בשבוע שעבר הגיש עורך הדין עידן איידן בקשת אישור לתביעה ייצוגית כנגד חברת 'מכשירי תנועה', יבואנית סוזוקי לישראל בשם מי שבחרו בדגמי סוזוקי עם מערכת "היברידית מתונה" כרכב צמוד ממקום עבודתם. תביעה זאת היא המהלך האחרון, לפי שעה, בסאגה מרתקת שחושפת מספר טרלולים אופייניים למנטליות ישראלית שמתחכמת שלא לצורך, ובעיקר לחולשת גורמי המקצוע במשרדי הממשלה.

לכשעצמה, בקשת האישור החדשה מבוססת רובה ככולה על פסק דין חדש של בית המשפט העליון אשר דחה עתירה של יבואנית סוזוקי כנגד רשות המיסים לאחר שזו קבעה שהטכנולוגיה בעלת השם המטעה "היברידית-מתונה" לא זכאית להטבות מס שהוענקו (גם זאת בטעות) למכוניות היברידיות בישראל.

הטענה העניינית בתביעה החדשה היא שכל עובד שמקבל רכב צמוד מקום עבודתו ובחר במכונית היברידית-קלה מתוצרת סוזוקי עשה זאת מפני שציפה להטבות מס שמסתכמות באלפי שקלים בשנה. עובדים אלה נאלצים כעת לשלם את המס הנוסף מכיסם – ומכאן הנזק הכספי שסוזוקי ויבואניה לישראל נתבעים לשאת בו.

שתי שאלות הליבה בסיפור הזה הן "מה זאת מכונית היברידית" ו"מהי טכנולוגיה שראויה להטבת מס", ולשתיהן יש תשובות פשוטות שהיו יכולות להיות מוכרעות אם גורמי המקצוע במשרדי האוצר והתחבורה היו קצת יותר… מקצועיים.

בהגדרה הרחבה ביותר, "מכונית היברידית" מונעת באמצעות שתי מערכות הנעה, והרעיון המסדר הוא לאסוף את האנרגיה שמתבזבזת על בלימת הרכב ולהשתמש בחלקה כדי לסייע למנוע הבעירה וכך לחסוך בדלק ובזיהום אוויר.

בראשית ימי הטכנולוגיה הזאת (בגלגול המודרני שלה) הציגו טויוטה והונדה שתי גישות לרעיון ההיברידי. הגישה של הונדה הייתה מערכת פשוטה מאוד עם חיבור ישיר לגל ההינע, והגישה של טויוטה הייתה מערכת מורכבת יותר עם מנוע חשמלי נפרד שמסוגל להניע את המכונית באופן עצמאי במהירויות נמוכות למרחק של קילומטרים בודדים. לימים הונדה זנחה את הפתרון המקורי שלה ורוב המערכות ההיברידיות בעולם התכנסו לתצורות שונות של השיטה של טויוטה, ובמקביל – בעיקר כדי לענות על זינוק בצריכת החשמל של מערכות נוחות שנוספו לכלי רכב – באו לעולם מערכות שאוספות את אנרגיית הבלימה כדי להגדיל את כושר ייצור החשמל של הרכב.

החטא הקדמון של משרד האוצר

"רפורמת המיסוי הירוק" בישראל, שיצאה לדרך בשנת 2005 ואושרה סופית בשנת 2009, הייתה המהלך המקיף ביותר אי פעם לרפורמה יסודית של מבנה המס על כלי רכב בישראל, ובזכות תכנון קפדני היא הצליחה לשפר את הבטיחות של כלי רכב בישראל ולצמצם את זיהום האוויר ותצרוכת הדלק שלהם. הרפורמה לא הייתה מושלמת והכשל הבסיסי ביותר שלה נבע מכך שמצד אחד היא קבעה, בצדק, את עיקרון "המזהם – משלם" – כלומר מדרגות מס מותאמות לרמות הזיהום מן הרכב, אך מצד שני העניקה הטבות מס לא מוצדקות ל"טכנולוגיות ינוקא" בלי קשר לתוצאה, כלומר לכמות הזיהום שמיוחסת להן.

באותן שנים קשה היה לחזות את מהפכת הרכב החשמלי ולמעט טויוטה כמעט אף יצרנית אחרת שיוצגה בישראל לא ייצרה מכוניות היברידיות מלאות ולא זכתה להטבת מס, אבל הבעיה הגדולה באמת היא שהמתווה המקורי לא כלל מנגנון היזון-חוזר שיכול היה לשפר אותו במהלך השנים.

חמור מכך: במשך 13 השנים האחרונות כמעט שלא בוצעה במשרד האוצר אף עבודה מקצועית (ולכל הפחות לא פורסמה כזאת) שנועדה לבחון את ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הרכב ואת האופן שבו צריך לעודד או לחסום טכנולוגיות כאלה או אחרות – והתוצאה היא שאנחנו תקועים עם מתווה שנולד לפני מהפכת הרכב החשמלי ובלי שום חזון לשנים הבאות.

ישראבלוף זה כאן

סוזוקי היא אחת מבין מספר יצרניות רכב אשר עד לשלב מאוחר יחסית בחרו שלא להשקיע בפיתוח מערכות היברידיות או ברכב חשמלי, וכדי לשפר, ולו במעט, את תצרוכת הדלק של חלק מן הדגמים שלה היא הוסיפה להם מערכת "היברידית קלה". 'מכשירי תנועה', יבואנית סוזוקי לישראל, סיווגה את המכוניות האלה כמכוניות היברידיות וזאת למרות שהן לא יכולות לנוע בכוח החשמל בלבד. יצרניות ויבואניות רכב אחרות לא ביצעו את התעלול הזה, אבל זה לא גרם לאנשי משרד התחבורה או לאנשי רשות המיסים להרים גבה – אולי מפני שהיכולת המקצועית שלהם מוגבלת.

בשנת 2021 הגישו עורכי הדין צחי פיסטל, עדי ערמן ויאמן מסאלחה תביעה ייצוגית כנגד 'מכשירי תנועה' בטענה – למעשה – להונאת צרכנים. בתביעה נטען שהיבואנית מטעה הטעיה חמורה את לקוחותיה בכך שהיא "משווקת את כל מגוון דגמי הרכבים הפרטיים של סוזוקי כרכבים היברידיים הגם שבפועל אינם ראויים להגדרה מעוותת זאת… מכירתם כרכבים היברידיים אינה אלה הטעיה צרכנית מכוונת ומתוזמנת היטב". כראיות לטענתם צרפו התובעים שלל פרסומים של 'מכשירי תנועה' שבה מוצגים הדגמים השונים של סוזוקי כ"היברידים" – וזאת במקום להדגיש שמדובר למעשה במערכת "מתונה" שתרומתה לחיסכון בדלק שולית ביחס למערכת היברידית אמיתית.

במקום להתפשר החליטו יבואני סוזוקי להיאבק בתביעה ולהגיע לשלבי ההוכחות, אבל נראה שלנוכח ההתפתחויות הם נכנסו לאחרונה למהלך גישור במטרה להגיע לפשרה.

למרבה המבוכה, התביעה הייצוגית הזאת לא העירה אף אחד במשרדי האוצר או התחבורה ואף פקיד שם לא התעניין בטובת הציבור, טובת בעלי הרכב או בטובת המדינה. מי שכן פעל הם אותם שלושה עורכי דין, יחד עם עו"ד מתן גרפינקל, שהגישו תביעה ייצוגית נוספת – והפעם כנגד רשות המיסים. תביעה זאת הוגשה בשם בעלי רכב אחרים, למשל סקודה, שגם במכוניות שלהם מותקנת מערכת היברידית-מתונה אבל הם לא מקבלים את אותה הטבת מס כמו מי שנוהגים בסוזוקי.

מותר להניח שהמהלך הזה נועד לנער את אנשי האוצר ובכל מקרה זה פגע במטרה הזאת: אנשי רשות המיסים הגיבו לתביעה בטענה (המשונה, יש לומר) שסיווג כלי הרכב כהיברידי נקבע על-ידי יבואנית הרכב (!) במהלך תהליך הרישום שלו במערכות המידע של משרד התחבורה…

שימו לב לאבסורד: אנשי האוצר לא לקחו אחריות על-כך שבמו ידיהם הם יצרו לקונה חוקית ולא הגדירו בדרך ברורה וחד משמעית מהי טכנולוגיה היברידית שזכאית להטבות מס, ותחת זאת הם מפילים את האשמה על הפרוצדורה.

מכל מקום, החלק השני בתגובת רשות המיסים הוא שהם "גילו טעות", ושהם מתקנים אותה על-ידי שלילה עתידית של הטבת המס מכל רכבי סוזוקי: באפריל 2023 פרסמה רשות המיסים הודעה לפיה "בבדיקה שנערכה בעקבות (התביעה הייצוגית – ג.מ.) התברר כי מספר דגמי רכבים… סווגו כרכב היברידי וזכו להפחתה בשווי השימוש ברכב למרות שבפועל אינם עומדים בהגדרת 'רכב משולב מנוע'… ולפיכך אינם זכאים להפחתה בשווי שימוש ברכב. על מנת לאפשר למעסיקים ולעובדים שהדגמים האמורים הועמדו לרשותם להיערך, הרינו להודיע כי אי- מתן ההפחתה… יוחל מיום 1.1.2024. עד למועד זה החישוב של שווי השימוש לא ישתנה".

בשלב זה יכלו יבואני סוזוקי לקפל את הזנב ולסגת, אבל מותר להניח שהם חששו מהפסד בהליך הראשון: קביעת רשות המיסים מחזקת את הטענה שמכשירי תנועה "מתחו את החבל" כאשר הגדירו את המכוניות של סוזוקי כ"היברידיות". תגובת מכשירי תנועה, בשנה שעברה, הייתה הגשת עתירה כנגד רשות המיסים בדרישה לבטל את הביטול ולהחזיר הטבה ליושנה.

הגם שמבחינה מקצועית וציבורית אין מקום להטבת מס כלשהי למכוניות עם מערכות היברידיות-מתונות (ולשיטתנו אין מקום להטבה לאף סוג של מערכת היברידית) – אי אפשר לפסול את אחת הטענות העקרוניות של מכשירי תנועה. לשיטתם, הניסוח התחבירי של הוראות החוק מתייחס אל "מנוע חשמלי אשר יכול לפעול יחד עם מנוע הבוכנה כאמור או במקומו לצורך הנעת הרכב", כלומר שמדובר ב"דרישות חלופיות". ברשות המיסים, לעומת זאת, טוענים שמדובר בדרישות מצטברות, כלומר שמכונית תיחשב "היברידית" לצורך הטבת מס רק אם המנוע החשמלי שלה מסוגל להניע אותה גם כאשר מנוע הבעירה לא פועל.

בית המשפט הגבוה לצדק בחן את תכלית החוק, ולא רק את הנוסח העילג שלו, וקיבל את עמדת רשות המיסים תוך שהוא מגלגל את יבואנית סוזוקי מן המדרגות אבל פוסק לחובתה הוצאות צנועות בלבד – ללמדך שהטענה שלה לא מצוצה מן האצבע.

מי אתם שבחרתם בסוזוקי כרכב צמוד?

בעוד שהתביעה המקורית כנגד מכשירי תנועה, לגבי הטעיית צרכנים, עדיין מתנהלת, התביעה החדשה מבוססת רובה ככולה על הנוסח הברור והרהוט של פסק דינו של שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב.

על פניו, גם דרישת הפיצוי החדשה פשוטה וברורה: יבואני סוזוקי מכרו לציבור את המכוניות של סוזוקי כ"היברידיות" והם גם מי שסיווגו אותן ככאלה במחשבי רשות הרישוי, חברות שמעניקות לעובדים שלהן כלי רכב צמודים קנו או חכרו מכוניות כאלה מתוך הבנה שהן זכאיות להטבות מס, ומרגע שההטבה הזאת נשללה – מישהו צריך לשאת בעלות הנזק.

מה שחסר בנוסח בקשת האישור החדשה הוא הגדרה מדויקת של קבוצת הנפגעים ושל גובה הנזק שנגרם לכל אחד מהם. ובאמת, מי אתם מקבלי רכב צמוד ממקום העבודה שבחרתם בסוזוקי עם מערכת היברידית-מתונה? התביעה אמנם הוגשה בשם אחד כזה, אבל כמה נפגעים נוספים כאלה יש?

כאמור – לאחר החלטת רשות המיסים ופסיקת בג"צ נותרו כרגע שני הליכים תלויים ועומדים, ובשניהם נדרש פיצוי בשם בעלי סוזוקי. הדרישה הראשונה היא לכלל בעלי הרכב – ונטען בה שהם הוטעו לחשוב שמדובר בדגמים חסכוניים בדלק, והאחרת מיוחדת למקבלי רכב צמוד ממקום העבודה שכעת צריכים להחליט אם להחליף רכב או לשלם יותר.

בשונה מתביעות אחרות שאנחנו מסקרים כאן – אף בעל רכב לא נתקע כרגע עם מכוניתו בגלל תקלה או נדרש לשלם סכומי כסף הזויים תמורת תיקונים או חלקים מקולקלים: המחלוקת היא כספית בלבד, ולכן גם לא דחופה.

השאלה היסודית היא שאלת "ישראבלוף": האם מכשירי תנועה "הלכו קרוב לקצה" ורק מתחו את ההגדרות ב"שיטת מצליח", או שהם רימו ביודעין את הציבור ואת הרשויות. מה שהכי מטריד בפרשה הזאת זה חוסר המקצועיות של הרשויות, שכרגיל פועל לרעת הציבור.

יש לכם רכב צמוד מתוצרת סוזוקי עם מערכת היברידית מתונה? כתבו לנו אל editor.thecar@gmail.com

לקריאה נוספת:

תגידו שלום לג'ימני: סוזוקי מפסיקה לשווק מספק דגמי מפתח באירופה

רמאים נמאסתם: גם טויוטה, הונדה ומאזדה מצאו שלדים בארונות שלהן

אילו מותגי רכב לא ישרדו עד לעשור הבא?

The post בעלי רכב צמוד דורשים פיצוי מסוזוקי בגלל ה"ישראבלוף" ההיברידי appeared first on TheCar.

בשבוע שעבר נוספו דגמי 'באלנו' ו'איגניס' של סוזוקי משנות הייצור 2013-2017 אל דגם 'S-CROSS' ("קרוסאובר" בשמו השגור בארץ), עם הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נוספת בנושא תיבת ההילוכים האוטומטית הכושלת אשר מותקנת גם בחלק מדגמי ניסאן וסובארו.

הטענות בבקשה הזאת, כמו בתובענה שכבר מתנהלת לגבי סוזוקי 'קרוסאובר', נעות על שני צירים שונים: הכשלים הטכניים בתיבה, ומדיניות ההסתרה של סוזוקי ו/או של היבואנית שלה לארץ, חברת מכשירי תנועה.

ציר נוסף, שעולה דווקא מן התשובה החצופה של סוזוקי ומכשירי תנועה לבקשת האישור הקודמת – הוא אולי המרגיז ביותר: בעלי רכב בישראל מקופחים חד משמעית ביחס לבעלי רכב במדינות שונות בחו"ל, ומקבלים מיצרני רכב טיפול ואחריות נחותים באופן ניכר.

שלושת הצירים האלה: התקלות עצמן, מדיניות ההסתרה וההפליה של סוזוקי, והחוצפה של יצרניות הרכב – כרוכים כעת באחת התובענות הייצוגיות המעניינות שהוגשו בישראל בתקופה האחרונה בתחום הרכב.

התקלות

התביעה הקיימת, ובקשת האישור החדשה נגד סוזוקי ומכשירי תנועה, עוסקות בתיבת הילוכים אוטומטית רציפה (CVT) שיוצרה על-ידי מיזם משותף לניסאן (75%), מיצובישי (15%) וסוזוקי (10%) אשר מייצר תיבות הילוכים שונות גם עבור סובארו ואולי גם ללקוחות נוספים.

התיבה שבה מדובר כאן, שנקראת JF015E, יוצרה בין השנים 2010 עד 2016 בכ-50 מיליון עותקים עבור כל יצרניות הרכב הנ"ל והותקנה בין נובמבר 2013 ועד אפריל 2017 בדגמים שונים של סוזוקי שנמכרו בישראל עד שלהי 2017 כמכוניות חדשות, וגם שנים לאחר מכן כמשומשות על ידי חברות טרייד-אין, בהן גם של מכשירי תנועה.

אין מחלוקת שבתיבה האוטומטית הזאת התגלו שני כשלי ייצור סדרתיים שבאו לידי ביטוי ברוב הדגמים של יצרניות הרכב השונות: פגם ראשון במסב כניסת הכוח לתיבה, ופגם נוסף בשסתום לחץ שמן. שני הכשלים לא קשורים זה לזה ולא נובעים מאופן האחזקה של הרכב או מן השימוש שנעשה בו, אלא מפגם ייצור סדרתי.

מכונית שבה מתגלה אחד הפגמים (או שניהם) עלולה להציב את הנוסעים בה בסיכון מפני שאחת התופעות המדווחות היא אובדן יכולת תאוצה במהירויות גבוהות יחסית (מעל 100 קמ"ש) – וזה לא מצב שרוצים להיקלע אליו כאשר נמצאים בעיצומה של עקיפה, למשל. שאר התסמינים, בהם רעש מתיבת ההילוכים, אובדן קשר בין עוצמת הלחיצה על המצערת לבין קצב התאוצה, מהירות מנוע לא סדירה, תנודות של הרכב לפנים ולאחור או הידלקות נורת התראה – מטרידים אך ככל הנראה פחות מסוכנים. בכל מקרה הם מחייבים תיקון, בעלות של אלפי שקלים, או החלפת תיבה שתמורתה דרשה 'מכשירי תנועה' עשרות אלפי שקלים מחלק מבעלי הרכב.

בעיית המסב התגלתה שנים אחדות לפני בעיית השסתום, ולאורך השנים נקטה יצרנית התיבות בשני פתרונות הנדסיים לצורך התיקון: בשלב ראשון הוחלפו מסבים בחדשים, ולאחר מכן הוחלף סוג המסב ממסב כדורי למסב גלילי, יקר יותר. שסתום השמן הוחלף בשסתום בעיצוב שונה, ובמקביל לכך הוצב מסנן השמן של התיבה במיקום שונה.

תקלות קורות. לא אפשרי שבמכונה מורכבת כמו מכונית לא יתגלו תקלות תכנון או ייצור. השאלה היא איך פותרים את התקלות בלי "להפיל" את המשמעות הכלכלית של הפתרונות על הלקוחות, בעלי הרכב.

יצרניות הרכב, כל אחת בדרכה, לקחו אחריות על התקלה וטיפלו בדרכים שונות בלקוחותיהן בחו"ל. בישראל, כך מסתבר, הן היו פחות נחושות או נדיבות, ועל כן הוגשו במהלך השנים האחרונות תובענות ייצוגיות נפרדות כנגד כל אחת מהן. גם כנגד סוזוקי הוגשה תובענה ייצוגית אולם ככל הנראה היא הוגשה לא טוב ולכן נמחקה. לאחר מכן הוגשה בקשה דומה בפעם השנייה, לגבי ה'קרוסאובר', וזו עדיין מתנהלת. כעת, כאמור, נוספה תביעה דומה לגבי 'איגניס' ו'באלנו', והיא עדיין מוגדרת כ'בקשת אישור'.

ההסתרה

על פניו, האופן שבו סוזוקי לקחה אחריות לתיקון שתי התקלות נראה הוגן: היא האריכה את האחריות המקורית לתיבת ההילוכים ל-10 שנים מן היום שבו המכונית עלתה על הכביש – ללא כל הגבלת קילומטראז' – והורתה למערך השירות העולמי שלה לתקן תיבות הילוכים ובמידת הצורך להחליף תיבות שכשלו. בנוסף, סוזוקי הורתה להשיב ללקוחות כספים שנגבו מהם תמורת תיקונים של התיבה.

סוזוקי יכלה לעשות יותר: ניסאן, למשל, הקפידה – במדינות אחרות – להוזיל את עלות התיקונים גם למכוניות שתקופת האחריות המורחבת שלהן הסתיימה. אבל לא זה העניין. הטענה העיקרית בתובענות כנגד סוזוקי היא שהיצרנית לא יידעה את הלקוחות שלה לגבי עצם הבעיה והפתרונות שלה, לא השיבה כספים לחלק מבעלי הרכב ששילמו אלפי שקלים תמורת תיקונים (של כשל סדרתי כאמור), והתנתה את מימוש האחריות בכך שהלקוח יוכיח שהרכב תוחזק "לפי הספר", וזאת למרות שברוב המקרים אין קשר בין התחזוקה הכוללת של הרכב (למשל, החלפת שמן מנוע) לבין התחזוקה הספציפית של תיבת ההילוכים – שם נדרשת החלפת שמן רק כעבור כ-130,000 קילומטרים או יותר.

בפועל, כך נטען בעתירות, סוזוקי או היבואנית שלה לישראל קיימו מדיניות של "אחריות מוסתרת" שבבסיסה אפליה בין לקוחות יותר אקטיביים – מי שטרחו לבדוק ולהתעדכן במהות התקלות שהתרחשו אצלם, לבין לקוחות "פראיירים" שנאלצו לשלם מכספם כדי לתקן כשל סדרתי ידוע.

טענה נוספת היא שהסתרה זאת הפילה בפח את מי שרכשו מכוניות משומשות כאלה – כולל גם מחברת מכשירי תנועה עצמה – מבלי לידע אותן על פגם שהיה ידוע לה. לא זאת אף זאת: נטען ש'במכשירי תנועה' ידעו, כך לפי הודאתם, על כשל שסתום השמן כבר בשנת 2018 אבל למרות זאת גבו מלקוחות שונים אלפי שקלים לתיקון תקלת השסתום, לכל הפחות עד לשנת 2020. חלק מן הכספים שנגבו הוחזרו ללקוחות שדרשו אותם בחזרה, אבל – כאמור – בגלל מדיניות ההסתרה לקוחות אחרים כנראה לא ידעו שהם זכאים להחזר.

נטענת גם טענה כלפי סוזוקי לפיה בפרק זמן לא ידוע במהלך 2015 ועד אמצע שנת 2016 כבר הייתה מודעת לתקלת המסבים, ולמרות זאת המשיכה לייצר ולמכור מכוניות עם תיבות הילוכים שמותקן בהן המסב הישן והכושל "עד לסיום מלאי התיבות". זאת מתוך ידיעה שלקוחות שיקבלו מכוניות כאלה עלולים (או אפילו צפויים) לסבול מתקלות.

לנוכח כל אלה נתבעות כעת סוזוקי ומכשירי תנועה להצהיר באפן פומבי את מה שהן מודות לגביו בחדרי חדרים (כמו גם במכתבים שנשלחו לחלק מן הלקוחות) – שקיימים פגמים סדרתיים ושהוענקה הארכת אחריות ללא הגבלת נסועה. הן נתבעות לתקן את התקלות, כן ולהשיב כספים למי שנאלץ לשלם תמורת תיקונים בעבר בתוך כדי ביטול הדרישה להוכחת טיפולים ברכב, ולו בשל העובדה שהחברות הסתירו מציבור לקוחותיהן בעבר שיתקיים תנאי כזה, בבחינת "שלא יהא חוטא נשכר".

החוצפה

כנגד הטענות האלה השיבו סוזוקי ומכשירי תנועה תשובות שחלקן, בכל הכבוד, נשמעות כ"זעקת הקוזאק הנגזל". נכון לעכשיו הוגשה תגובה רק לעניין ה'קרוסאובר' (אך צפוי שהתגובה הנוספת תהיה דומה), ולמעט חוות דעת שמאית לא צורפה לה חוות דעת מקצועית טכנית שעשויה הייתה לסתור את זאת שהוגשה על ידי התובעים. למרות זאת הועלו מספר טענות, חלקן קנטרניות, כנגד כותב חוות הדעת המקצועית.

בתגובתן מודות סוזוקי ומכשירי תנועה בתקלות עצמן אך טוענות שהאריכו אחריות, כאמור, ואף השיבו כספים ללקוחות. הן גם טוענות שפנו מיוזמתן ללקוחות רלבנטיים "כדי ליידע אותם על המהלך השירותי". לטענתן בוצע המהלך הזה עוד לפני שהוגשה בקשת האישור וללא קשר אליה, אבל התובעים טוענים שמכתב יידוע כזה נשלח רק כאשר סוזוקי ומכשירי תנועה ידעו שהתביעה בדרך ובכל מקרה הרבה אחרי שההליך המשפטי בכללותו כבר החל.

החוצפה, בתגובה של הנתבעות, נובעת מטענה לפיה "פעולות אלה" (שבוצעו לטענתן) "בולטות לטובה גם ביחס להתנהלות של יבואניות ויצרניות רכב אחרות שנתקלו בתקלה דומה בתיבת ההילוכים…" זאת תגובה חצופה לא רק בנסיבות המקרה עצמו אלא בעיקר מבחינת מה שהיא מסמנת ללקוחות של מיצובישי, סובארו ובעיקר ניסאן – שחלקם (ניסאן וסובארו) כנראה כבר מנועים מלדרוש את מה שמגיע להם מן היצרניות והיבואניות האחרות.

"לשם הדוגמא", כותבות הנתבעות, "בתיקים אחרים בהם באי כוח של המבקשים התפשרו בקשר לאותה טענה בדיוק בעניין תיבת ההילוכים הרציפה, בתנאים פחותים….. הארכת האחריות שניתנה במסגרת הסכמי הפשרה שאושרו ניתנה לכל היותר למשך 30 חודשים. בכלל זאת (בתיק אחר) שם יוצגו המבקשים על ידי אותם באי כוח, קבע מותב נכבד זה כי הרחבת אחריות לתקופה של 5 שנים ונסועה של 150 אלף קילומטרים הינה סבירה".

בתרגום לעברית מדוברת – סוזוקי ומכשירי תנועה "יורדים" באבחה אחת גם על עורכי הדין שהגישו את התובענה הזאת וגם על השופטת שקיבלה פשרה שעורכי הדין האלה היו מעורבים בה. הטענה המוטמעת כאן היא שבמקרה דומה, אצל ניסאן וסובארו, הליכי תובענה ייצוגית הניבו לבעלי הרכב תועלות פחותות מזאת שסוזוקי הנדיבה מציעה עוד לפני שבכלל נפתח הליך משפטי. השאלה היא אם "שתי עוולות מייצרות צדק": האם לקוחות סוזוקי צריכים להיפגע בגלל תקלות משפטיות, ולכל הפחות "חוסר הצלחה של מוסד התובענות הייצוגיות" שנגרמו מול יצרנים אחרים.

החוצפה ממשיכה גם לנושא סמוך נוסף, מן העולמות של "כיצד צריכה לנהוג יצרנית רכב שגילתה כשל סדרתי בכלי הרכב שלה". טענה מקוממת שמעלים סוזוקי ויבואניה היא שעצם התובענה הייצוגית הנוכחית באה לעולם רק מפני שאנשי סוזוקי גילו לבית המשפט בהליך קודם שהם מכירים באחריותם לכשלים בתיבת ההילוכים ומטפלים בהם. "אם תתאפשר פרקטיקה פסולה זו" – נכתב בשם סוזוקי ומכשירי תנועה – "ובית המשפט הנכבד לא ידחה אותה, (סוזוקי) לא תהיה חופשית להציג את הגנתן באופן מלא וחופשי בשל החשש שאזכור של כל תקלה שטופלה… ימטיר עליהן (תביעות) נוספות. זאת אין לאפשר".

במקום להתווכח עם הטענה הזאת נזכיר דווקא את מה שמזכירים אנשי סוזוקי ומכשירי תנועה בעצמם: תפקידו של הרגולטור – משרד התחבורה הישראלי – הוא בין השאר להגן על הצרכנים ולחייב את יצרניות הרכב לפרסם כל מידע שקשור בתקלות שעליהן הן יודעות. צודקות הנתבעות שכרגע אין עליהן עדיין חובה חוקית כזאת, אבל זה בוודאי משהו שהמחוקק חייב להסדיר והוא גם ימנע מלכתחילה את הצורך בתביעות ייצוגיות.

אם נאלצתם להוציא כספים לתיקון תקלות בתיבת ההילוכים של אחד מדגמי סוזוקי שיוצרו בשנים 2013-2016 (ונמכרו בארץ גם ב-2017) או אם ביקשתם לטפל בתקלה כזאת וסורבתם – כתבו אלינו אל editor.thecar@gmail.com

The post תיבת ההילוכים הדפוקה של סוזוקי, ניסאן וסובארו, ומדיניות ההסתרה הגלויה של מכשירי תנועה appeared first on TheCar.

בשבוע שעבר פורסם נוסח הסכם פשרה שנחתם בין תובעים ייצוגיים בעלי מיצובישי אאוטלנדר PHEV לבין חברת מיצובישי שייצרה אותם וחברת כלמוביל שמשווקת אותם בישראל. הפיצוי היחיד שמוצע רק לחלק מבעלי הרכב הוא "טיפול קטן" או השתתפות בעלות של "טיפול גדול" ברכב, אך רק בתנאי שהוא יבוצע ברשת השירות של היבואנית.

השווי המעשי של פיצוי כזה הוא כ-600 שקלים, ואפילו זה לא יוענק למי שרכש רכב ששימש במקור כרכב הדגמה או נרכש במקור על-ידי צי רכב או חברת ליסינג. הפיצוי גם לא משפר בשום אופן את אחריות היצרנית והיבואנית לסוללה, שעומדת על 8 שנים או 160,000 קילומטרים אבל יכולה להיות ממומשת רק כאשר תכולת האנרגיה של הסוללה יורדת ל-69.9% מן המקור, או פחות.

כך יצא כמעט כל האוויר מתביעה ייצוגית שהוערכה במקור בהיקף של כ-80 מיליון שקלים ודרשה לפצות כל בעל רכב בסכום של כ-41,500 שקלים.

בעלי מיצובישי אאוטלנדר PHEV שלא מרוצים מהסכם הפשרה עלולים להידפק פעמיים: אם לא יפעלו מהר הם לא יוכלו להגיש תביעות נזיקין אישיות כנגד מיצובישי וכלמוביל, מפני שפשרה זאת הופכת להיות "מעשה בית דין" וסוגרת כל אפשרות תביעה עתידית.

התובענה הוגשה לפני שלוש שנים על-ידי עו"ד דוד מזרחי בשם שני בעלי אאוטלנדר PHEV ובמטרה לייצג את כל רוכשי מיצובישי אאוטלנדר ההיברידי-נטען שנמכרו בישראל בשנות דגם 2014-2021. בכתב הבקשה נטען שקיים פגם מובנה בסוללה החשמלית של הרכב, שנועדה לאחסן אנרגיה חשמלית מטעינה בעמדת טעינה. תכולת החשמל הזאת אמורה לאפשר לקבל טווח נסיעה "חשמלי נקי", ללא הפעלת מנוע הבנזין, של 52 קילומטרים לפי פרסומי היצרנית והיבואנית.

בפועל, כך נטען, מצב הסוללה מתדרדר במהירות וכבר כעבור חודשים ספורים ממועד עליית כלי הרכב לכביש הוא מצליח לספק טווחי נסיעה "חשמליים בלבד" של כ-25 קילומטרים לפני שמנוע הבעירה נכנס לפעולה וצורך בנזין. במצב כזה, כך נטען, הוצאות הדלק של מי שרכשו את הרכב גדלות באופן משמעותי והם לא נהנים מן היתרון המרכזי שלמענו רכשו את הגרסה הזאת: תצרוכת הדלק המובטחת.

בהערת אגב ראוי להוסיף נקודה חשובה שלא הועלתה בכתב התביעה למרות שיש לה משמעות ציבורית דרמטית: כלי רכב היברידים-נטענים זכו בישראל להטבת מס משמעותית וגבוהה מזאת לה זכו כלי רכב היברידים לא נטענים. ככל שנתוני תצרוכת הדלק וזיהום האוויר של מיצובישי "בעולם האמיתי" רחוקים מן המובטח – כך מדובר בהטבת מס לא מוצדקת מבחינה ציבורית.

ובחזרה לתביעה. לצד הטענה המרכזית לפיה בגלל פגם בסוללות תכולת האנרגיה האמיתית לא מספקת את תצרוכת הבנזין המובטחת נטענו גם טענות נוספות, למשל שהרכב מסופק ללקוחות ללא גלגל חלופי אלא עם ערכת ניפוח שאין לה תו תקן ישראלי, וכן שקיימת הטעיה בפרסומי היבואנית. עם זאת, חשוב לציין שבקשת האישור המקורית נסמכה כמעט באופן בלעדי על ההתנהלות הדיונית בין התובעים לבין היבואנית, ובכלל זה גם הליך בוררות שבוצע באיגוד המוסכים, אבל היא לא לוותה בחוות דעת מקצועית של מומחה.

פיצוי סמלי? תלוי למי

התיק נדון בין הצדדים במהלך השנים 2021 ו-2022 והתקיים במסגרתו רק דיון קדם משפט אחד. מוקדם יותר השנה הודיעו הצדדים לבית המשפט שהגיעו לפשרה מוסכמת בעקבות הליך בוררות בפני השופט בדימוס אבי זמיר.
כאמור, הנזק הממוני האישי לו טענו התובעים נע בסדרי גודל של בין 32,000 ל-38,000 שקלים, והם גם טענו שמיצובישי וכלמוביל מתנערות מלקוחות שטוענים לגבי התדרדרות במצב הסוללה. זאת מטופלת במסגרת אחריות היצרן רק אם תכולת האנרגיה שלה יורדת לרמה של 69.99% מן התכולה המקורית, או פחות מכך.

סכום הכסף שנתבע מורכב מן ההפרש בין מחירו של מיצובישי אאוטלנדר PHEV למחירו של דגם דומה שאינו נטען (כ-27,000 שקלים), כ-11,500 שקלים בגין הוצאות דלק עודפות, וכ-2,500 שקלים בגלל הפרסומים המטעים והיעדרו של גלגל חלופי ברכב.

הפשרה חלה רק אך ורק על כל מי שרכש מיצובישי אאוטלנדר PHEV החל משנת 2013 ועד לשנה הנוכחית (לא על מי שירכוש רכב משומש בעתיד), וכאמור לא על מי שרכש רכב ששימש במקור להדגמה או נרכש על ידי צי רכב.

הפיצוי המוסכם יינתן רק למי שיביאו את הרכב שלהם למוסך מורשה יבואן, כלומר שהוא לא חל על מי שמטפל במוסך מורשה משרד התחבורה שאינו מוסך רשת של כלמוביל, ומה שבעל הרכב יקבל זה "טיפול תקופתי קטן" או הנחה ממחירו של "טיפול תקופתי גדול". במיצובישי מעריכים את מחירו של "טיפול קטן" ב-900 שקלים כולל מע"מ, אם כי במוסכים מורשי משרד התחבורה אפשר לבצע טיפול תקופתי כזה תמורת 600 שקלים או פחות. במילים אחרות, הערך הכספי נטו של הפיצוי צריך להיאמד בכ-600 שקלים כולל מע"מ.

מי שרכבו אמור לעבור "טיפול גדול" יכול לקבל הנחה של 1,000 שקלים ממחיר המחירון של טיפול כזה במוסכי הרשת, או לבחור במסלול השני, לבצע את הטיפול הגדול היכן שיבחר וכעבור זמן לקבל את "הטיפול הקטן" המובטח. עם זאת – ההטבה תקפה רק למשך כשנתיים.

לא מיותר להזכיר שכמו בכל הסכם פשרה אחר מיצובישי וכלמוביל לא מודות באף טענה מן הטענות שנטענו כנגדן בנושא זה.

שני בעלי אאוטלנדר ששמותיהם מתנוססים על כתב התביעה יחלקו ביניהם, בהתאם להסכם הפשרה, 50,000 שקלים, ואילו שכר טרחתו של עו"ד דוד מזרחי יעמוד על 545,000 שקלים בתוספת מע"מ.

כאמור – כל בעל מיצובישי אאוטלנדר PHEV שלא מעוניין שהסדר הפשרה יחול עליו (לדוגמא, מי שקנה רכב שבמקור נרכש על-ידי צי רכב או מי שמעדיף לוותר על טיפול קטן במוסך היבואן ולתבוע בתביעה קטנה או בהליך אחר) – רשאי לפנות בתוך 45 ימים לבית המשפט ולבקש שלא להיכלל בקבוצה (יש לציין את מספר התיק: ת"צ 18919-07-20). היות שההחלטה ניתנה ב-25 ביוני, ונוסח הפשרה פורסם בעיתונים היומיים 'כלכליסט' ו'מעריב', לבעלי אאוטלנדר שלא רוצים שההסדר יחול עליהם נותרו כ-30 ימים נטו לפעולה.

