

The post זה שקנית מכונית לא אומר שקיבלת ביטוח appeared first on TheCar.

ישנם סכומים שרובנו מעדיפים לוותר עליהם רק כדי שלא לבזבז זמן ועצבים, וישנם גופים אשר מרוויחים, במצטבר, הרבה מאד כסף מכל אותם סכומים קטנים.

למרבה המזל, ישנם גם מי שלא מוכנים להרכין ראש בפני "השיטה", ובזכותם מפיקים לעיתים בתי המשפט פסקי דין ראויים לציון עם אמירות כגון זו של שופט בית משפט השלום בתל-אביב, אריאל צימרמן, במקרה שלפנינו: "המחלוקת העקרונית שהציגו הצדדים", כתב השופט צימרמן, "מצדיקה דיון עקרוני, שתכליתו מניעת התדיינויות עתידיות מעין אלה".

למרבה הצער, כל עוד שבתי המשפט נוהגים ביד רכה כלפי מי שמנצלים את חוסר הסימטריה הזה, כנראה ש"שיטת מצליח" לא תעבור במהרה מן העולם.

קיצורה של פרשה זאת פשוט, ומי שזמנו קצר יכול להסתפק בעיקרי הדברים. יחד עם זאת מדובר בפרשה ששורת הסיכום שלה חביבה, ואולי תהיה גם שימושית עבור מי מאיתנו, לכן מומלץ להעמיק ולקרוא אותה עד תום.

המחלוקת שהתגלתה בין בעל הרכב י.ו. לבין חברת הביטוח ש. שלמה נגעה לסכום הצנוע של 244 ש"ח בלבד. זהו ההפרש בין מה שחברת הביטוח החליטה שהיא מוכנה לשלם תמורת עבודת שמאות שאותה ביצע עבור י.ו. השמאי נתן מוסקל, לבין הסכום שאותו שילם הנפגע לשמאי שלו, לאחר שמכוניתו נפגעה על-ידי רכב שבוטח על-ידי המבטחת.

עלות השמאות הייתה 944 ש"ח בתוספת מע"מ ואילו ש. שלמה החליטה שהיא מוכנה לשלם רק 700 ש"ח בתוספת מע"מ.

חברת הביטוח ש. שלמה לא התווכחה עם השמאות עצמה, ושילמה את סכום הנזק שקבע השמאי, אבל טענה ש"שכר טרחת שמאי סביר לאומדן הנזק (הוא) 700 ש"ח" ולא הסכימה לשלם את הסכום המלא ששולם לשמאי.

סביר להניח שרובנו היינו מתייאשים ומוותרים, אבל י.ו. החליט שלא לוותר אף על הסכום הפעוט לכאורה, והוא תבע אותו בבית משפט השלום בטענה שמדובר בתביעה עקרונית.

אפשר אולי לומר משהו לגבי ההתעקשות של ש. שלמה לנהל משפט על 244 ש"ח, אבל היות שהבטחנו את סיכום הדברים כבר בראשיתם נגיע כבר כאן לשורה התחתונה ונספר שהשופט צימרמן זרק את ש. שלמה מכל המדרגות, הורה לה לשלם את הסכום שנתבע ממנה בתוספת הוצאות משפט, ולא חסך ביקורת מעצם קיום ההליך ומבזבוז זמנו של בית המשפט.

הצד שכנגד

חברת הביטוח ש. שלמה טענה ש"לפנינו קונספירציה החובקת את עורך הדין והשמאי גם יחד" (במטרה) להוציא ממנה כספים בגין שכר טרחת שמאי באופן "מנופח", ואף לגרור את ההליך לכלל תובענה על מנת להכביר בהוצאות.

אלא שהשופט צימרמן היה ברור לחלוטין כאשר פסק כך: "הצדק עם התובע, ואין אלא להצר על כך שנזקק לניהול הליך משפטי על מנת לקבל את מה שראוי היה שיקבל מן הרגע הראשון. המחלוקת העקרונית שהציגו הצדדים מצדיקה דיון עקרוני, שתכליתו מניעת התדיינויות עתידיות מעין אלה, שלמגינת הלב הן נפוצות וגוזלות משאבים".

בדיון בבית המשפט התברר כי חברת הביטוח שלחה ל.י.ו. הסכם לחתימה , בבחינת "כזה ראה וקדש", וטענה בכתב ההגנה שלה כי "מה לו לתובע להגיש תביעתו, שעה שנזקיו כבר הוטבו, זולת אותה מחלוקת מזערית בעניין שכ"ט השמאי".

בנוסף, טענה כי סכום של 944 ש"ח כשכר טרחה הוא "מופרז בעליל". לעומת זאת, הסכום שהיא שילמה לתובע כשכר טרחת שמאי הוא "הסכום הנהוג והמקובל בשוק ו/או לפי ערכים ו/או אומדן נהוג ומקובל כפי שנקבע על ידי שמאי ו/או מבקר ו/או בוחן התביעה מטעמה".

ש. שלמה טענה גם כי "הלכה", המעוגנת בפסיקה רלבנטית (שלא הובאה) ובהנחיות המפקח על הביטוח (שלא הוצגו) כי חברת הביטוח אינה חייבת לשלם לתובע אוטומטית את מלוא סכום דרישתו בגין רכיב שכ"ט השמאי.

ועוד מעריכה הנתבעת כי לא התובע הוא שהניע את הגשת התביעה, בשל חסרון הכיס הקל שסבל, כי אם "גורמים אחרים ונוספים" שזוהו על ידה בדיון כעורך הדין והשמאי, ועל כן היא עמדה על מיצוי ההליך עד תום, לרבות תוך חקירת התובע והשמאי גם יחד…

…"חברת הביטוח", קבע השופט, "בחרה באופן מובהק לקזז מן התשלום של שכר הטרחה של השמאי בלא שהיה לה כל בסיס לעשות כן ומתוך הנחה שאדם סביר לא יתבע סכום זניח כדי לא להסתבך בתשלום אגרת משפט ובהליך משפטי, אלא אם כן מישהו מעודד אותו לעשות זאת".

השופט צימרמן מציין שחברת ביטוח (אכן) אינה חייבת לשלם אוטמטית כל שכר טירחה ששמאי דורש… עם זאת, אין גם חובה לקזז אוטומטית משכ"ט שמאי, כאשר זה נדרש על ידי הניזוק ששילם אותו לשמאי.

"סירוב לשאת בהוצאות השמאי חייב שיהיה מטעמים סדורים ומבוססים: אם לדעת חברת הביטוח שכר הטרחה חריג, עליה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, לבקש מסמכים ביחס לסכום שבמחלוקת, ולמסור נימוק ענייני (להבדיל מסתמי) ביחס לדחיית כל חלק משכר טרחת השמאי. מעבר לאמור, מבהירות ההנחיות, מבטחת אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולדחות תביעה לתשלום שכר טרחת שמאי, כולל כהוצאות בתביעה של צד שלישי"- קבע השופט.

לשופט צימרמן היה גם מה לומר על הנתבעת שטענה שסכום של 244 שקל הוא "מופרז בעליל": "לו ידע השמאי להסביר את החישוב החשבונאי המדויק, לשכר הטירחה ולא היה נעזר ברואה חשבון – היה הוא רואה חשבון, לא שמאי"- אמר השופט והוסיף: "טענות הנתבעת בכל הקשור לאי סבירות חוות דעת השמאי הן אפוא סתמיות ונעדרות עיגון מינימלי. אולם חשוב מכך, התובע הוציא את הסכום של 944 ש"ח כנגד חוות הדעת (ולכן) השאלה הנכונה איננה האם ראוי היה לשמאי לחייב בגין "הוצאות תקורה" (אחד מסעיפי ההוצאה שפורטו בבקשת שכר הטרחה – ב.ב.) סך של 250 ש"ח. השאלה היא האם ראוי לומר לתובע-הניזוק כי היה מנוע מלשלם לשמאי את הוצאות התקורה האמורות, ככל שהוא מצפה לקבל שיפוי בגינן מן המזיק.

ככל שחברת הביטוח לא פעלה מראש על מנת לברר את טענות הניזוק, ודאי זה הפרטי, באשר לשכר טרחת השמאי שנאלץ לשאת בו, וככל שאין בידי חברת הביטוח נתונים ונימוקים סדורים שיבססו את סברתה כי שכר הטרחה הוא בלתי סביר עד כדי כך שמצופה מן הניזוק שלא לשלמו ובהתאם סבורה חברת הביטוח שיש להפחית הימנו – תתכבד ותשלם את שכר הטרחה. אין כל מקום לכך שתפחית, שרירותית, חלק משכר הטרחה, בנימוק סתמי שלפיו זהו האומדן ה"סביר", כאשר אין לה כל עיגון לסברתה זו… את שגרעה, תשלם אפוא" – פסק השופט.

השופט צימרמן מבקר גם את החלטת המבוטחת לנהל, מצידה, מאבק על 244 ש"ח בלבד, וכך הוא כותב: "הנתבעת החליטה למצות עד תום את ריבה עם השמאי, תוך עמידה על זימונו של השמאי וחקירה ממצה של התובע ושל השמאי גם יחד, שמא כל אלה חברו עם ב"כ התובע, שהחקירה עסקה גם בו ובקשריו עם התובע והשמאי. גם כאשר היה אמור להיות ברור כבר שנתיב זה מיצה עצמו ולא יקים הגנה לנתבעת, לא הרפתה, והמשיכה בחקירות ובטיעונים.

זו זכותה, אך להארכת הדיון שלא לצורך יש מחיר, המשקף את השחתת זמנו של בית המשפט, שכאמור אינו אלא זמנם של מתדיינים אחרים הממתינים לתורם. בגין אלה יבוא חיוב לטובת אוצר המדינה, גם אם על הצד המתון זו הפעם".

הדבר היחיד שנותר עלום לאחר דברים ברורים ונכוחים אלה, הוא מדוע בחר השופט להעניש את המבטחת בסכום צנוע של 3,000 ש"ח בלבד, אשר ספק אם מהווה מבחינתה תמריץ שלילי חזק מפני התנהגות דומה גם בעתיד.

בסופו של יום פסק השופט צימרמן שחברת הביטוח ש. שלמה תשלם למבוטח את הפרש שכר טרחת השמאי שלא שולם לו, בסך 244 ש"ח, וכן שער טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח, את אגרות המשפט בסך 756 ש"ח, וגם שכר לשמאי שהעיד מטעם התובע, בסך 650 ש"ח בתוספת מע"מ.

בנוסף, כאמור, "נקנסה" הנתבעת בסכום של 3,000 ש"ח בגין השחתת זמנו של בית המשפט, וסכום זה ישולם על-ידה לקופת המדינה.

תא"מ 25275-08-15

The post חברת הביטוח חטפה על הראש appeared first on TheCar.

נסיון של חברת הביטוח 'הראל' שלא לפצות מבוטח בגין "אובדן גמור" ("טוטאל לוס") של מכוניתו – על ידי הפחתה שולית מערכו בגלל צבע פגום – נדחתה על ידי הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם מבית המשפט לתביעות קטנות בקריות.

מדובר בתביעה שהגיש מבוטח של חברת הביטוח הראל בעקבות נזקי ברד שספגה מכוניתו מתוצרת דייהו משנת הדגם 2001.

המכונית נפגעה מברד כבד שירד בנובמבר 2014, ושמאי מטעם חברת הראל קבע שעלות התיקון שלו עומדת על 6,348 שקלים, ולכן יש לתקן את הרכב.

אלא שהמבוטח, שלא הסכים עם חוות הדעת הזו, פנה לשמאי מטעמו אשר קבע שמאחר שמחיר המחירון של המכונית עמד על 9,000 שקל, והנזק שנגרם לרכב, לפי חוות דעתו, גבוה מזה שקבע השמאי של חברת הביטוח (ועומד על 6,466 שקל) – הרי שמדובר בנזק שמגיע כמעט ל-72% מערך הרכב ולכן יש להכריז עליו כעל "אובדן גמור" ולפצות את המבוטח בסכום של 9,000 שקל.

בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות טען המבוטח שהראל לא פעלה בהתאם לפוליסה בכך שלא העבירה לידיו את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

נציג הראל טען, בין היתר, שהמבוטח לא פעל כנדרש בפוליסה, שם הוא נדרש להקטין את נזקיו על-ידי תיקון המכונית – ולכן לא היה מקום להעביר אליו סכום כלשהו.
בדיון בבית המשפט התייחסה הרשמת הבכירה יונת הברפלד אברהם להבדלים בין חוות הדעת של שני השמאים לגבי שווי הרכב.

בעוד שהשמאי מטעם המבוטח הפחית ממחיר המחירון 3,000 שקל בגלל צבע דהוי ומשופשף, השמאי מטעם הראל הפחית בגין סעיף זה רק 1,500 שקל, ואף הוסיף למחירו תוספת שווי בגלל קילומטרז' נמוך ומספר בעלויות נמוך (המכונית הינה "יד שנייה"), וזאת בהתאם למחירון לוי יצחק.

לפי חישובי השמאי מטעם הראל מגיע ערך הנזק שנגרם לרכב אל מתחת ל-55% ממחיר המחירון של המכונית ולכן אין להכריז עליה כעל "אובדן גמור", ואילו לפי השמאות של השמאי מטעם המבוטח עולה שיעור הנזק על 55% ולכן הוא בחזקת "אובדן גמור".

הרשמת הבכירה קיבלה את חוות הדעת של שמאי חברת הביטוח בכל הנוגע למשתנים מספר הבעלויות הקודמות והקילומטרז' שעבר, בהתאם למחירון לוי יצחק.
"מחירון זה", קובעת הרשמת הבכירה, "מלווה ומנחה את חברות הביטוח ואת המבוטחים. הוא אמנם אינו מחייב אולם לא השתכנעתי מדברי השמאי מטעם התובע מדוע יש להתעלם מהמחירון ולא להתייחס לנתונים אלה. לאור זאת לעניין התוספות עבור מספר הקילומטרים ועבור יד שנייה יש לקבל את חוות דעתו של (השמאי מטעם הראל)".

אשר להשפעת הצבע הדהוי והמשופשף על ערך המכונית קיבלה הרשמת את חוות דעתו של השמאי מטעם המבוטח, וזאת מפני שחברת הביטוח לא הביאה לבית המשפט את השמאי מטעמה כדי שייחקר על חוות דעתו בסעיף זה, וגם לא חקרה את השמאי מטעם המבוטח לגבי חוות דעתו בנושא.

התוצאה הסופית היא שהרשמת קבעה כי שווי הרכב הוא 10,339 שקל ומשמעות הדבר שהנזק שנגרם לו עומד על 61% ממחיר המחירון שלו – לכן יש להכריז עליו כעל "אובדן גמור".

הרשמת חייבה את הראל לשלם למבוטח את הסכום שתבע – 9,000 שקל, בתוספת 1,378 שקל עבור עלות השמאות, וכן לשלם לתובע הוצאות בסך 600 שקל עבור שכר הופעת השמאי בבית המשפט ואגרת המשפט.

ת"ק 37499-11-15

The post בזכות הצבע: חברת הראל חוייבה לפצות על טוטאל לוס appeared first on TheCar.

בשורה רעה לעולם התחתון, אבל אולי גם לעוברי אורח תמימים: בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה שבה נקבע שפיצוץ מטען חבלה ברכב – במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון, לא ייחשב כתאונת דרכים.

מי ששואל את עצמו "מה חשב לעצמו מי שבכלל ניסה לתבוע פיצוי כזה?" צריך לדעת שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא חוק ייחודי לישראל, ועולה ממנו שכמעט כל פגיעת גוף שקשורה ברכב, או בשימוש ברכב, צריכה להיות מכוסה על-ידי "ביטוח החובה" שמשלמים כלל בעלי הרכב.

מצד אחד, זאת אחת הסיבות לכך שפרמיות הביטוח שלנו כל כך יקרות, ומנגד – במהלך כל השנים מנסים המבטחים לצמצם עוד ועוד את "גבולות הגיזרה" של החוק הזה, אשר לפעמים מגיעים עד כדי אבסורד.

במקרה שלפנינו נפגע ג'לאל מרוח סילאוי מפיצוצו של מטען חבלה אשר הוצמד לרצפת מכוניתו. ג'לאל יצא מביתו ונכנס למכוניתו, התניע והחל בנסיעה, וכעבור זמן קצר הופעל במכונית מטען חבלה באמצעות שלט רחוק והפעלה סלולרית. כתוצאה מן הפיצוץ נפער חור ברצפת הרכב, וג'לאל נפצע מרסיסים בגפיו התחתונות.

היות שהפגיעה נגרמה בתוך כדי נסיעה במכונית תבע ג'לאל את המבטחת שלו, חברת שירביט, ודרש להכיר בפיצוץ מטען החבלה כתאונת דרכים, ובנזק שנגרם לרכושו כנזק לרכב (במסגרת "ביטוח מקיף").
משדחתה חברת שירביט את התביעה פנה ג'לאל לבית המשפט ועורך דינו, אבי גולדבליט, טען שם שהמבחן לקיום קשר סיבתי בין שימוש ברכב לבין פגיעה באדם – מבחן שנדרש בפלת"ד, הינו "מבחן הסיכון התחבורתי" אשר משלב את "מבחן הסיכון" עם "מבחן השכל הישר".

עו"ד גולדבליט טען שאירועי חיסול חשבונות כגון זה, באמצעות פיצוץ מטעני חבלה ברכב "הפכו כמעט לדבר שבשגרה במקומותינו ועל כן יש להכיר בהם כחלק מהסיכונים האופייניים והצפויים לנוסעים ברכב בישראל".
לשיטתו, הרכב אינו רק "זירה" שבה מתרחשת הפציעה אלא מלכודת ממש, ויש לשים לב לכך שעוצמת הפיצוץ מושפעת מגלי ההדף שנוצרים בחלל הרכב.

לחלופין, הוא טען שאפילו אם פיצוץ מטען לא מתאים להגדרה של תאונת דרכים – הרי שחלה במקרי פיצוץ כאלה חזקה של "מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב" – כך לשון החוק. לטענתו – במקרה שבו מדובר נחשבת "רצפת הרכב", שבה התרחש הפיצוץ, ל"רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב".

השופטת יעל וילנר מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את התביעה וקבעה שעל-פי החוק נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין נזקי הגוף שנגרמו לנפגע לבין שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
במקרה זה קיים אמנם קשר סיבתי עובדתי – אבל אין קשר סיבתי משפטי. "מבחן הסיכון התחבורתי במשולב עם מבחן השכל הישר", קבעה השופטת וילנר, "מובילים למסקנה כי הרכב שימש כ"זירה" בלבד, ולא קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם".

בית המשפט הרגיע אותנו גם כאשר קבע שהסיכוי להיפגע בגלל מטען חבלה ברכב של אזרח תמים אינו גדול או צפוי, או – כדברי השופטת: "גם אם אניח לטובת התובע כי רבו המקרים של 'חיסול חשבונות' תוך שנעשה שימוש בכלי רכב, הרי יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי האדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה, כחלק מהסיכון התחבורתי הגלום בשימוש ברכב…
פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה 'תאונת דרכים' בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני. הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית, אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון לעיל, עם ההיגיון ועם השכל הישר".

השופטת וילנר קבעה גם שהפלת"ד "לא נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים" ושהאירוע לא עומד בהגדרת "התפוצצות או התלקחות של הרכב" היות שמה שהתפוצץ שם היה מטען חבלה ולא "רכיב חיוני" של הרכב.

על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור לעליון, אלא שהשופטים יצחק עמית, נעם סולברג ואורי שהם דחו אותו. בפסק דינם נקבע שהגדרת החוק הרלבנטית לתאונת דרכים הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
"בענייננו", קובעים השופטים, "המערער נסע ברכב עת התפוצץ המטען. אין חולק כי נסיעה ברכב עונה להגדרת "שימוש ברכב למטרת תחבורה", ואין חולק כי נגרמו למערער נזקי גוף.

אולם, התפוצצות המטען, ונזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מכך, לא אירעו בעקבות השימוש ברכב למטרת תחבורה, בבחינת הסיבה בלעדיה אין. המטען הופעל בשלט רחוק, ללא קשר לנסיעה ברכב. ההפעלה מרחוק של המטען יכולה הייתה להיעשות בכל שלב שהוא, גם כאשר השימוש אינו למטרת תחבורה (לדוגמה, כאשר המערער ממתין בתוך הרכב, עומד ליד הרכב, שוטף את הרכב וכיוצ"ב).
במקרה דנן, היחס בין השימוש התעבורתי לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות, אלא יחס מקרי" – קבעו השופטים.

בנוסף, השופטים מציינים גם שהחוק קובע גם ש"לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

הערעור נדחה, כאמור, והמערער ישלם הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

ע"א 8238/14

The post בית המשפט: פיצוץ מטען ברכב אינו תאונת דרכים appeared first on TheCar.

חברת הביטוח שומרה דחתה לאחרונה את דרישתו של מבוטח שלה לפיצוי בגין גניבת מכוניתו בטענה שהוא ביים את הגניבה, וזאת בהסתמך על דוח של חוקר פרטי.

לנוכח זאת נאלץ המבוטח לתבוע את שומרה בבית משפט השלום בירושלים, שם דחתה הרשמת הבכירה סיגל אלבו אחת לאחת את כל הקביעות של החוקר הפרטי – וחייבה את שומרה לשלם למבוטח את הפיצוי המגיע, לו וכן הוצאות משפט.

חברת שומרה טענה להגנתה שמדובר ב"מקרה ביטוח שלא אירע", וכי הגניבה לכאורה בוימה למעשה על ידי התובע כדי להוציא ממנה כספים במרמה.
שומרה התבססה על דוח שחיבר החוקר הפרטי ישראל שריקי, לפיו "מניתוח העדויות והמידע שנאסף עולה כי קיים חשד למעלה מן הסביר כי אירוע גניבת הרכב הנטען לא התרחש".

שריקי מצא שמועד הרישוי השנתי של המכונית שנגנבה, 19.1.13, הוא גם יום הגניבה, וכי בעל הרכב לא שילם את אגרת הרישוי ולא ביצע למכונית מבחן רישוי.

ממצא נוסף שאותו הביא החוקר הוא שבפירוט כרטיס האשראי של התובע נמצא תשלום תמורת בדיקת רכב במכון הבדיקה "טסט ליין", ובנוסף גם מצא, לדבריו, סתירה בין עדותו של בעל הרכב לבין זאת של בת זוגו אודות נסיבות אירוע הגניבה.

בעוד שהתובע טען שהנסיעה האחרונה במכונית בוצעה בשעת לילה כאשר חזר עם חברתו מבית קפה, חברתו טענה שהשניים שבו מביקור אצל חברים.
בשלב זה, טען שריקי, ניתקה חברתו של התובע את השיחה וכאשר הוא ניסה לשוב ולהתקשר אליה היא נמצאה בשיחה ממתינה שלאחריה חזרה אליו עם גרסה שונה, תואמת לזו של התובע.

בעל הרכב שנגנב טען מצידו שבדיקת הרכב במכון בוצעה על-ידי אחיו והוא רק שילם תמורתה, וכי עסקת רכישת הרכב לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר.

התובע ציין, כי כרטיס האשראי היה אצל אחיו באותו החודש, אך מפירוט הכרטיס שהציג התובע עולה כי התובע תדלק את הרכב ביום שלפני האירוע.

כל הטענות נדחו

הרשמת הבכירה סיגל אלבו הגיעה למסקנה שאין בממצאים שאותם הביא החוקר בכדי לקבוע שחברת הביטוח שומרה הרימה את נטל ההוכחה לטענה לפיה התובע מסר לה עובדות כוזבות, או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח.

אלבו התייחסה לכל ממצאי החוקר הפרטי וביטלה אותם אחד לאחד.

לגבי אי ביצוע מבחן רישוי היא קובעת ש"אי ביצוע מבחן רישוי לרכב אין בו כדי להוכיח כוונת מרמה מצד התובע".

לעניין בדיקת מכונית אחרת במכון בדיקה יומיים לפני האירוע קיבלה הרשמת הבכירה את טענת התובע לפיה הוא התלווה לאחיו לשם ביצוע בדיקת מכונית שאותה הוא שקל לרכוש, וכי הוא זה ששילם עבור הבדיקה כפי שנהג לשלם הוצאות שונות אחרות עבור אחיו. "לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו" (בעניין זה) קובעת הרשמת. "העובדה שבחקירתו על ידי החוקר לא הבהיר התובע מפורשות כי נלווה לאחיו לצורך ביצוע הבדיקה, אין בה די כדי להעיד על מסירת עובדות כוזבות", היא הוסיפה.

אשר לסתירה כביכול בין גרסת התובע לגרסת חברתו מציינת הרשמת ש"התובע טען כי הוא וחברתו היו בבית קפה, בעוד שחברתו טענה בתחילה כי היו עם חברים ולאחר מכן תיקנה את גרסתה וציינה כי היו עם חברים ולאחר מכן בבית קפה. ראשית, אציין, כי ספק בעיני אם אכן מדובר בסתירה של ממש, שכן גם חברתו של התובע ציינה כי היו בבית קפה. מכל מקום, מדובר בעניין שהוא שולי לאירוע הגניבה הנטען ואין בו כדי להוכיח מסירת עובדות כוזבות…

…עוד אוסיף, כי מדו"ח החוקר עולה כי התובע תדלק את הרכב יומיים לפני האירוע בסכום של 270 ש"ח, כי מסר לסוכנות הביטוח את שני מפתחות הרכב המקוריים, כי דיווח למשטרה בזמן אמת אודות אירוע הגניבה וכי הוכחה טענת התובע כי במהלך חודש נובמבר 2012 בוצע תשלום עבור חלקי חילוף לרכב. כך גם בפירוט שיחות הטלפון שמסר הנתבע לחוקר לא נמצאו ממצאים מחשידים או שיחות טלפון בזמן הרלבנטי. כל אלה תומכים במסקנה כי אין מדובר באירוע גניבה מבויים, כפי שטוענת הנתבעת".

בסכומו של יום פסקה אלבו: "אני קובעת כי הנתבעת לא הביאה ראיות ממשיות אשר יש בהן די לצורך הרמת הנטל להוכחת כוונת מרמה מצד התובע, ועל כן אין הנתבעת פטורה מחבותה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח".

שומרה חוייבה לפיכך לשלם לתובע סך של 23,959 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשלם תמורת הוצאות התובע בסכום של 760 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינו בסכום של 5,000 ש"ח.

המסקנה שלנו היא ש"שיטת מצליח" של חברת הביטוח במטרה לדחות תביעות על סמך השערות או תמיהות שמעלה חוקר מטעמן – מבלי שהן מבוססות – הפכה להליך שגרתי מידי בחברות ביטוח רבות.

במקרים שבהם דוחים שופטים טענות כאלה טוב יעשו אם לא יסתפקו בכך אלא גם יטילו על חברות הביטוח עונשים כספיים שיגרמו להן לחשוב פעמיים אם לדחות תביעות של מבוטחים כלפיהן ולהתמודד מולן בבתי משפט.

תא"מ 53327-02-14

The post האם אי ביצוע טסט מעיד על הונאת ביטוח? appeared first on TheCar.

אכיפת מהירות: האם בית המשפט העליון מאפשר למשטרה להתעלם מפסיקת בתי המשפט לתעבורה ומהנחיות שהיא עצמה קבעה? השופט אורי שהם דחה בקשת רשות ערעור של נהג שהורשע בעבירת מהירות, למרות שמדידת המהירות שעליה התבססה ההרשעה נעשתה תוך חריגה מהנחיות המשטרה. בנוסף, הגשת כתב האישום נגד הנהג נעשתה תוך התעלמות מפסיקה של בתי משפט לתעבורה.

מהחלטת בית המשפט העליון עולה כי במדידת מהירות הנסיעה של הנהג ובהגשת כתב האישום נגדו נפלו כמה פגמים. ראשית, מדידת המהירות בוצעה מבלי שהוכח כי למפעיל היה שדה ראייה "נקי" מכלי רכב אחרים במרחק של 50 מטרים לפחות. זאת, בניגוד להנחיות לפיהן מופעל מכשיר ה"דבורה" על-ידי המשטרה ובניגוד לפסיקה של בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע, שקבע שורה של הנחיות להפעלת מכשיר האכיפה.

בנוסף, בראיות שהוגשו לבית המשפט לתעבורה נפל פגם: טענת המשטרה, לפיה מפעיל ה"דבורה" שמע צליל דופלר אחד (שמעיד, לכאורה, על כך שהמכשיר קולט רק מכונית אחת), לא נתמכה בהצהרת המפעיל והתבססה על סימון "וי" בטופס זיכרון דברים. זאת, בניגוד לפסיקת בית משפט לתעבורה, שקבע כי במקרים אלה יש צורך בהצהרת המפעיל ואין להסתפק בסימון "וי" בטופס זיכרון הדברים.

למרות הפגמים שנפלו גם באכיפה וגם בכתב האישום, השופט אורי שהם נמנע מלהתערב בהרשעתו של הנהג. "מסקנתו של בית המשפט לתעבורה מקובלת עליי, ואיני רואה כל הצדקה להתערב בה", סיכם השופט שהם את החלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש הנהג נגד החלטת בית משפט מחוזי לדחות את ערעורו.

לא סופרים את בתי המשפט לתעבורה
בדחותו את בקשת רשות הערעור של הנהג, הבהיר השופט שהם כי הוא מודע לכך שהתביעה לא הוכיחה שמדידת המהירות התבצעה כאשר שדה הראייה של המפעיל "נקי" ממכוניות אחרות לטווח של 50 מטרים לפחות. בנוסף, השופט שהם ציין שהוא מודע לפסיקת בית משפט לתעבורה שקבעה כי נדרשת הצהרת מפעיל בעניין "צליל דופלר אחד" וכי אין להסתפק בסימון "וי" בזיכרון הדברים.

למעשה, השופט שהם קיבל את כל קביעותיו של בית המשפט לתעבורה בחיפה, שהרשיע את הנהג למרות שקבע שאכן לא הוכח כי שדה הראייה של מפעיל ה"דבורה" היה נקי ממכוניות אחרות בטווח של 50 מטרים לפחות. בין השאר, השופט שהם קיבל את קביעת בית המשפט לתעבורה לפיה די בכך שמפעיל מכשיר ה"דבורה" שמר על קשר עין רציף עם מכוניתו הב.מ.וו של הנהג, שנמדדה במהירות של 152 קמ"ש.

בנוסף, השופט שהם קיבל את החלטת בית המשפט לתעבורה לפיה "המכשיר אשר מדד את מהירות נסיעתו של המבקש השמיע 'צליל דופלר בודד ורצוף'. נתון זה… מצביע (ש)מכשיר המדידה קלט רכב אחד בלבד בשטח אלומת השידור של מכשיר המדידה". גם הטענה לפי נדרש תצהיר של המפעיל נדחתה. השופט שהם הבהיר שפסיקות של בתי משפט לתעבורה אינן בגדר הלכה מחייבת, ולכן גם אם קיימת סתירה בין הכרעות של בתי משפט שונים, אין בכך משום טעות משפטית.

בכך למעשה מאפשר בית המשפט העליון למשטרת ישראל להתעלם גם מהנחיות פנימיות שהיא עצמה קבעה, וגם מפסיקה של בתי המשפט לתעבורה. יתרה מזאת: החלטת השופט שהם עלולה לגרום לכך שהפעלת מכשירי האכיפה של המשטרה תתבצע תוך חוסר בהירות וחוסר אחידות. זאת, מאחר שהמשמעות המעשית של החלטת השופט שהם היא שהמשטרה רשאית להתעלם מכללים שנקבעים בבתי משפט לתעבורה.

בעניין זה ראוי לציין שכללים שנקבעים בבתי המשפט לתעבורה אכן אינם בגדר הלכה מחייבת, אך ראוי לכל הפחות שישמשו כקווים מנחים, וזאת במטרה ליצור אחידות באכיפה. כאשר בית המשפט העליון מתיר למשטרה להתעלם מהחלטות של בתי המשפט לתעבורה, הוא פותח פתח רחב לחוסר אחידות: יחידות משטרה יקיימו כללים שיותאמו למקום מושבו של בית המשפט לתעבורה שדן בתביעות שהן מגישות. כתוצאה מכך עלול להיווצר מצב שבו כללי האכיפה ישתנו בין מחוזות שונים.

The post אכיפת מהירות: בית המשפט מאפשר למשטרה להתעלם מהנחיות? appeared first on TheCar.

כדי להבין כמה קל לעבוד על משרד התחבורה, ולהעלות על כבישי ישראל מכוניות שעברו תאונות קשות ותוקנו ברשלנות – צריך לקרוא את פסק דינה של השופטת טלי חיימוביץ מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר שלחה בשבוע שעבר לשלוש שנות מאסר את אפרים בן כליפה, וקנסה אותו ב-100 אלף שקלים בלבד.

לכאורה מדובר בגזר דין כבד, ודאי כאשר הדברים אמורים בהרשעה שקשורה בסחר ברכב. אבל כאשר בוחנים את היקף תעשיית זיופי הרכב שבה היה בן כליפה מעורב, ובעיקר את רמת הסיכון שהוא גרם – ואולי עדיין גורם – לכל אחד מאיתנו, יכול להיות שדעתכם תשתנה.

בעקבות עסקת טיעון שנחתמה בין הפרקליטות – שכבר זכתה להרבה מאד ביקורת על הקלות הבלתי נסבלת שבה היא חותרת לעסקות טיעון מקלות – לבין אפרים בן כליפה, פסקה השופטת חיימוביץ שהנאשם זייף לכל הפחות ב-80 מקרים מסמכים שנוגעים לתהליך התיקון של מכוניות שהוכרזו כ"אובדן להלכה". לפחות ב-50 מקרים רכשו ממנו לקוחות תמימים מכוניות שעברו תאונות קשות – ואמורות היו לרדת מן הכביש – מבלי לדעת שבסבירות רבה הן תוקנו בדרך לא בטיחותית ובכל מקרה לא חוקית.

בן כליפה אולי יישב בכלא 3 שנים, ואולי פחות, ואולי גם ישלם קנס קטן למדינה, אבל גם במקרה כזה נדמה שמבחינתו הוא עשה עסקה כלכלית משתלמת. אחרי הכל, כמה שכירים יכולים לומר למשפחתם שהם הביאו הביתה יותר ממיליון שקלים בשנה האחרונה?

בפסק הדין של בן כליפה מציינת השופטת שכתוצאה מזיוף המסמכים והמכירה במרמה של 50 המכוניות המסוכנות ללקוחות תמימים גרפו הוא וחברתו – במרמה ובנסיבות מחמירות – סך של לפחות 3,587,200 שקל – וכל זאת במשך 3 שנות פעילות בלבד.

פרשה זו, שעוד נשוב אל כמה מן הפרטים שקשורים אליה בהמשך, מטרידה במיוחד לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה בוצעו פעולותיו של בן כליפה. מפסק הדין עולה שלא מדובר בפעולה שדרשה עודף שכל או תחכום ברמה הוליוודית, אלא בסך הכל בזיוף פשוט של חותמות ושל ניירת.

הקלות הבלתי נסבלת

אז כמה קל לעבוד על משרד התחבורה ולהעלות לכביש מכוניות מסוכנות? שפטו בעצמכם.

"אובדן להלכה" הוא סטטוס מאד מעניין של מכוניות בישראל, אשר במבחן התוצאה מפרנס תעשייה נרחבת ומגלגל כסף גדול.
מכוניות שניזוקות בתאונה, וחברות הביטוח מחליטות שלא משתלם להן לתקן אותן, נרכשות על-ידן (באמצעות תשלום פיצויי הביטוח) מן הבעלים המבוטחים, ונמכרות ל"מגרשי הסדר" שבדרך-כלל מוכרים אותן הלאה לסוחרי רכב ובעלי מוסכים.

היות שהמכוניות הוכרזו כ"אובדן להלכה" דורש משרד התחבורה לבצע הליך ביורוקרטי של תיקונים וקבלת אישורים שונים לפני שהוא מאפשר להעלות אותן בחזרה אל הכביש.
אפרים בן כליפה היה, בין השנים 2010 – 2013, הבעלים היחיד של חברת "רכב אפי את עוז בע"מ", שהייתה בעלת מוסך מורשה משרד התחבורה אשר פעל מאחורי ביתו במושב תדהר, וכן בעלת מגרש למכירת וקניית כלי רכב בעיר נתיבות.

בן כליפה והחברה שלו עסקו בין השאר בשיקום כלי רכב שעברו תאונות קשות והוכרזו כ"אובדן להלכה", לאחר שאלה נרכשו על-ידו מחברות ביטוח וליסינג.
חברות הביטוח והליסינג מכרו את המכוניות המרוסקות למגרשי הסדר, וכדי לבצע העברת בעלות נדרשים מגרשים אלה להעביר למוכרות – חברת הביטוח והליסינג – אישור בדבר תקינות הרכב ממוסך מורשה, חשבוניות תיקון, ודו"ח שמאי אשר ביצע מעקב אחר תיקון כלי הרכב.

חברת "אפי את עוז" של בן כליפה, וחברות כדוגמתה, אמורות לתקן את המכוניות ולהמציא למגרשי ההסדר שמהם הן נרכשות את אישורי התיקונים והחשבוניות, וזאת באמצעות שמאי שאמור לבצע מעקב אחרי התיקון, ולהפיק דו"ח שמאי.

רק לאחר שכל המסמכים הועברו למוכרות בוצעה העברת הבעלות, ומרגע זה יכולה הייתה חברת "אפי את עוז", באמצעות מגרש המכוניות בשדרות, למכור את המכוניות ללקוחות תמימים.
חלק מן המכוניות, יש להניח, תוקנו באופן סביר וזאת לאחר שהחברה רכשה חלקי חילוף עבורם מן הספקים 'מ. פינס' ו'חלפי המהיר', ולאחר שעבודות חשמל והתקנת כריות אוויר בוצעו עבורה על-ידי מוסך 'האור'.
המנהל המקצועי של המוסך של רכב אפי את עוז היה יעקב אטיאס, אשר עבד במוסך רק לסירוגין, ואילו כשמאי מטעם החברה שימש אילן שם טוב, והוא זה שאמור היה לעקוב אחר תיקון כלי הרכב במוסך ולהפיק את דו"חות השמאות.

הייתה רק "בעיה" אחת: כדי לתקן מכונית צריך לקנות חלקים שעולים כסף, ולבצע את התיקון באופן מקצועי, וגם זה עולה כסף. אחרי הכל, אם הפגיעות במכוניות שנרכשו מחברות הביטוח והליסינג היו קלות הן היו מתקנות אותן על חשבונן ולא מכריזות עליהן כעל "אובדן להלכה".

שיטה הרבה יותר זולה, זאת ששלחה את בן כליפה לכלא, הוכיחה את עצמה גם כהרבה יותר פשוטה: כל שהוא נזקק לו כדי לחסוך לעצמו הרבה כסף היו כמה חותמות שכל אחד מאיתנו יכול להזמין תמורת עשרות בודדות של שקלים.

מפסק הדין עולה שבן כליפה הצטייד בחותמת עם שמו של אטיאס ובמספרי תעודות הזהות וההסמכה שלו, וזאת ללא ידיעתו או הסכמתו של אטיאס.
בפסק דינה קובעת השופטת שבלא פחות מ-73 (!) הזדמנויות שונות הוא השתמש בחותמת ובפרטיו של אטיאס כדי לזייף בנסיבות מסמך שנקרא "אישור תיקון מוסך מורשה" עבור מכוניות שלכאורה תוקנו במוסך.

בנוסף, בארבע הזדמנויות הוא זייף בנסיבות מחמירות אישור דומה בכך שהטביע חותמת עם פרטי 'מוסך האור' ושל המנהל המקצועי שלו על האישורים, וזאת כמובן ללא ידיעתו או הסכמתו של המנהל.
חשש סביר, לכן, הוא שלפחות בארבע מכוניות לא הותקנו במכוניות המשוקמות כריות אוויר בטיחותיות – או שהותקנו ברשלנות – שהרי לו בוצעה עבודה מקצועית עם חלקים תקינים לא הייתה כל סיבה לזייף אישורים כאלה.

בנוסף, ב- 114 הזדמנויות (!) זייף בן כליפה בנסיבות מחמירות חשבוניות, על-ידי כך שהורה לעובדים שלו לעשות שימוש חוזר בחשבוניות שהיו ברשותו מעסקאות קודמות.
במקרים שונים זויפו החשבוניות המקוריות של הספקים על-ידי מחיקת מספר הרישוי מהחשבונית המקורית באופן שהוצג מצג שווא לפיו מדובר בחשבונית חדשה בגין חלקים שנרכשו עבור כלי רכב אחר.

במקרים אחרים הודבקו מספרי רישוי שונים מאלה שהופיעו בחשבונית המקורית, ובמקרים אחרים זויפו חשבוניות מס כך שמחירי החלפים הוחלפו ובמקומם הודבקו שמות של חלקי חילוף שבהם נעשה שימוש בכלי רכב אחרים.
בנוסף, במספר הזדמנויות הציג בן כליפה בפני חברות הביטוח והליסינג חשבוניות מקוריות עם מספרי רישוי שונים מאלה שלהם היו מיועדים החלפים.

עוד נקבע בפסק הדין שבן כליפה זייף בנסיבות מחמירות, ב- 74 מקרים שונים, חשבונות תיקון בכך שהורה להטביע חותמת של מוסך 'נור פחחות וצבע', עם חתימתו (המזויפת) של המנהל המקצועי של מוסך נור על אישור התיקון, וזאת כמובן ללא הסכמתו או ידיעתו.
בפרשה זאת הורשע בן כליפה במסירת מסמכים שזייפו בנסיבות מחמירות לצורך העברת בעלות על כ-80 כלי רכב שונים.

פרקליטות מדינת ישראל הגיעה עם בן כליפה לעסקת טיעון לפיה הוא יורשע לפי הרף התחתון של האישומים כנגדו, ומכאן גזר הדין כפי שהובא בתחילת הדברים: פחות משנת מאסר אחת לכל מיליון שקל שהושגו במירמה.
אפרים בן כליפה אולי יבין שהפשע לא משתלם, ואולי לא, אבל אותנו צריכות להטריד כמה שאלות לא פתורות.

ראשית, כמה מכוניות "אובדן להלכה" שתוקנו ברשלנות ותוך כדי זיוף נעות על כבישי ישראל באופן שמסכן את הנוהגים והנוסעים בהן וגם את כלל משתמשי הדרך?
שנית, כיצד ייתכן שבעשור השני של שנות האלפיים אפשר לעבוד על משרד התחבורה כל כך בקלות, פשוט על-ידי זיוף חותמות?
שלישית, כמה "אפרים בן כליפה" נוספים פעלו ופועלים בתחום זה בישראל?

תפ (ב"ש) 57563-11-13‏

The post המאסר שלא יציל אותך מתאונה עם רכב מסוכן appeared first on TheCar.

המחיר של זעם בדרכים: רוכב שכעס על נהגת ושבר את מראת הצד של רכב השטח שלה, הורשע בגרימת נזק במזיד. בית המשפט לתעבורה בתל אביב הרשיע את הרוכב, לאחר שקבע כי "גם אם נניח כי זעמו התעורר משום שהג'יפ המפואר – לשיטתו – חסם עם המראה הימנית את נתיב נסיעתו, ברור כי הנאשם לא היה רשאי 'לחנך' את המתלוננת ו'להענישה' באמצעות שבירת המראה הימנית של רכבה".

לפי עדות הנהגת, שהייתה בזמן המקרה בחודש השמיני להריונה, הרוכב עצר ליד רכב השטח שבו נהגה, ולאחר מכן "הוא הרים את הקסדה… ואז הוא אמר לי 'את יודעת כמה המראה הזו עולה?'… לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. הוא לקח את היד שלו, ודפק אותה (את מראת הצד, ש.ה) ושבר אותה. ואני לא הבנתי מה קרה. מה עשיתי. אני לא רגילה לאלימות הזו".

הרוכב ניסה לטעון להגנתו כי הנהגת טעתה בזיהוי, אך לחיזוק גרסתה העיד נהג אמבולנס שנסע מאחור. "פתאום (עצר) לידי אופנוע, הסתכל עלי כשהוא בעצבים", סיפר הנהג. "הוא עזב אותי. הסתכל לתוך הג'יפ הלבן של הגברת. לא הבנתי מה הוא רוצה בכלל ממנה. הוא צעק, ואחרי כמה דקות של דיבורים בפקק הוא פתאום נתן מכות למראה עד שהפלסטיק נפל והמראה נפלה למטה… הוא נתן גז וברח בין המכוניות".

השופט שאול אבינור קבע שאין לייחס חשיבות לכך שהנזק שנגרם היה קל ותיקונו לא היה יקר. "אמנם הנזק הכספי אינו רב, והמתלוננת לא נשאה בו באופן ישיר משום שמדובר ברכב מהעבודה", כתב השופט בהכרעת הדין. "יחד עם זאת, ההיבט הכספי אינו העיקר. העיקר הוא הפגיעה החמורה בתחושת הביטחון בדרכים, כאשר האזרח מן השורה הופך באקראי לקרבן להתנהגות בריונית".

אין לגיטימציה להתנהגות בריונית ומופקרת
את המקרה מתאר השופט אבינור מנקודת מבט שללא ספק מזדהה עם הנהגת. "אישה מן היישוב, בהריון מתקדם, נוסעת לתומה ומקשיבה למוזיקה", כתב השופט בהכרעת הדין. "לפתע צץ הנאשם… מלא זעם, בין אם על התנהלות התנועה באופן כללי ובין אם על נהיגת המתלוננת באופן ספציפי. ללא כל פרובוקציה תכופה, מכלה הנאשם את זעמו ברכבה של המתלוננת, חובט בו בחזקה וגורם לו נזק".

השופט אבינור אמנם הרשיע את הרוכב בעבירה של היזק לרכוש במזיד, אך קרא למחוקק להרחיב את סמכויות השופטים בכל הנוגע לתופעות של "זעם בדרכים". לדבריו, "המצב החקיקתי כיום, שבעטיו כתבי אישום בגין התנהגויות כאלה מוגשים ככלל בעבירות של היזק בלבד, אינו מביא לידי ביטוי משפטי את חומרתן המלאה… מצב חקיקתי זה אף עלול לשדר מסר מטעה של סלחנות כלפי התנהגויות בריוניות כגון אלה, כביכול עסקינן במעשי משובה קלי ערך, שניתן לגלות הבנה לביצועם".

כדוגמה למצב חקיקתי ראוי, מביא השופט אבינור את החוק במדינת קליפורניה בארה"ב, שבה מוסמך בית המשפט לפסול את רישיונם של נהגים שמורשעים בעבירות של "זעם בדרכים" (road rage). השופט אבינור גם מציין שבתי משפט בקליפורניה מוסמכים על-פי חוק לשלוח נהגים לתכניות טיפוליות שמתאימות למי שמורשע בעבירות של "זעם בדרכים".

בהכרעת הדין מתייחס השופט אבינור באריכות לתופעות של "זעם בדרכים". לדבריו, "יש המתייחסים בסלחנות לתופעה של 'זעם בדרכים'… יש אף התולים את התופעה בריבוי כלי הרכב בעולם המודרני. ואמנם, אין לכחד כי ריבוי כלי הרכב בשנים האחרונות גורם לגודש תנועה היוצר תקלות מרובות, החל מחסר מתמיד במקומות חניה, עבור בעיכובים שונים ומשונים בנסיעה וכלה בפקקי תנועה מורטי עצבים".

השופט אבינור מודה כי יתכן ש"ריבוי כלי הרכב בעולם המודרני" אכן מהווה רקע למחלוקות בין נהגים, אך אין בכך משום הצדקה להתנהגות שמיוחסת לרוכב האופנוע שהורשע בהיזק במזיד. "אין בתקלות כגון אלה (שנובעות מריבוי כלי הרכב, ש.ה) כדי להוות אמתלה, קל וחומר לגיטימציה, להתנהגות בריונית ומופקרת בכבישים ולביצוע של עבירות פליליות", סיכם השופט.

The post רוכבים, היזהרו: מראת הרכב שתישברו בהתקף זעם תעלה לכם ביוקר appeared first on TheCar.

לפני קצת יותר משלוש שנים וחצי נתפס ס' כאשר הוא נוהג במהירות של 199 קמ"ש, בכביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 110 קמ"ש. ביוני 2014 הורשע בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, ובפברואר 2015 נגזר דינו: על ס' הוטלו עונשי מאסר בפועל לשלושה חודשים, פסילת רישיון נהיגה בפועל לחמש שנים ותקופות מאסר ופסילת רישיון על-תנאי.

ס' הגיש ערעור על גזר דינו, ולפני כחודש וחצי קיבל בית המשפט המחוזי-מרכז את ערעורו באופן חלקי. לפי החלטת השופטת נגה אהד, עונש המאסר בפועל קוצר ל-60 יום, ותקופת פסילת הרישיון קוצרה לארבע שנים. עם זאת, השופטת אהד הבהירה כי יש לתת "משקל משמעותי לעובדה שהמבקש נסע במהירות המתקרבת לכפל המהירות המותרת, ומשמעות הדבר היא שהמבקש התעלם, או שהיה אדיש, לתוצאה האפשרית מנהיגה במהירות שכזו".

כאשר לנגד עיניו ניצבת תקופה של חודשיים מאחורי סורג ובריח, מיהר ס' והגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת עורך דינו, בית המשפט המחוזי טעה "בקביעתו כי המבקש פעל מתוך 'החלטה מודעת' ולא בהיסח הדעת בלבד". את טענתו נימק עורך דינו של ס' כך: "המהירות (ש)בה נסע הייתה אכן גבוהה, ואולם לא התקרבה לרף של כפל המהירות המותרת".