האאוטלנדר PHEV שלכם לא מצליח להגיע ל-52 קילומטרים על חשמל בלבד? כתבו לנו אל editor.thecar@gmail.com

The post הסוללה של מיצובישי אאוטלנדר PHEV לא מספקת את הטווח המובטח. הפיצוי לנפגעים: בקושי 600 שקלים appeared first on TheCar.

מסמכים שנחשפו היום (ד') בבית המשפט לתעבורה בעכו מוכיחים לכאורה התנהלות לא חוקית, ובוודאי לא ערכית, של תביעות התעבורה ואגף התנועה של משטרת ישראל מתוך מטרה, לכאורה, להסתיר טעויות של המשרד לביטחון הפנים בפרויקט הגדל של אכיפת מהירות באמצעות מצלמות אוטומטיות, ולהוסיף להרשיע נהגים בעבירות.

במהלך דיון מתיש שקיים היום צוות ההגנה של כ-20 נהגים שהואשמו בנהיגה במהירות מופרזת, בראשות עו"ד תומר גונן, נחשף מסמך אשר מוכיח, לכאורה, שבכירים במשטרת ישראל ובמשרד לביטחון הפנים, אולי אף השר עצמו, ידעו שתו התקן שמכון התקנים הישראלי העניק למצלמות המהירות התבסס במידה כזאת או אחרת על פעולת תרמית של בכיר או בכירים במכון התקנים, ולכן הוא עלול להיות פסול מיסודו.

למרות זאת, ועל אף שתו התקן עומד בבסיס הסמכות של מצלמות המהירות לשמש כמכשיר אכיפה – ניתנה לתובעים המשטרתיים הנחיה לומר, במהלך דיונים בבתי משפט, שמצלמות המהירות אמינות ושהתקן שלהן בר תוקף, וכך גם בדיונים שנערכו בכנסת ובמקומות נוספים. במילים אחרות, ובהיעדר דרך נעימה יותר לומר את זה: נציגי המדינה שיקרו או נאלצו לשקר בבתי משפט בהנחיית דרגים שונים במשטרה ובמשרד לבט"פ, והכל כדי שמצלמות המהירות יוסיפו לפעול כסדרן.

כבר לפני למעלה משנה התגלתה במסגרת אותו הליך העובדה שתו התקן שהנפיק מכון התקנים הישראלי למצלמות המהירות לקוי מיסודו. עו"ד גונן חשף שתו התקן ניתן בהתבסס על פעולות לא מקצועיות במקרה הטוב, ולכאורה אף פליליות, של אילן כרמית, מי שמועמד כיום למנכ"לות מכון התקנים. מר כרמית אף העיד בעת אחד הדיונים על כך שנכח בעשרה ניסויים מתוך כ-500 שנערכו בהולנד, אלא שבדיקה של צוות ההגנה גילתה שניסויים כאלה מעולם לא התקיימו שם.

בסעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי בישראל נקבע ש"נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה", ואילו סעיף 237 לחוק העונשין קובע ש: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו – מאסר תשע שנים". לכן, כבר בשלב שבו עלה חשד לפיו כרמית מסר עדות שקר בבית משפט חלה על משטרת ישראל חובה חוקית לפתוח בחקירה.
תחת זאת שלחו אנשי משטרת ישראל משלחת למכון התקנים ההולנדי, שם גילו שניסויים שכרמית טען שהשתתף בהם באופן אישי, ואשר היוו בסיס לאישור התקן – כלל לא התקיימו.

לנוכח זאת יכלו בכירי המשטרה לנהוג ביושר ובהגינות ולבטל את עשרות אלפי הדוחות שהופקו על-ידי מצלמות המהירות האלקטרוניות, או לכל הפחות לעכב את כל ההליכים המשפטיים הפתוחים שנוגעים להליכים כאלה, עד שיימצא פתרון לתקלה.

בכירי המשטרה והמשרד לביטחון הפנים אמנם נפגשו ביניהם ביום 25 בינואר 2017 במשרד לביטחון הפנים כדי לדון במצב שנוצר ולקבל החלטה כיצד עליהם לפעול. אלא שבמקום "לעשות את הדבר הנכון" הוסיפה המשטרה לטעון בבתי המשפט שהמצלמות אמינות, ואף שהתקן שריר וקיים. אחד ממשתתפי הדיון, רב פקד דוד כתר, שהוא גם עו"ד ותובע משטרתי, ייצג את המדינה בבית המשפט בעכו כחמישה ימים בלבד לאחר אותו דיון, ושם טען – כפי שעולה מן הפרוטוקול שמצורף כאן – שלמצלמות המהירות יש תו תקן ישראלי תקף.

בדיון שנערך היום נשאל רפ"ק כתר אודות פרוטוקול הדיון, שאותו סרבה המשטרה לחשוף בפני באי כוחם של הנאשמים (ועדיין מסרבת לעשות כך), ולאחר אינספור התפתלויות הוא אישר באופנים שונים חלק מן הדברים המיוחסים לו.

היות שרפ"ק כתר, והמדינה, מסרבים לחשוף את המסמך המקורי, ולנוכח טענותיו של כתר לאי דיוקים שאולי קיימים בו, ביקשה ההגנה לזמן לעדות משתתפים נוספים באותו דיון, בהם גם המפקדת הישירה של רפ"ק כתר.

המסמכים רואים אור

כאמור, בדיון שנערך היום בעכו הוצגו לראשונה פרוטוקול הדיון במשרד לבט"פ, אשר נערך בראשות סמנכ"ל התפעול של המשרד יואל לוי ושורת בכירים מן המשטרה.
מן הפרוטוקול עולה בבירור שעשרות אלפי הנהגים שהואשמו באמצעות המערכות האלה כלל לא עינינו את אנשי תביעות התעבורה של אגף התנועה והמשרד לביטחון הפנים: כל עיסוקם היה לחלץ את המשרד מצרה משפטית, אולי גם מן החובה האפשרית לשלם פיצויים לנפגעים, וכן על מי "להפיל את התיק".
כך, למשל, מצוטט יואל לוי, סמנכ"ל תפעול ופיקוח במשרד לביטחון הפנים ומי שאחראי על פרויקט מצלמות המהירות: "הסוגיה סביב אישור מכון התקנים שהונפק למצלמות עפ"י תקן 5140 כפי שרואה את העניין, חברת מל"מ תים אמורה הייתה לספק… מערכת שקיבלה את אישור מכון התקנים וככל הנראה לא עמדה בתנאי זה…".

ניצב משנה שרית פיליפסון, ראש לשכת התביעות במשטרת התנועה, מצוטטת כך: "המשטרה נדרשת לחשוף בפני בית המשפט את כל מה שנעשה כדי לאשר את המצלמות על פי התקן האמור, לצערם הרב, העד ממכון התקנים מר אילן כרמית חזר בו בעדותו, לא דייק והביא את המשטרה למצב מביך בו למעשה היא נאלצה לבצע בדיקה עצמאית באשר לטענתו של מר כרמית… הממצאים היו קשים ולמעשה ההולנדים התנערו מבדיקות אלו… נמצא שהתקן שהעניק מכון התקנים למצלמות ריק מתוכן ולא ניתן להצביע על אמינות המצלמות בהסתמך על תקן זה".

יואל לוי מגיב: "המשרד ומל"מ תים שילמו הרבה מאד כסף למכון התקנים, מה בוצע עם כסף זה?" בהמשך אומר יואל לוי: "ככל שבית המשפט יפסוק בצורה מסוימת כלל החוזה והתשלומים מול מל"מ בסכנה, ייתכן וכל המערך יושבת". רפ"ק דוד כתר: "האם אין לחברה אחריות לבדוק מהו התקן הנדרש… ממה נבעה ההתייקרות בתשלום למכון התקנים?"
משיב לו אודי ויינטרוב, נציג החברה שמתקינה ומתפעלת את המצלמות: "באותה מידה היה על המשרד והמשטרה… לבחון מה נדרש בתקן זה, לא ניתן לבוא רק לשותף אחד בטענות".
רפ"ק דוד כתר מוסיף עובדה חשובה: "הבדיקות שנעשו מגרמניה מעולם לא הופק דוח בגינן, הם גם לא מספקות וישנות מידי".
שרית פיליפסון: "...מציעה לא לבקש בשלב זה ממכון התקנים לתקף את התקן והמצלמות זה עלול לסבך את המשפט המתנהל… צריכה להציג את תוצאות הדיון למפקד אגף התנועה. אמינות המערכת מוטלת בספק משפטי גדול. מבקשת כרגע המשך שת"פ פאסיבי עם מל"מ תים. צפויות עוד הוצאות רבות להוכחת אמינות המצלמות ומיליונים רבים ירדו לטמיון מול מכון התקנים".
אריאל סיזל מן המשרד לבט"פ: "ייתכן ויהיו השלכות רוחב משמעותיות כגון תביעה ייצוגית, הרבה תקשורת, ויש להביא לידיעת ההנהלה הבכירה של המשרד את המצב, כולל מנכ"ל ושר וכן את משרד האוצר".

עצם קיומו של הדיון הזה, שעיקריו נשלחו (כך כתוב במסמך) לשר לביטחון הפנים ולמנכ"ל משרדו, פורסם זה מכבר על-ידי כתבת המשטרה של גלי צה"ל הדס שטייף, אולם מבלי לחשוף את מקורותיה או את הפרוטוקול עצמו. המשטרה, מצידה, לא שינתה את התנהלותה מאז והוסיפה להגיש כתבי אישום כנגד נהגים כדבר שבשגרה. היום, לראשונה, הוצג הפרוטוקול של אותו דיון לבית משפט כראיה במסגרת הליך משפטי.

כאמור, כחמישה ימים בלבד לאחר אותו דיון במשרד לביטחון הפנים נערך אחד הדיונים בבית המשפט בעכו, ושם אמר עו"ד רפ"ק דוד כתר, הפעם כתובע: "מדובר במצלמות אכיפה א3 שהוצבו במדינת ישראל וזאת לאחר שהתקבלו עבורן כל האישורים הנדרשים… אומנם, למצלמות ניתן תו תקן ישראל… אני מפנה את ביהמ"ש לכך שהחזקה לעניין התקן קיימת, מכון התקנים נתן את האישור ואני מניח שהוא עומד מאחורי החזקה הקיימת, הוא עדיין עומד מאחורי התקן… מכון התקנים נתן תו תקן למערכת א3. המאשימה הלכה לכיוון של תו תקן כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר, לכן ההיתר על תו התקן קיים".

מסמך נוסף, אשר מחמיר בהרבה את המצב מבחינת המשטרה, הוא "עמדת התביעה בכפירה באמינות מערכת א3".  מסמך זה חתום בידי רפ"ק כתר, הוא חובר בחודש מאי שעבר ונחתם בהוראה: "יש להעביר הנחיה זאת עד לאחרון התובעים". כפי שנכתב בו מסמך זה חובר בין השאר ש"למערכת א3 יש "תו תקן" המצביע על אמינות ודיוק מערכת א3… ניתן להגיש את תקן התקן ללא עדותו של מר אילן כרמית… ככל ויעלו טענות מההליך המתנהל בבימ"ש לתעבורה בעכו יש להדגיש לפרוטוקול כי (תיק זה) הינו בשלב פרשת התביעה… וכל טענה שמעלים אינה מבוססת אלא עם פרסומים מגמתיים בתקשורת".

הדרך בין המסמכים והעדויות שנחשפו היום ועד לקביעה שמצלמות המהירות האלקטרוניות שבהן נעשה שימוש אינן אמינות עודה ארוכה. אבל הדיון היום, שפתח את פרשת ההגנה, חשוב יותר דווקא בזכות הצוהר שהוא פותח אל ההתנהלות של מערכת התביעה של אגף התנועה של משטרת ישראל, ושל אנשי המשרד לביטחון הפנים ככל שהדברים נוגעים להגנה על האינטרס הציבורי, שכולל את מניעת ההרשעה של חפים מפשע.

כדי להבין עד כמה חמורים מעשים אלה צריך לדעת שבתי משפט פוסקים, ככלל, בהתאם לראיות שמונחות בפניהם, אולם לשופטים יש שיקול דעת נרחב כאשר הם מקבלים או דוחים את העדות של עדים, וזאת לפי התרשמותם האישית מן העד וממהלך עדותו. ההנחה המקובלת, גם אם לא באופן רשמי, היא שלשופט קל יותר לקבל את העדות של שוטר או בעל תפקיד ציבורי אחר מפני שאדם כזה מייצג לכאורה את הציבור ולא אמור להיות לו אינטרס אישי כזה או אחר. לנאשם במשפט פלילי, להבדיל, יש בוודאי אינטרס להציל את עצמו מהרשעה ולכן – אפילו ברמה פסיכולוגית – עדותו חשודה יותר.
כאשר גם למערכת המשטרתית יש אינטרס שלא לומר אמת, למשל כדי לכסות על מחדל או אף למעלה מכך, נוצר זיהום של ההליך המשפטי וניצול לרעה של האמון הטבעי של שופטים בנציגי המדינה, וזה עוד לפני שבוחנים אם פעולותיהם של השוטרים ואנשי המשרד לביטחון הפנים עולים לכדי מעשים פליליים שמחייבים פתיחה בחקירה.

לתוצאות משפט זה, אשר מוגדר על-ידי כל הצדדים כ"עקרוני", תהיה משמעות עצומה עבור עשרות אלפי הנהגים שעדיין "זוכים" לדוחות מהירות חדשים גם בימים אלה תוך שימוש במערכת טכנולוגית מיושנת.

ממשטרת ישראל נמסר: "ההליך המשפטי בנושא עודו מתנהל בבית המשפט ולכן אנו מנועים מלהתייחס אודותיו.
דיסאינפורמציה מעין זו נטחנה עד דק ומלווה את ההליך המשפטי למן תחילתו, זאת במקום להמתין לתוצאותיו כמקובל.

נציין כי מדובר בפרויקט שיעילותו הוכחה בעבר, כשעשרות הבדיקות שנערכו באופן עצמאי ע״י משטרת ישראל, הוכיחו מעל לכל ספק אמינות ודיוק המצלמות. תו התקן למצלמות שאושר ע״י מכון התקנים והלכה למעשה במקומות שבהן מוצבות מצלמות א-3 – קיימת ירידה בכמות תאונות הדרכים ובמהירות הנסיעה".

את תגובות המשרד לביטחון הפנים ומכון התקנים נפרסם אם וכאשר נקבל אותן.

The post חשיפה: נציגי המשטרה שיקרו לגבי תקן ואמינות מצלמות המהירות appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי דחה לאחרונה ערר שהגישו חברת איילון מוטורס, שעסקה ביבוא מקביל של כלי רכב, ושל מנהלה משה זוהר כהן, והורה להסיר את איסור הפרסום בנוגע לחקירה פלילית שמתנהלת כנגדם.

איילון מוטורס היא החברה הראשונה בישראל שהחלה לייבא כלי רכב באופן משמעותי כיבואן מקביל, ובעקבות חקירת רשויות המכס והמשטרה נטען כנגדה שהיבוא בוצע תוך כדי הונאת רשויות המס ומשרד התחבורה באמצעות הצגת מסמכים מזויפים.

חקירת הרשויות הפכה לגלויה לפני כחמישה חודשים עם מעצרו של מנהל החברה, משה זוהר כהן, ב-24 בפברואר השנה על-ידי רשות המיסים וימ"ר חוף של המשטרה, וביום המחרת ביקשו החשוד והחברות שהוא מנהל, וקיבלו, צו איסור פרסום בנוגע למעצר ולחקירה.

בבקשת המעצר שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה ב-24 בפברואר נכתב שרשות המיסים וימ"ר חוף מנהלות חקירה כנגד חברת קבוצת עמק איילון בע"מ וכנגד חברת איילון מוטורס בע"מ אשר עוסקות ביבוא מקביל של כלי רכב מתוצרת פורד, לינקולן, ג'יפ ומרצדס…
החשדות כנגד מנהל החברות ובעל מניות בהן, זהר משה כהן, הם "ביצוע עבירות מסוג פשע על פקודת המכס, פקודת היבוא והיצוא, חוק מס קניה, חוק מע"מ, חוק איסור הלבנת הון ועבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף לפי חוק העונשין שנעברו בנוגע לפעילות היבוא המקביל והסחר בכלי הרכב… החשוד בעצמו ויחד עם אחרים פעל להוצאתה לפועל של תוכנית עבריינית מתוחכמת שכל מטרתה להשיא לו רווחים כלכליים תוך עקיפת איסורים ומגבלות החלים על פי חוק בנוגע ליבוא מקביל של כלי רכב למדינת ישראל… לפי החשד החשוד השיג במרמה בעבור חברת עמק איילון בע"מ היתרי יבוא ממשרד התחבורה תוך הצגת הסכמים מזויפים המציגים מצג שווא לעניין התקשרות עם סוכנים מורשים לכאורה במדינות זרות לאספקת רכבים ושירותים נלווים… עוד על פי החשד החשוד ייבא לישראל החל משנת 2012 כ-500 כלי רכב לערך, תוך שהוא מציג למכס רשימוני יבוא וצרופות הכוללים ידיעות כוזבות לעניין זהות הספק ו/או ערך הטובין… ומכר את הרכבים באמצעות חברת איילון מוטורס בע"מ בידיעה כי מדובר בטובין מוברחים".

באי כוחם של זהר משה כהן ועמק איילון בע"מ ביקשו וקיבלו, כאמור צו איסור פרסום בטענה שפרסום דבר החשדות עוד בטרם הושלמה החקירה יגרום נזק בלתי הפיך לחברה ולעובדיה, ובין השאר יסכל את האפשרות של החברה לקבל אשראי ויגרום לנזק בהתקשרויות שלה עם ספקים בחו"ל.

בית המשפט נעתר לבקשה והורה על איסור פרסום למשך חודש ימים, ובהמשך הוארך צו זה בהסכמה עד לסוף חודש מאי השנה – אז הוגשה בקשה נוספת להאריך את איסור הפרסום לשלושה חודשים נוספים.

בשלב זה התנגדו רשויות המכס והמשטרה להמשך איסור הפרסום, וזאת בטענה שהחשדות כנגד איילון מוטורס בע"מ ומנהלה התבססו מאז הפיכתה של החקירה לגלויה ומאז המעצר.
בדיון שנערך בבית משפט השלום כתב השופט, בין השאר, ש"התרשמתי כי אכן נוספו חומרי חקירה אשר מבססים את החשדות… באופן משמעותי יותר מאשר היו בידי הצוות החוקר במהלך דיונים קודמים…"

באי כוחה של איילון מוטורס טענו באותו מעמד שהעבירות שמיוחסות לחשוד ולחברות הן טכניות בעיקרן וממילא עומדות להיות מוכשרות על-ידי "חוק רישוי שירותים לרכב" אשר עבר זה לא מכבר בכנסת.
אלא שבית משפט השלום דחה את הטענה הזאת וקבע ש"העבירות המיוחסות למבקש חורגות מהחקירה העוסקת ביבוא מקביל של רכב ואשר כוללות גם ביצוע עבירות של זיוף, עבירות על חוק הלבנת הון ועוד, אשר בהתייחס אליהן לא יהיה באישור החוק כדי לסייע למבקש בצורה כלשהי… התברר מהדיון… כי פעילות החברה של המבקש, אשר עוסקת בפועל ביבוא מקביל של כלי רכב, הופסקה. המכוניות אשר ייבאה נתפסו על-ידי (רשויות המכס)".

באי כוחם של משה זוהר כהן וחברות איילון ערערו, כאמור, על החלטת בית משפט השלום, אולם השופטת אספרנצה כהן מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את הערר וקבעה בין השאר ש"החוק החדש ("חוק רישוי שירותים לרכב" – ג.מ.) עניינו הסדרת ייבוא מקביל של רכבים אך הוא לא רלבנטי לעניין חשדות של זיוף חתימות, זיוף מסמכים, זיוף חשבוניות, הצהרות כוזבות בפני רשויות ועוד, חשדות שעומדים כנגד העוררים… יצויין כי צו איסור הפרסום עמד בתוקפו משך כחמישה חודשים".

רשות המיסים פרסמה אתמול הודעה לעיתונות בעניין זה, ובין השאר נכתב בה ש"על פי החשד, החשוד ביחד עם אחרים הוציא לפועל תכנית עבריינית שמטרתה להשיא לו רווחים כלכליים, תוך עקיפת איסורים ומגבלות החלים בנוגע ליבוא מקביל של כלי רכב לישראל… כהן השיג במרמה עבור החברה היתרי יבוא ממשרד התחבורה בעזרת הסכמים מזויפים, המציגים מצג שווא לעניין התקשרות עם סוכנים מורשים (דילרים מורשים) לכאורה במדינות זרות, לאספקת רכבים ושירותים נלווים…כלי הרכב (שיובאו ארצה ביבוא מקביל – ג.מ.) עברו שינויים טכניים שיתאימו לדרישות בישראל ונמכרו באופן לגיטימי לצרכנים בארץ. יש להדגיש כי הקונים לא היו מעורבים בידיעה בעסקאות הלא כשרות. באופן שכזה יובאו במקביל לארץ מאות כלי רכב בשווי של מאות מיליוני שקלים. עם התקדמות החקירה התגלו נכסים נוספים הנבדקים על ידי החוקרים… כאשר נכנסה החקירה לשלב הגלוי נערכו חיפושים בדירתו של החשוד ובמשרדי החברות, בהם נתפשו מסמכים וחומרי מחשב רבים. כמו כן הוצאו צווי הקפאה לרכבים התפוסים וכן לנכס העסקי של החשוד".

בשלב זה רב עדיין הנסתר על הגלוי אולם לפי הודעת רשות המיסים נראה שמטרת העבירות, אם אכן בוצעו, הייתה להפחית את הערך המוצהר של המכוניות, שחייב במיסים, כדי להתחמק מתשלום מס, וכן מתן הצהרות כוזבות למשרד התחבורה בנוגע לספקים מהם נרכשו המכוניות – אולי כדי לעבור משוכות ביורוקרטיות ביבוא הרכב.

עורכי הדין רני שורץ וחנן חדד, שמייצגים את זוהר כהן וקבוצת איילון מוטורס, מסרו ש:"איילון מוטורס ובעליה זוהר כהן הם מחלוצי ענף הייבוא המקביל לכלי רכב בישראל. החברה וכהן משתפים פעולה באופן מלא עם רשויות החקירה. אנו מעריכים כי החקירה תתברר בקרוב כבלתי רלוונטית לחלוטין. זאת, במיוחד לאור העובדה שהחברה הסתמכה לאורך כל הדרך על ייעוץ משפטי צמוד, ונוכח הרפורמה שנחקקה לאחרונה בענף יבוא הרכב המקביל. איילון מוטורס ממשיכה לנהל את עסקיה כסדרם ומנהלי החברה סמוכים ובטוחים כי בתוך זמן קצר יתברר כי החקירה בעניין מיותרת".

האם הרפורמה של כץ בסכנה?

בלי קשר לתוצאות החקירה וההליכים המשפטיים כנגד פעילותה של איילון מוטורס, אשר מן הסתם עוד יעסיקו אותנו בשנים הבאות, חשוב להדגיש שמדובר בחקירה שלישית שמתנהלת אודות פעולותיהם של החברות המשמעותיות ביותר בתחום היבוא המקביל של כלי רכב לישראל – אשר נחשב ל"פרויקט הדגל" של שר התחבורה ישראל כץ בתחום "הגברת התחרות בענף הרכב".

בשנה שעברה והשנה פורסם דבר החקירות שמתנהלות כנגד חברת הליסינג אלבר, אשר ייבאה ביבוא מקביל מכוניות מתוצרת הונדה וטויוטה, וכנגד חברת היבוא המקביל אוטו מקס שבה שותף בין השאר יינון עמית – מי שהיה מנכ"ל אלבר בתקופה שזו החלה את פעילות היבוא המקביל שלה.

בשונה מיבוא ישיר וסדיר, אשר בו מיובאות ומשווקות מכוניות על-ידי מי שיצרניות הרכב מינו כנציגיהן הבלעדיים בישראל, יבוא מקביל מבוסס על היכולת של היבואן המקביל להיקשר אל סוכנים של יצרניות הרכב ברחבי העולם ולרכוש מהם כלי רכב.

החולשה הבסיסית של סוג התקשרות כזה נובעת מכך שאותם סוכנים רוכשים בדרך כלל את המכוניות שלהם מיצרניות הרכב במחירים גבוהים מאלה שבהם הן נרכשות על-ידי היבואנים הישירים. לכן, כדי להתחרות בשוק הישראלי, נדרש שיתקיים אחד מאלה: פער התיווך שגובים היבואנים הישירים גבוה במיוחד, הסוכנים בחו"ל "תקועים" עם מלאי של מכוניות שאינם מצליחים להיפטר ממנו ולכן מוכנים למכור אותו בהפסד או עם רווח מינימלי, או שמבוצעת עבירה כדי להציג ערך לא נכון של המכוניות בפני הרשויות בישראל ולהתחמק מתשלום מיסי קניה ומכס.

מכל מקום, נכון להיות התוצאה של שלוש החקירות שמתקיימות כנגד יבואנים מקבילים אלה היא שהחברות הפסיקו לייבא מכוניות לישראל – מה שמעמיד לפחות כרגע את יוקרתו של שר התחבורה בסימן שאלה.

ישראל כץ נכח באופן אישי בטקס החנוכה של אולם התצוגה של איילון מוטורס בהרצליה פיתוח, ב-7 במאי 2013, ובנאום שנשא באותו מעמד הוא הבטיח את מה שהוא מבטיח מזה מספר שנים: הוא יגביר את התחרותיות בענף הרכב בישראל, ישבור את המונופול של יבואני הרכב הוותיקים, ויביא להוזלת מחירי המכוניות באופן ניכר.

התוצאות בשטח, עם זאת, לא ממתיישבות עם הבטחותיו של כץ מפני שאפילו אם כל החקירות שמתנהלות יסתיימו בלא כלום – מאז אותו נאום יובאו לישראל למעלה מ-700 אלף מכוניות ביבוא סדיר ורק אלפים בודדים של מכוניות ביבוא מקביל.

מצד שני, גם אם החקירות כן יובילו להרשעות פליליות אין זה אומר שהיבוא המקביל ייפסק. נהפוך הוא: החשש כעת הוא שהחוק החדש יקל על חברות שיעסקו ביבוא מקביל או זעיר להונות את רשויות המס (או, בניסוח אחר – לרשויות יהיה קשה יותר לאתר הונאות) מפני שהוא מפשט את ההליכים הביורוקרטיים ומצמצם את מספר המסמכים שהחברות האלה תידרשנה להציג לרשויות.

The post המכס חוקר חשד להונאות מס של איילון מוטורס appeared first on TheCar.

הפיקוח על הביטוח חויב אתמול (ב') לבטל סעיף בחוזר שהעביר לא מכבר אל חברות הביטוח ובו נקבע שתעריפי ביטוח החובה שגובות חברות ביטוח פרטיות יוגבלו לשיעור מרבי של 90% מתעריף ה'פול'.

ה'פול' הוא חברה פרטית בבעלות כל חברות הביטוח שמבטחות ביטוחי חובה לרכב, והוא נועד לספק כיסוי ביטוחי לכל בעל רכב שחברות הביטוח המסחריות לא מוכנות לבטח אותו. זאת מכיוון שביטוח החובה – כשמו כן הוא – הוא סוג של מס חובה וחל איסור חוקי לנהוג ברכב מנועי ללא כיסוי ביטוחי שכזה.

לאורך השנים ייצגו תעריפי הביטוח של ה'פול' את מה שלטענת חברות הביטוח היה הסיכון המוגבר של מסורבי הביטוח, ולכן תעריפי הביטוח במסגרת זו היו גבוהים בעשרות אחוזים מאלה של ביטוחי חובה בשוק החופשי.

יודגש שעל אף שה'פול' הוא חברה פרטית, בבעלות חברות הביטוח, הרי שהגובה המרבי של הפרמיות שהוא גובה נתון לפיקוח המפקחת על הביטוח, אלא שבפועל – כפי שגם מודים אנשי הפיקוח – סך עלויות נזקי הגוף בענף ביטוח חובה ירד בשנים האחרונות בזכות שיפורים טכנולוגיים בכלי הרכב, ואילו תעריפי הפרמיות בענף זה לא ירדו בהתאם.

לפני מספר חודשים החליטו אנשי המפקח ללחוץ על חברות הביטוח להוריד את מחירי הפרמיות על-ידי כך שיהפכו את ה'פול' למנוף לחץ.

רפורמה בביטוח החובה, שאותה מפרסם משרד האוצר מזה מספר חודשים, אמורה להוזיל את עלויות ביטוח החובה במיוחד לנהגים שהפרמיות שלהם גבוהות במיוחד כמו נהגים צעירים ונהגות.

לאחר שהמפקחת על הביטוח קבעה במסגרת ה'פול' תעריפים מרביים נמוכים מאלה של רוב החברות המסחריות, היא שיגרה למבטחים חוזר שקבע בין היתר שהפול יוכל להתחרות בחברות הביטוח המסחריות, ושלחברות הביטוח אסור יהיה לגבות תעריפים בגובה שעולה על 90% מן התעריפים החדשים, והמפוקחים, של הפול.

בעקבות חוזר זה עתר איגוד חברות הביטוח לבג"ץ בטענה שמגבלה זו על גובה תעריפי הפוליסה הוטלה בחוסר סמכות.

הדיון שהתקיים אתמול בבג"צ נערך בפני הרכב של שלושה שופטים: הנשיאה מרים נאור והשופטים אליקים רובינשטיין, וצבי זילברטל.

צוות שופטים זה אילץ את המפקחת על הביטוח למחוק את הסעיף הזה, היות שעל פי 'חוק הפיקוח על שירותים פיננסים' נתונה הסמכות לקבוע את תעריפי הפרמיות רק לשר האוצר ובאישור ועדת הכספים, ולא למפקחת על הביטוח.
מעבר לקביעה זאת פסק ההרכב שכל אחד מן הצדדים שומר לעצמו את כל יתר טענותיו בנושא.

למיטב הידיעה מדובר בפסיקה תקדימית שבה, לראשונה מעולם, הורה ביהמ"ש העליון למחוק חלק מחוזר שהוציא הממונה על הביטוח.

את איגוד חברות הביטוח ייצגו עורכי הדין אלקס הרטמן ונועם זמיר ממשרד ש. הורוביץ ושות'.

העתירה הוגשה ב-3 בפברואר, ובה טען איגוד חברות הביטוח שיש לבטל את התעריף המרבי שקבע המפקח עבור ה'פול', שכן מדובר בתעריף שמבוסס על נתונים חלקיים בלבד של הערכות סיכון, ושהוא נקבע ללא בדיקה אקטוארית מקצועית של הפיקוח על הביטוח.

האיגוד טען עוד כי כתוצאה מהחישובים הלא מקצועיים עלול להיווצר מצב שבו אוכלוסיות נהגים מסוימות יסבסדו אוכלוסיות נהגים אחרות ללא טעם ענייני.

עוד נטען שגם מפעיל המאגר הסטטיסטי שבו נאגרים כל נתוני הפיצויים והתביעות של כלל חברות הביטוח מסתייג משימוש בהערכות הסיכון שלו כבסיס לתעריף.

ההערכה היא שבעקבות פסיקת בג"ץ תפעל המדינה באחת משתי החלופות לקבוע את מגבלת תעריפי הפרמיות: או באמצעות תקנות שעליהן יחתום שר האוצר, או בפיקוח פרטני מול כל חברה בנפרד, ולא באמצעות החוזר.
בכל מקרה המדינה לא מתכוונת לאפשר לחברות הביטוח המסחריות לגבות פרמיית ביטוח גבוהה מזו של ה'פול'.

The post חברות הביטוח עתרו לבג"צ והפיקוח נאלץ להתקפל appeared first on TheCar.

חברת הביטוח שומרה תבעה לאחרונה מבוטח של חברת ש. שלמה, בעל רכב שנגנב ולאחר מכן פגע ברכב אחר אשר היה מבוטח על-ידה.

לטענת שומרה, הבעלים של הרכב שנגנב ופגע במכונית שבוטחה על-ידה, התרשל כאשר ישב בפאב סמוך למקום התאונה והטמין את מפתחות מכוניתו בתיק הצד שלו, והתרשלות זאת איפשרה את גניבת המכונית ולכן גם את התאונה ואת הנזק שנגרם.

שומרה טענה שהמבוטחת שלה, שנפגעה מן המכונית הגנובה, לא נושאת באשם לתאונה או בנזק, ומלוא האשם רובץ לפתחו של בעל הרכב, היות שהשארת מפתחות המכונית בתיק הייתה בבחינת "פרצה הקוראת לגנב" אשר יצרה את הסיכון הראשוני של גניבת הרכב. התובעת גם דרשה לחייב את חברת הביטוח של בעל הרכב, מפני שאירוע כזה מכוסה בפוליסת הביטוח שלו.

עורך דינו של בעל הרכב, לעומת זאת, טען שהוא לא יכול או צריך היה לצפות שאדם זר ייקח את המפתחות, ייצא ויגרום לתאונה, ועל כן אין להטיל עליו אחריות לתאונה. היות שכך גם אין לחייב את המבטחת של בעל הרכב לפצות את הנפגעת על תאונה שהתרחשה שלא באשמתו.

הרשם הבכיר אדי לכנר, מבית משפט השלום בהרצליה, שבפניו נדונה התביעה, קבע שלבעל הרכב ולחברת הביטוח שלו אין אחריות למעשי הגנב, ושהוא לא התרשל כאשר אחסן את מפתחות המכונית בתיק צד שנשא עמו בעת שיצא לבילוי בפאב.

הרשם לכנר סקר את השאלות המשפטיות והשיב עליהן, והגיע למסקנה שבעל הרכב הפוגע נהג כשורה כאשר יצא לבלות בפאב, החנה את מכוניתו במגרש חניה מוסדר, והתכוון לשוב לביתו באמצעות מונית כדי שלא לנהוג כשהוא בגילופין. "לפחות לעניין השארת הרכב במקום בו עמד", פסק לכנר, "האופן שבו הדבר נעשה תקין ומתקבל על הדעת".

כדי להסיר כל ספק נכנס הרשם לכנר לבחינת שאלה משפטית קונקרטית, שהיא האם קיימת "חובת זהירות מושגית" מצדו של הנתבע, והוא פסק ש"אדם אשר מעמיד את רכבו בצורה מסודרת ותקינה, זכותו המלאה לבחור האם לאחסן את מפתחות הרכב בכיס מכנסיו, או לחלופין, בתיק הצד עמו מסתובב בדיוק למטרות אלה… אכן, רכב הינו כלי מסוכן, וכך גם השימוש בו. אך יש להבדיל בין הצורך להתנהל בזהירות (וכך אני סבור שנהג הבעלים), לבין ירידה לחייו של בעלי רכב בצורה שבה האחריות תהיה כה רחבה, עד אשר תוריד את המוטיבציה לבעלי רכב להחזיק בהם ולהשתמש בהם כרצונם…

הסכנה הצפויה מגניבת מכונית היא למי שגונב אותה, להולכי הרגל, לרכב שנגנב, ולרכושם של צדדים שלישיים. כל אלה צפויים כאשר נגנבת מכונית. אך האם הבעלים ברכב, יכול וצריך היה לצפות כי בעת ששהה בפאב, כאשר הרכב חונה במקום מוסדר והמפתחות, ככל שידע על כך נמצאים אצלו, יפגע בניזוק הספציפי? האם זוהי חובה שנרצה להטיל על אנשים כגון דא?

דומני שההשלכות של הדבר רחבות מדי וייצרו כשלים רבים. במידה והיה מעוניין המחוקק והרגולטור להטיל סטנדרט זהירות שכזה, כפי שביצע למשל בעניין השארת רכב דולק עם המפתחות בפנים… המכסה גם את אופן אכסון ושמירת מפתחות הרכב בעת שהייה במקום כמו פאב, או לחילופין בבית הבעלים, היה לבטח עושה זאת, ואין זה מקומו של בית המשפט".

אשר למבטחת של בעל הרכב הפוגע קבע הרשם כי "משקבענו כי הבעלים ברכב לא התרשל, ולחברת הביטוח אין התחייבות עצמאית מול צד שלישי, אני מוצא כי גם המבטחת אינה חייבת בפיצוי הנתבעת".

The post חברת הביטוח לא תקבע היכן לשמור מפתח למכונית appeared first on TheCar.

א.ק. רכב על אופנועו ברחוב קויפמן בתל-אביב והתכוון לחצות את הצומת עם רחוב גולדמן רגע לפני שהאור ברמזור התחלף לאדום.

נהגת מכונית נוסעים שנסעה לפניו בלמה בפתאומיות את מכוניתה, וא.ק. לא הספיק להגיב, איבד שליטה על האופנוע , ונכנס בה בעוצמה רבה.

כתוצאה מהתאונה נחבל א.ק. "חבלה של ממש (שברים מורכבים בטוביה ופיבולה ימין, חתך באמה, ניתוחים בהרדמה כללית ואשפוז בבית החולים למשך כשלושה שבועות).

א.ק. אמנם היה הנפגע היחיד בתאונה (למעט שני כלי הרכב שניזוקו) אולם היות שמדובר בתאונה עם נפגע חקרה המשטרה את התאונה, והתביעה המשטרתית החליטה להגיש כנגדו כתב אישום בגין אי שמירת מרחק, נהיגה בחוסר זהירות, וביצוע עבירה "שגרמה לחבלה של ממש".

גם לנהגת המכונית הייתה אשמה תורמת לתאונה, ובחקירתה הסתבר שהיא נהגה ללא רישיון בתוקף (תוקף רישיונה פג כבר בשנת 2012 והתאונה התרחשה ב-2015) – עבירה שעונשה הרגיל הוא פסילה ל-60 ימים – אולם למרות זאת המשטרה החליטה שלא לשלול לנהגת את הרישיון ולהתמקד ברוכב האופנוע.

בדרך-כלל, כאשר סעיפי העבירה הם נהיגה בחוסר זהירות ואי שמירת מרחק – בתי משפט לא שוללים את רישיון הנהיגה, אולם במקרה הזה דרשה התביעה המשטרתית את משך הפסילה הארוך ביותר שמקובל בפסיקה במקרי "גרימת חברלה של ממש" – 6 חודשים – וזאת בנוסף לפסילה על תנאי וקנס כספי.

עו"ד עופר חורש, אשר ייצג את הנאשם, טען בדיון שהרכיב היחיד של כתב האישום שבגינו נהוגה פסילה בפועל הוא "עבירה שגרמה לחבלה של ממש", אלא שבמקרה הזה הרוכב עצמו הוא זה שנפצע ואושפז ועל כן הוא "נחבל מידי שמים".

עו"ד חורש גם הפנה את תשומת לב בית המשפט לכך שלנהגת שנהגה במכונית שבה פגע האופנוען הייתה אשמה תורמת במקרה הזה, שכן "לו הייתה נוהגת רגיל התאונה לא הייתה מתרחשת".

השופטת שרית קריספין-אברהם, מבית המשפט לתעבורה בתל אביב, ציינה בגזר הדין שטווח הענישה המקובל לעבירה כזאת נע בין 3 חודשי שלילה לבין שנת פסילה, אלא ש"בנסיבות בהם הנאשם הוא שנחבל חבלות של ממש, הרי שיש בכך משום טעם מיוחד המצדיק התחשבות מסוימת בתקופת הפסילה".

השופטת קריספין-אברהם קיבלה בחלקה את הצעתו של עו"ד חורש "לסייג את הפסילה לכלי הרכב שבו נעברה העבירה", קרי: לאופנוע בלבד, והטילה על הרוכב עונש של 75 ימי פסילת רישיון, מהם 30 ימים לכל סוגי הרכב ו-45 ימים נוספים לאופנוע בלבד – אם כי נראה שמצבו הרפואי של א.ק. ממילא לא מאפשר לו לרכוב על אופנוע בשלב זה.

בנוסף גזרה על הרוכב 1,500 ש"ח קנס ופסילה על תנאי של חודשיים ימים למשך שנתיים.

The post בית המשפט מציג: פציעה בונה, פציעה הורסת appeared first on TheCar.

בשורה רעה לעולם התחתון, אבל אולי גם לעוברי אורח תמימים: בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה שבה נקבע שפיצוץ מטען חבלה ברכב – במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון, לא ייחשב כתאונת דרכים.

מי ששואל את עצמו "מה חשב לעצמו מי שבכלל ניסה לתבוע פיצוי כזה?" צריך לדעת שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא חוק ייחודי לישראל, ועולה ממנו שכמעט כל פגיעת גוף שקשורה ברכב, או בשימוש ברכב, צריכה להיות מכוסה על-ידי "ביטוח החובה" שמשלמים כלל בעלי הרכב.

מצד אחד, זאת אחת הסיבות לכך שפרמיות הביטוח שלנו כל כך יקרות, ומנגד – במהלך כל השנים מנסים המבטחים לצמצם עוד ועוד את "גבולות הגיזרה" של החוק הזה, אשר לפעמים מגיעים עד כדי אבסורד.

במקרה שלפנינו נפגע ג'לאל מרוח סילאוי מפיצוצו של מטען חבלה אשר הוצמד לרצפת מכוניתו. ג'לאל יצא מביתו ונכנס למכוניתו, התניע והחל בנסיעה, וכעבור זמן קצר הופעל במכונית מטען חבלה באמצעות שלט רחוק והפעלה סלולרית. כתוצאה מן הפיצוץ נפער חור ברצפת הרכב, וג'לאל נפצע מרסיסים בגפיו התחתונות.

היות שהפגיעה נגרמה בתוך כדי נסיעה במכונית תבע ג'לאל את המבטחת שלו, חברת שירביט, ודרש להכיר בפיצוץ מטען החבלה כתאונת דרכים, ובנזק שנגרם לרכושו כנזק לרכב (במסגרת "ביטוח מקיף").
משדחתה חברת שירביט את התביעה פנה ג'לאל לבית המשפט ועורך דינו, אבי גולדבליט, טען שם שהמבחן לקיום קשר סיבתי בין שימוש ברכב לבין פגיעה באדם – מבחן שנדרש בפלת"ד, הינו "מבחן הסיכון התחבורתי" אשר משלב את "מבחן הסיכון" עם "מבחן השכל הישר".

עו"ד גולדבליט טען שאירועי חיסול חשבונות כגון זה, באמצעות פיצוץ מטעני חבלה ברכב "הפכו כמעט לדבר שבשגרה במקומותינו ועל כן יש להכיר בהם כחלק מהסיכונים האופייניים והצפויים לנוסעים ברכב בישראל".
לשיטתו, הרכב אינו רק "זירה" שבה מתרחשת הפציעה אלא מלכודת ממש, ויש לשים לב לכך שעוצמת הפיצוץ מושפעת מגלי ההדף שנוצרים בחלל הרכב.

לחלופין, הוא טען שאפילו אם פיצוץ מטען לא מתאים להגדרה של תאונת דרכים – הרי שחלה במקרי פיצוץ כאלה חזקה של "מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב" – כך לשון החוק. לטענתו – במקרה שבו מדובר נחשבת "רצפת הרכב", שבה התרחש הפיצוץ, ל"רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב".

השופטת יעל וילנר מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את התביעה וקבעה שעל-פי החוק נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין נזקי הגוף שנגרמו לנפגע לבין שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
במקרה זה קיים אמנם קשר סיבתי עובדתי – אבל אין קשר סיבתי משפטי. "מבחן הסיכון התחבורתי במשולב עם מבחן השכל הישר", קבעה השופטת וילנר, "מובילים למסקנה כי הרכב שימש כ"זירה" בלבד, ולא קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם".

בית המשפט הרגיע אותנו גם כאשר קבע שהסיכוי להיפגע בגלל מטען חבלה ברכב של אזרח תמים אינו גדול או צפוי, או – כדברי השופטת: "גם אם אניח לטובת התובע כי רבו המקרים של 'חיסול חשבונות' תוך שנעשה שימוש בכלי רכב, הרי יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי האדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה, כחלק מהסיכון התחבורתי הגלום בשימוש ברכב…
פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה 'תאונת דרכים' בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני. הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית, אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון לעיל, עם ההיגיון ועם השכל הישר".

השופטת וילנר קבעה גם שהפלת"ד "לא נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים" ושהאירוע לא עומד בהגדרת "התפוצצות או התלקחות של הרכב" היות שמה שהתפוצץ שם היה מטען חבלה ולא "רכיב חיוני" של הרכב.

על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור לעליון, אלא שהשופטים יצחק עמית, נעם סולברג ואורי שהם דחו אותו. בפסק דינם נקבע שהגדרת החוק הרלבנטית לתאונת דרכים הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
"בענייננו", קובעים השופטים, "המערער נסע ברכב עת התפוצץ המטען. אין חולק כי נסיעה ברכב עונה להגדרת "שימוש ברכב למטרת תחבורה", ואין חולק כי נגרמו למערער נזקי גוף.

אולם, התפוצצות המטען, ונזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מכך, לא אירעו בעקבות השימוש ברכב למטרת תחבורה, בבחינת הסיבה בלעדיה אין. המטען הופעל בשלט רחוק, ללא קשר לנסיעה ברכב. ההפעלה מרחוק של המטען יכולה הייתה להיעשות בכל שלב שהוא, גם כאשר השימוש אינו למטרת תחבורה (לדוגמה, כאשר המערער ממתין בתוך הרכב, עומד ליד הרכב, שוטף את הרכב וכיוצ"ב).
במקרה דנן, היחס בין השימוש התעבורתי לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות, אלא יחס מקרי" – קבעו השופטים.

בנוסף, השופטים מציינים גם שהחוק קובע גם ש"לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

הערעור נדחה, כאמור, והמערער ישלם הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

ע"א 8238/14

The post בית המשפט: פיצוץ מטען ברכב אינו תאונת דרכים appeared first on TheCar.

שרברב הגיש לאחרונה תביעה בגובה מיליון דולר נגן סוכנות פורד אחרי שלפני כשנה, כחלק מעוד סיקור של העימות המדמם בסוריה, הופיעו ברשת ובדיווחים שונים בטלוויזיה תמונות וסרטונים של מורדים, ככל הנראה מכוחות המדינה האיסלמית או ג'בהת א-נוסרה, בטנדר פיק אפ שחור מדגם F250 של פורד שעל הארגז שלו הותקן מקלע נגד מטוסים.

לכאורה לא היה בתמונות הללו שום דבר חדש, שהרי כבר עשרות שנים מיליציות חמושות וארגוני טרור עושים שימוש בטנדרים כרכבים מבצעיים ויתרה מזאת – ארגון המדינה האיסלאמית משלב לא פעם צילומים של שיירות טנדרים, לרוב מתוצרת טויוטה, בסרטוניו המזוויעים, אבל משהו בכל זאת היה שונה באותו דיווח ולא היה צריך להיות יותר מדי חד עין כדי להבחין בכיתוב ענק על דלתות הטנדר של חברת  Mark 1 Plumbing ומתחתיו מספר טלפון בטקסס.

עוד ב-TheCar:
עיריית לונדון נגד מוסלמים משתוללים
התביעה נדחתה אבל הלקוח זכה לפיצוי
הנערה שתובעת את פורשה: בתו של כוכב "מהיר ועצבני" טוענת שליקויים בתכנון רכב הספורט גרמו למות אביה

התמונות והסרטונים של הטנדר שבארגז שלו נראתה, במקום צינורות ואסלות, מכונת יריה גדולה הפכו לויראליים וזכו לתפוצה אדירה, והגולשים תהו כיצד הגיע הטנדר של השרברב מטקסס ללב אזור הלחימה במרחק אלפי קילומטרים מארצות הברית.

ובכן, הסיפור מתחיל באוקטובר 2013. מארק אוברהולצר, שרברב טקסני, החליט להצטייד בטנדר פיק אפ חדש. הוא הגיע עם הטנדר הישן שלו לסוכנות פורד באזור יוסטון, בחר טנדר חדש וסיכם עם נציג המכירות על עסקת טרייד אין במסגרתה ימסור לסוכנות את הטנדר המשומש.

מאחר שבכל סוכנות רכב בארצות הברית יש מאות רכבים מוכנים למסירה מיידית, אוברהולצר נפרד מרכבו הישן בו במקום ויצא עם טנדר חדש ונוצץ.

אנשי מחלקת היד השניה בסוכנות החליטו כנראה שהטנדר לא עומד בסטנדרטים שלהם והחליטו להעביר אותו לסיטונאי רכבים המוכר מכוניות משומשות במכרזים. לאחר זמן מה הטנדר נמכר במכירה פומבית ובהמשך החליף עוד כמה ידיים בזמן קצר עד שנראה שנה לאחר מכן בצילומים של כוחות איסלאמיים בסוריה.

בימים שאחרי הפרסום חייו של השרברב מטקסס הפכו לגיהינום ובעוד שהיו מי שראו במקרה לא יותר מסוג של אנקדוטה משעשעת, רבים סברו אחרת והחליטו להתקשר למספר הטלפון שהופיע על הטנדר ולמספרים אחרים הרשומים על שם אוברהולצר והוא קיבל למעלה מ-1000 שיחות טלפון שחלק מהן כללו איומים מפורשים על חייו ועל חיי משפחתו.

מעבר לאיומים, גם קצב הזמנות העבודה של אוברהולצר צנח ומוניטין שהוא צבר במשך שנים ירד לטמיון בגלל התמונה של הטנדר שמכר לסוכנות רכב בטקסס.
שנה אחרי הפרסום, אוברהולצר החליט לעשות מעשה והגיש בשבוע שעבר תביעה בגובה מיליון דולר נגד סוכנות  AutoNation ביוסטון.

"אין לי שום קשר לטרור", הסביר השרברב, "לא הייתי מעלה בדעתי שהרכב שלי ששימש להובלת צינורות בטקסס יגיע לסוריה וישמש ארגוני טרור. זה גרם לי נזק אדיר ואנשי סוכנות פורד היו יכולים למנוע אותו אם היו פשוט מסירים את המדבקות מהרכב לפני מכירתו".
בסוכנות AutoNation מסרו את התגובה הבאה: "אם אנחנו היינו מוכרים את הרכב במחלקת היד שניה שלנו בוודאי שהיינו מסירים את המדבקות, אבל הסוכנות שלנו העבירה את הרכב באופן מיידי לסיטונאי המתעסק במכרזים והסרת המדבקות כחלק מהכנת הרכב למכירה היא באחריותו או באחריות הקונה".

לא בטוח שהשופט ישתכנע מהסבריה של AutoNation, מכיוון שאין ספק שאוברהולצר מסר את הרכב לסוכנות פורד כחלק מעסקת טרייד אין ולא לשום גורם אחר ויתכן שאותה פעולה, שהייתה לוקחת לאנשי הסוכנות מיוסטון דקות ספורות, תעלה להם בדיעבד הרבה מאוד כסף.

בכל מקרה, הסיפור שופך אור על דרכן של מכוניות לא רצויות ממדינות מערביות לכל מיני חורים ומדינות עולם שלישי ומזכיר גם את בקשתן של חברות ליסינג ישראליות מסוימות מלפני מספר שנים לייצא רכבים משומשים למדינות ערב השכנות (ירדן ובעיקר עיראק) כחלק מהניסיון שלהן להתמודד עם המלאי העצום של מכוניות שהצטברו במגרשיהן.

בכל מקרה, הסיבה שעד כה לא ראיתם סרטונים של לוחמים אסילאמיים במכוניות מאזדה 3 עם מדבקות של חברות היי טק ישראליות על הכנף האחורית לא נובעת בשל העדפתם של הג'יהאדיסטים לטויוטה היילקס אלא משום שמיזם הייצוא לא יצא לפעול מאחר שרשויות המס סירבו (ובצדק) להעניק לחברות הליסינג החזר יחסי על מסי הקניה ששולמו על הרכבים בעת רכישתם.

The post השרברב שתובע את פורד בגלל דאעש appeared first on TheCar.

חדשות תחבורה ציבורית – בית המשפט המחוזי-מרכז פסק: משרד התחבורה לא הקים מסוף תחבורה בעיר מודיעין למרות שהתחייב לעשות זאת, ובכך הפר הסכם שנחתם עם חברת אוטובוסים שהפעילה את קווי האוטובוס בעיר וכן שלושה קווים בין-עירוניים. התוצאה: המשרד יפצה את חברת האוטובוסים בסך של כ-32 מיליון שקלים. בנוסף פסק בית המשפט כי משרד התחבורה יישא בהוצאותיה של החברה, בסך כולל של כמיליון שקלים.

הנזקים שנגרמו לחברת האוטובוסים בגלל שלא הוקם מסוף תחבורה במודיעין – וכן בגלל שלא הופעל מסוף זמני שהוקם על-ידי החברה – כללו, בין השאר, תוספת עלויות כתוצאה מהארכת קווי נסיעה בינעירוניים, תוספת עלויות תפעול כתוצאה מהצורך להפעיל אוטובוסים נוספים, הפסדים כתוצאה מירידה בהכנסות בקווים בין-עירוניים והפסדים כתוצאה מאי-הגדלת השימוש בתחבורה ציבורית עירונית ובין-עירונית.

הפיצוי לחברת האוטובוסים יגיע כמובן מקופת המדינה, ולכן מי למעשה שיישא בעלות הוא הציבור. אלא שהציבור נפגע במקרה זה פעמיים: לא רק שיישא כעת בעלות הפיצוי, יש לזכור שאי הפעלת מסוף התחבורה פגעה גם בנוסעים שכן מסלולי הנסיעה בחלק מהקווים התארכו. ואם לא די בכל זאת, התנהלות משרד התחבורה במהלך המשפט גרמה לסרבול מיותר ובלתי ראוי, ולכן למעשה הציבור משלם גם על התארכות ההליך המשפטי.

"התנהלות אשר הביאה לסרבול ההליך ולהארכתו"
בהכרעת דין ארוכה ומנומקת, דחתה השופטת ורדה פלאוט את כל טענות ההגנה שהעלה משרד התחבורה, ואף מתחה ביקורת חריפה נגד התנהלותו. לפי השופטת פלאוט, התנהלות המשרד גרמה לסרבול ההליכים המשפטיים ולהתארכותם שלא לצורך. השופטת הבהירה כי הציעה לצדדים להתפשר, אך נציגי המדינה לא היו נכונים לפשרה. לדבריה, חברת האוטובוסים "הייתה מוכנה ללכת כברת דרך לקראת הנתבעת (המדינה, ש.ה) ובלבד שהעניין יסתיים. לא כך הנתבעת, וחבל".

בהמשך גם כתבה השופטת פלאוט כי "כאשר מדובר בנתבעת שהיא המדינה, הרי שעליה לשמש דוגמה לאופן ניהול משפטים בכלל, ולחיסכון בזמן שיפוטי בפרט. לא כך נהגה הנתבעת בהליך שלפני". כך למשל, השופטת מציינת שרק בשלב הסיכומים העלה לפתע משרד התחבורה דרישה למנות מומחה חדש מטעם בית המשפט, וזאת לאחר שכבר הוגשה חוות דעת מטעם מומחה אחר שמינה בית המשפט.

"אני דוחה הצעה זו", כתבה השופטת בהתייחסה לדרישת המשרד למנות מומחה חדש, "ורואה בה המשך להתנהלותה של הנתבעת במהלך המשפט כולו וגם לאחריו… התנהלות אשר הביאה לסרבול ההליך ולהארכתו… ואם בהתנהלות הנתבעת עסקינן, כאן המקום להזכיר את אי הופעת בא-כוח הנבעת לדיון הוכחת, מתן פסק דין ואחר כך ביטולו. כל אלה האריכו את הדיונים שלא לצורך".

דוגמה נוספת להתנהלות הלקויה של משרד התחבורה אפשר למצוא בכך שבכירי המשרד לא זומנו להעיד, והעד היחיד שהגיע לא היה שותף לקבלת ההחלטות בעניין המסוף. "הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות את עובדיה הבכירים אשר טיפלו בעניין המסוף", כתבה השופטת פלאוט, "אף לא אחד מאותם ארבעה בכירים נתן תצהיר בתמיכה להגנת הנתבעת… העד היחיד שהובא מטעם הנתבעת, מר דרור גנון, שימש עוזר סמנכ"ל… והעיד כי לא השתתף באירועים בתקופה הרלוונטית".

"תתבע את משרד הביטחון. אני לא מבין"
השופטת פלאוט קיבלה חלקית גם את תביעת חברת האוטובוסים בכל הנוגע לנזקים שנגרמו לה בגלל הארכת מסלול קו בין-עירוני בין ירושלים ומודיעין, שנגרמה כתוצאה מהמצב הביטחוני אשר באזור באותה עת (תחילת שנות ה-2000). התנהלות משרד התחבורה בכל הנוגע לשינוי מסלול הקו בגלל המצב הביטחוני מספקת עוד הצצה לליקויים שבסופו של דבר גובים מחיר מכלל הציבור.

"אני דוחה את טענת הנתבעת (המדינה, ש.ה) לפיה הדרישה לשינוי מסלול הקו באה מצידה ומיוזמתה של התובעת (חברת האוטובוסים) ועל כן אין לתובעת אלא להלין על עצמה", כתבה השופטת פלאוט. "התובעת פנתה לנתבעת לקבל את הנחיותיה, בעקבות פנייה מטעם עיריית מודיעין, ולא מיוזמתה שלה… מדובר באירועים שאינם בשליטת התובעת, ובפעולות שנדרשו לצורך הגנה על חיי הנוסעים. אין מקום בסיטואציה זו להטיל את ההוצאות על התובעת".

גם במקרה זה, התנהלות משרד התחבורה במהלך המשפט הייתה לכל הפחות תמוהה. "מטעם הנתבעת נחקר העד מר גונן", מציינת השופטת פלאוט. "העד נשאל מדוע לא מגיע פיצוי לתובעת לנוכח המכתב שקיבלה מקצין הביטחון (של עיריית מודיעין, ש.ה), ובו הוראה לשנות את מסלול הנסיעה מטעמי ביטחון… תשובתו הייתה: 'תתבע את משרד הביטחון. לא מבין את זה. אני לא חושב שהוא (משרד הביטחון) (י)תמוטט מזה, ולא חושב שזה גם מיליוני שקלים'".

על תגובתו של גנון כתבה השופטת פלאוט כי "תשובה זו מתחמקת, ואינה נותנת מענה לשאלה מדוע לא תפצה הנתבעת את התובעת בגין הנזק שנגרם לה". בגין נזקים אלה פסקה השופטת לטובת חברת האוטובוסים פיצוי בסך של כ-700 אלף שקלים וכן הוצאות ושכר טרחה.

The post מחדלי משרד התחבורה עולים לציבור עשרות מיליונים appeared first on TheCar.

הממשלה ממשיכה לקדם רפורמה שתרחיב את סמכויות קציני המשטרה ותגביל את זכויות החשודים בעבירות תנועה. בשבוע הקרוב תתבקש מליאת הכנסת לאשר את קידומה של רפורמת ענישה שמקדמים משרדי התחבורה והמשפטים, ואשר כוללת סעיפים שמרחיבים משמעותית את סמכותם של קציני משטרה לפסול רישיונות נהיגה של חשודים בביצוע עבירות תנועה.

בין השאר, הרפורמה תאפשר לקציני משטרה להורות על פסילת רישיונות נהיגה גם אם לא היו עדים לביצוע העבירה. במשרדי התחבורה והמשפטים מבהירים כי "הדרישה הקיימת (לפיה) העבירה בוצעה לעיני השוטר היא מחמירה מדי, ומגבילה יתר על המידה את סמכות קצין המשטרה להטיל פסילות (רישיון) מנהליות". בנוסף, רפורמת הענישה מרחיבה את סמכותם של קציני משטרה להורות על פסילות רישיון לתקופות ארוכות של 60 ו-90 ימים.

מלבד הרחבה של סמכויות קציני משטרה, רפורמת הענישה כוללת סעיפים שפוגעים בחזקת החפות ובזכות הגישה לערכאות – שתי זכויות יסוד. על-פי אחד מסעיפי הרפורמה, נהג שיואשם בביצוע עבירת תנועה ויבקש להישפט יידרש להפקיד מראש "דמי עירבון" בגובה הקנס שנקבע לעבירה שבביצועה הוא נאשם. סעיף אחר קובע שבית משפט לתעבורה יחויב להטיל על נאשם שטען לחפותו אך הורשע לא פחות מקנס כפול מזה שנקבע לאותה עבירה.

שני הסעיפים שמגבילים את זכויות החשודים נועדו להרתיע נהגים שמגישים "בקשות סרק" להישפט, אך משפטנים בכירים סבורים כי יש בהם הגבלה בלתי סבירה של זכויות יסוד. "כולנו שותפים לרצון להילחם בתאונות וזועמים על הבריונות", אמרה היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה, עו"ד אתי בנדלר, בדיון שנערך בעניין רפורמת הענישה ב-2014, "אבל אני חושבת שתפקידה של הכנסת הוא לזכור שיש זכויות אדם שיש לשמור עליהן".

בדיון שערכה הוועדה באוקטובר 2014 טען נציג הסנגוריה הציבורית, עו"ד ישי שרון, כי "יש כאן הרתעת-יתר של אזרחים שמבקשים לממש את זכותם… (זו) חזקת אשמה אפריורית (מראש, ש.ה), ואנחנו חושבים שהדבר הזה צריך לרדת מסדר היום". גם בעמותות בטיחות, שלרוב תומכות בהחמרה עם עברייני תנועה, מתחו ביקורת על סעיפים אלה ברפורמה. בעמותת "מתונה" אמרו כי "אנחנו… רוצים להגן ולשמור על חייו של (הנהג), על גופו, על רכושו, אבל גם על כבודו וחזקת חפותו".

פעמיים ישראל, פעם אחת ציפי
בהצבעה שצפויה להיערך השבוע תתבקש מליאת הכנסת להחיל "דין רציפות" על רפורמת הענישה, שמקודמת באמצעות הצעת חוק ממשלתית. החלת דין רציפות היא הליך שנועד לקדם הצעת חוק שאושרה בקריאה ראשונה, אך הליך חקיקתה נפסק בגלל פיזור הכנסת. שר התחבורה, ישראל כץ, אישר את עיקרי רפורמת הענישה כבר ב-2010, ומאז זכתה הרפורמה לאישור הממשלה (פעמיים) ועברה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת בזמן שציפי חוטובולי כיהנה כסגנית שר התחבורה.

מלבד ביקורת חריפה שנמתחת בעניין ההצעה להגביל את זכויות החשודים בביצוע עבירות תנועה, רפורמת הענישה כוללת גם תיקונים חשובים ואף הכרחיים. אחד התיקונים העיקריים, ואולי החשוב שבהם, הוא קביעה בחוק של "מדרג שכרות" – ענישת נהגים שיורשעו בנהיגה בשכרות באופן שייצור התאמה בין חומרת העונש וכמות האלכוהול שבגינה הורשעו.

מדרג השכרות נועד לתקן את המצב לפי החוק הקיים, שאינו יוצר כל הבחנה בין נהגים שבדמם נמצאה רמה מזערית של אלכוהול ונהגים שבדמם נמדדת כמות אלכוהול גבוהה פי כמה מהמותר בחוק. על-פי החוק כיום, כל מי שמורשע בעבירת נהיגה בשכרות צפוי לקבל עונש מינימום אחיד: פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות. מדרג העונשים המוצע כולל פסילות רישיון נהיגה לתקופות שנעות בין חצי שנה ושלוש שנים, בהתאם לממצאי בדיקת השכרות שנערכה לנהג.

בהצעת החוק הממשלתית מובהר כי "קיים הבדל משמעותי בין רמת הסיכון שיוצר נהג שבגופו רק מעט אלכוהול מעל המותר, לבין רמת הסיכון שיוצר מי שבגופו רמת אלכוהול בריכוז רב בהרבה מהמותר, ועונש המינימום הקיים אינו מתייחס להבדלים אלה". שופטים ואפילו בכירי משרד התחבורה תומכים בהנהגת מדרג השכרות, שכן רבים סבורים שהחוק הקיים מטיל עונשים בלתי מידתיים על אזרחים נורמטיביים.

יש לציין שמדרג השכרות עוסק לא רק באלכוהול, אלא גם בקנאביס (מריחואנה). כך למשל, הצעת החוק כוללת עונש של פסילת רישיון לתקופה של חצי שנה לנהגים ששכרותם "מתבטאת לפי תוצאות בדיקת דגימות, המעידה על קיומו של תוצר חילוף חומרים בלתי פעיל של סם מסוג קנבוס". עם זאת, הצעת החוק אינה פותרת את הבעיה שבה נתקלים מי שמשתמשים במריחואנה לצרכים רפואיים ולפי היתר של משרד הבריאות.

The post הכנסת תאשר הרחבת סמכויות שוטרים ופגיעה בזכויות חשודים? appeared first on TheCar.

המחיר של זעם בדרכים: רוכב שכעס על נהגת ושבר את מראת הצד של רכב השטח שלה, הורשע בגרימת נזק במזיד. בית המשפט לתעבורה בתל אביב הרשיע את הרוכב, לאחר שקבע כי "גם אם נניח כי זעמו התעורר משום שהג'יפ המפואר – לשיטתו – חסם עם המראה הימנית את נתיב נסיעתו, ברור כי הנאשם לא היה רשאי 'לחנך' את המתלוננת ו'להענישה' באמצעות שבירת המראה הימנית של רכבה".

לפי עדות הנהגת, שהייתה בזמן המקרה בחודש השמיני להריונה, הרוכב עצר ליד רכב השטח שבו נהגה, ולאחר מכן "הוא הרים את הקסדה… ואז הוא אמר לי 'את יודעת כמה המראה הזו עולה?'… לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. הוא לקח את היד שלו, ודפק אותה (את מראת הצד, ש.ה) ושבר אותה. ואני לא הבנתי מה קרה. מה עשיתי. אני לא רגילה לאלימות הזו".

הרוכב ניסה לטעון להגנתו כי הנהגת טעתה בזיהוי, אך לחיזוק גרסתה העיד נהג אמבולנס שנסע מאחור. "פתאום (עצר) לידי אופנוע, הסתכל עלי כשהוא בעצבים", סיפר הנהג. "הוא עזב אותי. הסתכל לתוך הג'יפ הלבן של הגברת. לא הבנתי מה הוא רוצה בכלל ממנה. הוא צעק, ואחרי כמה דקות של דיבורים בפקק הוא פתאום נתן מכות למראה עד שהפלסטיק נפל והמראה נפלה למטה… הוא נתן גז וברח בין המכוניות".

השופט שאול אבינור קבע שאין לייחס חשיבות לכך שהנזק שנגרם היה קל ותיקונו לא היה יקר. "אמנם הנזק הכספי אינו רב, והמתלוננת לא נשאה בו באופן ישיר משום שמדובר ברכב מהעבודה", כתב השופט בהכרעת הדין. "יחד עם זאת, ההיבט הכספי אינו העיקר. העיקר הוא הפגיעה החמורה בתחושת הביטחון בדרכים, כאשר האזרח מן השורה הופך באקראי לקרבן להתנהגות בריונית".

אין לגיטימציה להתנהגות בריונית ומופקרת
את המקרה מתאר השופט אבינור מנקודת מבט שללא ספק מזדהה עם הנהגת. "אישה מן היישוב, בהריון מתקדם, נוסעת לתומה ומקשיבה למוזיקה", כתב השופט בהכרעת הדין. "לפתע צץ הנאשם… מלא זעם, בין אם על התנהלות התנועה באופן כללי ובין אם על נהיגת המתלוננת באופן ספציפי. ללא כל פרובוקציה תכופה, מכלה הנאשם את זעמו ברכבה של המתלוננת, חובט בו בחזקה וגורם לו נזק".

השופט אבינור אמנם הרשיע את הרוכב בעבירה של היזק לרכוש במזיד, אך קרא למחוקק להרחיב את סמכויות השופטים בכל הנוגע לתופעות של "זעם בדרכים". לדבריו, "המצב החקיקתי כיום, שבעטיו כתבי אישום בגין התנהגויות כאלה מוגשים ככלל בעבירות של היזק בלבד, אינו מביא לידי ביטוי משפטי את חומרתן המלאה… מצב חקיקתי זה אף עלול לשדר מסר מטעה של סלחנות כלפי התנהגויות בריוניות כגון אלה, כביכול עסקינן במעשי משובה קלי ערך, שניתן לגלות הבנה לביצועם".

כדוגמה למצב חקיקתי ראוי, מביא השופט אבינור את החוק במדינת קליפורניה בארה"ב, שבה מוסמך בית המשפט לפסול את רישיונם של נהגים שמורשעים בעבירות של "זעם בדרכים" (road rage). השופט אבינור גם מציין שבתי משפט בקליפורניה מוסמכים על-פי חוק לשלוח נהגים לתכניות טיפוליות שמתאימות למי שמורשע בעבירות של "זעם בדרכים".

בהכרעת הדין מתייחס השופט אבינור באריכות לתופעות של "זעם בדרכים". לדבריו, "יש המתייחסים בסלחנות לתופעה של 'זעם בדרכים'… יש אף התולים את התופעה בריבוי כלי הרכב בעולם המודרני. ואמנם, אין לכחד כי ריבוי כלי הרכב בשנים האחרונות גורם לגודש תנועה היוצר תקלות מרובות, החל מחסר מתמיד במקומות חניה, עבור בעיכובים שונים ומשונים בנסיעה וכלה בפקקי תנועה מורטי עצבים".

השופט אבינור מודה כי יתכן ש"ריבוי כלי הרכב בעולם המודרני" אכן מהווה רקע למחלוקות בין נהגים, אך אין בכך משום הצדקה להתנהגות שמיוחסת לרוכב האופנוע שהורשע בהיזק במזיד. "אין בתקלות כגון אלה (שנובעות מריבוי כלי הרכב, ש.ה) כדי להוות אמתלה, קל וחומר לגיטימציה, להתנהגות בריונית ומופקרת בכבישים ולביצוע של עבירות פליליות", סיכם השופט.

The post רוכבים, היזהרו: מראת הרכב שתישברו בהתקף זעם תעלה לכם ביוקר appeared first on TheCar.

לפני קצת יותר משלוש שנים וחצי נתפס ס' כאשר הוא נוהג במהירות של 199 קמ"ש, בכביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 110 קמ"ש. ביוני 2014 הורשע בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, ובפברואר 2015 נגזר דינו: על ס' הוטלו עונשי מאסר בפועל לשלושה חודשים, פסילת רישיון נהיגה בפועל לחמש שנים ותקופות מאסר ופסילת רישיון על-תנאי.

ס' הגיש ערעור על גזר דינו, ולפני כחודש וחצי קיבל בית המשפט המחוזי-מרכז את ערעורו באופן חלקי. לפי החלטת השופטת נגה אהד, עונש המאסר בפועל קוצר ל-60 יום, ותקופת פסילת הרישיון קוצרה לארבע שנים. עם זאת, השופטת אהד הבהירה כי יש לתת "משקל משמעותי לעובדה שהמבקש נסע במהירות המתקרבת לכפל המהירות המותרת, ומשמעות הדבר היא שהמבקש התעלם, או שהיה אדיש, לתוצאה האפשרית מנהיגה במהירות שכזו".

כאשר לנגד עיניו ניצבת תקופה של חודשיים מאחורי סורג ובריח, מיהר ס' והגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת עורך דינו, בית המשפט המחוזי טעה "בקביעתו כי המבקש פעל מתוך 'החלטה מודעת' ולא בהיסח הדעת בלבד". את טענתו נימק עורך דינו של ס' כך: "המהירות (ש)בה נסע הייתה אכן גבוהה, ואולם לא התקרבה לרף של כפל המהירות המותרת".

השופט אורי שהם לא ממש הבין את הדקדקנות המתמטית של ס' ועורך דינו. בהחלטה שבה דחה אתמול (א') את בקשת רשות הערעור, הבהיר השופט שהם כי ס' "טוען למעשה בהקשר להפניה (לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, ש.ה), כי יש לאבחן את עניינו מנסיבות המקרה שם, וזאת מכיוון שמהירות נסיעתו לא הגיעה לכפל המהירות המותרת. ואולם, אין חולק כי המהירות בה נהג המבקש הייתה אכן גבוהה מאוד, מהירות שאף הוגדרה (בפסיקה האמורה) כ'מהירות קצה'".

ובמלים פשוטות: בית המשפט העליון דחה את טענת ס' ועורך דינו, לפיה אפשר להגיע למהירות של 199 קמ"ש בהיסח הדעת. למעשה, בית המשפט גם דחה מכל וכל את הטענה שעולה מדבריהם של ס' ועורך ודינו, ולפיה רק מהירות כפולה (בדיוק) מהמהירות המרבית המותרת יכולה לבסס חזקה לפיה הנהג פעל מתוך החלטה מודעת לעבור על החוק.

בנוסף, השופט שהם דחה את ערעורו של ס' בכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל עליו. "מקרה זה איננו בא גם בגדר החריג להתערבות בחומרתו של העונש", כתב השופט שהם. "גזר הדין נקבע על בסיס מכלול של שיקולים, וביניהם – המהירות בה נהג המבקש, הסכנה הנשקפת מנהיגה כאמור, ועברו התעבורתי של המבקש… לחובתו 130 עבירות קודמות, כאשר 35 מתוכן הן עבירות של נהיגה במהירות מופרזת".