השופט אורי שהם לא ממש הבין את הדקדקנות המתמטית של ס' ועורך דינו. בהחלטה שבה דחה אתמול (א') את בקשת רשות הערעור, הבהיר השופט שהם כי ס' "טוען למעשה בהקשר להפניה (לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, ש.ה), כי יש לאבחן את עניינו מנסיבות המקרה שם, וזאת מכיוון שמהירות נסיעתו לא הגיעה לכפל המהירות המותרת. ואולם, אין חולק כי המהירות בה נהג המבקש הייתה אכן גבוהה מאוד, מהירות שאף הוגדרה (בפסיקה האמורה) כ'מהירות קצה'".

ובמלים פשוטות: בית המשפט העליון דחה את טענת ס' ועורך דינו, לפיה אפשר להגיע למהירות של 199 קמ"ש בהיסח הדעת. למעשה, בית המשפט גם דחה מכל וכל את הטענה שעולה מדבריהם של ס' ועורך ודינו, ולפיה רק מהירות כפולה (בדיוק) מהמהירות המרבית המותרת יכולה לבסס חזקה לפיה הנהג פעל מתוך החלטה מודעת לעבור על החוק.

בנוסף, השופט שהם דחה את ערעורו של ס' בכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל עליו. "מקרה זה איננו בא גם בגדר החריג להתערבות בחומרתו של העונש", כתב השופט שהם. "גזר הדין נקבע על בסיס מכלול של שיקולים, וביניהם – המהירות בה נהג המבקש, הסכנה הנשקפת מנהיגה כאמור, ועברו התעבורתי של המבקש… לחובתו 130 עבירות קודמות, כאשר 35 מתוכן הן עבירות של נהיגה במהירות מופרזת".

ואם לא די בכל זאת, השופט שהם גם דחה טענה שהעלה עורך דינו של ס', ולפיה ראוי היה לשקול לאפשר לו לרצות את עונש המאסר בפועל בדרך של עבודות שירות. "בית משפט זה כבר קבע בעבר כי אין מניעה להטיל עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח על עברייני תעבורה במקרים חמורים במיוחד", סיכם השופט שהם, "גם כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש או לגוף".

The post אפשר להגיע ל-199 קמ"ש בהיסח הדעת? appeared first on TheCar.

ארבע המילים המכובסות והמעצבנות "נטילת רכב ללא רשות", אשר במקרים רבים מידי מחלצות גנבי רכב מיד החוק, היו אמורות לחלץ גם את חברת הביטוח כלל מתשלום פיצויים למבוטח שלה.

אלא שהשופט יוסף סוהיל, סגן נשיא בית משפט השלום בנצרת, פסק לאחרונה ש"נטילת רכב ללא רשות" היא, לעניין הביטוח, בדיוק מה שהיא: גניבה.

משמעות פסיקה חשובה זאת היא שחברות ביטוח לא יכולות (ולכל הפחות לא אמורות, שהרי מדובר בפסיקת בית משפט שלום בלבד) לצמצם את הכיסוי של פוליסת ביטוח למקרים של "גניבה" כפי שאלה מוגדרים בחוק העונשין.

השופט סוהיל דן בתביעה על סך יותר מ-207 אלף ש"ח שהגיש בעל רכב מנצרת, באמצעות עו"ד חיים קליר, נגד חברת כלל ביטוח אשר יוצגה על ידי עו"ד אמנון עמיקם.

לטענת בעל הרכב – טויוטה היילקס 4X4 משנת הדגם 2008, הטנדר שלו נגנב ממנו בחודש מרץ 2010 וניזוק בתאונה שבעקבותיה הוכרז כ'אובדן גמור'.

חברת כלל ביטוח סירבה לפצות את התובע בטענה שהרכב לא נגנב ממנו אלא נמסר על ידו לאחיו, ברשות ובסמכות, ואילו האח לא היה מכוסה ביטוחית על-ידי הפוליסה, אשר מכסה רק נהגים מעל גיל 21 ובעלי ותק של 12 חודשי נהיגה. בנוסף, חברת כלל טענה שבעל הרכב לא הפעיל את אמצעי המיגון של הטנדר, אשר היו תנאי לתקפות פוליסת הביטוח.

חברת כלל טענה שאת המונח "גניבה" יש לפרש בהתאם לחוק העונשין, קרי: רק נטילת רכב בכוונה שלא להחזירו לבעליו נחשבת ל'גניבה'. לטענתה, במקרה הזה לא התכוון האח שלקח את הטנדר שלא להשיב אותו לבעליו, ולכן אין מדובר בגניבה. עוד טענה המבטחת שגם אם יוכח שהטנדר נלקח שלא ברשות ו/או שלא בידיעת התובע, אין מדובר "בגניבה" אלא לכל היותר בשימוש ללא רשות.

כאמור, בית המשפט קיבל דווקא את עמדת התובע ופסק שהוכח שהאח נטל את הרכב לשימושו ללא רשות, וללא ידיעת התובע, תוך שהיה מודע לכך שאסור לו לנהוג ברכב.

במקרה זה נטילת הרכב ע"י צד ג', בנסיבות כפי שהוכחו, מהווה "גניבה" במובן הביטוחי: ”אין חולק", כותב השופט סוהיל, "כי הגדרה מצמצמת למונח "גניבה", כפי שניתנה לו במשפט הפלילי, לא ניתנה בפוליסת הביטוח שבפניי ולא בפוליסות הביטוח בכלל. מכאן, לתובע זכות ליהנות מספק זה ולפרש את המונח "גניבה" בפירושו הרחב כפי שגם נקבע בפסיקת בית המשפט העליון".

השופט מוסיף שבכל מקרה שבו מבוטח לא מתיר את הנהיגה, וזו מבוצעת תוך עבירה, השאלה של קיום הרישיון או העדרו הינה בלתי רלבנטית לשאלת חבות המבטחת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתנגשות מקרית אשר מכוסה על פי תנאי הפוליסה.

השופט קבע שהנתבעת לא הוכיחה את טענתה בדבר מרמה ומסירת פרטים כוזבים מצד התובע: "דוקטרינת "האשם התורם" החוזי (כלל ביטוח טענה לרשלנות תורמת של המבוטח בכך שחשף אותה לסיכונים שאותם לא התכוונה לבטח – ב.ב.) מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו", קבע השופט, והוסיף שנטילת הרכב מהתובע הייתה בכוונה בעוד שהתאונה עצמה לא נגרמה בכוונה.

בסיכום חייב השופט את כלל ביטוח לשלם למבוטח, בעל הרכב, 165,000 ש"ח (שכולל את ערך הרכב כולל האבזרים שהותקנו בו ובניכוי ערך השרידים ששולמו, בסך 15,000 ש"ח), בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 23% (כולל מע"מ) והוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.

גם טענתה של המבטחת לפיה התובע הינו עוסק מורשה שמנפיק חשבונית מס כנגד הפיצוי, ולכן יש להפחית מסכום הפיצוי את המע"מ – נדחה על ידי השופט.

חברת כלל גם חויבה לפצות את הנהג שהיה מעורב בתאונה, אחיו של התובע, בעל הרכב, עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 שקל.

ת"א 20919-12-10

The post "נטילת רכב ללא רשות" היא גניבה לצורך הביטוח appeared first on TheCar.

חברת הביטוח "שירביט" חויבה על ידי הרשמת הבכירה ענת דבי מבית משפט השלום בהרצליה לשלם למבוטחת שלה סכומים שקוזזו על-ידה ללא הצדקה מפיצויי הביטוח.
על פניו חושפת הפרשה הזאת ניסיון להימנע מתשלום חלק מן הפיצוי ב"שיטת "מצליח", מבלי שהמבטחת הצליחה להצדיק קיזוזים אלה.

הפרשה החלה להתגלגל בעקבות תאונה שהתרחשה בחודש יוני 2011 בנתיבי איילון ובה הייתה מעורבת מכוניתה של מבוטחת בשירביט.
שמאי מטעם חברת הביטוח קבע שהמכונית ניזוקה כליל ("טוטאל לוס"), והחברה פיצתה את המבוטחת בסכום של 23,232 שקל.

אלא שהמבוטחת סברה שההיקף המלא של הנזק למכונית גדול יותר, ותבעה את שירביט על סך 45,120 שקל כנזק ישיר למכונית, וכן בגין הפסד ימי עבודה והוצאות אחרות בסך 4,500 שקל.

במהלך המשפט הסתבר ששירביט קיזזה 6,979 שקל מסכום הפיצוי (22% משווי הרכב) בטענה שהמבוטחת קיבלה הנחה בשיעור זה ממחיר פרמיית הביטוח, וזאת בעקבות הצהרה כוזבת שלה, כביכול, אודות עברה הביטוחי.
סכום נוסף, של 1,014 שקל, קוזז על ידי המבטחת בגלל טענה לחוב שלא שולם בגין פרמיית ביטוח, ועוד 500 שקלים קוזזו בגלל שלטענתה לא נמסר לה מפתח נוסף של המכונית.

בכתב ההגנה טענה שירביט שסכום הפיצוי ששולם נקבע לאחר ביצוע הפחתות מוצדקות, ובהן גם בגלל שהמבוטחת הצהירה על קיומו של ביטוח מקיף במהלך שנה אחת מתוך שלוש השנים שקדמו למועד רכישת הפוליסה.
שירביט צרפה לכתב ההגנה את חישוב ערך הרכב לפי מחירון יצחק לוי, לפיו זה עומד על 31,725 ש"ח בלבד, ומסכום זה נוכו 22% כאמור.
עוד טענה שירביט כי מסכום הפיצוי נוכו יתרת דמי הפרמיות בהן חויבה התובעת, בסך 1,014 ₪ וכן סך 500 ₪ בגין מסירת מפתח אחד בלבד לרכב.

התובעת, מנגד, טענה כי כן הייתה מבוטחת, לאורך שנים, ולכן הצהרתה בעת עריכת הביטוח הייתה נכונה וכל טענה אחרת של הנתבעת דורשת הוכחה. כמו כן נטען שגם הסכום שננקב על-ידי השמאי המקורי לקח בחשבון את ההפחתות הנדרשות לפי מחירון יצחק לוי.

עם זאת, בחקירתה בבית המשפט הודתה התובעת שהייתה מבוטחת רק 5 חודשים מתוך 3 השנים שחלפו טרם רכישת הפוליסה, אלא שבמועד עריכת הפוליסה היא כלל לא נשאלה אודות העבר הביטוחי שלה ולא הובהר לה שקיבלה הנחה כלשהי בפרמיות.

הרשמת הבכירה ענת דבי קיבלה את עמדת חברת הביטוח לגבי קביעת ערך המכונית, וזאת לאחר שהתברר שהמכונית שימשה במקור כמכונית השכרה. הרשמת קבעה שמחיר המחירון של המכונית היה 42,300 שקל (ולא 47 אלף שקל כפי שטענה התובעת), וממנו יש להפחית 25% היות שמדובר במכונית מהשכרה – מה שמעמיד את הסכום על 31,725 שקלים.

אלא שהרשמת לא קיבלה את הניסיון להפחית 22% מסכום הפיצוי בטענה להנחת "העדר תביעות" שקיבלה המבוטחת.
בפסק הדין מציינת הרשמת שחברת הביטוח לא הצליחה להוכיח שהתובעת הצהירה שהיה לה ביטוח מקיף במשך 3 שנים וכי על סמך זאת קיבלה הנחה בביטוח.
מעדותן של נציגות חברת הביטוח עלה שמעולם לא שוחחו עם המבוטחת ולא ידעו דבר על המחיר ששילמה או על הנחה כלשהי.

הרשמת גם לא קיבלה את הטענה לפיה למבוטחת היה חוב לחברת הביטוח, וגם חייבה את שירביט להשיב לה את 500 השקלים שקיזזה בטענה שנמסר לה רק מפתח אחד של המכונית ולא שניים.
בסופו של יום חוייבה שירביט להשיב למבוטחת 6,979 שקלים שקוזזו שלא כדין, וכן חייבה אותה בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 2,500 שקל.

תא"מ 29531-05-12

The post קזז כפי יכולתך: חברת שירביט תשיב למבוטחת כספים שקוזזו שלא כדין appeared first on TheCar.

מגיל צעיר אנחנו מחונכים להיזהר כהולכי רגל בדרכים, אבל הדגש תמיד הוא על הסכנה של פגיעה גופנית מכלי רכב.
אלא שבנוסף לסיכון הפיזי ולהשלכותיו מרחיקות הלכת על חיינו וחיי היקרים לנו, מסתבר שרשלנות של הולך רגל עלולה לפגוע גם בכיסו – כפי שלמדה לאחרונה הולכת רגל שנפגעה בתאונה.

השופטת רנה הירש מבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון פסקה לאחרונה שנערה בת 12 שחצתה כביש שלא במעבר חצייה, ונפגעה על ידי מכונית, נושאת ב'אשם תורם' לקרות התאונה, ומשפחתה תפצה את בעל הרכב בחלק מערך הנזק שנגרם למכוניתו.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש בעל רכב אשר פגע בנערה קטינה אשר חצתה כביש בעיר ראשון לציון, לא הרחק ממעבר חציה.
לטענת הנהג הנערה התפרצה לכביש, ולכן הוא לא הצליח להימנע מפגיעה בה – על אף שנהג במהירות נמוכה. הנערה עצמה נפגעה פגיעה קלה, אולם לטענתו נגרם למכונית נזק שכלל את תלישת מראת הצד ופגיעת פח קשה בדלת.

בעל המכונית תבע את משפחתה של הנערה הקטינה, וטען שבעקבות הפגיעה במכונית הוא נאלץ להחליף את מראת הצד שלה במראה משומשת שאותה רכש תמורת 1,500 שקל. בנוסף, הנהג טען שהוא לא תיקן את הנזק לדלת ולכן נאלץ למכור את מכוניתו במחיר נמוך בעשרת אלפים שקלים ממחיר המחירון.

הנתבעת, אמה של הנערה, טענה בבית המשפט שלא יתכן שהנפגעת תצטרך לפצות את בעל הרכב הפוגע ואף חלקה על גובה הנזק הנטען.
אלא שהשופטת הירש סברה אחרת, תוך שהיא מסתמכת על פסק הדין שניתן באותה פרשה בבית הדין לתעבורה, ובו נקבע שאי אפשר להוכיח את אשמת הנהג בתאונה.

השופטת הירש פסקה שמן המפות שהוצגו בבית המשפט עולה בברור שהנערה חצתה את הכביש באמצע צומת, שלא במעבר חציה, ובמקום מוכר לנפגעת אשר לומדת בבית ספר סמוך.

הבת, כך קבעה השופטת, ירדה בפתאומיות לכביש באמצע הצומת מפני שביקשה לעבור את הכביש ולהגיע אל אמה, ובתוך כדי כך הופנה מבטה לעבר האם ולא אל הנעשה על הכביש.

השופטת מצטטת את תקנות התעבורה שקובעות ש"לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל בבטיחות. אם יש כאלה, לא יחצה אלא בהם". עוד קובעות התקנות שעל הולך רגל להסתכל לשני הכיוונים כדי לוודא שכלי רכב מתקרבים יכולים להבחין בו ומתעתדים לעצור, ואם לא עשה זאת הרי שהוא מתרשל.
חובת הזהירות שמוטלת על הולך רגל אינה רק כלפי עצמו אלא גם כלפי משתמשים אחרים בדרך, ויש מקום להשית עליו אחריות גם לנזקיהם של אחרים.

השופטת הירש מציינת שהטלת אחריות לנזקים על הולכי רגל עשויה להביא לתהייה כיצד יממנו את הפיצוי בו יחויבו שכן אין להם ביטוח שמכסה אותם מפני תביעה כזו, אך היא משיבה שהדבר דומה למי שלא ביטח את רכבו בביטוח מקיף ובמקרה של נזק עליו לממנו מכיסו.

"כאשר הולך רגל מתפרץ לכביש באמצע הצומת, במקום שלא מיועד לחציה", כתבה השופטת בפסק הדין, "הוא בוודאי יכול לצפות כניסת כלי רכב לצומת בנסיעה רצופה. על כן, אין בנסיעתו של כלי הרכב כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אחריות הולך הרגל לבין התאונה. לכל היותר, אם בכלל, היא עשויה להביא לייחס רשלנות תורמת לנהג ולחלוקת האחריות בינו לבין המזיק… יש מקום לבחון את המקרים שבהם ראוי להטיל אחריות על הולך הרגל, ולא להסתפק בשיח הציבורי רק בקריאות להחמרת הענישה כלפי נהגים האשמים בתאונת דרכים. הדין בא לסייע להולכי הרגל המבקשים לחצות את הכביש בבטחה. אין בכך כדי להתיר להם לחצות בכל מקום שיחפצו, תוך סיכון עצמם ואחרים מבלי שיהיו אחראיים לתוצאות מעשיהם".

בסופו של יום חילקה השופטת הירש את האחריות לתאונה בשיעור של 75% לנהג ו-25% לנערה, ומאחר שלשיטתה הנהג לא סיפק הוכחות מתאימות להיקף הנזק הנטען היא העמידה אותו על סך של 2,500 שקל. על בסיס זה חויבה אמה של הנערה לפצות את הנהג בסכום של 1,000 שקלים.

ת"ק 50667-02-15

The post הולכת רגל תפצה בעל רכב שפגע בה appeared first on TheCar.

בזמן שאנחנו רק חולמים על היום בו נוכל לשבת מאחורי ההגה של מכונית עם סמל הסוס הצוהל, לתת גז ולצאת ולו לסיבוב קצר, יש אנשים שמכוניות אקזוטיות הן חלק משגרת החיים שלהם ומבחינתם נהיגה בפרארי 458 היא לא יותר מרגשת מנסיעה ברכב הליסינג הקוריאני שלכם.
קחו למשל את בנו של מיליונר שוויצרי מאיזור ציריך שעוד לפני שמלאו לו עשרים שנה קיבל מאביו 15 מכוניות שונות, כולל פרארי ולמבורגיני.
לפני מספר חודשים לאותו בן עשירים נמאס מהפרארי 458 "הישנה" בת ה-3 שלו והוא החל לפנטז על דגם חדש יותר, אבל מסתבר שגם לילדים מפונקים יש כנראה גבולות והוא היה נבוך לבקש מאבא שלו לשדרג עבורו את ה-458 ב-488 שמחליפה אותה.

אז מה עושים? מוותרים? מחכים בסבלנות עוד כמה שנים? מה פתאום! משלמים ל-3 חבר'ה 15 אלף פרנק שוויצריים כדי שאלו "יגנבו" את הרכב ו… יציתו אותו.
כדי לא לעורר חשד הצעיר השוויצרי החליט שגניבת הרכב ושריפתו יתבצעו מחוץ לגבולות המדינה, בגרמניה הסמוכה.
בתחילה הכל עבד כמתוכנן ובזמן שהבן המיליונר ביקר חבר במכון מסאז'ים בעיירה אוגסבורג שבבוואריה, הפרארי השחורה שלו "נעלמה" באורח פלא מהחניה ונמצאה מאוחר יותר, מה אתם יודעים, הפתעה הפתעה, שרופה לחלוטין.

לכאורה, לצעיר היה אליבי מוצק והדרך לצ'ק שמן מחברת הביטוח נראתה מובטחת, אבל למרות שמדובר במשפחה מבוססת מאוד עם תיק ביטוחי גדול, החוקר של חברת הביטוח החליט לבדוק את המקרה לעומק ולאחר שהשיג צילומים של מצלמות אבטחה סמוכות למקום ממנו נגנבה הפרארי ואת פירוט שיחות הטלפון הסלולרי של הצעיר המזימה נחשפה.

מסתבר שבן המיליונר ו"הגנבים" יצאו בשתי מכוניות משוויץ לעיירה בגרמניה. במגרש חניה באזור תעשיה סמוך למכון העיסוי בעל הפרארי נתן לשותפיו את המפתחות למכונית האקזוטית ואלה נסעו בה כמה קילומטרים והציתו אותה.
בחקירתו במשטרה בן המיליונר המפונק הסביר שהוא החליט להפטר בדרך זו מהרכב מאחר שלא היה לו אומץ לספר לאביו שהוא לא אוהב את הפרארי שלו.
בבית המשפט התברר שלבד מ-15 מכוניות, בן העשירים קיבל מאביו נכסי נדל"ן בשווי 30 מיליון דולרים וקצבה חודשית של עשרת אלפים דולרים.

התובע ביקש מאסר מרתיע בפועל שילמד את הילד המקולקל שכסף לא יכול לסדר הכל בחיים, אבל בסופו של דבר ולנוכח העבר הפלילי הנקי של הצעיר השופט בחר להסתפק ב-22 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 30 אלף יורו.

עוד ב-TheCar:
פרארי מורידה חלק עליון וחושפת את ה-488 ספיידר
חברת הביטוח תפצה, למרות שהמבוטחת מסרה פרטים כוזבים

The post הצעיר ששרף את הפרארי שלו appeared first on TheCar.

האם מבוטח שמכוניתו הגנובה נמצאה על-ידי המשטרה רגע לפני שקיבל את סכום הפיצוי מחברת הביטוח חייב לדווח על כך לחברת הביטוח?

שופט בית משפט השלום בירושלים אלכסנדר רון קובע שהתשובה חיובית, ושאי דיווח לחברת הביטוח נגוע בחוסר תום לב. אלא שמסקנתו זאת לא לגמרי מתיישבת עם סכום הפיצוי שפסק לטובת המבוטחת.

פרשת התביעה נוגעת למכונית מסוג מאזדה 6 אשר נמכרה במקור מן היבואנית לחברת ליסינג, ונגנבה בדצמבר 2012 מן הבעלים הפרטי שלה, מבוטחת של חברת הביטוח שירביט.

21 ימים לאחר הדיווח על הגניבה לחברת הביטוח הכינה החברה צ'ק על חשבון הפיצוי ובהתאם לשווי המכונית במחירון הרכב, וזאת לפי תנאי פוליסת הביטוח. יום לפני מסירת הצ'ק העבירה המבטחת את זכויות הבעלות במכונית על שמה.
אלא שבטרם הספיקה בעלת הרכב לקחת את הצ'ק מחברה הביטוח הודיעה לה המשטרה על מציאת המכונית, והיא הוזמנה להגיע ולקחת אותה.

המבוטחת, במקום לאסוף את המכונית שנמצאה, העדיפה לאסוף את הצ'ק מחברת הביטוח, ואף לא טרחה ליידע את החברה על מציאת הרכב.
כאשר נשאלה בבית המשפט מדוע לא יידעה את חברת הביטוח היא השיבה: "אני לא אמורה להגיד לשירביט שאותר או לא אותר. מבחינתי הרכב רשום על שם שירביט ואני אמורה לקבל את הכסף שלי, היא אמרה לי לבוא לקחת את השיק".

חלפו ימים, שבועות וחודשים, המבוטחת סרבה ליטול בחזרה את מכוניתה ואף פנתה בתלונה אל המפקח על הביטוח אשר דחה (כעבור 5 חודשים מיום מציאת המכונית) את תלונתה.

חברת שירביט ניסתה במהלך התקופה לשכנע את המבוטחת שלה לאסוף את מכוניתה תוך נכונות לכסות את הנזקים שמקורם בגניבה ואת אובדן הערך שנובע מהעברת הבעלות (הוספת "יד" למספר הבעלויות).
משלא נענתה המבוטחת לפניות החברה, ולאחר שהתקבלה תשובת המפקח על הביטוח, תיקנה שירביט את המכונית והציעה אותה למכירה – לא לפני שהציעה למבוטחת למכור אותה בעצמה. לבסוף נמכרה המכונית תמורת 40,000 שקל.

השופט רון מציין בפסק דינו שהבעלות על הרכב הועברה על שם חברת הביטוח ומכאן שעליה לשלם למבוטחת את הפיצוי המגיע לה.
אולם, מוסיף השופט: "די בעובדה, שלא הודיעה התובעת שנמצאה המכונית, כדי לבסס מסקנות לחובתה במישור תם הלב… סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "הופרה חובה…. או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו".

השופט רון מותח ביקורת נוקבת על "הדרך המשובשת בה בחרה התובעת ללכת….כך, למשל, העיד בעלה של התובעת, שהתקשה לזהות את המכונית, זאת, למרות שהיה בעליה במשך שנתיים. בכל הצניעות, מתקשה אני להאמין, שמי שהיה בעליה של מכונית במשך שנתיים, אינו מסוגל אפילו לזהותה למרות שנגנבה והסכום שנצרך לתיקונה נותר מתון למדי 2,363 שקל…"

השופט רון מציין, לחובת התובעת, כי כשזומנה לקבל את השיק היא נמנעה מלספר שהובא לידיעתה שהמכונית נמצאה, "ואותיר לכל אחד מקוראיו של פסק דין זה לשקול לעצמו, האם ועד כמה מתיישב הדבר עם חובת תום הלב".
עניינית, השופט רון דחה את הטענה לפיה מרגע שהבעלות על המכונית עברה לחברת הביטוח היא אינה מכוניתה של התובעת ויש בכך להצדיק את קבלת הפיצוי. "ההעברה הפורמלית שנועדה מטעמים ברורים, אין בה כדי להצדיק דבר", קובע השופט, "וטענת התובעת בנסיבות אלה נוגעת בכשל עמוק במישור תום הלב… גרסת התובעת, בין היתר שאיחור של יום אחד בקבלת התמורה, מצדיק מבחינתה את סירובה ליטול את מכוניתה: "מבחינתי אם עבר יום אחד לא הייתי לוקחת אותו… גם אם האוטו ממורק עברו הימים, אני רוצה את הכסף… לא רוצה אוטו שנגנב" היא התנהלות העלולה להיחשב ככזו הנעדרת תום לב. כללו של דיון במסקנתי, שהדרך בה התנהלה התובעת, מראשית עד אחרית, נגועה בחוסר תום לב, ורצונה להתנער בכל דרך מזיקה למכונית שנגנבה ולקבל תחתיה את מלוא תמורתה, בנסיבות העניין, אינה מתיישבת עם חובתה להתנהלות בתום לב ובדרך מקובלת".

אלא שכאשר מגיע השופט רון לחישוב ערך המכונית נדמה שהוא לא מייחס ערך כלכלי רב מידי לחוסר תום הלב שהתקיים.

שירביט טענה שערך המכונית עמד על 69,810 שקל ועל כך מעיר השופט שהוא לא מבין חשבון זה שכן המבטחת לא טרחה להציג הערכת שמאי לשווי המכונית, בעוד שזו נמכרה בסופו של דבר תמורת 40 אלף שקל.

"על פני הדברים אין הדבר תקין, ובמידה מסוימת גרמה בכך הנתבעת לעצמה כעין נזק ראייתי… גם אם אהיה נכון לקבל שיש מידה של היגיון בטענת הנתבעת שמכירה באמצעותה תביא לתמורה נמוכה יותר מאשר מכירה על ידי התובעת, עדיין יש גבול לכל טענה. נמכרה המכונית, כזכור, תמורת 40,000 שקל כששוויה – כפול…"

בהעדר הערכת שמאי מטעם שירביט קבע השופט רון ששווי המכונית עומד על 69,353 שקל, ממנו יופחתו 29,760 שקל שכבר שולמו לה, וכן 3,540 שקל – עלות פרסום המודעה על-ידי המבטחת.
השופט חותם את פסק הדין בביקורת על המבוטחת ש"נושאת באחריות מלאה למעשיה ולמחדליה ונקלעה לכשל במישור תום הלב. ממילא, נושאת התובעת גם במשמעויות הכלכליות של מעשיה, ואם לבסוף תקבל לידיה סכום הנמוך משווי מכוניתה, אין לה להלין, אלא על עצמה.

בסיכומם של דברים חויבה שירביט לשלם לתובעת את יתרת הסכום, כלומר שבסך הכל היא תקבל את ערך המכונית בניכוי עלות המודעה, ואילו חוסר תום הלב שלה לא נלקח בחשבון, לפחות לא מבחינה כלכלית.

ת"א 5359-09-13

The post איך נפטרים ממכונית מליסינג? לא מדווחים על מציאתה appeared first on TheCar.

הגבלה על רישיון נהיגה שמבוססת על חוק ההוצאה לפועל לא משפיעה על כושר הנהיגה או כשירותו של בעל הרישיון לנהוג… פסילת רישיון אינה תקפה כל עוד לא נמסרה על כך הודעה לבעל הרישיון, ולכן חברת ביטוח לא יכולה להתחמק מתשלום פיצויים אם אינה יכולה להוכיח שהנהג היה מודע לפסילת רישיונו. כך קבע שופט בית משפט השלום בבית שמש מוחמד חאג' יחיא.

השופט חאג' יחיא דן בתביעתה של מבוטחת כנגד חברת מנורה, לאחר שחברת הביטוח סרבה לשלם לה פיצוי בגין נזקי תאונה – בטענה שהנהג בעת התאונה – בעלה של התובעת – נהג ברכב למרות שלשכת ההוצאה לפועל הגבילה אותו באמצעות צו מלקבל או לחדש את רישיון הנהיגה שלו.

חברת מנורה טענה שפוליסת הביטוח קובעת שברכב רשאים לנהוג "…בעלי רישיון שלא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת…"

כשבוע לאחר קבלת הודעת הדחיה מטעם חברת הביטוח פנה הבעל, הנהג, ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לבטל את צו ההגבלה שהוטל עליו, וזה אכן בוטל כעבור שלושה ימים.

המבוטחת טענה, בין השאר, שהיא ובעלה לא ידעו על קיום צו הגבלה כזה במועד התאונה, ושבכל מקרה דינו היה להתבטל נוכח צו כינוס שניתן בהליך פשיטת רגל בעניינו של הבעל עוד לפני קרות התאונה.

השופט חאג' יחיא קבע, כאמור, שעל חברת הביטוח לשלם לתובעת: "ממכלול החומר שהונח לפני בית המשפט, ולאחר בחינת המצב המשפטי, הגעתי לכלל מסקנה כי העובדה לפיה היה קיים צו הגבלה בעת אירוע מקרה הביטוח, אין בה די כדי לשלול באופן אוטומטי את הכיסוי הביטוחי והזכות לפיצויים בגין נזק רכוש… הגבלה על רישיון נהיגה שמבוססת על חוק ההוצאה לפועל משולה לפקיעת רישיון נהיגה מפאת אי תשלום אגרה.

הגבלת רישיון מכוח סעיף זה אינה משפיעה על כושר הנהג או כשירותו, אינה יוצרת סיכון או מגדילה את הסיכון התחברותי – אלא מדובר בהגבלה טכנית ולכן אין בה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי והזכות לפיצויים כאשר מדובר בנזק רכוש…

בדומה לדין הפלילי שמחייב כי ייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו, כך גם בדין האזרחי, פסילת רישיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע לו עליה. על כן, חבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה…

על כן, בנסיבות דנן, משנחה דעתי כי בעת התאונה לא ידעו התובעת או בעלה על קיום צו ההגבלה, הגעתי לכלל מסקנה כי צו ההגבלה שהיה קיים בעת קרות האירוע מושא התביעה, אין בו בנסיבות העניין, כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי של הפוליסה".

השופט חייב את מנורה לשלם לבעלת הרכב 47,978 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובנוסף לשאת בהוצאות משפט בסך כולל של 1,000 שקל וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 6,500 שקל.

תא"מ 19624-07-14

The post שלילת רישיון על-ידי ההוצאה לפועל לא פוגעת בזכות לפיצוי ביטוחי appeared first on TheCar.

"תדלוק רכב בדלק מהול במים מהווה אירוע תאונתי אשר הינו בר כיסוי בפוליסה התקנית לביטוח רכב (ביטוח מקיף), וכן בפוליסת מנורה במקרה שלפני". כך קבע לאחרונה שופט בית משפט השלום בתל-אביב גלעד הס, אשר דן בתביעת מבוטח של חברת הביטוח מנורה, והחברה עצמה, כנגד חברת הדלק 'טן'.

"(חברת) מנורה שילמה לתובע את תגמולי הביטוח כדין, ולא כמתנדבת", הוסיף השופט הס, "ולכן היא רשאית להגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעת – חברת הדלק טן".

את התביעה כנגד 'טן' הגישו חברת הביטוח מנורה ומבוטח שלה, א.פ, שהוא אדם בעל מוגבלות תנועה והבעלים של כלי רכב מסחרי בעל מנוע דיזל.

א.פ. תדלק את רכבו בתחנת 'טן', ושם, לטענתו, תודלק הרכב בסולר מהול במים אשר גרם לנזק למנוע. לאחר תיקון המנוע תבע א.פ. את חברת הביטוח שלו, מנורה, וזו פיצתה אותו והגישה תביעת שיבוב כנגד חברת 'טן' – מחוללת הנזק.

אלא שחברת 'טן' טענה, בין השאר, טענה משפטית, לפיה חברת הביטוח כלל לא אמורה לפצות מבוטח שלה במקרה כזה היות שתדלוק בדלק מהול במים לא מוגדר, לשיטתה, כתאונה שמכוסה על-ידי הפוליסה.

חברת הביטוח מנורה טענה בסיכומיה שעל מקרה זה חלה הפוליסה התקנית ותנאיה, ובגדר הגדרת המקרה כ"תאונה מכל סוג שהוא" אשר לא מוחרגת בחריגים לפוליסה.

'טן' טענה בסיכומיה שיש להבחין בין מקרה של תדלוק שגוי, מקום שהנהג מתדלק בדלק שאינו נכון, לבין מקרה של תדלוק בסולר מהול במים.
לטענתה, בעוד שהמקרה הראשון הינו אירוע תאונתי אשר נגרם בגלל רשלנות הנהג, והינו מקרי, הרי המקרה השני לא קשור לטעות או לרשלנות של המבוטח: "מטעמים של שיקולי מדיניות אין מקום להעמיס על חברות הביטוח את מחדלי יצרני דלק או תחנות תדלוק ויש להפנות את בעל הרכב להגיש תביעה ישירות כנגד חברת התדלוק".

בפסק דינו קובע השופט הס שגם פוליסה תקנית ופוליסה לרכב מסחרי במשקל של עד 4 טון מגדירה מקרה ביטוח בין היתר כ"תאונה מכל סוג שהוא".
השופט מציין שתדלוק סולר מהול במים אינו נמנה בגדר החריגים המנויים בסעיף 18(2) לפוליסה התקנית, כמו גם בחריגים המנויים בסעיף 21(2), וגם תדלוק של סולר מהול במים נחשב לתאונה לפי פוליסת הביטוח – היות שגם הוא לא מתוכנן והינו בלתי צפוי לחלוטין.

"נקודת ההתלבטות במישור הגדרת התאונה", כותב השופט הס, "הינה בתנאי הדורש כי האירוע יהיה פתאומי. לטעמי גם תנאי זה מתקיים בענייננו. אין כל מקום להבחין, לא מבחינה לשונית ולא מבחינה מהותית, בין תדלוק שגוי, כאשר התדלוק הינו של סולר במקום בנזין, לבין תדלוק שגוי כאשר התדלוק הינו של סולר מהול במים במקום סולר נקי. זה וגם זה מהווים תדלוק שגוי, וכאשר תדלוק זה גורם נזק לרכב, הרי הנזק הינו פתאומי והאירוע כולו מהווה "תאונה מכל סוג שהוא".

מסקנה זו נתמכת בכללי פרשנות פוליסת הביטוח הן בכלל בדבר פרשנות כנגד מנסח הפוליסה והן בכלל כי במקרה של ספק יש להעדיף את הפרשנות המקנה זכאות למבוטח.

בהנחה כי הנתבעת התרשלה בכך שנמהלו מים בסולר, הרי ברור כי היא זו שאמורה לשאת בנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מכך. לפיכך, שאלת המדיניות אינה מי יישא בנזק שנגרם – האם המבוטח, חברת הביטוח או הנתבעת, כאשר ברור שהנתבעת היא זו שתישא בסופם של דברים בנזקים שנגרמו.
נראה שאיש לא יחלוק כי במשולש: מבוטח, חברת ביטוח וחברת התדלוק, המבוטח הינו הצד החלש, כך שנכון וראוי כי המבוטח, אשר אין חולק כי אינו אחראי לנזק שנגרם, יקבל את תגמולי הביטוח באופן ישיר ומיידי מחברת הביטוח, כאשר בירור הרשלנות יעשה בין חברת הביטוח לחברת התדלוק".

שבחים למנורה

השופט הס ציין לחיוב את התנהגות חברת מנורה במקרה הזה: "עיון בפסיקת בתי המשפט בנושא ביטוח מגלה לא אחת פסיקה המטיחה ביקורת, לעתים נוקבת, על חברות הביטוח ובפרט בנושא של אי תשלום תגמולי ביטוח למבוטח בשעה שהוא נזקק לתשלומים אלו יותר מכל.

והנה אנו רואים במקרה שלפני כי חברת הביטוח נהגה באופן הגון וראוי עם המבוטח מטעמה, ושילמה לו תגמולי ביטוח זמן קצר לאחר אירוע התאונה.
חברת הביטוח יכולה הייתה להעלות בפני המבוטח את אותן הטענות שטענה הנתבעת כאן ולנסות ולמנוע ממנו את תגמולי הביטוח עד לסיום ההליך משפטי .
העובדה כי מנורה נמנעה מלשלוח את המבוטח להליך משפטי ושילמה לו תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה במהירות ויעילות, וכן העובדה כי חברת הביטוח היא זו אשר לקחה על עצמה את נטל ניהול ההליך כנגד חברת התדלוק (וכפי שניתן ללמוד מתיק זה מדובר בנטל לא קל) אסור שתעמודנה לה לרועץ כחוסמת מראש את תביעת השיבוב" פסק השופט, אשר חייב את חברת 'טן' בהוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח.

The post בית המשפט קבע: תדלוק בדלק מהול במים נחשב לתאונה שמכוסה על-ידי פוליסת הביטוח appeared first on TheCar.

קצת יותר משנתיים לאחר הגשת תביעה ייצוגית כנגד חברת צ'מפיון מוטורס, יבואנית פולקסוואגן, אאודי, סיאט וסקודה לישראל, אישר השופט הבכיר יהודה פרגו מבית המשפט המחוזי בתל-אביב את הסדר הפשרה המתגבש בין התובעים הייצוגיים ליבואנית.

בהתאם לפשרה תפוצה קבוצת התובעים, לה יצטרפו כל מי שנפגעו באותו אופן ולא בחרו לתבוע את היבואנית בדרך אחרת, בסכום של 1,300 ש"ח לכל בעל רכב, וכן בהארכת תקופת האחריות לתיבות ההילוכים ב-30 חודשים.

התביעה הייצוגית הוגשה על-ידי קבוצת בעלי מכוניות שבהן מותקנת תיבת ההילוכים האוטומטית-רובוטית המתקדמת מסוג DSG 7 מתוצרת קונצרן פולקסווגן, אשר מותקנת, כאמור, במכוניות שונות מתוצרת פולקסוואגן, אודי, סיאט וסקודה שנרכשו בין השנים 2008-2012.

קבוצת פולקסווגן הייתה יצרנית הרכב הראשונה אשר הציגה, כבר בשנת 2003, תיבת הילוכים אוטומטית רובוטית כפולת מצמדים. תיבה כזאת משלבת את הטוב בשני העולמות בין תיבה אוטומטית – שבה הנהג לא צריך לטרוח ולהעביר הילוכים – לבין תיבה ידנית שבה ישנם פחות אובדני אנרגיה ונגרם פחות בזבוז דלק. מדובר אמנם בפתרון טכנולוגי מתוחכם אשר זכה לימים לפיתוח דומה גם אצל יצרני רכב נוספים, אלא שכמו כמעט כל טכנולוגיה חדשה גם הוא לא היה נטול תקלות.

לקוחות רבים, בארץ וברחבי העולם, סבלו מבעיות שונות שכללו בין השאר רעידות, רעשים, ואף מצבים שבהם התיבה חדלה מלתפקד ומן המכונית נשלל כושר התנועה שלה. רוב רובן של התקלות התגלו דווקא בגרסה המתוחכמת יותר של התיבה הרובוטית – זאת עם שבעה יחסי העברה ולא בגרסה בעלת שישה יחסים.

בשנים הראשונות הכחיש היצרן בתוקף שמדובר בתקלה סדרתית, ומשכך גם לא גיבה את היבואנית לישראל ולא ביצע קריאה גורפת לעדכון תוכנות הפעלה או החלפת רכיבים בתיבות. בעלי רכב שהתלוננו על תקלות טופלו במסגרת האחריות הרגילה – ובמקרים שונים הוחלפו בתיבות ההילוכים שלהם מכלולים משמעותיים כמו מצמדים או מערכת בקרה (מכנטרוניקס), וזאת ללא תשלום. כאשר נוכחו אנשי היבואנית שהתופעה רחבה הם אף האריכו את הטיפול בתיבות בעיותיות אל מעבר לתקופת האחריות, וזאת כיוזמה שלהם וללא גיבוי של היצרן.

בשלב מאוחר יותר, כאשר מספר התלונות בישראל גדל עוד, הודו אנשי היצרנית שאכן קיימת בעיה, אולם זאת יוחסה למזג האוויר החם והלח בארץ.

עם זאת, תלונות רבות אחרות, אשר הגיעו גם ממדינות שבהן שוררים תנאי אקלים שונים משלנו – בהן צרפת, רוסיה וארצות הברית, למשל, אילצו את היצרן הגרמני להכיר בתקלה, וההנחה המקובלת היא ש"הקש ששבר את גב הגמל" הייתה גילוי הבעיה בשוק הרכב הסיני – הגדול ביותר בעולם כיום.

בפולקסוואגן טוענים שהפתרון לתקלות התגלה ויושם במהלך שנת 2012, ומאז ועד היום הבעיה נחשבת לפתורה ואינה קיימת עוד במכוניות שיוצרו לאחר שנת 2012.

בחודש מרץ 2013 הוגשה בישראל תביעה ייצוגית כנגד צ'מפיון מוטורס וקבוצת פולקסוואגן, וזאת על-ידי קבוצת תובעים שאוגדה אצל עו"ד עדי פורת. התובעים, אשר רכשו מכוניות מתוצרת הקונצרן בין השנים 2009-2012, העריכו בשעתו שהם מייצגים קבוצה של כ-28 אלף בעלי רכב שבהם הותקנה התיבה, ושהיקף הפיצוי שהם דורשים בשמם יגיע לכ-700 מיליון שקל.

בכתב התביעה נטען שהחברה טיפלה במכוניות שהגיעו למוסכים עם תקלות אולם לא ביצעה קריאת שירות ("ריקול") יזומה לתיקון יסודי ומונע, וזאת בשעה שמדובר היה – לטענתם – בתופעה כלל עולמית אשר כן טופלה ביסודיות במדינות אחרות.

התובעים אף טענו שלמרות הליקויים הידועים לה המשיכה היבואנית למכור מכוניות מצוידות בתיבה האמורה וזאת מבלי לידע את הלקוחות אודות התקלה.

התובעים דרשו פיצוי כספי נדיב לכל מי שבמכוניתו התגלתה תקלה, ובכלל זאת גם פיצוי בגין ירידת הערך הצפויה להם בעת מכירתה, ופיצוי בגין בזבוז זמן ומשאבים, עוגמת נפש ואובדן ההנאה מהרכב החדש.
בנוסף, התובעים דרשו הארכה של תקופת האחריות לתיבה למשך 10 שנים או 300 אלף ק"מ.

יש פשרה, ממתינים לחתימה

במסגרת הסכם הפשרה שמתגבש בין הצדדים, ועדיין צריך לקבל אישור סופי של בית המשפט, הוחלט שהיבואנית תפצה את בעלי הרכב בסכום של 1,300 שקלים לכל מכונית. בין השאר צריך בית המשפט לאשר את שיטת הפיצוי, היות שחלק מבעלי הרכב כבר מכרו את מכוניותיהם וחלקן אף עבר לבעלויות נוספות. במקרים כאלה יחולק סכום הפיצוי בין "הידיים" השונות לפי מתכונת שמגובשת על-ידי בית המשפט והצדדים.

בחודש אוגוסט 2013 הכריזה היבואנית על קריאת שירות ליותר מ-30 אלף מכוניות בישראל לצורך טיפול מונע בתיבות. היקף הקריאה אילץ בשעתו את המוסכים לפרוש את ביצוע התיקון על-פני מספר חודשים. בהתאם לפשרה המתגבשת תאריך היבואנית את משך תקופת האחריות לתיבה ב-30 חודשים (שנתיים וחצי) או עד 30 אלף קילומטרים, המוקדם מבן השניים, וזאת מיום הביצוע בפועל של הטיפול בתיבה.

על פי דיווח באתר YNET צפוי סך הפיצויים הכספיים שצ'מפיון תשלם ללקוחות במסגרת התביעה הייצוגית לנוע בין 40 ל-60 מיליון שקלים, וזאת בנוסף למיליונים נוספים בגין עלויות האחריות המוארכת שתינתן ללקוחות.

בצ'מפיון משתוקקים לשים מאחוריהם את הפרשה אשר פוגעת קשות בתדמית המותג, ובהודעה לעיתונות שפרסמו בעקבות החלטת בית המשפט נכתב כך: "על פי ההסדר המתגבש, בעלי מכוניות תוצר קונצרן VW אשר יוצרו בין מאי 2008 למאי 2012 וכוללים את תיבת ה- DSG7, ונכללים בהסדר, יהיו זכאים להחזר כספי בסך של עד 1,300 שקל.
כחלק מתפיסת עולמה המאמינה בטכנולוגיה החדשנית של ה–DSG כמערכת שתמשיך להוביל את עולם הרכב, תעניק צ'מפיון מוטורס אחריות נוספת על תיבת ההילוכים ל- 30 חודשים או 30,000 ק"מ (מיום ביצוע השירות בתיבת ההילוכים, לפי המוקדם). הסדר זה מצטרף לקמפיין שירות שביצועו הסתיים זה מכבר ע"י צ'מפיון מוטורס בהנחיית היצרן, במסגרתו בוצעו עדכונים המבטיחים את פעולתה התקינה והיעילה של תיבת ההילוכים… וכחלק מביצועו יישלחו מכתבים ללקוחות שבהסדר".

The post התיבה הרובוטית והתביעה הייצוגית: היבואנית תפצה לקוחות ישראלים ותאריך אחריות appeared first on TheCar.

אל בית המשפט המחוזי-מרכז הגיע בשבוע שעבר ג', שנתפס בשעת בוקר מוקדמת ביולי 2013 כאשר הוא נוהג במהירות של 196 קמ"ש בכביש מספר 6. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש ג', והשאיר על כנו את העונש שגזר עליו בית המשפט לתעבורה: פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 20 חודשים וקנס בסך 3,000 שקלים.

"העונש גופו אינו חורג ואין בו סטייה ממדיניות הענישה הראויה", כתבה השופטת הבכירה נגה אהד בפסק דינו של ג'. אולם, בהמשך פסק הדין מבהירה השופטת אהד כי למעשה גזר דינו של הנהג קל מאוד, שכן לא נכלל בו מרכיב של מאסר בפועל. "אני מוצאת כי בית המשפט (לתעבורה) הקל משמעותית עם המערער בשעה שלא גזר מאסר בפועל, (ו)גם לא בעבודות שירות", כתבה השופטת אהד.

מה עונשה של נהיגה ב"מהירות-קצה"?
ואכן, עונשו של ג' קל משמעותית מהרף שקבע בית המשפט העליון בפרשת אבו-גוידר. באותה פרשה נעצר נהג כאשר הוא נוהג במהירות של 195 קמ"ש, ולאחר משפט נשלח למאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש אבו-גוידר, וזאת לאחר שערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה (למעט בעניין אורכה של פסילת הרישיון, שקוצרה משש שנים ל-50 חודשים).

בפסק דין שמצוטט לעתים קרובות, ואשר מבטא לדעת רבים מגמת החמרה בענישת עברייני תנועה, הבהיר השופט נעם סולברג כי נהיגה במהירות חריגה מבטאת החלטה מודעת של הנהג לעבור על החוק, ולכן יש להענישו בחומרה. "למהירות נסיעה שכזו לא מגיע נהג בהיסח הדעת, אלא בהחלטה מוּדעת", כתב סולברג. "בנהיגתו סיכן המבקש לא רק את חייו שלו, אלא גם את חיי הנוסעים במכוניתו, ואת חיי שאר הנוסעים בכביש".

השופט סולברג ציין כי אמנם לא נהוג לגזור על עברייני תנועה עונש של מאסר בפועל, אך נהיגה במהירות חריגה מקימה עילה להטיל עונשי מאסר על נהגים גם כאשר לא נגרם כל נזק. "אין זו דרך השגרה להורות על כליאתם של עברייני תעבורה, כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש ולא פגיעה בגוף", הסביר השופט, "אבל בכגון דא עלינו להקדים תרופה למכה… הוא (אבו-גוידר, ש.ה) ראוי לגמול הולם ולהרתעה כלפיו, וכלפי אחרים שכמותו. יִראו עברייני התנועה ויִיראו, כי נהיגה במהירות-קצה, יכולה להביאם אל מאחורי סורג ובריח – לא רק לאחר שיהרגו אדם, אלא גם קודם לכן".

יהודי באודי, בן-מיעוטים במרצדס
כיצד אם כן הצליח ג', שכאמור נתפס במהירות של 196 קמ"ש בכביש 6, לחמוק מעונש מאסר? אפשר להצביע על הבדל במהירות המותרת בכביש 6 ובכביש שבו נהג אבו-גוידר: 110 קמ"ש לעומת 90. אולם, מאחר שבשני המקרים נעצרו הנהגים במהירויות שחורגות בפער משמעותי מהמהירות המותרת, סביר להניח ששיעור החריגה השונה אינו הסיבה לסטייה ממדיניות הענישה שאותה התווה בית המשפט העליון בפרשת אבו-גוידר.

בנוסף, בשתי הפרשות היה לנהגים המעורבים "עבר תעבורתי": לאבו-גוידר נרשמו 17 הרשעות בפחות משלוש שנים, מהן אחת בגין עבירת מהירות, ולג' נרשמו 27 הרשעות בכ-12 שנות נהיגה, מהן חמש הרשעות בגין עבירות מהירות. אולם, גם אם קיים שוני בעבר התעבורתי – ריבוי עבירות בתקופה קצרה יחסית במקרה של אבו-גוידר – ספק רב אם בכך טמונה הסיבה לשוני המשמעותי בענישה.

בעניין זה יש לזכור שהשופט סולברג הבהיר בפסק הדין של אבו-גוידר כי הענישה של מי שנוהג באותן "מהירויות קצה" משרתת שתי מטרות: גמול והרתעה, כאשר ההרתעה מכוונת גם נגד הנהג עצמו וגם נגד נהגים אחרים. מכאן עולה שגם הבדלים מסוימים בעבר התעבורתי אינם יכולים להסביר את הימנעות בית המשפט לתעבורה מהטלת מאסר בפועל על ג'. לפיכך נראה שנשאר רק הבדל מהותי אחד בין שתי הפרשות: אבו-גוידר הוא בן-מיעוטים, וג' הוא יהודי. האם יתכן שזו הסיבה לכך שבית המשפט הקל עם ג', וסטה ממדיניות הענישה שהתווה בית המשפט העליון?

אגב, ישנו הבדל נוסף בין שני המקרים: אבו-גוידר נעצר כאשר הוא נוהג במרצדס, וג' נעצר כאשר הוא נוהג באודי. אולם, מאחר שנהיגה במרצדס אינה מהווה עילה להחמרת הענישה של עברייני תנועה, הרי שגם בכך אין כדי להסביר את הפער בענישת שני הנהגים.

The post למה נהג שנסע במהירות של 196 קמ"ש לא נשלח למאסר? appeared first on TheCar.

בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים חויבה חברה שעסקה במכירה והשכרה של רכבים במגזר הערבי, אשר מכרה לאדם רכב שהוגדר על ידה כרכב "מבעלות פרטית" על אף שבעברו הרכב היה בבעלות ממשלתית, לפצות את הרוכש בסכום של 8,500 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שכר שמאי ועורך דין על סך 6,000 שקלים נוספים.

סיפור המקרה החל כשיוסף נתשה החליט בשלהי 2006 לרכוש רכב משומש. הוא נפגש עם ווסים ומג'די, אשר הציגו עצמם כבעליה של חברת אוטו עבדו בע"מ. אלה הציעו לו לרכוש מהם רכב בבעלות פרטית וב"מצב מעולה", שמעולם לא היה מעורב בתאונה.
לאחר מו"מ בין הצדדים, נחתם הסכם מכר לרכישת הרכב תמורת 42,500 שקלים.

במשך שנים נתשה עשה שימוש ברכב והיה בסך הכל מרוצה ממנו, אך לאחר שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים בחודש יולי 2012, חברת הביטוח מגדל הפחיתה את סכום הפיצוי למבוטח ב-30 אחוזים מאחר שלטענתה הרכב היה בעברו בבעלות ממשלתית של המשרד לביטוח לאומי שבגינה הופחתו 25 אחוזים מערכו ואף היה מעורב בתאונה שהביאה לירידת ערך של 5 אחוזים נוספים.

נתשה המופתע פנה לעורכי הדין ריאד סואעד ופרחי רסאס והגיש לבית המשפט תביעה נגד האנשים שמכרו לו את הרכב משום שאלה לא סיפרו לו שהרכב היה בבעלות ממשלתית ואף עבר תאונה.

לתביעה צירף חוות דעת שמאי ולפיה בתאריך הרכישה (2006) ערכו של הרכב במחירון לפני הפחתות עמד על 49,000. לאחר משא ומתן התובע שילם בזמנו על הרכב 42,500 שקלים על אף שבפועל לנוכח ההפחתה בשווי הרכב בשל הבעלות הממשלתית וירידת הערך, שוויו הנכון של הרכב, לטענת הרוכש, היה אמור להיות 29,750 שקלים, קרי – הנתבעים קיבלו לידיהם 12,750 מעל למחירון שלא כדין.

הנתבעים באמצעות עוה"ד ג'וני שחאדה דחו את טענות התובע. בכתב ההגנה שהוגש הם טענו כי הם הביאו לידיעת התובע את העובדה שהרכב היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי ובשל האמור המחיר שנדרש היה נמוך ממחיר המחירון.
באשר לירידת ערך קודמת כתוצאה מתאונה הנתבעים טענו כי לא ידעו שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים, ובכל מקרה האחריות לבדיקת מצבו הפיזי של הרכב הייתה מונחת לפתחו של הרוכש.

לאחר שנשמעו טענות הצדדים הרשמת הבכירה מאיה אב-גנים ויינשטיין מבית משפט השלום בירושלים קבעה בפסק הדין כי "לאור התשתית הראייתית שהונחה לפני, מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים, אין מחלוקת שהרכב נשוא התביעה היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי. עוד אין מחלוקת, שמדובר במידע שהיה ברשות הנתבעים ושעל הנתבעים היה להביאו לידיעת התובע באופן ברור. המחלוקת נגעה לשאלה האם הנתבעים מסרו לתובע את המידע האמור, אם לאו. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, שוכנעתי כי הנתבעים לא מסרו לתובע את המידע, הטעו אותו והציגו בפניו מצג שווא ולפיו המדובר היה רכב בבעלות פרטית", קבעה הרשמת.

בפסק הדין היא ציינה הרשמת "הנתבעים אישרו בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, שבהתאם למחירון, ערכו של רכב בבעלות ממשלתית נמוך ב- 20% מערכו של רכב בבעלות פרטית".
הרשמת קבעה גם שהתובע אמנם שילם בעבור הרכב מחיר נמוך ממחיר המחירון המלא אך נראה שההפחתה ממחיר הרכב לא נעשתה בגין בעלות ממשלתית קודמת, כי אם בעקבות משא ומתן. יתרה מכך, העובדה שהמחיר ששולם בסופו של דבר היה גבוה משווי הרכב בפועל (בהתאם למחירון ולאחר ביצוע ההפחתה), אף היא מתיישבת עם גרסת התובע שהרכב הוצג בפניו כרכב בבעלות פרטית.
בסיכום פסק הדין קבעה הרשמת כי "הוכח לפני שבמועד הרכישה היה ערכו של הרכב הספציפי היה אמור להיות 39,200 ש"ח. בשים לב לכך שהצדדים הסכימו שהרכב ימכר לאחר הפחתת כ-13.27 אחוזים משוויו, הרי שעל התובע היה למעשה לשלם סך 34,000 ש"ח בעבור הרכב. בשל ההטעיה ומצג השווא, נגבו מהתובע 8,500 ₪ ביתר. מכאן, שעל הנתבעים להשיב לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת הסכם המכר (10/10/06).
אשר לטענת התובע כי לרכב נגרמה גם ירידת ערך של 5 אחוזים בגין תאונה קודמת שהיתה לו טרם רכישתו, קבעה הרשמת כי פרט למכתב של חברת מגדל בנושא לא הובאה על ידי התובע כל הוכחה המאששת את הטעון הזה. לפיכך התובע לא הרים את נטל ההוכחה בנושא".

כאמור בסופו של יום נקבע בפסק הדין כי הנתבעים ישלמו לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/10/06 ובנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובע, לרבות שכר השמאי כפי שנקבע בפרוטוקול הדיון וכן בשכ"ט עו"ד ע"ס 6,000 ש"ח.

The post "שכחו" לספר לקונה שהרכב היה בבעלות ממשלתית ויפצו אותו ב-8,500 שקלים appeared first on TheCar.

ביטוח חקלאי ניסתה לחסוך 702 שקל על חשבון השמאי, אבל בית המשפט חייב אותה לשלם 2,574 שקל. השופטת עידית וינברגר: "שכר טרחת שמאי בסך 400 שקל כולל מע"מ אינו סביר"

חברת 'ביטוח חקלאי' ניסתה לחסוך לעצמה 702 שקל בתשלום שכר טרחה לשמאי, והיא תשלם על כך ביוקר: בית משפט השלום בקריות חייב אותה לשלם לתובע ולבא כוחו 2,574 שקל, כולל הוצאות משפט ושכר עדות השמאי, שאותו זימנה חברת הביטוח לעדות בבית המשפט. בנוסף, השופטת עידית וינברגר נזפה בחברה על כך שהתעקשה ואילצה את השמאי להגיע לבית המשפט.

מדובר בתביעה שהוגשה על ידי י.ק, שרכבו נפגע על ידי מכונית שהייתה מבוטחת בחברה לביטוח חקלאי.
י.ק, שיוצג על-ידי עו"ד אורי גרינברגר, תבע מביטוח חקלאי לשלם לו סך של 702 ש"ח שאותם הפחיתה החברה משכר הטרחה של השמאי שאותו שכר.

לאחר התאונה שכר י.ק. את השמאי יובל לחיאני, וחברת הביטוח לא חלקה על שומתו ושילמה לתובע, הנפגע, את מלוא נזקיו.
עם זאת, י.ק. שילם לשמאי שכר טרחה בסך 950 ש"ח ועוד מע"מ, ואילו חברת ביטוח חקלאי הסכימה לשלם לו רק 400 ש"ח תמורת סעיף זה.

בבית המשפט טענה חברת 'ביטוח חקלאי' שדין התביעה להידחות היות שהתובע אינו בעל הרכב. טענה זו נדחתה על ידי השופטת עידית וינברגר אשר קבעה שהיא כלל לא ראויה להישמע: "ראשית, הנתבעת מושתקת מלהעלותה שכן שילמה לתובע (ולא לאשתו) את מלוא הנזק על פי הערכת השמאי. שנית, במסמכי הנתבעת עצמה נרשם י.ק. כבעל הרכב".

מכל מקום, העובדה שהרכב רשום על שם אשת התובע, אין בה להכשיל את תביעתו, שכן הלכה ברורה היא כי הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי וחזקה שבעובדה היא, כי רכב משפחתי הינו בבעלות שני בני הזוג, אף אם הוא רשום על שם אחד מהם, אלא אם הוכח אחרת.
בנוסף, מי שזכאי לשיפוי הוא מי שהוציא את ההוצאה, התובע העיד כי הוא עצמו שילם לשמאי ועדותו לא נסתרה".

חברת הביטוח דרשה לזמן את השמאי לעדות, אשר עלה ממנה שלשם עריכת חוות הדעת הוא ביקר ארבע פעמים במוסך, וכן שלשם הכנת חוות הדעת נדרשו לו שעתיים וחצי. בחשבון שערך פורט ששכר הטרחה כולל 700 ש"ח בגין עבודה, 50 ש"ח תמורת צילומים, 50 ש"ח הוצאות נסיעה, ו- 150 ש"ח הוצאות משרד.

גררה את השמאי לבית משפט

ביטוח חקלאי העלתה טענה נוספת, לפיה התובע לא טרח לברר מבעוד מועד מה גובה שכר טרחת השמאי שישולם לו ולא טרח לנסות להקטין את הוצאותיו בגין שכר טרחת השמאי.

השופטת דחתה גם טענה זו ועל כך כתבה בפסק דינה: "אין לקבל את הטענה שכן אין לצפות מאדם שרכבו ניזוק בתאונת דרכים, כי יעשה סקר שוק בטרם ישכור שירותיו של שמאי. אני מפנה בעניין זה לפסק דינו של כב' השופט אלטר בת"ק (עכו) 658-04-09 נסימי נ' הראל חברה לביטוח, שם נפסק כי על חברת הביטוח לשלם לתובע כל סכום ששילם, ואין היא יכולה להתנער מחובתה זו, גם אם ניתן היה למצוא שמאים שהיו גובים סכום נמוך יותר".

"למרות הפירוט בחשבון שכר הטרחה", כתבה השופטת, "ועל אף ההלכות הברורות בנושא, בחרה הנתבעת לשלם לתובע, בגין שכר טרחת השמאי, סך של 400 שקל כולל מע"מ בלבד.
אכן, הנזק שנגרם לרכבו של התובע לא היה גדול ואף לא מורכב, אולם שכר טרחת שמאי בסך 400 שקל כולל מע"מ אינו סביר, גם בתיק פשוט… לתוצאה כזו ניתן היה להגיע גם ללא זימונו של השמאי לחקירה, ואף בפסק דין על דרך הפשרה. אולם כאשר הנתבעת בוחרת להפחית את שכר הטרחה הנדרש בצורה משמעותית, ללא כל סיבה נראית לעין, ולשלם שכר טרחה בלתי סביר, אין מדובר בזוטי דברים.

סבירות שכר טרחת השמאי נקבעת על פי מידת ההשקעה והמאמץ שהצריכה עריכת חוות הדעת, ועל פי גובה השומה. בנתוני התביעה שלפני אני קובעת כי שכר טרחה סביר הינו 800 שקל כולל מע"מ… התעקשותה של הנתבעת לנהל תיקים כגון אלה, כולל זימונו של השמאי לחקירה, אך מגדילה את הוצאות ההליך, ואין לה כל תכלית".

אלא שמילים נחרצות לחוד, ופסיקה לחוד. לטובת התובע, למרות כל המאמץ שנדרש ממנו ועל-אף ההתנהגות המגונה של חברת הביטוח – כפי שתוארה על-ידי השופטת עצמה – פסקה השופטת כך: "אני מורה כדלקמן: הנתבעת (ביטוח חקלאי) תשלם לתובע סך של 400 שקל בצירוף החזר אגרה בסך 758 שקל".

אפשר להניח שאדם סביר היה מעדיף להפסיד 700 ש"ח מאשר להיגרר לכל המאמץ שכרוך בניהול תביעה והשחתת זמנו – ועל כך בדיוק בונות כנראה חלק מחברות הביטוח.

עם זאת, גם לחברת 'ביטוח חקלאי' נגרם "רעד קל בכנף": השופטת פסקה שהחברה תשלם לשמאי – רק בעבור התייצבותו לעדות בבית המשפט – 600 שקל בצירוף מע"מ, וכן תשלם שכר טרחה לעורך הדין של התובע, בסך כולל של 708 ש"ח.

בסופו של יום, לאחר שהטרידה ממנוחתם את התובע, השמאי ועורך הדין, ולאחר שהעמיסה על היומן העמוס ממילא של בית המשפט, תשלם חברת הביטוח לתובע סך של 2,574 ש"ח, רק 1,872 ש"ח יותר מכפי שהייתה משלמת לולא נמנעה מלשלם לשמאי את המגיע לו.

תא"מ 18659-08-14

The post בית המשפט העניש את חברת 'ביטוח חקלאי' בגלל ניסיון לקצץ בשכר השמאי appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון דחה ערעור של נהג שהורשע בנהיגה בשכרות למרות שמכוניתו לא הייתה בתנועה. השופט אורי שהם: "תחולתה של עבירת הנהיגה בשכרות, גם במצבים שבהם הייתה לנאשם שליטה אפקטיבית על הרכב, תואמת את הרציונל של החזקת נשק בעת שכרות"

מספיקה האפשרות שלנהג שיכור תהיה שליטה אפקטיבית במכונית כדי לבסס עבירת נהיגה בשכרות, גם אם המכונית עומדת בחנייה ואינה נמצאת בתנועה. כך קבע אתמול (ג') בית המשפט העליון, שדחה ערעור שהגיש נהג שהורשע בעבירת נהיגה בשכרות למרות שמכוניתו עמדה בחנייה וכלל לא הייתה במצב של נסיעה.

"החיבור בין קיומה של שליטה אפקטיבית ברכב לבין הימצאותו של נהג שיכור ברכב עצמו עשוי לשמש בסיס להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות", קבע השופט אורי שהם, שכתב את פסק הדין העיקרי והשווה בין נהיגה בשכרות והחזקת נשק במצב של שכרות. "תחולתה של עבירת הנהיגה בשכרות, גם במצבים שבהם הייתה לנאשם שליטה אפקטיבית על הרכב, תואמת גם את הרציונל של העבירה שעניינה החזקת נשק בעת שכרות… די בשליטה האפקטיבית בכלי הנשק, במצב של שכרות, כדי להוות עבירה, בין שהסיכון הגלום באותה עבירה התממש, ובין אם לאו".

הנהג שערעורו נדחה אתמול נעצר באוקטובר 2009 בחשד לנהיגה בשכרות, לאחר שעוברים ושבים הזעיקו את המשטרה למקום שבו עמדה מכוניתו באופן שהפריע חלקית לתנועה. הנהג נמצא כאשר הוא ישן, לאחר ששתה כמות גדולה במיוחד של אלכוהול: בבדיקה באמצעות מכשיר "הינשוף" המשטרתי נמדדה כמות אלכוהול גבוהה כמעט פי שלושה מהכמות המותרת על-פי חוק.

תכירו: מבחן השליטה האפקטיבית
השופט שהם קבע כי כדי לקבוע את אחריותו של נהג בעבירת נהיגה בשכרות יש לעשות שימוש ב"מבחן השליטה האפקטיבית", שעשוי להרחיב משמעותית את המונח "נהיגה", שהגדרתו בחוק לוקה בעמימות. השופט שהם מסביר כי "המבחן הנכון לפרשנות המונח 'נהיגה' בענייננו הוא מבחן השליטה האפקטיבית על אמצעי הפעולה של הרכב. בביטוי 'שליטה אפקטיבית' גלומה יכולתו של אדם לשלוט במנגנוני התפעול, הבקרה והשליטה ברכב". לפי השופט שהם, הרחבת ההגדרה של "נהיגה" נובע מהסיכון הטמון במצב השכרות וההשפעה האפשרית של שכרות על שיקול דעתו של הנהג.

"הסיכון הגלום במצב שכרותו של הנהג מחייב התייחסות לאפשרות כי שיקול דעתו הלקוי עלול לגרום לו להעביר את הרכב ממצב סטטי למצב של תנועה", הבהיר השופט, "זאת, חרף חוסר כשירותו של הנהג השיכור לנהוג ברכב מנועי באותו מועד. באותה מידה, עלול הנהג השיכור להפעיל חלקים אחרים ברכב… סיכון זה איננו 'צופה פני עתיד', אלא שמדובר בסיכון ממשי, עוד בשלב שהרכב מצוי במצב סטטי, ובעיקר כאשר מנועו של הרכב פועל".

מפסק הדין עולה כי מבחן השליטה האפקטיבית יוחל בהתאם לנסיבות הייחודיות שעשויות להתעורר בכל מקרה ומקרה. "אינני נדרש לקבוע מסמרות בשאלת היקפו המדויק של מבחן השליטה האפקטיבית ברכב, ונראה כי מדובר בשאלה עובדתית שתוכרע על פי נסיבות העניין", ציין השופט שהם. "די לי אם אומר כי מבחן זה מאפשר לקבוע, בנסיבות המתאימות, כי בוצעה עבירה של נהיגה בשכרות, גם במצב שבו הרכב לא היה בתנועה".

השופט שהם מפרט בפסק הדין נסיבות אותן יש לשקול במסגרת יישום מבחן השליטה האפקטיבית: "היותו של הרכב מונע, הימצאותו של הנאשם במושב הנהג, עמידתו של הרכב בנתיב נסיעה ומידת ההפרעה לתנועה הגלומה במצב עמידתו של הרכב". לאחר שישקלל את כל נסיבות המקרה, ייקבע בית המשפט "האם הייתה במקרה הקונקרטי בידי הנאשם שליטה אפקטיבית על רכבו, וככל שמדובר באדם שיכור, ניתן יהא להרשיעו בנהיגה בשכרות".

ומה אם הנהג כלל לא התכוון לנהוג?
השופט שהם גם קבע כי יתכן שכוונתו הסובייקטיבית של הנהג כלל לא תשפיע על תוצאות המבחן, ובמלים פשוטות – בית משפט עשוי להרשיע נהג בעבירת נהיגה בשכרות גם אם ייטען שלא הייתה לו כוונה לנהוג במכונית. לדברי השופט, "סבורני, שאין בכוונותיו הסובייקטיביות של הנאשם כדי לשנות, בהכרח, את התוצאה בשאלת אחריותו לעבירת הנהיגה בשכרות. שהרי, אדם שיכור הוא בעל שיקול דעת לקוי, וכיצד ניתן להסתמך על כוונותיו של אותו נאשם, שעה שהכרתו אינה במיטבה עקב מצב שכרותו, והוא עלול שלא להעריך נכונה את המציאות?".

עם זאת, השופט שהם מציין בפסק דינו כי במצבים של שכרות קלה תיתכן טענת הגנה שמבוססת על כוונתו הסובייקטיבית של הנהג: "אינני שולל את האפשרות להעלאת הטענה, כי הנאשם לא התכוון להפעיל את רכבו במצב של שכרות, כאשר מדובר בשכרות קלה או גבולית, שהשפעתה על מצב תודעתו של הנאשם היינה שולית".

גם השופט יצחק עמית קבע כי יש לאמץ את מבחן השליטה האפקטיבית, אך הסביר בפסק דינו הקצר כי ייתכנו נסיבות שבהן נהג שרק יושב במכוניתו לא ייחשב למי שנהג בשכרות. "אין פירוש הדבר כי בכל מקרה בו יימצא אדם שיכור יושב במכוניתו, יש לייחס לו נהיגה בשכרות, והדבר הוא תלוי נסיבות", כתב השופט עמית. "לא דומה מי שישן שיכור בחניה כפולה בכביש… למי שישן שיכור במגרש חניה נידח".

The post עבירת נהיגה בשכרות יכולה להתבצע גם במכונית עומדת appeared first on TheCar.

חברת הביטוח הראל סרבה להכריז על נזק למכונית כמחייב "אובדן להלכה" בהתאם לתנאי הפוליסה שלה. התערבות של שמאי מטעם בעל הרכב ופניה לבית משפט לתביעות קטנות השיגו את מה שהגיע למבוטח מלכתחילה

הפרסומות של חברות הביטוח כמעט עושות לנו חשק להיות מעורבים בתאונה, ולו כדי לקבל את הפיצוי שמגיע לנו מיד, וביד.
אלא שבחיים האמיתיים הרבה יותר קל לשלם את הפרמיות, או, חלילה, להיות מעורב בתאונה, מאשר לקבל את הפיצוי שמגיע לנו – כפי שלמד לאחרונה על בשרו מבוטח של חברת הביטוח הראל.

מכוניתו של המבוטח, סובארו אימפרזה משנת הדגם 2008, נפגעה בתאונה ובמעמד הבדיקה במוסך אישר השמאי ניב רון, מטעם חברת הביטוח ("שמאי חוץ"), לתקן את המכונית בסכום של כ-22,250 ש"ח בלבד.
היות שסכום זה מהווה רק 37.47% ממחיר המחירון של המכונית (שעמד בעת התאונה על 59,360 ש"ח), הרי שלפי תנאי הפוליסה הוא לא מזכה את המבוטח בפיצוי בגין מלוא ערך הרכב.

לנוכח זאת קבע השמאי רון כי יש לתקן את המכונית, אולם הבעלים שלה, לאחר התייעצות עם בעל המוסך שאליו היא נגררה, סבר שערך הנזק היה גדול יותר.

המבוטח הפעיל את השמאי עידן ויקטור אשר בדק עבורו את המכונית, וזה גילה ראשית לכל שהשמאי רון כלל לא התייחס לירידת ערך המכונית, בסך כ-9% מערכה.
יתרה מכך: לאחר שהרים את המכונית על הליפט גילה ויקטור שהנזק שנגרם למכונית גבוה משמעותית מזה שנקבע על-ידי רון, והוא עומד לדעתו על 33,749 שקל שמהווים 56.8% מערך הרכב. מאחר וכך, הרי שלפי תנאי הפוליסה יש להכריז על המכונית ככזו שעברה "אובדן להלכה", ולפצות את בעליה במלוא מחיר המחירון שלה.

חוות הדעת של עידן ויקטור הועברה לחברת הביטוח הראל, אבל השמאי הראשי של החברה לא קיבל אותה ולא אישר להכיר בנזק כ"אובדן להלכה".
לאור זאת החליט בעל המכונית למכור את שרידיה לסוחר רכב, ותבע את חברת הראל בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.

שופט בית המשפט לתביעות קטנות טל חבקין מינה את השמאי אמיתי מרום כשמאי מכריע, והוא בדק את שתי חוות הדעת וקבע כי לרכב אכן נגרמו נזקים בחלקו התחתון (שאליהם לא התייחס כלל השמאי ניב רון), ומכאן לדעתו נובע עיקר ההפרש בין חוות הדעת.

"לאור האמור לעיל, ולאחר שראיתי את שתי חוות הדעת ועיינתי בצילומים" כתב מרום, "הגעתי למסקנה כי יש לקבל את חוות דעתו של השמאי ויקטור עידן לגבי הערכת גובה הנזק בסך 33,748 שקל וירידת ערך של 9% בסך 4,808 שקל. ערך הרכב הינו 53,424 שקל והוא נמכר במצבו על ידי המבוטח בסכום של 28,000 שקל. סה"כ נשאר לפיצוי 25,424 שקל. לאור האמור לעיל יש לפצות את בעל הרכב בסכום של 25,424 שקל המהווה את ההפרש שבין ערך הרכב לבין מחיר מכירתו בפועל".

בפסק דינו קבע השופט חבקין ש"התביעה מתקבלת באופן שהנתבעת (הראל) תשלם לתובעים סך של 25,424 שקל, וכן תישא בשכר טירחתו של השמאי, ובנוסף בהוצאה בסך 1,000 שקל".

שתי תובנות יש לנו בסיכומו של יום. האחת היא ש"שיטת מצליח" של חברות הביטוח תוסיף להצליח להן כל עוד שבתי משפט ימשיכו לפסוק כנגדן הוצאות נמוכות, היות שחלק מן המבוטחים סבורים בטעות שהליך משפטי יהיה מייגע ויקר מידי עבורם ולכן הם מוכנים להתפשר על גובה הפיצוי.

התובנה השנייה, אופטימית יותר, היא שמי שבטוח בצדקתו, ויכול להצטייד בחוות דעת מקצועית הולמת, יקבל בסופו של דבר את מה שמגיע לו, ואולי גם פיצוי קטן על עגמת הנפש והטרחה המיותרת.

The post הדרך לפיצוי הוגן עוברת בבית המשפט appeared first on TheCar.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה עתירה של תושבים מבית-אל, והם ייאלצו ללכת 300 מטרים ברגל אל התחנה המרכזית בירושלים

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה לאחרונה עתירה של קבוצה מתושבי בית-אל כנגד משרד התחבורה, שבה דרשו להשיב את תחנות המוצא של קווי האוטובוס לישובם אל תוך מתחם התחנה המרכזית בירושלים.

תחילת הפרשה בעתירה מנהלית אחרת שהוגשה כנגד המשרד, בעקבות גרירת רגליים בטיפול בזיהום האוויר החריג שהתגלה בתחנה המרכזית בעיר, ואשר מסכן את בריאותם של העוברים ושבים ושל העובדים במתחם. בעקבות עתירה זו הועברו חלק מתחנות המוצא של קווים אוטובוס שונים אל הרחובות הסמוכים, ובהן גם תחנת המוצא לקו לבית-אל.

קבוצת תושבים מן הישוב עתרה לבית המשפט לעניינים מנהלים בטענה שהוצאת הקווים ממתחם התחנה המרכזית פוגעת בנגישות הנוסעים לתחנה המרכזית, וכן שהתחנות החדשות מרוחקות ולא מגנות על הנוסעים מפני רוחות וגשם.

עוד טענו העותרים שבתחנות אין שרותים זמינים, ושהעתקתן פוגעת במוגבלי ניידות ובחיילים ומקשה עליהם לעבור אל קווי נסיעה אחרים שממוקמים בתחנה המרכזית עם מטענם. לחלופין ביקשו העותרים שלפחות חלק מן הקווים יעברו בתחנה המרכזית בחלק משעות היום.

משרד התחבורה והמפקח על התעבורה טענו מנגד שההחלטה להוציא את הקווים ממתחם התחנה נעשתה משיקולי עומס וזיהום אויר אשר התגלה שם. התחנות, לטענתם, הועתקו לרחובות הסמוכים ותדירות הקו הוגדלה ב-33%, ובנוסף לקו אחד אל הישוב החלה הפעלת שני קווים חדשים.

נציגי משרד התחבורה טענו שבהליך של עתירה אחרת שהוגשה כנגד המשרד בעניין זיהום האוויר בתחנה המרכזית חייב בית משפט השלום את המשרד לבצע שינויים אשר ימזערו את זיהום האויר בתחנה ולצורך זה בוצעו שינויים מבניים במבנה התחנה. היות שהשיפוצים פותרים באופן חלקי בלבד את בעיית זיהום האוויר הוחלט להעביר כמה מתחנות הקצה של קווים מטרופוליניים מתוך התחנה אל תחנות קצה סמוכות.

לטענת נציגי משרד התחבורה כקריטריון להעברת קווים מהתחנה המרכזית נשקל אופי השימוש בהם, וניתנה עדיפות להעברת קווים שבהם הנוסעים הם "נוסעים יומיים" לירושלים, כלומר מי שלא זקוקים לתחנה המרכזית לצורך נסיעות המשך בין-עירוניות. לדבריהם, השינויים נעשו בכל אשכול הקווים באותו ציר בכדי להבטיח אחידות ובהירות לנוסעים ולשמור על תדירות נסיעה גבוהה.

השופט ד"ר יגאל מרזל דחה את העתירה בנימוק של "היעדר עילת התערבות של בית משפט זה בשיקול הדעת שהופעל". לדברי השופט, ההחלטה שהתקבלה הינה סבירה ומידתית, ומטרתה להגן על משתמשי התחנה המרכזית מפני זיהום האויר במקום. "עמדת הרשות המינהלית שלפיה נדרשת בעקבות כך הקטנה של נפח תנועת האוטובוסים במקום ולעת הזו", כתב השופט, "היא עמדה מקצועית סבירה. לא נטען, ובוודאי שלא בוסס, טיעון שלפיו השמירה על בטיחות הנוסעים וציבור המשתמשים בתחנה המרכזית על דרך של הפחתת זיהום האוויר במקום, היא שיקול זר לעניין רישיון זה או אחר לקו תחבורה ציבורית".

לדבריו, קווי בית אל הועתקו למרחק סביר של 300 – 350 מטר מהתחנה המרכזית כאשר לא נסתרה טענת משרד התחבורה שלפיה הדרך מהתחנה המרכזית לתחנה זו נגישה למעבר של אנשים עם מוגבלויות, ולא רק קווי בית-אל הועתקו אלא גם קווים מטרופוליניים נוספים אשר משרתים ישובים גדולים בהרבה ואף מרוחקים יותר מירושלים, ולפי אותם רציונלים ותכליות. "בכך יש ביטוי לא רק לשוויון, אלא גם לענייניות ההחלטה", כותב השופט.

"הדגש בעתירה של הפונים היה על שיקולי נוחות ורווחה. אלו שיקולים חשובים. על הרשות המינהלית לקחת אותם בחשבון במסגרת החלטתה ולתת להם את המשקל הראוי. אך הרשות המינהלית שקלה שיקול זה בנסיבות העניין וההחלטה שקיבלה היתה מידתית".

עת"מ 25611-11-14

The post התחנה מזוהמת, הנוסעים יואילו בטובם ללכת ברגל appeared first on TheCar.

הגשת כתבי אישום כפולים, נקיטת הליכים שגויים, הגשת בקשות שמנוגדות לסדר הדין הפלילי והחמצת הזדמנות להרשעה בגין העבירה המתאימה – ליקויים חמורים בהתנהלות הפרקליטות הביאו לכך שבית המשפט לא מיצה את הדין עם נהג אוטובוס שהשפיל ילדות ממוצא אתיופי

בית המשפט לתעבורה בירושלים גזר אתמול (ג') את דינו של נהג אוטובוס שאמר לשלוש ילדות ממוצא אתיופי "אתם מסריחים… אף אחד לא מוכן לעמוד לידכם בגלל שיש לכם ריח, תחזרו לאתיופיה". אלא שלפי השופט שקבע את עונשו של הנהג, גזר הדין רחוק מלשקף את חומרת מעשיו: קנס בסך 3,000 שקלים, שלילת רישיון לחצי שנה ופיצוי בסך 8,000 שקלים לכל אחת מהילדות.

הסיבה לכך שגזר הדין הקל עם הנהג אינה רחמנות של השופט או נסיבות אישיות חריגות שעשויות להצדיק הקלה בעונש. לפי השופט נאיל מהנא, שגזר את דינו של הנהג, מה שהוביל לעונש הקל יחסית הוא מחדל מתמשך בהתנהלותה של הפרקליטות.

"התנהלות המאשימה הייתה לא תקינה מתחילת ההליך ועד סופו", הבהיר השופט נאיל מהנא. "הדבר התבטא בהגשת בקשות בניגוד לכללי סדר הדין הפלילי, כתבי אישום כפולים, נקיטת הליכים שגויים והחמצת ההזדמנות של הרשעת הנאשם בעבירה פלילית של התנהגות פסולה במקום ציבורי מתוך מניע גזעני, שהיא העבירה המתאימה".

בגלל שהוגשו נגדו שני כתבי אישום בגין אותם מעשים לשני בתי משפט שונים, הצליח הנהג להביא לביטול אחד מהם, ודווקא זה שייחס לו את העבירה שמתאימה יותר למעשיו: עבירה לפי חוק העונשין. לפי השופט מהנא, הנהג הואשם בסופו של דבר בעבירה אחת בלבד: עבירת התנהגות שאינה הולמת נהג רכב ציבורי, שהיא עבירה לפי פקודת התעבורה.

למעשה, השופט מהנא הבהיר אתמול כי בעקבות ההתנהלות הלקויה של הפרקליטות נמחק כתב אישום שהוגש נגד החברה שהעסיקה את הנהג באותה עת. בעניין זה יש לזכור שחוק העונשין מאפשר ייחוס אחריות פלילית לתאגידים, וביטול כתב האישום נגד החברה סיכל הטלת עונש גם על החברה עצמה ויתכן שגם על מנהליה.

לביקורת החריפה של השופט מהנא על התנהלות הפרקליטות הצטרף השופט שביטל את כתב האישום הראשון שהוגש נגד הנהג, ואשר ייחס לו עבירה לפי חוק העונשין. השופט שמואל הרבסט, מבית משפט השלום בירושלים, אמנם מצא את התנהגותו של הנהג פסולה ומכוערת, אך בהחלטתו מינואר הוא הבהיר כי לא הייתה לו ברירה אלא לבטל את כתב האישום.

"יש שיגידו כי מדובר בטענה פרוצדוראלית המונעת מהמאשימה למצות את הצדק ולהעמיד את הנאשם על חומרת מעשיו", כתב השופט הרבסט, בהתייחסו להחלטה לבטל את כתב האישום בגלל הגשת שני כתבי אישום בגין אותו אירוע. "אולם פרוצדורות שכאלו יש בהן חשיבות רבה (ב)של העובדה כי הן משרטטות את יחסי הכוחות, המותר והאסור, ואת דרך ההתדיינות הפלילית בעת שהמאשימה מפעילה הליכים פליליים נגד נאשם".

בסיכומה של ההחלטה הביע השופט הרבסט סלידה מהתנהגותו של הנהג, לצד ביקורת על התנהלות הלקויה של הפרקליטות. "מעשיו של הנאשם…מכוערים מאין כמותם ומהווים שפל התנהגותי מיותר ומזיק",קבע השופט, "אולם אין כהוא זה בין תחושה קשה זו לשמירה קפדנית על זכויות הנאשם. זכויות יש לשמור ולבצר, ואם אלו נפגעו בשל רשלנותה של המאשימה או בשל טעותה או מחדליה, הרי שיש לבטל את מקור הפגיעה".

The post בגלל מחדל: לא מוצה הדין עם נהג אוטובוס שהורשע בהשפלת ילדות ממוצא אתיופי appeared first on TheCar.

נהגים שהואשמו בנהיגה במהירות מופרזת בצומת בכביש 70 שבצפון, טענו שהמהירות המותרת היא 90 קמ"ש ולא 80 קמ"ש כפי שטענה התביעה. בית משפט לתעבורה קיבל את טענתם, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. התוצאה: הנהגים צפויים לשלם קנסות מוגדלים. שופט המחוזי הבהיר שהמחלוקת לא הייתה מתעוררת אם משרד התחבורה היה מציב במקום תמרור

מצלמת אכיפה הוצבה בצומת שבו המהירות המותרת לא ברורה, והתוצאה – קנסות מוגדלים לנהגים ממהרים. בכמה תיקים שהתנהלו בבית המשפט לתעבורה בעכו ובבית המשפט המחוזי בחיפה, התעוררה מחלוקת באשר למהירות המותרת בצומת ג'וליס-ירכא בכביש 70 שבצפון – צומת שבו מוצבת מצלמת אכיפה אלקטרונית שמודדת מהירות ואוכפת עבירות אי ציות לרמזור אדום.

לפי התביעה, קיומו של שטח הפרדה בנוי בקרבת הצומת אינו רלוונטי לקביעת מהירות הנסיעה, ולכן המהירות המותרת במקום היא 80 קמ"ש. מנגד, נהגים שתועדו על-ידי מצלמת האכיפה כאשר הם נוסעים במהירות מופרזת, טענו כי המהירות המותרת גבוהה יותר, שכן תקנות התעבורה קובעות שבמקום שבו יש שטח הפרדה בנוי המהירות המותרת היא 90 קמ"ש.

למחלוקת בעניין המהירות יש השפעה על גובה הקנסות שישלמו הנהגים ומספר הנקודות שיזקפו לחובתם. ארבעת הנהגים תועדו במהירויות שבין 125 ו-130 קמ"ש, ובמקום לשלם דו"חות מסוג ברירת משפט בגין נסיעה במהירות שאינה עולה על 40 קמ"ש מעל המהירות המותרת, יוגשו נגדם כתבי אישום בגין נסיעה במהירות שגבוהה ביותר מ-40 קמ"ש מהמהירות המותרת.

נהג לא צריך לדעת מה מטרת הקמת שטח הפרדה
אז מי מהצדדים צודק? בית המשפט לתעבורה בעכו מצא שהצדק עם הנהגים, אך בית המשפט המחוזי בחיפה הפך בשבוע שעבר את ההחלטה וקיבל את טענת התביעה. המחלוקת בין בתי המשפט עסקה בעיקר בשלוש שאלות: הגדרת "דרך" בתקנות התעבורה, מעמדו של שטח ההפרדה, והאם היעדר שטח הפרדה בתוך הצומת משפיע על המהירות המותרת.

"כפי שנקבע לא אחת בידי בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, בכל מקרה של ספק בדבר הפירוש הנכון בהוראת תמרור, אין מקום מהנהג שיתחיל לעשות זאת", הסביר השופט אבישי קאופמן מבית המשפט לתעבורה בעכו. "שטח הפרדה בנוי הוא בבחינת תמרור לענייננו, שכן הוא הקובע את המהירות המותרת. לפיכך, נהג אינו צריך להידרש לסוגיות כמו מטרת הקמת השטח או היחס שבין אורך השטח לבין כלל קטע הכביש".

בהמשך גם דחה השופט קאופמן את טענת התביעה לפיה בצומת עצמו אין שטח הפרדה, ולכן המהירות המותרת היא 80 קמ"ש: "מדובר בטענה שאינה יכולה לעמוד. מרבית המצלמות 'החדשות' מסוג א3 מוצבות בצמתים ואוכפות עבירות של אי ציות לרמזור ועבירות מהירות כאחת. בכל הצמתים האחרים נאכפת מהירות מותרת של 90 קמ"ש… לפיכך, מובן כי הטענה שיש לאכוף מהירות שונה בתוך הצומת אינה מקובלת אך על המאשימה עצמה".

אלא שכאמור, עמדה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. "פרשנות זו (של בית המשפט לתעבורה, ש.ה) עלולה לגרום בלבול רב ואף להטעותם", כתב שופט המחוזי כמאל סעב. "חלוקת קטעי 'דרך' – בדרך שבה הלך בית המשפט לתעבורה עלולה לסרבל ולהקשות על נהגים שיידרשו להבין ולדעת בפשטות מה היא 'דרך' ומה היא המהירות המותרת במקום בהתאם למבנה הכביש ואף אם המדובר בקטעים שונים ללא סימני היכר מובהקים וברורים".

סף האכיפה נחשף: 16 קמ"ש מעל המהירות המותרת
למרות שנראה שבית המשפט המחוזי שכח או התעלם מעקרון יסוד במשפט הפלילי, לפיו יש לבחור בפרשנות שמקלה עם הנאשמים, הבעיה העיקרית במחלוקת היא עצם קיומה: אם שופטים מיומנים ויודעי חוק מגיעים למסקנות שונות בעניין המהירות המותרת בקטע כביש, כיצד אמורים נהגים ואזרחים מן השורה להבין מה המהירות המותרת?

עם זאת, על עניין אחד הסכימו שני השופטים: אם משרד התחבורה היה ממלא את תפקידו כראוי, המחלוקת כלל לא הייתה מתעוררת. "אם סבורות הרשויות כי יש להגביל את המהירות במקום, או בכל צומת אחר, יתכבדו ויעמידו תמרור מתאים המגביל את המהירות, לשם הבטחת ביטחון הציבור", נזף השופט קאופמן בנציגי המדינה בדיון שנערך בפניו.

דברים דומים, שהופנו ישירות למשרד התחבורה, אמר שופט המחוזי סעב: "ראוי לציין כי לו משרד התחבורה, הגוף האחראי על הסדרת התנועה, היה מציב תמרור מהירות בכניסה לכביש… ברי שהמחלוקת נושא הערעור הייתה מתייתרת, כי ידו של התמרור המגביל את המהירות תהיה על העליונה, הגם שלאורך קטעי הדרך יהיו בנויים שטחי הפרדה".

אגב, במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נחשף סף האכיפה הנהוג במצלמה שמוצבת בצומת ג'וליס-ירכא: מתברר שהמצלמה מפיקה דו"חות לנהגים שמהירות נסיעתם גבוהה ב-16 קמ"ש מהמהירות המותרת, כאשר ממהירות הנסיעה בפועל מופחתים 5 קמ"ש בהתאם לנוהלי המשטרה.

The post משרד התחבורה לא הציב תמרור, והנהגים משלמים קנסות מהירות מוגדלים appeared first on TheCar.

נהג שהורשע בהריגה לאחר שהשתתף במירוץ מכוניות לא חוקי שהסתיים במות שניים מהמשתתפים, זוכה היום בבית המשפט העליון. "המנוחים היו אחראים בלעדיים ליצירת הסיכון אשר הביא למותם", כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס. השופט אליקים רובינשטיין התנגד לזיכוי בדעת מיעוט, וציין כי ראוי "להחיל אמות מידה מחמירות בשמירת קדושת החיים"

בית המשפט העליון קיבל היום (ד') עתירה של נהג שהורשע בעבירת הריגה, לאחר שהיה מעורב במירוץ מכוניות לא חוקי שהסתיים במותם של שניים מהמשתתפים. הנהג, שהיה קטין בזמן התאונה, מעולם לא קיבל רישיון נהיגה והשתתף פעמים רבות במירוצים לא חוקיים עם מכונית שבה הותקנו מערכות שנועדו לשפר את ביצועיה.

אולם, בית המשפט העליון קבע כי שני המשתתפים שנהרגו בתאונה הם שאחראים לתוצאה הטרגית. "מרגע פתיחת המירוץ, ועד לתאונה הקטלנית, היו המנוחים אחראים בלעדיים ליצירת הסיכון אשר הביא למותם", כותב נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס. "הם קבעו את מהירות נסיעתם ואופן נסיעתם, והם היו בשליטה מוחלטת על רמת הסיכון (ש)בה היו נתונים".

לעמדתו של גרוניס הצטרפו חמישה משבעת שופטי ההרכב, ובהם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. "תיתכנה נסיבות אחרות גם לגבי מירוץ מכוניות, אשר עשויות להביא לתוצאות שונות ולרבות להרשעה בהריגה", הבהירה הנשיאה, "אך קשה עלי תוצאה שלפיה כל משתמש במירוץ אחראי לכל תוצאה אפשרית".

למרות שזוכה מעבירת ההריגה ירצה הנהג עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה, בעקבות הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בפסק הדין כותב גרוניס כי "דומה שאין צורך להכביר מלים על ההבדל בין עבירת ההריגה, העוסקת במותו של אדם, לבין עבירה שבמרכזה עומד הסיכון לחיים ולא התוצאה הקטלנית".

סיבוב פרסה לעבירת ההריגה
בפסק דין שעשוי להתברר כבעל השפעה מרחיקת לכת, כותב גרוניס כי הגיעה העת לצמצם את תחולתה של עבירת ההריגה. "עבירת ההריגה התפתחה בישראל במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים", מבהיר גרוניס. "דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה".

אמירה חדה וחד-משמעית זו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס מצטרפת לדעתם של מומחים בתחום המשפט הפלילי, שמתריעים כבר שנים ארוכות על "התרחבותה" של עבירת ההריגה. ראוי לציין בהקשר זה כי ועדה בראשות פרופסור מרדכי קרמניצר המליצה בעבר על יישום רפורמה מקיפה בעבירות ההמתה, ובכלל זאת נקבע מדרג של עבירות בהתאם לחומרתן.

פסק הדין התקבל בהרכב של שבעה שופטים במסגרת הליך של "דיון נוסף": הליך חריג, שמתקיים לאחר שבית המשפט העליון כבר הכריע בתיק. פסק הדין בדיון הנוסף הפך החלטה קודמת של בית המשפט העליון, שקיבל ב-2013 ערעור שהגישה המדינה נגד זיכויו של הנהג מעבירת הריגה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

"מירוצי מכוניות הם רעה חולה"
כתב האישום העיקרי שהוגש נגד הנהג עוסק בשלושה מירוצים עוקבים, שהתקיימו בחודש מרץ 2008. "במירוצים אלה התחרה העותר במנוחים, כאשר העותר במכונית אחת והמנוחים במכונית השנייה", מתאר גרוניס בפסק דינו. לקראת סוף המירוץ השלישי איבד הנהג האחר את השליטה, ובעקבות זאת "המכונית עלתה על אי תנועה, התנגשה בעמוד תאורה והוטחה אל קיר אבנים".

בעקבות התאונה מתו הנהג והנוסע במכונית השנייה. ראוי לציין כי בין המכוניות שהשתתפו במירוץ לא נוצר מגע, והתביעה אף לא טענה שהנהג הנאשם גרם ישירות לאיבוד השליטה במכוניתם של שני המנוחים. לאחר ניתוח ארוך של עבירת ההריגה והיסודות הנדרשים לקיומה, קבע גרוניס כי הנהג הנאשם לא יצר את הסיכון לשני המשתתפים האחרים, אלא רק איפשר אותו.

"במקרים (ש)בהם הסיכון אשר מביא למותו של המנוח נוצר ונשלט על ידיו באופן אוטונומי לחלוטין, תופסת האוטונומיה מקום מרכזי במסגרת השיקולים להטלת אחריות פלילית", מסביר גרוניס. "במצב זה, הטלת אחריות פלילית על מי שפעולותיו איפשרו את הסיכון בלבד עשויה לחרוג מתכליתה של עבירת ההריגה".

בהמשך פסק הדין, גרוניס מנמק את קביעתו: "הטלת אחריות בגין עבירת ההריגה על מי שאך איפשר לאחר ליצור סיכון, תהווה לטעמי יצירת חובה 'מעין פטרנליסטית' על אדם, למנוע לקיחת סיכונים מצד חברו. על חובה זו להיות שמורה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, למדינה ולמקרים בהם קיימת חובה מיוחדת, כמו למשל במקרה של הורה וילד".

גרוניס אמנם אינו מקל ראש בצורך להרתיע נהגים מפני השתתפות במירוצים לא חוקיים, אך לדבריו ניתן להשיג את ההרתעה המבוקשת שלא באמצעות עבירת ההריגה – שהיא עבירת ההמתה השנייה בחומרתה כיום בדיני העונשין בישראל.

"מירוצי מכוניות מחתרתיים הם רעה חולה", מציין גרוניס. "הם אינם מקדמים כל ערך חברתי חיובי ומסכנים, לא רק את חיי המשתתפים בהם, אלא גם את חייהם של עוברי אורח תמימים…. (אולם) ארגז הכלים שהפקיד המחוקק בידיו של בית המשפט, מאפשר לטעמי להתמודד באופן יעיל עם תופעת מירוצי המכוניות, וזאת מבלי להידרש לעבירת ההריגה במקרים מהסוג שלפנינו".

"שותף עם זולתו בהרס חיים"
כנגד עמדתם של שישה מחברי ההרכב ניצב לבדו השופט אליקים רובינשטיין, שהתנגד לזיכויו של הנהג. השופט רובינשטיין, שישב בהרכב שקיבל ב-2013 את ערעור המדינה נגד זיכוי הנהג בבית המשפט המחוזי, מבהיר בדבריו כי ערך קדושת החיים נעלה מערך האוטונומיה של הפרט, ולכן יש להחמיר עם מי שמעמיד בסכנה חיי אחרים.

"יש גבולות לאוטונומיה", כותב השופט רובינשטיין בפסק דינו, "ואיבוד עצמי לדעת – קרוב מאוד בהיקש למעשי המנוחים – אסור באיסור חמור… יש לאדם אוטונומיה, אך היא אינה בלתי מוגבלת". בעניין זה יש לציין כי הטיעון בדבר אוטונומיית הפרט היווה את אחד השיקולים העיקריים לזיכויו של הנהג.

"יש לטעמי להחיל אמות מידה מחמירות בשמירת קדושת החיים", מסכם רובינשטיין את עמדתו, "גם על הצופה אפשרות של מוות – במיוחד במסגרת פעילות מסוכנת ובלתי חוקית – ונעשה שותף עם זולתו בהרס חיים צפוי שגם נתממש.. ולכן יש לקבוע כי העותר צריך היה לצפות את אשר אירע, ולהרשיעו בעבירת ההריגה".