ואם לא די בכל זאת, השופט שהם גם דחה טענה שהעלה עורך דינו של ס', ולפיה ראוי היה לשקול לאפשר לו לרצות את עונש המאסר בפועל בדרך של עבודות שירות. "בית משפט זה כבר קבע בעבר כי אין מניעה להטיל עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח על עברייני תעבורה במקרים חמורים במיוחד", סיכם השופט שהם, "גם כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש או לגוף".

The post אפשר להגיע ל-199 קמ"ש בהיסח הדעת? appeared first on TheCar.

"אופניים חשמליים אינם רכב מנועי… המשמעות של סיווג אופניים חשמליים כרכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד תכביד על הציבור הכבדת יתר שאינה רצויה מבחינה שיפוטית… ותביא לנזק מצרפי מבחינת זיהום האוויר ועומסי התנועה לכלל הציבור". כך פסק לאחרונה שופט בית משפט השלום בתל אביב ד"ר מנחם (מריו) קליין.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש ש.צ. נגד החברה לביטוח ישיר ונגד נהג מכונית שבוטחה על ידה.
ש.צ, שעבד כשליח בחנות אופניים, נפגע בעת שרכב על אופניים חשמליים במסגרת עבודתו והתנגש במכונית המבוטחת, וכך נגרמו לו פגיעות קשות ברגל שמאל. היות שהתאונה התרחשה בעת שהתובע נמצא בעבודתו היא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולנפגע הוכרה נכות צמיתה של 31.6%.

ש.צ. תבע את החברה לביטוח ישיר ואת נהג המכונית, אולם אלה ביקשו לצרף לתביעה גם את חברת הביטוח קרנית אשר מבטחת את כל מי שנפגע פגיעות גוף בתאונות דרכים ואין לו ביטוח חובה בתוקף.

בית המשפט התבקש להכריע אם אופניים חשמליים מוגדרים כרכב מנועי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים: "שאלה זו", מציין השופט קליין בפסק דינו, "אקוטית היום כשרחובות ארצנו מתמלאים בקצב מסחרר באופניים חשמליים ואין כל פסיקה בנדון. הכרעה זו, לחיוב או לשלילה, תגרור השלכות רחבות היקף".

בפסק דינו מציין השופט קליין שהפרשנות של היועצים המשפטיים של הצדדים לשאלה האם מדובר ברכב מנועי או לא היא פרשנות מאוזנת, ובכל זאת יש להעדיף את גישת התובע ואת גרסת חברת הביטוח קרנית, לפיה אופניים חשמליים אינם רכב מנועי, על פני פרשנות שגורסת שכן מדובר ברכב מנועי.

זאת, לדבריו, בשל ההשלכות הרחבות שיכולות להיות להגדרת אופניים כרכב מנועי, דבר שיחייב אותם בביטוח חובה.

השופט קליין קיבל את הטיעון שהעלתה קרנית, לפיה המחוקק לא מצא לנכון לחייב את הרוכבים בביטוח חובה, וזאת הן בתקנות שתוקנו בשנת 2010 והן בתקנות נוספות משנת 2014 אשר נוגעות לרכיבה על אופניים חשמליים. לגישתו, פועל יוצא מכך הוא קבלת הטענה שאין מדובר ברכב מנועי שחייב בביטוח חובה.

השופט קליין קיבל גם את הטענה לפיה לאף חברת ביטוח ישראלית אין רישיון למכור ביטוח חובה לאופניים חשמליים, לכן "לא סביר" שהמחוקק והמפקח על הביטוח הפקירו עשרות אלפי אזרחים בעלי אופניים חשמליים לסיכון של אישום פלילי של נהיגה ללא ביטוח.

ועוד אומר השופט: "השאלה של סיווגם של אופניים חשמליים בתיק ספציפי זה אינה שאלת מיקרו בלבד אלא מושפעת גם משאלות המאקרו, ומההשלכות שתהיינה לכלל הציבור בסיווג שכזה מבחינת רישוי, מבחן כשירות, רכישת ביטוח חובה, הטלת נטל כבד על קופת קרנית ועל כלל הציבור, ומתן תמריץ שלילי לתופעה שבעיקרה היא חיובית, שכן היא גורמת לדילול עומסי התנועה והפחתת זיהום האוויר במקומותינו".

השופט קיבל גם את הטיעון שאופניים חשמליים לא מופעלים (רק) על ידי מנוע חשמלי אלא שיש גם צורך בהפעלת כח פיזי בדיווש, אשר אמור להפעיל את המנוע החשמלי. היות שלכאורה מדובר רק במנוע עזר הרי שאופניים חשמליים לא עונים להגדרה של רכב חשמלי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בסופו של יום פטר השופט קליין את חברת קרנית מתשלום פיצויים והטיל את הנזק על החברה לביטוח ישיר ועל הנהג המבוטח שלה. אלה חויבו גם לשלם לקרנית הוצאות משפט בסך 50 אלף שקל וכן את הוצאות התובע, בשיעור של 15.2% מסכום הנזק.

ת"א 23489-01-13

The post פסיקה תקדימית: אופניים חשמליים אינם רכב מנועי appeared first on TheCar.

אין ספק שג'רמי קלארקסון, המנחה האגדי של "טופ גיר" לשעבר, יזכור את שנת 2015 כסוערת במיוחד. אחרי שפוטר בחודש מרץ מהתוכנית אותה הגיש מאז שנות ה-80 בעקבות תקרית אלימה עם עוזר הפקה, כעת מסתבר שקלארקסון עשוי גם להשלח לכלא לתקופה של עד שלוש שנים בעקבות תקרית אחרת שהתרחשה במהלך צילומים לספיישל חג המולד של "טופ גיר" בשנה שעברה בארגנטינה.

בדומה לאין סוף מסעות בכל קצוות העולם עם רכבים חדשים וישנים, גם ספיישל חג המולד האחרון של "טופ גיר" היה אמור לכלול מסע דרכים של שלושת המנחים ומשימות מוטוריות שונות ומשונות.

עוד על "טופ גיר" ב-TheCar:
גם אתם יכולים להיות המנחים של טופ גיר
מנחי טופ גיר חוזרים עם תוכנית רכב חדשה באמזון
משלימים את החסר: ריצ'ארד האמונד וג'יימס מיי צילמו השלמות ל"טופ גיר"

בתחילת הצילומים הכל התנהל כמתוכנן ועל פי התסריט המהוקצע, כשקלארקסון נוהג בפורשה 928, ג'יימס מיי בלוטוס אספרי וריצ'ארד האמונד בפורד מוסטנג, אבל בשלב מסוים אזרחים ארגנטינאים שנתקלו בצוות ההפקה שמו לב שלוחית הרישוי על הפורשה של קלארקסון היא H982FKL.
סביר להניח שמרביתכם לא רואים שום סיבה להתעכב על הלוחית הזו, אבל לארגנטינאים המספר וצירוף האותיות בסופה של לוחית הרישוי הזכירו את מלחמת פוקלנד שהתרחשה בין בריטניה לארגנטינה בשנת 1982 (אחרי שהארגנטינאים פלשו לאיים שהיו בשליטה בריטית) והותירה בדרום אמריקאים לא מעט צלקות.

הדבר זכה לתהודה מהירה ברשתות החברתיות במדינה ובאתרי אינטרנט שונים ואף הגיעה למהדורות החדשות, וצוות התוכנית זכה לשלל גידופים וקריאות לנקמה. בצוות ההפקה ניסו להנמיך להבות והסבירו שמדובר בצירוף מקרים תמים, בלוחית שהייתה על הרכב המשומש שקלארקסון רכש בהתאם להגדרות המשימה לפני היציאה למסע ושאף אחד לא שם לב למשהו חריג בצירוף המספרים והאותיות שעל הלוחית.

אבל הארגנטינאים לא ממש קנו את זה והיו משוכנעים, לנוכח הרקורד ה"מרשים" של צוות ההפקה ובמיוחד של קלארקסון בהסתבכויות ובתקריות בינלאומיות בשל מגוון הצהרות ומעשים במהלך השנים שהיו רחוקים מפרוטוקול הנימוס הדיפלומטי ומתקינות פוליטית, כי הדבר נעשה במיוחד כדי לצחוק ולהעליב את המקומיים.

ככל שהימים עברו המקרה זכה ליותר פרסום עד שבשלב מסוים חמומי מוח מקומיים ארבו ותקפו באבנים את השיירה של המנחים וצוות ההפקה. מכוניות המנחים ננטשו בצד הדרך ואילו צוות ההפקה, קלארקסון, מיי והאמונד חולצו בחסות המשטרה למלון יוקרתי סמוך.
אך ההמון לא הרפה והמשיך לרגום באבנים את המלון ולאיים כי ישחט את המנחים אם אלה ימשיכו בצילומים. בשלב זה המנחים הוברחו מהמדינה והצילומים, כאמור, לעולם לא הגיעו לכדי סיום.

כעת מסתבר שקצת לפני התקרית האלימה קלארקסון, בהתייעצות עם צוות ההפקה, החליט, בנסיון להנמיך את הלהבות, להחליף את לוחיות הרישוי הבעייתיות של ההפורשה בלוחיות אחרות עם האותיות H1 VAE.

אבל בעוד שלא הייתה שום בעיה חוקית לעשות שימוש בלוחיות הפוגעניות שעימן נכנסה הפורשה לארגנטינה, החלפת לוחיות, מן הסתם, אסורה בחוק.

מסתבר שבארגנטינה לא מדובר בעבירה טכנית אלא במעשה פלילי שעל פי חוק העונשין עשוי לגרור גם עונש של מאסר בפועל לתקופה שבין חצי שנה לשלוש שנים.

על אף שבהחלט ניתן להבין את המניעים שהביאו את קלארקסון להחליף את לוחיות הרישוי ולמרות שבתחילה מריה כריסטינה, שופטת במחוז הדרומי של ארגנטינה החליטה לא להגיש כתב אישום נגד קלארקסון, לאחרונה שלושה תובעים מטעם המדינה החליטו לערער על סגירת התיק, לפתוח בחקירה חוזרת ולפנות לבית המשפט בדרישה שזה יעמיד את קלארקסון ואת צוות ההפקה לדין באשמת זיוף.

עם זאת, עושה רושם שמאחר שהמשפט מתנהל בארגנטינה, מדינה שקלארקסון ככל הנראה לא מתכוון לפקוד בקרוב ומאחר שאין הסכם הסגרה בין בריטניה למדינה הדרום אמריקאית סביר להניח שלא נראה בקרוב את קלארקסון מאחורי סורג ובריח.

The post ג'רמי קלארקסון עשוי להשלח ל-3 שנים בכלא בארגנטינה appeared first on TheCar.

לאחר הפסקה של יותר משנה וחצי, חוזר משרד התחבורה לקדם רפורמת ענישה שעלולה לפגוע בזכויות נהגים שחשודים בביצוע עבירות תנועה. על-פי משפטנים בכירים, הרפורמה כוללת סעיפים שפוגעים בחזקת החפות ובזכות הגישה לערכאות – שתי זכויות יסוד בכל משטר דמוקרטי. הרפורמה גם כוללת סעיפים שמרחיבים משמעותית את סמכויותיהם של קציני משטרה בכל הנוגע לשלילת רישיונות של נהגים.

סעיף אחד ברפורמה קובע כי נהג שיואשם בביצוע עבירת תנועה ויבקש להישפט יידרש להפקיד מראש "דמי עירבון" בגובה הקנס שנקבע לאותה עבירה. סעיף אחר ברפורמה קובע כי בית משפט לתעבורה יחויב להטיל על נאשם שטען לחפותו אך הורשע לא פחות מקנס כפול מזה שנקבע לעבירה.

רפורמת הענישה שמקדם משרד התחבורה כבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, וכדי להמשיך כעת את קידומה מבקש המשרד להחיל "דין רציפות" על הצעת חוק ממשלתית שנחוצה לצורך יישום הרפורמה. החלת דין רציפות היא הליך שנועד לאפשר קידום של הצעת חוק שאושרה בקריאה ראשונה, אך הליך חקיקתה נפסק בגלל פיזור הכנסת.

כבר ביום ראשון הקרוב (11.10) צפויה ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר את בקשת משרד התחבורה, ולאשר החלת דין רציפות על הצעת החוק הממשלתית. לאחר מכן צפויה הצעת החוק לעבור לדיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת, למרות שמקומה ה"טבעי" של רפורמה שעוסקת במשפט הוא בוועדת חוקה, חוק ומשפט.

יש לזכור כי קידום רפורמת הענישה החל לפני יותר מחמש שנים: עוד ב-2010 אישר שר התחבורה, ישראל כץ, את המלצותיה של ועדה מקצועית ששימשו כבסיס לרפורמה. מאז, אושרה הרפורמה פעמיים בוועדת השרים לענייני חקיקה – פעם אחת בימי ממשלת נתניהו השנייה, ופעם נוספת בימי הממשלה הקודמת (ממשלת נתניהו השלישית).

ראוי לזכור שיש זכויות אדם
סעיפי הרפורמה שמעוררים ביקורת חריפה נועדו להפחית את העומס בבתי המשפט לתעבורה, באמצעות הרתעת נהגים שמגישים "בקשות סרק" להישפט. אולם, מהלך שכזה עלול לפגוע באחת מזכויות היסוד החשובות ביותר במשטר דמוקרטי: זכות הגישה לערכאות. הפגיעה העיקרית תהיה דווקא בנאשמים מעוטי-יכולת, שלא יוכלו להפקיד דמי עירבון ויורתעו מהגשת בקשות להישפט בגלל חששם מפני דרישה לשלם קנסות כפולים (לפחות).

"כולנו שותפים לרצון להילחם בתאונות וזועמים על הבריונות", אמרה ב-2014 היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה, עו"ד אתי בנדלר, "אבל אני חושבת שתפקידה של הכנסת הוא לזכור שיש זכויות אדם שיש לשמור עליהן".
.
גם בסנגוריה הציבורית מתחו ביקורת על הגבלת זכות הגישה לערכאות שעלולה להיגרם כתוצאה מיישום הרפורמה. בדיון שערכה ועדת הכלכלה באוקטובר 2014 הסביר נציג הסנגוריה, עו"ד ישי שרון, כי "יש כאן הרתעת-יתר של אזרחים שמבקשים לממש את זכותם… (זו) חזקת אשמה אפריורית (מראש, ש.ה), ואנחנו חושבים שהדבר הזה צריך לרדת מסדר היום".

ביקורת דומה השמיע יו"ר ועדת התעבורה בלשכת עורכי הדין, עו"ד שי גלעד. באחד מדיוני ועדת הכלכלה בנושא רפורמת הענישה, אמר עו"ד גלעד כי היא עלולה להביא לחסימת "דרכו של האזרח הפשוט בדרכו לשערי בית המשפט". אפילו בעמותות בטיחות, אשר לרוב תומכות בצעדים שנועדו להחמיר עם עברייני תנועה, לא מגלים התלהבות. בכיר בעמותת "מתונה" אמר בשנה שעבר כי "אנחנו… רוצים להגן ולשמור על חייו של (הנהג), על גופו, על רכושו, אבל גם על כבודו וחזקת חפותו".

ראוי לציין כי רפורמת הענישה שמקדם משרד התחבורה כוללת גם תיקונים נחוצים וחשובים לפקודת התעבורה הארכאית. בין השאר, הרפורמה כוללת קביעה של "מדרג שכרות" – קביעת עונשים לנהגים שיכורים בהתאם לרמת האלכוהול.

מדרג השכרות, שהוצע כבר בעשור הקודם, נועד לתקן את החוק הקיים, שאינו מבחין בין נהגים שבדמם נמצאה רמה מזערית של אלכוהול ונהגים שבדמם נמדדה כמות אלכוהול גבוהה פי כמה מהמותר בחוק. שופטי תעבורה, משפטנים ואפילו בכירים במשרד התחבורה תומכים בהנהגת המדרג, שכן רבים מהם סבורים שהחוק הקיים מטיל עונשים בלתי מידתיים על נהגים נורמטיביים.

The post משרד התחבורה מקדם הגבלת זכויות חשודים בביצוע עבירות תנועה appeared first on TheCar.

קרוב לשנתיים אחרי שכוכב "מהיר ועצבני" קיפח את חייו בתאונת דרכים מחרידה בעת שנסע בפורשה קררה GT, מדו, בתו בת ה-16 של פול ווקר, הגישה לאחרונה תביעה בגין גרימת מוות ברשלנות כנגד חברת פורשה בטענה שפגמים בתכנון המכונית הם שהביאו למותו של השחקן המפורסם.

התאונה התרחשה ב-30 בנובמבר 2013 בסנטה קרליטה שמדרום ללוס אנג'לס. ווקר, שנתן את חסותו לאירוע צדקה מקומי, יצא לסיבוב קצר בפורשה קררה GT של חברו הטוב ויועצו הפיננסי, רוג'ר רודאס.
רודאס בן ה-38 שאחז בהגה היה ידוע כמשוגע על מכוניות וכנהג מרוצים חצי-מקצועי.
דו"ח החקירה המשטרתית קבע כי הקררה GT נסעה במהירות של מעל ל-160 קמ"ש ברגע שרודאס איבד שליטה והמכונית החלה להסתחרר במהירות, פגעה במדרכה, עלתה עליה ולאחר מכן פגעה בעץ ובעמוד תאורה שגרם לה להסתבסב ב-180 מעלות ולפגוע בעץ נוסף.

עם זאת, הדו"ח לא סיפק את הסיבה לאיבוד השליטה על ההגה ועל אף שהמהירות המותרת בקטע הכביש בו התרחשה התאונה המוגבלת ל-70 קמ"ש, מדובר בכביש רחב, במכונית שתוכננה לנוע במהירויות גבוהות בהרבה ובנהג מיומן ובעל ניסיון רב בנהיגה במכוניות חזקות ובמרוצים.

כחצי שנה לאחר התאונה הגישה קריסטין, אלמנתו של רודאס, תביעה נגד פורשה בטענה כי ליקויים מכניים ותכנון בעייתי היו הגורמים המרכזיים לתאונה ולתוצאותיה הקטלניות.
בכתב התביעה אז נטען כי "הקררה GT התגלתה כלא בטוחה לשימוש בתנאים אליהם תוכננה: המתלה האחורי תוכנן בצורה לקויה והוא זה שגרם למכונית להחליק לפתע ללא שליטה. כמו כן נטען שפורשה נכשלה בתכנון מיכל הדלק שהתבקע במהלך התאונה והביא לדליפת דלק שגרמה להייפר-קאר הגרמנית להתלקח".

בשבוע שעבר גם בתו המתבגרת של פול ווקר החליטה להגיש תביעה נגד פורשה. בכתב התביעה, שפורסם גם באתר הרכילות TMZ, טוענת מדו בת ה-16 כי תכנון לקוי של המושב וחגורת הבטיחות גרמו לשברים בצלעות, בעמוד השדרה ובאגן של ווקר ולכדו את אביה במושב מבלי יכולת לזוז על אף שהוא שרד את התאונה הקשה.
יתרה מזאת, לטענת עורכי דינה של הנערה, השחקן המפורסם למעשה נשרף בחיים (בהסתמך על ממצאי נתיחת הגופה שגילו עשן בקנה הנשימה) על אף שהמכונית התלקחה רק דקה ועשרים שניות לאחר התאונה ומציינים כי תכנון לקוי של מיכל וצינורות הדלק הם שהביאו להתלקחות הרכב.

בנוסף, על פי התביעה, על אף שלקררה GT יצא שם של מכונית קשה לשליטה ובלתי צפויה, בפורשה בחרו שלא לצייד את המכונית או להוסיף לרכבים שכבר נמכרו מערכת אלקטרונית לבקרת יציבות שהייתה יכולה למנוע את התאונה והייתה זמינה כסטנדרט בדגמים אחרים של החברה גם בעת שה-GT יוצרה.
לטענת עורכי הדין, צירוף הגורמים הללו מביא למסקנה ברורה שהקררה GT היא מכונית מסוכנת שלא מתאימה לשימוש בכביש או במסלולי המרוצים.

תגובה ראשונית לתביעה החדשה התפרסמה בסוף השבוע ב-CNN, מפיו של קלווין קים, נציג רשמי של פורשה בצפון אמריקה: "כפי שאמרנו בעבר, אנחנו מאוד עצובים בכל פעם שמישהו נפגע ברכב פורשה, אבל אנחנו מאמינים לדיווחי הרשויות שחקרו את המקרה הזה ביסודיות והגיעו למסקנה כי ההתרסקות הטרגית הזו נבעה מנהיגה פרועה במהירות מופרזת".
עם זאת, יש להניח שטרם נאמרה המילה באחרונה בנדון ומעבר לתביעה של אלמנתו של רודאס שמתנהלת במקביל וטרם הגיעה להכרעה יש להניח שהתביעה תצביע על מקרה דומה מ-2006 בו קררה GT פגעה בפרארי על מסלול מרוצים, התלקחה וגרמה למותם של שני נוסעיה. המקרה שנדון בתביעה בבית המשפט העליון בסן דייגו הסתיים בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בעקבותיה שילמה פורשה מיליוני דולרים רבים לתובעים.

בנוסף, יש להניח שיוצגו גם חוות דעת של מומחים שיטענו שהקררה GT, שיוצרה בין השנים 2004 ל-2010 והייתה מצוידת במנוע וי 10 שמפיק 612 כ"ס, הייתה מכונית קשה מאוד לשליטה גם למקצוענים ובין היתר חובב הרכב המושבע ומגיש הטלוויזיה ג'יי לנו איבד שליטה והסתחרר על סיפונה של אחת מול המצלמות ב-2005.

The post הנערה שתובעת את פורשה: בתו של כוכב "מהיר ועצבני" טוענת שליקויים בתכנון רכב הספורט גרמו למות אביה appeared first on TheCar.

אחת השאלות שנשאל מי שמבטח כלי רכב נוגעת ל"זהות הנהג העיקרי ברכב", ומשמעותה פשוטה: מי האדם שעושה שימוש במכונית דרך קבע, ויותר מכל האחרים.
תביעתו של ר.מ, בעל חברת שליחויות ועבר ביטוחי בעייתי, כנגד חברת הביטוח 'ביטוח ישיר' – נדחתה לאחרונה על-ידי השופט אבי שליו מבית משפט השלום בתל-אביב לאחר שזה קבע שר.מ. מסר לחברת הביטוח פרטים כוזבים אודות זהות המשתמש העיקרי ברכב.

ר.מ. רכש מכונית מאחד מדגמי קרייזלר וכדי לקבל הלוואה מבנק לאומי הוא נדרש לבטח אותה ולשעבד את הפוליסה לבנק.
לימים הוצתה מכוניתו של ר.מ. – ככל הנראה על-ידי חורשי רעתו – ונשרפה כליל, והוא פנה אל חברת הביטוח כדי לקבל כ-180 אלף ש"ח – סכום הפיצוי שלדעתו מגיע לו. אלא שבחברת הביטוח טענו שבפוליסת הביטוח נרשם כנהג העיקרי במכונית אדם אחר, תושב אילת (שבינתיים נפטר).

לטענת חברת הביטוח ר.מ. הוא תושב מרכז הארץ, ובשל עברו הביטוחי, שכולל ניסיון הונאת ביטוח, הוא מוגדר כ"מסורב ביטוח".
במקור, כאשר פנה ר.מ. לחברת הביטוח וביקש לרכוש פוליסת ביטוח על שמו, נאמר לו על ידי נציג חברת הביטוח שאף חברת ביטוח לא תסכים לבטח אותו בגלל עברו הבעייתי, וזאת כנראה הסיבה שבגללה נרשם חברו האילתי כנהג העיקרי. חברת הביטוח טענה שהרישום הכוזב הוא נסיון להונות אותה, ולכן היא פטורה מתשלום הפיצוי.

החברה טענה שר.מ. נחשב באותה עת ליעד מבוקש בעולם התחתון, ואחד הקטנועים של חברת השליחויות שלו הוצת בעבר, ולו הייתה יודעת שהוא המשתמש ברכב היא לא הייתה מנפיקה פוליסה על שמו.
בנוסף, המבוטח בפועל, חברו של ר.מ, לא נהג בפועל במכונית (ולכל הפחות לא אמור היה לנהוג בה) מפני שבאותה עת נמצא בשלילת רישיון.

חוקר פרטי שהפעילה חברת הביטוח גילה שמי שבאמת נהגה ברכב הייתה בכלל אשתו של ר.מ, וגם אותה הפוליסה לא כיסתה מפני שזו הוגבלה לנהגים בני 24 ומעלה ואילו היא הייתה בת 23.

בנק לאומי, לזכותו הייתה המכונית משועבדת, תבע את חברת הביטוח, בין השאר בטענה שגם אם ר.מ. לא היה "המבוטח העיקרי" בכל זאת מותר היה לו לעשות שימוש במכונית בהתאם לתנאי הפוליסה. בנוסף טען הבנק שבחברת הביטוח ידעו מי הבעלים בפועל של הרכב ולכן זו לא רשאית לשלול את תגמולי הביטוח.
שלוש טענות נוספות של הבנק היו שזהות הנהג העיקרי ברכב לא רלוונטית למקרה של הצתה, שמי שיעץ לר.מ. לעשות ביטוח על שם אדם אחר היה נציג חברת הביטוח שאיתו שוחח בטלפון, וכן שלא יתכן שחברת הביטוח מוכנה לבטח את המכונית על שם נהג אחר (ולא על שם הבעלים) ואחר כך לטעון שאין לו זיקה ביטוחית לרכב.

השופט אבי שליו מבית משפט השלום בתל אביב, שדן בתיק, דחה את התביעה וקבע שמסירת מידע לחברת ביטוח אודות "הנהג העיקרי ברכב" היא ענין מהותי לפיו נקבע אם בכלל תונפק פוליסה ומה יהיה התעריף שלה. משהוכח שבמקרה זה נמסר מידע כוזב לחברת הביטוח, ובכוונת מרמה, פטורה חברת הביטוח מתשלום פיצוי.
"פוליסת ביטוח אינה אלא חוזה אישי בין המבטח למבוטחו", קבע השופט שליו, "רצונה של המבטחת להתקשר בחוזה ביטוח מותנית בזהותו של המתקשר עמה. בהתאם לכך, חב' הביטוח בוחנת את פרטי המבוטח, לרבות גילו, מעורבותו בעבר בתאונות דרכים, תביעות קודמות וכיוצ"ב. כל אלה מהווים שיקולים לגיטימיים לחברת הביטוח האם להתקשר עם המבוטח, ועל המבוטח ליתן בידה את כל המידע הנחוץ לשם כך.
כך לדוגמא, חזקה על חב' הביטוח שתדחה מי שנתפס בעבר בהונאת ביטוח. משכך, המידע בדבר זהות המשתמש העיקרי ברכב הוא ענין מהותי לחב' ביטוח, ומהווה חלק מהערכת הסיכונים שלה בנוגע לרכב המבוטח".

ר.מ, קבע השופט, "הסתיר מחברת הביטוח מידע ביודעו בברור כי גילוי המידע יגרום למבטחת שלא להתקשר עמו בחוזה הביטוח לאור עברו הביטוחי והאישי… יש לומר כי אין מדובר בהיסח דעת או רשלנות מצידו של ר.מ ובציינו זהות כוזבת של נהג עיקרי מתוך מטרה לזכות בכיסוי ביטוחי, הוא בגדר מי שפעל בכוונת מרמה ולפיכך אין לו כל הגנה בסעיפים אחרים של החוק שמאפשרים לו לקבל פיצוי".

"אף אלמלא הייתי מגיע למסקנה כי הוכחה מרמה", הוסיף השופט, "נראה שלא חלה הוראת סעיף 8(2) לחוק, מאחר ויש קשר בין ההצתה לבין זהות המשתמש העיקרי ברכב, שהרי נחזה שהצתת הרכב ארעה משום שאותם גורמים עבריינים הבינו כי הרכב שייך לר.מ… ניתן להניח כי הנזק שנגרם במכוון לרכב, נעשה בין היתר משום שהייתה ניראות של ר.מ או רעייתו ברכב, ומבקשי רעתו יכלו להסיק כי הרכב שייך לו או מצוי בשליטתו. יתכן שאם היה חברו (זה שהביטוח הוצא על שמו) משתמש ברכב כנהג עיקרי ונוהג בו תדיר, לא היה נודע להם על עניין הבעלות, ויכול שהנזק היה נמנע".

בנק לאומי, שהגיש את התביעה, נותר לפיכך ללא פיצוי ובנוסף גם חוייב לשלם לחברה לביטוח ישיר את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.

ת"א 23952-08-12

The post שיקרת לביטוח? נשרף הכסף appeared first on TheCar.

בעולם המייצר כמויות בלתי נתפסות של זבל, יש לשמוח על כך שכשמכוניות מתיישנות או נפגעות בתאונות ומסיימות את דרכן על הכביש ניתן כיום למחוץ ולגרוס אותן ולעשות שימוש חוזר בחלק גדול מחומרי הגלם שמרכיבים אותן.

בעוד שחובבי רכב מושבעים לא ממש ימחו דמעה למראה טויוטה קורולה ישנה או מאזדה 3 ותיקה שפוגשות את גורלן, סרטון בן שבע דקות שהגיע לאחרונה לרשת והפך לויראלי, בו ניתן לראות מכונית על שלמה ונוצצת בדמות מרצדס SLS נמחצת ומושמדת באיטיות, מעורר תגובות קשות ונדודי שינה בקרב אוהבי רכב ומרצדס בפרט.

קצת קשה להבין מדוע מכונית אקזוטית שכזו עם דלתות שחף ומנוע המפיק 570 כ"ס, שנבנתה בעבודת יד על ידי אומן בסדנת AMG, זוכה לסיום עגום שכזה.
ההערכות ברשת נעות מרכב שעבר נזק משמעותי בלתי נראה לעין כמו הצפה, דרך ייבוא בלתי חוקי ועד – ומה שגם לנו נראה הגיוני – רכב שחולט על ידי הרשויות.

רכבים מחולטים על ידי הרשויות כשמתברר שהם שנרכשו בכספים שהושגו בדבר עבירה (כמו למשל רכבים של סוחרי סמים) ובדרך כלל רכבים אלה נמכרים במכרזים. במכירות מן הסוג הזה, לצד שלל רכבים סטנדרטים ודי משמימים, ניתן מעת לעת, אפילו בישראל, למצוא גם רכבים מיוחדים כמו למשל אודי R8 שחולטה ונמכרה לאחרונה במכרז של משטרת ישראל.

ישנם גם רכבים שמוחרמים כי בוצעו בהם שיפורים לא מותרים והם שימשו למרוצי רחוב לא חוקיים בסגנון "מהיר ועצבני". במקרים כאלה, לעתים הרשויות מחליטות להשמיד ולגרוס אותם מאחר שאין להן את האמצעים להחזירם למצבם המקורי ובעיקר למען "יראו וייראו".

כך או כך, לראות מכונית מדהימה שכזו נהרסת ללא סיבה נראית לעין זה לא מחזה קל וכדי למנוע צער מחובבי רכב מסביב לגלובוס אנו מציעים את שירותינו ומוכנים להבא לעזור בהעלמת רכבים מחולטים ומוחרמים על ידי שליחתם הרחק הרחק ללבנט, כאן במידל איסט.

עוד ב-TheCar:
גרוטאה של תוכנית

The post 7 דקות בגיהנום: כך, באיטיות ובבטחה, הורסים מרצדס SLS appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה נהג שהורשע בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב אופנוע משטרתי, וזאת לאחר שנמצאו מחדלים חמורים בחקירת התאונה. בין השאר, בית המשפט המחוזי מצא ליקויים בניסוי שערך בוחן משטרתי בזירת התאונה, וגם קבע שהמשטרה לא ניסתה לאתר עדים שהיו עשויים לחשוף פרטים אודות אופן התרחשות התאונה.

בפסק הדין שבו זיכה את הנהג כתב שופט המחוזי אמיר טובי שהצטברות מחדלי החקירה של המשטרה מובילה לתוצאה קשה, ולפיה הבוחן המשטרתי הזדרז להטיל על הנהג את האחריות לתאונת הדרכים עוד לפני שערך את כל הבדיקות הנחוצות. "הצטברותם של המחדלים מעלה תמונה עגומה לפיה אצה דרכו של הבוחן להטיל את האחריות להתרחשות… הרושם המתקבל הוא שהבוחן סימן את התוצאה עוד בטרם ערך את הבדיקות הדרושות, בטרם גבה עדותו של רוכב האופנוע המעורב והפיץ את הדו"ח מיד לאחר התאונה".

לאן נעלם נהג המשאית?

בתאונה שהתרחשה בשנת 2012 פגע ש', אשר נהג במכונית רנו, ברוכב אופנוע משטרתי מסוג ב.מ.וו בצומת רחובות בקריית אתא. על-פי כתב האישום, "הנאשם נהג רכבו ברשלנות בכך שללא סיבה סבירה הבחין באיחור (באופנוע המשטרתי), לא נתן זכות קדימה לרכב הבא ממול, נכנס לצומת תוך פנייה שמאלה, חסם דרכו (של רוכב האופנוע) וגרם לכך ששני כלי הרכב התנגשו".

כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב האופנוע ונגרם נזק לשני כלי הרכב המעורבים, ובית המשפט לתעבורה בחיפה הרשיע את הנהג בכל העבירות שיוחסו לו: אי מתן זכות קדימה, גרימת נזק לרכוש, גרימת חבלה של ממש ונהיגה רשלנית. אלא שמפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שקיבל את הערעור שהגיש ש' וזיכה אותו מחמת הספק, עולה תמונה קשה ולפיה מחדלי החקירה של המשטרה פגעו קשות בהגנתו של הנהג. על-פי השופט טובי, "לאור הנסיבות המאפיינות את מחדלי החקירה בענייננו, היה מקום לקבוע כי מדובר במחדלים שקיפחו את הגנתו של המערער".

כך למשל, המשטרה לא פעלה לאיתור נהג משאית אותו עקף רוכב האופנוע זמן קצר לפני התאונה. "הימנעות המשטרה מלפעול לאיתור נהג המשאית וגביית עדותו מובילה למסקנה כי נפגעה הגנתו של המערער", הסביר השופט טובי בפסק הדין. "לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הדבר לא נעשה. משנשאל בוחן התנועה האם פעל בדרך כלשהי לאיתור נהג המשאית, השיב בפשטות 'לא עשיתי כל פעולה לאיתור נהג המשאית'".

יש לציין כי בית המשפט לתעבורה, שהרשיע את ש', הטיל את האחריות למחדל החקירה הנוגע לנהג המשאית דווקא על הנאשם. אלא שהשופט טובי קבע בפסק הדין כי "החובה למציאת ראיות לחשיפת האמת מוטלת על החקירה המשטרתית, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".

כאמור, הצטברות המחדלים בחקירה המשטרה הובילה את השופט טובי למסקנה לפיה הבוחן המשטרתי קבע את אשמתו של ש' בטרם ערך את כל הבדיקות הנחוצות. "מסקנה זו בעייתית לנוכח העובדה שמדובר בתאונה שהאחריות להתרחשותה אינה ברורה, ונסיבותיה חייבו עריכת בדיקה מקיפה ויסודית יותר ולו למען מראית פני הצדק ונראות הדברים", סיכם השופט, שבמקביל לקבלת ערעורו של ש' דחה את ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על הנהג.

The post "התוצאה סומנה לפני שנערכו הבדיקות הדרושות” appeared first on TheCar.

האם מבוטח שמכוניתו הגנובה נמצאה על-ידי המשטרה רגע לפני שקיבל את סכום הפיצוי מחברת הביטוח חייב לדווח על כך לחברת הביטוח?

שופט בית משפט השלום בירושלים אלכסנדר רון קובע שהתשובה חיובית, ושאי דיווח לחברת הביטוח נגוע בחוסר תום לב. אלא שמסקנתו זאת לא לגמרי מתיישבת עם סכום הפיצוי שפסק לטובת המבוטחת.

פרשת התביעה נוגעת למכונית מסוג מאזדה 6 אשר נמכרה במקור מן היבואנית לחברת ליסינג, ונגנבה בדצמבר 2012 מן הבעלים הפרטי שלה, מבוטחת של חברת הביטוח שירביט.

21 ימים לאחר הדיווח על הגניבה לחברת הביטוח הכינה החברה צ'ק על חשבון הפיצוי ובהתאם לשווי המכונית במחירון הרכב, וזאת לפי תנאי פוליסת הביטוח. יום לפני מסירת הצ'ק העבירה המבטחת את זכויות הבעלות במכונית על שמה.
אלא שבטרם הספיקה בעלת הרכב לקחת את הצ'ק מחברה הביטוח הודיעה לה המשטרה על מציאת המכונית, והיא הוזמנה להגיע ולקחת אותה.