The post השתתף במירוץ מכוניות קטלני, וזוכה מהרשעה בהריגה appeared first on TheCar.

בית המשפט בנצרת חייב את עיריית נצרת עילית לפצות נהג שמכוניתו נפגעה בכלל אי פינויה של שלולית שמן או סולר על הכביש. את המחצית האחרת תשלם חברת הביטוח

עיריית נצרת עילית וחברת הביטוח מגדל יישאו כל אחת במחצית עלות הנזק שנגרם לבעל מונית שנפגעה בשל החלקת מכונית אחרת על כתם שמן. כך קבע הרשם הבכיר אלעד טל מבית משפט השלום בנצרת.

את התביעה, על סך 17,351 ₪, הגיש נהג מונית שמכוניתו נפגעה על-ידי מכונית שהחליקה על שלולית של שמן או סולר. נהג המונית, כמו נהגים אחרים שהבחינו מבעוד מועד בכתם השמן, עצר את מכוניתו בצד הדרך, אבל נהג אחר, שלא הבין את המתרחש לפניו, החליק על הנוזל השמנוני ופגע עם מכוניתו במונית.

כתוצאה מהתאונה נגרם למונית נזק ישיר בסך 13,334 ש"ח והוא תבע את חברת הביטוח מגדל, שביטחה את המכונית הפוגעת, בסכום זה בתוספת 1,017 ש"ח עבור שכ"ט שמאי ו-3,000 ש"ח בגלל נזקי השבתת המונית.

חברת מגדל ניסתה לדחות את התביעה בטענה ל"העדר יריבות" בינה לבין התובע, וזאת, לטענתה, מפני שהתובע לא צירף לתביעה כנתבע את בעל הרכב הפוגע.
בנוסף, מגדל הכחישה את נסיבות התרחשות התאונה, את אחריותה ואת הנזקים הנטענים. המבטחת טענה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת ונגרמה כתוצאה מכתם השמן שהיה על הכביש, ובגללו איבד נהג הרכב הפוגע את השליטה והחליק.

במקביל הגישה מגדל "הודעת צד ג'" לעיריית נצרת עילית מפני שלטענתה היא זו שאחראית לקרות התאונה, מתוקף אחריותה לתחזוקת ותקינות הכביש שבתחום שיפוטה. העירייה, לטענת מגדל, לא פעלה כנדרש כאשר לא טיפלה כראוי במפגע, ומחדל זה גרם לתאונה.

בא כוח העירייה הכחיש את אחריותה בטענה שלא הייתה לה שליטה על האירוע, שהיה בלתי ניתן לצפייה ולמניעה מראש, וזאת מכיוון שאין ביכולתה לדאוג להסרת כל כתם שמן.
עוד טען נציג העירייה שהרכב הפוגע הגיח במהירות והנהג הפוגע נהג שלא בהתאם לכללי הדרך והבטיחות, שעה שנהגים שנסעו לפניו כן הצליחו לעצור את רכבם, מה שמוכיח לכאורה את חוסר אשמתה של העירייה בתאונה.

בשלב הסיכומים טענה חברת הביטוח שהעירייה לא הציגה כראיה דו"ח שמפרט את רצף הקריאות למוקד העירוני באותו היום, למעט קריאה אחת שלגביה העיד מנהל הביטחון והמוקד העירוני, ומשכך לא הוכח שהעירייה ביצעה את תפקידה כראוי.

העירייה מצידה הפנתה את בית המשפט למספר פסקי דין שבהם נדחו תביעות בגין נזקי רכוש שנגרמו בשל כתם שמן על הכביש. לדברי נציג העירייה הוכח שפעלה בהתאם לנוהל מסודר אשר כולל דיווח למשטרה ולכיבוי אש, שליחת פקחים וטיפול באזור.

עושים סדר

הרשם הבכיר אלעד טל דחה את טענת "העדר היריבות" שהעלתה מגדל, והדגיש שטענה כזו רלבנטית רק בתביעת נזקי גוף, אך לא בתביעה בגין נזק רכוש.
טל קבע שאין מחלוקת כי הגורם לתאונה הוא כתם שמן או סולר שגרם להחלקת הרכב המבוטח אל עבר המונית של התובע, וכי לא הושמעה טענה על אשם תורם של התובע.

היות שאופי נסיעתו של הנהג המבוטח גרם או תרם לתאונה, הרי שהוא התרשל כלפי התובע ולכן המבטחת, חברת מגדל, נכנסת בנעלי המבוטח ומחובתה לשפות את התובע. אשר לאחריות העירייה, הרשם קבע שחובתה לדאוג לתקינותם ואחזקתם של הכבישים בתחום אחריותה, להסיר סיכונים העלולים להיווצר בשטח שבשליטתה, ולשמור כי לא יגרם נזק.

"אחריות זו אינה מוחלטת או אוטומטית", כתב טל בהחלטתו, "שכן אין לדרוש מהעירייה לפקח באופן רצוף על כל הכבישים המצויים בתחומה, להבדיל מחובתה לפעול מהסרת המפגע כאשר מוגשת תלונה. אלא שבמקרה שלפניי, הואיל והעירייה לא הרימה את הנטל להוכיח אימתי בדיוק הודע לה לראשונה על המפגע וכי אכן פעלה כנדרש, אין מקום להסיר מעליה את האחריות לקרות התאונה".

טל קובע שעצם העובדה שהעירייה לא טרחה להציג בבית המשפט את יומן האירועים של המוקד כדי להוכיח שלא התקבלו התראות קודמות בעניין כתם השמן פועלת כנגדה ומוכיחה לכאורה את אחריותה: " אי צירוף הראיה הרלוונטית מביא לתחולת החזקה בדבר אי צירוף מסמכים ו/או עדים רלוונטיים ולפיה לו היה מצורף פירוט הדיווחים במוקד ביום התאונה היה מתגלה בו דיווח ו/או מידע שפועל לרעת העירייה. מאחר שבחינת שאלת האחריות בנזיקין כנגד רשות מקומית היא עניין מורכב המצריך בדיקתם של נתונים ועובדות, מצופה במקרה בו מיוחסת רשלנות לרשות מקומית להציג בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית רלוונטית מלאה ומקיפה ככל האפשר, ומשלא עשתה כן לא הרימה את הנטל כאמור".

בסופו של יום קבע הרשם שיש לראות במגדל ובעירייה "מעוולים במשותף" אשר חלוקת האחריות ביניהם מוכרעת על ידי בית המשפט, והוא חילק בינהן את האחריות בחלקים שווים: "הנתבע בגין נהיגה לא זהירה והתנהלות בלתי סבירה; ואילו על העירייה בגין אי מניעת הנזק והאירוע לו היתה פועלת במהירות לסילוק המפגע מרגע שנודע לה על קיומו".

העיריה ומגדל חוייבו לפיכך לפצות את התובע במלוא סכום התביעה ושכר טירחת השמאי, ואילו לגבי הפסד ההכנסות פסק הרשם סך של 1,000 שח בלבד.

תא"מ 28556-02-14

The post מעשה בכתם שמן: עיריית נצרת עילית תישא במחצית הנזק של תאונת דרכים appeared first on TheCar.

בית המשפט לתביעות קטנות פסק שמנהל לשעבר של מוסך ב.מ.וו. קילל לקוח ולכן יפצה אותו ב-12,500 ש"ח

"ניתן לצפות שבמוסך היבואן של מותג יוקרה יינתן שירות טוב במיוחד; ואם במקום לתת שירות כזה החליט לא אחר מאשר מנהל המוסך לגדף ולחרף את אחד הלקוחות – כנראה שאותו לקוח עשה דבר מה פסול במיוחד המצדיק לכנותו בשמות. ניתן להבין אפוא את תחושתו הקשה של התובע: במקום לקבל שירות ההולם את אופיו של המותג ואת יוקרתו, הוא נאלץ לספוג עלבונות קשים, משפילים ומביכים בפני אנשים שהכיר. אדם סביר השומע את הגידופים הללו מתרשם שיש דברים בגו"- כך קבע השופט טל חבקין מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב שפסק פיצויים בסך 12,500 שקל ללקוח של המוסך.

לאחר מספר דיונים וביצוע חקירה מאומצת, ובהתבסס על "שפת גופו" של המנהל הנתבע, קבע השופט שהנתבע כינה את הלקוח, בנוכחות עובדים של המוסך: "נוכל, רמאי, אפס מהשכונות, מרוקאי זבל, ערס, אזיין אותך, אני אתן לך למצוץ לי, אני שם זין עליך ועל קמור".

את תביעת לשון הרע הגיש ב.ק, בעל מכוניות מתוצאת ב.מ.וו. שמחירה מעל חצי מיליון ש"ח, כנגד מנהל לשעבר של "מוסך מרכזי" בפתח תקווה שהיה בתקופה הרלבנטית מוסך רשת של יבואנית ב.מ.וו. לישראל. יצוין שהתקרית בגינה הוגשה התביעה אירעה ביולי 2012, כחצי שנה בלבד לאחר שחברת דלק מוטורס רכשה את חברת 'קמור' – היבואנית הקודמת של ב.מ.וו.

הלקוח טען בתביעתו שהפרשה החלה להתגלגל לנוכח סירובו לשלם עבור טיפול שבוצע במכונית מפני שחלק מן הסכום נדרש תמורת פעולות שבוצעו כבר בטיפול קודם. מנהל המוסך, כך נטען, סירב להכיר בכך ואז פרץ ויכוח קולני שבמהלכו הטיח המנהל בתובע את המשפט שנזכר לעיל ואין טעם לחזור עליו. בנוסף, כך טען ב.ק, כאשר איים על המנהל כי בכוונתו לפנות בתלונה לחברת קמור הוסיף האחרון: "אני שם זין עליך ועל קמור".

הלקוח מעיד על עצמו שהוא יזם בתחום הנדל"ן. לדבריו, מאז גיל 19 הוא נוהג ברכבי יוקרה מסוג BMW שטופלו במוסכי היבואן. המוסך שבו אירעה לטענתו התקרית נוהל עד אמצע שנת 2011 על ידי קמור ולאחר מכן הועבר הניהול לחברת ש. ח. מוסך מרכזי בע"מ, ואילו הנתבע הועסק בתפקיד מנהל משותף של המוסך.

כאמור, הוויכוח החל להתגלגל כאשר התובע טען שכבר שילם בעבר חלק מעלותך הטיפול, ובן לנוכח דרישתו שהמוסך ישמור את החלקים שהוחלפו כדי שיתאפשר להוכיח שאכן מדובר בחלקים תמורתם כבר שילם בעבר.
בעקבות הדברים שנאמרו, לטענת התובע, במהלך הוויכוח הוא תבע פיצוי בגין לשון הרע בסך של 25,000 ש"ח וכן ביקש לחייב את מנהל המוסך לשלוח לו מכתב התנצלות.

בכתב ההגנה הכחיש מנהל המוסך את כל הנטען בכתב התביעה וטען שכל מטרתה היא לנסות להתחמק מתשלום תמורת הטיפול.
לדבריו, בעל הרכב שהה ליד המכונית לאורך כל זמן הטיפול ועקב אחריו כשהוא ער לכל פרט, לכל עבודה ולכל חלק שהוחלף בה. בתום הטיפול דרש שייאספו ויישמרו עבורו כל החלפים שפורקו מהמכונית, אולם יועץ השירות הסביר ללקוח שמאחר שבקשה זו לא נאמרה לפני תחילת הטיפול אי אפשר להיעתר לה. בתגובה, כך נטען בכתב ההגנה, השיב התובע שלא ישלם תמורת החלפים אם לא ימציאו לו את אלה הישנים.

לאחר מכן יצאה המכונית לנסיעת מבחן והתובע ביקש להצטרף אליה, בשלב כלשהו טען התובע שהוא שומע רעש כלשהו וביקש להחליף את הבוחן ליד ההגה, וכך – לטענת הנתבע – "השתלט בעורמה" על המכונית ונסע מן המקום מבלי לשלם תמורת הטיפול.

בכתב ההגנה מכחיש הנתבע שאמר את הדברים שיוחסו לו, ואף כתב שדווקא התובע הוא שהשתלח בנתבע בפני לקוחותיו ועובדיו, הטיח בו שהוא "אינו מבין כלום, לא מקצועי" וקרא לו "תחזור למקום שממנו באת", "זבל" ו"תחזור למוסך מאזדה פורד".
מנהל המוסך טען שחובו של התובע למוסך עומד על סך של 10,617 ש"ח, חוב שלא שולם למרות מכתבי התראה שנשלחו לתובע, וכן שבסופו של דבר נאספו עבור התובע כל החלפים שהוחלפו ונשמרו עבורו במשך חודשים במרכז השירות מבלי שבא לאוספם.

העדים לא הופיעו, השופט התאמץ לחקור

במהלך המשפט התברר שמנהל המוסך כבר אינו עובד בו, אבל עובדי המוסך שהוזמנו כעדים מטעם התובע סירבו להגיע.

התובע הציג בפני בית המשפט הקלטת שיחה שערך עם מנהלת השרות של המוסך, ת.ז, אשר הייתה, לדבריו, עדה לשיחה בינו לבין המנהל. בהקלטה נשמעת ת.ז. כשהיא מאשרת לכאורה את קיומה של השיחה המשפילה ואף אומרת: "מה קרה פה? תגיד לי מה קרה פה? אלוהים, אני בחיים לא הייתי יכולה לעכל כזה דבר…. אתה ראית, אני באתי לעלות במדרגות לבוא אליך, הוא לא נתן לי את האפשרות. …אני הייתי בהלם. בהלם. אני הייתי בהלם …אתה יודע מה, זה היה לי, אין הזוי, הזוי, הזוי עם זה. ממש הזוי….אני שמעתי, למה אני יכולה להתכחש לזה שלא שמעתי? "

לאחר ששמע את הקלטת השיחה הוציא השופט צו הבאה לשלושה מעובדי המוסך אשר לא הופיעו לארבע ישיבות שאליהן זומנו.

מנהלת השרות טענה בבית המשפט שלא הייתה נוכחת בתקרית אבל מתוקף תפקידה יצרה קשר עם התובע לאחר שהודיעו לה שלא שילם תמורת הטיפול. לדבריה היא יצרה קשר עם התובע וניסתה לגרום לכך שישלם.
בעדותה עמדה על כך שלא שמעה את הנתבע אומר לתובע את המיוחס לו, אבל לאחר השמעת הקלטת השיחה איתה, כשהשופט ביקש הסבר להבדל בין הדברים היא איבדה את הכרתה והתעלפה, ובהסכמת הצדדים לא שבה להעיד.

"דומה שאין צריך לומר כי על רקע תוכן השיחה המוקלטת קשה לקבל את עדותה שלפיה היא לא נכחה באירוע וששמעה עליו בדיעבד" קבע השופט. "הואיל והעדה לא השלימה את עדותה ולא התאפשר לה להגיב לפשר הסתירה הלכאורית בין גרסאותיה, אסתפק בקביעה כי הגרסה המסתברת היא שהתוכן השיחה המוקלטת משקף את מצב הדברים, ולא הגרסה שנמסרה בבית המשפט".

עובדת נוספת שהעידה טענה גם היא שלא נכחה בעת חילופי הדברים אבל השופט מציין בפסק דינו ש"התרשמתי כי היא ניסתה לגונן על הנתבע ולהרחיק את עצמה ממקום האירוע ומנסיבותיו. היא השיבה לשאלות בקצרה; עדותה הותירה רושם מתגונן; ואיני מוציא מכלל אפשרות שהייתה נוכחת באירוע ואף על פי כן ביקשה להימנע מאי-הנעימות הכרוכה במתן עדות כגון דא הפועלת לחובת הנתבע. כמו כן, ייתכן שהיא העדיפה שלא לסייע לתובע מהטעם שגרם להוצאת צו הבאה נגדה ולחוויה הבלתי-נעימה הכרוכה בביצועו. עם זאת מציין השופט כי אינו יכול לקבוע שעדותה לא הייתה מהימנה.

בעדותו בבית המשפט אמר מנהל המוסך שהתובע נמצא ליד הרכב בכל משך התיקון וראה בדיוק מה נעשה בו. לדבריו, משסירב התובע לשלם הוא נקרא לשוחח איתו ובשיחה זו אמר לו התובע "אל תיתמם, תחזור לחולון, לא יודע מי הביא אותך לפה, אני לא משלם".

לגבי התקרית האמורה הוא העיד ש"היה דין ודברים אתו, לא זוכר בדיוק מה, בטח לא הדברים שהוא טוען להם. לא זוכר מה נאמר שם… לא היה לידינו אף אחד. זה היה במסדרון. חוץ ממני וממנו אף אחד לא שמע את זה. לשאלת בית המשפט מה היה תוכן השיחה, אני משיב שהתוכן היה שהוא לא רצה לשלם. אמרתי לו שאין דבר כזה שלא משלמים. אני לא זוכר שאמרתי לו מילים קשות. אני לא רוצה סתם להפליל את עצמי. לא זוכר אם היו קללות, זה היה בלהט הוויכוח, אך אף אחד לא היה. הוא ביקש שיתרחקו כולם לנסות לשכנע אותי לא לשלם."

בפסק דינו קיבל השופט חבקין את גרסת התובע, וזאת בין השאר בגלל "שפת הגוף" של הנתבע כאשר זה נשאל אודות חילופי הדברים: "פתאום הוא נתקשה להרים את ראשו; הביט למטה ולצדדים; עד שביקשתי ממנו להסתכל לעברי כדי שאוכל לראות את עיניו. התרשמתי שהנתבע מבקש להרחיק את עצמו מאחריות לאירוע וחש אי-נוחות ניכרת. כשהקשיתי עליו, השיב הנתבע כי הוא לא רוצה להפליל את עצמו – תשובה המעוררת שאלה כשהיא נשמעת מאדם המכחיש בתוקף כי אמר את הדברים שיוחסו לו… אני ער לכך שייתכן כי שפת הגוף של הנתבע ומחוות פניו נבעו מחוסר נוחות המאפיינת את המצב – הלא נעים מטבעו – שבו היה שרוי. ברם התרשמתי שהנתבע לא התקשה להעיד בתחילת דבריו; וששינוי חד ארע, כאמור, כשהוא נתבקש להעיד על לב המחלוקת: השאלה אם הטיח בתובע את הדברים האמורים. על רקע מכלול זה… באתי למסקנה כי הגרסה המסתברת היא שהנתבע אכן אמר את הגידופים והקללות שהתובע ייחס לו" – קבע השופט.

בסופו של יום חייב השופט את מנהל המוסך לשלם לתובע פיצוי של 12,500 שקל בגין הוצאת לשון הרע, וציין: "אכן, לא כל קללה או גידוף שפורסמו יקימו עילת תביעה בעילה של לשון הרע. קללות וגידופים הם למרבה הצער עניין שגרתי וכמעט יומיומי. בחוגים רבים בחברה הישראלית הם חלק בלתי נפרד מתרבות השיח וברור שלא רצוי שכל ויכוח שהתלהט ונגרר לדברי עלבון, חרפות וגידופים יסתיים בבית המשפט. לעומת זאת, יש שקללות וגידופים נאמרים בנסיבות שעמן אין להסכין ושאין לעבור עליהן לסדר היום. המדובר במצבים שבהם הפגיעה שנגרמת לניזוק מהדברים היא גדולה יותר, וחוצה את קו הגבול – הלעיטים מטושטש – בין לשון הרע שהוא עניין של מה בכך לבין לשון הרע המקים עילת תביעה שראוי לפסוק פיצוי בגינו…

התובע טיפל ברכב היוקרה שלו – מסוג BMW – במוסך היבואן. אדם כזה מצפה לקבל שירות ברמה ההולמת את סכום הכסף ששילם בעד המכונית. התובע ציפה לשירות טוב ומסור, והיה זכאי לצפות לקבלו. מחומר הראיות עולה כי התובע היה לקוח מוערך של המוסך. גרסתו של התובע כי המחלוקת הכספית שהתעוררה בינו לבין מוסך מרכזי יושבה בסופו של דבר, לאחר שטענתו ששילם עבור הבלמים בעבר התקבלה – לא נסתרה ולא הוגשה נגד התובע תביעה בגין החוב מהסיבה שנתקבלה הוראה מהמנכ"ל: "זה רכב שעולה קרוב ל-500,000 ש"ח ואל לקוחות כאלה מתנהגים בצורה אחרת". הדברים הללו לא נסתרו…

בין התובע לבין הנתבע התגלעה מחלוקת צרכנית בנוגע לתשלום. ניתן היה להתמודד עמה בדרכים המקובלות, כגון נקיטת הליך משפטי או הטלת עכבון על הרכב. הוצאת לשון הרע אינה דרך לגיטימית לטפל במחלוקת כזו. הנתבע אף לא עשה כל ניסיון לברר את טענותיו של התובע לפני שהגיב כפי שהגיב. נראה כי הוא התעצבן, איבד את העשתונות ונתן דרור ללשונו באופן פוגעני ובלתי מידתי".

בסופו של יום פסק השופט פיצוי בסך 12,500 ש"ח משום ש"מדובר בפרסום חד פעמי שנעשה בעל פה; נחשפו אליו מספר מוגבל ולא גדול של אנשים; לנוכח הזיכרון האנושי הקצר והעובדה שאין מדובר בפרסום מתועד בכתב, יש להניח שהוא נשכח יחסית מהר ולא הותיר חותם על מי שנחשפו אליו; בנוסף התובע לא הצביע על נזק קונקרטי שנגרם לו זולת אי הנעימות שספג ברגע הפרסום וזמן מה לאחר מכן; הוא אף לא טען שהפרסום הסב לו עגמת נפש ניכרת או שליווה אותו תקופה ארוכה."
השופט החליט שלא לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות הן משום שמדובר בסעד שאינו אפקטיבי בחלוף זמן כה רב ולנוכח אופי הפרסום, והן מפני ש"ספק אם בית משפט זה מוסמך ליתן צו עשה מסוג זה"

ת"ק 17253-11-12

The post "טיסת השוקולד" גרסת מוסך ב.מ.וו: מנהל המוסך קילל וישלם פיצוי appeared first on TheCar.

החברה ניסתה "להפיל" על העובד שלה אחריות לנזק שנגרם בגלל גניבת מכונית צמודה. בית המשפט דחה את התביעה

נסיון של חברה להשכרת רכב "לגמור חשבון" עם עובד שלה לשעבר, על ידי חיובו בנזק שנגרם לה בגלל גניבת מכונית שהייתה בשימושו, נדחה על ידי בית משפט השלום בתל אביב.

"אין זה סביר שמעביד יעמיד לשימושו הפרטי של העובד רכב שאינו מבוטח בביטוח מקיף, דבר החושף אותו לסיכון כלכלי גדול הרבה מעבר ליכולתו, מתוך ציפייה כי העובד יישא בנזק". כך קבע השופט עזריה אלקלעי עם דחיית תביעתה של חברת ההשכרה "הרצל השכרת רכב" כנגד עובד שלה לשעבר אשר מכונית שאותה קיבל לשימושו הפרטי נגנבה ממנו.

בפסק הדין קבע השופט אלקלעי שעובד שמקבל רכב ממעבידו לשימושו הפרטי, גם אם לא באופן קבוע, זכאי לצפות שהוא מבוטח מפני כל הסיכונים, או שמעבידו משמש כ"מעין מבטח". העובד זכאי לצפות שלא להיות חייב בנזק שיגרם לרכב בתקופה שהוא בחזקתו, בכפוף כמובן לחריגים המצויים בפוליסות ביטוח רגילות.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגישה חברת ההשכרה "הרצל השכרת רכב", שבבעלותה כ-60 כלי רכב להשכרה, נגד עובד שלה לשעבר אשר קיבל ממנה מכונית לשימושו הפרטי לאחר שעות העבודה.
העובד נסע עם המכונית לחתונה ובמהלך הארוע היא נגנבה. חברת ההשכרה תבעה ממנו פיצוי בסך כולל של 84,873 שקל, מהם 61,600 שקל מחיר המכונית ו-21,000 שח נוספים תמורת הפסד הכנסות כביכול, בגלל חוסר היכולת להשכיר את המכונית.

החברה טענה שהעובד ידע מראש שלרכב אין ביטוח מקיף, ומשכך הוא אחראי לכל נזק שיגרם לו, כולל גניבתו. חברת ההשכרה תבעה את העובד לשעבר בבית המשפט, שם טענה שהוא למעשה "שאל" את המכונית ולכן הוא אחראי למלוא נזקי הגניבה.

השופט אלקלעי לא קיבל את טיעוני חברת ההשכרה וקבע שהנתבע לא "שאל" את המכונית מממעבידו אלא קיבל אותה לשימושו האישי במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים, והעובדה שהוא לא קיבל את המכונית בקביעות לא גורעת מעצם העובדה שהמכונית הושאלה לו במסגרת ועקב יחסי העבודה וכהטבה מצד מקום העבודה.

השופט קיבל את גירסת הנתבע לפיה הוא לא ידע שהרכב לא מבוטח, וכי אם היה יודע זאת לא היה לוקח אותו, היות שמצבו הכלכלי, כמי שהשתכר סכום קרוב לשכר המינימום, לא אפשר לו ליטול על עצמו סיכון בהיקף כזה.

העובד טען עוד שחברת ההשכרה הגישה את התביעה כנגדו רק 90 ימים לאחר המקרה, ורק לאחר שהתברר לה שהוא מתכוון להתפטר. עד אז לא נקטה נגדו בצעדים להשבת ערך הנזק שנגרם לה.
בפסק דינו מציין השופט אלקלעי כי משנקבע שהנתבע אינו "שואל" הרי שלפי הגדרת חוק השומרים הוא "שומר שכר". הואיל והמטרה של שמירת הנכס הייתה במקרה הזה תפלה למטרה העיקרית, שהייתה שימוש פרטי של הנתבע ברכב, הרי שהנתבע פטור – ובלבד שאובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו.

באשר לחובת הזהירות של חברת ההשכרה קבע השופט אלקלעי שהנתבע עבד בחברה בתקופה הרלוונטית, והתקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד. הרכב לא נמסר לשימושו הפרטי "בחלל הריק", אלא עקב יחסי העבודה שבינו לבין התובעת, וכהטבה שניתנה לו מעת לעת.

כאמור, התביעה נגד העובד נדחתה.

ת"א 42791-09-13

The post זה לא עובד: המעביד חייב לבטח את "הרכב הצמוד" appeared first on TheCar.

האם רישיון נהיגה מדרגה D1 מתאים לנהיגה ברכב מדרגה N2? בית משפט לתעבורה סבור שכן, בית המשפט המחוזי החליט שלא. אז מדוע לסבך לנו את החיים ולא לציין את הדברים באופן ברור?

אם חשבתם ש"יאללה בלגן" היא "קריאת הקרב" של עינת שרוף לפני שהיא מתחילה לקפץ על שולחנות, כדאי שתדעו שהגדרה כזאת מאפיינת היטב גם את תקנות התעבורה בישראל.
כמעט עשור לאחר שמשרד התחבורה השלים את נוסח הרפורמה בדרגות הרישוי לרכב ובדרגות רישוי לנהגים עדיין אין התאמה מלאה בין סוגים שונים של רישיונות נהיגה לבין סוגי הרכב שבהם מותר לנהוג איתם.
מה שחמור יותר: משרד התחבורה לא יוצא מגדרו כדי להקל על חייהם של נהגים ובעלי רכב ולסייע להם להבין את התשבץ שייצר.

מעשה באזרח א.א, בעל רישיון נהיגה מסוג D1 אשר מתיר נהיגה "ברכב מנועי שמשקלו הכולל המותר הוא עד 5,000 ק"ג ומספר מקומות הישיבה על פי רישיונו אינו עולה על 16 נוסעים למעט הנהג".
א.א, שעוסק בהובלת סחורות, נעצר על-ידי שוטר תנועה בעת שנהג ברכב שמוגדר ברישיון הרכב שלו כ"N2", כלומר רכב מ"משפחת "N" שהגדרתה היא: "רכב מנועי מסחרי בעל 4 גלגלים לפחות אשר תוכנן, נבנה ומיועד להובלת טובין, או רכב שצוין ברישיונו כרכב עבודה".
"N2" היא תת-הקטגוריה שמתייחסת למשקל הרכב: "רכב N שמשקלו הכולל המותר עולה על 3,500 ק"ג אך אינו עולה על 12,000 ק"ג".
שוטר התנועה סבר שאין התאמה בין רישיון הנהיגה של א.א. לרישיון הרכב בו נהג, לכן רשם לו דו"ח לפיו נהג ברכב ללא רישיון נהיגה מתאים, ומכאן נובע שגם נהג ללא ביטוח חובה בר תוקף.

א.א. זומן לבית המשפט ועניינו נדון בפני השופטת מנאל חליחל דיאב מבית המשפט לתעבורה בנצרת. לטענתו, רישיון הנהיגה לדרגה D1 תואם לחלוטין את מאפייני הרכב בו נהג, מסוג N2, גם מבחינת המשקל וגם מבחינת התאמתו לנשיאת טובין. השופטת חליאל דיאב קיבלה את הטיעון וביטלה את כתב האישום.

הפרקליטות מצידה בחרה לערער לבית המשפט המחוזי, בטענה שפקודת התעבורה מחייבת התאמה, שלא התקיימה במקרה הזה, בין דרגת רישיון הנהיגה לבין סוג הרכב.
נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, ד"ר אברהם אברהם, דן בערעור המדינה וקיבל את עמדתה. הוא הרשיע את א.א. והטיל עליו עונש של 30 ימי פסילה על תנאי למשך שנתיים, וקנס של 1,000 שקלים.

אלא שאפילו השופט אברהם התקשה מעט להסביר את פסיקתו: "פקודת התעבורה", הוא כותב, "לא פירשה את סוגי רישיונות הנהיגה וסוגי כלי הרכב. מלאכה זו היא הותירה למחוקק המשנה (קרי: שר התחבורה – ב.ב.) וזה קבע בתקנות התעבורה את סוגי רישיונות הנהיגה אותם הוא מכנה "דרגות" מחד גיסא ואת סוגי כלי הרכב מאידך גיסא.
דרגות רישיון הנהיגה סומנו באותיות לועזיות עם או בלי ספרה לצידן (A , C1, D, D2 וכו') כאשר כל דרגה מתארת את מאפייני כלי הרכב בהם רשאי לנהוג האוחז ברישיון הרכב מאותה דרגה. כך למשל האוחז ברישיון נהיגה דרגה A1 רשאי לנהוג באופנוע שהספק מנוע אינו עולה על 35 קילוואט.

מן העבר השני סוגי כלי הרכב הוגדרו בפרק אחר של תקנות התעבורה וגם הם סומנו באותיות לועזיות עם או בלי סיפרה לצידם: (M, M1, N, N1 וכו'). כל סוג מגדיר את מאפייניו של כלי הרכב . לשם המחשה: כלי רכב מסוג M הינו בעל ארבעה גלגלים לפחות שיעודו הסעת נוסעים… הקושי… נובע מכך שהגדרות דרגות רישיון הנהיגה אינן מפנות לפי לשונן לסוג הרשום של כלי הרכב, קרי זה שהוגדר בחלק האחר של התקנות, כי אם הגדיר את מאפייניו של כלי הרכב שבו רשאי לנהוג מי שאוחז ברישיון נהיגה מאותה דרגה.

דרגת הרישיון אינה אומרת כי האוחז ברישיון דרגה פלונית רשאי לנהוג בכלי רכב שנרשם ברישיון הרכב כסוג פלמוני… יתר על כן אין התאמה מלאה בין מאפייני כלי הרכב המתוארים בהגדרת דרגת רישיון הנהיגה לבין המאפיינים המתוארים בסוג כלי הרכב".

זאת, אגב, בדיוק טענתו של א.א. אשר ניסה לשכנע את בית המשפט שכל שיש לעשות על מנת להיווכח אם הוא רשאי לנהוג ברכב הוא לבחון האם מאפייני הרכב, כפי שאלה מתוארים בהגדרת רישיון הנהיגה שבידיו, הולמים את כלי הרכב שבו נהג.
היות שרישיון נהיגה D1 לא מפנה לסוג הרישום ברישיון הרכב אין לכאורה הגבלה שקובעת שבעל רישיון כזה מוגבל לנהיגה ברכב מסוג N2 .

גם מגבלות המשקל של כלי הרכב שונות: ברישיון נהיגה D1 מותר לנהוג ברכב שמשקלו עד 5,000 ק"ג בעוד שהגדרת הרכב N2 מדברת 3,500 – 12,000 ק"ג. דרגה D1 מגבילה את מספר הנוסעים (16) באופן שלא מופיע בהגדרת סוג הרכב (N2 ), והיא גם לא אוסרת נהיגה ברכב שייעודו הובלת טובין כפי שמגביל הסוג N2…
א.א. נהג ברכב שמשקלו נמוך מ-5,000 ק"ג ומספר מקומות הישיבה בו לא עולה על 16, וזו הסיבה שבית המשפט לתעבורה קיבל את עמדתו לפי מאפייני הרכב תואמים את סוג רישיון הנהיגה.

אבל לא. הפרקליטות טוענת שדרגת רישיון D1 מתירה אך ורק נהיגה ברכב שמיועד להובלת נוסעים אבל לא להובלת סחורה, N2 , שבו נהג א.א.

השופט אברהם החליט להיעזר בפרוש של "תכלית המחוקק", כלומר מי מבין הפירושים תואם יותר לתכלית שאליה התכוון המחוקק, ומכאן הכרעתו: "כאשר באים לבחון את הרשות לנהוג ברישיון מסוים יש להתבונן על מבנה ההגדרות של דרגות הרישיון, יחד עם הגדרת סוגי כלי הרכב, אף שאלה הוגדרו בחלקים שונים של התקנות", הוא כותב.
"דרגת רישיון הנהיגה שמחזיק בידו נהג אינה מאפשרת לו לנהוג בסוגי רכב שמשתמעים כביכול מדרגת רישיון הנהיגה. גזירת משמעותה של כל דרגת רישיון מתוך עיון בלשונה בלבד, בלא ליתן את הדעת לתכלית החקיקה ולמבנה הגדרתן של דרגות הרישיון, מביאתנו לכדי תוצאות אליהן לא התכוון המחוקק…

אם הייתה מתקבלת גרסתו של הנהג שיש להתייחס רק למשמעות הלשונית של ההגדרות הייתה המשמעות המעשית שאדם המחזיק בדרגת רישיון נהיגה B המתירה לו לנהוג ברכב מנועי שמשקלו הכולל המותר אינו עולה על 3,500 ק"ג ומספר הנוסעים בו מלבד הנהג אינו עולה על 8 ולמעט מונית רכב סיור ואוטובוס ציבורי רשאי לנהוג גם באופנוע שגם הוא רכב מנועי העונה להגדרות של דרגת רישיון רכב B …. אלא שברור לכל שלא כך הוא וכדי לרכוב על אופנוע יש צורך בדרגת רישיון אחרת מסוג A שהכשרת הנהג לקבלו שונה מזו של מי שנוהג במכונית פרטית.

הפירוש המוצע על ידי א.א… איננו משיג את תכלית החקיקה, ומוליך לידי מסקנה שאינה מתיישבת עם כוונת המחוקק, כגון האפשרות שהאוחז ברישיון דרגה B רשאי לנהוג בכלי רכב מסחרי או באופנוע. מאידך, הפירוש המוצע על ידי המדינה מגשים תכלית זו, משהוא מתאים לסוגים שונים של כלי רכב את דרגות הרישיון המתאימות להם.

לא די, אפוא, לעיין במאפיינים של כלי הרכב כפי שתוארו בדרגה D1. למאפיינים אלה מתוספים תנאים אחדים, שכולם עניינם בייעודה של הנהיגה, או – מנקודת הסתכלות אחרת – למאפייני כלי הרכב המופיעים בהגדרת הדרגה D1 יש להוסיף את התנאים שנקבעו בהגדרת סוג כלי הרכב, לפי ייעודו (מסחרי, הסעת 8 נוסעים וכד') ".

השאלה הנשאלת היא האם במשרד התחבורה שלנו סבורים שכל נהג צריך ייעוץ משפטי כדי להבין את הסאגה הזאת, או שקיימות דרכים פשוטות יותר להציג בפני כולנו את ההתאמה בין דרגות הרישיון לבין כלי הרכב בהם מותר לנו לנהוג?

עפ"ת 40569-06-14

The post יורדים לדרגה: עשר שנים לאחר רפורמת רישיונות הרכב והנהיגה הבלגאן עדיין חוגג appeared first on TheCar.

כתב האישום שהוגש נגד י' כלל עבירת מהירות חמורה במיוחד: 208 קמ"ש בכביש שבו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש. אלא שי' זוכה מהאשמה שיוחסה לו, לאחר שבית המשפט קבע שאי אפשר לנהוג במהירות כזו בכביש מפותל. לדברי השופט אלון אופיר, "רכב 'רגיל', שאינו בעל מערכות יציבה דוגמת רכבי פורמולה 1, אינו מסוגל לשרוד עיקול חד בכביש במהירות כזו"

סיפורו של י' מתחיל כמו סרט מרדפים הוליוודי. "הבחנתי ברכב מסוג קדילאק בצבע זהב, שעוקף אותי דרך נתיב שמאלי", סיפר השוטר שעצר את י' בעדותו בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע. "הפעלתי B3 (מכשיר 'דבורה', ש.ה) וכאשר הוא לפניי החל להגביר את המהירות. תחילה 119 קמ"ש, והחל להאיץ תוך כדי שאני אחריו וממשיך למדוד אותו, ומהירותו עולה ל-160 קמ"ש (ב)תחילת נעילה שנייה, ואני ממשיך במדידה".

בקטע הדרך שבו נהג י', בכביש מספר 60 בין צומת שוקת והיישוב עומר, המהירות המותרת היא 90 קמ"ש בלבד. אך השוטר שדלק אחריו סיפר שמהירותה של הקדילאק הזהובה רק המשיכה לעלות. "סמוך ל(מתחם) אבו כף נמדד 193 קמ"ש ושוב ננעל", סיפר השוטר לשופט אלון אופיר, "ולאחר (מתחם) אבו כף שוב הגביר מהירות… (ו)ננעל 213 קמ"ש". לאחר הפחתת חמישה קמ"ש מנתון המדידה הסופי נקבעה מהירותו של י' על 208 קמ"ש.

אבל במהלך משפטו של י', שנערך כמעט ארבע שנים וחצי לאחר שנעצר, התברר שיש שתי בעיות בסיפורו של השוטר שעצר אותו. ראשית, הכביש שבו נמדדה המהירות כולל כמה עיקולים חדים, והשופט אופיר גילה ספקנות באשר ליכולתה של מכונית כביש רגילה להגיע למהירות של 208 קמ"ש בתנאים אלה. שנית, אם י' אכן נהג במהירות של 208 קמ"ש, כיצד הצליח השוטר לשמור על קשר עין עם מכוניתו אם מהירותה של הניידת הייתה רק 160 קמ"ש?

"אכן, בכביש 60 בין ק"מ 8 לק"מ 9 וכן לאחר אבן ק"מ 9 ישנם עיקולים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתמונות אותם הגיש הסניגור לבית המשפט", הבהיר השופט אופיר בהכרעת הדין של י'. "עיקולים אלה אינם מאפשרים מבחינה מעשית נהיגה במהירות של 208 קמ"ש! ההיגיון וניסיון החיים מלמדים כי בכביש עם עיקולים חדים, לא ניתן לנהוג במהירות של 208 קמ"ש, מבלי שרכב 'רגיל' יאבד איזון ואחיזה עם הכביש".

זו לא מכונית פורמולה 1
בהמשך הכרעת הדין מעמיק השופט בהתייחסותו לעניין המהירות האפשרית בכביש. "ניסיון החיים וההיגיון מחייב קביעה כי רכב 'רגיל', שאינו בעל מערכות יציבה דוגמת רכבי פורמולה 1, אינו מסוגל לשרוד עיקול חד בכביש במהירות של 213 קמ"ש", הסביר השופט אופיר את קביעתו. "נכון כי ההגנה לא הוכיחה טענה זו בחוות דעת, אך לא לכל טענה הגיונית הנשענת על שכל ישר וניסיון חיים, יש חובה לצרף חוות דעת".

למעשה, העיקולים החדים בכביש גם הוכיחו שעדותו של השוטר הייתה בעייתית. "החלטת מע"צ בהצבת תמרור 102 במקום (תמרור שמורה על עיקול חד, ש.ה), מעידה חד-משמעית כי בקטע הדרך הרלוונטי הייתה לפחות עקומה חדה אחת", המשיך השופט. "טענת השוטר, לפיה קטע המדידה היה ישר לחלוטין, אינה עולה בקנה אחד עם המצולם. הטענה היא כי ה'נעילה' הייתה בדיוק בקטע זה אשר צולם על-ידי ההגנה… ראייה זו לא נסתרה על-ידי התביעה, ומותירה על מדידת הדבורה בקטע דרך זה כבלתי מתאימה לתיאור הדרך שמסר עד התביעה (השוטר)".

ואם לא די בכך, העיקולים בכביש ופער המהירויות בין מכוניתו של י' וניידת המשטרה עוררו ספק באשר ליכולתו של השוטר לשמור על קשר עין עם הקדילאק הזהובה. "העיקולים בקטע הכביש (ש)בו נהג הנאשם, מקשים מאוד על יכולת השוטר לשמור על קשר עין עקבי ורציף עם רכב הנאשם מרגע המדידה ועד העצירה", ציין השופט אופיר, "במיוחד בשל העובדה כי בהתאם לתיאורו של השוטר בדו"ח הנסיבות ובעדותו בבית המשפט (הוא) נהג אחרי רכב הנאשם במהירות של 160 קמ"ש, בעוד שלטענתו נהג רכב הנאשם במהירות של 208 קמ"ש – 213 במקור, לפני קיזוז".

גם בעניין זה בחר השופט להעמיק, ופנה ליישום חישובים מתמטיים. "פער המהירות בין רכב המשטרה לבין רכב הנאשם עמד על כ-50 קמ"ש, כלומר בכל שנייה פיתח הנאשם פער של 15 מטר מרכבו של עד התביעה (השוטר)", חישב השופט אופיר. "על כן, יחד עם עיקולי הדרך בתמונות אותן הציג הסניגור, תמונות שלא נסתרו על-ידי (התביעה), אני קובע כי בגרסת המאשימה יש לכל הפחות ספק סביר, אם לא למעלה מכך, בכל הקשור ליכולתו של עד התביעה לשמור על קשר עין עם הנאשם".

לאור כל זאת החליט השופט אופיר לזכות את י' מהעבירה שיוחסה לו. "בכתב האישום נטען כי הנאשם נהג במהירות של 208 קמ"ש", סיכם השופט, "עובדה לגביה קבעתי כי לא הוכחה כנדרש, בשל נסיבות הדרך ובשל היעדר היתכנות כי הנאשם נהג בקטע הדרך המצוין במהירות זו". אולם, י' לא יצא זכאי: מאחר שבמהלך המשפט הודה בכך שנהג במהירות גבוהה מהמותר – כ-123 קמ"ש – הרשיע אותו השופט אופיר בעבירת מהירות, אם כי ברמת חומרה נמוכה משמעותית מזו שיוחסה לו על-ידי התביעה.

The post "בכביש עם עיקולים חדים לא ניתן לנהוג ב-208 קמ"ש" appeared first on TheCar.

רוב טענותיו של לקוח שתבע את חברת קל אוטו נדחו, אבל השופטת לא יכלה להישאר אדישה לעוגמת הנפש שגרמה לו רנו מגאן תקולה סדרתית

ח.ט, אשר רכש מחברת ההשכרה והליסינג קל אוטו מכונית מסוג רנו מגאן משנת הייצור 2005 עשה לא מעט טעויות, בהן מכירת מכוניתו לפירוק ותביעה כנגד קל אוטו מבלי שיכול היה להוכיח מה היה מצב המכונית העת הרכישה – אבל בסופו של יום זכה בפיצוי בסך 16,114 ש"ח בתוספת הוצאות משפט בסך 14,500 ש"ח.
זאת מכיוון ששופטת בית המשפט בהרצליה, לימור ביבי-ממן, התרשמה שנגרמה לו עגמת נפש וקיבלה באופן חלקי את תביעתו.

סיפור המסגרת החל בכך שח.ט. רכש את המכונית מ'קל אוטו' אשר הבטיחה לו, במסגרת העסקה, לקנות ממנו את המכונית בחזרה בתנאי שהיא לא תיפגע בתאונה, אבל בבוא היום סירבה לעשות זאת, מה שגרם לח.ט. למכור את המכונית לפירוק.
בין לבין עבר ח.ט. מסכת ארוכה של כניסות למוסכים לצורך תיקוני תקלות, אבל המכונית עצמה לא פורקה ונמכרה לצד שלישי, מה ששכנע את השופטת שגם הצעד הנואש של ח.ט. היה כנראה נמהר מידי.

ח.ט. תבע גם את קל אוטו וגם את מכון הבדיקה בו נבדקה המכונית לפני רכישתה, אולם התביעה נגד מכון הבדיקה נמחקה מיד.

ח.ט. טען כנגד קל אוטו שהחברה מכרה לו מוצר פגום, ולכן עליה לשלם לו בחזרה סכום של 65,521 ש"ח – שהוא מחיר המכונית בעת רכישתה, פיצוי בגין תיקונים שהוא ביצע ברכב בסך 20,500 שקל, וכן תשלום עבור שכירת רכב חלופי ועלויות נוספות, ובנוסף גם 10,461 שקל כעוגמת נפש. סך התביעה הסתכם ב- 97,641 שקל.

בתביעתו טען ח.ט. שקל אוטו הציגה לו מצג שווא תוך שהיא מסתירה ממנו מידע מהותי בנוגע להיסטוריית התיקונים שהמכונית עברה, שתיקונים שבוצעו במכונית במסגרת האחריות לא בוצעו ברמה הנדרשת ושקל אוטו סירבה באופן גורף לרכוש ממנו את המכונית בחזרה כפי שהתחייבה בהסכם המכירה.

סיפור שלא נגמר

ח.ט. טען שכחודשיים לאחר רכישת המכונית נשמעו רעשים מכיוון ההגה, והוא הכניס אותה לתיקון במוסך "השלושה", שם היא תוקנה במסגרת האחריות שהעניקה קל אוטו, וח.ט. חוייב רק בהשתתפות עצמית.
מאז התגלו במכונית תקלות מהותיות נוספות והוא נאלץ להיכנס שוב ושוב למוסכים, לעיתים בגרירה, והמכונית תוקנה פעמים רבות במסגרת האחריות כאשר ח.ט. משלם בכל פעם דמי השתתפות עצמית.
במספר פעמים ח.ט. לא חויב בהשתתפות עצמית, אבל במקרים אחרים תוקנה המכונית שלא במסגרת האחריות וח.ט. נאלץ לשלם את עלויות התיקונים האלה.

בשלב מסוים נמאס לח.ט. מן המכונית והוא פנה אל קל אוטו במטרה שזו תרכוש אותה ממנו, וזאת במסגרת התחייבותה לקנייה חוזרת על פי הסכם המכירה.
ח.ט. התבקש לבצע בדיקה במכון בדיקה, שלאור תוצאותיה סירבה קל אוטו לרכוש ממנו את המכונית.

ח.ט. נאלץ, לדבריו, למכור את המכונית לגורם שעוסק בפירוק מכוניות, תמורת 10,000 שקלים, אלא שגורם זה מכר אותה לצד שלישי והמכונית הושמשה וחזרה לכביש.

ח.ט. טען בתביעתו שקל אוטו לא נהגה בתום לב במהלך המשא ומתן מולו ונמנעה לגלות לו פרטים מהותיים בקשר לרכב. כך, למשל, הוצגה לו היסטוריית הטיפולים התקופתיים אך לא הוצגה לו היסטוריית התיקונים שעברה המכונית. לטענתו, לו היה יודע שהמכונית עברה תיקונים כאלה, בהם החלפת אגן שמן, החלפת דיסקיות בלם וצלחות בלם, תיקון נורית אזהרה ותיקון נקישות בתיבת ההילוכים – הוא לא היה קונה אותה.
בנוסף, לטענתו התברר לו בדיעבד שהמכונית עברה תאונה קשה וגם עובדה זו הוסתרה ממנו.

קל אוטו, מצדה, טענה שמשנדחתה התביעה נגד מכון הבדיקה הרי שיש בכך כדי לסתום את הגולל גם על עילת התביעה כלפיה, שכן בכך נקבע שהמכונית נמכרה במצב תקין.
עוד טענה שדו"ח של מהנדס שהגיש ח.ט. לביסוס טענותיו לא מעיד על מצב המכונית בעת רכישתה, וכן שבדוח עצמו נקבע שמדובר בליקויים שלא נובעים בהכרח מנזק תאונתי או מפגם בייצור, וכן שאי אפשר לקבוע בוודאות שהמכונית עברה תאונה.
קל אוטו טענה גם שלא היה צורך למכור את המכונית לפירוק ודי במעשיו של התובע כדי לשלול ממנו כל תרופה או סעד. לטענתה היא מילאה אחר התחייבותה, הליקויים תוקנו במסגרת האחריות ועצם קיומם לא מהווה הפרה של הסכם המכירה כל זמן שהיא הוסיפה לתקן את המכונית.

לגבי סירובה לקנות בחזרה את המכונית טענה קל אוטו שהתחייבות זו כללה תנאי שהמכונית תהיה במצב תקין, ואילו תוצאות הבדיקה של המכונית מעידות על תקלות בשמונה מערכות יסודיות. מצב זה מקנה לה, לפי ההסכם, זכות שלא לקנות את המכונית.