המבוטחת, במקום לאסוף את המכונית שנמצאה, העדיפה לאסוף את הצ'ק מחברת הביטוח, ואף לא טרחה ליידע את החברה על מציאת הרכב.
כאשר נשאלה בבית המשפט מדוע לא יידעה את חברת הביטוח היא השיבה: "אני לא אמורה להגיד לשירביט שאותר או לא אותר. מבחינתי הרכב רשום על שם שירביט ואני אמורה לקבל את הכסף שלי, היא אמרה לי לבוא לקחת את השיק".

חלפו ימים, שבועות וחודשים, המבוטחת סרבה ליטול בחזרה את מכוניתה ואף פנתה בתלונה אל המפקח על הביטוח אשר דחה (כעבור 5 חודשים מיום מציאת המכונית) את תלונתה.

חברת שירביט ניסתה במהלך התקופה לשכנע את המבוטחת שלה לאסוף את מכוניתה תוך נכונות לכסות את הנזקים שמקורם בגניבה ואת אובדן הערך שנובע מהעברת הבעלות (הוספת "יד" למספר הבעלויות).
משלא נענתה המבוטחת לפניות החברה, ולאחר שהתקבלה תשובת המפקח על הביטוח, תיקנה שירביט את המכונית והציעה אותה למכירה – לא לפני שהציעה למבוטחת למכור אותה בעצמה. לבסוף נמכרה המכונית תמורת 40,000 שקל.

השופט רון מציין בפסק דינו שהבעלות על הרכב הועברה על שם חברת הביטוח ומכאן שעליה לשלם למבוטחת את הפיצוי המגיע לה.
אולם, מוסיף השופט: "די בעובדה, שלא הודיעה התובעת שנמצאה המכונית, כדי לבסס מסקנות לחובתה במישור תם הלב… סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "הופרה חובה…. או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו".

השופט רון מותח ביקורת נוקבת על "הדרך המשובשת בה בחרה התובעת ללכת….כך, למשל, העיד בעלה של התובעת, שהתקשה לזהות את המכונית, זאת, למרות שהיה בעליה במשך שנתיים. בכל הצניעות, מתקשה אני להאמין, שמי שהיה בעליה של מכונית במשך שנתיים, אינו מסוגל אפילו לזהותה למרות שנגנבה והסכום שנצרך לתיקונה נותר מתון למדי 2,363 שקל…"

השופט רון מציין, לחובת התובעת, כי כשזומנה לקבל את השיק היא נמנעה מלספר שהובא לידיעתה שהמכונית נמצאה, "ואותיר לכל אחד מקוראיו של פסק דין זה לשקול לעצמו, האם ועד כמה מתיישב הדבר עם חובת תום הלב".
עניינית, השופט רון דחה את הטענה לפיה מרגע שהבעלות על המכונית עברה לחברת הביטוח היא אינה מכוניתה של התובעת ויש בכך להצדיק את קבלת הפיצוי. "ההעברה הפורמלית שנועדה מטעמים ברורים, אין בה כדי להצדיק דבר", קובע השופט, "וטענת התובעת בנסיבות אלה נוגעת בכשל עמוק במישור תום הלב… גרסת התובעת, בין היתר שאיחור של יום אחד בקבלת התמורה, מצדיק מבחינתה את סירובה ליטול את מכוניתה: "מבחינתי אם עבר יום אחד לא הייתי לוקחת אותו… גם אם האוטו ממורק עברו הימים, אני רוצה את הכסף… לא רוצה אוטו שנגנב" היא התנהלות העלולה להיחשב ככזו הנעדרת תום לב. כללו של דיון במסקנתי, שהדרך בה התנהלה התובעת, מראשית עד אחרית, נגועה בחוסר תום לב, ורצונה להתנער בכל דרך מזיקה למכונית שנגנבה ולקבל תחתיה את מלוא תמורתה, בנסיבות העניין, אינה מתיישבת עם חובתה להתנהלות בתום לב ובדרך מקובלת".

אלא שכאשר מגיע השופט רון לחישוב ערך המכונית נדמה שהוא לא מייחס ערך כלכלי רב מידי לחוסר תום הלב שהתקיים.

שירביט טענה שערך המכונית עמד על 69,810 שקל ועל כך מעיר השופט שהוא לא מבין חשבון זה שכן המבטחת לא טרחה להציג הערכת שמאי לשווי המכונית, בעוד שזו נמכרה בסופו של דבר תמורת 40 אלף שקל.

"על פני הדברים אין הדבר תקין, ובמידה מסוימת גרמה בכך הנתבעת לעצמה כעין נזק ראייתי… גם אם אהיה נכון לקבל שיש מידה של היגיון בטענת הנתבעת שמכירה באמצעותה תביא לתמורה נמוכה יותר מאשר מכירה על ידי התובעת, עדיין יש גבול לכל טענה. נמכרה המכונית, כזכור, תמורת 40,000 שקל כששוויה – כפול…"

בהעדר הערכת שמאי מטעם שירביט קבע השופט רון ששווי המכונית עומד על 69,353 שקל, ממנו יופחתו 29,760 שקל שכבר שולמו לה, וכן 3,540 שקל – עלות פרסום המודעה על-ידי המבטחת.
השופט חותם את פסק הדין בביקורת על המבוטחת ש"נושאת באחריות מלאה למעשיה ולמחדליה ונקלעה לכשל במישור תום הלב. ממילא, נושאת התובעת גם במשמעויות הכלכליות של מעשיה, ואם לבסוף תקבל לידיה סכום הנמוך משווי מכוניתה, אין לה להלין, אלא על עצמה.

בסיכומם של דברים חויבה שירביט לשלם לתובעת את יתרת הסכום, כלומר שבסך הכל היא תקבל את ערך המכונית בניכוי עלות המודעה, ואילו חוסר תום הלב שלה לא נלקח בחשבון, לפחות לא מבחינה כלכלית.

ת"א 5359-09-13

The post איך נפטרים ממכונית מליסינג? לא מדווחים על מציאתה appeared first on TheCar.

שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה ריבי למלשטריך-לטר הוציאה צו ביניים שאוסר על איגוד המוסכים לכנס ישיבה של המועצה הארצית של האיגוד, וזאת כל עוד שהתנאי להשתתפות בישיבה הוא שכל משתתף יחתום על הסכם סודיות גורף. צו המניעה יהיה בתוקף עד לדיון בעתירה הראשית שהוגשה בקשר למסמך הסודיות.

השופטת מתחה ביקורת חריפה על הניסיון של הנהלת האיגוד להחתים את משתתפי הישיבה על מסמך סודיות, והגדירה אותו כ"דרישה מנוגדת להליכי הדמוקרטיה באיגוד, וחוטאת לכללי הצדק", וחייבה את האיגוד, ואת היו"ר שלו רונן לוי, לשלם לעותרים הוצאות בסך 15 אלף שקל.

את הבקשה לצו המניעה הגישו יושבי הראש של סניפי באר שבע וחיפה, וכן יצחק זילברמן ואבי אורן שהם חברי המועצה הארצית אך נמנים על האופוזיציה של הנהלת האיגוד הנוכחית.

בעתירתם טוענים יושבי הראש שכתנאי להשתתפותם בישיבת המועצה הם נדרשו לחתום על כתב סודיות גורף. לדבריהם, היות שלטעמם נוגד מסמך הסודיות את חובת השקיפות שבה חייב האיגוד, ומכיוון שהוא חוסם מפני יושבי ראש הסניפים את האפשרות למסור מידע אודות הישיבה לחברי הסניפים שבחרו בהם, הם סרבו לחתום עליו ולכן נמנעת השתתפותם בדיון.
"נוסח כתב הסודיות", כתבו העותרים בעתירתם, "גורף באופן שגוזר שתיקה מוחלטת על מי שחתום עליו בכל נושא שהוא אשר נידון או מטופל באיגוד, ללא חריג כלשהו".

בתגובה שהוגשה לבית המשפט מטעם האיגוד טענה היועצת המשפטית שלו שכל חברי המועצה נדרשו לחתום על כתב הסודיות, וכן כל חברי ההנהלה וכל נושאי התפקידים באיגוד.
אלא שהשופטת לא קיבלה עמדה זו וקבעה שמדובר בהסכם סודיות דרקוני שבו אין הגדרה לגבי מידע "חסוי ו/או סודי ו/או מסווג" שעל שמירתו מתחייב החותם.

בהמשך כתב הסודיות נכתב שיש לשמור את המידע בסוד לא להשתמש, לא למסור, לא לגלות, לא להעביר לכל אדם ו/או תאגיד ו/או שותפות ו/או גוף תקשורתי, לרבות כל מידע הקשור לאיגוד, חבריו, נכסיו, עסקיו, רשימות חבריו, במישרין, בעקיפין, בכתב, בעל פה, במדיה כזאת או אחרת ועוד ועוד.
עוד מציינת השופטת שתקנון האיגוד, אשר קובע את מוסדות האיגוד ואת אופן התנהלותם, לא מזכיר דרישה לכתב סודיות, ובוודאי לא כתנאי להשתתפות במועצת האיגוד או בהנהלתה.

המשמעות המעשית של חתימה על כתב סודיות היא שהנציג הנבחר – חבר מועצה או הנהלה – לא יכול לדווח מאום לעמיתי האיגוד, שחלקם נמנים על בוחריו, או לבוחריו הפוטנציאלים. כל פעולותיו נמצאות תחת איפול מוחלט, וכך גם כל מידע שהגיע לידיעתו.
בהחלטה מציינת השופטת ש"חברי המועצה וההנהלה נבחרו על-ידי העמיתים באיגוד, וכל פעולתם מטרתה לקדם את האינטרסים של העמיתים באיגוד… נבחר העמיתים הוא נאמן. לא עבור עצמו הוא פועל אלא על מנת לקדם את האינטרס הציבורי של האגודה… כתב הסודיות… דורש מהם לשתוק ולא לעשות כל שימוש בכל מידע שיגיע לידיהם… העותרים אינם כופרים בצורך לחתום על כתב ויתור על סודיות, אך רק באשר לנושאים שהם אכן סודיים במהותם, ולא על כתב סודיות גורף שגוזר עליהם שתיקה ומנטרל את תפקידם. העותרים העבירו נוסח מתוקן של כתב סודיות לעיונו של יו"ר ההנהלה – אך נדחו.

השופטת גם עוקצת את יו"ר האיגוד רונן לוי: "ב"כ המשיבים נשאלה, כיצד מועבר מידע לעמיתי האיגוד לגבי הפעילות שנעשית עבורם, והשיבה כי מדי שבוע עורך יו"ר ההנהלה ניוזלטר שמופץ לעמיתי האיגוד ולציבור בכללו. לדבריה מועבר במנשר זה המידע שאיננו סודי או מסווג. עוד ציינה כי המנשר שנערך על ידי היו"ר מופץ לאחר שאסף מידע מחברי המועצה ומחברי ההנהלה האחרים, שאגב כך מפרים כנראה את כתב הסודיות שעליו הם חתומים שכן אסור להם למסור מידע כלשהו לאף אדם שהוא…"

השופטת כותבת ש:"אחד מעקרונות הבסיס בארגונים הבוחרים נציגיהם היא זכות הבוחרים לשקיפות, הזכות לקבלת מידע, הזכות לקבלת דווח מהימן על פעילות המוסדות וכנגד כל אלו עומדת חובת הנציג למסירת המידע, מסירת הדיווח והקפדה על השקיפות. חלק מעקרונות הבסיס בניהול אגודת עמיתים היא הידברות בין עמיתי האגודה ונבחריה, מעורבות בקבלת משוב ורחשי לב, על מנת לתת מענה לצרכים אמתיים של העמיתים. בעולם התאגידי של היום, הופנמה החשיבות של השקיפות וגילוי המידע. ידועה אמרתו של כב' השופט ברנדיס מבית המשפט העליון בארה"ב "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". שקיפות משמעה – כי המידע הגולמי זמין ונגיש.

את היקף השקיפות ניתן להגדיר. אין היא כוללת חשיפת סודות מסחריים. אך במקום להגדיר את הנושאים הסודיים, בחרה קבוצת הקואליציה באגודה כברירת מחדל להורות על שתיקה רועמת של כל נבחרי האיגוד. השקיפות ממלאת תפקיד מהותי והיא תורמת ערך רב לאמון בתוך הארגון. כאן, בצעד חריג, מבקש יו"ר ההנהלה, שמטבע הדברים משתייך לקואליציה, לדווח רק מפיו, באופן שהוא ימצא לנכון. כך לא מתנהלת שקיפות ארגונית. …יו"ר ההנהלה אמור אף הוא להיות חתום על כתב הסודיות, והרי בהעברת המנשר לעמיתים ולציבור, גם הוא מפר לכאורה את כתב הסודיות. האם חל עליו דין אחר ?" שואלת השופטת.

"דרישה לחתום על כתב סודיות כזה", מוסיפה ואומרת השופטת למלשטריך-לטר, משאירה את יו"ר ההנהלה כשליט יחיד באיגוד, היחידי שמוסמך להעביר מידע כלשהו או לעשות בו שימוש, דבר הסותר את עקרונות ההתאגדות של האיגוד, ומרוקן מתוכן את חופש הפעולה ומילוי החובה של הנציגים במוסדות האיגוד. דרישה כזו מנוגדת להליכי הדמוקרטיה באיגוד, וחוטאת לכללי הצדק".

עוד באותו נושא: 
יו”ר איגוד המוסכים מאשים: משרד התחבורה מפעיל עלינו לחץ לא ראוי

The post בית המשפט לאיגוד המוסכים: כתב סודיות פוגע בשקיפות ובדמוקרטיה appeared first on TheCar.

אל בית המשפט המחוזי-מרכז הגיע בשבוע שעבר ג', שנתפס בשעת בוקר מוקדמת ביולי 2013 כאשר הוא נוהג במהירות של 196 קמ"ש בכביש מספר 6. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש ג', והשאיר על כנו את העונש שגזר עליו בית המשפט לתעבורה: פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 20 חודשים וקנס בסך 3,000 שקלים.

"העונש גופו אינו חורג ואין בו סטייה ממדיניות הענישה הראויה", כתבה השופטת הבכירה נגה אהד בפסק דינו של ג'. אולם, בהמשך פסק הדין מבהירה השופטת אהד כי למעשה גזר דינו של הנהג קל מאוד, שכן לא נכלל בו מרכיב של מאסר בפועל. "אני מוצאת כי בית המשפט (לתעבורה) הקל משמעותית עם המערער בשעה שלא גזר מאסר בפועל, (ו)גם לא בעבודות שירות", כתבה השופטת אהד.

מה עונשה של נהיגה ב"מהירות-קצה"?
ואכן, עונשו של ג' קל משמעותית מהרף שקבע בית המשפט העליון בפרשת אבו-גוידר. באותה פרשה נעצר נהג כאשר הוא נוהג במהירות של 195 קמ"ש, ולאחר משפט נשלח למאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש אבו-גוידר, וזאת לאחר שערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה (למעט בעניין אורכה של פסילת הרישיון, שקוצרה משש שנים ל-50 חודשים).

בפסק דין שמצוטט לעתים קרובות, ואשר מבטא לדעת רבים מגמת החמרה בענישת עברייני תנועה, הבהיר השופט נעם סולברג כי נהיגה במהירות חריגה מבטאת החלטה מודעת של הנהג לעבור על החוק, ולכן יש להענישו בחומרה. "למהירות נסיעה שכזו לא מגיע נהג בהיסח הדעת, אלא בהחלטה מוּדעת", כתב סולברג. "בנהיגתו סיכן המבקש לא רק את חייו שלו, אלא גם את חיי הנוסעים במכוניתו, ואת חיי שאר הנוסעים בכביש".

השופט סולברג ציין כי אמנם לא נהוג לגזור על עברייני תנועה עונש של מאסר בפועל, אך נהיגה במהירות חריגה מקימה עילה להטיל עונשי מאסר על נהגים גם כאשר לא נגרם כל נזק. "אין זו דרך השגרה להורות על כליאתם של עברייני תעבורה, כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש ולא פגיעה בגוף", הסביר השופט, "אבל בכגון דא עלינו להקדים תרופה למכה… הוא (אבו-גוידר, ש.ה) ראוי לגמול הולם ולהרתעה כלפיו, וכלפי אחרים שכמותו. יִראו עברייני התנועה ויִיראו, כי נהיגה במהירות-קצה, יכולה להביאם אל מאחורי סורג ובריח – לא רק לאחר שיהרגו אדם, אלא גם קודם לכן".

יהודי באודי, בן-מיעוטים במרצדס
כיצד אם כן הצליח ג', שכאמור נתפס במהירות של 196 קמ"ש בכביש 6, לחמוק מעונש מאסר? אפשר להצביע על הבדל במהירות המותרת בכביש 6 ובכביש שבו נהג אבו-גוידר: 110 קמ"ש לעומת 90. אולם, מאחר שבשני המקרים נעצרו הנהגים במהירויות שחורגות בפער משמעותי מהמהירות המותרת, סביר להניח ששיעור החריגה השונה אינו הסיבה לסטייה ממדיניות הענישה שאותה התווה בית המשפט העליון בפרשת אבו-גוידר.

בנוסף, בשתי הפרשות היה לנהגים המעורבים "עבר תעבורתי": לאבו-גוידר נרשמו 17 הרשעות בפחות משלוש שנים, מהן אחת בגין עבירת מהירות, ולג' נרשמו 27 הרשעות בכ-12 שנות נהיגה, מהן חמש הרשעות בגין עבירות מהירות. אולם, גם אם קיים שוני בעבר התעבורתי – ריבוי עבירות בתקופה קצרה יחסית במקרה של אבו-גוידר – ספק רב אם בכך טמונה הסיבה לשוני המשמעותי בענישה.

בעניין זה יש לזכור שהשופט סולברג הבהיר בפסק הדין של אבו-גוידר כי הענישה של מי שנוהג באותן "מהירויות קצה" משרתת שתי מטרות: גמול והרתעה, כאשר ההרתעה מכוונת גם נגד הנהג עצמו וגם נגד נהגים אחרים. מכאן עולה שגם הבדלים מסוימים בעבר התעבורתי אינם יכולים להסביר את הימנעות בית המשפט לתעבורה מהטלת מאסר בפועל על ג'. לפיכך נראה שנשאר רק הבדל מהותי אחד בין שתי הפרשות: אבו-גוידר הוא בן-מיעוטים, וג' הוא יהודי. האם יתכן שזו הסיבה לכך שבית המשפט הקל עם ג', וסטה ממדיניות הענישה שהתווה בית המשפט העליון?

אגב, ישנו הבדל נוסף בין שני המקרים: אבו-גוידר נעצר כאשר הוא נוהג במרצדס, וג' נעצר כאשר הוא נוהג באודי. אולם, מאחר שנהיגה במרצדס אינה מהווה עילה להחמרת הענישה של עברייני תנועה, הרי שגם בכך אין כדי להסביר את הפער בענישת שני הנהגים.

The post למה נהג שנסע במהירות של 196 קמ"ש לא נשלח למאסר? appeared first on TheCar.

בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים חויבה חברה שעסקה במכירה והשכרה של רכבים במגזר הערבי, אשר מכרה לאדם רכב שהוגדר על ידה כרכב "מבעלות פרטית" על אף שבעברו הרכב היה בבעלות ממשלתית, לפצות את הרוכש בסכום של 8,500 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שכר שמאי ועורך דין על סך 6,000 שקלים נוספים.

סיפור המקרה החל כשיוסף נתשה החליט בשלהי 2006 לרכוש רכב משומש. הוא נפגש עם ווסים ומג'די, אשר הציגו עצמם כבעליה של חברת אוטו עבדו בע"מ. אלה הציעו לו לרכוש מהם רכב בבעלות פרטית וב"מצב מעולה", שמעולם לא היה מעורב בתאונה.
לאחר מו"מ בין הצדדים, נחתם הסכם מכר לרכישת הרכב תמורת 42,500 שקלים.

במשך שנים נתשה עשה שימוש ברכב והיה בסך הכל מרוצה ממנו, אך לאחר שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים בחודש יולי 2012, חברת הביטוח מגדל הפחיתה את סכום הפיצוי למבוטח ב-30 אחוזים מאחר שלטענתה הרכב היה בעברו בבעלות ממשלתית של המשרד לביטוח לאומי שבגינה הופחתו 25 אחוזים מערכו ואף היה מעורב בתאונה שהביאה לירידת ערך של 5 אחוזים נוספים.

נתשה המופתע פנה לעורכי הדין ריאד סואעד ופרחי רסאס והגיש לבית המשפט תביעה נגד האנשים שמכרו לו את הרכב משום שאלה לא סיפרו לו שהרכב היה בבעלות ממשלתית ואף עבר תאונה.

לתביעה צירף חוות דעת שמאי ולפיה בתאריך הרכישה (2006) ערכו של הרכב במחירון לפני הפחתות עמד על 49,000. לאחר משא ומתן התובע שילם בזמנו על הרכב 42,500 שקלים על אף שבפועל לנוכח ההפחתה בשווי הרכב בשל הבעלות הממשלתית וירידת הערך, שוויו הנכון של הרכב, לטענת הרוכש, היה אמור להיות 29,750 שקלים, קרי – הנתבעים קיבלו לידיהם 12,750 מעל למחירון שלא כדין.

הנתבעים באמצעות עוה"ד ג'וני שחאדה דחו את טענות התובע. בכתב ההגנה שהוגש הם טענו כי הם הביאו לידיעת התובע את העובדה שהרכב היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי ובשל האמור המחיר שנדרש היה נמוך ממחיר המחירון.
באשר לירידת ערך קודמת כתוצאה מתאונה הנתבעים טענו כי לא ידעו שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים, ובכל מקרה האחריות לבדיקת מצבו הפיזי של הרכב הייתה מונחת לפתחו של הרוכש.

לאחר שנשמעו טענות הצדדים הרשמת הבכירה מאיה אב-גנים ויינשטיין מבית משפט השלום בירושלים קבעה בפסק הדין כי "לאור התשתית הראייתית שהונחה לפני, מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים, אין מחלוקת שהרכב נשוא התביעה היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי. עוד אין מחלוקת, שמדובר במידע שהיה ברשות הנתבעים ושעל הנתבעים היה להביאו לידיעת התובע באופן ברור. המחלוקת נגעה לשאלה האם הנתבעים מסרו לתובע את המידע האמור, אם לאו. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, שוכנעתי כי הנתבעים לא מסרו לתובע את המידע, הטעו אותו והציגו בפניו מצג שווא ולפיו המדובר היה רכב בבעלות פרטית", קבעה הרשמת.

בפסק הדין היא ציינה הרשמת "הנתבעים אישרו בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, שבהתאם למחירון, ערכו של רכב בבעלות ממשלתית נמוך ב- 20% מערכו של רכב בבעלות פרטית".
הרשמת קבעה גם שהתובע אמנם שילם בעבור הרכב מחיר נמוך ממחיר המחירון המלא אך נראה שההפחתה ממחיר הרכב לא נעשתה בגין בעלות ממשלתית קודמת, כי אם בעקבות משא ומתן. יתרה מכך, העובדה שהמחיר ששולם בסופו של דבר היה גבוה משווי הרכב בפועל (בהתאם למחירון ולאחר ביצוע ההפחתה), אף היא מתיישבת עם גרסת התובע שהרכב הוצג בפניו כרכב בבעלות פרטית.
בסיכום פסק הדין קבעה הרשמת כי "הוכח לפני שבמועד הרכישה היה ערכו של הרכב הספציפי היה אמור להיות 39,200 ש"ח. בשים לב לכך שהצדדים הסכימו שהרכב ימכר לאחר הפחתת כ-13.27 אחוזים משוויו, הרי שעל התובע היה למעשה לשלם סך 34,000 ש"ח בעבור הרכב. בשל ההטעיה ומצג השווא, נגבו מהתובע 8,500 ₪ ביתר. מכאן, שעל הנתבעים להשיב לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת הסכם המכר (10/10/06).
אשר לטענת התובע כי לרכב נגרמה גם ירידת ערך של 5 אחוזים בגין תאונה קודמת שהיתה לו טרם רכישתו, קבעה הרשמת כי פרט למכתב של חברת מגדל בנושא לא הובאה על ידי התובע כל הוכחה המאששת את הטעון הזה. לפיכך התובע לא הרים את נטל ההוכחה בנושא".

כאמור בסופו של יום נקבע בפסק הדין כי הנתבעים ישלמו לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/10/06 ובנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובע, לרבות שכר השמאי כפי שנקבע בפרוטוקול הדיון וכן בשכ"ט עו"ד ע"ס 6,000 ש"ח.

The post "שכחו" לספר לקונה שהרכב היה בבעלות ממשלתית ויפצו אותו ב-8,500 שקלים appeared first on TheCar.

שמונה שנים לאחר שהוגשה תביעה ייצוגית כנגד מספר חברות ביטוח תשלם מגדל לחלק ממבוטחיה שווה ערך לחודש עד שלושה חודשי פרמיית ביטוח. מגדל בהודעה לבורסה: "עלות הסכם הפשרה הינה בסכום שאינו מהותי ואין לו השפעה על החברה"

חברת הביטוח מגדל תפצה מבוטחים שלה אשר מכוניתם נפגעה בתאונה בין השנים 2004 ל-2007, והוכרזה כ"אובדן גמור" ("טוטאל לוס"), אבל מתגמולי הביטוח שלהם קוזזו סכומי כסף שלא כדין. זאת במסגרת הסכם פשרה שהושג בתובענה יצוגית שהוגשה נגד מגדל ונגד חברות ביטוח נוספות.

הפיצוי שמגדל תעניק למבוטחיה נע בין חודש אחד ועד לשלושה חודשי ביטוח רכב רכוש בחינם, והוא יוענק למבוטחים שרכבם נפגע בתאונה בשלוש השנים האחרונות והוכרז כאובדן מלא. מדובר במקרים שבהם קוזזו כספים מן התגמולים מבלי שפוליסת הביטוח של המבוטחים פרטה מראש הבמבוטחים יחוייבו בקיזוז כזה.

ההסדר התקבל במסגרת הסדר פשרה בתביעה יצוגית שהוגשה נגד מגדל וחברות נוספות בשנת 2007, ובהודעה שמסרה אתמול החברה לבורסה נכתב ש"ביום 11 במאי 2015 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו תוקף של פסק דין להסדר פשרה מתוקן אשר הוגש על ידי הצדדים לתובענה… בהתאם להסדר הפשרה מגדל ביטוח תרענן את נהליה בקשר עם העניין נשוא התובענה, וכן תעניק למבוטחיה, שאירע להם מקרה ביטוח של אובדן גמור בשלוש השנים שקדמו להגשת התביעה והופחתו להם סכומים מתגמולי הביטוח, בשל התחשבות במשתנים מיוחדים העולים על סכומים אשר הוספו להם, ככל שהוספו, בשל התחשבות במשתנים מיוחדים (למעט מבוטחים הנמנים עם קולקטיב) – זכאות לחודש או שלושה חודשי ביטוח חינם בביטוח רכב (רכוש) עד 3.5 טון, בהתאם לסוג המבוטח…

עלות הסכם הפשרה, לרבות שכ"ט לתובע הייצוגי ובא-כוחו, הינה בסכום שאינו מהותי ואין לו השפעה על החברה מעבר להפרשה הקיימת בדוחות", נכתב בהודעה.

The post פשרה ייצוגית: חברת מגדל תעניק 3 חודשים ביטוח חינם למבוטחים שמכוניתם עברה טוטאל לוס appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון דחה ערעור של נהג שהורשע בנהיגה בשכרות למרות שמכוניתו לא הייתה בתנועה. השופט אורי שהם: "תחולתה של עבירת הנהיגה בשכרות, גם במצבים שבהם הייתה לנאשם שליטה אפקטיבית על הרכב, תואמת את הרציונל של החזקת נשק בעת שכרות"

מספיקה האפשרות שלנהג שיכור תהיה שליטה אפקטיבית במכונית כדי לבסס עבירת נהיגה בשכרות, גם אם המכונית עומדת בחנייה ואינה נמצאת בתנועה. כך קבע אתמול (ג') בית המשפט העליון, שדחה ערעור שהגיש נהג שהורשע בעבירת נהיגה בשכרות למרות שמכוניתו עמדה בחנייה וכלל לא הייתה במצב של נסיעה.

"החיבור בין קיומה של שליטה אפקטיבית ברכב לבין הימצאותו של נהג שיכור ברכב עצמו עשוי לשמש בסיס להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות", קבע השופט אורי שהם, שכתב את פסק הדין העיקרי והשווה בין נהיגה בשכרות והחזקת נשק במצב של שכרות. "תחולתה של עבירת הנהיגה בשכרות, גם במצבים שבהם הייתה לנאשם שליטה אפקטיבית על הרכב, תואמת גם את הרציונל של העבירה שעניינה החזקת נשק בעת שכרות… די בשליטה האפקטיבית בכלי הנשק, במצב של שכרות, כדי להוות עבירה, בין שהסיכון הגלום באותה עבירה התממש, ובין אם לאו".

הנהג שערעורו נדחה אתמול נעצר באוקטובר 2009 בחשד לנהיגה בשכרות, לאחר שעוברים ושבים הזעיקו את המשטרה למקום שבו עמדה מכוניתו באופן שהפריע חלקית לתנועה. הנהג נמצא כאשר הוא ישן, לאחר ששתה כמות גדולה במיוחד של אלכוהול: בבדיקה באמצעות מכשיר "הינשוף" המשטרתי נמדדה כמות אלכוהול גבוהה כמעט פי שלושה מהכמות המותרת על-פי חוק.

תכירו: מבחן השליטה האפקטיבית
השופט שהם קבע כי כדי לקבוע את אחריותו של נהג בעבירת נהיגה בשכרות יש לעשות שימוש ב"מבחן השליטה האפקטיבית", שעשוי להרחיב משמעותית את המונח "נהיגה", שהגדרתו בחוק לוקה בעמימות. השופט שהם מסביר כי "המבחן הנכון לפרשנות המונח 'נהיגה' בענייננו הוא מבחן השליטה האפקטיבית על אמצעי הפעולה של הרכב. בביטוי 'שליטה אפקטיבית' גלומה יכולתו של אדם לשלוט במנגנוני התפעול, הבקרה והשליטה ברכב". לפי השופט שהם, הרחבת ההגדרה של "נהיגה" נובע מהסיכון הטמון במצב השכרות וההשפעה האפשרית של שכרות על שיקול דעתו של הנהג.

"הסיכון הגלום במצב שכרותו של הנהג מחייב התייחסות לאפשרות כי שיקול דעתו הלקוי עלול לגרום לו להעביר את הרכב ממצב סטטי למצב של תנועה", הבהיר השופט, "זאת, חרף חוסר כשירותו של הנהג השיכור לנהוג ברכב מנועי באותו מועד. באותה מידה, עלול הנהג השיכור להפעיל חלקים אחרים ברכב… סיכון זה איננו 'צופה פני עתיד', אלא שמדובר בסיכון ממשי, עוד בשלב שהרכב מצוי במצב סטטי, ובעיקר כאשר מנועו של הרכב פועל".

מפסק הדין עולה כי מבחן השליטה האפקטיבית יוחל בהתאם לנסיבות הייחודיות שעשויות להתעורר בכל מקרה ומקרה. "אינני נדרש לקבוע מסמרות בשאלת היקפו המדויק של מבחן השליטה האפקטיבית ברכב, ונראה כי מדובר בשאלה עובדתית שתוכרע על פי נסיבות העניין", ציין השופט שהם. "די לי אם אומר כי מבחן זה מאפשר לקבוע, בנסיבות המתאימות, כי בוצעה עבירה של נהיגה בשכרות, גם במצב שבו הרכב לא היה בתנועה".

השופט שהם מפרט בפסק הדין נסיבות אותן יש לשקול במסגרת יישום מבחן השליטה האפקטיבית: "היותו של הרכב מונע, הימצאותו של הנאשם במושב הנהג, עמידתו של הרכב בנתיב נסיעה ומידת ההפרעה לתנועה הגלומה במצב עמידתו של הרכב". לאחר שישקלל את כל נסיבות המקרה, ייקבע בית המשפט "האם הייתה במקרה הקונקרטי בידי הנאשם שליטה אפקטיבית על רכבו, וככל שמדובר באדם שיכור, ניתן יהא להרשיעו בנהיגה בשכרות".

ומה אם הנהג כלל לא התכוון לנהוג?
השופט שהם גם קבע כי יתכן שכוונתו הסובייקטיבית של הנהג כלל לא תשפיע על תוצאות המבחן, ובמלים פשוטות – בית משפט עשוי להרשיע נהג בעבירת נהיגה בשכרות גם אם ייטען שלא הייתה לו כוונה לנהוג במכונית. לדברי השופט, "סבורני, שאין בכוונותיו הסובייקטיביות של הנאשם כדי לשנות, בהכרח, את התוצאה בשאלת אחריותו לעבירת הנהיגה בשכרות. שהרי, אדם שיכור הוא בעל שיקול דעת לקוי, וכיצד ניתן להסתמך על כוונותיו של אותו נאשם, שעה שהכרתו אינה במיטבה עקב מצב שכרותו, והוא עלול שלא להעריך נכונה את המציאות?".

עם זאת, השופט שהם מציין בפסק דינו כי במצבים של שכרות קלה תיתכן טענת הגנה שמבוססת על כוונתו הסובייקטיבית של הנהג: "אינני שולל את האפשרות להעלאת הטענה, כי הנאשם לא התכוון להפעיל את רכבו במצב של שכרות, כאשר מדובר בשכרות קלה או גבולית, שהשפעתה על מצב תודעתו של הנאשם היינה שולית".

גם השופט יצחק עמית קבע כי יש לאמץ את מבחן השליטה האפקטיבית, אך הסביר בפסק דינו הקצר כי ייתכנו נסיבות שבהן נהג שרק יושב במכוניתו לא ייחשב למי שנהג בשכרות. "אין פירוש הדבר כי בכל מקרה בו יימצא אדם שיכור יושב במכוניתו, יש לייחס לו נהיגה בשכרות, והדבר הוא תלוי נסיבות", כתב השופט עמית. "לא דומה מי שישן שיכור בחניה כפולה בכביש… למי שישן שיכור במגרש חניה נידח".

The post עבירת נהיגה בשכרות יכולה להתבצע גם במכונית עומדת appeared first on TheCar.

מחקר שערכו שופט תעבורה בדימוס וחוקר מאוניברסיטת ירושלים מעלה שהסדרי טיעון מאפשרים לנהגים לעקוף את עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירת נהיגה בשכרות. אולם, החוקרים טוענים שנהגים שנמנים עם השכבות החלשות אינם מיוצגים לרוב על-ידי עורך דין, ולכן הם מתקשים להגיע להסדרי טיעון מקלים

"הנפגעים העיקריים מעונש המינימום הם נהגים השייכים למעמד הסוציו-אקונומי נמוך, שלא השכילו לעקוף את עונש המינימום". כך קובע מחקר שערכו ד"ר אברהם טננבוים, שופט תעבורה בולט שפרש לאחרונה מכס השיפוט, וד"ר שומרון מויאל מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

עונש המינימום לעבירת השכרות הוא פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים לפחות, ולפי טננבוים ומויאל הדרך העיקרית לעקיפתו היא באמצעות הסדרי טיעון, שבהם שותפים הנאשם והתביעה – ובעקיפין גם בית המשפט, שנדרש לאשר את ההסדר המוצע. אלא שלעתים קרובות, נהגים הנמנים עם השכבות החלשות אינם מיוצגים על-ידי עורך דין, ולכן הם מתקשים בהשגת הסדר טיעון שעשוי לעקוף את עונש המינימום.

"נראה שהדרך לעקיפת עונש המינימום הייתה בעיקרה דרך הסדרי טיעון מקלים", מציינים טננבוים ומויאל, "הסדרי הטיעון הוסכמו גם משום שלרבים מהשחקנים עונש המינימום נראה לא מידתי ולא צודק, וגם משום שעקב חומרתו הפכו הליכי הבדיקות להיות קשים ומסובכים. אלא שלנהגים החלשים וחסרי הייצוג, היה קשה יותר לעשות כן (להגיע להסדר טיעון, ש.ה)".

ממחקרם של טננבוים ומויאל עולה מסקנה נוספת, שכבר עלתה במחקר קודם שערך מויאל (ביחד עם פרופסור מימי איידנשטדט): עונש המינימום לעבירת נהיגה בשכרות אינו מיושם בפועל בבתי המשפט, ובמקומו מיישמים השופטים "מדרג שכרות" – מתאם בין רמת השכרות של הנהג וחומרת העונש שמוטל עליו.