דחיה חלקית, פיצוי חלקי

בפסק הדין קבעה השופטת שדין התביעה להתקבל חלקית. "באשר לעצם גילוי מידע וקיומו בידי הנתבעות, הנני סבורה כי התובע הרים את הנטל להוכיח שהיה בידי הנתבעות מידע אשר הנתבעות לא גילו לו על היסטוריית התיקונים ברכב… המצג אשר הוצג על ידי הנתבעות … הינו בגדר מצג שווא" מציינת השופטת.

אולם, מוסיפה השופטת, כדי לזכות את התובע בביטול ההסכם או בפיצויים בגין מצג השווא יש לבחון מה תוצאותיו והיקפו, כלומר במה היה שונה הרכב כפי שהוצג ללקוח מכפי שהיה מצבו בפועל, האם הוכח שבמצג השווא היה בכדי להשפיע על עצם ההתקשרות בעסקה ולחילופין האם היה במצג השווא לגרום לנזקים אשר הוכחו.
השופטת קבעה שלא הוכח דבר קיומה של תאונה לה טען התובע, טעון שהתבסס על דברים שמסר לו בעל פה עובד במוסך, וגם עדות המומחה מטעמו לא תמכה בטענה זו. השופטת קבעה גם שח.ט לא הצליח להוכיח שמידע אודות ליקויים ברכב שלא נמסר לו מידע לגביהם – החלפת אגן שמן ונקישות בידית ההילוכים – היו מונעים ממנו לקנות את המכונית.
לדבריה, כדי להוכיח טענה כזאת היה עליו להציג חוות דעת מקצועית שתוכיח שמדובר בליקוי מהותי שהיה בו בכדי להשפיע על רוכש סביר, אך במקום חוות דעת כזאת הוא הסתפק באמירה כללית לפיה לא היה רוכש את הרכב לו ידע על מצבו.

השופטת קבעה שהתובע לא הצליח להוכיח שדין החוזה להתבטל בגלל שנפל פגם בכריתתו, ובקשר לתיקונים החוזרים ונשנים היא קובעת שלא הוכח שליקויים הללו התקיימו בעת רכישת הרכב ואין בעצם התגלותם בכדי ללמד על כך שהרכב היה תקול מלכתחילה. קל אוטו נתנה לתובע אחריות ועמדה בחובתה לתקן ליקויים שהתגלו. לעומת זאת, לדעתה חלק מן הליקויים לא תוקנו כראוי ודרשו כניסות חוזרות למוסך – בין השאר החלפה חוזרת של גלגל תנופה ותיקונים חוזרים של תיבת ההילוכים האוטומטית.

"הנני סבורה", היא כותבת בפסק דינה, "כי גם מבלי כל ידיעה מקצועית, הליקויים והטיפולים החוזרים והנשנים באותן בעיות מצביעים על כך שמדובר בתקלות חוזרות, יש בהם בכדי ללמד על כך שהנתבעות חדלו מביצוע תיקון הליקויים כדבעי. במאמר מוסגר אציין כי בגין הטיפול מיום 7/1/09 ויתרו הנתבעות על תשלום השתתפות עצמית והנני סבורה כי ויתורן זה יש בו גם כן משום גילוי דעת בדבר כך שמדובר בתקלה חוזרת וחיזוק לטענתו זו של התובע. הליקויים הנטענים לא נבעו משימוש לא סביר ברכב. בנסיבות אלו, הנני קובעת כי הנתבעת הפרה את חובתה לביצוע תיקונים ברכב כדבעי ולקיים בכך את תעודת האחריות אשר סופקה לתובע".

אשר לסירובה של קל אוטו לרכוש את המכונית בחזרה קבעה השופטת שהיא לא מקבלת את הטענה לפיה המכונית הייתה חייבת להיות במצב תקין שכן בהסכם כתוב שתנאי לרכישה חוזרת הינו כי "הרכב לא יעבור תאונה שבגינה תהיה פגיעה בשלדה או בקצה השלדה מעבר לאמור ורשום בטופס בדיקת הרכב בכפוף לבדיקת המכון", ואילו תוצאות הבדיקה לא מלמדות על תאונה ופגיעת שלדה.
"בנסיבות אלו, הנני סבורה כי הנתבעת הפרה התחייבותה לרכישה חוזרת של הרכב וזאת, הואיל וסירבה באופן גורף לרכישתו ולו במחיר נמוך המגלם את כלל התקלות ברכב… הנני סבורה כי הפרת החובה לרכישת הרכב מחריפה, בנסיבות בהן נקבע על ידי לעיל שברכב התגלו ליקויים חוזרים במערכות הרכב הקשורות למנוע ולגלגל התנופה, מערכות אשר החברה הפרה את חובתה לתיקונן כדבעי. בנסיבות אלו, הרי שחלק מהליקויים ממילא מוטלים לפתחה של הנתבעת – עובדה המחריפה הפרת ההתחייבות על ידה".

בסופו של יום קבעה השופטת ש"למרות שהתובע מכר את הרכב תמורת 10 אלפים שקל לפרוק – הרכב הושמש… ונמכר לקונה אחר. נסיבות אלו מחריפות את מחדל התובע מהצגת חוות דעת הנוגעת לשוויו של הרכב… בעת שהוצע לקל אוטו. משכך, הנני קובעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי ישיר בגין מחדל קל אוטו מרכישת הרכב".
עם זאת, השופטת קבעה שלתובע נגרמה עוגמת נפש רבה כפועל יוצא מהתנהלות קל אוטו, במיוחד בקשר לתיקוני לקויים שגרמו לכניסות חוזרות ונשנות למוסכים, וכן בגלל השבתות המכונית לתקופות ארוכות ומקרים בהם הוא נאלץ לגרור את המכונית למוסך.

"לאחר ששקלתי את האמור הנני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 10,000 שקל " קבעה השופטת. קל אוטו חוייבה גם בהוצאות נוספות ובסך הכל תשלם לתובע סך של 16,114 שקל, ובנוסף לכך גם חוייבה בהוצאות התובע בסך 7,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.

ת"א 37821-07-10

The post התביעה נדחתה אבל הלקוח זכה לפיצוי appeared first on TheCar.

בית המשפט מינה שמאי מכריע בתיק שבו שני שמאים הגישו חוות דעת שונות, והוא קבע ששניהם טעו

שני בני זוג, בעליה של מאזדה 6 אשר נפגעה בתאונה על-ידי מכונית של חברת ההשכרה והליסינג אלדן, נאלצו לאחרונה לתבוע את אלדן בבית המשפט לתביעות קטנות.
זאת לאחר ששמאי מטעם אלדן, משה רחימיאל, קבע שסך הנזק למכוניתם עומד על 1,404 שקלים, ואילו שמאי מטעמם, אדיב חברוני, העריך את הנזק שנגרם למכוניתם ב- 8,223 שקל.

היות שאלדן סירבה לפצות את בני בזוג בסכום הגבוה יותר הם נאלצו לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, ותביעתם נדונה בפני הרשמת יפעת ביטון אונגר אשר התקשתה להחליט מי מבין שני השמאים צודק.

הרשמת ביטון-אונגר מינתה את ישראל דרנוב מחברת אומדנים כשמאי מומחה מטעם בית המשפט, ולאחר שהוא בדק את המכונית הסתבר ששני השמאים טעו טעות בסיסית. שני השמאים, כך מסתבר, לא התייחסו לחובה החוקית להעביר את המכונית בדיקה בטיחותית, היות שהנזק כלל בין השאר פגיעה במתלה הקדמי. דרנוב העריך, לפיכך, את גובה הנזק בסכום של 11,746 שקל.

הרשמת אישרה את קביעת השמאי שמינתה והורתה לאלדן לפצות את בני הזוג בסכום שננקב על-ידו – כמעט פי עשרה (!) יותר מכפי שקבע השמאי של אלדן וב-40% יותר ממה שקבע השמאי מטעמם של בני הזוג.

והמסקנה: אסור לוותר. אם אתם משוכנעים שהצדק אתכם – אל תיכנעו ללחצים שמנסים להפעיל עליכם. על בית המשפט זה לא עושה רושם.

The post תבעו מעט, קיבלו יותר appeared first on TheCar.

בית משפט זיכה נהג מאשמת נסיעה בניגוד לחוק בחוף הים, תוך שהוא קובע שרשות הטבע והגנים לא הוכיחה את אמינותו של מד טווח הלייזר ששימש למדידת המרחק של הנאשם מהים. "על המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר", הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה

במסגרת פעילות האכיפה החשובה נגד נהגים שנוסעים בניגוד לחוק בחוף ים, משתמשים פקחי רשות הטבע והגנים ב"מד טווח לייזר" – מכשיר שמודד מרחק באמצעות קרן לייזר. אולם, מד הלייזר של הרשות לא נבדק ולא אושר לשימוש כמכשיר אכיפה, ואין כל הוכחה לכך שהמדידות המבוצעות באמצעותו מדויקות. לכן, תוצאת המדידה שעורכים הפקחים לא יכולה לשמש כראייה קבילה בבית משפט.

בפסק דין מנומק היטב, שבו זוכה נהג מאשמת נהיגה בניגוד לחוק בחוף ים, הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה מבית משפט השלום ברמלה כי רשות הטבע והגנים לא הוכיחה שתוצאת המדידה באמצעות מד הלייזר יכולה לשמש כראייה קבילה.

תוך שהוא מיישם פסיקה של בית המשפט העליון שעוסקת במכשירי אכיפה של משטרת התנועה, כמו למשל "אקדח הלייזר" (ממל"ז), הבהיר השופט אבו-שחאדה כי "לא הובאו ראיות מטעם המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה) שבטרם הכנסת המט"ל (מד טווח לייזר) לשימושם של פקחים לצורך אכיפת חוק איסור נהיגה (בחוף), נערכה בדיקה של אותו מכשיר על-ידי צוות מומחים תוך צירוף ציבור 'הלקוחות' הפוטנציאליים, גורמי תביעה וסנגוריה, וכל זאת על-מנת להבטיח שקיפות והפרכת ספקות ביחס לאמינות המכשיר".

למדידת המרחק יש משקל מכריע בכל הנוגע לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים. על רשות הטבע והגנים להוכיח שהנהג המואשם אכן עבר ברצועת החוף האסורה לנסיעה, שרוחבה על-פי החוק הוא 100 מטרים. לפי השופט אבו-שחאדה, "המרחק שבין המקום שבו נסע הרכב לבין נקודת גאות המים בחוף הים הוא נתון עובדתי, שעל המאשימה להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר". מאחר שהעבירה הרלוונטית היא מסוג "אחריות קפידה", שבה מספיקה הוכחת היסוד העובדתי בלבד (הימצאות הנהג ברצועת החוף האסורה), מדידת המרחק משמשת כראייה עיקרית.

אלא שלא כל מכשיר יכול להפיק ראיות שיהיו קבילות בבית משפט. בפסק דינו המפורט, מבהיר השופט אבו-שחאדה כי הוכחת מהימנות המדידה דורשת התייחסות לארבעה מבחנים: 1. האם "מד טווח לייזר" הוא מכשיר טכנולוגי אמין שיכול להפיק נתונים מדויקים; 2. האם המכשיר הספציפי שבו נעשה שימוש היה תקין בזמן המדידה; 3. האם הפקחים שעשו שימוש במד הלייזר מיומנים בהפעלתו; 4. האם במקרה הספציפי, הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ועל-פי הוראות היצרן.

"מדובר בארבע שאלות שבעובדה", הסביר השופט אבו-שחאדה, "הנטל להוכיח שהתשובה עליהן היא בחיוב רובץ לפתחה של המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה). שאלות עובדתיות אלה עומדות במוקד הכרעת הדין במקרה שבפני, והן אלה שיכריעו את הכף אם הנאשם יורשע או יזוכה".

ומתברר שרשות הטבע והגנים לא הצליחה לעמוד באף אחד מהמבחנים: מד הלייזר לא הוכח כמכשיר אמין שמפיק תוצאות אמינות, המכשיר הספציפי ששימש לאכיפה כלל לא נבדק לפני השימוש, לא ברור האם הפקחים מיומנים בהפעלתו, ולא ידוע אם הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ביום שבו נעשה בו שימוש. לכן, הראייה שהוגשה לבית המשפט – לפיה הנהג שהואשם נסע בתוך רצועת החוף האסורה, במרחק של 53 מטרים מהים – נפסלה.

"יתכן שמד טווח לייזר הוא מכשיר אמין – וייתכן שלא, וייתכן שמד טווח הלייזר הספציפי שנעשה בו שימוש במקרה דנן היה תקין – וייתכן שלא", סיכם השופט אבו-שחאדה את פסק הדין, "המסקנה היחידה המתבקשת מהתוצאה של זיכוי הנאשם היא שעל המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר, בתיקים עתידיים, על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה".

The post אחרי אקדח הלייזר, יגיע מד טווח לייזר? appeared first on TheCar.

ענישת נהגים שמורשעים בהפקרה לאחר תאונה מעוררת מחלוקת בבית המשפט העליון. השופט צבי זילברטל סבור כי נהג שאינו נושא באחריות לגרימת תאונה ומורשע בהפקרה, לא צריך להיענש בהתאם לתוצאת התאונה. מנגד, השופטת אסתר חיות קבעה שיש ליצור הבחנה בין מקרים שבהם הנפגע מת בעקבות התאונה ובין מקרים שבהם הנפגע נשאר בחיים

האם להחמיר בעונשו של נהג שהורשע בהפקרה כאשר התאונה גרמה למות הנפגע, או שמא ראוי להטיל עליו עונש דומה לזה של נהג שהורשע בתאונה שבה הנפגע סבל מחבלה חמורה? בפסק דין שפורסם אתמול (א') התברר ששופטי בית המשפט העליון חלוקים באשר לגישת הענישה הראויה במקרים של הפקרת נפגע לאחר תאונה.

לפי השופט צבי זילברטל, כאשר התוצאה הקטלנית לא נגרמה בגלל ההפקרה, אין זה ראוי להחמיר עם הנהג בגלל תוצאת התאונה. מנגד, השופטת אסתר חיות סבורה כי יש להבחין בין מקרה שבו הנפגע שהופקר סבל חבלה חמורה אך נשאר בחיים, ובין מקרה שבו הנפגע מת כתוצאה מהתאונה.

המחלוקת בין השופטים נחשפה בפסק דין שבו הוחלט לדחות ערעור של נהג שהורשע בהפקרה לאחר תאונה. הנהג, שנידון למאסר בפועל לתקופה של 28 חודשים, פגע בהולך רגל שחצה כביש במקום שבו אין מעבר חצייה. הולך הרגל נפטר כשלושה ימים לאחר התאונה, אך האחריות למותו לא יוחסה לנהג הפוגע.

בפסק דינו של הנהג כתב השופט זילברטל כי "ספק אם ההבחנה התוצאתית שבין מות הנפגע לבין פגיעה קשה בו – (ו)פעמים מדובר בפגיעה אנושה ופרמננטית, ואף במספר נפגעים… מצדיקה קביעת מתחמי עונש השונים משמעותית זה מזה בחומרתם, בגין מעשי הפקרה זהים… מסופקני אם קיים טעם לפער משמעותי במידת העונש, רק לפי השוני האמור בתוצאה, שהוא לעתים כחוט השערה".

השופט זילברטל סבור שהחמרת הענישה ראויה במקרים שבהם מות הנפגע מיוחס לנהג הפוגע. "ענישה מחמירה בעבירת הפקרה נדרשת בעיקר למצבים בהם הנאשם אחראי לאירוע התאונה", הסביר השופט, "או למצבים (ש)בהם יש בהפקרה עצמה – במובחן מהתאונה – כדי להביא להחמרה במצב הנפגע, (למשל) הפקרה כשיש סיכון לפגיעה חוזרת על-ידי כלי רכב נוסף".

השופט זילברטל הביע דעה שמקובלת על מומחי משפט פלילי בולטים, שטוענים כי תוצאות תאונה הן לעתים קרובות הסתברותיות ואינן משקפות בהכרח אשם מוסרי. בנוסף, ההימלטות מזירת התאונה היא, למרבה הצער, תגובה טבעית עבור נהגים רבים, שמוצאים עצמם במצב של לחץ קיצוני ונחשפים למראות קשים.

השופט זילברטל מצטט בפסק הדין את פרופסור מרים גור-אריה, מומחית למשפט פלילי, שהסבירה במאמר שפורסם לפני כשנתיים כי "בהתייחסו לחומרה של עברת ההפקרה לא הביא בית המשפט כלל בחשבון את היותה של ההפקרה עברה מחדלית שאינה משקפת 'נחישות' עבריינית… המעורבות בתאונת דרכים איננה מתוכננת, הנהג המעורב נקלע בפתאומיות לסיטואציה, וההחלטה לברוח מהמקום היא לא פעם החלטה רגעית, המונעת מחרדה ומאבדן עשתונות… האפקטיביות של ההרתעה במצב של אבדן עשתונות אינה ברורה לגמרי".

אולם, גישתו של השופט זילברטל לא התקבלה בפסק הדין. "יש מקום להבחין בין מקרה שבו הופקר נפגע אשר סבל חבלה חמורה אך נותר בחיים, ובין מקרה שבו הופקר נפגע אשר מצא את מותו באותה תאונה", כתבה השופטת חיות בפסק הדין, וביחד עם השופטת ענת ברון החליטה לדחות את ערעורו של הנהג. השופטות נקטו בספק הדין גישה דומה לענישת נהגים שמורשעים בהפקרת נפגעים.

על-פי השופטת חיות, "תוצאה קטלנית מצויה במדרג חומרה גבוה יותר מן המדרג שבו יש להציב תוצאה של חבלה חמורה, ובמדרג חומרה גבוה עוד יותר יש להציב מקרים שבהם ניתן להראות כי מעשה ההפקרה ואי-הזעקת העזרה הם שתרמו להחמרת מצבו של הנפגע או חלילה לכך שהאירוע הסתיים במוות".

דברים דומים כתבה השופטת ברון. "ההחמרה שקבע המחוקק (בענישה בגין עבירת ההפקרה, ש.ה)… תואמת את החומרה הפלילית היתרה שבהפקרת אדם לאחר תאונה, בנסיבות שבהן ידוע לנהג כי הוא מפקיר אדם שסבל חבלה חמורה או אף נהרג, או שעצם עיניו לנוכח האפשרות שזה המצב", הבהירה השופטת בפסק הדין. "הפקרת אדם שקיים חשש ממשי לחייו הוא מעשה פסול יותר מבחינה מוסרית מאשר הפקרתו של אדם שאין חשש ממשי לחייו".

The post מחלוקת בעליון: מתי ראוי להחמיר בעונשו של נהג שהפקיר נפגע? appeared first on TheCar.

בעל ואשה היו מעורבים בתאונת שרשרת והמכונית המבוטחת שייכת לאחותה של הנהגת. לחברת הביטוח מנורה זה הספיק כדי לדחות את דרישת הפיצוי, אבל השופט נחום שטרנליכט סבר אחרת וחייב אותה בתשלום הנזק

חברת הביטוח מנורה לא הצליחה לחמוק מתשלום פיצוי לצד שלישי בעקבות תאונת דרכים שבה הייתה מעורבת מבוטחת שלה.
מנורה דחתה במקור את התביעה בטענה שכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה שייכים לאותה משפחה, ולכן, בהתאם לסעיף 15 לתוספת לתקנות הפיקוח על הביטוח, היא פטורה מתשלום פיצוי.

הנוסח הרלבנטי בסעיף 15 עוסק בביטוח כלפי צד שלישי ובתאונה בין כלי רכב שהם "בבעלות המבוטח או בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם". במקרה כזה, שנועד למנוע מצב שבו מבוטח יפוצה בגין פגיעה ברכושו שלו, להבדיל מרכושו של צד שלישי, רשאית המבטחת להימנע מפיצוי.

אלא שהשופט נחום שטרנליכט מבית משפט השלום בפתח תקווה דחה את טיעוני חברת מנורה, וחייב אותה לשלם לתובעת פיצוי בסך 50,207 שקל, לשאת בהוצאותיה בסך 628 שקל, ולשלם את שכר טרחת עורך הדין שחר זמלר, בא כוחה של התובעת, בסך 5,900 שקל.

מדובר בתאונת שרשרת שארעה בצומת בית הלל בין ארבע מכוניות: מכונית אחת פגעה באחרת מאחור והטיחה אותה אל המסלול הנגדי שבו נסעה מכונית שלישית. מכונית זו סטתה מנתיבה כדי להימנע מפגיעה, אך אז פגעה במכונית רביעית שעמדה באותה עת בצומת.
רצה המקרה ובתאונה המתוארת היו הנהגת במכונית הראשונה, שגרמה לתאונת השרשרת, והנהג במכונית הרביעית, שעמדה בצומת ונפגעה על-ידי המכונית שסטתה מנתיבה – בעל ואישה. הסאגה המשפחתית, במקרה זה, הייתה מעט יותר מסובכת מכיוון שמכונית מספר 1, המבוטחת, שייכת לאחותה של התובעת, גיסתו של הנהג.

למרות הקשר העקיף והמקרי בין הפוגעת לנפגע בחרה חברת מנורה לנסות לחמוק מתשלום הפיצויים תוך שהיא מפעילה את סעיף 15 שנזכר כאן. לנוכח דחיית התביעה פנתה המבוטחת לבית המשפט בבקשה שיחייב את חברת מנורה לפצותה עבור הנזק שנגרם לרכב.

השופט שטרנליכט דחה את טיעוני המבטחת וקבע שהפסיקה מלמדת, כי חוזה ביטוח הוא חוזה צרכני באופיו ויש לפרשו עפ"י כללי הפרשנות שהתפתחו בפסיקה: פרשנות נגד המנסח – המבטח, וכי במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח. מבחן נוסף הוא מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח.

השופט ציין, על סמך פסיקות קודמות, שמטרת החריג להבהיר שהפוליסה לא נועדה לבטח נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו הסמוכים על שולחנו, להבדיל מנזקי רכוש של צד שלישי.
לדוגמה, אם מבוטח פגע עם מכוניתו במכסחת הדשא שלו לא יהיה נזק זה מכוסה בשל החריג "רכוש שבבעלותו". אלא שהפסיקה קובעת כי החריג לא יחול, כאשר מדובר למשל באב ובנו, המתגוררים ביחידות דיור נפרדות.
הרציונל של החריג הוא שלא להרחיב את תחולת הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או נמצא בפיקוחו ובשליטתו, וראוי לביטוח נפרד.

"פרשנותה של המבטחת מובילה לתוצאה קשה, ושמא אף אבסורדית", קובע השופט, "ולפיה פלוני, המבטח את מכוניתו בביטוח אחריות צד שלישי, לא יהא מבוטח אם פגע במכונית אחרת של בן משפחתו. הסיטואציה של שני בני משפחה הנוסעים בסמיכות מקום וזמן, כל אחת במכוניתו שלו, אינה נדירה במקומותינו. קשה להלום כי כלל ציבור הנהגים המבוטחים, יידרש לרכוש ביטוח נפרד ומיוחד, על מנת לכסות מקרה של תאונה בין מכוניות המשפחה לכן, דומני שמכוח הכלל של 'הציפיות הסבירות של המבוטח', ועל רקע העמימות הטכסטואלית של החריג, אין מקום להחילו גם במצב שבו בן משפחה אחד גורם נזק למכוניתו של בן משפחה אחר, גם אם השניים הם 'בני בית'".

השופט שטרנליכט ציין בפסק הדין ש"בנסיבות עניינינו, מבחן הציפיות הסבירות של המבוטחת והתובעת מוביל לתוצאה, ולפיה על מנורה לשאת בעלות נזקיה של התובעת. התובעת ובעלת הרכב היא אחותו של מי שנהג את רכב התובעת בשעת התאונה. לא הוכח כי מדובר ברכב הנמצא, דרך קבע, באחזקתו ובפיקוח האח, אשר מנהל יחד עם אשתו תא משפחתי ומשק בית נפרד מזה של התובעת. בנסיבות העניין לא מתקיים המצב אותו ביקש המחוקק למנוע, מצב בו חבר אחר באותו תא משפחתי של המבוטח יציג עצמו כצד שלישי כדי ליהנות מכיסוי ביטוחי לנזק.

המדובר בתובעת החיה בנפרד מהמבוטחת ובני משפחתה, שהנזק הנתבע נגרם לה ורק לה. אותה תובעת אינה "אחד מבני ביתם" של הנהגת הפוגעת ובעלה וחיוב מנורה בנזקיה לא יהווה העברה של כספים "בין כיס אחד לכיס אחר" של אותו משק בית עצמו.

כאמור מנורה חויבה לשאת בנזקים ולפצות את התובעת במלוא הנזק שנגרם לרכב וכן לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של התובעת.
תא"מ 6732-01-14

The post תאונה משפחתית: חברת הביטוח מנורה תשלם פיצוי לאישה ולבעלה appeared first on TheCar.

שופט בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה כלפי חברת מכשירי תנועה לאחר שמצא ליקויים בחוות דעתו של שמאי הרכב. "דיפרנציאלים", הוא קבע, "יכולים להתקלקל ובעיקר אם לא מקפידים על שגרת טיפולים במועדים המתאימים"

אם אתם מתכוונים לתבוע את יבואן הרכב שממנו רכשתם מכונית חדשה בגין פגמי ייצור שנתגלו לדעתכם ברכב – כדאי שתצטיידו בחוות דעת של מומחה בר סמכא של ממש, אחרת אתם עלולים להפסיד במשפט ולהיות מחויבים גם בהוצאות.

זה מה שקרה לחברת תורג, אשר תבעה את חברת מכשירי תנועה, יבואנית קרייזלר, ומוסך מורשה שלה, בגין "מכירת רכב פגום מיסודו".

מדובר בג'יפ מסוג גרנד צ'רוקי שרכשה חברת תורג בשנת 2008, ובתביעה שהגישה בשנת 2012 טענה שהמכונית סבלה מפגמים שגרמו לבלאי מואץ של הצמיגים והמצבר, לליקויים במערכת בקרת היציבות, לנזילות שמן מהסרן הקדמי ולרעשים בקדמת המכונית.

לטענת תורג, שיפוץ של הסרן האחורי בוצע על-ידי מוסך היבואנית במרמה וללא כל צורך, ובאופן שגרם לצורך להחליפו בחדש, דבר שמכשירי תנועה לא הייתה מוכנה לבצע על חשבונה. כל אלה הפכו את המכונית לבלתי ראויה לשימוש, ניסיונות למכור אותה לא צלחו, והמכונית הושבתה.

כלפי המוסך טענה התובעת שלמרות שהמכונית טופלה באופן סדיר המוסך לא איתר פגמים מולדים בייצור המכונית, שאמורים היו להתגלות במהלך תקופת האחריות.

התובעת ביקשה מבית המשפט לפסוק כי היא זכאית לבטל את עסקת רכישת המכונית ולקבל את מלוא הסכום ששילמה עבורה. לחילופין, היא דרשה לחייב את הנתבעות לשלם לה עבור ירידת ערך המכונית, החזר עלויות התיקונים שבוצעו במכונית, הוצאות בדיקות וחוות דעת, דמי ביטוח בתקופה בה הושבתה המכונית ושכר בטלה של מנכ"ל התובעת. לצורכי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 160,000 ש"ח.
במהלך המשפט הגיעו הצדדים להסכמה שבעקבותיה החליפה מכשירי תנועה את הסרן האחורי וכך נמכרה המכונית וכתב התביעה תוקן באופן שהתובעת מחקה את דרישתה לביטול עסקת הרכישה.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, מכשירי תנועה, שהמכונית נמסרה לתובעת כשהיא חדשה ותקינה לגמרי, ובמהלך כמעט שלוש שנים נסעה מעל 130,000 ק"מ ללא תקלות. "כל טענות התובעת", נטען בכתב ההגנה, "נולדו זמן רב לאחר תום תקופת אחריות היצרן שניתנה למכונית ( 36 חודשים או 60,000 ק"מ, לפי המוקדם), ולאחר תום תקופת אחריות נוספת שרכשה התובעת מהנתבעת 1 (אשר הגדילה את מרחק הנסיעה המרבי ל- 100,000 ק"מ)".

עוד טענה מכשירי תנועה שהמכונית נכנסה למוסך המרכזי לראשונה לאחר שנסעה 137,618 ק"מ, ובבדיקתה על ידי מנהל המוסך ואנשי מקצוע נוספים התברר שנשמעו רעשים מהדיפרנציאל שבתוך הסרן האחורי.
לטענתם רעשים אלה נגרמו מבלאי רגיל שמתאים למרחק הנסיעה שבוצע. בהתאם לממצאים, ולאחר אישור של מנהל התובעת, בוצע שיפוץ של הדיפרנציאל על ידי החלפת חלקים שהתבלו בחלקים חדשים ומקוריים.

לאחר ביצוע השיפוץ, נוכח תלונה חוזרת על רעשים מכיוון הסרן האחורי, הסכימה התובעת להמתין עם גביית התשלום עד לבירור העניין, אך בקשה מהתובעת להכניס את המכונית למוסך כדי לבדוק את התלונה ולתקן את הדיפרנציאל בשנית במידת הצורך.

התובעת סירבה לעשות כך ולאחר תקופה בה התנהל דין ודברים בין הצדדים בניסיון להגיע להסכמות פנתה מכשירי תנועה לתובעת בכתב, והעמידה בפניה שתי אפשרויות: האחת, תשלום עבור השיפוץ שבוצע (בהנחה של 10%) וביצוע תיקון נוסף לפי הצורך (במסגרת האחריות לתיקון הראשון), והשנייה – החלפת הסרן האחורי בחדש, בהנחה של 20% ממחיר המחירון של סרן חדש ובניכוי סכום החיוב עבור התיקון הראשון.

התובעת סירבה לקבל את ההצעות הללו, ולטענת מכשירי תנועה – במקום לצמצם את נזקיה החליטה להשבית את המכונית והעצימה את נזקיה שלא לצורך. רק כחמישה וחצי חודשים לאחר הגשת התביעה הסכימה התובעת להכניס את המכונית למוסך המרכזי ושילמה את עלות התיקון הראשון שבוצע. מכשירי תנועה, מצידה, החליפה את הסרן האחורי בחדש לאחר שהגיעה למסקנה שיש להחליפו במסגרת האחריות לשיפוץ.

מכשירי תנועה טענה עוד כי לא נפל כל פגם בייצור המכונית, בלאי הצמיגים נובע משימוש אופייני ומתאים לסך הנסועה שבוצע, מערכות ה-ABS ו-EPS תקינות לגמרי ונורות האזהרה שנדלקו בלוח המכוונים נדלקו בגלל התרוקנות המצבר לנוכח השבתת המכונית.

התובעת הגישה לבית המשפט חוות דעת של דני סער, שמאי מומחה למכונות ורכב, ושל מנכ"ל תורג שהשתמש ברכב ולטענתו שמע רעשים מקדימה ולכן הכניס את הרכב למוסך המרכזי של היבואנית.
לדבריו, במוסך הוצע לו לתקן את הסרן האחורי והוא הסכים לביצוע השיפוץ "לנוכח מצג שנמסר לו ואשר התברר כשיקרי". לאחר שבוצע שיפוץ הסרן האחורי, והוחלפו רכיבים בסרן הקדמי מבלי לקבל את אישורו, הוא נסע במכונית ושמע לראשונה רעשים חזקים מצדה האחורי.

בשלב זה נלקחה המכונית לבדיקה במכון בדיקה, שם נמצאו הממצאים הבאים: "סרן אחורי פורק ושופץ ורועש חזק, בסרן קדמי בוצעה עבודה נזילה ממחזיר שמן…; צמיגים קדמיים פגומים מתקלפים ורועשים, צמיגים אחוריים יבשים; נורת איי בי אס דולקת לסירוגין, נורת בקרת יציבות דולקת". לאחר קבלת ממצאי הבדיקה הוא דרש מהמוסך המרכזי, בכתב, להחליף את הסרן הקדמי והאחורי של המכונית ברכיבים חדשים.

השמאי דני סער קבע בחוות דעתו שלא הייתה תקלה בסרן האחורי לפני ששופץ ולכן השיפוץ לא היה נחוץ ובוצע בצורה רשלנית שגרמה להרס הסרן, אשר נותר לקוי.
כמו כן במכונית נותרו ליקויים לרבות מערכת ABS לקויה ומערכת EPS לא מתפקדת, מה שמוביל לסחרור מסוכן של המכונית בעת ירידה לשול הדרך, תופעות הבאות לביטוי בנורות אזהרה בלוח המכוונים, בנוסף נמצא בלאי מואץ של הצמיגים שנובע מפגמים בייצור המכונית.

מכשירי תנועה, מצידה, הגישה לבית המשפט תצהירים של מספר עובדים במערך השירות, מהם עולה שהיה צורך לבצע שיפוץ בדיפרניציאל האחורי, והוא בוצע כראוי ובצורה מקצועית באמצעות חלפים חדשים ומקוריים.

השופט עמית רוזינס מבית משפט השלום בחיפה ציין בפסק דינו שמרכז המחלוקת העובדתית בין הצדדים הוא סביב השאלה האם שיפוץ הסרן האחורי היה דרוש אם לאו, והאם התגלו במכונית פגמים יסודיים בייצור.
"הראיה היחידה שהציגה התובעת בעניינים אלה הייתה חוות דעתו של שמאי הרכב מר דני סער. אציין כי עדותו של מר סער הותירה בי רושם של "עדות מטעם" במובן השלילי. חוות הדעת הייתה ספקולטיבית בעיקרה, מבלי להתבסס על בדיקות נדרשות של המכונית והחלקים שהוחלפו, אלא על אך "ניסיונו" של המומחה, אשר התברר במהלך עדותו כמי שאין לו ניסיון וידע מספיקים בנושאים שעל הפרק, ובחלק מהעניינים הרלוונטיים אף הפגין חוסר ידע בסיסי… במהלך חקירתו הנגדית התברר כי חלקים מרכזיים של חוות הדעת הושתתו אך ורק על "עובדות" שאימץ המומחה מפי הלקוח, בצורה עיוורת וללא בדיקה, עובדות שהתברר בהמשך שאינן מדויקות. בעדותו בבית המשפט עשה כל מאמץ לדבוק במסקנות חוות הדעת, גם כאשר לא תאמו לעובדות וכאשר הבסיס למסקנות נשמט, תוך התפתלות והתחמקות ממתן תשובות ישירות לשאלות לא נוחות. עדותו הותירה תחושה קשה של חוסר מהימנות פנימית, חוסר אמינות כללית ונכונות לכתוב ולומר כל מה שיספק את רצון הלקוח".

מנגד, לגבי הנתבעת כתב השופט: "לא מצאתי כל סיבה לפקפק באמיתות דברי עדי מכשירי תנועה או לחשוש לאמינות עדותם. העדויות עשו עלי רושם אמין, ישיר, לא מתחכם וללא ניסיון לייפות את הדברים… מתרשומות מחשב הכוללות נתונים עובדתיים שהציגה מכשירי תנועה לגבי תיקונים שבוצעו במוסכים שבבעלותה בדיפרנציאלים של מכוניות כגון המכונית דנן התברר, כי גם אם לא מדובר בתקלה נפוצה מאוד, דיפרנציאלים כן מתקלקלים מפעם לפעם, אפילו בטווחי נסיעה קצרים יותר, ולא מדובר בתופעה שלא מתרחשת מעולם לכל אורך חיי המכונית. עוד הוכח כי המכונית לא הוכנסה לטיפולים שוטפים בזמן, דבר שיכול היה לגרום לחוסר שמן בדיפרנציאל ולבלאי המוגבר".

בסופו של יום נדחתה התביעה והתובעת חויבה לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לכל אחת וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

ת"א 3177-02-12

The post הלקוח הוא תמיד הלקוח אבל לא תמיד זוכה appeared first on TheCar.

בפסק דין שפורסם היום, קובע בית המשפט העליון כי מכירת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק מסירה מחברת ביטוח את האחריות כלפי צדדים שלישיים. עם זאת, בית המשפט קורא למשרד התחבורה לבחון האם ראוי להדק את תנאי העברת הבעלות מחברות ביטוח לגורם שלישי, וזאת עד לתיקון המכונית שניזוקה וקבלת תעודת בדיקה

בית המשפט העליון קובע: מרגע שחברת ביטוח מוכרת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק, היא אינה אחראית כלפי צד שלישי שרוכש את המכונית. בפסק דין שהתפרסם היום (ה') הבהיר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, כי חברת ביטוח אינה חבה באחריות כלפי צד שלישי שרכש ממנה "בשרשור" מכונית שניזוקה קשות בתאונה ולא תוקנה כראוי.

פסק הדין אמנם עוסק ב"שרשור" מכירה ארוך, אך לא כזה שנחשב לחריג בשוק המשומשות. חברת הביטוח שירביט רכשה מאחת מלקוחותיה מכונית שניזוקה קשות בתאונה, ולאחר מכן מכרה אותה למגרש פירוק. המגרש מכר את המכונית לסוחר רכב, וזה מכר אותה לסוחר אחר. ר', שבעניינה ניתן פסק הדין, רכשה את המכונית מסוחר הרכב השני, שעשה שימוש במסמכים מזויפים. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של ר', שביקשה להטיל על חברת הביטוח פיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לה בעקבות רכישת המכונית.

חובת זהירות כלפי מי?
בפסק הדין מבהיר השופט רובינשטיין כי חובת הזהירות של חברת ביטוח מוגבלת בהיקפה: "גם אם החובה העולה (מתקנה 309, ש.ה) להשבית את הרכב, מגבשת לכאורה חובת זהירות כלפי (כל צד), וצדדים שלישיים בכלל (זאת)… אין לומר כי (חברת הביטוח) התרשלה על-ידי בחירת קבלן המשנה (מגרש פירוק), דבר שהייתה זכאית לו". ובמלים פשוטות, העברת הבעלות במכונית שניזוקה לקבלן משנה – מגרש פירוק – מנקה למעשה את חברת הביטוח מאחריות כלפי מי שירכוש בעתיד את המכונית.

בהמשך פסק הדין מסביר השופט כי "בפני המבטח שתי אפשרויות… האחת, העברת הרכב לפירוק. במקרה כזה, חלה על המבטח חובה למסור את הרכב רק למי שמורשה לכך, ולהשיב את רישיון הרכב למשרד הרישוי. (האפשרות) השנייה, להעביר את הרכב למוסך לשם תיקונו, ובמקרה כזה נקבעות הוראות מפורטות כדי שרישיון הרכב לא יועבר לרוכש אלא לאחר אישור התיקון כהלכתו… המחוקק לא התכוון למנוע מחברות הביטוח למכור כלי רכב שניזוקו – אלא שמכירה זו מותנית בתנאים 'חזקים'. העברת בעלות – כן, אך גם נקיטת צעדים ככל שניתן להבטיח אי שימוש בלא תיקון".

אלא שהעברת המכונית שניזוקה למגרש הפירוק לא מנעה את החזרתה לכביש במצב בטיחותי לקוי ומסוכן. אמנם בין חברת הביטוח ומגרש הפירוק נחתם חוזה שאמור היה להסדיר את הטיפול הבטיחותי במכונית, אך השופט רובינשטיין מודה כי "המנגנון שהוקם בהסכם שנחתם בין שירביט לבין (מגרש הפירוק) לא מנע את מכירת הרכב (למערערת) תוך הפרת החוק וזיוף רישיונות הרכב".

התוצאה של פסק הדין עלולה להתברר כבעייתית. שיקולי יעילות היו אמורים להביא לכך שחברות הביטוח – שהן בעלות המידע, יכולת המניעה והכיס העמוק – יהיו אחראיות לכך שכל מכונית שניזוקה בתאונה תעבור תיקון בטיחותי ראוי ועל-פי הוראות החוק. ספק רב אם העברת האחריות לצדדים שלישיים, גם כאשר הדבר נעשה תחת חוזה חוקי, תשיג תוצאה יעילה. בנוסף, פסק הדין עלול לעודד עצימת עיניים מצדן של חברות ביטוח, שרבות מהן מודעות היטב לדרכי הפעולה הפסולות שרווחות בקרב חלק מסוחרי הרכב.

ראוי לציין שבפני בית המשפט עמדה אפשרות להטיל אחריות על חברת הביטוח מכוח פקודת הנזיקין. לפי הפקודה, מי שעושה חוזה עם צד שלישי עשוי להיות אחראי בנזיקין אם "הוא מתרשל בבחירת בעל חוזהו". אולם, כאשר בחן השופט את החוזה בין שירביט ומגרש הפירוק שרכש את המכונית, מסקנתו הייתה כי חברת הביטוח לא התרשלה. זאת, למרות שהחוזה לא מנע את החזרת המכונית לכביש מבלי שתוקנה כראוי. "מסופקני אם ניתן לומר, נוכח הוראותיו של (ה)חוזה… ששירביט התרשלה, שהרי הפרות יתכנו תמיד", ציין השופט בפסק הדין.

"במבט לעתיד, וכלימוד לקח"
מקריאת פסק הדין עולה שגם השופט רובינשטיין הרגיש כנראה לא בנוח עם התוצאה אליה הגיע. "במבט לעתיד, וכלימוד לקח, בהתקשרה עם חברה כמו (מגרש פירוק) כ'קבלן משנה', עליה (חברת הביטוח) להבטיח כי חוזי המכירה (של מגרש פירוק עם סוחר רכב) יוצגו לפניה… (וזאת) כדי להבטיח ככל הניתן קיומם של תקנה 309 וסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש (בכלי רכב), ויהיו מקובלים עליה על-פי ייעוץ משפטי כדי לעמוד בהוראות הדין… (ה)חוזה (בין מגרש הפירוק וסוחר הרכב) אינו עונה על כך".

בהמשך פסק הדין חוזר השופט על דברים אלה. "חברת ביטוח המעבירה לבעלותה רכב שניזוק צריכה להבטיח ככל הניתן כי הוראות תקנה 309 לתקנות התעבורה וסעיף 3 לחוק השימוש בכלי רכב יכובדו", מסכם השופט, "החוק אינו מונע ממנה להעביר בעלות, תוך החזקת הרישיון בידיה כ'בטוחה'. ואולם, החוזה שלה עם קבלן-המשנה המתקן את הרכב צריך לכלול הוראות ברורות, לרבות הצגת נוסח חוזה מחייב לגבי מכירת הרכב על-ידי אותו קבלן משנה לצדדים נוספים. גם אם תמיד יימצאו עוברי עבירה ומפרי חוזים, יש לעשות את המרב להידוק הבטוחות, כדי שלא (יקרה) מה שקרה כאן".

למעשה, השופט אף סבור שיש לבחון את הידוק התנאים שקבועים כיום בתקנה 309, כך שחברת ביטוח לא תוכל להעביר בעלות במכונית שניזוקה עד שזו תתוקן כראוי. "(כיום) נאסר על בעל רכב… להשתמש ברכב או להרשות לאחר להשתמש בו, אם נגרם נזק לרכב, עד להשלמת התיקון וקבלת תעודת בדיקה של מוסך מורשה", מסביר השופט את הצעתו. "זאת להבדיל, מהיעדר איסור על העברת הבעלות ברכב, בכפוף למגבלות הדין… יתכן שעל מחוקק-המשנה (משרד התחבורה) לשוב ולעיין בתקנה 309, ובשאלה האם יש מקום אף להדק את תנאי העברת הבעלות ברכב שניזוק, מחברת הביטוח אל גורם שלישי, עד לתיקונו וקבלת תעודת בדיקה".

The post האחריות לתיקון נזקי תאונה עוצרת רחוק מחברות הביטוח appeared first on TheCar.

יבואנית אינפיניטי התעקשה ללכת לבית משפט לאחר שכשל במערכת ההגנה על הולכי רגל גרם לפתיחת מכסה המנוע. התוצאה: היא תשלם פיצויים ושכר טרחה בסך 74,000 שקל והמומחים מטעמה יצאו קצת מגוחכים

ראשיתו של הסיפור בנסיעה שגרתית יותר או פחות של ש.מ. ברחובות העיר עפולה, שבמהלכה הופעלה במכונית האינפיניטי שלו מערכת ההגנה על הולכי רגל אשר מקפיצה את מכסה המנוע כדי לצמצם את הנזק בעת פגיעה באדם.

בסופו של הסיפור חייבה השופטת מירב קלמפנר נבון מבית המשפט השלום בחיפה את חברת קרסו מוטורס, יבואנית אינפיניטי, לפצות את הלקוח שלה ב-50,500 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 24,000 ש"ח.

בין לבין חלפו שנתיים ועשרה חודשים שבמהלכם התעקשה היבואנית שלא להכיר בנזק כפגם ייצור, כפי שנפסק על-ידי בית המשפט, פנתה אל שני מומחים שחוות דעתם ספגו ביקורת לא נעימה מאת השופטת, ולקחה את הסיכון לנזק תדמיתי לא קל למותג היוקרה שהיא מייבאת, וגם בכך כנראה שהפסידה.

על חלק מן העובדות אין מחלוקת: מערכת הקפצת מכסה המנוע במכוניתו של ש.מ. ("POP UP ENGINE HOOD"), אשר אמורה לפעול כאשר המחשב שמפעיל אותה מזהה פגיעה בהולך רגל, הופעלה מבלי שהייתה פגיעה כזאת.

הלקוח טען שהמערכת, אשר מופעלת באמצעות מטען פירוטכני (או "מערכת נפצים", כפי שזו הוגדרה בבית המשפט), הופעלה באופן אוטומטי בעת שעלה על מהמורת מהירות עירונית ('באמפר' או 'גבשושית'), ולכן מדובר בפגם בתכנון או בייצור של המכונית, ולא בתאונה.

היבואנית מצידה טענה שהנזק נגרם כתוצאה של תאונה ולא של פגם יצור, לאחר שהלקוח פגע בחתול, ולכן היא פטורה מלשאת בעלות הנזק.

הצדדים נפגשו לראשונה בעניין זה באמצע אוקטובר 2012, כאשר ש.מ. נסע ברחובות עפולה ועלה עם מכוניתו על מהמורת מהירות ומכסה המנוע נפתח, כאמור.
ש.מ. התקשר באופן מידי אל מרכז השירות של קרסו מוטורס, שם הנחו אותו לגרור את הרכב למוסך המרכזי של החברה בראשון לציון.

לאחר בדיקת הרכב הודיעה היבואנית לש.מ. שתיקון הנזק יעלה לו 40,674 ש"ח, היות שלא מדובר בתקלה אלא ב"אירוע תאונתי", ולנוכח זאת פנה ש.מ. אל חברת הביטוח "מנורה מבטחים" שבה מבוטחת המכונית. אלא ששמאי מטעם חברת הביטוח לא מצא במכונית נזק תאונתי, ולכן החברה דחתה את התביעה לפיצוי.

ש.מ. נאלץ לשלם מכיסו תמורת התיקון, והגיש תביעת נזיקין כנגד קרסו מוטורס וחברת הביטוח. הוא טען שהיה אם ייקבע שמדובר בכשל במערכות הרכב אזי האחריות לנזק חלה על היבואנית, ואם מדובר באירוע תאונתי הרי שהאחריות לפיצוי תחול על חברת הביטוח.

החתול נעלם

בכתב הגנתה טענה קרסו מוטורס שבמכונית לא היה כל פגם או ליקוי, ושהפעלת "מערכת הנפצים" נגרמה בעת פגיעה ברכב או פגיעה חיצונית באירוע תאונתי שבו ניזוקו חלקה התחתון והקדמי של המכונית. אלה, לטענתה, נזקים שאינם מכוסים על-ידי האחריות.

נציג קרסו מוטורס אף טען שבעת הפנייה אליה לא טען התובע שעלה על מהמורת מהירות אלא שפגע בחתול, וכן שעל המכונית נמצאו גם פגיעות פח מאירועים קודמים, אשר יש בהם כדי ללמד על נהיגה בלתי זהירה של בעל הרכב. בנוסף, לטענתה מצא שמאי מטעמה נזק מעיכה בלוחית הרישוי הקדמית, שפשוף בחלק התחתון השמאלי של הפגוש הקדמי, וגלגל קדמי שמאלי חילופי ולא מקורי של הרכב – פגיעות שגרמו, לטענה, להפעלת מערכת הנפצים.

חברת הביטוח מנורה מבטחים טענה שש.מ. לא דיווח לה על תאונה כלשהי, ולכן היא פטורה מלפצות אותו.

במהלך הדיון בבית המשפט העיד ש.מ. שכאשר התקשר למחלקת השירות לאחר התאונה, ונשאל ממה נגרם הנזק, הוא ענה בסרקסטיות שפגע בחתול.
נציג היבואנית אף טען ששיחה זו הוקלטה, וכלל לא נזכרה בה טענה לפיה הלקוח עלה על מהמורת מהירות. אלא שקרסו לא המציאה הקלטה כזאת לבית המשפט ועל כך אמרה השופטת קלמפנר: "טענת הנתבעת בעניין זה נותרה איפוא בלא ראיה תומכת".

ש.מ. העיד מפורשות שלא פגע ברכבו באף חפץ, אדם, קיר, מדרכה או אף עצם שהוא ביום האירוע, וכן שלא מצא כל פגיעה אחרת במכונית למעט מכסה המנוע שהתרומם.

"בעדותו של המנהל הטכני מטעמה של קרסו מוטורס", מתארת השופטת, "הוא הודה כי המידע באשר לקרות האירוע ניזון מדיווח הלקוח, ולא יצא איש מטעמם על מנת לשחזר את האירוע. הנה כי כן, בהתאם לעדויות ולראיות אשר הובאו בפני בית המשפט, אני קובעת כי האירוע נשוא כתב התביעה אירע כפי שתואר בידי התובע כאשר נסע ברכבו בעיר עפולה, עלה על גבשושית בכביש ולפתע שמע רעש חזק ונפתח מכסה המנוע. פתיחת מכסה המנוע אירעה בשל הפעלת מערכת הנפצים המותקנת ברכב נשוא התובענה. אני דוחה טענת קרסו מוטורס בדבר פגיעה בחתול אשר היה בכביש, טענה אשר אף בעדויות עדיה של קרסו מוטורס לא נמצאו לה סימוכין".

השופטת קיבלה את עדותו של השמאי אשר סלוצקי, אשר בדק את המכונית ואת מקום מהמורת המהירות עבור ש.מ, והעיד בין היתר שהגבשושית המדוברת היא מה שמכונה "באמפר" סטנדרטי, ואף נמוך, דוגמת אלו הנמצאים לרוב בכבישי הארץ.

סלוצקי קבע שגם לו היה הרכב פוגע בגחונו בגבשושית לא הייתה פגיעה כזו אמורה להפעיל את מערכת הנפצים שצריכה להיות מופעלת כאשר החיישנים שלה חשים רמה מסוימת של תאוצה שלילית שנוצרת כתוצאה מן המכה. להערכתו מדובר בכשל וליקוי במערכת אשר הביאו להפעלת שווא שלה.

לטענת סלוצקי, לולא היה מדובר בליקוי הרי שפגיעה בפגוש הרכב צריכה הייתה להפעיל גם את כריות האוויר, ואלה לא נפתחו. המכה שש.מ. חש בעת המקרה נבעה, לדבריו, מעצם פתיחת מכסה המנוע וזאת מבלי שהייתה פגיעה בפגוש המכונית.

ש.מ, באמצעות החברה שבבעלותו (שעל שמה רשומה המכונית) מינה גם את השמאי צבי ברודט לחוות את דעתו, וגם ברודט קבע שלא מדובר באירוע תאונתי.

אינפיניטי בארץ הפלאות

היבואנית, קרסו מוטורס, הגישה מטעמה חוות דעת של השמאי עמוס ז'ורבסקי, שלגביו מציינת השופטת קלמפנר "יודגש כי תחום מומחיותו של מר ז'ורבסקי הוא שמאות בלבד, והוא אינו מתמחה בהנדסת רכב".

ז'ורבסקי קבע שבחלקו השמאלי תחתון של פגוש המכונית קיים שפשוף, ובחוות דעתו הוא הסביר שהמכונית עברה על הגבשושית וכתוצאה מכך נטה גחונה לעבר הכביש עד ליצירת מגע, אשר גרם לשפשוף.

לדעתו, הצמיג הרזרבי שהותקן על הרכב אמנם זהה בקוטרו לצמיג רגיל, אבל גורם לחוסר איזון בהתנהגות הרכב בעת פגיעה במכשול כלשהו. "כך הגיע השמאי זורבסקי למסקנה כי הפעלת מנגנון מערכת הנפצים נגרמה עקב היווצרות תנאים המדמים פגיעה בהולך רגל בעת מעבר הרכב על פס ההאטה ולא עקב כשל במנגנון", מסכמת השופטת, אבל מוסיפה מיד ש"בחקירתו הנגדית בבית המשפט הודה השמאי כי אמנם עמד על קיום שפשוף בצדו השמאלי של גחון הרכב נשוא התובענה, אלא שחמק מעיניו באורח מפליא, יש לומר, שפשוף זהה בצד ימין של הגחון…

עוד הודה השמאי בפה מלא כי אין לו את הכלים בהכשרתו לבחון את מערכת הנפצים אשר בה מעורבים מחשב, חיישנים וחלק מכאני. הוא אף לא בדק את המערכת אך הסביר בחוות דעתו כיצד היא עובדת בהסתמך על מסמכים אשר מצא באינטרנט באשר למערכת זו… השמאי ז'ורבסקי אינו בעל הכישורים המתאימים לחוות דעתו על נסיבות הפעלת מערכת הנפצים. את מסקנותיו כי המערכת הופעלה כתוצאה מפגיעת גחון הרכב בכביש הוא הסיק שלא בהתבסס על ממצא מדעי כלשהוא אלא בהתאם להגיונו שלו. הוא אף הודה בכנות כי אינו יודע באם אכן פגע גחון הרכב בכביש, אך מעצם העובדה כי מערכת הנפצים הופעלה הוא מסיק כי הייתה פגיעה בכביש…."

קרסו מוטורס הגישה לבית המשפט גם את חוות דעתו של מהנדס הרכב דוד נמרי, ובה הוא טוען ש"היות ונורת הבקרה לא נדלקה, הרי שלא הייתה כל תקלה חשמלית במערכת", כמו גם שמערכת הנפצים עשויה להיות מופעלת בגלל פגיעה בתחתית הרכב או הפגוש כדוגמת שפשוף מהכביש או מפס האטה בעת או לאחר מעבר על פס ההאטה ("באמפר").

בנקודה זו מצאה השופטת משחק מילים שנראה כאילו נלקח מסיפורי אליס בארץ הפלאות: כאשר הופנה מר נמרי לספר הרכב באנגלית עלה שהאמור בחוות דעתו לא מופיע שם… אמנם נכון כי ספר הרכב באנגלית מדבר על "באמפר", אשר בשפה העברית נתקבע לו הפירוש "פס האטה". אך המשמעות הנכונה של המילה האנגלית "באמפר" הינה "פגוש הרכב", בעוד שהמינוח בשפה האנגלית לפס האטה הינו "ספיד באמפ"… מכל אלו יוצא כי כאשר ספר הרכב מדבר על הפעלת מערכת הנפצים בעת פגיעה ב"באמפר" הכוונה היא לפגיעה בפגוש הרכב ולא לפגיעה בפס האטה. "המומחה נמרי חזר בו איפוא מקביעתו הנחרצת", מציינת השופטת.

"בחקירתו הנגדית בפני בית המשפט הודה נמרי כי יתכנו הפעלות שווא של המערכת. יחד עם זאת טען בתוקף כי בכל המקרים בהם טיפל או היה מודע להם חברת הביטוח שילמה את הנזקים בהתייחסה אליהם כאל אירוע תאונתי.

עם זאת, השופטת מציינת כי נמרי לא הציג בפני בית המשפט נתונים לאותם מקרים שמצוטטים בחוות דעתו, ומחקירתו במהלך הדיון עולה שהוא כלל לא בדק את הרכב נשוא התובענה, ולא בדק את מחשב הבקרה ואת נורית החיווי של מערכת הנפצים. מעדותו עולה כי ניתן היה לפנות ליצרן הרכב על מנת שייתן אינדיקציה מדוע המערכת הופעלה ואיזה חיישן מבין השלושה המותקנים בחזית הרכב הפעיל את המערכת, אך על אף האמור, לא נערכה פניה שכזו.
בסיכומו של עניין הודה המהנדס נמרי בפה מלא כי מערכת הנפצים היא מערכת רגישה ואינה מושלמת", נכתב בפסק הדין.

חרג מתחום מומחיותו

על סמך דברים אלה קבעה השופטת כי "בחינת כלל חוות הדעת של המומחים מעלה כי פתיחת מערכת הנפצים היא תוצאה של כשל במערכת. מסקנה זו מסתמכת על האמור בחוות דעתו של מר סלוצקי, העוסק בחקר הכשל האלקטרוני והחשמלי, אשר נתן חוות דעתו לבקשת התובעים שהינם אדישים לתוצאתה.

לתובעים אין הדבר משנה מיהו זה אשר יישא בנזקיהם בגין הרכב נשוא התובענה, בין אם תהיה זו הנתבעת 1 (קרסו מוטורס) או הנתבעת 2 (מנורה מבטחים) ולפיכך יש ליחס המשקל המתאים לחוות דעתו של מר סלוצקי… לא אוכל לומר כן על ממצאי השמאי מר ז'ורבסקי, אשר חרג מתחום מומחיותו בחוות דעתו, כפי שפורט בהרחבה לעיל ועל אף שהצהיר כי אינו יודע אם גחון הרכב פגע בכביש, הוא מסיק זאת מעצם העובדה שמערכת הנפצים הופעלה. ממצאי מר נמרי אשר מתמחה ביעוץ בנושא הרכב, בחוות דעתו, נסתרו אף הם בחקירתו הנגדית והוא הודה בפה מלא כי מדובר במערכת רגישה אשר מתחוללים בה כשלים והפעלות שווא.

"אני קובעת איפוא כי האירוע נשוא התובענה אירע כאשר במהלכה של נסיעה בכביש ולאחר שרכב התובע 1 עלה על גבשושית בכביש, נפתח מכסה המנוע בפתאומיות בשל כשל במערכת הנפצים אשר הייתה מותקנת ברכב".

בסיכומו של יום פטרה השופטת את חברת הביטוח מתשלום פיצוי וחייבה את חברת קרסו מוטורס בתשלום הנזק המלא בסך 50,500 שקל, 6,000 ש"ח הוצאות משפט, 8,000 שקל כשכר טרחת עו"ד ו-10,000 ש"ח לחברת מנורה מבטחים כשכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

ת"א 23455-01-13

The post באמפר, חתול, וארבעה מומחים: מה פוצץ את מכסה המנוע של אינפיניטי? appeared first on TheCar.

לתפארת משטרת ישראל: כתב אישום שהוגש נגד נהג התבסס על מזכר שלא כלל פרטים מהותיים, דו"ח אירוע שלא הוגש לבית המשפט (ולא ברור אם בכלל היה קיים), וזיכרונו של מתנדב שהעיד שאינו זוכר דבר

בחודש מרץ 2013, בשעת לילה מאוחרת, נעצר ע' לבדיקת שכרות. הבדיקה העלתה תוצאה הגבוהה פי שניים מכמות האלכוהול המותרת על-פי חוק: 515 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. כתב האישום פירט את תוצאות הבדיקה, וייחס לע' את עבירת הנהיגה בשכרות – עבירה שקבוע לצדה עונש של פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות.

הייתה רק בעיה אחת, ולא ממש קטנה, בכתב האישום: לא הייתה בו כל ראייה לכך שע' נעצר בזמן שהוא נוהג. למעשה, כתב האישום התבסס ברובו על עדות המתנדב שעצר את ע', ואשר העיד בבית המשפט שאין לו כל זיכרון מהאירוע וכל עדותו התבססה על מזכר שבו לא צוינו פרטים הכרחיים כמו שמו של ע', מספר תעודת הזהות שלו, סוג המכונית שבה נהג או מספר הרישוי שלה.

"עדותו של א' התבססה אך ורק על מזכר שרשם ביום האירוע", הסבירה השופטת רות רז מבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה. "א' העיד כי אינו זוכר את האירוע, וכי הוא מסתמך רק על מה שנכתב במזכר". ומה היה כתוב במזכר? השופטת רז ציינה כי "במזכר רשם (המתנדב, ש.ה) 'עמדתי סטטי בכביש 483 ק"מ 0 לכיוון מערב. עצרתי את הרכב הנ"ל (ב)02:50 לבדיקה אקראית'".

בעדותו בבית המשפט פירט המתנדב את השתלשלות האירועים: "ראיתי את הרכב מתקרב, סימנתי לו לעצור, עצרתי אותו לבדיקה אקראית, שאלתי את הנהג אם אפשר לבדוק לו את הרישיון. רשמתי במזכר את מה שעשיתי… הוא נהג ברכב, הגיע אלי ממזרח למערב ברכב, הוא היה הנהג של הרכב". אלא שכאמור, במזכר שרשם המתנדב לא הופיעו הפרטים האלה.

"לא נרשם מה היה כיוון נסיעת הרכב, לא נרשם כיצד עצר א' את הרכב, לא נרשם כי סימן לרכב לעצור, ולא נרשם מאיזה כיוון ניגש א' לנהג הרכב", הבהירה השופטת רז. למעשה, את כל הפרטים החסרים השלים א' בדיון בבית המשפט מזיכרונו, וזאת למרות שהעיד שכלל אינו זוכר את האירוע.

למעשה, מלבד התיאור התמציתי "עצרתי", לא הייתה במזכר כל התייחסות לכך שא' אכן ראה את המכונית של ע' במצב נסיעה. "לא רק זאת", ממשיכה השופטת רז, "במזכר אין כל פירוט לגבי זהות הרכב, סוג, צבע, או מספר זיהוי. במזכר אין כל אזכור של פרטי הנהג – לא שם ולא מספר תעודת זהות".

אז מה בכל זאת היה כתוב במזכר? "הנדון דו"ח אירוע 14", רשם א' במזכר ולא יסף. מהו דו"ח אירוע 14? האם קיים בכלל דו"ח שכזה? האם נכללו בו פרטים נוספים אודות המקרה או המכונית של ע'? מתברר שלבית המשפט לא הוגש "דו"ח אירוע 14", ובחקירה הנגדית לא היו לא' הסברים אודות המזכר המסתורי:

שאלה: "אני מפנה שוב למזכר, האם כתבת איזה שהוא פרטי מפרטי הנהג במזכר?".
תשובה: "לא, אני לא צריך לרשום".
שאלה: "אם לא כתבת שום פרט, איך בית המשפט ידע?".
תשובה: "אני רושם מספר אירוע, כלומר אני יודע בדיוק מה היה באירוע".
שאלה: "האם יש לך את דו"ח הפעולה של אירוע 14?".
תשובה: לא".

מול המזכר הלקוי והדו"ח המסתורי של המתנדב, לע' דווקא היה הסבר סביר באשר למה שקרה באותו לילה – הסבר שאף זכה לחיזוק מצדו של חבר שהיה עמו (ונוכחותו במקום נשמטה מהמזכר הלקוי שרשם המתנדב). "לגרסת הנאשם, (הוא) הגיע בנסיעה ברכבו", הסבירה השופטת רז, "(ו)בדרך נכנס לתחנת דלק, החנה את הרכב ונכנס ביחד עם החבר לפאב הנמצא בתחנת הדלק, ושם שתה בירה. כשיצא מהפאב והלך לכיוון הרכב כשמפתחות הרכב בידיו, ניגש אליו שוטר, ביקש רישיונות וביקש ממנו להתלוות אליו למחסום המשטרתי, מרחק הליכה של 5-7 דקות, שם נערכו לו הבדיקות".

המשטרה לא הצליחה לספק ראייה שתסתור את הגרסה שהציג ע' בבית המשפט. למעשה, עדותו של המתנדב הייתה כל כך לקויה עד שלא ברור למה הוחלט מלכתחילה לאשר את הגשת כתב האישום נגד ע'. השופטת רז, שעמדה על הבעייתיות בעדות המתנדב, זיכתה את ע' והבהירה כי התעורר ספק אם המתנדב בכלל ראה את הנאשם נוהג במכונית לפני שהחליט לעצור אותו לבדיקה.

The post כתב אישום מיותר: המתנדב שלא זוכר ודו"ח האירוע המסתורי appeared first on TheCar.

בית משפט השלום בתל-אביב דחה טענת חברת הביטוח הכשרת הישוב לפיה מבוטח שנפגע נהג שלא בהתאם לתנאי הפוליסה, מפני שלא הוכח שהתנאים הוסברו לו כראוי ומבעוד מועד. "מחובתן של חברות הביטוח" פסק השופט, "להחתים את המבוטח על מסמך מפורש בגין הגבלות בפוליסה"

"חברת ביטוח אינה יכולה להשאיר מבוטח מבלי שיבין את משמעות הוראות הפוליסה… אינה יכולה לזלזל ולהתחמק מחובתה הבסיסית לפיה כל מי שמבקש לרכוש הימנה פוליסה ולשלם בגין כך ממיטב כספו, ידע ויבין את משמעויותיה… במיוחד כאשר חברת הביטוח היא בעלת אמצעים, ידע וממון, לעומת המבוטח האדם הבודד שלרוב אינו כזה" – כך קבע השופט נצר סמארה מבית משפט השלום בתל אביב בפסק דין שבו חייב את חברת הכשרת הישוב ביטוח לפצות את המבוטח בגין נזקי תאונה שבה היה מעורב.

המבוטח רכש מחברת הכשרה פוליסת "ביטוח סחר", שמכסה בכיסוי ביטוחי רק אדם ששמו נקוב בפוליסה או מספר נהגים נוספים שעובדים בעסקו של המבוטח ובתנאי ששמותיהם נקובים בפוליסה.

"ביטוח סחר" נועד לבטח נסיעות למטרת עסקו ומקצועו של המבוטח, או למטרת סחר בכלי רכב, והיא לא נועדה לכסות נסיעות פרטיות שלא לצרכי העסק.

פסק הדין ניתן בעקבות תאונה שבה היה מעורב בעל חברת ליסינג, ע.ש, אשר במהלך נסיעתו חצה ככל הנראה צומת מרומזר באור אדום ופגע בשני כלי רכב אחרים.

פוליסת הביטוח, כאמור, הייתה מסוג "ביטוח סחר", ואילו הנסיעה לא הייתה לצרכי העסק אלא לכאורה לצורך "הפגנת כישורי רכיבה על אופנוע" שהועמס על עגלה שנרתמה לרכבו (ולא לצרכי מכירת האופנוע) .

בעקבות התאונה הוגשו נגד ע.ש. וחברת הביטוח הכשרה תביעות לכיסוי הנזקים שנגרמו לכלי הרכב האחרים, ואילו ע.ש. תבע את חברת הכשרת הישוב, את סוכן הביטוח שערך לו את פוליסת הסחר, ואת מנהל החברה שרכשה עבורו את פוליסת הביטוח.

הוא טען שכאשר רכש את הפוליסה הוסבר לו שפוליסה זו תאפשר לו לנהוג בכל כלי רכב, וכך יחסוך סכום ניכר מפני שלא יזדקק לרכוש פוליסות נפרדות לכל כלי רכב בו ינהג.

לטענתו, גם סוכן הביטוח שבאמצעותו נרכשה הפוליסה לא טרח להסביר לו את מגבלותיה, וע.ש. טען שמן המידע שנמסר לו ברור היה שהוא מבוטח בכל רכב בו ינהג, אבל לא נאמר לו שקיימת בה החרגה לגבי נסיעות שאינן לצרכי העסק.

בנוסף לטענותיה האחרות טענה חברת הביטוח שהתביעה הוגשה לה רק 6 חודשים לאחר קרות התאונה וגם מסיבה זו אין היא חייבת לפצות את המבוטח.
ע.ש. טען מנגד שהעיכוב בהגשת תביעת הביטוח נגרם מכיוון שהחברה שרכשה עבורו את הפוליסה, ואמורה הייתה לטפל בו במקרה של תביעה, דחתה אותו בלך ושוב ורק כאשר כלו כל הקצין הוא נאלץ לפנות ישירות לחברת הביטוח.

בפסק דינו קבע השופט סמארה שחברת הכשרה ביטוח חייבת לפצות את התובע בנזק שנגרם בתאונה למרות שאין חולק על כך שהתאונה ארעה בנסיבות שפוליסת הביטוח לא מכסה.
לפי פסיקתו, חברת הביטוח, הסוכן מטעמה והחברה שטיפלה ברכישת הפוליסה לא הרימו את נטל ההוכחה לפיה התובע ידע שהפוליסה לא מכסה נסיעה שאינה לצרכי העסק.

יתרה מכך: השופט קבע שגם נציג החברה שטיפלה ברכישת הפוליסה כלל לא הבין את משמעות הפוליסה.
בנסיבות אלה, כאשר לא הוכח שהמבוטח ידע שאסור לו לנהוג ברכב אלא להפך: הוא היה משוכנע שהביטוח שרכש מכסה אותו – הביטוח תקף ועל חברת הביטוח לשאת בנזקי התאונה.

"כמוסר השכל", מסכם השופט סמארה, "אציין כי המפורט בפסק דין זה, אמור להוות חומר למחשבה לכל חברות הביטוח על כל שלוחיהן, לפיו עת ירכוש האזרח הפשוט פוליסת ביטוח, ושלא מטעמה של חברה שניתן להניח כי עומד לרשותה ייעוץ משפטי צמוד, על חברות הביטוח לוודא את הבנתו של המבוטח את משמעויות הפוליסה ובעיקר את מגבלותיה, שבכוחם ליצור אי וודאות צפויה בעת קרות מקרה ביטוח… אין להסתפק אף בהסברים בעל פה, אלא מחובתן של חברות הביטוח להחתים את המבוטח על מסמך מפורש בגין הגבלות בפוליסה, ולמסור לידיו עותק מהפוליסה בצירוף עותק מהמסמך החתום בגין אותן מגבלות. כל התנהלות שאינה כפי האמור לעיל, יכול ותתפרש, ובצדק, כחוסר תום לב, ובמקרה הטוב, כרשלנות מצד חברות הביטוח ושלוחיהם.

אני סבור כי לא ייתכן כי חברת ביטוח אינה מודעת או נעלם מעיניה או מסביבתה עניין השארת חלון כזה פתוח לאופציות של מחלוקות, כאשר השימוש בחלון זה בדרך כלל הינו על ידי חברת הביטוח עצמה, למען התנערות מכיסוי ביטוחי. במיוחד כאשר על נקלה ניתן להצמיד לכל פוליסה טופס מובנה שייחתם על ידי המבוטח ולהשאיר בידו עותק כאמור, שהרי זהו המבוטח המשלם ממיטב כספו והצפייה המינימלית מחברות הביטוח היא לשקיפות והגינות, וכך צריך לנהוג".

תא"מ 30561-03-12

The post בית המשפט לחברת ביטוח: מי שלא מסבירה צריכה לשלם appeared first on TheCar.

בית המשפט פטר את חברת הפניקס מתשלום פיצוי תמורת רכב שנגנב ונמצא אצל הבעלים הקודם שלו. בפרק הבא תידרש הכרעה בנוגע לזהות הבעלים הנוכחי ולאחריות משרד התחבורה להעברת הבעלות המוזרה

האם המכונית שלכם באמת שלכם? כלומר, האם בדקתם לאחרונה אם היא עדיין רשומה על שמכם?
במצב העניינים הנוכחי, שבו העברת בעלות עלולה להתבצע ללא ידיעתכם, התשובות לשאלות הקודמות לא מובנות מאליהן, כפי שלומדת כעת על בשרה א.ז, אשר רכשה באפריל 2012 מכונית מסוג אאודי Q5 מחברת סחר בשם "רכב הכרמל עוספיא בע"מ", ושילמה תמורתה 191,000 ש"ח .

א.ז. קיבלה לחזקתה את המכונית בביתה בהרצליה, יחד עם עותק אחד בלבד של מפתחות הרכב, ולטענתה נמסר לה כי "רכב הכרמל" יטפל בהעברת הבעלות.
לשם ביצוע רישום ההעברה חתמה א. על יפוי כוח לטובת נציג חברת הסחר ומסרה לו צילום של תעודת הזהות שלה, וכעבור זמן קצר קיבלה אישור על העברת הבעלות על שמה ברשות הרישוי.

לאחר העברת הבעלות ביטחה א.ז. את המכונית בביטוח חובה ובביטוח מקיף באמצעות חברת הפניקס, וכעבור שנה אף חידשה את הפוליסות.

ביוני 2013, לאחר שהחנתה את המכונית בתל אביב, היא שבה למקום בו חנתה וגילתה שהמכונית פשוט נעלמה. כבר בערבו של אותו יום הגישה א.ז. תלונה במשטרה בגין גניבת הרכב, ולמחרת שלחה הודעה לחברת הפניקס בנוגע לגניבה. עד כאן הכל נשמע שגרתי למדי, אבל מכאן ואילך מתחיל להתגלגל סיפור מאוד מוזר.

כעבור מספר ימים הופתעה א.ז. לשמוע מנציג המשטרה שהמכונית שלה בכלל לא רשומה על-שמה ברשות הרישוי, אלא דווקא על שמו של הבעלים הקודם שלה – מ.מ.ח. אם לא די בכך, נציג המשטרה בישר לה שהמכונית אף נמצאת בחזקתו של הבעלים הקודם.

א.ז, שלא מכרה את מכוניתה לאיש, הגישה תלונה למשטרה בגין גניבת רכב וזיוף בכוונה לקבל דבר במרמה. כעבור עשרה ימים קיבלה ממשרד התחבורה מענה לעניין רישום הבעלים ברכב, ואז הסתבר לה ששלושה חודשים לפני היעלמותה הועברה הבעלות במכונית שלה על שמו של הבעלים הקודם שלה.

לנוכח ממצאים אלה הודיעה חברת הביטוח הפניקס לא.ז. שמכיוון שהמכונית כלל לא נגנבה אלא נלקחה על-ידי מי שהיא רשומה על שמו, ומכיוון שהיא נמצאה בתוך 30 ימים מיום היעלמותה, אין בידה אלא לדחות את תביעת הפיצויים שהוגשה לה.

א.ז. תבעה, באמצעות עו"ד עדי שחר, את מ.מ.ח, כמו גם את חברת הפניקס ואת רשות הרישוי במשרד התחבורה. בתביעתה טענה א. שמעולם לא חתמה על מסמכי העברת בעלות ברכב, וכי מדובר בזיוף מסמכים.

בכתב ההגנה ביקשה חברת הפניקס לדחות את התביעה כנגדה על הסף, ראשית מפני שלא מדובר ב"מקרה ביטוח" שמכוסה בפוליסה, היות שהרכב כלל לא נגנב. שנית, בהתאם לתנאי הפוליסה הפניקס מחוייבת לשלם פיצויים אם הרכב לא נמצא בתום 30 ימים. במקרה זה, לדבריה, כלל לא מדובר בגניבה מאחר וידוע היכן ובידי מי נמצאת המכונית, וכי הרכב אכן נמצא בטרם חלפו 30 יום מ"היעלמותו". עוד טענה הפניקס כי כלל לא מדובר בגניבה אלא בסכסוך באשר לבעלות ברכב, ולכן דין התביעה להידחות.

השופטת חנה קלוגמן, מבית משפט השלום בתל אביב, החליטה שלא להכנס לעובי הקורה ולהסתפק בפסק דין חלקי שבו דחתה על הסף את התביעה כנגד הפניקס.

"במצב דברים זה", כתבה השופטת קלוגמן, "על פניו נראה כי מדובר במחלוקת קניינית בין התובעת (בעלת הרכב) לבין האדם המחזיק כיום ברכב. אך גם אם אגיע למסקנה כי מדובר באירוע של גניבה, הרי שהרכב נמצא תוך 30 יום".

"לאור האמור לעיל, ולאור הנחיות הפסיקה לעניין דחייה על הסף, מצאתי כי בנסיבות המקרה הנדון לא מתקיים "מקרה ביטוח" המכוסה בפוליסה של הפניקס, ולפיכך דין התביעה כנגד הפניקס להידחות על הסף".
השופטת קבעה גם שהרכב לא נגנב, כי אם נלקח ע"י הנתבע 1 (מ.מ.ח) "אשר סבור כי הרכב שלו ובבעלותו. אין מדובר בגניבה שכן במועד בו הוא לקח את הרכב מהתובעת הוא היה רשום כבעלים. כמו כן, לא חלפו 30 יום ממועד גילוי הגניבה ועד מציאת הרכב, ולפיכך דין הבקשה לדחייה על הסף להתקבל."

השופטת הביעה פליאה על כך שהתובעת לא הזכירה בכתב התביעה את סוחר הרכב שממנו רכשה את המכונית, ואשר לדבריה היה אחראי להעברת הבעלות על הרכב על שמה. "כאן המקום לציין", כותבת השופטת, "כי בכתב התביעה רב הנסתר על הגלוי: התובעת מודה שנתנה ייפוי כוח לרכב הכרמל ממנו רכשה את הרכב, על מנת שהאחרון יבצע את העברת הבעלות ברכב על שמה. כמו כן, טוענת התובעת כי קיבלה רק מפתח אחד לרכב, כאשר בדרך כלל בעת רכישת רכב מקבלים גם מפתח רזרבי. לא מצאתי בכתבי הטענות התייחסות לרכב הכרמל מעבר לתיאור העובדתי של היותו מוכר הרכב ומי שהעביר את הבעלות באמצעות ייפוי הכוח שקיבל. התנהלות הצדדים המעורבים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתבי הטענות אומרת דרשני".

התובעת חוייבה לפצות את חברת הפניקס בסך של 3,000 ש"ח בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד.

תם, ולא נשלם: בפרקים הבאים יידרש בית המשפט להחליט האם העברת הבעלות בוצעה במרמה, למי שייכת המכונית כעת, ומה משמעות אחריותו של משרד התחבורה בפרשה זאת.

ת"א 46728-11-13

The post המקרה המוזר של אאודי Q5 בעת לילה appeared first on TheCar.

ערעורם של שושן ברבי ואורן חנונה, שהיו מעורבים בתאונת "פגע וברח" שבה נהרגו שלוש נשים באוגוסט 2012, נדחה על-ידי בית המשפט העליון. בהתייחסות לעונש הראוי לנוסעים שמעורבים בתאונת "פגע וברח", נקבע כי "יש מקום להחמיר בעונשו של נאשם שהיה מעורב בתאונה ולא מילא את חובתו המוסרית הבסיסית, משנמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה"

בית המשפט העליון דחה אתמול (ד') את ערעורם של שושן ברבי ואורן חנונה, אשר היו מעורבים בתאונת "פגע וברח" בנתניה באוגוסט 2012, שבה נהרגו שלוש נשים בזמן שחצו כביש במרכז העיר. הערעור של חנונה, שישב במושב הנוסע לצדו של ברבי, העלה לראשונה את שאלת הענישה הראויה לאחר תיקון לפקודת התעבורה, שהחמיר את עונשם של נוסעים שהיו מעורבים בתאונת "פגע וברח" ונמנעו מלהזעיק עזרה לנפגעים.

בהתייחסו לעונש שהוטל על חנונה – מאסר בפועל לתקופה של שנה – כתב השופט יורם דנציגר כי "טרם הזדמן לבית משפט זה לדון במדיניות הענישה ההולמת והראויה בגין עבירה חדשה זו (התיקון לפקודת התעבורה, ש.ה), אך עיון בפסיקת הערכאות הדיוניות ובפסיקת בית משפט זה בגין העבירה הקרובה של סיוע להפקרה, מלמד כי בית המשפט המחוזי לא סטה ממדיניות הענישה ההולמת". בכך דחה בית המשפט את ערעורו של חנונה על גזר הדין. "עונשו של חנונה הוא ברף הבינוני של מדיניות הענישה הראויה וההולמת את חומרת מעשיו", סיכם השופט דנציגר.

בהמשך פסק הדין אף הבהיר השופט דנציגר כי "יש מקום להחמיר במידת מה בעונשו של נאשם אשר נסע ברכב שהיה מעורב בתאונה (ש)בה נפגע אדם ולא מילא את חובתו המוסרית הבסיסית, משנמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה למקום". בית המשפט גם דחה את טענתו של חנונה, לפיה בזמן התאונה הוא היה נתון למרותו של ברבי. "ההכרה בהשפעתו של הנהג הפוגע על אי-דיווחו של הנוסע ברכב היא אינהרנטית במרבית המקרים להתרחשות העבריינית", הסביר השופט דנציגר, "ובכוחה לסכל ולעוות את מערך התמריצים אשר מצא את ביטויו (בתיקון לפקודת התעבורה, ש.ה)".

במסגרת התיקון לפקודת התעבורה, שאושר בכנסת לפני כשלוש שנים, נקבע כי "נוסע ברכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה, בהקדם האפשרי בנסיבות העניין, אלא אם כן נוהג הרכב עצר והזעיק עזרה". על-פי התיקון לפקודה, עונשם של נוסעים שלא מילאו את החובה להזעיק עזרה למקום התאונה יהיה מחצית מהעונש הקבוע בחוק לנהג – כלומר, עד 3.5 שנות מאסר או שבע שנות מאסר, בהתאם לנסיבות.

גם ערעורו של ברבי העלה שאלה הנוגעת לענישה ראויה, אך זו נגעה לריבוי העבירות שיוחסו לנהג: "טרם נזדמן לבית משפט זה לחוות דעתו בנוגע למקרה דומה, (ש)בו התבצעו הן עבירות גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הן עבירת הפקרה, הן עבירת שיבוש, הן עבירת הדחה והן עבירות סמים – כולן במסגרתו של אירוע יחיד הכורך התרחשות עבריינית אחת", כתב השופט דנציגר. "ריבוי העבירות… הוא ללא ספק יוצא דופן, באופן שקשה, עד כדי בלתי אפשרי, להסיק ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים (ש)בהם בוצעו למשל 'רק' עבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרה".

תוך שהוא דוחה את ערעורו של ברבי על גזר הדין, שכלל מאסר בפועל לעשר שנים, כתב השופט דנציגר כי "עונש המאסר… אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת וממתחם הענישה הראוי וההולם את הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות… במקרה דנן גרם ברבי בנהיגתו הרשלנית למותן של שלוש נשים. ואם לא די בכך, לאחר שדרס ברבי את שלוש המנוחות שהוטחו מעצמת הפגיעה למרחקים, הוא נמלט מהמקום תוך שהוא מפקיר את המנוחות ומבלי שהזעיק את כוחות ההצלה, כאשר בראשו מטרה אחת ויחידה – לחמוק מעונשו".

The post אחריות נוסע ב"פגע וברח": שנת מאסר היא עונש ראוי appeared first on TheCar.

שבעה שופטי בית המשפט העליון ידונו בבקשת רשות ערעור שהגישה חברת השכרת הרכב שלמה, שניצבת בפני תובענה ייצוגית בסך כולל של כ-280 מיליון שקלים. התובענה הייצוגית אושרה בבית משפט מחוזי כבר ב-2011, ובמהלך השנים ניסה בית המשפט העליון להוביל את הצדדים לפשרה. לאחר שלא הצליחו להגיע להסכמות, הצדדים יתייצבו כעת מול הרכב מורחב

בית המשפט העליון ידון בהרכב מורחב בבקשת רשות ערעור שהוגשה נגד החלטת בית המשפט המחוזי-מרכז, שאישר תובענה ייצוגית נגד חברת השכרת הרכב שלמה בסך כולל של כ-280 מיליון שקלים. לפי הטענות שהעלו התובעים, חברת ההשכרה גבתה סכומים מופרזים מלקוחות שהחזירו כלי רכב עם מיכל דלק שאינו מלא. על-פי הנטען, מחיר הדלק שבגינו חויבו השוכרים היה גבוה בעשרות אחוזים ממחיר הדלק ללקוחות פרטיים. בנוסף, התובעים טענו שחברת ההשכרה התבססה בחישוביה על נפח מיכל דלק שהיה גדול מזה שמופיע בנתוני יצרניות הרכב.

נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, קבעה השבוע הרכב של שבעה שופטים שידונו בבקשת רשות הערעור שהגישה חברת שלמה. במקביל ידון ההרכב המורחב בערעור שהגישה שוכרת רכב נגד פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה ב-2012 את בקשתה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת ההשכרה דומיקאר (זכיינית באדג'ט בישראל), בעילה זהה לזו שאושרה בבית המשפט המחוזי-מרכז.

במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי-מרכז, שאישר את התובענה הייצוגית עוד בשנת 2011, הסבירו בחברת שלמה כי התעריף שנגבה מהלקוחות בגין מילוי הדלק מהווה "פיצוי מוסכם בגין הפרת התחייבותו של השוכר להחזיר מיכל מלא, והוא כולל מרכיב הרתעתי". הפיצוי שגבתה החברה נועד לטענתה לשקלל "את מכלול עלות התדלוק, לרבות שהרכב אינו זמין בעת התדלוק, (ו)שכר העובדים הנדרשים לנהוג בכלי הרכב לשם התדלוק".

הדיונים בבית המשפט העליון בעניין בקשת רשות הערעור שהגישה חברת שלמה החלו חודשים ספורים לאחר אישור התובענה הייצוגית ב-2011. הרכב של שלושה שופטים – ובהם נשיא בית המשפט העליון באותה עת, השופט אשר גרוניס – הציע לצדדים עוד ב-2012 לפנות למתווה של פשרה, אשר במסגרתה ימנה בית המשפט רואה חשבון שיבחן את הנתונים הנוגעים לעלויות הדלק שגבתה חברת שלמה מלקוחותיה בתקופה הרלוונטית לתובענה הייצוגית.

על-פי החלטת בית המשפט, רואה החשבון אמור היה לקבוע את "(ה)מחיר ששילמו המבקשות לפי ליטר אחד וכן את המחיר ששילמו שוכרי הרכב לפי ליטר. כל זאת תוך הבחנה בין שוכרים פרטיים, עסקיים ותיירים". אולם, הצעת בית המשפט לא הניבה בסופו של דבר פשרה בין הצדדים, וכעת ידון הרכב מורחב בבקשת רשות הערעור.

כאמור, במקביל ידון ההרכב המורחב בערעור שהגישה שוכרת רכב, שבקשתה לאישור תובענה ייצוגית נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. על השוכרת, שנמנית עם אותה קבוצה שהגישה את התובענה הייצוגית נגד חברת שלמה, נמתחה ביקורת חריפה בבית המשפט.

בהחלטתו לדחות את בקשת אישור התובענה, כתב השופט יהודה פרגו כי "התנהלות (שוכרת הרכב, ש.ה) כפי שהוכחה בפני, אינה מותירה כל מקום לספק, כי אין המדובר בתובענות אמת אלא בתובענות אשר הוגשו 'משיקולי גמול ושכר' – כאשר לצורך כך, יוצרים (מגישי התובענה) ביודעין ובמתכוון, עובדות אשר יקנו להם את האפשרות להגיש תובענות שונות". בפסק הדין שבו דחה את בקשת אישור התובענה הייצוגית, גם התייחס השופט פרגו לטענות המהותיות שהעלתה שוכרת הרכב – ודחה את כולן.

"המסקנה המתחייבת מהתנהגות הרוב המוחלט של לקוחותיה (של חברת באדג'ט) היא, שכל הלקוחות יודעים ומבינים היטב, שאם לא יחזירו את מיכל הדלק כשהוא מלא, יגבה מהם תשלום נוסף גבוה, שבוודאי גבוה באופן משמעותי ממחיר רכישת הדלק בתחנת הדלק", סיכם השופט. "מיעוטם המוחלט של (ה)לקוחות, שמחזירים את הרכב כשמיכל הדלק שלו אינו מלא, עושים זאת מתוך ידיעה מלאה של היותם מפרים את הוראות חוזה השכירות, מחד, ושל חיובם בתשלום גבוה בגין כך, מאידך".

The post תביעת הענק נגד חברת ההשכרה תידון בפני הרכב מורחב appeared first on TheCar.

משרדי הממשלה ממשיכים לגרור רגליים בכל הנוגע להסדרת מצבם המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס רפואי, ובית המשפט העליון דורש לשים לכך סוף. "למרות חלוף הזמן, המצב המשפטי טרם הובהר לאשורו, ויש לקוות כי הדבר יעשה בהקדם", הבהיר אתמול השופט אורי שהם

בית המשפט העליון למדינה: יש להסדיר בהקדם את המצב המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס ברישיון של משרד הבריאות. בהחלטה שפרסם אתמול (ב'), הבהיר השופט אורי שהם כי למרות שבית המשפט כבר הורה למדינה בעבר להסדיר את מצבם המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס באופן חוקי, עד עתה לא חלה כל התקדמות בנושא. "למרות חלוף הזמן, המצב המשפטי טרם הובהר לאשורו, ויש לקוות כי הדבר יעשה בהקדם", כתב השופט שהם בהחלטתו, שבה נדחה ערעור של נהג שהורשע בנהיגה בשכרות לאחר שצרך קנאביס.

"אחת החלופות להגדרתו של 'שיכור' בפקודת התעבורה, היא 'מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן'", הבהיר השופט שהם בהחלטה, "זאת, ללא התייחסות לשאלה מהו שיעור החומר האסור (או שרידיו) בגופו של הנהג, ולהבדיל מן החלופות העוסקות במי שבגופו מצוי אלכוהול, אשר בהן נקבע שיעור מסוים של אלכוהול, שמגדיר אדם כ'שיכור'".

על-פי החוק כיום, אין הבחנה בין מציאת תוצרי קנאביס בדם ומציאת שרידים של הסם. לכן, העונש שמוטל על נהג שבדמו נמצא רק תוצר חילוף חומרים בלתי-פעיל עלול להיות זהה לעונש שיוטל על מי שבדמו נמצא הסם עצמו. יש לזכור שבדם של חולים, שעל-פי רישיון של משרד הבריאות יכולים לצרוך קנאביס באופן קבוע ותדיר, נמצאות רמות גבוהות יחסית של תוצרי קנאביס, וזאת גם זמן רב לאחר צריכתו וכאשר השפעתו פגה.

בהחלטה מאתמול הסביר השופט שהם כי "דומה שיש טעם בדבריו של (הנהג שערעורו נדחה, ש.ה) לפיהם ייתכנו מצבים שבהם אדם איננו נתון תחת השפעת הסם, ולמרות זאת הוא מוגדר כ'שיכור' לפי האמור בפקודה, מאחר שבגופו ניתן למצוא שרידי סם או 'תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן', בשיעור כלשהו".

על הצורך להסדיר את מצבם המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס ברישיון של משרד הבריאות עמד בית המשפט העליון באוגוסט 2012, אז ביקש מהמדינה לקדם תקנות שיקבעו את פרק הזמן המינימאלי שנהגים נדרשים להמתין בין צריכת הסם ונהיגה. אלא שעד עתה – כשנתיים וחצי לאחר פניית בית המשפט – לא הצליחו משרדי הממשלה לקדם את התקנות הנחוצות. כתוצאה מכך, קרוב ל-20 אלף חולים שמורשים להשתמש בקנאביס רפואי אינם יכולים לדעת מה יעלה בגורל רישיון הנהיגה שלהם אם ייעצרו לבדיקה.

"שאלה זו מתחדדת (הבחנה בין מציאת הסם עצמו ומציאת שרידים בלבד, ש.ה), כאשר עסקינן במי שניתן לו רישיון לשימוש בקנאביס לצורך רפואי", סיכם השופט שהם את החלטתו אתמול, "הדבר ממחיש את הצורך בהבהרת המצב החוקי".

ראוי להזכיר בעניין זה דברים שאמרה ח"כ תמר זנדברג בישיבה שערכה לאחרונה ועדת הכלכלה, ובהם התייחסה למצבם של מי שצורכים קנאביס רפואי. "מדובר על אנשים שמדינת ישראל – אחרי תלאות ובירוקרטיה מאוד-מאוד קשה – סוף-סוף הכירה בעובדה שהאנשים האלה נוטלים קנאביס רפואי לצרכים רפואיים, כתרופה", הסבירה ח"כ זנדברג. "האנשים האלה לעולם לא יהיו שלא תחת השפעה… לכן נשאלת השאלה האם אנחנו הופכים אנשים שמטופלים בתרופה לפי הגדרות משרד הבריאות לעבריינים כל הזמן, מאה אחוז מהזמן… המשמעות היא שאסור להם לנהוג, ובעצם רישיון הנהיגה כביכול ניטל מהם".

The post ביהמ"ש העליון: להסדיר מצב נהגים שמשתמשים בקנאביס רפואי appeared first on TheCar.

בית משפט השלום בתל-אביב דחה את טענת חברת הביטוח שומרה לפיה היא לא חייבת לפצות מבוטחים שלא הצהירו אודות עברם הפלילי. המפקח על הביטוח בוחן כעת את הסוגיה

האם חברת ביטוח רשאית לשאול בטופס הצעת הביטוח אם לרוכש הפוליסה יש עבר פלילי, ולהתנות בכך את הנפקת הפוליסה?

סוגיה זו בדיוק נבחנת בימים אלה על-ידי המפקח על הביטוח, וכאילו ב"הרמה להנחתה" ניתן לאחרונה פסק דין בעניין זה ממש על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב.

חברת הביטוח שומרה סרבה לפצות שני מבוטחים שלה – שניהם בעלי עבר פלילי, אחד בתחום הסמים והאחר בתחום עבירות רכוש, תקיפה וגניבת מכוניות – לאחר שמכונית המאזדה שביטחו בחברה נגנבה.

לטענת חברת שומרה, המבוטחים ניסו להונות אותה בכך שכאשר רכשו את הפוליסה, ומילאו את השאלון הסטנדרטי שממלא כל מועמד לביטוח, הם טענו שאין להם עבר פלילי בעוד שבפועל הם הורשעו בפלילים.
חברת הביטוח טענה שלו היה ידוע לה שהשניים הורשעו בפלילים כלל לא הייתה מבטחת אותם, וכן שאף מבטח סביר לא היה מבטח אותם בתנאים כאלה.

אלא שהשופט הבכיר אלי ספיר, מבית משפט השלום בתל-אביב, סבור אחרת, ולכן דחה את טיעוני חברת הביטוח.

במהלך הדיון טענו המבוטחים שאמו של אחד מהם ניהלה את המו"מ מול סוכן הביטוח, והיא זו שמסרה את המידע השגוי. אלא שבהמשך התברר ששני המבוטחים הם מי שסיכמו את התנאים מול סוכן הביטוח ומסרו לו את הפרטים המטעים.

עוד עלה בדיון שבפני המבוטחים הוצג שאלון ובו 19 שאלות, כשלצד כל שאלה שני ריבועים, האחד עם הכיתוב "כן" והשני עם הכיתוב "לא". נוסח אחת השאלות הוא: "האם המציע או הנוהגים ברכב הורשעו בגין עבירה פלילית ב-7 השנים האחרונות (למעט עבירות תנועה)? אם כן, פרט", והתשובה שסומנה בטופס הייתה "לא".

למרות זאת, ספיר פסק שחברת הביטוח לא הצליחה להוכיח שהמידע הלא נכון שמסרו לה המבוטחים נמסר מתוך כוונה להונות אותה. לדבריו מוכיחה זאת העובדה שהשניים מסרו מרצונם לחוקר של חברת הביטוח אודות עברם הפלילי, ולא ניסו להסתירו.

בנוסף, לדעתו לא הצליחה חברת הביטוח להוכיח את הטענה לפיה מבטח סביר כלל לא היה מבטח את התובעים אפילו תמורת פרמיה גבוהה יותר, לו ידע אודות עברם הפלילי.

"משלא הוכחה כוונת מרמה", כותב ספיר, "היה על הנתבעת להוכיח, בהתאם לסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו.
בהתאם ל"הלכת סלוצקי", היה על הנתבעת במקרה זה להביא תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקי בתחום הביטוח, לפיו למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה הנותנת כיסוי למבוטח עם עבר פלילי בסמים. משלא עשתה כן, לא הצליחה הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה, כי היא פטורה מאחריות ולכן דין התביעה להתקבל".

בסופו של יום חויבה חברת שומרה לפצות את המבוטחים בסכום של 47,000 שקל (הערך המלא של הרכב שנגנב) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגניבה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,000 ש"ח + מע"מ.

במשרד המפקח על הביטוח בודקים בימים אלה את השאלה האם חברת ביטוח רשאית בכלל לשאול שאלה בנוגע לעברו הפלילי של מועמד לביטוח, ופסק הדין יוכל לתמוך בטענה ששאלה כזאת כלל לא רלבנטית כל עוד שאין תעריף ביטוח מיוחד למורשעים בפלילים שמבקשים לבטח רכוש.

תא"מ 23774-03-13

The post גם בעל עבר פלילי זכאי לפיצוי מחברת ביטוח appeared first on TheCar.

שינוי דרגות הרישוי של אופנועים בקיץ האחרון נערך כשנה וחצי אחרי האיחוד האירופי, שהודיע ב-2006 על כוונתו להנהיג את השינוי ב-2013. למרות האיחור, הביצוע על-ידי משרד התחבורה היה לקוי, ולראיה – רוכב הואשם בנהיגה עם רישיון שאינו תקף לקטנוע שעליו רכב, אך בית משפט לתעבורה מחק את כתב האישום לאחר שהתברר שאגף הרישוי לא הספיק לשנות את רישיון הרכב שלו

לרשות משרד התחבורה עמדו כשבע שנים כדי להיערך לשינוי דרגות הרישוי של אופנועים, אך למרות זאת הצליחו פקידי המשרד לרשום לחובתם עוד פשלה מפוארת: השינוי יושם בישראל רק בקיץ האחרון, או כשנה וחצי אחרי האיחוד האירופי, שהצהיר כבר ב-2006 על כוונתו להנהיג דרגות רישוי חדשות ב-2013. אלא שגם תוספת הזמן שלקחו לעצמם פקידי משרד התחבורה לא הספיקה כדי להבטיח ביצוע מוצלח. לבית המשפט לתעבורה בירושלים הגיע לאחרונה רוכב קטנוע שהואשם בנהיגה עם רישיון שאינו תקף לכלי הרכב שבו נהג. אלא שעד מהרה התברר כי האשם בחוסר ההתאמה בין רישיון ורישיון הנהיגה של הרוכב היה משרד התחבורה.

"כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין נהיגה (עם רישיון, ש.ה) שאינו תקף לסוג הרכב שבו נהג", הסביר שופט התעבורה אברהם טננבוים, "על-פי הנטען, ביום 3 באוגוסט 2014, בשעה 17:20, נהג המבקש… לכיוון ירושלים בקטנוע מסוג ימאהה, שעה שאינו מחזיק ברישיון נהיגה המתאים לרכב זה". אלא שהרוכב טען שרישיונו התאים לקטנוע עליו רכב, ולכן ביקש לבטל את כתב האישום ואף לחייב את המדינה בהוצאות המשפט שלו. "(לטענת הרוכב), במועד הנטען היה באמתחתו רישיון נהיגה בדרגה A1, המתאים לקטנוע שבו נהג הואיל וברישיונו צוין מפורשות כי רשאי הוא לנהוג ברכב שהספקו הוא עד 47.46 כ"ס", הבהיר השופט טננבוים את טענות הרוכב, "הקטנוע (ש)בו נהג היה בעל נפח (של) 500 סמ"ק ו-44 כ"ס, דהיינו מתחת ל-47.46 כ"ס. כך שנהג כדין".