על-פי טננבוים מויאל, "בניגוד לחוק המפורש והכרזות והצהרות חד-משמעיות של בית המשפט העליון, הרי שעונש המינימום לא יושם. מה שמיושם למעשה הוא מדרג ענישה, בעיקר על-פי כמות האלכוהול שנמדדה אצל נהגים".

בעניין זה ראוי לציין כי טננבוים, שכיהן כשופט בבית המשפט לתעבורה בירושלים במשך כ-18 שנים, מכיר היטב את סוגיית הענישה של נהגים שיכורים, והיה מהשופטים הבולטים שהנהיגו את מדרג השכרות. טננבוים אף ספג ביקורת אישית נוקבת מצד שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אמנון כהן, שביטל גזרי דין רבים שבהם הוטל על נהגים עונש קל מזה הקבוע בחוק.

אולם, למרות הבעייתיות הכרוכה בפסיקה שמתעלמת מלשון החוק ומהלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון, יישום מדרג השכרות בבתי המשפט לתעבורה נעשה לעתים קרובות תוך הסכמה מלאה מצד התביעה, שמקדמת ואף יוזמת הסדרי טיעון שכוללים ענישה קלה משמעותית מעונש המינימום.

בנוסף, ראוי לזכור שמשרדי המשפטים והתחבורה מנסים לקדם כבר שנים ארוכות חקיקה שתיישם בפועל את מדרג השכרות. מאז 2010 נכלל מדרג השכרות ברפורמת ענישה מקיפה, שכבר אושרה בממשלה (פעמיים) ואושרה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ה-19. אולם, רפורמת הענישה נחשבת לבעייתית, שכן חלק מסעיפיה מכרסמים בחזקת החפות ופוגעים בזכויות יסוד של נאשמים, ובעיקר בזכות הגישה לערכאות.

בגלל בעייתיות זו נתקלה הרפורמה בהתנגדות נמרצת מצד משפטנים בכירים, ובשלב זה לא ברור מה יעלה בגורלה לאחר שתורכב ממשלה חדשה. העיכובים באישור הרפורמה מסכלים את אישור מדרג השכרות, וכך נשארת מלאכת יישומו בידי שופטי התעבורה. אלא שכאמור, יישום מדרג השכרות לפני אישורו במסגרת חקיקה ראשית יוצר מצב בעייתי, שבו חלק משופטי התעבורה פועלים בניגוד לחוק החרות ופסיקת בית המשפט העליון.

The post עונש המינימום בעבירת השכרות פוגע בעיקר בשכבות החלשות appeared first on TheCar.

חברת הביטוח הראל סרבה להכריז על נזק למכונית כמחייב "אובדן להלכה" בהתאם לתנאי הפוליסה שלה. התערבות של שמאי מטעם בעל הרכב ופניה לבית משפט לתביעות קטנות השיגו את מה שהגיע למבוטח מלכתחילה

הפרסומות של חברות הביטוח כמעט עושות לנו חשק להיות מעורבים בתאונה, ולו כדי לקבל את הפיצוי שמגיע לנו מיד, וביד.
אלא שבחיים האמיתיים הרבה יותר קל לשלם את הפרמיות, או, חלילה, להיות מעורב בתאונה, מאשר לקבל את הפיצוי שמגיע לנו – כפי שלמד לאחרונה על בשרו מבוטח של חברת הביטוח הראל.

מכוניתו של המבוטח, סובארו אימפרזה משנת הדגם 2008, נפגעה בתאונה ובמעמד הבדיקה במוסך אישר השמאי ניב רון, מטעם חברת הביטוח ("שמאי חוץ"), לתקן את המכונית בסכום של כ-22,250 ש"ח בלבד.
היות שסכום זה מהווה רק 37.47% ממחיר המחירון של המכונית (שעמד בעת התאונה על 59,360 ש"ח), הרי שלפי תנאי הפוליסה הוא לא מזכה את המבוטח בפיצוי בגין מלוא ערך הרכב.

לנוכח זאת קבע השמאי רון כי יש לתקן את המכונית, אולם הבעלים שלה, לאחר התייעצות עם בעל המוסך שאליו היא נגררה, סבר שערך הנזק היה גדול יותר.

המבוטח הפעיל את השמאי עידן ויקטור אשר בדק עבורו את המכונית, וזה גילה ראשית לכל שהשמאי רון כלל לא התייחס לירידת ערך המכונית, בסך כ-9% מערכה.
יתרה מכך: לאחר שהרים את המכונית על הליפט גילה ויקטור שהנזק שנגרם למכונית גבוה משמעותית מזה שנקבע על-ידי רון, והוא עומד לדעתו על 33,749 שקל שמהווים 56.8% מערך הרכב. מאחר וכך, הרי שלפי תנאי הפוליסה יש להכריז על המכונית ככזו שעברה "אובדן להלכה", ולפצות את בעליה במלוא מחיר המחירון שלה.

חוות הדעת של עידן ויקטור הועברה לחברת הביטוח הראל, אבל השמאי הראשי של החברה לא קיבל אותה ולא אישר להכיר בנזק כ"אובדן להלכה".
לאור זאת החליט בעל המכונית למכור את שרידיה לסוחר רכב, ותבע את חברת הראל בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.

שופט בית המשפט לתביעות קטנות טל חבקין מינה את השמאי אמיתי מרום כשמאי מכריע, והוא בדק את שתי חוות הדעת וקבע כי לרכב אכן נגרמו נזקים בחלקו התחתון (שאליהם לא התייחס כלל השמאי ניב רון), ומכאן לדעתו נובע עיקר ההפרש בין חוות הדעת.

"לאור האמור לעיל, ולאחר שראיתי את שתי חוות הדעת ועיינתי בצילומים" כתב מרום, "הגעתי למסקנה כי יש לקבל את חוות דעתו של השמאי ויקטור עידן לגבי הערכת גובה הנזק בסך 33,748 שקל וירידת ערך של 9% בסך 4,808 שקל. ערך הרכב הינו 53,424 שקל והוא נמכר במצבו על ידי המבוטח בסכום של 28,000 שקל. סה"כ נשאר לפיצוי 25,424 שקל. לאור האמור לעיל יש לפצות את בעל הרכב בסכום של 25,424 שקל המהווה את ההפרש שבין ערך הרכב לבין מחיר מכירתו בפועל".

בפסק דינו קבע השופט חבקין ש"התביעה מתקבלת באופן שהנתבעת (הראל) תשלם לתובעים סך של 25,424 שקל, וכן תישא בשכר טירחתו של השמאי, ובנוסף בהוצאה בסך 1,000 שקל".

שתי תובנות יש לנו בסיכומו של יום. האחת היא ש"שיטת מצליח" של חברות הביטוח תוסיף להצליח להן כל עוד שבתי משפט ימשיכו לפסוק כנגדן הוצאות נמוכות, היות שחלק מן המבוטחים סבורים בטעות שהליך משפטי יהיה מייגע ויקר מידי עבורם ולכן הם מוכנים להתפשר על גובה הפיצוי.

התובנה השנייה, אופטימית יותר, היא שמי שבטוח בצדקתו, ויכול להצטייד בחוות דעת מקצועית הולמת, יקבל בסופו של דבר את מה שמגיע לו, ואולי גם פיצוי קטן על עגמת הנפש והטרחה המיותרת.

The post הדרך לפיצוי הוגן עוברת בבית המשפט appeared first on TheCar.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה עתירה של תושבים מבית-אל, והם ייאלצו ללכת 300 מטרים ברגל אל התחנה המרכזית בירושלים

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה לאחרונה עתירה של קבוצה מתושבי בית-אל כנגד משרד התחבורה, שבה דרשו להשיב את תחנות המוצא של קווי האוטובוס לישובם אל תוך מתחם התחנה המרכזית בירושלים.

תחילת הפרשה בעתירה מנהלית אחרת שהוגשה כנגד המשרד, בעקבות גרירת רגליים בטיפול בזיהום האוויר החריג שהתגלה בתחנה המרכזית בעיר, ואשר מסכן את בריאותם של העוברים ושבים ושל העובדים במתחם. בעקבות עתירה זו הועברו חלק מתחנות המוצא של קווים אוטובוס שונים אל הרחובות הסמוכים, ובהן גם תחנת המוצא לקו לבית-אל.

קבוצת תושבים מן הישוב עתרה לבית המשפט לעניינים מנהלים בטענה שהוצאת הקווים ממתחם התחנה המרכזית פוגעת בנגישות הנוסעים לתחנה המרכזית, וכן שהתחנות החדשות מרוחקות ולא מגנות על הנוסעים מפני רוחות וגשם.

עוד טענו העותרים שבתחנות אין שרותים זמינים, ושהעתקתן פוגעת במוגבלי ניידות ובחיילים ומקשה עליהם לעבור אל קווי נסיעה אחרים שממוקמים בתחנה המרכזית עם מטענם. לחלופין ביקשו העותרים שלפחות חלק מן הקווים יעברו בתחנה המרכזית בחלק משעות היום.

משרד התחבורה והמפקח על התעבורה טענו מנגד שההחלטה להוציא את הקווים ממתחם התחנה נעשתה משיקולי עומס וזיהום אויר אשר התגלה שם. התחנות, לטענתם, הועתקו לרחובות הסמוכים ותדירות הקו הוגדלה ב-33%, ובנוסף לקו אחד אל הישוב החלה הפעלת שני קווים חדשים.

נציגי משרד התחבורה טענו שבהליך של עתירה אחרת שהוגשה כנגד המשרד בעניין זיהום האוויר בתחנה המרכזית חייב בית משפט השלום את המשרד לבצע שינויים אשר ימזערו את זיהום האויר בתחנה ולצורך זה בוצעו שינויים מבניים במבנה התחנה. היות שהשיפוצים פותרים באופן חלקי בלבד את בעיית זיהום האוויר הוחלט להעביר כמה מתחנות הקצה של קווים מטרופוליניים מתוך התחנה אל תחנות קצה סמוכות.

לטענת נציגי משרד התחבורה כקריטריון להעברת קווים מהתחנה המרכזית נשקל אופי השימוש בהם, וניתנה עדיפות להעברת קווים שבהם הנוסעים הם "נוסעים יומיים" לירושלים, כלומר מי שלא זקוקים לתחנה המרכזית לצורך נסיעות המשך בין-עירוניות. לדבריהם, השינויים נעשו בכל אשכול הקווים באותו ציר בכדי להבטיח אחידות ובהירות לנוסעים ולשמור על תדירות נסיעה גבוהה.

השופט ד"ר יגאל מרזל דחה את העתירה בנימוק של "היעדר עילת התערבות של בית משפט זה בשיקול הדעת שהופעל". לדברי השופט, ההחלטה שהתקבלה הינה סבירה ומידתית, ומטרתה להגן על משתמשי התחנה המרכזית מפני זיהום האויר במקום. "עמדת הרשות המינהלית שלפיה נדרשת בעקבות כך הקטנה של נפח תנועת האוטובוסים במקום ולעת הזו", כתב השופט, "היא עמדה מקצועית סבירה. לא נטען, ובוודאי שלא בוסס, טיעון שלפיו השמירה על בטיחות הנוסעים וציבור המשתמשים בתחנה המרכזית על דרך של הפחתת זיהום האוויר במקום, היא שיקול זר לעניין רישיון זה או אחר לקו תחבורה ציבורית".

לדבריו, קווי בית אל הועתקו למרחק סביר של 300 – 350 מטר מהתחנה המרכזית כאשר לא נסתרה טענת משרד התחבורה שלפיה הדרך מהתחנה המרכזית לתחנה זו נגישה למעבר של אנשים עם מוגבלויות, ולא רק קווי בית-אל הועתקו אלא גם קווים מטרופוליניים נוספים אשר משרתים ישובים גדולים בהרבה ואף מרוחקים יותר מירושלים, ולפי אותם רציונלים ותכליות. "בכך יש ביטוי לא רק לשוויון, אלא גם לענייניות ההחלטה", כותב השופט.

"הדגש בעתירה של הפונים היה על שיקולי נוחות ורווחה. אלו שיקולים חשובים. על הרשות המינהלית לקחת אותם בחשבון במסגרת החלטתה ולתת להם את המשקל הראוי. אך הרשות המינהלית שקלה שיקול זה בנסיבות העניין וההחלטה שקיבלה היתה מידתית".

עת"מ 25611-11-14

The post התחנה מזוהמת, הנוסעים יואילו בטובם ללכת ברגל appeared first on TheCar.

הגשת כתבי אישום כפולים, נקיטת הליכים שגויים, הגשת בקשות שמנוגדות לסדר הדין הפלילי והחמצת הזדמנות להרשעה בגין העבירה המתאימה – ליקויים חמורים בהתנהלות הפרקליטות הביאו לכך שבית המשפט לא מיצה את הדין עם נהג אוטובוס שהשפיל ילדות ממוצא אתיופי

בית המשפט לתעבורה בירושלים גזר אתמול (ג') את דינו של נהג אוטובוס שאמר לשלוש ילדות ממוצא אתיופי "אתם מסריחים… אף אחד לא מוכן לעמוד לידכם בגלל שיש לכם ריח, תחזרו לאתיופיה". אלא שלפי השופט שקבע את עונשו של הנהג, גזר הדין רחוק מלשקף את חומרת מעשיו: קנס בסך 3,000 שקלים, שלילת רישיון לחצי שנה ופיצוי בסך 8,000 שקלים לכל אחת מהילדות.

הסיבה לכך שגזר הדין הקל עם הנהג אינה רחמנות של השופט או נסיבות אישיות חריגות שעשויות להצדיק הקלה בעונש. לפי השופט נאיל מהנא, שגזר את דינו של הנהג, מה שהוביל לעונש הקל יחסית הוא מחדל מתמשך בהתנהלותה של הפרקליטות.

"התנהלות המאשימה הייתה לא תקינה מתחילת ההליך ועד סופו", הבהיר השופט נאיל מהנא. "הדבר התבטא בהגשת בקשות בניגוד לכללי סדר הדין הפלילי, כתבי אישום כפולים, נקיטת הליכים שגויים והחמצת ההזדמנות של הרשעת הנאשם בעבירה פלילית של התנהגות פסולה במקום ציבורי מתוך מניע גזעני, שהיא העבירה המתאימה".

בגלל שהוגשו נגדו שני כתבי אישום בגין אותם מעשים לשני בתי משפט שונים, הצליח הנהג להביא לביטול אחד מהם, ודווקא זה שייחס לו את העבירה שמתאימה יותר למעשיו: עבירה לפי חוק העונשין. לפי השופט מהנא, הנהג הואשם בסופו של דבר בעבירה אחת בלבד: עבירת התנהגות שאינה הולמת נהג רכב ציבורי, שהיא עבירה לפי פקודת התעבורה.

למעשה, השופט מהנא הבהיר אתמול כי בעקבות ההתנהלות הלקויה של הפרקליטות נמחק כתב אישום שהוגש נגד החברה שהעסיקה את הנהג באותה עת. בעניין זה יש לזכור שחוק העונשין מאפשר ייחוס אחריות פלילית לתאגידים, וביטול כתב האישום נגד החברה סיכל הטלת עונש גם על החברה עצמה ויתכן שגם על מנהליה.

לביקורת החריפה של השופט מהנא על התנהלות הפרקליטות הצטרף השופט שביטל את כתב האישום הראשון שהוגש נגד הנהג, ואשר ייחס לו עבירה לפי חוק העונשין. השופט שמואל הרבסט, מבית משפט השלום בירושלים, אמנם מצא את התנהגותו של הנהג פסולה ומכוערת, אך בהחלטתו מינואר הוא הבהיר כי לא הייתה לו ברירה אלא לבטל את כתב האישום.

"יש שיגידו כי מדובר בטענה פרוצדוראלית המונעת מהמאשימה למצות את הצדק ולהעמיד את הנאשם על חומרת מעשיו", כתב השופט הרבסט, בהתייחסו להחלטה לבטל את כתב האישום בגלל הגשת שני כתבי אישום בגין אותו אירוע. "אולם פרוצדורות שכאלו יש בהן חשיבות רבה (ב)של העובדה כי הן משרטטות את יחסי הכוחות, המותר והאסור, ואת דרך ההתדיינות הפלילית בעת שהמאשימה מפעילה הליכים פליליים נגד נאשם".

בסיכומה של ההחלטה הביע השופט הרבסט סלידה מהתנהגותו של הנהג, לצד ביקורת על התנהלות הלקויה של הפרקליטות. "מעשיו של הנאשם…מכוערים מאין כמותם ומהווים שפל התנהגותי מיותר ומזיק",קבע השופט, "אולם אין כהוא זה בין תחושה קשה זו לשמירה קפדנית על זכויות הנאשם. זכויות יש לשמור ולבצר, ואם אלו נפגעו בשל רשלנותה של המאשימה או בשל טעותה או מחדליה, הרי שיש לבטל את מקור הפגיעה".

The post בגלל מחדל: לא מוצה הדין עם נהג אוטובוס שהורשע בהשפלת ילדות ממוצא אתיופי appeared first on TheCar.

נהגת שנפגעה על-ידי נהג שנכנס לצומת ברמזור אדום תפצה את חברת הביטוח שלו על חלק מן הנזק שנגרם למכוניתו. מוזר? לא לדעת השופטת שסברה שזהו מקרה מתאים להחלת הכלל של "אשם תורם"

גם כאשר נכנסים לצומת ברמזור ירוק כדאי מאד לוודא היטב שאף נהג אחר לא מתכוון להיכנס אליה באותו זמן ברמזור אדום. זה נכון ראשית לכל מפני שזה עשוי להציל את החיים שלכם ושל יקיריכם, אבל גם מכיוון שזה עשוי לחסוך כסף.
כך למדה לאחרונה על בשרה ל.ג, אשר החלה בנסיעה ברמזור ירוק ונפגעה על-ידי רכב אחר, נהוג בידי נהג שלא ציית לרמזור האדום מן הכיוון שלו.

חברת הביטוח הראל, אשר ביטחה את הנהג הפוגע, פיצתה את המבוטח שלה וגם את ל.ג. בגין הנזקים שנגרמו לשתי המכוניות, אך לאחר מכן הגיע לידיה פסק דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, שבו נקבע שהנהג שנכנס לצומת באדום אחראי רק ב-70% לקרות התאונה, בעוד של.ג – שהחלה, כאמור, לנסוע באור ירוק – אחראית ב-30 אחוז לתאונה. בבית המשפט לתביעות קטנות נקבע של.ר. אמנם החלה בנסיעה כדין, אבל לא וידאה טוב מספיק שהצומת פנוי.
למסקנה זו הגיע בית המשפט לאור העובדה שמכונית אחרת שעמדה לצד זו של ל.ג. לא החלה בנסיעה היות שהנהג שלה הבחין ברכב שנכנס לצומת באדום.

לנוכח קביעת בית המשפט לתביעות קטנות תבעה חברת הראל, על ידי עו"ד יוסי רוזנשטיין, את ל.ג. ודרשה לקבל ממנה בחזרה 30% מן הפיצוי שניתן למבוטח שלה בגין נזקיו.

ל.ג. מצידה טענה טענה משפטית, לפיה היא לא חייבת לפצות את התובעת היות שמדובר ב'אשם תורם המהווה הפרת נטל בלבד', כלומר סוג של אחריות שלה כלפי עצמה שבגינה כבר הופחת הפיצוי ששילמה חברת הביטוח.

השופטת רנה הירש מבית משפט השלום ברחובות קבעה שאין מדובר באשם תורם (עצמי) בלבד, והיא קובעת ש: "מרבית האחריות לתאונה מוטל על רכב הנתבע (המבוטח של הראל) אשר נכנס לתוך הצומת באור אדום. יחד עם זאת, מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם לקרות התאונה….אני מחלקת את האחריות בין הנהגים באופן שבו לנהג הרכב המבוטח בהראל אחריות בשיעור של 70% ולתובעת אשם תורם בשיעור של 30%."

לדבריה, "הלכה פסוקה היא שנהג לא רשאי להסתמך על ההנחה שנהג אחר ייתן לו זכות קדימה ועליו לנהוג בזהירות סבירה כדי למנוע התנגשות עם כלי רכב אחרים בצומת, וכי הוא אחראי, גם כאשר קיים מופע אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו, לוודא שהצומת פנוי בטרם ייכנס לצומת".
"כניסת הנתבעת לצומת שאינו פנוי יצרה סיכון ממשי, הן כלפי הנהג, הן כלפי נהגים אחרים הנמצאים בצומת או בקרבתו, והן כלפי עוברי אורח שהיו עשויים להימצא בקרבת הצומת. מדובר בהפרת חובה משמעותית וחשובה, שהביאה להתממשות הסיכון האמור, ואין בעובדה כי הניזוק הנוסף הוא רכב התובעת, וכי לא היו ניזוקים נוספים, כדי להמעיט ממשמעותה של הפרת חובת הזהירות שהיתה מוטלת על הנתבעת. הנתבעת צריכה ויכולה היתה להבחין בכך שהרכב שלידה נותר לעמוד ולא החל בנסיעה לתוך הצומת, למרות שהאור התחלף לירוק, ולשקול את הסיבה האפשרית לכך, בנקיטת זהירות יתרה בעת תחילת נהיגתה. התחלת נסיעה באופן "אוטומטי" ומיידי, עם התחלפות מופע האור ברמזור, ללא שיקול דעת, זהירות מספקת ובדיקה מוקדמת, מנוגדת להוראת הדין ומהווה סטייה מהסטנדרט הסביר. סטייה זו מהווה התרשלות ומקימה חבות מכח עוולת הרשלנות"- קבעה השופטת.

בסופו של יום חוייבה ל.ג. לשלם להראל 3,481 שקל (30% מסכום הנזק לרכב המבוטח), שכר טרחת עו"ד בסך של 937 שקל, ומחצית מגובה אגרת בית משפט, בסך 750 שקל.

תא"מ 37554-11-13

The post כל ישראל אשמים זה לזה appeared first on TheCar.

נהגים שהואשמו בנהיגה במהירות מופרזת בצומת בכביש 70 שבצפון, טענו שהמהירות המותרת היא 90 קמ"ש ולא 80 קמ"ש כפי שטענה התביעה. בית משפט לתעבורה קיבל את טענתם, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. התוצאה: הנהגים צפויים לשלם קנסות מוגדלים. שופט המחוזי הבהיר שהמחלוקת לא הייתה מתעוררת אם משרד התחבורה היה מציב במקום תמרור

מצלמת אכיפה הוצבה בצומת שבו המהירות המותרת לא ברורה, והתוצאה – קנסות מוגדלים לנהגים ממהרים. בכמה תיקים שהתנהלו בבית המשפט לתעבורה בעכו ובבית המשפט המחוזי בחיפה, התעוררה מחלוקת באשר למהירות המותרת בצומת ג'וליס-ירכא בכביש 70 שבצפון – צומת שבו מוצבת מצלמת אכיפה אלקטרונית שמודדת מהירות ואוכפת עבירות אי ציות לרמזור אדום.

לפי התביעה, קיומו של שטח הפרדה בנוי בקרבת הצומת אינו רלוונטי לקביעת מהירות הנסיעה, ולכן המהירות המותרת במקום היא 80 קמ"ש. מנגד, נהגים שתועדו על-ידי מצלמת האכיפה כאשר הם נוסעים במהירות מופרזת, טענו כי המהירות המותרת גבוהה יותר, שכן תקנות התעבורה קובעות שבמקום שבו יש שטח הפרדה בנוי המהירות המותרת היא 90 קמ"ש.

למחלוקת בעניין המהירות יש השפעה על גובה הקנסות שישלמו הנהגים ומספר הנקודות שיזקפו לחובתם. ארבעת הנהגים תועדו במהירויות שבין 125 ו-130 קמ"ש, ובמקום לשלם דו"חות מסוג ברירת משפט בגין נסיעה במהירות שאינה עולה על 40 קמ"ש מעל המהירות המותרת, יוגשו נגדם כתבי אישום בגין נסיעה במהירות שגבוהה ביותר מ-40 קמ"ש מהמהירות המותרת.

נהג לא צריך לדעת מה מטרת הקמת שטח הפרדה
אז מי מהצדדים צודק? בית המשפט לתעבורה בעכו מצא שהצדק עם הנהגים, אך בית המשפט המחוזי בחיפה הפך בשבוע שעבר את ההחלטה וקיבל את טענת התביעה. המחלוקת בין בתי המשפט עסקה בעיקר בשלוש שאלות: הגדרת "דרך" בתקנות התעבורה, מעמדו של שטח ההפרדה, והאם היעדר שטח הפרדה בתוך הצומת משפיע על המהירות המותרת.

"כפי שנקבע לא אחת בידי בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, בכל מקרה של ספק בדבר הפירוש הנכון בהוראת תמרור, אין מקום מהנהג שיתחיל לעשות זאת", הסביר השופט אבישי קאופמן מבית המשפט לתעבורה בעכו. "שטח הפרדה בנוי הוא בבחינת תמרור לענייננו, שכן הוא הקובע את המהירות המותרת. לפיכך, נהג אינו צריך להידרש לסוגיות כמו מטרת הקמת השטח או היחס שבין אורך השטח לבין כלל קטע הכביש".

בהמשך גם דחה השופט קאופמן את טענת התביעה לפיה בצומת עצמו אין שטח הפרדה, ולכן המהירות המותרת היא 80 קמ"ש: "מדובר בטענה שאינה יכולה לעמוד. מרבית המצלמות 'החדשות' מסוג א3 מוצבות בצמתים ואוכפות עבירות של אי ציות לרמזור ועבירות מהירות כאחת. בכל הצמתים האחרים נאכפת מהירות מותרת של 90 קמ"ש… לפיכך, מובן כי הטענה שיש לאכוף מהירות שונה בתוך הצומת אינה מקובלת אך על המאשימה עצמה".

אלא שכאמור, עמדה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. "פרשנות זו (של בית המשפט לתעבורה, ש.ה) עלולה לגרום בלבול רב ואף להטעותם", כתב שופט המחוזי כמאל סעב. "חלוקת קטעי 'דרך' – בדרך שבה הלך בית המשפט לתעבורה עלולה לסרבל ולהקשות על נהגים שיידרשו להבין ולדעת בפשטות מה היא 'דרך' ומה היא המהירות המותרת במקום בהתאם למבנה הכביש ואף אם המדובר בקטעים שונים ללא סימני היכר מובהקים וברורים".

סף האכיפה נחשף: 16 קמ"ש מעל המהירות המותרת
למרות שנראה שבית המשפט המחוזי שכח או התעלם מעקרון יסוד במשפט הפלילי, לפיו יש לבחור בפרשנות שמקלה עם הנאשמים, הבעיה העיקרית במחלוקת היא עצם קיומה: אם שופטים מיומנים ויודעי חוק מגיעים למסקנות שונות בעניין המהירות המותרת בקטע כביש, כיצד אמורים נהגים ואזרחים מן השורה להבין מה המהירות המותרת?

עם זאת, על עניין אחד הסכימו שני השופטים: אם משרד התחבורה היה ממלא את תפקידו כראוי, המחלוקת כלל לא הייתה מתעוררת. "אם סבורות הרשויות כי יש להגביל את המהירות במקום, או בכל צומת אחר, יתכבדו ויעמידו תמרור מתאים המגביל את המהירות, לשם הבטחת ביטחון הציבור", נזף השופט קאופמן בנציגי המדינה בדיון שנערך בפניו.

דברים דומים, שהופנו ישירות למשרד התחבורה, אמר שופט המחוזי סעב: "ראוי לציין כי לו משרד התחבורה, הגוף האחראי על הסדרת התנועה, היה מציב תמרור מהירות בכניסה לכביש… ברי שהמחלוקת נושא הערעור הייתה מתייתרת, כי ידו של התמרור המגביל את המהירות תהיה על העליונה, הגם שלאורך קטעי הדרך יהיו בנויים שטחי הפרדה".

אגב, במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי נחשף סף האכיפה הנהוג במצלמה שמוצבת בצומת ג'וליס-ירכא: מתברר שהמצלמה מפיקה דו"חות לנהגים שמהירות נסיעתם גבוהה ב-16 קמ"ש מהמהירות המותרת, כאשר ממהירות הנסיעה בפועל מופחתים 5 קמ"ש בהתאם לנוהלי המשטרה.

The post משרד התחבורה לא הציב תמרור, והנהגים משלמים קנסות מהירות מוגדלים appeared first on TheCar.

נהג שהורשע בהריגה לאחר שהשתתף במירוץ מכוניות לא חוקי שהסתיים במות שניים מהמשתתפים, זוכה היום בבית המשפט העליון. "המנוחים היו אחראים בלעדיים ליצירת הסיכון אשר הביא למותם", כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס. השופט אליקים רובינשטיין התנגד לזיכוי בדעת מיעוט, וציין כי ראוי "להחיל אמות מידה מחמירות בשמירת קדושת החיים"

בית המשפט העליון קיבל היום (ד') עתירה של נהג שהורשע בעבירת הריגה, לאחר שהיה מעורב במירוץ מכוניות לא חוקי שהסתיים במותם של שניים מהמשתתפים. הנהג, שהיה קטין בזמן התאונה, מעולם לא קיבל רישיון נהיגה והשתתף פעמים רבות במירוצים לא חוקיים עם מכונית שבה הותקנו מערכות שנועדו לשפר את ביצועיה.

אולם, בית המשפט העליון קבע כי שני המשתתפים שנהרגו בתאונה הם שאחראים לתוצאה הטרגית. "מרגע פתיחת המירוץ, ועד לתאונה הקטלנית, היו המנוחים אחראים בלעדיים ליצירת הסיכון אשר הביא למותם", כותב נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס. "הם קבעו את מהירות נסיעתם ואופן נסיעתם, והם היו בשליטה מוחלטת על רמת הסיכון (ש)בה היו נתונים".

לעמדתו של גרוניס הצטרפו חמישה משבעת שופטי ההרכב, ובהם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. "תיתכנה נסיבות אחרות גם לגבי מירוץ מכוניות, אשר עשויות להביא לתוצאות שונות ולרבות להרשעה בהריגה", הבהירה הנשיאה, "אך קשה עלי תוצאה שלפיה כל משתמש במירוץ אחראי לכל תוצאה אפשרית".

למרות שזוכה מעבירת ההריגה ירצה הנהג עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה, בעקבות הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בפסק הדין כותב גרוניס כי "דומה שאין צורך להכביר מלים על ההבדל בין עבירת ההריגה, העוסקת במותו של אדם, לבין עבירה שבמרכזה עומד הסיכון לחיים ולא התוצאה הקטלנית".

סיבוב פרסה לעבירת ההריגה
בפסק דין שעשוי להתברר כבעל השפעה מרחיקת לכת, כותב גרוניס כי הגיעה העת לצמצם את תחולתה של עבירת ההריגה. "עבירת ההריגה התפתחה בישראל במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים", מבהיר גרוניס. "דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה".

אמירה חדה וחד-משמעית זו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס מצטרפת לדעתם של מומחים בתחום המשפט הפלילי, שמתריעים כבר שנים ארוכות על "התרחבותה" של עבירת ההריגה. ראוי לציין בהקשר זה כי ועדה בראשות פרופסור מרדכי קרמניצר המליצה בעבר על יישום רפורמה מקיפה בעבירות ההמתה, ובכלל זאת נקבע מדרג של עבירות בהתאם לחומרתן.

פסק הדין התקבל בהרכב של שבעה שופטים במסגרת הליך של "דיון נוסף": הליך חריג, שמתקיים לאחר שבית המשפט העליון כבר הכריע בתיק. פסק הדין בדיון הנוסף הפך החלטה קודמת של בית המשפט העליון, שקיבל ב-2013 ערעור שהגישה המדינה נגד זיכויו של הנהג מעבירת הריגה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

"מירוצי מכוניות הם רעה חולה"
כתב האישום העיקרי שהוגש נגד הנהג עוסק בשלושה מירוצים עוקבים, שהתקיימו בחודש מרץ 2008. "במירוצים אלה התחרה העותר במנוחים, כאשר העותר במכונית אחת והמנוחים במכונית השנייה", מתאר גרוניס בפסק דינו. לקראת סוף המירוץ השלישי איבד הנהג האחר את השליטה, ובעקבות זאת "המכונית עלתה על אי תנועה, התנגשה בעמוד תאורה והוטחה אל קיר אבנים".

בעקבות התאונה מתו הנהג והנוסע במכונית השנייה. ראוי לציין כי בין המכוניות שהשתתפו במירוץ לא נוצר מגע, והתביעה אף לא טענה שהנהג הנאשם גרם ישירות לאיבוד השליטה במכוניתם של שני המנוחים. לאחר ניתוח ארוך של עבירת ההריגה והיסודות הנדרשים לקיומה, קבע גרוניס כי הנהג הנאשם לא יצר את הסיכון לשני המשתתפים האחרים, אלא רק איפשר אותו.

"במקרים (ש)בהם הסיכון אשר מביא למותו של המנוח נוצר ונשלט על ידיו באופן אוטונומי לחלוטין, תופסת האוטונומיה מקום מרכזי במסגרת השיקולים להטלת אחריות פלילית", מסביר גרוניס. "במצב זה, הטלת אחריות פלילית על מי שפעולותיו איפשרו את הסיכון בלבד עשויה לחרוג מתכליתה של עבירת ההריגה".

בהמשך פסק הדין, גרוניס מנמק את קביעתו: "הטלת אחריות בגין עבירת ההריגה על מי שאך איפשר לאחר ליצור סיכון, תהווה לטעמי יצירת חובה 'מעין פטרנליסטית' על אדם, למנוע לקיחת סיכונים מצד חברו. על חובה זו להיות שמורה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, למדינה ולמקרים בהם קיימת חובה מיוחדת, כמו למשל במקרה של הורה וילד".

גרוניס אמנם אינו מקל ראש בצורך להרתיע נהגים מפני השתתפות במירוצים לא חוקיים, אך לדבריו ניתן להשיג את ההרתעה המבוקשת שלא באמצעות עבירת ההריגה – שהיא עבירת ההמתה השנייה בחומרתה כיום בדיני העונשין בישראל.

"מירוצי מכוניות מחתרתיים הם רעה חולה", מציין גרוניס. "הם אינם מקדמים כל ערך חברתי חיובי ומסכנים, לא רק את חיי המשתתפים בהם, אלא גם את חייהם של עוברי אורח תמימים…. (אולם) ארגז הכלים שהפקיד המחוקק בידיו של בית המשפט, מאפשר לטעמי להתמודד באופן יעיל עם תופעת מירוצי המכוניות, וזאת מבלי להידרש לעבירת ההריגה במקרים מהסוג שלפנינו".

"שותף עם זולתו בהרס חיים"
כנגד עמדתם של שישה מחברי ההרכב ניצב לבדו השופט אליקים רובינשטיין, שהתנגד לזיכויו של הנהג. השופט רובינשטיין, שישב בהרכב שקיבל ב-2013 את ערעור המדינה נגד זיכוי הנהג בבית המשפט המחוזי, מבהיר בדבריו כי ערך קדושת החיים נעלה מערך האוטונומיה של הפרט, ולכן יש להחמיר עם מי שמעמיד בסכנה חיי אחרים.

"יש גבולות לאוטונומיה", כותב השופט רובינשטיין בפסק דינו, "ואיבוד עצמי לדעת – קרוב מאוד בהיקש למעשי המנוחים – אסור באיסור חמור… יש לאדם אוטונומיה, אך היא אינה בלתי מוגבלת". בעניין זה יש לציין כי הטיעון בדבר אוטונומיית הפרט היווה את אחד השיקולים העיקריים לזיכויו של הנהג.

"יש לטעמי להחיל אמות מידה מחמירות בשמירת קדושת החיים", מסכם רובינשטיין את עמדתו, "גם על הצופה אפשרות של מוות – במיוחד במסגרת פעילות מסוכנת ובלתי חוקית – ונעשה שותף עם זולתו בהרס חיים צפוי שגם נתממש.. ולכן יש לקבוע כי העותר צריך היה לצפות את אשר אירע, ולהרשיעו בעבירת ההריגה".

The post השתתף במירוץ מכוניות קטלני, וזוכה מהרשעה בהריגה appeared first on TheCar.

בעלת רכב שמכוניתה הייתה מעורבת בתאונה תישא בעלות הנזקים רק מפני שאינה מוכנה למסור מי נהג במכונית בעת האירוע

שופט בית משפט השלום בתל אביב עדי סומך פסק שמי שאיננה מוכנה למסור את פרטי הנהג שנהג במכונית שהייתה בחזקתה, וגרם לנזק בתאונה, תצטרך לשאת בעלות הנזק על אף שאין מחלוקת שלא היא נהגה במכונית.

הפרשה, המעט סבוכה, החלה כאשר מכונית מתוצרת סובארו נפגעה בתאונה על-ידי מכונית מתוצרת יונדאי שהייתה בחזקת הגברת. הסובארו בוטחה בחברת הביטוח ש. שלמה אשר פיצתה את בעלת הרכב והגישה תביעת שיבוב (חיוב נטל הנזק על מי שגרם לו) כנגד בעלת היונדאי וכנגד המבטחת שלה, חברת הביטוח הראל.

במהלך המשפט התברר שהיונדאי רשומה על שמו של חסוי על פי דין, שאינו כשיר לנהיגה, ושהיא משמשת בפועל את אחותו, שהיא האפוטרופוסית שלו. התאונה התרחשה כאשר נהגת הסובארו האטה בחיפוש אחר חניה, ואז נפגעה מאחור על-ידי היונדאי. נהגת הסובארו לא הספיקה לראות מי נהג במכונית, אולם עדי ראיה סיפרו לה שנמלטו ממנה שני בחורים.

לדברי נהגת הסובארו, בסמוך לאחר מכן הגיעה למקום התאונה אשה שהזדהתה בתור בעלת הרכב ומסרה לה את פרטיה ופרטי המכונית. מהלך המשפט, שנערך בעקבות תביעתה של חברת הביטוח שלמה, הסכימו הצדדים לכך שהבעלים הרשום של היונדאי לא נהג בה בעת התאונה ובעלותו במכונית היא פורמלית בלבד.

אחותו, שמשתמשת במכונית, טענה שלא היא נהגה וכי אינה יודעת מי כן נהג ברכב. לדבריה, היא שכחה את מפתחות הרכב על ספסל שעליו ישבה, ומישהו לא ידוע נטל אותם ועשה שימוש ברכב ללא הסכמתה.

חברת הראל, מבטחת היונדאי, טענה שלא מן הנמנע שמי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו ולכן גם לא מבוטח בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח, ולכן היא לא חייבת לשאת בנזק. עוד טענה כי המבוטחת לא משתפת פעולה בגילוי זהות הנהג, ובכך מכשילה את האפשרות שלה לבדוק את חבותה.

התובעת, חברת שלמה, טענה שיש לראות בבעל הרכב כמי שהסיר מידיו שליטה ברכב כלפי משתמשים בדרך ומבלי לוודא כי יעשה לגביו ביטוח וכי יש בידיו אמצעים לאתר את הנהג במידת הצורך. בכך הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בתור בעליו של הרכב, ולכן עליו לשאת בנזק הרכושי שנגרם לה. לחילופין, הנתבע מסתיר את פרטי הנהג שנהג את רכבו ולכן יש להשית עליו אחריות מהטעם הזה לבדו.

החסוי, בעל הרכב, טען שהוא לא נהג ביונדאי, אין לו רישיון נהיגה וכלל אינו מורשה לנהוג, וכן שלא התיר שימוש ברכב לאף אדם מלבד אחותו, אשר הייתה בעבודתה בעת התרחשות התאונה. בעל הרכב טען שהוא לא יודע מי נהג ברכב, וכן שלפי עדות אחותו, ועדה נוספת, נשכח מפתח הרכב על ספסל בשכונה ימים ספורים לפני התאונה.

במפתח זה, כך נטען, נעשה ככל הנראה מאוחר יותר שימוש ברכב בעת התאונה על ידי גורמים עבריינים או אחרים. גם אחותו טענה שאינה יודעת מי נהג ברכב בעת התאונה. לדבריה איש מבני משפחתה לא עשה שימוש ברכב  וכי קיים קשר בין איבוד המפתח לבין מי שגרם לתאונה. אלא שלעדות האחות לא היו סימוכין, למשל הודעה למשטרה על אובדן מפתחות הרכב או גניבתו, ולכן טענה חברת שלמה כי יש להפעיל במקרה זה את הכלל לפיו יראו את בעל הרכב כאחראי לנזק.

השופט עדי סומך פסק שאין להשית את שאלת החבות בנזק על בעליו הרשום של הרכב מאחר שאין ספק שמצבו הרפואי לא מאפשר לו לנהוג. ועל כן, ראשית לכל, יש להורות על דחיית התביעה כנגדו. השופט סומך קובע שלמרות הבעלות הפורמלית, הבעלות המעשית ברכב היא של אחותו של החסוי, שעל שמה גם הונפקה פוליסת הביטוח, ולכן יש לראות בה, בפועל, כבעלת הרכב.

היות שהאחות טוענת שאינה יודעת את זהות הנהג שנהג ברכב בעת התאונה, ומכיוון שאי גילוי מידע זה משמעו כי לבעל הרכב אינטרס מובהק בהסתרת זהותו הנוהג, הרי שהאחות לא עמדה בנטל להוכיח מי כן נהג ברכב.

לדברי השופט, האחות לא הוכיחה גם שנעשה ברכב שימוש ללא רשותה וידיעתה. אין די לטעון בעניין המפתחות בכדי להוכיח גניבת הרכב מבעליו. מדובר בטענה מהותית אשר לא גובתה בהגשת תלונה במשטרה ואין זכר לה בדו"ח הפעולה שמילא סייר המשטרה לאחר אירוע התאונה. "מכאן נמצאנו למדים כי זכאותה של התובעת כלפי האחות הוכחה ובתור בעליו של היונדאי שפגה ברכבה זכאית היא לשיפוי ממנה".

השופט קיבל גם את טענתה של הראל לפיה הפוליסה לא מכסה את המקרה,  ולא מפני שייתכן שמי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו אלא משום שלדעתו האחות מסתירה או ממאנת לגלות את זהות הנוהג ולכל הפחות לא הוכיחה שעשתה ניסיון לגלות את זהות הנוהג. כך היא מכשילה את חברת הביטוח מלברר את זכותה להתקיימות הפטור מאחריות לו היא טוענת בהתאם לתנאי הביטוח.

בסופו של יום אומר השופט דברים מעניינים: "מדובר בפרשייה לא קלה להכרעה. ספוגים בה יסודות של הטלת אחריות נזיקית ללא שיפוי ביטוחי מצד מי שעל פניו העניק כיסוי זה למזיק במקור. התובעת (ש.שלמה ) תאלץ לגבות את נזקה מבעליו של רכב אשר אין ספק כי לא נהג בו בעת שזה פגע באחר. הטעמים לכך נעוצים בסופו של יום ביצירת איזון נכון בין מה שראוי לעומת מה שמצוי. הראוי הוא לאפשר לתובע לקבל את נזקו גם ממי שלא עוול כלפיו ישירות אך זה מצוי בזיקה לסוד המידע הקשור בו אשר יכול לחלצו מאחריות. המצוי הוא הדין המאפשר במקרים חריגים ומסוימים כדוגמת אלה ליתן לתובע את סעדו אם כי לא כשמלוא תאוותו בידו בדמות העדר כיסה העמוק של חברת הביטוח".

שלמה תשלם לחסוי, אשר נתבע על-ידה, 2,500 שקל הוצאות משפט וסכום זהה לחברת הראל שגם נגדה נמחקה התביעה. האחות היא זו שתשלם לחברת הביטוח ש. שלמה את סך הנזק הישיר הנתבע על ידה בסך 16,965 ש"ח בתוספת הוצאות משפט.

The post הסתרת, שילמת: לא גילתה מי נהג ברכב ותשלם בעצמה את עלות הנזק appeared first on TheCar.

בית המשפט בנצרת חייב את עיריית נצרת עילית לפצות נהג שמכוניתו נפגעה בכלל אי פינויה של שלולית שמן או סולר על הכביש. את המחצית האחרת תשלם חברת הביטוח

עיריית נצרת עילית וחברת הביטוח מגדל יישאו כל אחת במחצית עלות הנזק שנגרם לבעל מונית שנפגעה בשל החלקת מכונית אחרת על כתם שמן. כך קבע הרשם הבכיר אלעד טל מבית משפט השלום בנצרת.

את התביעה, על סך 17,351 ₪, הגיש נהג מונית שמכוניתו נפגעה על-ידי מכונית שהחליקה על שלולית של שמן או סולר. נהג המונית, כמו נהגים אחרים שהבחינו מבעוד מועד בכתם השמן, עצר את מכוניתו בצד הדרך, אבל נהג אחר, שלא הבין את המתרחש לפניו, החליק על הנוזל השמנוני ופגע עם מכוניתו במונית.

כתוצאה מהתאונה נגרם למונית נזק ישיר בסך 13,334 ש"ח והוא תבע את חברת הביטוח מגדל, שביטחה את המכונית הפוגעת, בסכום זה בתוספת 1,017 ש"ח עבור שכ"ט שמאי ו-3,000 ש"ח בגלל נזקי השבתת המונית.

חברת מגדל ניסתה לדחות את התביעה בטענה ל"העדר יריבות" בינה לבין התובע, וזאת, לטענתה, מפני שהתובע לא צירף לתביעה כנתבע את בעל הרכב הפוגע.
בנוסף, מגדל הכחישה את נסיבות התרחשות התאונה, את אחריותה ואת הנזקים הנטענים. המבטחת טענה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת ונגרמה כתוצאה מכתם השמן שהיה על הכביש, ובגללו איבד נהג הרכב הפוגע את השליטה והחליק.

במקביל הגישה מגדל "הודעת צד ג'" לעיריית נצרת עילית מפני שלטענתה היא זו שאחראית לקרות התאונה, מתוקף אחריותה לתחזוקת ותקינות הכביש שבתחום שיפוטה. העירייה, לטענת מגדל, לא פעלה כנדרש כאשר לא טיפלה כראוי במפגע, ומחדל זה גרם לתאונה.

בא כוח העירייה הכחיש את אחריותה בטענה שלא הייתה לה שליטה על האירוע, שהיה בלתי ניתן לצפייה ולמניעה מראש, וזאת מכיוון שאין ביכולתה לדאוג להסרת כל כתם שמן.
עוד טען נציג העירייה שהרכב הפוגע הגיח במהירות והנהג הפוגע נהג שלא בהתאם לכללי הדרך והבטיחות, שעה שנהגים שנסעו לפניו כן הצליחו לעצור את רכבם, מה שמוכיח לכאורה את חוסר אשמתה של העירייה בתאונה.

בשלב הסיכומים טענה חברת הביטוח שהעירייה לא הציגה כראיה דו"ח שמפרט את רצף הקריאות למוקד העירוני באותו היום, למעט קריאה אחת שלגביה העיד מנהל הביטחון והמוקד העירוני, ומשכך לא הוכח שהעירייה ביצעה את תפקידה כראוי.

העירייה מצידה הפנתה את בית המשפט למספר פסקי דין שבהם נדחו תביעות בגין נזקי רכוש שנגרמו בשל כתם שמן על הכביש. לדברי נציג העירייה הוכח שפעלה בהתאם לנוהל מסודר אשר כולל דיווח למשטרה ולכיבוי אש, שליחת פקחים וטיפול באזור.

עושים סדר

הרשם הבכיר אלעד טל דחה את טענת "העדר היריבות" שהעלתה מגדל, והדגיש שטענה כזו רלבנטית רק בתביעת נזקי גוף, אך לא בתביעה בגין נזק רכוש.
טל קבע שאין מחלוקת כי הגורם לתאונה הוא כתם שמן או סולר שגרם להחלקת הרכב המבוטח אל עבר המונית של התובע, וכי לא הושמעה טענה על אשם תורם של התובע.

היות שאופי נסיעתו של הנהג המבוטח גרם או תרם לתאונה, הרי שהוא התרשל כלפי התובע ולכן המבטחת, חברת מגדל, נכנסת בנעלי המבוטח ומחובתה לשפות את התובע. אשר לאחריות העירייה, הרשם קבע שחובתה לדאוג לתקינותם ואחזקתם של הכבישים בתחום אחריותה, להסיר סיכונים העלולים להיווצר בשטח שבשליטתה, ולשמור כי לא יגרם נזק.

"אחריות זו אינה מוחלטת או אוטומטית", כתב טל בהחלטתו, "שכן אין לדרוש מהעירייה לפקח באופן רצוף על כל הכבישים המצויים בתחומה, להבדיל מחובתה לפעול מהסרת המפגע כאשר מוגשת תלונה. אלא שבמקרה שלפניי, הואיל והעירייה לא הרימה את הנטל להוכיח אימתי בדיוק הודע לה לראשונה על המפגע וכי אכן פעלה כנדרש, אין מקום להסיר מעליה את האחריות לקרות התאונה".

טל קובע שעצם העובדה שהעירייה לא טרחה להציג בבית המשפט את יומן האירועים של המוקד כדי להוכיח שלא התקבלו התראות קודמות בעניין כתם השמן פועלת כנגדה ומוכיחה לכאורה את אחריותה: " אי צירוף הראיה הרלוונטית מביא לתחולת החזקה בדבר אי צירוף מסמכים ו/או עדים רלוונטיים ולפיה לו היה מצורף פירוט הדיווחים במוקד ביום התאונה היה מתגלה בו דיווח ו/או מידע שפועל לרעת העירייה. מאחר שבחינת שאלת האחריות בנזיקין כנגד רשות מקומית היא עניין מורכב המצריך בדיקתם של נתונים ועובדות, מצופה במקרה בו מיוחסת רשלנות לרשות מקומית להציג בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית רלוונטית מלאה ומקיפה ככל האפשר, ומשלא עשתה כן לא הרימה את הנטל כאמור".

בסופו של יום קבע הרשם שיש לראות במגדל ובעירייה "מעוולים במשותף" אשר חלוקת האחריות ביניהם מוכרעת על ידי בית המשפט, והוא חילק בינהן את האחריות בחלקים שווים: "הנתבע בגין נהיגה לא זהירה והתנהלות בלתי סבירה; ואילו על העירייה בגין אי מניעת הנזק והאירוע לו היתה פועלת במהירות לסילוק המפגע מרגע שנודע לה על קיומו".

העיריה ומגדל חוייבו לפיכך לפצות את התובע במלוא סכום התביעה ושכר טירחת השמאי, ואילו לגבי הפסד ההכנסות פסק הרשם סך של 1,000 שח בלבד.

תא"מ 28556-02-14

The post מעשה בכתם שמן: עיריית נצרת עילית תישא במחצית הנזק של תאונת דרכים appeared first on TheCar.

בית המשפט לתביעות קטנות פסק שמנהל לשעבר של מוסך ב.מ.וו. קילל לקוח ולכן יפצה אותו ב-12,500 ש"ח

"ניתן לצפות שבמוסך היבואן של מותג יוקרה יינתן שירות טוב במיוחד; ואם במקום לתת שירות כזה החליט לא אחר מאשר מנהל המוסך לגדף ולחרף את אחד הלקוחות – כנראה שאותו לקוח עשה דבר מה פסול במיוחד המצדיק לכנותו בשמות. ניתן להבין אפוא את תחושתו הקשה של התובע: במקום לקבל שירות ההולם את אופיו של המותג ואת יוקרתו, הוא נאלץ לספוג עלבונות קשים, משפילים ומביכים בפני אנשים שהכיר. אדם סביר השומע את הגידופים הללו מתרשם שיש דברים בגו"- כך קבע השופט טל חבקין מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב שפסק פיצויים בסך 12,500 שקל ללקוח של המוסך.

לאחר מספר דיונים וביצוע חקירה מאומצת, ובהתבסס על "שפת גופו" של המנהל הנתבע, קבע השופט שהנתבע כינה את הלקוח, בנוכחות עובדים של המוסך: "נוכל, רמאי, אפס מהשכונות, מרוקאי זבל, ערס, אזיין אותך, אני אתן לך למצוץ לי, אני שם זין עליך ועל קמור".

את תביעת לשון הרע הגיש ב.ק, בעל מכוניות מתוצאת ב.מ.וו. שמחירה מעל חצי מיליון ש"ח, כנגד מנהל לשעבר של "מוסך מרכזי" בפתח תקווה שהיה בתקופה הרלבנטית מוסך רשת של יבואנית ב.מ.וו. לישראל. יצוין שהתקרית בגינה הוגשה התביעה אירעה ביולי 2012, כחצי שנה בלבד לאחר שחברת דלק מוטורס רכשה את חברת 'קמור' – היבואנית הקודמת של ב.מ.וו.

הלקוח טען בתביעתו שהפרשה החלה להתגלגל לנוכח סירובו לשלם עבור טיפול שבוצע במכונית מפני שחלק מן הסכום נדרש תמורת פעולות שבוצעו כבר בטיפול קודם. מנהל המוסך, כך נטען, סירב להכיר בכך ואז פרץ ויכוח קולני שבמהלכו הטיח המנהל בתובע את המשפט שנזכר לעיל ואין טעם לחזור עליו. בנוסף, כך טען ב.ק, כאשר איים על המנהל כי בכוונתו לפנות בתלונה לחברת קמור הוסיף האחרון: "אני שם זין עליך ועל קמור".

הלקוח מעיד על עצמו שהוא יזם בתחום הנדל"ן. לדבריו, מאז גיל 19 הוא נוהג ברכבי יוקרה מסוג BMW שטופלו במוסכי היבואן. המוסך שבו אירעה לטענתו התקרית נוהל עד אמצע שנת 2011 על ידי קמור ולאחר מכן הועבר הניהול לחברת ש. ח. מוסך מרכזי בע"מ, ואילו הנתבע הועסק בתפקיד מנהל משותף של המוסך.

כאמור, הוויכוח החל להתגלגל כאשר התובע טען שכבר שילם בעבר חלק מעלותך הטיפול, ובן לנוכח דרישתו שהמוסך ישמור את החלקים שהוחלפו כדי שיתאפשר להוכיח שאכן מדובר בחלקים תמורתם כבר שילם בעבר.
בעקבות הדברים שנאמרו, לטענת התובע, במהלך הוויכוח הוא תבע פיצוי בגין לשון הרע בסך של 25,000 ש"ח וכן ביקש לחייב את מנהל המוסך לשלוח לו מכתב התנצלות.

בכתב ההגנה הכחיש מנהל המוסך את כל הנטען בכתב התביעה וטען שכל מטרתה היא לנסות להתחמק מתשלום תמורת הטיפול.
לדבריו, בעל הרכב שהה ליד המכונית לאורך כל זמן הטיפול ועקב אחריו כשהוא ער לכל פרט, לכל עבודה ולכל חלק שהוחלף בה. בתום הטיפול דרש שייאספו ויישמרו עבורו כל החלפים שפורקו מהמכונית, אולם יועץ השירות הסביר ללקוח שמאחר שבקשה זו לא נאמרה לפני תחילת הטיפול אי אפשר להיעתר לה. בתגובה, כך נטען בכתב ההגנה, השיב התובע שלא ישלם תמורת החלפים אם לא ימציאו לו את אלה הישנים.

לאחר מכן יצאה המכונית לנסיעת מבחן והתובע ביקש להצטרף אליה, בשלב כלשהו טען התובע שהוא שומע רעש כלשהו וביקש להחליף את הבוחן ליד ההגה, וכך – לטענת הנתבע – "השתלט בעורמה" על המכונית ונסע מן המקום מבלי לשלם תמורת הטיפול.

בכתב ההגנה מכחיש הנתבע שאמר את הדברים שיוחסו לו, ואף כתב שדווקא התובע הוא שהשתלח בנתבע בפני לקוחותיו ועובדיו, הטיח בו שהוא "אינו מבין כלום, לא מקצועי" וקרא לו "תחזור למקום שממנו באת", "זבל" ו"תחזור למוסך מאזדה פורד".
מנהל המוסך טען שחובו של התובע למוסך עומד על סך של 10,617 ש"ח, חוב שלא שולם למרות מכתבי התראה שנשלחו לתובע, וכן שבסופו של דבר נאספו עבור התובע כל החלפים שהוחלפו ונשמרו עבורו במשך חודשים במרכז השירות מבלי שבא לאוספם.

העדים לא הופיעו, השופט התאמץ לחקור

במהלך המשפט התברר שמנהל המוסך כבר אינו עובד בו, אבל עובדי המוסך שהוזמנו כעדים מטעם התובע סירבו להגיע.

התובע הציג בפני בית המשפט הקלטת שיחה שערך עם מנהלת השרות של המוסך, ת.ז, אשר הייתה, לדבריו, עדה לשיחה בינו לבין המנהל. בהקלטה נשמעת ת.ז. כשהיא מאשרת לכאורה את קיומה של השיחה המשפילה ואף אומרת: "מה קרה פה? תגיד לי מה קרה פה? אלוהים, אני בחיים לא הייתי יכולה לעכל כזה דבר…. אתה ראית, אני באתי לעלות במדרגות לבוא אליך, הוא לא נתן לי את האפשרות. …אני הייתי בהלם. בהלם. אני הייתי בהלם …אתה יודע מה, זה היה לי, אין הזוי, הזוי, הזוי עם זה. ממש הזוי….אני שמעתי, למה אני יכולה להתכחש לזה שלא שמעתי? "

לאחר ששמע את הקלטת השיחה הוציא השופט צו הבאה לשלושה מעובדי המוסך אשר לא הופיעו לארבע ישיבות שאליהן זומנו.

מנהלת השרות טענה בבית המשפט שלא הייתה נוכחת בתקרית אבל מתוקף תפקידה יצרה קשר עם התובע לאחר שהודיעו לה שלא שילם תמורת הטיפול. לדבריה היא יצרה קשר עם התובע וניסתה לגרום לכך שישלם.
בעדותה עמדה על כך שלא שמעה את הנתבע אומר לתובע את המיוחס לו, אבל לאחר השמעת הקלטת השיחה איתה, כשהשופט ביקש הסבר להבדל בין הדברים היא איבדה את הכרתה והתעלפה, ובהסכמת הצדדים לא שבה להעיד.

"דומה שאין צריך לומר כי על רקע תוכן השיחה המוקלטת קשה לקבל את עדותה שלפיה היא לא נכחה באירוע וששמעה עליו בדיעבד" קבע השופט. "הואיל והעדה לא השלימה את עדותה ולא התאפשר לה להגיב לפשר הסתירה הלכאורית בין גרסאותיה, אסתפק בקביעה כי הגרסה המסתברת היא שהתוכן השיחה המוקלטת משקף את מצב הדברים, ולא הגרסה שנמסרה בבית המשפט".

עובדת נוספת שהעידה טענה גם היא שלא נכחה בעת חילופי הדברים אבל השופט מציין בפסק דינו ש"התרשמתי כי היא ניסתה לגונן על הנתבע ולהרחיק את עצמה ממקום האירוע ומנסיבותיו. היא השיבה לשאלות בקצרה; עדותה הותירה רושם מתגונן; ואיני מוציא מכלל אפשרות שהייתה נוכחת באירוע ואף על פי כן ביקשה להימנע מאי-הנעימות הכרוכה במתן עדות כגון דא הפועלת לחובת הנתבע. כמו כן, ייתכן שהיא העדיפה שלא לסייע לתובע מהטעם שגרם להוצאת צו הבאה נגדה ולחוויה הבלתי-נעימה הכרוכה בביצועו. עם זאת מציין השופט כי אינו יכול לקבוע שעדותה לא הייתה מהימנה.

בעדותו בבית המשפט אמר מנהל המוסך שהתובע נמצא ליד הרכב בכל משך התיקון וראה בדיוק מה נעשה בו. לדבריו, משסירב התובע לשלם הוא נקרא לשוחח איתו ובשיחה זו אמר לו התובע "אל תיתמם, תחזור לחולון, לא יודע מי הביא אותך לפה, אני לא משלם".

לגבי התקרית האמורה הוא העיד ש"היה דין ודברים אתו, לא זוכר בדיוק מה, בטח לא הדברים שהוא טוען להם. לא זוכר מה נאמר שם… לא היה לידינו אף אחד. זה היה במסדרון. חוץ ממני וממנו אף אחד לא שמע את זה. לשאלת בית המשפט מה היה תוכן השיחה, אני משיב שהתוכן היה שהוא לא רצה לשלם. אמרתי לו שאין דבר כזה שלא משלמים. אני לא זוכר שאמרתי לו מילים קשות. אני לא רוצה סתם להפליל את עצמי. לא זוכר אם היו קללות, זה היה בלהט הוויכוח, אך אף אחד לא היה. הוא ביקש שיתרחקו כולם לנסות לשכנע אותי לא לשלם."

בפסק דינו קיבל השופט חבקין את גרסת התובע, וזאת בין השאר בגלל "שפת הגוף" של הנתבע כאשר זה נשאל אודות חילופי הדברים: "פתאום הוא נתקשה להרים את ראשו; הביט למטה ולצדדים; עד שביקשתי ממנו להסתכל לעברי כדי שאוכל לראות את עיניו. התרשמתי שהנתבע מבקש להרחיק את עצמו מאחריות לאירוע וחש אי-נוחות ניכרת. כשהקשיתי עליו, השיב הנתבע כי הוא לא רוצה להפליל את עצמו – תשובה המעוררת שאלה כשהיא נשמעת מאדם המכחיש בתוקף כי אמר את הדברים שיוחסו לו… אני ער לכך שייתכן כי שפת הגוף של הנתבע ומחוות פניו נבעו מחוסר נוחות המאפיינת את המצב – הלא נעים מטבעו – שבו היה שרוי. ברם התרשמתי שהנתבע לא התקשה להעיד בתחילת דבריו; וששינוי חד ארע, כאמור, כשהוא נתבקש להעיד על לב המחלוקת: השאלה אם הטיח בתובע את הדברים האמורים. על רקע מכלול זה… באתי למסקנה כי הגרסה המסתברת היא שהנתבע אכן אמר את הגידופים והקללות שהתובע ייחס לו" – קבע השופט.

בסופו של יום חייב השופט את מנהל המוסך לשלם לתובע פיצוי של 12,500 שקל בגין הוצאת לשון הרע, וציין: "אכן, לא כל קללה או גידוף שפורסמו יקימו עילת תביעה בעילה של לשון הרע. קללות וגידופים הם למרבה הצער עניין שגרתי וכמעט יומיומי. בחוגים רבים בחברה הישראלית הם חלק בלתי נפרד מתרבות השיח וברור שלא רצוי שכל ויכוח שהתלהט ונגרר לדברי עלבון, חרפות וגידופים יסתיים בבית המשפט. לעומת זאת, יש שקללות וגידופים נאמרים בנסיבות שעמן אין להסכין ושאין לעבור עליהן לסדר היום. המדובר במצבים שבהם הפגיעה שנגרמת לניזוק מהדברים היא גדולה יותר, וחוצה את קו הגבול – הלעיטים מטושטש – בין לשון הרע שהוא עניין של מה בכך לבין לשון הרע המקים עילת תביעה שראוי לפסוק פיצוי בגינו…

התובע טיפל ברכב היוקרה שלו – מסוג BMW – במוסך היבואן. אדם כזה מצפה לקבל שירות ברמה ההולמת את סכום הכסף ששילם בעד המכונית. התובע ציפה לשירות טוב ומסור, והיה זכאי לצפות לקבלו. מחומר הראיות עולה כי התובע היה לקוח מוערך של המוסך. גרסתו של התובע כי המחלוקת הכספית שהתעוררה בינו לבין מוסך מרכזי יושבה בסופו של דבר, לאחר שטענתו ששילם עבור הבלמים בעבר התקבלה – לא נסתרה ולא הוגשה נגד התובע תביעה בגין החוב מהסיבה שנתקבלה הוראה מהמנכ"ל: "זה רכב שעולה קרוב ל-500,000 ש"ח ואל לקוחות כאלה מתנהגים בצורה אחרת". הדברים הללו לא נסתרו…

בין התובע לבין הנתבע התגלעה מחלוקת צרכנית בנוגע לתשלום. ניתן היה להתמודד עמה בדרכים המקובלות, כגון נקיטת הליך משפטי או הטלת עכבון על הרכב. הוצאת לשון הרע אינה דרך לגיטימית לטפל במחלוקת כזו. הנתבע אף לא עשה כל ניסיון לברר את טענותיו של התובע לפני שהגיב כפי שהגיב. נראה כי הוא התעצבן, איבד את העשתונות ונתן דרור ללשונו באופן פוגעני ובלתי מידתי".

בסופו של יום פסק השופט פיצוי בסך 12,500 ש"ח משום ש"מדובר בפרסום חד פעמי שנעשה בעל פה; נחשפו אליו מספר מוגבל ולא גדול של אנשים; לנוכח הזיכרון האנושי הקצר והעובדה שאין מדובר בפרסום מתועד בכתב, יש להניח שהוא נשכח יחסית מהר ולא הותיר חותם על מי שנחשפו אליו; בנוסף התובע לא הצביע על נזק קונקרטי שנגרם לו זולת אי הנעימות שספג ברגע הפרסום וזמן מה לאחר מכן; הוא אף לא טען שהפרסום הסב לו עגמת נפש ניכרת או שליווה אותו תקופה ארוכה."
השופט החליט שלא לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות הן משום שמדובר בסעד שאינו אפקטיבי בחלוף זמן כה רב ולנוכח אופי הפרסום, והן מפני ש"ספק אם בית משפט זה מוסמך ליתן צו עשה מסוג זה"

ת"ק 17253-11-12

The post "טיסת השוקולד" גרסת מוסך ב.מ.וו: מנהל המוסך קילל וישלם פיצוי appeared first on TheCar.

האם רישיון נהיגה מדרגה D1 מתאים לנהיגה ברכב מדרגה N2? בית משפט לתעבורה סבור שכן, בית המשפט המחוזי החליט שלא. אז מדוע לסבך לנו את החיים ולא לציין את הדברים באופן ברור?

אם חשבתם ש"יאללה בלגן" היא "קריאת הקרב" של עינת שרוף לפני שהיא מתחילה לקפץ על שולחנות, כדאי שתדעו שהגדרה כזאת מאפיינת היטב גם את תקנות התעבורה בישראל.
כמעט עשור לאחר שמשרד התחבורה השלים את נוסח הרפורמה בדרגות הרישוי לרכב ובדרגות רישוי לנהגים עדיין אין התאמה מלאה בין סוגים שונים של רישיונות נהיגה לבין סוגי הרכב שבהם מותר לנהוג איתם.
מה שחמור יותר: משרד התחבורה לא יוצא מגדרו כדי להקל על חייהם של נהגים ובעלי רכב ולסייע להם להבין את התשבץ שייצר.

מעשה באזרח א.א, בעל רישיון נהיגה מסוג D1 אשר מתיר נהיגה "ברכב מנועי שמשקלו הכולל המותר הוא עד 5,000 ק"ג ומספר מקומות הישיבה על פי רישיונו אינו עולה על 16 נוסעים למעט הנהג".
א.א, שעוסק בהובלת סחורות, נעצר על-ידי שוטר תנועה בעת שנהג ברכב שמוגדר ברישיון הרכב שלו כ"N2", כלומר רכב מ"משפחת "N" שהגדרתה היא: "רכב מנועי מסחרי בעל 4 גלגלים לפחות אשר תוכנן, נבנה ומיועד להובלת טובין, או רכב שצוין ברישיונו כרכב עבודה".
"N2" היא תת-הקטגוריה שמתייחסת למשקל הרכב: "רכב N שמשקלו הכולל המותר עולה על 3,500 ק"ג אך אינו עולה על 12,000 ק"ג".
שוטר התנועה סבר שאין התאמה בין רישיון הנהיגה של א.א. לרישיון הרכב בו נהג, לכן רשם לו דו"ח לפיו נהג ברכב ללא רישיון נהיגה מתאים, ומכאן נובע שגם נהג ללא ביטוח חובה בר תוקף.

א.א. זומן לבית המשפט ועניינו נדון בפני השופטת מנאל חליחל דיאב מבית המשפט לתעבורה בנצרת. לטענתו, רישיון הנהיגה לדרגה D1 תואם לחלוטין את מאפייני הרכב בו נהג, מסוג N2, גם מבחינת המשקל וגם מבחינת התאמתו לנשיאת טובין. השופטת חליאל דיאב קיבלה את הטיעון וביטלה את כתב האישום.

הפרקליטות מצידה בחרה לערער לבית המשפט המחוזי, בטענה שפקודת התעבורה מחייבת התאמה, שלא התקיימה במקרה הזה, בין דרגת רישיון הנהיגה לבין סוג הרכב.
נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, ד"ר אברהם אברהם, דן בערעור המדינה וקיבל את עמדתה. הוא הרשיע את א.א. והטיל עליו עונש של 30 ימי פסילה על תנאי למשך שנתיים, וקנס של 1,000 שקלים.

אלא שאפילו השופט אברהם התקשה מעט להסביר את פסיקתו: "פקודת התעבורה", הוא כותב, "לא פירשה את סוגי רישיונות הנהיגה וסוגי כלי הרכב. מלאכה זו היא הותירה למחוקק המשנה (קרי: שר התחבורה – ב.ב.) וזה קבע בתקנות התעבורה את סוגי רישיונות הנהיגה אותם הוא מכנה "דרגות" מחד גיסא ואת סוגי כלי הרכב מאידך גיסא.
דרגות רישיון הנהיגה סומנו באותיות לועזיות עם או בלי ספרה לצידן (A , C1, D, D2 וכו') כאשר כל דרגה מתארת את מאפייני כלי הרכב בהם רשאי לנהוג האוחז ברישיון הרכב מאותה דרגה. כך למשל האוחז ברישיון נהיגה דרגה A1 רשאי לנהוג באופנוע שהספק מנוע אינו עולה על 35 קילוואט.

מן העבר השני סוגי כלי הרכב הוגדרו בפרק אחר של תקנות התעבורה וגם הם סומנו באותיות לועזיות עם או בלי סיפרה לצידם: (M, M1, N, N1 וכו'). כל סוג מגדיר את מאפייניו של כלי הרכב . לשם המחשה: כלי רכב מסוג M הינו בעל ארבעה גלגלים לפחות שיעודו הסעת נוסעים… הקושי… נובע מכך שהגדרות דרגות רישיון הנהיגה אינן מפנות לפי לשונן לסוג הרשום של כלי הרכב, קרי זה שהוגדר בחלק האחר של התקנות, כי אם הגדיר את מאפייניו של כלי הרכב שבו רשאי לנהוג מי שאוחז ברישיון נהיגה מאותה דרגה.

דרגת הרישיון אינה אומרת כי האוחז ברישיון דרגה פלונית רשאי לנהוג בכלי רכב שנרשם ברישיון הרכב כסוג פלמוני… יתר על כן אין התאמה מלאה בין מאפייני כלי הרכב המתוארים בהגדרת דרגת רישיון הנהיגה לבין המאפיינים המתוארים בסוג כלי הרכב".

זאת, אגב, בדיוק טענתו של א.א. אשר ניסה לשכנע את בית המשפט שכל שיש לעשות על מנת להיווכח אם הוא רשאי לנהוג ברכב הוא לבחון האם מאפייני הרכב, כפי שאלה מתוארים בהגדרת רישיון הנהיגה שבידיו, הולמים את כלי הרכב שבו נהג.
היות שרישיון נהיגה D1 לא מפנה לסוג הרישום ברישיון הרכב אין לכאורה הגבלה שקובעת שבעל רישיון כזה מוגבל לנהיגה ברכב מסוג N2 .

גם מגבלות המשקל של כלי הרכב שונות: ברישיון נהיגה D1 מותר לנהוג ברכב שמשקלו עד 5,000 ק"ג בעוד שהגדרת הרכב N2 מדברת 3,500 – 12,000 ק"ג. דרגה D1 מגבילה את מספר הנוסעים (16) באופן שלא מופיע בהגדרת סוג הרכב (N2 ), והיא גם לא אוסרת נהיגה ברכב שייעודו הובלת טובין כפי שמגביל הסוג N2…
א.א. נהג ברכב שמשקלו נמוך מ-5,000 ק"ג ומספר מקומות הישיבה בו לא עולה על 16, וזו הסיבה שבית המשפט לתעבורה קיבל את עמדתו לפי מאפייני הרכב תואמים את סוג רישיון הנהיגה.

אבל לא. הפרקליטות טוענת שדרגת רישיון D1 מתירה אך ורק נהיגה ברכב שמיועד להובלת נוסעים אבל לא להובלת סחורה, N2 , שבו נהג א.א.