בתביעה המשטרתית לא ממש הבינו את הבעיה, וביקשו לדחות את טענות הרוכב ואת בקשתו לתשלום הוצאות המשפט. "המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה מאחר שלטענתה רישיון הנהיגה שהיה למבקש במועד הנטען (A1) מתאים לאפיוני רכב מסוג L1 ו-L2 ואינו מתאים לאפיון רכב מסוג L3 – הקטנוע שבו נהג המבקש", סיכם השופט טננבוים את עמדת התביעה. "לטענת (התביעה), רישיון הנהיגה המתאים לרכב בעל אפיון L3 הינו דרגה A ולא דרגה A1". נראה שכל האותיות והמספרים האלה בלבלו את עורכי הדין בתביעה המשטרתית, שכן הם הצליחו לטעות בהבנת השינוי בדרגות הרישוי וכתוצאה מכך הגישו כתב אישום מיותר נגד הרוכב.

"צר לי, אך אין בידי לקבל טענה זו", פסק השופט טננבוים, בהתייחסו לעמדת התביעה. "כאמור, תקנה 271א (לתקנות התעבורה) תוקנה באופן כזה, שמרגע התיקון דרגת האופנוע של המבקש אינה עוד L3 אלא L2. הווה אומר שלמבקש ישנו רישיון נהיגה מתאים לדרגת האופנוע שבו נהג במועד הנטען. עולה כי משרד הרישוי לא עדכן את רישיון הרכב של האופנוע, ומשכך נותר האופנוע רשום כדרגה L3 למרות שדרגתו (בפועל) היא L2. לאור האמור, אני מוחק את כתב האישום נגד המבקש".

אגב, אם מישהו בתביעה המשטרתית היה טורח לבדוק את הנושא לפני המשפט, חיפוש זריז באתר משרד התחבורה היה מעלה הודעה רשמית שמבהירה כי "החל מ-16 ביולי 2014 ניתן יהיה לרכוב על אופנוע שהספק מנועו עד 35 קילוואט (שהם 47.46 כ"ס) עם רישיון נהיגה לדרגה A1".

ובדיקה קצרה שכזו הייתה חוסכת לקופת המדינה 500 שקלים, שהוא סך ההוצאות שהטיל השופט טננבוים על המדינה. "על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו", כתב השופט בהחלטתו, אך בסופו של דבר נמנע להטיל על המדינה הוצאות משמעותיות.

"בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי יש מקום להוצאות משמעותיות", הסביר השופט טננבוים בסיכום החלטתו, "מאחר שהתקנה נכנסה לתוקף כחודש ימים לפני רישום הדו"ח, וסביר להניח שמשרד הרישוי טרם הספיק לשנות את רישיון הרכב, ועל כן נוצרה אי התאמה… לא נעלמה מעיני העובדה שהאזרח אינו צריך לשאת בהוצאות שנגרמו לו… אשר על כן, בשקלול כל הגורמים, מן הראוי שהמשיבה (המדינה, ש.ה) תישא בהוצאות המבקש בשל ההליך בסך 500 שקלים".

The post משרד התחבורה בילבל את הרוכבים, את המשטרה ואת עצמו appeared first on TheCar.

נהג שקיבל דו"ח חנייה פנה לעירייה וטען שהתמרור הוצב בצורה לקויה. טענתו התקבלה והדו"ח בוטל. אלא שבמשטרה, שרשמה לנהג דו"ח בנוסף לזה שקיבל מהעירייה, התעלמו מפניותיו. כשלוש שנים טורטר הנהג, ורק בבית המשפט המחוזי השיג צדק: "העובדה שהמערער כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, אותה אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות המצדיקות פיצוי"

מחיר ההתעמרות באזרח: המשטרה התעקשה להגיש כתב אישום ולנהל הליכים משפטיים מיותרים, וכעת תידרש לשלם פיצוי בסך 5,000 שקלים. כמעט שלוש שנים טרטרה המשטרה נהג שהואשם בחנייה בניגוד לחוק בחניית נכים, בזמן ששיחת טלפון אחת לעירייה הייתה מבהירה שיש לבטל את כתב האישום, שכן התמרור ליד מקום החנייה הוצב בצורה לקויה והוחלף לאחר תלונה שהגיש הנהג. למעשה, דו"ח חנייה שנרשם לנהג על-ידי פקח עירוני, בנוסף לדו"ח שקיבל מהמשטרה, בוטל מיד לאחר פנייתו לעירייה. אלא שהתביעה המשטרתית התעקשה לנהל הליך משפטי ארוך ומיותר נגד הנהג, גם לאחר שהיה ברור כי טענותיו צודקות.

הנהג, שביקש להישפט לאחר שכל פניותיו למרכז הפניות הארצי של המשטרה לא הועילו, התייצב לארבעה דיונים שקיים בית המשפט לתעבורה בתל-אביב בעניינו. רק בדיון האחרון הסכימה התביעה המשטרתית לחזור בה מכתב האישום המיותר. בהתבססו על סעיף בחוק העונשין המתיר לבית משפט להטיל על המדינה את הוצאות הנאשם, פנה הנהג לבית המשפט לתעבורה וביקש פיצוי בגין ההליך המיותר שניהלה נגדו המדינה. אלא שבתי המשפט ממעטים לאשר בקשות שכאלה, וכך בדיוק עשה השופט דן סעדון, שדחה את הבקשה והבהיר כי התביעה המשטרתית נהגה בהגינות ותום לב. הנהג לא הרים ידיים, והגיש ערעור נגד החלטתו של השופט סעדון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

"על-פי טענות המערער, שבסופו של דבר הוכחו כנכונות, התמרור הוצב בדרך נכונה (אך) באופן המבלבל את האזרח", כתב שופט המחוזי רענן בן-יוסף, שקיבל את הערעור שהגיש הנהג. "טענתו זו התקבלה על-ידי העירייה ועל-ידי רשות הרישוי העירונית, התמרור תוקן והדו"ח שנרשם על-ידי הפקח העירוני בוטל. לא כך נהגה משטרת ישראל – פניותיו של המערער לביטול הדו"ח גררו את התייצבותו לבית המשפט למספר ישיבות – הליכים שנמשכו מישיבה ראשונה בפני בית המשפט ביום 16 במאי 2013 עד סוף שנת 2014, כאשר קדמו להן תכתובות רבות בין המערער לבין משטרת ישראל".

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי הודתה נציגת התביעה כי ההליך גרם לטרטור מיותר של הנהג: "אני מסכימה עם המערער שהוא טורטר בצורה מיותרת", אמרה התובעת לשופט בן-יוסף. אלא שלמרות זאת, המשיכה התביעה המשטרתית להתעקש על כך שההליך עצמו נוהל כשורה. "בהתנהלות רשויות התביעה לא נפל פגם", הסבירה התובעת, "מאחר שהם החליטו על סמך החומר שהיה בידם". מה אם כן יעשה הנהג, שאף לשיטת התביעה טורטר לשווא? "שיגיש תביעת נזיקין נגד המשטרה", הציעה התובעת, תוך שהיא מבקשת מהשופט בן-יוסף לדחות את הערעור ולהימנע מלהשית על המדינה פיצויים מכוח חוק העונשין.

הסעיף הרלוונטי בחוק העונשין מאפשר הטלת הוצאות נאשמים על המדינה בשתי חלופות: האחת, כאשר בית המשפט קובע שכלל לא היה יסוד להגשת כתב אישום, והאחרת – כאשר בית המשפט מוצא נסיבות אחרות שמצדיקות מתן פיצויים לנאשם. במקרה שלפניו מצא השופט בן-יוסף כי מתקיימות שתי החלופות גם יחד: "החזרה מהאישום, מעידה על ראשיתו שהוא היה ללא יסוד", כתב השופט בהחלטתו לקבל את הערעור. "אף באשר לעילה השנייה, של נסיבות אחרות המצדיקות זאת, העובדה שהמערער במשך שנים כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, (אותה) אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות… המצדיקות פיצוי".

בהמשך ההחלטה מתייחס השופט בן-יוסף גם לפסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שדחה את בקשת הפיצויים של הנהג. לדבריו, גם אם צדק שופט התעבורה, והנהג אכן הגיש את החומר הרלוונטי לביטול כתב האישום רק בסוף ההליך, הרי שהיה בו די כדי להוכיח שמלכתחילה לא היה יסוד לגשת כתב האישום. "בנסיבות המקרה הזה – מדובר היה בקיום אי-יסוד לאשמה, והראייה (היא) שמיד אחר כך העירייה ביטלה את הדו"ח ושינתה את התמרור משהתקבלה טענתו של המערער שהתמרור הוצב שלא כהלכה", סיכם השופט בן–יוסף, וקבע כי המדינה תישא בהוצאות הנהג בסך 5,000 שקלים – סכום גבוה יחסית, כאשר עצם הטלת ההוצאות על המדינה היא בגדר צעד נדיר יחסית.

The post המשטרה תפצה נהג בסך 5,000 שקלים בגלל הליך משפטי מיותר appeared first on TheCar.

בית משפט השלום דחה את בקשת חברת הביטוח AIG לגילוי המחיר שבו קנתה חברת ליסינג את המכונית מהיבואן, וקבע שערכה לצורך פיצוי הוא המחיר שיקבע בעסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון

האם יש קשר בין המחיר שבו נרכשה מכונית לבין גובה הפיצוי שמגיע למבוטח עבור מכוניתו שנפגעה בתאונה?

מפסק דינה של הרשמת הבכירה רנה הירש, מבית משפט השלום ברמלה, עולה שלא.

פסק הדין ניתן בעקבות דרישת חברת הביטוח AIG שחברת הליסינג ש. שלמה רכב תגלה לה את מסמכי הרכישה של מכונית בבעלותה, לאחר שזו ספגה אובדן מוחלט בתאונה עם מכונית שבוטחה על ידי AIG.

חברת הביטוח סירבה לשלם לש. שלמה את השווי המלא של המכונית, בטענה שחברת ש. שלמה, שהיא חברת ליסינג, רוכשת את המכוניות שלה בהנחות ניכרות מיבואני הרכב. חברת הביטוח דרשה לגלות לה את מסמכי הרכישה כדי שתוכל לחשב את "ערכו האמיתי" של הרכב לצורך תשלום הפיצוי.

לטענת AIG, מכיוון שחברת הליסינג מקבלת מן היבואנים הנחות משמעותיות אין לאפשר לה לקבל פיצוי גבוה ממחיר הרכישה, וגם היא זכאית ליהנות מההנחה לה זכתה חברת הליסינג. רק כך, לדעתה, יישמר הכלל הביטוחי של "השבת המצב לקדמותו".

ש. שלמה טענה מנגד שאין משמעות למחיר שבו רכשה את הרכב, כפי שלא היתה נדחית תביעה מי שקיבל נכס במתנה בשל העובדה שלא שילם דבר בעד הנכס. עוד טענה שהמידע והמסמכים שגילויים מתבקש הינם סודות מסחריים ועסקיים שאין לחשוף אותם.

הרשמת הבכירה רנה הירש, שדנה בתיק, קיבלה את עמדתה של חברת הליסינג: "לטעמי", היא כותבת בפסק הדין, "מחיר רכישת הרכב כלל אינו רלבנטי לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובעת בגין התאונה נושא התביעה, הנתבעים טוענים כי העיקרון המהווה בסיס לדיני הנזיקין, עיקרון "השבת המצב לקדמותו", מחייב שהתובעת לא תקבל פיצוי בגין התאונה בחישוב ערך הרכב בהתאם למחירון, אלא שיש לבסס חישוב זה על מחיר רכישת הרכב על ידי התובעת.
טענה זו מבוססת על תפיסה מוטעית, לפיה יש חשיבות כלשהי, ולו שולית, לעלות הרכישה של הרכב שניזוק, וזאת כאשר אין כל קשר בין מחיר זה לבין זכותה של התובעת לפיצוי בשל אירוע התאונה".

עוד הוסיפה הרשמת הבכירה ש"לו רכשה התובעת את הרכב במחיר העולה על מחיר המחירון, האם גם אז היה במחיר הרכב כדי להוות שיקול בסכום הפיצוי המגיע לה? בדומה, ניקח לדוגמא מקרה קיצוני הפוך, בו התובעת היתה מקבלת את הרכב במתנה וללא כל תמורה. האם אז אפשר היה לקבל את הטענה כי הרכב חסר ערך ולפיכך חרף הנזק שנגרם לו, באחריותו של המזיק, פטור המזיק מתשלום? לשתי שאלות אלה יש בבירור תשובה אחת: לא"…
…לצורך הפעלת עקרון "השבת המצב לקדמותו" יש צורך לקבוע מהו הנתון אשר ישמש להערכת המצב כ"קדמותו".
הפעלת הכלל משמעותה להביא את התובעת למצב בו היתה לפני אירוע הנזק שנגרם בתאונה נשוא התביעה, ולפיכך יש לקבוע מה היה שווי הרכב בדיוק לפני התאונה שבה היה מעורב. שווי זה הוא המחיר שבו ניתן היה למכור את הרכב, בסמוך עובר לתאונה, בעסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון.

אינני סבורה כי המחיר בו רכשה התובעת את הרכב – בין אם הוא מעל למחיר השוק ובין אם מתחת לו – מהווה שיקול כלשהו בקביעת נתון זה. הנתון היחיד הרלבנטי הוא שווי הרכב (רגע) לפני התאונה, ולא מחיר הרכישה".

תא"מ 36981-10-13

The post בית המשפט: מחיר הרכישה של מכונית לא קשור לגובה הפיצוי appeared first on TheCar.

ק', שנמצא בישראל משנת 2010, ניגש ל-11 מבחני נהיגה ונכשל בכולם. למרות שלא קיבל רישיון ישראלי נהג בכלי רכב מסחרי, ואף היה מעורב בתאונה שבה נפגעו כלי הרכב עצמו, גדר בטיחות ועץ. לאחר שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל בגין נהיגה ללא רישיון, ערער לבית המשפט המחוזי וטען כי ברשותו רישיון נהיגה מאתיופיה. התביעה, שביקשה לדחות את הערעור, טענה כי מי שנכשל ב-11 מבחני נהיגה אינו יודע ואינו יכול לנהוג. מה קבע בית המשפט המחוזי?

לפני כעשרה חודשים נהג ק' בכלי רכב מסחרי בתל אביב, כאשר מסיבות שאינן ברורות איבד לפתע את השליטה, וכתוצאה מכך התנגש בעץ וגדר בטיחות. לכלי הרכב, לגדר הבטיחות וגם לעץ התמים נגרמו נזקים, ובבדיקת משטרת התברר כי לק' כלל אין רישיון נהיגה. בית המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע אותו – לאחר הודאתו – בנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, וגזר עליו עונש חמור: מאסר בפועל לתקופה של חודשיים, שירוצו בדרך של עבודות שירות.

ק' סירב להשלים עם העונש החמור שהוטל עליו, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעור טען סנגורו כי כבר בבית המשפט לתעבורה ביקש ק' להציג רישיון נהיגה מאתיופיה, שם התגורר עד שנת 2010. לטענת הסנגור, "יש חשיבות רבה בשאלת האם מדובר בנהג בלתי מורשה שמעולם לא למד לנהוג, ולא קיבל רישיון נהיגה בשום מקום, לבין מי שאין לו באופן טכני רישיון נהיגה ישראלי בלבד".

נציגת התביעה ביקשה מבית המשפט המחוזי לדחות את הערעור, תוך שהיא מעלה טענה מפתיעה: "מדובר במי שנכשל בטסט 11 פעמים", סיפרה התובעת לשופט רענן בן-יוסף. "אז מה זה עוזר שהיה לו רישיון באתיופיה? חברי (הסנגור) טוען שזה טכני. זה לא טכני כשהוא נכשל 11 פעמים". התובעת הבהירה כי ק' "הצליח להיכשל בכולם (כל מבחני הנהיגה), כך שמדובר באדם שלנהוג אינו יכול ואינו יודע". בנוסף, התובעת ביקשה לדחות את הצגת הרישיון מאתיופיה, שכן תרגומו לעברית לא הבהיר מה טיבו או מה תוקפו.

השופט בן-יוסף קיבל את טענתו של ק' בעניין חשיבות הצגת הרישיון מאתיופיה. "אין ספק שהעובדה שלאדם רישיון נהיגה בחו"ל שאיננו תקף בארץ היא עובדה שיש לה משקל לענישתו", קבע השופט בפסק הדין. "אין דומה אדם שלא למד לנהוג ולא קיבל רישיון בשום מקום, למי שעולה על ההגה ללא ניסיון קודם. הדברים ברורים ואינם צריכים ראיות". עם זאת, המקרה של ק' הציב בפני השופט בעיה, שכן התברר מעל לכל ספק מדובר במי שיודע שהוא נוהג ללא רישיון: "כשמדובר בנסיבותיו האישיות של המערער, אף אם היה לו רישיון מארץ זרה, כאשר הוא יודע שהוא מנסה בארץ לקבל רישיון נהיגה ולא מצליח שוב ושוב, עליו – יותר מאחרים אולי – להיזהר מלעלות על רכב, בוודאי לא על משאית".

אולם, למרות שמצא טעם לפגם בכך שק' היה מודע לכך שהוא נוהג ללא רישיון, החליט השופט בן-יוסף להקל את עונשו ולבטל את עונש המאסר שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה. "בנסיבות עברו התעבורתי של המערער והפלילי שאין לו, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, הודאתו של המערער ונסיבות אישיות אחרות, הנני סובר שהטלת עונש מאסר, אפילו בריצוי בעבודות שירות לתקופה קצרה, איננו מתאים", סיכם השופט את פסק הדין.

The post "מי שניגש ל-11 מבחני נהיגה ונכשל, הוא אדם שאינו יכול ואינו יודע לנהוג" appeared first on TheCar.

נהגת שעמדה בצומת בירושלים פתחה את דלת מכוניתה, ופגעה באופנוע שחלף בין המכוניות העומדות. כתוצאה מכך הוטל האופנוע על מכונית אחרת וגרם לנזקי פח שעלות תיקונם הסתכמה באלפים רבים של שקלים. בית משפט לתביעות קטנות קבע שהרוכב והנהגת יפצו בחלקים שווים את בעל המכונית שנפגעה: "הרוכב ביקש להשתחל בין כלי רכב. העובדה שכך נוהגים לעשות, אין פירושה כי הדבר מותר", סיכם בית המשפט

רוכבים רבים חולפים בין מכוניות עומדות בזמן מופע האור האדום ברמזור, וכך בדיוק עשה י' לפני כארבע שנים בצומת ברחוב אגרון בירושלים. אולם, כאשר התקרב לצומת פתחה נהגת של אחת המכוניות העומדות את הדלת הקדמית במכוניתה ופגעה ברוכב. כתוצאה מכך איבד י' שליטה, והוטל עם אופנועו על מכונית אחרת. בפסק דין שפורסם השבוע, קבע בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים כי הרוכב והנהגת יחלקו בכיסוי הנזקים שנגרמו לבעל המכונית שנפגעה בתאונה.

"התובע (בעל המכונית שנפגעה, ש.ה) העיד כי עמד ברמזור בנתיב השני מימין, כאשר רכב הנתבעת עמד מימינו", מסכמת הרשמת הבכירה סיגל אלבו את העדויות ששמעה במהלך המשפט. "לפתע שמע חבטה עזה וראה את האופנוע מוטל על רכבו. כן הבחין התובע כי דלת רכב הנתבעת הייתה פתוחה. התובע העיד כי בעקבות נפילת האופנוע על רכבו נפגע כל צדו הימני (של הרכב) וכי ברכבו לא היו נזקים קודמים".

נהגת המכונית שפתחה את הדלת ניסתה להתגונן בפני ההאשמות שהעלו הנהג והרוכב, ואמרה כי לא היה כל פגם בהתנהגותה. לדברי הרשמת, "הנתבעת העידה כי עמדה בנתיב הימני ברמזור, ופתחה את דלת הרכב השמאלית הקדמית לאט, שכן ביקשה לצאת מן הרכב, וזאת לאחר שווידאה כי הנתיב פנוי. אז הגיע האופנוע ופגע ברכב התובע. לטענת הנתבעת, לא היה מגע בין האופנוע לבין רכבה".

מנגד, הרוכב הציג גרסה שונה של התרחשות האירוע: "הנתבע (הרוכב) העיד כי נסע בין שני הנתיבים (ש)בהם עמדו רכב התובע ורכב הנתבעת, במהירות נמוכה. אז, באופן מפתיע, הנתבעת פתחה את דלת רכבה. בשל כך פגע האופנוע בדלת רכב הנתבעת ונפל על רכב התובע. עוד טען (הרוכב) כי לא גרם נזקים בצדו האחורי והקדמי הרכב התובע".

הרשמת אלבו לא השתכנעה מהגרסה שהציגה הנהגת שפתחה את הדלת: "טענת הנתבעת כי פתחה את הדלת לאחר שווידאה כי אין בכך להפריע לתנועה אינה סבירה, שכן אף לשיטתה, מיד לאחר שהחלה בפתיחת הדלת הגיע האופנוע. מכאן שהנתבעת לא וידאה במידת הזהירות הנדרשת כי ניתן לפתוח את הדלת בבטחה וללא הפרעה לתנועה. בכך פעלה הנתבעת בניגוד לתקנה 80 לתקנות התעבורה, המחייבת זהירות בפתיחת דלת ללא הפרעה לעוברי אורח או לתנועה. בשל הפתיחה הפתאומית של דלת הרכב איבד נהג האופנוע את השליטה ופגע ברכב התובע".

אלא שגם עדותו של הרוכב לא שיכנה את הרשמת הבכירה. "משלוש העדויות עולה כי הנתבע (הרוכב) ביקש לעבור בין שני כלי רכב אשר עמדו בנתיבם כדין, תוך שלמעשה (הרוכב) מבקש ליצור לעצמו נתיב נוסף שאינו קיים", כתבה הרשמת אלבו בפסק הדין, "בכך עבר (הרוכב) על הוראות תקנות 35 ו-47 לתקנות התעבורה, המחייבות נסיעה בצדו הימני של הנתיב וכן אוסרות על עקיפה בחוסר זהירות".

בהמשך אף הבהירה הרשמת אלבו כי גם אם רוכבים רבים נוהגים לחלוף בין מכוניות עומדות, אין בכך כדי להכשיר את המעשה: "במקרה זה, (הרוכב) ביקש להשתחל עם אופנוע בין שני כלי רכב העמודים בנתיבם. העובדה שכך נוהגים (רוכבים) לעשות, אין פירושה כי הדבר מותר, ובמקרה זה עבירה על הוראות החוק תרמה באופן משמעותי להתרחשות התאונה, שכן כאשר הנתבעת פתחה את דלת רכבה, (היא) לא ציפתה כי משמאלה יגיע אופנוע אשר ינסה להשתחל בין שני כלי הרכב".

מאחר שמצאה את הנהגת והרוכב אשמים במידה שווה לגרימת התאונה, קבעה הרשמת אלבו כי שניהם יישאו בחלקים שווים גם בנטל הפיצוי של בעל המכונית שנפגעה. "בנסיבות אלה יש לחלק את האחריות לתאונה בין שני הנתבעים (הרוכב והנהגת) בחלקים שווים", סיכמה הרשמת. סכום הפיצוי הכולל בסך 6,899 שקלים חולק לשני חלקים שווים (3449.5 שקלים לכל אחד מהמעורבים), ובנוסף נדרשו הרוכב והנהגת לשלם לבעל המכונית שנפגעה הוצאות בסך 350 שקלים כל אחד.

The post רוכב פגע ברכב בגלל דלת שנפתחה, וחויב לשלם על הנזק appeared first on TheCar.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג: יש להתחשב בחולשה האנושית של נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח. "מראה נפגעי התאונה יכול גם לשתק", כתב בפסק דין שבו קוצר עונש המאסר שהוטל על נהג משאית שהיה מעורב בתאונה קטלנית שבה נהרגו בני זוג. מנגד, סגנית נשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, הבהירה כי היא מתנגדת לדברים: "האחריות המוטלת על הנהג כוללת את החובה המוסרית להושיט יד למי שנפגע"

בית המשפט העליון קיצר אתמול (ג') את עונש המאסר שהוטל על נהג משאית שהורשע בעבירת הפקרה, לאחר שהיה מעורב בתאונה שבה נהרגו בני הזוג חי-זיו ושני קריאף. בפסק הדין שבו קוצר עונש המאסר של הנהג מ-36 חודשים ל-26, קבע השופט נעם סולברג כי יש להתחשב בתגובה השגויה אך טבעית של חלק מהנהגים להימלט מזירת תאונה.

"כשם שפרצופיהם שונים, כך חוסנם הנפשי של בני אדם שונה", כתב השופט סולברג. "ההתמודדות עם זירת תאונת דרכים לאחר התרחשותה, היא קשה, לאנשים נורמטיביים ולעבריינים כאחד. מראה נפגעי התאונה, שותתי-דם, לעתים בין חיים למוות, יכול גם לשתק… לצורכי ענישה, ראוי אפוא להתחשב במידה מסוימת, מועטה, בחולשה האנושית". יש לציין כי הנהג לא הואשם בגרימת התאונה ומות בני הזוג, והורשע בעבירת ההפקרה בלבד.

השופט סולברג התייחס בפסק הדין לטענות לפיהן תאונות פגע וברח מהוות "מכת מדינה", והבהיר כי לא כך הם פני הדברים. "צריך להישען על נתונים בדוקים עד כמה נפוצה התופעה, ולא על הכרזות פופוליסטיות שאין להן כיסוי", ציין השופט, "דומה כי לעת הזאת מסתמנת יציבות בשיעור תאונות 'פגע וברח', לבטח אין להשלים עם מצב זה, יש לחתור לירידה מתמדת עד לביעור הנגע, אך יש לראות אל-נכון את הממדים האמיתיים".

התאונה שבה נהרגו בני הזוג קריאף אירעה ביולי 2011, כאשר נהג המשאית נסע בכביש מספר 4 לכיוון צפון. בני הזוג עצרו את מכוניתם בשול הדרך ויצאו ממכוניתם כדי לתקן תקר בצמיג, ונהג המשאית – שלא הצליח לבלום – פגע בשניהם וכתוצאה מכך נגרם מותם. נהג המשאית הבחין בפגיעה ובניפוץ שמשמת המשאית, ואף עצר את המשאית במרחק קצר ממקום התאונה, אך המשיך בנסיעה כעבור זמן קצר.

יש לציין כי השופט סולברג דחה טענה שהעלה סנגורו של הנהג, ולפיה כלל לא היה מקום להרשיעו בעבירת ההפקרה, שכן לא היה באפשרותו לסייע רפואית לבני הזוג. "גם אם מת (ה)נפגע בתאונת דרכים על אתר, משרתת עבירת הפקרה אחרי פגיעה תכליות חשובות", הסביר השופט, "גם בתאונת דרכים שבה אין עוד תוחלת בתכלית הרפואית שביסוד העבירה, דיינו בתכליות המשניות – מניעת התחמקות מאחריות לתאונה, שיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק בחקירת נסיבות התאונה… וכן גם דאגה לכבוד המת. תכליות-המשנה של עבירת הפקרה אחרי פגיעה מחייבות הרשעה בביצועה, גם כשהנפגע מת במקום, בין אם הנהג ברר וידע את הדבר לאשורו בטרם עזב את המקום, בין אם לאו".

"מאלה שתגובתם היא בריחה"
"על-פי חוות דעת פסיכיאטרית, ל' (נהג המשאית, ש.ה.) הוא מאלה שתגובתם ההתנהגותית למצבי לחץ, היא בריחה", הבהיר השופט סולברג בפסק הדין, בהתייחסו לסיבת בריחתו של הנהג מזירת התאונה. "גם שירות המבחן חיווה דעתו, כי כוחו של לוי לא עמד לו להתמודד עם הסיטואציה שנקלע אליה. בחולשתו-זו נעוץ הרקע להתנהגותו בזירת התאונה".

דברים אלה מייצגים דעה של מומחים בתחומי הפסיכולוגיה, המשפט והרווחה, שטוענים כבר שנים רבות כי החמרת הענישה של נהגים המעורבים בתאונות "פגע וברח" אינה מועילה, שכן רבים מהנהגים אינם שוקלים שיקולים רציונליים בזמן התאונה ולאחריה, אלא מגיבים באופן אינסטינקטיבי. בשירות המבחן למבוגרים ובסנגוריה הציבורית התריעו בעבר כי החמרת הענישה של נהגים עלולה אף להביא לתוצאה הפוכה מזו הרצויה, שכן תהיה בכך משום הגברת הלחץ הנפשי שבו שרויים נהגים בעקבות תאונת דרכים עם נפגעים.

בפסק הדין ציטט השופט סולברג דברים שאמר פרופסור גיורא קינן, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב: "'סיטואציה של פגע וברח היא כניסה מיידית ובהפתעה למצב לחץ קיצוני ביותר של בהלה ושל מצוקה, כאשר האדם שנקלע למצב הלחץ נדרש לקיים הליך נכון של קבלת החלטות גורליות ובעלות השלכות כבדות ביותר על עצמו ועל עתידו… ישנם שני סוגי תגובה התנהגותית למצבי לחץ: בריחה והתעמתות… האנשים הפוגעים באדם אחר בכביש ובוחרים להפקיר אותו ולברוח יהיו על פי רוב אנשים חרדתיים ובעלי מבנה ערכי רעוע. במקרים מסוימים יבחרו לברוח משום שהלחץ העצום בו הם נתונים משכיח מהם את הפעולות שעליהם לבצע'".

פניקה מוסרית שמחלחלת לבית המשפט
חלקים גדולים בפסק הדין שכתב השופט סולברג עלולים להרגיז רבים בציבור, ובמיוחד התייחסותו למגמת ההחמרה של ענישת נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח. השופט מצטט בהרחבה את דבריה של פרופסור מרים גור-אריה, מומחית למשפט פלילי, שהגדירה את החמרת הענישה כ"פניקה מוסרית שנוצרה בחברה הישראלית באשר לארועי פגע וברח, ואשר חלחלה גם לבתי המשפט… גם אם יש בסיס אמפירי לראות בהתנהגות זו התנהגות אנטי-חברתית, התגובה להתנהגות היא חסרת פרופורציה, ויש בה אלמנטים של הגזמה".

בהמשך פסק הדין מתייחס השופט סולברג לטענה רווחת בקרב מומחי משפט נוספים, ובהם פרופסור יורם רבין והשופט אברהם טננבוים, לפיה החמרת הענישה תורמת באופן מוגבל לטיפול בתופעות עברייניות שזוכות להד ציבורי, ובהן גם תאונות פגע וברח. "מחקרים מתחום הקרימינולוגיה מוכיחים פעם אחר פעם כי החמרת הענישה בלבד אינה תורמת הרבה להעלאת רף ההרתעה", מצטט השופט סולברג מאמר של פרופסור רבין, "נראה כי דווקא ודאות האכיפה היא הרכיב המשפיע ביותר בפונקציית ההרתעה".

אולם, למרות גישתו החריגה של השופט סולברג, כלל לא בטוח שדבריו משקפים שינוי בגישת בית המשפט העליון, שמוביל בשנים האחרונות את מגמת ההחמרה בענישת נהגים שמעורבים בתאונות דרכים בכלל ותאונות פגע וברח בפרט. למרות שהצטרפה להחלטתו לקצר את עונשו של הנהג, הבהירה השופטת מרים נאור – המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ובקרוב נשיאת בית המשפט – כי היא אינה מסכימה לדבריו בעניין ההתחשבות בחולשתו של הנהג.

"אין בידי להסכים עם חברי (השופט סולברג, ש.ה) על כך שראוי להתחשב במידה מסוימת, מועטה, 'בחולשה האנושית'", הסבירה סגנית הנשיא, "האחריות המוטלת על הנהג אינה מצטמצמת אך לשמירה על כללי התנועה, אלא כוללת, בין היתר, את החובה המוסרית המצופה מכל בן אנוש – הקבועה גם בדין – להושיט יד למי שנפגע על ידו, אף במקרים בהם הפגיעה אינה כרוכה בביצוע עבירה על ידו".

The post מחלוקת בעליון: להתחשב בחולשה האנושית ב"פגע וברח"? appeared first on TheCar.

נהגים, שימו לב: אסור לכם להתעלם, במודע או שלא במודע, מרוכבי אופנועים, וזאת גם אם הם נוסעים במהירות גבוהה ואף חריגה. לפי בית משפט לתעבורה, שהרשיע נהג בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב, התעלמות מרוכבים היא "אסורה לפי כל סטנדרט התנהגות ראוי ומקובל"

נהג חייב בתשומת לב מוגברת כלפי רוכבים, גם אם הם נוסעים במהירות גבוהה ואף מופרזת. כך קבע בית המשפט לתעבורה בצפת, שהרשיע נהג בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב אופנוע באורח קשה. "חובת הזהירות של נהג רכב להימנע מתאונה במהלך פניה בצומת דרכים חלה באופן מוגבר כלפי נהג רכב דו-גלגלי, זאת בשל הפגיעות היתרה של האחרון ביחס לראשון", כתב השופט בסאם קנדלפת בהכרעת הדין. "נהג סביר היה אמור להבחין בכך שהאופנוע מתקרב בקצב מהיר אל הצומת", הבהיר השופט, אך קבע כי כלל לא הוכח שהרוכב אכן נסע במהירות גבוהה.

התאונה אירעה לפני כארבע שנים, בכביש 77 מכיוון צומת המוביל לצומת גולני. בהגיעו לצומת הלוחם הבדואי, פנה הנהג פניית פרסה ובכך גרם לחסימת נתיב הנסיעה של רוכב האופנוע שהגיע מהכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרוכב חבלות חמורות ושברים בכל הגוף, והוא נותר בעל נכות צמיתה (בדרגת 35%).

הנהג טען להגנתו כי הפנס הקדמי של האופנוע לא האיר, ולכן בזמן התאונה – שהתרחשה בשעת חושך (19:30, ליתר דיוק) – אי אפשר היה להבחין ברוכב המתקרב לצומת. בנוסף, הנהג טען שהרוכב נסע במהירות "גבוהה מעל המותר בחוק", ואם רק היה נוסע במהירות המותרת על-פי חוק הייתה התאונה נמנעת.

מנגד, הרוכב הסביר בעדותו כי לא נהג במהירות גבוהה מאוד, ובכל מקרה לא יותר מ-120 קמ"ש. הרוכב גם הבהיר כי האופנוע עליו רכב היה חדש, והפנס הקדמי הופעל באופן אוטומטי. בנוסף, הרוכב ציין כי בקטע הכביש שבו אירעה התאונה פעלה תאורה – עובדה אותה אישר בוחן המשטרה בעדותו בפני בית המשפט. הבוחן גם הסביר לשופט קנדלפת כי שדה הראייה של הנהג בזמן התאונה היה פנוי למרחק של כ-360 מטרים.

"העובדה כי הנאשם לא הבחין באופנוע מתקרב לצומת מעידה, בנסיבות המקרה, על רשלנות בדרגה גבוהה מצד הנאשם", קבע השופט. "אין ספק כי הנאשם התחיל לפנות פניית פרסה כאשר האופנוע היה בתוך שדה הראייה שלו והיה בולט לעין בשעת החשיכה, ולא הייתה אפוא כל סיבה מוצדקת כדי להתעלם מנוכחותו בכביש. לפיכך, אף כי יתכן שהנאשם לא הבחין בפועל באופנוע המתקרב, הרי הוא יכול לצריך היה להבחין בו, ומכאן קמה אחריותו ברשלנות לגרימת התאונה".

בהמשך הכרעת הדין מבהיר השופט קנדלפת כי נהגים חייבים בחובת זהירות מוגברת כלפי רוכבי אופנועים: "התעלמותו (של נהג, ש.ה), במודע או שלא במודע, של נהג רכב מהימצאותו של רכב דו-גלגלי בכביש הנה אסורה לפי כל סטנדרט התנהגות ראוי ומקובל". בהתייחסו לנסיבות התאונה, ציין השופט כי "אין ספק כי התאונה הייתה נמנעת אילו הקדיש הנאשם תשומת לב מספקת לאופנוע שהתקרב לצומת, והיה מאפשר לו להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה בטרם פנה פניית פרסה. משנכשל הנאשם בכך וקרתה התאונה, אני מוצא אותו אחראי ברשלנות לגרימתה".

למרות שקבע כי כלל לא הוכח שהרוכב נסע במהירות גבוהה או חריגה, התייחס השופט גם לטענה זו: "בהנחה שהנפגע אכן נסע במהירות גבוהה, עדיין אין בכך כדי לפטור את הנאשם מאחריות בגין רשלנות. ראשית, כלל נקוט בידינו כי רשלנותו של גורם אחד אינה מוציאה רשלנותו של גורם אחר, ושנית – וזה העיקר – זכות הקדימה (בכביש) הייתה לאופנוע של הנפגע הבא ממולו של הנאשם. מכאן, ודווקא בשל מהירות נסיעת האופנוע, הייתה זו חובתו של הנאשם לאפשר לנפגע לעבור את הצומת בטרם יפנה בפניית פרסה".

The post אסור להתעלם מאופנוע, גם כאשר הרוכב נוסע במהירות appeared first on TheCar.

נהגת חזרה לחניית מרכז קניות וגילתה שבמכוניתה פגעה מכונית חולפת. עובר אורח השאיר על חלון המכונית פתק ועליו פרטים של הנהגת הפוגעת, ובעקבות זאת החל בעלה של הנהגת, שמועסק במשטרת ישראל, במבצע בילוש. עד מהרה התברר שבעלת המכונית הפוגעת מוכרת לבעל, שכן גם היא מועסקת במשטרה. הפרשה הסתיימה רק בבית משפט לתביעות קטנות

למרבה הצער, נהגים רבים מכירים היטב את הרגשת חוסר האונים שמתעוררת כאשר הם מוצאים את מכוניתם עומדת בחניה ועליה סימני נזק שגרם נהג חסר אחריות, שפגע במכונית החונה וברח מהמקום מבלי להשאיר את פרטיו. כך בדיוק קרה לד', שחזרה יום אחד למכונית שהשאירה בחניה של מרכז קניות גדול בנתניה, וגילתה נזק חדש שנגרם מפגיעת מכונית חולפת.

למזלה של ד', עובר אורח אלמוני השאיר על חלון המכונית החונה פתק, ועליו הודעה בזו הלשון: "'בחורה צעירה נכנסה ברכבך מאחור, ראיתי את מספר הרכב XX-XXX-50 בשעה 19:50 ונסעה לדרכה". ד' לא התעצלה, ופנתה למשטרה בבקשה לגלות את זהות בעל המכונית שפגעה במכוניתה. עד מהרה התברר שהנתבעת הייתה מוכרת לבעלה של ד', שכן שניהם עבדו במשטרת ישראל (עובדה שוודאי הקלה על ד' במלאכת בירור זהותה של הנהגת הפוגעת).

בעלה של ד', כראוי למי שמועסק בשורות המשטרה, פתח במבצע בילוש: הוא נסע למקום עבודתה של בעלת המכונית הפוגעת, וגילה נזק בצדה הקדמי-ימני ואף שרידי צבע התואמים את צבע המכונית של אשתו. מבצע הבילוש הנועז הסתיים בתיעוד המכונית הפוגעת באמצעות מצלמה, כאשר מבצע שני – שנערך זמן מה לאחר מכן – העלה שהנזק למכונית הפוגעת תוקן.

בעקבות מסעות הבילוש הנועזים, הגישו ד' ובעלה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, ובה ביקשו לקבל פיצויים בסך 5,405 שקלים בגין הנזק שנגרם למכוניתם. הראיות שהציגו בני הזוג שכנעו עד מהרה את השופט הרווי גרובס: "אני משוכנע שהנזק לרכב התובעת נגרם על-ידי הנתבעת אשר התחמקה וברחה מהמקום, כאשר היא ידעה היטב שגרמה נזק לרכב התובעת", כתב השופט בפסק הדין.

לשכנועו של השופט תרמה התחמקותה הנהגת הפוגעת מהופעה בפני בית המשפט. "אזרח אנונימי הצביע על רכבה של הנתבעת כרכב הפוגע ובורח, וכפי שברחה מהאירוע, הנתבעת לא הייתה מוכנה להתייצב לדיון ולטעון את טענותיה", הבהיר השופט גרובס, "יש לציין גם שהנתבעת התחמקה ממסירת הזמנה לדין, עד שפעלה התובעת לבצע מסירה אישית… לכן, אין ספק שעל הנתבעת לשלם את כל נזקי התובעת".

אולם, בכך לא הסתיים ההליך: השופט נדרש להכריע בשאלה האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות את בני הזוג. נציגת חברת הביטוח טענה בפני השופט כי "יש לחברת הביטוח את הזכות לבדוק את החבות שלה (…) מי נהג ברכב, בשלב זה אין לנו שום הוכחה מי היה הנוהג ברכב, ואין כל ידיעה על הנהג ועל שיתוף פעולה שלכאורה קיבלנו מהמבוטחת שלא היה ולא נברא".

הטיעון לא שכנע את השופט גרובס: "יש בטיעון זה סתירה מסוימת", כתב השופט. "לחברת הביטוח הייתה הזדמנות נאותה לחקור את המבוטחת ולבדוק מולה את האפשרות שאדם אחר נהג ברכב – אולי שלא ברשותה – בעת התאונה, ולעשות חקירה לעומק על מנת לשקול את עמדתה. דברים אלו לא נעשו מפתיחת התיק ועד ליום הדיון"

ואם חברת הביטוח לא טרחה לברר מה בדיוק אירע, אין כל סיבה להקל עמה ולשחרר אותה מחבות כלפי בעלי המכונית שנפגעה. "אין לקבל (את) עמדת חברת הביטוח שהיא משוחררת מלקחת אחריות, עקב חוסר שיתוף פעולה של הנתבעת", סיכם השופט גרובס, "העובדה כשלעצמה שהנתבעת לא טרחה להתייצב לדיון לא משחררת את חברת הביטוח, מקום שקיימים פוליסה וכיסוי ביטוחי".

לאור מסקנות אלה קבע השופט גרובס כי הנהגת הפוגעת וחברת הביטוח שלה יפצו את בעלת המכונית שנפגעה במלוא עלות הנזק – 5,405 שקלים – ואף הוסיף לסכום הוצאות דיון בסך 500 שקלים.

The post הבעל השוטר איתר את בעלת הרכב הפוגע, שעובדת במשטרה appeared first on TheCar.

אם למכונית שלכם נגרם נזק בגלל ליקוי בכביש, אין סיבה להרים ידיים ולשלם לבד על הנזק: אם תתעדו את הליקוי כראוי ותתבעו את הגורם האחראי, יתכן שתצליחו לזכות בפיצויים. כך בדיוק קרה לד', שנאלץ להחליף שני צמיגים וחישוק במכוניתו החדש לאחר שנסע בקטע כביש משובע שנמצא באחריות חברת נתיבי ישראל

במרץ 2014 נהג ד' במכוניתו החדשה בכביש מספר 70 מכיוון צומת סומך ליגור. במהלך הנסיעה חלף בקטע כביש משובש, וכתוצאה מכך התפוצץ אחד מצמיגי המכונית, ונגרם נזק לחישוק. סביר להניח שנהגים רבים היו פשוט מחליפים את הצמיג שהתפוצץ, מתקנים את החישוק ומקללים בחרש את מי שסלל את הכביש. אלא שד' החליט למצוא ולתבוע את מי שגרם את הנזק לסיאט לאון החדשה שלו, שעלתה על הכביש חמישה חודשים בלבד לפני האירוע.

ד' לא היה צריך לכלות זמן רב בחיפושים: קטע הכביש שבו אירע המקרה נמצא באחריותה של חברת נתיבי ישראל (מע"צ החדשה). הנהג המתוסכל הגיע נגד החברה תביעה קטנה על-סך 2,800 שקלים, עבור שני צמיגים קדמיים וחישוק אחד (משומש). ד' הסביר כי נאלץ להחליף את שני הצמיגים הקדמיים מאחר שאין להתקין צמיגים שונים על אותו ציר – טענה נכונה וראויה, אותה ניסה הנהג להוכיח באמצעות צירוף של מאמר מקצועי לכתב התביעה.

התגובה של חברת נתיבי ישראל ודאי תפתיע רבים מהנהגים: החברה לא דחתה את טענותיו של ד', ואף הציעה פיצוי בסך 1,800 שקלים. אולם, בחברה התעקשו על כך שלא הייתה כל סיבה להחלפת שני הצמיגים הקדמיים, ובנוסף דרשו שם להכיר בכך שלד' הייתה "רשלנות תורמת" – טענה פופולרית בבתי משפט לתביעות קטנות, אשר לרוב משמשת נתבעים (כמו למשל חברות ביטוח וחברות ליסינג) שמנסים להפחית מגובה הפיצויים שיושת עליהם, גם כאשר אין כל בסיס עובדתי לטענות שכאלה.

הרשם הבכיר נדים מורני מבית המשפט לתביעות קטנות בקריות לא התרשם מטענת הרשלנות התורמת שהעלתה החברה. "לאור עדות התובע והתמונות שהוגשו (של קטע הכביש שבו אירע המקרה, ש.ה), בית המשפט קובע שהנתבעת אחראית באחריות מלאה לאירוע התאונה ולנזקים שנגרמו לתבוע, ואין מטעמו רשלנות כלשהי".

עם זאת, הרשם לא נעתר לבקשתו לד' לקבוע פיצויים מלאים בסך 2,800 שקלים בגין החלפת שני צמיגים קדמיים: במכוניתו הותקנו במקור צמיגים של חברת קונטיננטל, אך התובע החליפם בצמיגים מתוצרת מישלן למרות שלא הוכיח שאי אפשר היה להתקין צמיגים מאותו סוג בדיוק. "בית המשפט מתקשה לקבל טענת התובע שחיפש ולא מצא צמיגים של חברת קונטיננטל הזהים לצמיגים שהותקנו ברכבו, במיוחד לאור העובדה שרכבו עלה על הכביש רק חמישה חדשים לפני האירוע, מה עוד שהתובע לא צירך לכתב התביעה אישור מחברת קונטיננטל המאשר את טענתו".

ובכל זאת, הפיצויים שנקבעו לד' היו קרובים לסכום שביקש בכתב התביעה שהגיש: 2,400 שקלים, לפי חלוקה שקבע רשם בית המשפט – 1,000 שקלים בגין החישוק שהתעקם, 900 שקלים עבור הצמיג הקדמי שהתפוצץ והוחלף, 450 שקלים עבור הצמיג הקדמי התקין שהוחלף, ועוד 50 שקלים עבור אגרת המשפט ששילם ד'.

המסקנה מהמקרה של ד' ברורה: נהגים אינם צריכים לשאת בעלות נזקים שנגרמים בגין ליקויי תשתית. יש לתעד כראוי את הליקוי בכביש שגרם לנזק, ולפנות לערכאה המתאימה בבקשה לזכות בפיצויים עבור הנזק שנגרם.

The post הכביש אשם? תבעו את מע"צ appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון דחה ערעור של נהג מונית שהורשע בתאונת "פגע וברח" שבה נפגעה הולכת רגל. השופט אורי שהם, שכתב את פסק הדין, הבהיר כי עבירת ההפקרה אחרי פגיעה חמורה מעבירות נלוות כמו גרימת חבלה חמורה. "במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי", כתב השופט. מומחי משפט ורווחה הביעו בעבר עמדה שונה, לפיה הכשל שבו לוקים נהגים אינו ניתנים לריפוי באמצעות החמרת הענישה

"מבלי להקל ראש בעבירות של נהיגה בקלות ראש ובגרימת חבלה חמורה, אין ספק כי העבירה הקשה, אשר ראויה לגינוי ולהוקעה, היא עבירת ההפקרה אחרי פגיעה". כך הבהיר אתמול (א') שופט בית המשפט העליון אורי שהם, בהחלטת הרכב של שלושה שופטים לדחות ערעור שהגיש נהג מונית שהורשע בתאונת "פגע וברח", שבה נפגעה הולכת רגל באורח קשה. "במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי, שבמסגרתו מותיר הנהג הפוגע את הנפגע לאנחות במקום התאונה, מבלי לבדוק את מצבו ולהזעיק את גורמי הסיוע הרפואי", ציין השופט שהם בפסק דינו של הנהג.

לאחר שדחה את הערעור על ההרשעה, בית המשפט העליון גם השאיר על כנו את העונש שהוטל על נהג המונית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב: מאסר בפועל לתקופה של 21 חודשים בגין עבירות של הפקרה, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה חמורה, פסילת רישיון לתקופה של שבע שנים ופיצוי הנפגעת בסך של 7,500 שקלים. בפסק הדין גם הסביר השופט שהם כי בתי המשפט החמירו את ענישתם של נהגים שמורשעים בהפקרה, בעקבות תיקון לפקודת התעבורה שאושר במליאת הכנסת בשנת 2011.

דבריו של השופט שהם משקפים את הקונצנזוס בעניין תאונות פגע וברח. כך למשל, בנייר עמדה שפרסמה עמותת אור ירוק בשנת 2011, נקבע כי "יש להביא להחמרה משמעותית של הענישה בעוון פגיעה ובריחה". בעמותה נימקו את עמדתם כך: "אם הנהג הפוגע ידע שהוא מסתכן בעונש כבד ביותר, יתכן שיתעשת ויתפקד במקום לברוח". דברים דומים אמר ח"כ לשעבר זאב בילסקי, שיזם את החמרת הענישה: "בשנים האחרונות, התרבו התאונות בהן הופקר הנפגע. יש לעקור תופעה זו מן השורש ולהעביר מסר לנהגים שהתנהגותו של פגע וברח הינה פסולה מיסודה והעונש בגינה חמור".

אולם, דעות אלה מנוגדות לעמדתם של מומחי משפט ורווחה. בסנגוריה הציבורית הסבירו בעבר כי החמרת הענישה של נהגים שמורשעים בהפקרה לא תועיל. "שורה ארוכה של מחקרים בתחומים שונים מטילים ספק בהנחה מקדמית זו (לפי החמרת הענישה תגביר את ההרתעה, ש.ה), בפרט כאשר המבצע הפוטנציאלי נתון בסיטואציה רגשית מורכבת ותחת לחץ ופאניקה המונעים ממנו לקבל החלטה מושכלת… רמת הענישה הקבועה בצד העבירה אינה בעלת השפעה הרתעתית מובהקת וממילא אינה משחקת תפקיד של ממש".

בשירות המבחן למבוגרים הביעו עמדה זהה. "במקרים (ש)בהם הנהג אינו נפגע פיזית, הוא בדרך כלל הראשון שנחשף אל המראות הקשים", כתבו שם בנייר עמדה שהוגש לוועדת חוקה, חוק ומשפט לפני כשלוש שנים. "לעתים הוא נבהל, משותק, זז הצידה ומתקשה לתפקד. לעתים הוא מזעיק עזרה. ולעתים, כשכוחותיו האישיותיים חלשים, הוא חוטא בהתנהגות בוטה ובלתי מוסרית, אינסטינקטיבית והגנתית בעיקרה, כשהוא ממלט את נפשו… לא ניתן לצפות כי בשעת התאונה ממש, בעיצומו של השבר וכשהוא במצב כאוטי המשבש את שיקול דעתו, יורתע הנהג מהענישה הצפויה לו".

בשירות המבחן גם הדגישו כי טיפול מערכתי בתאונות פגע וברח צריך להתבסס על איזון בין ענישה יעילה ואינדיבידואלית, חינוך והסברה. "בין המפקירים ניתן למצוא אנשים מן הישוב, נורמטיביים וערכיים, שלא צריך להרחיב אודות ההשלכות הקשות שיהיו עליהם ועל משפחותיהם, עקב שהות של שנים ארוכות בכלא", הזהירו בשירות המבחן. "נקיטת מהלך ענישתי קיצוני, ירחיב עד ללא שיעור את מעגלי הפגיעה הנוספים, במשפחות ובסביבתו של הנהג".

The post בית המשפט העליון: הפקרת נפגע חמורה מהפגיעה בו appeared first on TheCar.

נהג שהואשם בנהיגה במהירות של 147 קמ"ש בכביש הערבה ביקש לדעת רק דבר אחד: האם מכשיר "הדבורה" אשר באמצעותו נמדדה מהירותו, נבדק כראוי לפני תחילת השימוש בו. כאשר נחקר השוטר שבדק את המכשיר והודה כי הוא עלול לטעות, ביקשה התביעה מבית המשפט לתעבורה פשוט להניח ש"הכל בסדר" וכי המכשיר נבדק כראוי. בית המשפט בחר דווקא להניח שלא הכל בסדר

עד היכן מגיעה חזקת האמינות של מכשירי האכיפה שמפעיל אגף התנועה של המשטרה? אם זה היה תלוי בתביעה המשטרתית, גם כאשר שוטר שמעיד מטעמה ומודה שהוא עלול לטעות במהלך בדיקת תקינותו של מכשיר אכיפה, נדרש השופט להניח כי המכשיר נבדק כראוי והיה תקין כאשר שימש לאכיפת עבירות תנועה של נהגים. נשמע לכם מופרך, או אולי אפילו קפקאי? כך בדיוק קרה לי', שהואשם בנהיגה במהירות של 147 קמ"ש בכביש הערבה.

מהירות הנסיעה של י' נמדדה באמצעות מכשיר ה"דבורה" המשטרתי, שעבר טבילת אש בבתי המשפט בסוף העשור הקודם, ולכן נחשב על ידי רבים – שופטים, שוטרים ונהגים כאחד – לחסין (יחסית) מפני ערעורים על מהימנות ממצאיו. אלא שלמרות זאת, הכרעת דין שכתב שופט התעבורה אלון אופיר בשבוע שעבר צריכה להילמד היטב, שכן היא חושפת פגם מהותי בדרך שבה מוכיחה התביעה את תקינותו של מכשיר ה"דבורה".

"כשל המדינה בפרשה זו אינו טכני אלא כשל מהותי, היורד לשורש יכולתו של הנאשם להתגונן או לבחון את תקינותו של המכשיר אשר לכאורה מדד אותו", הסביר השופט אופיר בהכרעת הדין בעניינו של י'. "המדובר בכשל אותו יכלה המדינה לתקן בנקל, כפי שכבר עשתה המשטרה ביחס למכשור מסוג ממל"ז ("אקדח הלייזר", ש.ה), אך משום מה לא גזרה גזירה שווה למכשיר ה'דבורה'".

הכל בגלל דופלר
לפני השימוש במכשיר ה"דבורה", נדרשים השוטרים לבצע חמש בדיקות בתחילתה של כל משמרת: בדיקה עצמית בהפעלה, בדיקת "משקט" ועוצמת שמע, בדיקת שעון עצר, בדיקת high/low ובדיקת "קולנים" – בדיקה המשמשת לבדיקת רמת הדיוק של המכשיר ב"תרגום" תדר דופלר למהירות הרכב. בסיום כל משמרת, על השוטרים לחזור על בדיקות אלה, ורק תוצאות תקינות בכל הבדיקות עשויה להצביע על תקינות המכשיר הספציפי במהלך המשמרת שבה הופעל.

בעניין זה חשוב לזכור כי קיים הבדל מהותי בין בדיקות תקופתיות שמבצעת המשטרה למכשירי האכיפה, ובדיקות יומיות שיש לבצע לפני כל שימוש במכשירים. בעניין זה הבהיר השופט אופיר כי "תקינותו התקופתית של המשכיר אינה מעידה בהכרח על תקינותו ביום המדידה נשוא הדוח. תקלות במכשיר אלקטרוני הן שגרה, וזכותו של הנאשם לוודא כי המכשיר אשר מדד אותו אכן היה תקין, ולא התקלקל לאחר שעבר בדיקה תקופתית". י' וסנגורו התמקדו באותן בדיקות יומיות, כאשר הן מתמקדים בבדיקת ה-"קולנים" – בדיקה המהווה מרכיב עיקרי בהוכחת מהימנות הממצאים של מכשיר ה"דבורה".

"מדידתו של רכב בודד על ידי מכשיר אלקטרוני, מאפשרת (את) העמדתו של נאשם לדין בהליך פלילי, זאת בהישען על תוצאות המדידה של מכשיר זה בלבד", ציין השופט אופיר בהכרעת הדין. "חובה על המדינה, ככל שכפר הנאשם באישום המיוחס לו, להראות כי תקינותו של המכשיר הספציפי אינה מוטלת בספק… כאשר נחקר עד על ידי ההגנה ביחס לתוכן הבדיקות (שמבצעים שוטרים לפני תחילת השימוש במכשיר, ש.ה), ואין בידיו כל אינדיקציה המבססת תקינות או אי תקינות של בדיקות אלה או חלקת, מתחיל 'לצוף' ספק באשר לתקינות המכשיר".

ואכן, כאשר נחקר עד התביעה על ידי הסנגור באשר לבדיקות שנערכה למכשיר הספציפי שמדד את מהירות נסיעתו של י', החל לצוף אותו ספק אליו התייחס השופט אופיר. תחילה נשאל אם יתכן שטעה במהלך בדיקת ה"קולנים", ותשובתו הייתה: "אנחנו בני אדם, כולנו". סנגורו של י' הקשה, וביקש תשובה מדויקת יותר: "אז אתה טועה לפעמים?", שאל את עד התביעה. ועל כך ענה העד כי "אני מניח שכן", ובהמשך אף הבהיר כי "אין לדעת היום מה היו תוצאות בדיקת הקולנים שביצע".

הכל בסדר, ממש בסדר
בשלב זה של הדיון עלתה דרישה בעייתית מצד התביעה, שביקשה מהשופט אופיר להניח שהבדיקה של מכשיר ה"דבורה" הייתה תקינה. למה? ככה. השופט התייחס לדרישה זו: "בקשת התביעה את בית המשפט 'להניח' כי 'הכל בסדר' וכי בדיקת הקולנים תקינה מבחינת הערכים שקיבל השוטר, אינה אפשרית… לו לא היה נחקר השוטר ספציפית בנקודה זו, עשוי היה בית המשפט לקבל טענה של התביעה לפיה סימון התקינות מעיד בהכרח (על ערך תקין של הבדיקה, ש.ה). אולם, משלקחה ההגנה 'סיכון' מחושב, ושאלה את העד ספציפית ביחס לתוצאות בדיקת ה'קולנים', ומשלא היה בידי השוטר לאשר את תקינות הבדיקה… הרי שנוצר ספק באשר לערכי הבדיקה שהתקבלו".

כמו בלא מעט מקרים בעבר, תיקון המצב הלקוי – שמקשה על נאשמים להוכיח את חפותם – אינו דורש מאמצים ניכרים מצד המשטרה. "בכדי להסיר ספק עתידי מדוחות העוסקים במדידת רכבים באמצעות מכשיר 'דבורה', ראוי ורצוי כי משטרת ישראל תאמץ את 'פורמט' רישום תוצאות הבדיקות כפי שעשתה ביחס למכשיר הממל"ז ("אקדח הלייזר")", כתב השופט אופיר בהכרעת הדין של י'. "לא ברור לי לחלוטין מדוע התאמת דוחות הממל"ז בעקבות פסיקת בית המשפט (העליון, ש.ה) לא הובילה מיד לתיקון הדוחות ביחס למכשיר ה'דבורה'. המדובר בעקרון זהה, לפיו צריכה המשטרה לפרט במהלך ביצוע בדיקות למכשיר את ערכי הבדיקות המתקבלים".

לאור הספק הסביר שהצליח י' לעורר באשר למהימנותו של מכשיר ה"דבורה" הספציפי שמדד את מהירותו, החליט השופט אופיר לזכותו: "בפרשה זו, תשובות עד התביעה לא איפשרו לדעת מעבר לכל ספק סביר בדיקת ה'קולנים' של מכשיר הדבורה איתו נמדד הנאשם הייתה תקינה. המדובר בבדיקה קריטית לרמת הדיוק של המכשיר בזמן המדידה. בנסיבות אלה, החלטתי לזכות את הנאשם, וזאת מחמת הספק".

The post איך מוודאים תקינות של מכשיר אכיפה? מניחים שהוא בסדר appeared first on TheCar.

שוטרת ששלחה את תיק התאונה לגניזה, בוחן תנועה שחקר את הנאשם שנה אחרי התאונה ומבלי להגיע לזירת התאונה, ועד ראייה שראה את כל המעורבים לובשים מעילים וכיסויי ראש באמצע חודש אוגוסט. כך נראית חקירת תאונת דרכים שעורכת משטרת ישראל

בתאונת דרכים שאירעה בבת-ים באוגוסט 2010 נפגעה הולכת רגל, וזה, פחות או יותר, הדבר היחיד שמשטרת ישראל הצליחה להוכיח במהלך חקירת תאונה אשר בעקבותיה הוגש כתב אישום נגד נהג מכונית שעבר במקום. אולם, במקום לגנוז את תיק התאונה ולהפנות את משאביה המדולדלים לחקירת פשעים חמורים ותאונות קשות, החליטה משטרת ישראל לרדוף את הנהג המעורב במשך יותר מארבע שנים.

מחדלי החקירה של המשטרה החלו מיד לאחר שהתקבל דיווח ראשוני על התאונה מעד ראייה: שוטרת שהגיעה למקום גבתה עדויות מהולכת הרגל ונהג המכונית שעבר במקום, ומיד התברר שהעדויות סותרות אחת את האחרת. אולם, במקום לדווח על כך לבוחן תנועה או חוקר, השוטרת רשמה בסיום דו"ח הפעולה "לגניזה" – כלומר, מבחינת המשטרה האירוע סגור, ואין צורך להמשיך בפעולות חקירה. הבעיה היא שהאירוע לא היה סגור, וביחידת התביעות של המשטרה החליטו בשלב מאוחר יותר שיש צורך לנקוט צעדים משפטיים נגד הנהג המעורב. לצורך כך נשלחה הנחיה לבוחן תנועה לחקור את תאונת הדרכים, וכך אכן נעשה – שנה לאחר התאונה.

בהכרעת דין בעניינו של הנהג, מפרט השופט הבכיר ישראל ויטלסון מבית המשפט לתעבורה בתל-אביב את השתלשלות האירועים: "(הבוחן) חקר את הנאשם רק כעבור שנה, (ו)זאת רק לאחר שקיבל הנחיה מיחידת התביעות לבצע זאת. במהלך חקירתו הכחיש הנאשם (הנהג המעורב, ש.ה) מכל וכל את מעורבותו בתאונה וסתר לגמרי את עדותה של הנפגעת, (אך) דבר זה לא גרם לחוקר לזמן את הנפגעת לחקירה ולעמת אותה מול גרסת הנאשם. נהפוך הוא, על סמך התרשמותו בלבד החליט הבוחן להמליץ על הגשת כתב אישום כנגד הנאשם מבלי לחקור לעומק את הדברים".

ראוי לחזור על מה שכתב השופט: בוחן התנועה המשטרתי המליץ על הגשת כתב אישום נגד הנהג על סמך התרשמותו מעדותה של הולכת הרגל, כפי שנרשמה על-ידי שוטרת כשנה לפני החקירה. השופט ויטלסון התייחס לעניין זה: "הבוחן, בהגינותו, טען בבית המשפט כי לא הייתה בפניו עדות נחרצת שתקבע איזו גרסה אמינה יותר, אולם עובדה זו כשלעצמה לא מנעה ממנו להעדיף את גרסת הנפגעת על-פני גרסת הנאשם… ההמלצה להגיש כתב אישום נעשתה מבלי שהיו בפניו ראיות חד-משמעיות לטובת גרסה אחת מהשתיים".

איך בכל זאת מחליט בוחן תנועה במשטרת ישראל איזו גרסה להעדיף, כאשר אין בידיו ראיות חד-משמעיות? גם השופט ויטלסון ביקש לדעת את התשובה לחידה הזו: "לשאלת בית המשפט לפי מה הוא מחליט מי דובר אמת, ענה הבוחן 'אני החלטתי ללכת יותר לעדותה של הולכת הרגל, כי לדעתי העדות שלה יותר סבירה, יותר אמינה בעיני, למרות שלא חקרתי אותה אישית'". כנראה שזו אותה "תחושת-בטן" מפורסמת של שוטרים ובלשים, שעוזרת להם לפענח פשעים חמורים, ומידת מהימנותה גבוהה כמו קריאה בקפה.

בהמשך המשפט העלה השוטר הסבר נוסף להחלטתו להעדיף את גרסת הולכת הרגל: גרסתה נתמכה על-ידי עדות ראייה של האדם שהתקשר למשטרה ודיווח על התאונה באוגוסט 2010. לפי השופט ויטלסון, "בניסיונו להסביר את החלטתו לכך, אמר (הבוחן) כי קיימת עדות של עד ראייה בשם א' ולכן לא מצא את הצורך לזמן, או לעמת, את הנפגעת עם גרסת הנאשם".

רק שיש בעיה אחת, קטנטנה, עם ההסבר הזה: כאשר החליט הבוחן להעדיף את גרסתה של הולכת הרגל, עד הראייה שדיווח על התאונה עוד לא נחקר במשטרה. "לא יתכן שבמסגרת שיקוליו הסתמך על עדותו העתידית של מר א'", ציין השופט המופתע, "שכן מר א' נחקר לראשונה במשטרה רק כעבור שנתיים מהמועד שבו חקר הבוחן את הנאשם באזהרה (ושלוש שנים אחרי התאונה, ש.ה)". אגב, חוקרי המשטרה היו יכולים לזמן את עד הראייה בכל עת, שכן פרטיו היו רשומים ביומן המשטרה, כולל מספר טלפון ישיר. אלא שכאמור, חקירה ראשונה של העד נערכה שלוש שנים אחרי התאונה.

והייתה עוד בעיה – מהותית למדי – עם העדות שמסר עד הראייה: היא לא תמכה בטענות התביעה, ואף סתרה חלק גדול מהן. וכך כתב השופט ויטלסון: "העד לא ידע לזהות את סוג הרכב, את הצבע ואת מספר הרישוי שלו. כמו כן לא ידע לזהות האם מדובר בנהג או נהגת, (ו)האם מדובר בנפגע או נפגעת… אין חולק כי במקום היה אדם נוסף, כדברי הנפגעת 'האיש עם הכלב', אשר בהמשך אף עזר לנאשם להכניס את הנפגעת לרכבו, אולם אדם זה נעלם מעדותו של מר א'. בחקירה הנגדית נשאל: אמרת שלא ראית אנשים ורכבים באזור? (ולכך ענה) 'לא היו עוד אנשים בסביבה'… מר א' כאמור לא הבחין באנשים נוספים באזור, ואמר שראה את הנהג מכניס לבדו את הולכת הרגל למושב האחורי של רכבו".

גם התרחשות התאונה לפי עדותו של עד הראייה הייתה שונה מזו שמופיעה בכתב האישום: "על-פי דברי הנפגעת והרשום בכתב האישום, כיוון החצייה שלה היה משמאל לכיוון נסיעת הנאשם", ציין השופט ויטלסון, "אולם מר א' סתר זאת וסימן על-גבי התצלום המסומן… כיוון חצייה מימין לרכב הנאשם, שהינו הפוך לכיוון הידוע. לאור האמור לעיל, קיים לדעתי ספק סביר אם מר א' היה עד לתאונה נשוא כתב האישום". כן, קראתם נכון: השופט סבור שיש סיכוי שעד הראייה היה עד לתאונה אחרת.

והנה עוד עניין תמוה בעדותו של עד הראייה: למרות שהתאונה אירעה בחודש אוגוסט (בבת-ים, שהיא כידוע עיר בישראל), העד חזר וטען שהוא ראה את כל המעורבים לבושים במעילים ואף חובשים כיסויי ראש. בעיית חוסר ההתאמה של הלבוש לעונת השנה, לא נעלמה מעיניו של השופט ויטלסון: "אין חולק כי התאונה התרחשה בחודש אוגוסט, תקופה שבה מעיל הינו פריט לבוש לא רלוונטי באופן קיצוני, אולם מר סגל התעקש פעם אחר פעם לומר, גם בחקירתו הראשית, (כי) 'היה חורף, היה מעילים וכיסוי ראש… זכור לי שהולך הרגל היה עטוף גם במעיל אפור'".

לאור כל כך הרבה מחדלים וליקויים בחקירת המשטרה (עד כמה שאפשר לקרוא להתנהלות שכזו "חקירה"), החליט השופט ויטלסון לזכות את הנהג – ארבע שנים ושלושה חודשים אחרי התאונה. אמנם הזיכוי הוא "מחמת הספק", אך הספק היחיד שמעורר המקרה הזה נוגע לשיקול הדעת של משטרת ישראל, שבחרה לנהל הליכים משפטיים נגד נהג במשך שנים ארוכות, וזאת מבלי שאף טרחה לנסות להגיע לחקר האמת.

The post המשטרה מציגה: עד הראייה שחשב שהחורף החל באוגוסט appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי הפך פסק דין של השלום וקבע שחברת ביטוח שמכרה מכונית שניזוקה בתאונה לא חייבת לוודא שזו תוקנה כראוי לפני שהוחזרה לכביש

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, הפך לא מכבר את פסיקת בית משפט השלום בעיר וקבע שחברת הביטוח שירביט, וחברה שרכשה ממנה מכונית שניזוקה בתאונה, לא התרשלו כאשר לא וידאו כיצד מתוקנת המכונית הזאת, או לא מתוקנת.

מפסיקתו של השופט סוקול עולה שלרוכש רכב יש אחריות לבדוק את מצבו ואת ההיסטוריה שלו, בעוד שחברת ביטוח לא חייבת להחזיק את המנגנונים שיפקחו על ביצוע תיקון ראוי.

הפרשה שנידונה במקור בבית משפט השלום מעט סבוכה, שכן כלולים בה מכירת שרידי הרכב באופן שאלה עברו מספר ידיים וגם מעשה זיוף ומרמה במסמכים, אבל המשמעות המעשית שלה היא שבחוק הקיים כעת פרוצה פרצה שקוראת לגנב, תרתי משמע.

החלטתו של השופט סוקול ניתנה בהליך ערעור שהגישו חברת הביטוח 'שירביט' וחברת 'מכוניות אורדן' שרכשה ממנה שרידי רכב בעקבות פסק דינו של השופט י. פרידמן מבית משפט השלום בחיפה.

בפסק דין זה חוייבו שתי החברות לפצות רוכשת מכונית מדגם סיאט איביזה אשר נפגעה קשה בתאונה בעת שהייתה מבוטחת בחברת שירביט. שירביט רכשה את שרידי הרכב מן הבעלים שלו והעבירה את הבעלות בה על שמה.

זמן קצר לאחר מכן מכרה שירביט את שרידי האיביזה לחברת 'מכוניות אורדן', חברה שאמורה להיות "בעלת אמצעים כנדרש לצורך קיום הוראות חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), התשנ"ח".

בהסכם בין שתי החברות נקבע שאורדן תעביר את כלי הרכב שנרכשים משירביט לשטחי אחסון או למוסכים מורשים לצורך תיקונם או פירוקם, וכמו כן נקבע שרישיונות הרכב יישמרו בחברת שירביט ולא יועברו לאורדן עד שזו תמציא אישורים כנדרש על פי דין בדבר תיקון המכוניות.

האיביזה הועברה לאורדן על פי אותו הסכם ואורדן מכרה אותה לסוחר בשם עגלוני פדל.
גורלה המדויק של האיביזה, לאחר שנמכרה לפדל, לא ידוע במדויק, אולם בשלב כלשהו היא הגיעה לשלמה מחלוף אלקיים שניהל עסק מכירת מכוניות בשם "רכב סאלי".

בשלב כלשהו הועברה הבעלות במכונית תוך מרמה ושימוש ברישיונות מזויפים, וזאת על אף שרישיונות המכונית המקוריים נותרו בידי 'שירביט'.

בינואר 2009 נרכשה האיביזה על ידי רבקה אהרון אשר בדקה אותה, קודם לרכישתה, במוסך שעוסק בבדיקות רכב, ולאחר שזו התעלמה מדוח הבדיקה שבו צוין שמכלולים רבים במכונית אינם תקינים. בין היתר נרשם בדוח ש"הרכב לאחר תאונה". המכון מצא גם כי קיימים ליקויי מרכב בעלי משמעות גבוהה ובהם "תיקון עמודים – אמצעי-קדמי-אחורי".
למרות כל זאת רכשה רבקה אהרון את האיביזה תמורת 60 אלף שקל.

בסוף אוקטובר 2010 נתפסה המכונית על ידי משטרת ישראל במסגרת חקירת מעשי מרמה וזיוף מסמכים להעברת בעלות בכלי רכב.

לאחר פנייה לבית המשפט השלום ברמלה הוחזרה המכונית לבעליה, בתנאי שלא יעשה בה כל שימוש עד לתיקון המכונית וקבלת אישורים כנדרש על פי דין. רבקה אלקיים טוענת כי טרם ביצעה את התיקונים והמכונית נותרה בידיה ללא שימוש עד היום.

בפברואר 2011 הגישה אהרון תביעה לבית משפט השלום בחיפה בדרישה לחייב את אלקיים, שירביט ומכון הבדיקה לפצות אותה בגין ההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מרכישת המכונית.

בתביעתה היא טענה ששירביט התרשלה בכך שהפרה את חובתה החוקית לפי תקנה 309 לדווח על רכב שניזוק באופן שמונע את החזרתו לשימוש, וכן שהיא הפרה את חובתה לוודא את תיקון המכונית.

אלקיים לא התייצב לדיון בבית המשפט ולכן ניתן נגדו פסק דין בהעדר התייצבות. בפסק הדין נקבע שעסקת הרכישה בין אהרון לאלקיים בטלה, ועליו להשיב לה את מחיר המכונית בניכוי דמי שימוש ראויים.
בנוסף הטיל בית משפט השלום אחריות גם על חברת שירביט משום שסבר כי תנאי ההסכם בין שירביט לאורדן, אשר חייבו את אורדן לתקן את הרכב, לא מספיקים כדי להבטיח שאורדן אכן תתקן את הרכב ולא תאפשר שימוש בו.

בית המשפט קבע שבהתאם לאמור בתקנה 309, ומכיוון ששירביט הייתה בעלת הרכב באותה עת, חלה עליה החובה לתקן את המכונית באופן בטיחותי (או להוריד אותה מהכביש).

משמעות פסק הדין של בית משפט השלום היא שמכח תקנה 309 חלה על המבטח חובה לתקן מכונית שניזוקה וזאת עוד בטרם שתעבירה לצד שלישי.

בית המשפט קבע שאף אם אין בתקנה 309 הטלת חובה מפורשת להטיל חובת תיקון על מבטח, הרי שיש להטיל על שירביט אחריות מכוח התרשלותה בהקמת מנגנון אפקטיבי להבטחת תיקון הרכב. בית משפט השלום מצא גם שאורדן חייבת לשפות את שירביט.

על פסק דין זה ערערו גם שירביט וגם אורדן, ושתיהן טענו שלא היה בסיס חוקי להטלת אחריות על שירביט מתוקף תקנה 309, ואפילו אם חלה חובה כזאת הרי שמעשי המרמה שהביאו לשינוי רישום הבעלות במכונית, ואפשרו את מכירתה לאהרון, ניתקו את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק.

שירביט ואורדן טענו גם שבית משפט השלום טעה עת נמנע מלקבוע שלרוכשת הרכב יש אשם תורם, שהרי נקבע שם שהיא ידעה שהיא רוכשת רכב ניזוק. בנוסף נטען שלכל היותר נגרם לאהרון נזק שערכו כלעלות תיקון המכונית וקבלת תעודת הבדיקה כנדרש לפי תקנה 309, ועלות זו מוערכת ב-3,800 ש"ח בלבד.

השופט סוקול קיבל את שני הערעורים וקבע שלא הוכחה אחריות של שירביט כלפי בעלת הרכב.
הוא דחה את קביעת בית משפט השלום כאילו תקנה 309 מטילה חובת אחריות להעברת בעלות או לחובת תיקון הרכב, ופסק שהתקנה קובעת רק איסור או מתן היתר לשימוש ברכב.
לדבריו אין בתקנה ולו רמז לאיסור על העברת בעלות, ואין ביסוס אחר בדין לאיסור שכזה.

לדברי סוקול הטלת חובת תיקון על מבטחים אינה יכולה להילמד מתוך פרשנות של תקנה 309 שהרי אם נכונה עמדת בית משפט השלום מוטלת חובה כזאת על כל בעל רכב, כולל המבוטח שהעביר בעלות למבטח.
לדבריו, "חברות ביטוח אינן בעלות מוסכים לתיקון, ולא צריכות להחזיק מוסכי תיקון. תפקידן לבטח מפני התרחשות סיכונים ולשלם תגמולי ביטוח למבוטח אם ארע מקרה ביטוח. העברת הבעלות למבטח נועדה להבטיח את כספו של המבוטח ולא להטיל חובת התיקון על חברות הביטוח… משמע, מכירת רכב ניזוק על ידי מבטח אינה מהווה הפרת חובה חקוקה" – קבע השופט.

השופט סוקול דחה גם את טענת הרשלנות של שירביט בקביעת מנגנון לפיקוח ובקרה על תיקון המכונית. "המחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, מנגנון שנועד להבטיח כי הרכב הניזוק לא ישוב לשימוש ללא תיקון. המנגנון שנקבע הינו החזקת רישיון הרכב בידי המבטח עד לקבלת האישורים בדבר תיקונו של הרכב הניזוק. שירביט עמדה בתנאי המנגנון האמור. יתרה מזו, שירביט לא מכרה את המכונית לסוחר עלום שם אלא לאורדן, שהיא חברה שעוסקת ברכישת רכבים ניזוקים. אורדן הצהירה כי ידועות לה הוראות החוק וכי היא תימנע משימוש במכונית עד לקבלת האישורים כנדרש על פי דין. אורדן רוכשת מכוניות ניזוקות משירביט על פי הסכם כללי. אין ראיה כי שירביט הייתה יכולה או צריכה לצפות כי אורדן תפעל שלא כדין ותשיב את הרכב לשימוש ללא תיקון… איני סבור כי על שירביט, או כל מבטח אחר, חלה חובה להקים מנגנון לפיקוח על רוכשי הרכבים הניזוקים ולוודא כי יתקנו אותם בפועל. די בכך שמבטח ימכור את הרכב למי שמתמחה בדבר, ימלא את הוראות סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, ויוודא כי הרוכש יודע על המגבלות החלות על השימוש ועל האיסור שבדין לעשות שימוש ברכב, כדי לפטור את המבטח מאחריות"- נאמר בפסק הדין.

ועוד מציין השופט כי "ספק בעיני האם מדיניות משפטית ראויה מצדיקה הטלת חובת זהירות של מבטח שמוכר רכב בתנאי חוק הגבלת השימוש, כלפי צדדים שלישיים שצפויים לרכוש את הרכב בעתיד. בית משפט השלום הניח כי מבטח צריך לצפות שסוחרי רכב יפרו את הדין ולא ידאגו לתיקון המכונית. איני סבור שניתן להניח הנחה שכזו ולהטיל חובה על כל מבטח לצפות כי בעל דברו יפר הסכם, ויפר את הדין. אין גם בסיס להנחה כי כל סוחרי הרכב הינם מפרי חוק. להיפך, ניתן לצפות כי מכירת מכונית לבעל עסק המתמחה במסחר במכוניות תבטיח את קיום כל הוראות החוק".

השופט סוקול טוען שהאחריות לבדיקת רכב צריכה להיות מוטלת על הרוכש, שצריך לבדוק את המכונית טרם רכישתה: "הטלת חובת תיקון של כל מכונית ניזוקה על חברות הביטוח יחייב הקמת מוסכים, העסקת מומחים וכדומה. עלות כל אלו תגולגל על המבוטחים ותביא לעליית הפרמיות ותביא לתיקון רכבים גם ללא כל הצדקה, רק מחשש שמא יימכרו במצבם הניזוק".

בסופו של יום קבע השופט כי "לא היה מקום להטיל אחריות כלשהי על שירביט להפסדים שנגרמו לבעלת הרכב, והוסיף שגם אם היה מקום להטיל אחריות על שירביט הרי שצפוי היה כי בית המשפט יקבע כי גם אשם תורם לבעלת הרכב- שהרי היא רכשה את המכונית לאחר שהובהר לה כי נפגעה בתאונה.
בעלת הרכב חוייבה לשלם לשירביט ולאורדן הוצאות משפט בסך של 7,500 שח.

ע"א 45347-04-14 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון ואח'

The post חברת ביטוח לא חייבת לוודא שמכוניות תוקנו כהלכה appeared first on TheCar.

האם ראוי להטיל עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק מאחר שבדיעבד התברר שתוצאות התאונות שבהן הם היו מעורבים, היו שונות? כך קובע כיום החוק, אך שופטי בית המשפט העליון צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין מעלים תהיות באשר למצב הבעייתי שנוצר

"אין זה ראוי להקל עם אדם שנמלט ממקום התאונה רק משום ש'שפר עליו מזלו' ותוצאת התאונה הייתה קלה, ולהפך". כך כתב שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל, בפסק דין שבו הוחלט להקל בעונשו של נהג צעיר שהורשע בהפקרת שני הולכי רגל שנפגעו בתאונה. אלא שלמרות דברים אלה, הבהיר השופט זילברטל כי החוק דווקא יוצר זיקה ברורה בין תוצאת התאונה והעונש שבית המשפט נדרש להשית על נהג שמורשע בעבירת הפקרה.

"המחוקק ביקש לקשור בין העונש שבגין עבירת ההפקרה לבין חומרת התוצאה שנגרמה לנפגע בתאונה", כתב השופט בפסק הדין. "משאלו הם פני הדברים, והמחוקק הביע את רצונו המפורש כאמור, חוששני כי לא ניתן לקבל את טענת המערער (הנהג שהורשע בהפקרה, ש.ה) כי שגה בית משפט קמא (בית המשפט המחוזי שגזר את עונשו של הנהג) בהתייחסו לתוצאות התאונה כשיקול לחומרה לצורך גזירת העונש".

לקביעתו של השופט זילברטל בעניין המצב הבעייתי שיוצר החוק, אפשר למצוא חיזוק בדבריו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שהצטרף להחלטה להקל בעונשו של הנהג. "גם אם יש קושי ברמת האשם הפלילי, ואוסיף – המוסרי, ככרוכה בזיקה לתוצאות התאונה, שלעתים הן קלות יחסית ואזי מקל המחוקק עם המפקיר, זו מצוותו שבדין", כתב השופט רובינשטיין בפסק הדין.

מדברי השופטים זילברטל ורובינשטיין עולה כי החוק יוצר מצב שבו שני נהגים שמבצעים עבירת הפקרה זהה ייענשו בצורה שונה לחלוטין, וזאת בהתאם לתוצאה של התאונה שבה היו מעורבים. חוק שכזה יוצר בפועל זיקה בין "המזל" של הנהג והעונש שיוטל עליו בבית משפט, שכן תוצאת התאונה מושפעת לעתים מגורמים חיצוניים שאינם נתונים להשפעת הנהג והתנהגותו.

מעשי הפקרה זהים, עונשים שונים
"ניתן להרהר האם ראוי להשית עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק משום שבדיעבד התגלה כי תוצאות התאונות בהן הם היו מעורבים, ושלהתרחשותן הם אינם אחראים, היו שונות", כתב השופט זילברטל בהתייחסו לחוק ולמצב הבעייתי שנוצר. "נדמה כי ככל שהעונש המושת על הנהג המפקיר הוא בגין התנהגותו בעת ביצוע העבירה, קרי בגין החלטתו להימלט ממקום התאונה ומימושה של החלטה זו, הרי שלא תמיד יתקיים קשר בין התנהגות זו לבין תוצאת התאונה".

בהמשך פסק הדין מסביר השופט זילברטל מדוע, לדעתו, המצב שיוצר החוק עלול להתברר לעתים כבעייתי: "(ל)פעמים, בעת קבלת ההחלטה להפקיר נפגע במקום התאונה, אין הנהג יודע ואף אינו יכול לדעת מה מצבו העכשווי של הנפגע ומה שיעור הנזק שעוד ייגרם לו, ולפיכך מידת האשם הגלומה בהפקרה יכולה להיות זהה, לכאורה, בין אם תוצאת התאונה התבררה בהמשך כקלה או כחמורה".

אולם, כאמור, החוק מורה לשופטים להחמיר בעונשו של נהג שהורשע בהפקרה כאשר תוצאת התאונה הייתה חמורה – גם כאשר נקבע שהנהג אינו אחראי לגרימת התאונה. לדבריו השופט זילברטל, "המחוקק לא הבחין בין המצבים השונים והורה להחמיר בעונש כאשר עקב התאונה עצמה – ולא רק עקב ההפקרה – נגרמה לנפגע חבלה חמורה או מוות, ללא קשר לאחריות להתרחשות התאונה או למצב הידיעה של הנהג באשר לחומרת הפגיעה שנגרמה בתאונה".

מדוע אם כן הוחלט להקל בעונשו של הנהג? ראשית, יש לציין כי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שגזר את עונשו של הנהג הצעיר, נקבע כי הוא אינו אחראי לקרות התאונה. שנית, השופט זילברטל פסק כי "מתחם הענישה" – קביעת רף תחתון ורף עליון לעונש הראוי – שנקבע בבית המשפט המחוזי היה מחמיר, ובעקבות זאת החליט לקצר את עונש המאסר בפועל שהוטל על הנהג, מ-18 חודשים ל-14 חודשים.

The post פגע וברח: המזל של הנהג משפיע על העונש appeared first on TheCar.

רוכב אופנוע שנקנס בגין נסיעה בניגוד לחוק בנתיב תחבורה ציבורית (נת"צ) החליט לפנות לבית משפט לתעבורה, ולבקש צדק. הטענות שהעלה היו חריגות: בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב הודה הרוכב כי אכן ביצע את העבירה שיוחסה לו, אך טען שההחלטה לסגור את הנתיב לתנועת כלי רכב דו-גלגליים פוגעת בזכויותיו החוקתיות – הזכות לחופש התנועה והזכות לשוויון.

"התמרור (המסמן את תחילת הנת"צ, ש.ה) פוגע בזכויות חוקתיות של הנאשם", סיכם השופט דן סעדון את הטענות שהעלה הרוכב. "הוא (טוען שהתמרור) פוגע בחופש התנועה שלו. הוא (טוען שהתמרור) מפלה לרעה לעומת כלי רכב כבדים במשקל של שבעה טון ומעלה, המורשים על-פי הסדר תנועה זמני לנוע באותו נתיב האסור לתנועה על-ידי הנאשם. הנאשם (גם) טוען כי הארכת הדרך בעקבות סגירת הנתיב האמור גוררת אחריה הגדלת הוצאותיו".

במהלך הדיון בבית המשפט הוסיף הרוכב וטען כי המדינה כלל לא בחנה את האפשרות לפתוח את נתיב התחבורה הציבורית לשימושם של רוכבים. לדבריו, "כלל לא נשקלה אפשרות פתיחת נתיב התחבורה הציבורית גם לרכב דו-גלגלי, דבר ההופך את ההחלטה בדבר אישור התוכנית – והתמרור שהוצב מכוחה – לבלתי סבירים ובלתי חוקיים".

"סגירת הנתיב יצרה מצב לא נוח"
השופט סעדון דחה את כל טענות הרוכב בעניין פגיעה בזכויותיו החוקתיות. "אין ספק כי סגירת הנתיב למשך תשע שעות ביממה לכלי רכב דו-גלגליים ורכבים פרטיים יצרה עבור הנאשם לכל הפחות מצב לא נוח", ציין השופט סעדון בהכרעת הדין של הרוכב. "עם זאת, לא כל פגיעה מצדיקה קביעה לפיה מדובר בפגיעה בלתי מידתית שבכוחה להביא לביטול דבר החקיקה".

בבחינת מידתיות ההחלטה לסגור את נתיב הנסיעה ולהפוך אותו לנתיב תחבורה ציבורית, עשה השופט סעדון שימוש בשלושה מבחנים שנקבעו בפסיקה, ובכולם לא הצליח הרוכב לעמוד. "הנאשם… לא חלק על כך כי התכלית של הגברת השימוש בתחבורה ציבורית במרכז העיר תל-אביב – והתכליות הנגזרות ממנה – היא בגדר תכלית ראויה", פסק השופט. "דומה כי לא יהיה מי שיחלוק כי הפיכת הנתיב שבו נסע הנאשם לנתיב תחבורה ציבורית מגשים מטרה חקיקתית זו".

בהמשך גם קבע השופט כי לא הייתה חלופה שתפגע ברוכבים – או בכלל נהגים – במידה פחותה. "לא הונחה תשתית לקבוע כי הייתה בפני מקבלי ההחלטות אפשרות חלופית להגשים את המטרה של עיבוי השימוש בתחבורה ציבורית בתל-אביב מבלי להפוך אחד מנתיבי הנסיעה לנתיב תחבורה ציבורית", כתב השופט. "העובדה שכניסת כל כלי הרכב לנתיב מוגבלת רק לשעות מסוימות ביממה רק מחזקת את מידתיות האמצעי שננקט לצורך הגשמת המטרה".

ומה בעניין טענות הרוכב בדבר הגדלת הוצאות הנסיעה שלו? "קשה שלא להתרשם כי הפגיעה בנאשם היא מינורית", הבהיר את השופט סעדון. "מדובר בנתיב שנסגר…. רק מספר שעות ביום. מן הראיות שהובאו עולה כי לנאשם יש דרכים חלופיות להגיע ליעדים השונים בעיר, ולא הוכח כי שימוש בדרכים אלה פוגע בצורה כלשהי בהשוואה לשימוש בנתיב התחבורה הציבורית".

"אין בנמצא פרוטוקולים מסודרים"
אל בית המשפט לתעבורה בתל-אביב שלחה המדינה שני נציגים: מרק אפשטיין, מהנדס תנועה בעיריית תל-אביב, ויעקב פרלשטיין, המפקח על התעבורה במחוזות תל-אביב והמרכז. במהלך עדותם, התברר כי לא ניתן להציג בפני בית המשפט פרוטוקולים של דיונים מסודרים, שיוכלו להוכיח כי אכן התקיים הליך מקצועי שהביא לקבלת ההחלטה למנוע מרוכבים מלעשות שימוש בנתיב התחבורה הציבורית. אלא שלמרות זאת, קיבל השופט את טענות המדינה בעניין זה.

"מדובר בטענה (שהעלה הרוכב, ש.ה) שלא רק שאינה מבוססת, אלא שקיימת ראייה לסתור אותה בתוך חומר הראיות", כתב השופט סעדון, "מר פרלשטיין נשאל האם נשקל שילובם של כלי תחבורה דו-גלגליים בנתיב המיועד לתחבורה הציבורית. העד השיב 'לגבי השאלה אם שקלו את הנושא או ביררו, אני משיב כי דיברו, (אבל) לא העלו את זה אפילו לרמה של החלטה'".

האם זו ראייה שיכולה להוכיח את טענת המדינה, לפיה התקיים הליך תקין אשר במסגרתו נשקלה פתיחת הנת"צ לרוכבים? "העובדה שאין בנמצא – לא בידי הנאשם ולא בידי העדים – פרוטוקולים מסודרים המעידים על אופן קבלת ההחלטה, אינה נזקפת לזכותה של הרשות", ציין השופט, אך מיד המשיך – "אולם מכאן ועד למסקנה כי לא נשקלו שיקולים רלוונטיים (לפני) קבלת התוכנית – המרחק רב".

לאור כל זאת, החליט השופט סעדון להרשיע את הרוכב. "בהליך זה הסכים הנאשם כי ביצע את יסודות העבירה המיוחסת לו, אך טען לאי-חוקיותו או חוקתיותו של הליך הצבת התמרור", סיכם השופט את הכרעת הדין. "הנטל להוכיח טענה זו רובץ על הנאשם, אך הנאשם לא עמד בנטל. כיוון שכך, אני מרשיע את הנאשם".

מי זוכר את הבטחת השר?
בהכרעת הדין התייחס השופט סעדון כמה פעמים לטענה שהעלה הרוכב, לפיה כלל לא נשקלה אפשרות להתיר לרוכבים לעשות שימוש בנת"צ. "לא נעלמה מעיני טענת הנאשם כי ניתן היה לצרף לזכאים לנסוע בנתיב גם כלי רכב דו-גלגליים", הבהיר השופט. "טענה זו מניחה את המבוקש. היא מניחה כי מתן אפשרות לכלי רכב דו-גלגליים לא תפגע באופיו של הנתיב כנתיב תחבורה ציבורית… טענה זו לא הוכחה. אדרבא, מעדויות עדי התביעה – שהם גורמים בכירים במערך התעבורה העירוני והמחוזי – עולה כי לטעמם התרת נסיעה לכלי רכב דו-גלגלי חותרת תחת התכלית האמורה".

בעניין זה ראוי להזכיר כי עמדת הדרג המקצועי במשרד התחבורה לא השתנתה כבר שנים ארוכות: פקידים במשרד טוענים כי פתיחת נתיבי תחבורה ציבורית לרכב דו-גלגלי תגרום לסיכון בטיחותי עבור הרוכבים, ותפגע במטרה אשר לשמה מוקמים נתיבי תחבורה ציבורית – שיפור רמת השירות של אוטובוסים באמצעות מתן עדיפות בתשתית הכבישים.

אלא שבעבר דווקא הביע שר התחבורה, ישראל כץ, נכונות לערוך ניסוי אשר במסגרתו יורשו רוכבים לעשות שימוש בנת"צים. "בהחלט אפשר לבדוק, ואולי נקבע איזשהו נוהל בהדרגה ובאופן ניסיוני", אמר השר כץ במליאת הכנסת בינואר 2011, בהתייחסו להצעת חוק שביקשה לאפשר לרוכבים לעשות שימוש בנת"צים. אלא שהסכמתו של השר לא התגשמה לכדי ניסוי, ונראה כי עמדת הדרג המקצועי במשרד התחבורה ממשיכה להכתיב את מדיניותו.

The post רוכב: סגירת נת"צ לאופנועים פוגעת בחופש התנועה ובשוויון appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע ששלילת רישיון בשל חוב כספי לא מונעת את חובת חברת הביטוח לשלם פיצויים. שלילה מתוקף חוק ההוצאה לפועל שקולה לאי תשלום אגרה, ונהיגה ללא רישיון מהווה עבירת תנועה

חברת ביטוח חייבת לשלם תגמולי ביטוח גם למבוטח שברכבו נהג אדם שרישיון הנהיגה שלו לא היה בר תוקף, אם הסיבה לשלילת הרישיון היא אי תשלום חוב כספי, ועיקול הרישיון בוצע על-ידי ההוצאה לפועל.

כך קבע, בפסק דין בעל משמעות תקדימית, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה השופט עידו רוזין.

רוזין חייב את חברת הביטוח מנורה מבטחים לפצות מבוטח שלה שמכוניתו, מסוג טויוטה לנד קרוזר, ניזוקה קשה בתאונת דרכים בעת שרישיונו של המבוטח עוקל, למעשה, על-ידי ההוצאה לפועל.

חברת הביטוח טענה שהמבוטח נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף – אחד מתנאי הפוליסה, ומאחר שכך הרי שהיא פטורה מתשלום הנזק, בסך יותר מ-71 אלף שח.

בסופו של יום חייב רוזין את חברת הביטוח לא רק בתשלום מלוא הנזק והפרשי ההצמדה, אלא גם בשכר טרחת עו"ד בסך 14 אלף שח.

רישיון הנהיגה של הנוהג ברכב בעת התאונה, בן דודו של המבוטח, לא היה בר תוקף, אולם לא מפני שהוא נשלל בעקבות עבירת תנועה אלא הוגבל בשל חוב כספי (אזרחי) על פי חוק ההוצאה לפועל.

המבוטח, אשר יוצג על-ידי עו"ד עאמר אלעתיקה, טען שבמקרה הזה, שנוגע לנזק רכוש, יש להחיל הלכה שנפסקה על-ידי בית המשפט העליון בהתייחס לתביעה לנזקי גוף. הלכה זו קובעת שזכאות לפיצויים לא נשללת מכוח סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים במקרים של הפרת תנאים או הגבלות אחרות שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב.

עו"ד אסף גולן, מנגד, טען בשם חברת מנורה מבטחים שדין התביעה להידחות היות שהתובע לא הוכיח את עצם קרות התאונה, וגם מפני שתנאי הפוליסה הופרו בכך שהנוהג ברכב לא היה בעל רישיון נהיגה בר תוקף.

השופט רוזין דחה את טיעוני חברת הביטוח בדבר אי הוכחת התאונה וציין שבכתב ההגנה נטענות שתי טענות עובדתיות חלופיות שלא יכולות לדור בכפיפה אחת: מחד – היא הכחישה, באופן כללי, את עצם התרחשות התאונה, ומאידך נטען ש"הנהג ברכב בזמן התאונה היה תחת שלילה עקב קנסות".

"עצם העלאת הטענה, לפיה בזמן התאונה נהג אדם ללא רישיון תקף", קובע רוזין, "מחזקת את טענת התובע בדבר עצם התרחשות התאונה".

גם ממצאי השמאי שבדק את הרכב תומכים בגרסה שהנזקים נגרמו בגלל המעורבות בתאונה.

אשר לטענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי קבע השופט שלפי תנאי הפוליסה: "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב, יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שפורט במפרט, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 חודשים שקדמו לנהיגה ברכב, ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על – פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת" .

השופט התייחס להלכה פסוקה של בית משפט העליון ביחס למקרים של תאונות שבהם נגרם נזק גוף, ממנה עולה שנהג שמפר את הגבלת הרישיון, כאשר ההגבלה אינה נוגעת למאפיינים הפיזיים של הרכב, עובר עבירה על דיני התעבורה, אולם אין מקום לשלול את הפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

"יוצא אפוא, כי מי שנהג ברכב כשהוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב בו נהג אולם הרישיון פקע מחמת אי תשלום אגרה או שהוטלה עליו הגבלה לפי חוק ההוצאה לפועל (המכנה המשותף לכולם שמדובר בהגבלה טכנית ולא מהותית), הרי שחוק הפיצויים אינו שולל את זכאותו לפיצויים בגין נזקי גוף. עם זאת הוא "חשוף" לסנקציות לפי פקודת התעבורה".

עוד מציין השופט פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (בע"א 1958/05, מחוזי חיפה, מרי אבו נ' אריה חברה לביטוח ), שבו נקבע ברוב דעות (שניים נגד אחד) שאין מקום לאבחן בין נזקי גוף לנזקי רכוש וזאת בשל הרמוניה חקיקתית. גם בית המשפט העליון אישר את הפרשנות הזו בערעור שהגישה בשעתו חברת הביטוח (אריה) על פסק דין זה.

"במקרה דנן, כותב השופט בספק הדין- אין מחלוקת כי לא מדובר במי שרישיונו נשלל בזמן התאונה עקב ביצוע עבירת תעבורה, אלא במי שהוטלה עליו הגבלה טכנית, על פי חוק ההוצאה לפועל.

"הגבלה על יסוד חוק ההוצאה לפועל נחזית כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי תשלום אגרה. לפיכך, ברור שאין בהטלת ההגבלה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי הן כאשר מדובר בנזקי גוף והן כאשר מדובר בנזקי רכוש", קבע השופט עידו רוזין.

אשר לגובה הנזק קובע השופט שמקובלת עליו חוות דעתו של השמאי שקבע שהנזק הישיר שנגרם לרכב הינו בסכום של 71,147 שח.

ת"א 16493-02-13

The post שלילת רישיון לא תמיד פוטרת חברת ביטוח מתשלום פיצויים appeared first on TheCar.