השופט אברהם החליט להיעזר בפרוש של "תכלית המחוקק", כלומר מי מבין הפירושים תואם יותר לתכלית שאליה התכוון המחוקק, ומכאן הכרעתו: "כאשר באים לבחון את הרשות לנהוג ברישיון מסוים יש להתבונן על מבנה ההגדרות של דרגות הרישיון, יחד עם הגדרת סוגי כלי הרכב, אף שאלה הוגדרו בחלקים שונים של התקנות", הוא כותב.
"דרגת רישיון הנהיגה שמחזיק בידו נהג אינה מאפשרת לו לנהוג בסוגי רכב שמשתמעים כביכול מדרגת רישיון הנהיגה. גזירת משמעותה של כל דרגת רישיון מתוך עיון בלשונה בלבד, בלא ליתן את הדעת לתכלית החקיקה ולמבנה הגדרתן של דרגות הרישיון, מביאתנו לכדי תוצאות אליהן לא התכוון המחוקק…

אם הייתה מתקבלת גרסתו של הנהג שיש להתייחס רק למשמעות הלשונית של ההגדרות הייתה המשמעות המעשית שאדם המחזיק בדרגת רישיון נהיגה B המתירה לו לנהוג ברכב מנועי שמשקלו הכולל המותר אינו עולה על 3,500 ק"ג ומספר הנוסעים בו מלבד הנהג אינו עולה על 8 ולמעט מונית רכב סיור ואוטובוס ציבורי רשאי לנהוג גם באופנוע שגם הוא רכב מנועי העונה להגדרות של דרגת רישיון רכב B …. אלא שברור לכל שלא כך הוא וכדי לרכוב על אופנוע יש צורך בדרגת רישיון אחרת מסוג A שהכשרת הנהג לקבלו שונה מזו של מי שנוהג במכונית פרטית.

הפירוש המוצע על ידי א.א… איננו משיג את תכלית החקיקה, ומוליך לידי מסקנה שאינה מתיישבת עם כוונת המחוקק, כגון האפשרות שהאוחז ברישיון דרגה B רשאי לנהוג בכלי רכב מסחרי או באופנוע. מאידך, הפירוש המוצע על ידי המדינה מגשים תכלית זו, משהוא מתאים לסוגים שונים של כלי רכב את דרגות הרישיון המתאימות להם.

לא די, אפוא, לעיין במאפיינים של כלי הרכב כפי שתוארו בדרגה D1. למאפיינים אלה מתוספים תנאים אחדים, שכולם עניינם בייעודה של הנהיגה, או – מנקודת הסתכלות אחרת – למאפייני כלי הרכב המופיעים בהגדרת הדרגה D1 יש להוסיף את התנאים שנקבעו בהגדרת סוג כלי הרכב, לפי ייעודו (מסחרי, הסעת 8 נוסעים וכד') ".

השאלה הנשאלת היא האם במשרד התחבורה שלנו סבורים שכל נהג צריך ייעוץ משפטי כדי להבין את הסאגה הזאת, או שקיימות דרכים פשוטות יותר להציג בפני כולנו את ההתאמה בין דרגות הרישיון לבין כלי הרכב בהם מותר לנו לנהוג?

עפ"ת 40569-06-14

The post יורדים לדרגה: עשר שנים לאחר רפורמת רישיונות הרכב והנהיגה הבלגאן עדיין חוגג appeared first on TheCar.

כתב האישום שהוגש נגד י' כלל עבירת מהירות חמורה במיוחד: 208 קמ"ש בכביש שבו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש. אלא שי' זוכה מהאשמה שיוחסה לו, לאחר שבית המשפט קבע שאי אפשר לנהוג במהירות כזו בכביש מפותל. לדברי השופט אלון אופיר, "רכב 'רגיל', שאינו בעל מערכות יציבה דוגמת רכבי פורמולה 1, אינו מסוגל לשרוד עיקול חד בכביש במהירות כזו"

סיפורו של י' מתחיל כמו סרט מרדפים הוליוודי. "הבחנתי ברכב מסוג קדילאק בצבע זהב, שעוקף אותי דרך נתיב שמאלי", סיפר השוטר שעצר את י' בעדותו בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע. "הפעלתי B3 (מכשיר 'דבורה', ש.ה) וכאשר הוא לפניי החל להגביר את המהירות. תחילה 119 קמ"ש, והחל להאיץ תוך כדי שאני אחריו וממשיך למדוד אותו, ומהירותו עולה ל-160 קמ"ש (ב)תחילת נעילה שנייה, ואני ממשיך במדידה".

בקטע הדרך שבו נהג י', בכביש מספר 60 בין צומת שוקת והיישוב עומר, המהירות המותרת היא 90 קמ"ש בלבד. אך השוטר שדלק אחריו סיפר שמהירותה של הקדילאק הזהובה רק המשיכה לעלות. "סמוך ל(מתחם) אבו כף נמדד 193 קמ"ש ושוב ננעל", סיפר השוטר לשופט אלון אופיר, "ולאחר (מתחם) אבו כף שוב הגביר מהירות… (ו)ננעל 213 קמ"ש". לאחר הפחתת חמישה קמ"ש מנתון המדידה הסופי נקבעה מהירותו של י' על 208 קמ"ש.

אבל במהלך משפטו של י', שנערך כמעט ארבע שנים וחצי לאחר שנעצר, התברר שיש שתי בעיות בסיפורו של השוטר שעצר אותו. ראשית, הכביש שבו נמדדה המהירות כולל כמה עיקולים חדים, והשופט אופיר גילה ספקנות באשר ליכולתה של מכונית כביש רגילה להגיע למהירות של 208 קמ"ש בתנאים אלה. שנית, אם י' אכן נהג במהירות של 208 קמ"ש, כיצד הצליח השוטר לשמור על קשר עין עם מכוניתו אם מהירותה של הניידת הייתה רק 160 קמ"ש?

"אכן, בכביש 60 בין ק"מ 8 לק"מ 9 וכן לאחר אבן ק"מ 9 ישנם עיקולים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתמונות אותם הגיש הסניגור לבית המשפט", הבהיר השופט אופיר בהכרעת הדין של י'. "עיקולים אלה אינם מאפשרים מבחינה מעשית נהיגה במהירות של 208 קמ"ש! ההיגיון וניסיון החיים מלמדים כי בכביש עם עיקולים חדים, לא ניתן לנהוג במהירות של 208 קמ"ש, מבלי שרכב 'רגיל' יאבד איזון ואחיזה עם הכביש".

זו לא מכונית פורמולה 1
בהמשך הכרעת הדין מעמיק השופט בהתייחסותו לעניין המהירות האפשרית בכביש. "ניסיון החיים וההיגיון מחייב קביעה כי רכב 'רגיל', שאינו בעל מערכות יציבה דוגמת רכבי פורמולה 1, אינו מסוגל לשרוד עיקול חד בכביש במהירות של 213 קמ"ש", הסביר השופט אופיר את קביעתו. "נכון כי ההגנה לא הוכיחה טענה זו בחוות דעת, אך לא לכל טענה הגיונית הנשענת על שכל ישר וניסיון חיים, יש חובה לצרף חוות דעת".

למעשה, העיקולים החדים בכביש גם הוכיחו שעדותו של השוטר הייתה בעייתית. "החלטת מע"צ בהצבת תמרור 102 במקום (תמרור שמורה על עיקול חד, ש.ה), מעידה חד-משמעית כי בקטע הדרך הרלוונטי הייתה לפחות עקומה חדה אחת", המשיך השופט. "טענת השוטר, לפיה קטע המדידה היה ישר לחלוטין, אינה עולה בקנה אחד עם המצולם. הטענה היא כי ה'נעילה' הייתה בדיוק בקטע זה אשר צולם על-ידי ההגנה… ראייה זו לא נסתרה על-ידי התביעה, ומותירה על מדידת הדבורה בקטע דרך זה כבלתי מתאימה לתיאור הדרך שמסר עד התביעה (השוטר)".

ואם לא די בכך, העיקולים בכביש ופער המהירויות בין מכוניתו של י' וניידת המשטרה עוררו ספק באשר ליכולתו של השוטר לשמור על קשר עין עם הקדילאק הזהובה. "העיקולים בקטע הכביש (ש)בו נהג הנאשם, מקשים מאוד על יכולת השוטר לשמור על קשר עין עקבי ורציף עם רכב הנאשם מרגע המדידה ועד העצירה", ציין השופט אופיר, "במיוחד בשל העובדה כי בהתאם לתיאורו של השוטר בדו"ח הנסיבות ובעדותו בבית המשפט (הוא) נהג אחרי רכב הנאשם במהירות של 160 קמ"ש, בעוד שלטענתו נהג רכב הנאשם במהירות של 208 קמ"ש – 213 במקור, לפני קיזוז".

גם בעניין זה בחר השופט להעמיק, ופנה ליישום חישובים מתמטיים. "פער המהירות בין רכב המשטרה לבין רכב הנאשם עמד על כ-50 קמ"ש, כלומר בכל שנייה פיתח הנאשם פער של 15 מטר מרכבו של עד התביעה (השוטר)", חישב השופט אופיר. "על כן, יחד עם עיקולי הדרך בתמונות אותן הציג הסניגור, תמונות שלא נסתרו על-ידי (התביעה), אני קובע כי בגרסת המאשימה יש לכל הפחות ספק סביר, אם לא למעלה מכך, בכל הקשור ליכולתו של עד התביעה לשמור על קשר עין עם הנאשם".

לאור כל זאת החליט השופט אופיר לזכות את י' מהעבירה שיוחסה לו. "בכתב האישום נטען כי הנאשם נהג במהירות של 208 קמ"ש", סיכם השופט, "עובדה לגביה קבעתי כי לא הוכחה כנדרש, בשל נסיבות הדרך ובשל היעדר היתכנות כי הנאשם נהג בקטע הדרך המצוין במהירות זו". אולם, י' לא יצא זכאי: מאחר שבמהלך המשפט הודה בכך שנהג במהירות גבוהה מהמותר – כ-123 קמ"ש – הרשיע אותו השופט אופיר בעבירת מהירות, אם כי ברמת חומרה נמוכה משמעותית מזו שיוחסה לו על-ידי התביעה.

The post "בכביש עם עיקולים חדים לא ניתן לנהוג ב-208 קמ"ש" appeared first on TheCar.

בית משפט זיכה נהג מאשמת נסיעה בניגוד לחוק בחוף הים, תוך שהוא קובע שרשות הטבע והגנים לא הוכיחה את אמינותו של מד טווח הלייזר ששימש למדידת המרחק של הנאשם מהים. "על המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר", הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה

במסגרת פעילות האכיפה החשובה נגד נהגים שנוסעים בניגוד לחוק בחוף ים, משתמשים פקחי רשות הטבע והגנים ב"מד טווח לייזר" – מכשיר שמודד מרחק באמצעות קרן לייזר. אולם, מד הלייזר של הרשות לא נבדק ולא אושר לשימוש כמכשיר אכיפה, ואין כל הוכחה לכך שהמדידות המבוצעות באמצעותו מדויקות. לכן, תוצאת המדידה שעורכים הפקחים לא יכולה לשמש כראייה קבילה בבית משפט.

בפסק דין מנומק היטב, שבו זוכה נהג מאשמת נהיגה בניגוד לחוק בחוף ים, הבהיר השופט הישאם אבו-שחאדה מבית משפט השלום ברמלה כי רשות הטבע והגנים לא הוכיחה שתוצאת המדידה באמצעות מד הלייזר יכולה לשמש כראייה קבילה.

תוך שהוא מיישם פסיקה של בית המשפט העליון שעוסקת במכשירי אכיפה של משטרת התנועה, כמו למשל "אקדח הלייזר" (ממל"ז), הבהיר השופט אבו-שחאדה כי "לא הובאו ראיות מטעם המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה) שבטרם הכנסת המט"ל (מד טווח לייזר) לשימושם של פקחים לצורך אכיפת חוק איסור נהיגה (בחוף), נערכה בדיקה של אותו מכשיר על-ידי צוות מומחים תוך צירוף ציבור 'הלקוחות' הפוטנציאליים, גורמי תביעה וסנגוריה, וכל זאת על-מנת להבטיח שקיפות והפרכת ספקות ביחס לאמינות המכשיר".

למדידת המרחק יש משקל מכריע בכל הנוגע לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים. על רשות הטבע והגנים להוכיח שהנהג המואשם אכן עבר ברצועת החוף האסורה לנסיעה, שרוחבה על-פי החוק הוא 100 מטרים. לפי השופט אבו-שחאדה, "המרחק שבין המקום שבו נסע הרכב לבין נקודת גאות המים בחוף הים הוא נתון עובדתי, שעל המאשימה להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר". מאחר שהעבירה הרלוונטית היא מסוג "אחריות קפידה", שבה מספיקה הוכחת היסוד העובדתי בלבד (הימצאות הנהג ברצועת החוף האסורה), מדידת המרחק משמשת כראייה עיקרית.

אלא שלא כל מכשיר יכול להפיק ראיות שיהיו קבילות בבית משפט. בפסק דינו המפורט, מבהיר השופט אבו-שחאדה כי הוכחת מהימנות המדידה דורשת התייחסות לארבעה מבחנים: 1. האם "מד טווח לייזר" הוא מכשיר טכנולוגי אמין שיכול להפיק נתונים מדויקים; 2. האם המכשיר הספציפי שבו נעשה שימוש היה תקין בזמן המדידה; 3. האם הפקחים שעשו שימוש במד הלייזר מיומנים בהפעלתו; 4. האם במקרה הספציפי, הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ועל-פי הוראות היצרן.

"מדובר בארבע שאלות שבעובדה", הסביר השופט אבו-שחאדה, "הנטל להוכיח שהתשובה עליהן היא בחיוב רובץ לפתחה של המאשימה (רשות הטבע והגנים, ש.ה). שאלות עובדתיות אלה עומדות במוקד הכרעת הדין במקרה שבפני, והן אלה שיכריעו את הכף אם הנאשם יורשע או יזוכה".

ומתברר שרשות הטבע והגנים לא הצליחה לעמוד באף אחד מהמבחנים: מד הלייזר לא הוכח כמכשיר אמין שמפיק תוצאות אמינות, המכשיר הספציפי ששימש לאכיפה כלל לא נבדק לפני השימוש, לא ברור האם הפקחים מיומנים בהפעלתו, ולא ידוע אם הפקחים הפעילו את המכשיר כראוי ביום שבו נעשה בו שימוש. לכן, הראייה שהוגשה לבית המשפט – לפיה הנהג שהואשם נסע בתוך רצועת החוף האסורה, במרחק של 53 מטרים מהים – נפסלה.

"יתכן שמד טווח לייזר הוא מכשיר אמין – וייתכן שלא, וייתכן שמד טווח הלייזר הספציפי שנעשה בו שימוש במקרה דנן היה תקין – וייתכן שלא", סיכם השופט אבו-שחאדה את פסק הדין, "המסקנה היחידה המתבקשת מהתוצאה של זיכוי הנאשם היא שעל המאשימה להקפיד להוכיח את קבילותה ומשקלה של ראייה שמתקבלת מהמכשיר, בתיקים עתידיים, על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה".

The post אחרי אקדח הלייזר, יגיע מד טווח לייזר? appeared first on TheCar.

ענישת נהגים שמורשעים בהפקרה לאחר תאונה מעוררת מחלוקת בבית המשפט העליון. השופט צבי זילברטל סבור כי נהג שאינו נושא באחריות לגרימת תאונה ומורשע בהפקרה, לא צריך להיענש בהתאם לתוצאת התאונה. מנגד, השופטת אסתר חיות קבעה שיש ליצור הבחנה בין מקרים שבהם הנפגע מת בעקבות התאונה ובין מקרים שבהם הנפגע נשאר בחיים

האם להחמיר בעונשו של נהג שהורשע בהפקרה כאשר התאונה גרמה למות הנפגע, או שמא ראוי להטיל עליו עונש דומה לזה של נהג שהורשע בתאונה שבה הנפגע סבל מחבלה חמורה? בפסק דין שפורסם אתמול (א') התברר ששופטי בית המשפט העליון חלוקים באשר לגישת הענישה הראויה במקרים של הפקרת נפגע לאחר תאונה.

לפי השופט צבי זילברטל, כאשר התוצאה הקטלנית לא נגרמה בגלל ההפקרה, אין זה ראוי להחמיר עם הנהג בגלל תוצאת התאונה. מנגד, השופטת אסתר חיות סבורה כי יש להבחין בין מקרה שבו הנפגע שהופקר סבל חבלה חמורה אך נשאר בחיים, ובין מקרה שבו הנפגע מת כתוצאה מהתאונה.

המחלוקת בין השופטים נחשפה בפסק דין שבו הוחלט לדחות ערעור של נהג שהורשע בהפקרה לאחר תאונה. הנהג, שנידון למאסר בפועל לתקופה של 28 חודשים, פגע בהולך רגל שחצה כביש במקום שבו אין מעבר חצייה. הולך הרגל נפטר כשלושה ימים לאחר התאונה, אך האחריות למותו לא יוחסה לנהג הפוגע.

בפסק דינו של הנהג כתב השופט זילברטל כי "ספק אם ההבחנה התוצאתית שבין מות הנפגע לבין פגיעה קשה בו – (ו)פעמים מדובר בפגיעה אנושה ופרמננטית, ואף במספר נפגעים… מצדיקה קביעת מתחמי עונש השונים משמעותית זה מזה בחומרתם, בגין מעשי הפקרה זהים… מסופקני אם קיים טעם לפער משמעותי במידת העונש, רק לפי השוני האמור בתוצאה, שהוא לעתים כחוט השערה".

השופט זילברטל סבור שהחמרת הענישה ראויה במקרים שבהם מות הנפגע מיוחס לנהג הפוגע. "ענישה מחמירה בעבירת הפקרה נדרשת בעיקר למצבים בהם הנאשם אחראי לאירוע התאונה", הסביר השופט, "או למצבים (ש)בהם יש בהפקרה עצמה – במובחן מהתאונה – כדי להביא להחמרה במצב הנפגע, (למשל) הפקרה כשיש סיכון לפגיעה חוזרת על-ידי כלי רכב נוסף".

השופט זילברטל הביע דעה שמקובלת על מומחי משפט פלילי בולטים, שטוענים כי תוצאות תאונה הן לעתים קרובות הסתברותיות ואינן משקפות בהכרח אשם מוסרי. בנוסף, ההימלטות מזירת התאונה היא, למרבה הצער, תגובה טבעית עבור נהגים רבים, שמוצאים עצמם במצב של לחץ קיצוני ונחשפים למראות קשים.

השופט זילברטל מצטט בפסק הדין את פרופסור מרים גור-אריה, מומחית למשפט פלילי, שהסבירה במאמר שפורסם לפני כשנתיים כי "בהתייחסו לחומרה של עברת ההפקרה לא הביא בית המשפט כלל בחשבון את היותה של ההפקרה עברה מחדלית שאינה משקפת 'נחישות' עבריינית… המעורבות בתאונת דרכים איננה מתוכננת, הנהג המעורב נקלע בפתאומיות לסיטואציה, וההחלטה לברוח מהמקום היא לא פעם החלטה רגעית, המונעת מחרדה ומאבדן עשתונות… האפקטיביות של ההרתעה במצב של אבדן עשתונות אינה ברורה לגמרי".

אולם, גישתו של השופט זילברטל לא התקבלה בפסק הדין. "יש מקום להבחין בין מקרה שבו הופקר נפגע אשר סבל חבלה חמורה אך נותר בחיים, ובין מקרה שבו הופקר נפגע אשר מצא את מותו באותה תאונה", כתבה השופטת חיות בפסק הדין, וביחד עם השופטת ענת ברון החליטה לדחות את ערעורו של הנהג. השופטות נקטו בספק הדין גישה דומה לענישת נהגים שמורשעים בהפקרת נפגעים.

על-פי השופטת חיות, "תוצאה קטלנית מצויה במדרג חומרה גבוה יותר מן המדרג שבו יש להציב תוצאה של חבלה חמורה, ובמדרג חומרה גבוה עוד יותר יש להציב מקרים שבהם ניתן להראות כי מעשה ההפקרה ואי-הזעקת העזרה הם שתרמו להחמרת מצבו של הנפגע או חלילה לכך שהאירוע הסתיים במוות".

דברים דומים כתבה השופטת ברון. "ההחמרה שקבע המחוקק (בענישה בגין עבירת ההפקרה, ש.ה)… תואמת את החומרה הפלילית היתרה שבהפקרת אדם לאחר תאונה, בנסיבות שבהן ידוע לנהג כי הוא מפקיר אדם שסבל חבלה חמורה או אף נהרג, או שעצם עיניו לנוכח האפשרות שזה המצב", הבהירה השופטת בפסק הדין. "הפקרת אדם שקיים חשש ממשי לחייו הוא מעשה פסול יותר מבחינה מוסרית מאשר הפקרתו של אדם שאין חשש ממשי לחייו".

The post מחלוקת בעליון: מתי ראוי להחמיר בעונשו של נהג שהפקיר נפגע? appeared first on TheCar.

על סמך אותם מסמכים ממש כתבו שני שמאים שתי חוות דעת הפוכות זו מזו. השופטת דחתה תביעה כלפי צ'מפיון מוטורס וחייבה את התובעת בהוצאות בסך 30 אלף ש"ח, בין השאר מפני שהתביעה הוגשה כעבור 4 שנים מעת מכירת הרכב, והתובעת לא הוכיחה שהוא היה פגום

שופטת בית משפט השלום בירושלים, אנה שניידר דחתה לאחרונה תביעה שהגישה חברת אלמוג היסעים כנגד חברת צ'מפיון מוטורס, יבואנית קבוצת פולקסווגן.

בשנת 2004 רכשה חברת אלמוג מיניבוס להסעת נוסעים מדגם פולקסווגן LT 2.8 תמורת 221,189 שקל, ולאחר כשנה וחצי החלו, לטענתה, להתגלות בעיות במגדש הטורבו של המנוע, ונדרשו מספר החלפות שלו.

לטענת התובעת המשיכו להתרחש תקלות "עד שלחברה נמאס ממנו", והמיניבוס נמכר על ידה לסוחר רכב בעסקת טרייד.

אבל אפילו מכירת הרכב לא סיימה את סאגת התקלות של התובעת: לטענתה, כחודשיים לאחר מכירת הרכב הודיע לה הקונה שמגדש הטורבו נהרס פעם נוספת, ואלמוג נאלצה לפצות אותו בסך של 33 אלף שקל עבור התיקון.

אלמוג תבעה את יבואנית פולקסוואגן בטענה שזו מכרה לה רכב פגום אשר בילה חלק ניכר מן הזמן במוסכים, וכן שכתוצאה מן הפגם היא נאלצה למכור אותו במחיר נמוך ב-50 אלף שקל ממחיר המחירון.

התובעת דרשה מצ'מפיון פיצוי בסך 270,511 ש"ח, אשר כולל בין השאר הפסד בסך 50 אלף שקל במכירת הרכב, 33 אלף שקל תמורת התיקון הנוסף של מגדש הטורבו, כשהרכב כבר נמצא בידי רוכש הרכב, ו-105 אלף שקל תמורת ימים שבהם לטענתה הושבת הרכב – בין סוף שנת 2005 ועד לסוף חודש מאי 2006, וזאת לפי 700 שקל לכל יום השבתה.

חברת צ'מפיון מוטורס, באמצעות עו"ד אביב כרמי, טענה שהתביעה הוגשה רק ארבע שנים לאחר מועד מכירת הרכב ולכן נמנע ממנה לבדוק אותו, ובכל מקרה הכחישה שמדובר ברכב פגום.
צ'מפיון טענה גם שחברת אלמוג לא הוכיחה שהרכב נמכר מתחת למחיר השוק.

אותן עובדות, מסקנות הפוכות

במהלך הדיון התגלה פער עצום בין שני דוחות שמאות שהוגשו לבית המשפט, וזו הוכחה נוספת לכך ששמאות, בחיי היום יום, הוא מקצוע שרחוק מלהיות מוסדר ומדעי.

התובעת צרפה לתביעה את חוות דעתו של שמאי הרכב אמנון כהן, אשר ניתנה על סמך מסמכי בדיקת הרכב בעת מכירתו ועל פי חשבונות התיקונים, וגם על סמך הידע האישי של השמאי.

כהן קבע שמצב הרכב בעת מכירתו היה סביר יחסית לגילו, וכן שרמת התחזוקה שלו הייתה סבירה. הוא ציין בחוות הדעת שמחיר המחירון בעת ביצוע עסקת הטרייד אין היה 200 אלף שקל, וקבע שכלי רכב מדגם LT נמכרים במחיר נמוך ב-35% ממחיר המחירון שלהם. זאת, לדבריו, מפני שדגם זה מוכר בשוק ככזה שסבל מליקויים ותקלות רבות.

עו"ד אביב כרמי, שייצג את הנתבעת, צרף לכתב ההגנה את חוות הדעת הנגדית של שמאי הרכב ישראל דרנוב מחברת אומדנים, אשר על סמך אותם מסמכים ממש הגיע למסקנה הפוכה מזו של אמנון כהן.

דרנוב קבע שמצב הרכב בעת מכירתו היה גרוע, ורמת התחזוקה שלו נמוכה. דרנוב הדגיש שממצאי הבדיקה מעידים על ליקויים בהגה, בצמיגים, בבלמים, במייצב הקדמי, וכן על בלאי של המנוע. ממצאים אלה מוכיחים לא רק שהרכב תוחזק ברמה ירודה, אלא אף שבמצבו זה הוא לא ראוי היה להסיע נוסעים ונדרשה השבתה מלאה שלו.
השמאי דרנוב קבע שתחזוקה ירודה של רכב היסעים שכזה מורידה את ערכו ב-33% ביחס למחיר המחירון שלו, ומכיוון שהתובעת מכרה אותו תמורת 25% פחות ממחיר המחירון הרי שהיא דווקא עשתה עסקה טובה.

השופטת אנה שניידר דחתה את התביעה כנגד צ'מפיון מוטורס וקבעה שהתובעת לא הצליחה להוכיח שברכב אכן היה פגם מולד, ולא הוכיחה שהסיבה להחלפות מגדש הטורבו הייתה פגם (ולא, למשל, תחזוקה לקויה או בלאי טבעי).

בסופו של יום נדחתה התביעה, והתובעת חויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 30 אלף שקל.

ת"א 15107-11-10

The post שני דוחות שמאות – שני עולמות הפוכים appeared first on TheCar.

שבעה נפגעי תאונות אופניים תובעים את משרד התחבורה, המפקח על הביטוח, 'קרנית' וה'פול' בגין "מחדליהם בתחום תאונות אופניים חשמליים"

"רשויות המדינה התירו ייבוא מסיבי של אופניים חשמליים, אך לא טרחו להסדיר את השימוש בהם, לא אכפו את דיני התעבורה בעניינם, והותירו את נפגעי אותה פעילות ללא כל מקור לקבל פיצוי על נזקיהם". כך נכתב בכתב תביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי שבעה אזרחים שנפגעו על ידי רוכבי אופניים חשמליים.

התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אילן קנר נגד קרנית, משרד התחבורה, המפקח על הביטוח והפול, והתובעים העמידו את סכום התביעה על מעל 2.5 מיליון שקל אם כי הם מציינים שהסכום לא ניתן להערכה.

לטענת התובעים "משרד התחבורה מאפשר ייבוא ושימוש באופניים חשמליים. המשתמשים בהם בהחלט נהנים מפעילות שלטונית זו. דא עקא – טיעון זה אינו יכול לתפוס כלפי אותם הולכי רגל שנפגעו. כוחו של הטיעון יפה, כאשר הסיכונים הכרוכים בפעילותה של הרשות הציבורית נחלקים באופן שוויוני והוגן בין הפרטים בחברה. כוחו אינו יפה, כאשר קבוצות מסויימות באוכלוסיה מופלות לרעה. בענייננו, הולכי הרגל, שאינם זוכים לכל הגנה, נושאים בנטל הכבד של הנזק אותו גורמת אותה פעילות ציבורית המקדמת, לכאורה, את טובת הכלל… מחדל טהור לחלוטין… הוא מצב בו הרשות לא תרמה תרומה כלשהי לסיכון שהתממשותו פגעה בניזוק".

עו"ד קנר מציין שמטרת התובענה הינה להסדיר שדה פרוץ זה, אשר הפך למכת מדינה, ולהביא לקיצו מצב בלתי מתקבל על הדעת בו הנטל הכלכלי הנובע מהשימוש באופניים חשמליים מוטל כולו על שכמם של הנפגעים.

"האופניים החשמליים הם כלי תחבורה מאד אפקטיבי, מאד יעיל אך מאד מסוכן. הרוכבים, צעירים בדרכם לעבודה, סטודנטים בדרכם לאוניברסיטה ותלמידי תיכון, נוהגים בהם על המדרכות, עם אוזניות ובלי קסדה, במהירות של 50 קמ"ש ויותר. לא פעם הם מתרסקים בעצמם, ולעיתים אוספים עימם עובר אורח תמים.
ככל שהצורך החברתי מצדיק את השימוש באופניים חשמליים, שהינם כלי תחבורה יעיל, מהיר ולא מזהם, ראוי שהסיכונים התעבורתיים הכרוכים בו יזכו למענה, ושהנפגעים מפעילות זו לא יוותרו מוכים פעמיים – פעם אחת כאשר נפגעו בגופם ופעם שניה כאשר אין מי שיפצה אותם על נזקיהם" – נכתב בתביעה.

"המצב המשפטי שבו אופניים חשמליים אינם מוגדרים כרכב מנועי גורם להולך רגל שנפגע על ידם להיוותר ללא יכולת מעשית לקבל פיצוי על נזקיו. תביעה נגד רוכב האופניים הפוגע אינה מעשית. האחרון אינו מבוטח, ובדרך כלל אינו בעל יכולת כלכלית. רבים גם המקרים בהם הרוכב הפוגע ממשיך בדרכו, ולא ניתן לזהותו בהעדר לוחית רישוי על אופניו.

מצב משפטי זה מזיק לא פחות לנוהגים באופניים החשמליים, כאשר הם עצמם נפגעים. אין ביכולתם לבטח את השימוש באופניים החשמליים בביטוח חובה, משום שאיש לא דאג לכך שחברות הביטוח ישווקו ביטוחים אלה.

לטענת התובעים "מי שאחראי לתוהו ובוהו השורר בתחום זה הוא משרד התחבורה, אשר בפברואר 2010 התקין תקנות המסדירות את השימוש באופניים חשמליים, ואף ליווה אותן בהודעה לעיתונות: "במשרד התחבורה צופים ביקוש רב לאופניים חשמליים, לאחר שבשבועות האחרונים התקבלו באגף הרכב שבמשרד בקשות רבות של יזמים, המתעניינים ביבוא של הכלים".
כך, במציאות שבה 80,000 זוגות אופניים חשמליים נעים ברחובות, אף רשות אינה נוטלת על עצמה את האחריות, וכל הנטל הכלכלי הכרוך בשימוש באופניים חשמליים נופל על שכמם של הנפגעים.

המדינה מתירה לייבא אופניים חשמליים ארצה, וקופת האוצר מתעשרת. משרד התחבורה מאפשר את השימוש באופניים החשמליים, אך אינו מסדיר את רישויים. משטרת ישראל אינה אוכפת את פקודת התעבורה, ורוכבי האופניים נוסעים על מדרכות העיר, ללא קסדות, וממשיכים לסכן הן את עצמם והן את הולכי הרגל".

עוד קנר טוען שגם משרד התחבורה וגם המפקח על הביטוח מודעים היטב למצב הדברים אבל שני הגופים לא עשו דבר על מנת למצוא לו פתרון. "נהפוך הוא", אומר עו"ד קנר: "משרד התחבורה אשר התעורר לאחרונה וחידש את התקנות, דאג להעניק פטור רטרואקטיבי מחובת רישום ורישוי לכל עשרות אלפי האופניים החשמליים הנעים ברחובות, ואילו המפקח על הביטוח, במקום להודיע לציבור שהשימוש באופניים חשמליים מחייב ביטוח חובה, לגרום לכך שחברות הביטוח אכן ישווקו ביטוחים כאלה לציבור ולדאוג בכך לציבור הנפגעים לפחות בהיבט הכלכלי, העדיף להשליך את יהבו על נסיונות כושלים להחריג את האופניים החשמליים מגדר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, במטרה להכשיר את המצב האבסורדי, בו אין באפשרותם לקבל פיצוי על נזקיהם".

"המפקח על הביטוח היה מודע למצב עניינים זה, ולא היה רשאי לעצום את עיניו ולהותיר את כל נפגעי האופניים החשמליים ללא אפשרות לקבלת פיצוי בגין נזקיהם.המנעותו מנקיטת עמדה בשאלת הגדרתם של האופניים החשמליים כרכב מנועי, הינה מחדל רשלני מתמשך" נאמר בתביעה.

טרם הוגשו כתבי הגנה

The post "משרד התחבורה לא טרח להסדיר את השימוש באופניים חשמליים" appeared first on TheCar.

בפסק דין שפורסם היום, קובע בית המשפט העליון כי מכירת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק מסירה מחברת ביטוח את האחריות כלפי צדדים שלישיים. עם זאת, בית המשפט קורא למשרד התחבורה לבחון האם ראוי להדק את תנאי העברת הבעלות מחברות ביטוח לגורם שלישי, וזאת עד לתיקון המכונית שניזוקה וקבלת תעודת בדיקה

בית המשפט העליון קובע: מרגע שחברת ביטוח מוכרת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק, היא אינה אחראית כלפי צד שלישי שרוכש את המכונית. בפסק דין שהתפרסם היום (ה') הבהיר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, כי חברת ביטוח אינה חבה באחריות כלפי צד שלישי שרכש ממנה "בשרשור" מכונית שניזוקה קשות בתאונה ולא תוקנה כראוי.

פסק הדין אמנם עוסק ב"שרשור" מכירה ארוך, אך לא כזה שנחשב לחריג בשוק המשומשות. חברת הביטוח שירביט רכשה מאחת מלקוחותיה מכונית שניזוקה קשות בתאונה, ולאחר מכן מכרה אותה למגרש פירוק. המגרש מכר את המכונית לסוחר רכב, וזה מכר אותה לסוחר אחר. ר', שבעניינה ניתן פסק הדין, רכשה את המכונית מסוחר הרכב השני, שעשה שימוש במסמכים מזויפים. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של ר', שביקשה להטיל על חברת הביטוח פיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לה בעקבות רכישת המכונית.

חובת זהירות כלפי מי?
בפסק הדין מבהיר השופט רובינשטיין כי חובת הזהירות של חברת ביטוח מוגבלת בהיקפה: "גם אם החובה העולה (מתקנה 309, ש.ה) להשבית את הרכב, מגבשת לכאורה חובת זהירות כלפי (כל צד), וצדדים שלישיים בכלל (זאת)… אין לומר כי (חברת הביטוח) התרשלה על-ידי בחירת קבלן המשנה (מגרש פירוק), דבר שהייתה זכאית לו". ובמלים פשוטות, העברת הבעלות במכונית שניזוקה לקבלן משנה – מגרש פירוק – מנקה למעשה את חברת הביטוח מאחריות כלפי מי שירכוש בעתיד את המכונית.

בהמשך פסק הדין מסביר השופט כי "בפני המבטח שתי אפשרויות… האחת, העברת הרכב לפירוק. במקרה כזה, חלה על המבטח חובה למסור את הרכב רק למי שמורשה לכך, ולהשיב את רישיון הרכב למשרד הרישוי. (האפשרות) השנייה, להעביר את הרכב למוסך לשם תיקונו, ובמקרה כזה נקבעות הוראות מפורטות כדי שרישיון הרכב לא יועבר לרוכש אלא לאחר אישור התיקון כהלכתו… המחוקק לא התכוון למנוע מחברות הביטוח למכור כלי רכב שניזוקו – אלא שמכירה זו מותנית בתנאים 'חזקים'. העברת בעלות – כן, אך גם נקיטת צעדים ככל שניתן להבטיח אי שימוש בלא תיקון".

אלא שהעברת המכונית שניזוקה למגרש הפירוק לא מנעה את החזרתה לכביש במצב בטיחותי לקוי ומסוכן. אמנם בין חברת הביטוח ומגרש הפירוק נחתם חוזה שאמור היה להסדיר את הטיפול הבטיחותי במכונית, אך השופט רובינשטיין מודה כי "המנגנון שהוקם בהסכם שנחתם בין שירביט לבין (מגרש הפירוק) לא מנע את מכירת הרכב (למערערת) תוך הפרת החוק וזיוף רישיונות הרכב".

התוצאה של פסק הדין עלולה להתברר כבעייתית. שיקולי יעילות היו אמורים להביא לכך שחברות הביטוח – שהן בעלות המידע, יכולת המניעה והכיס העמוק – יהיו אחראיות לכך שכל מכונית שניזוקה בתאונה תעבור תיקון בטיחותי ראוי ועל-פי הוראות החוק. ספק רב אם העברת האחריות לצדדים שלישיים, גם כאשר הדבר נעשה תחת חוזה חוקי, תשיג תוצאה יעילה. בנוסף, פסק הדין עלול לעודד עצימת עיניים מצדן של חברות ביטוח, שרבות מהן מודעות היטב לדרכי הפעולה הפסולות שרווחות בקרב חלק מסוחרי הרכב.

ראוי לציין שבפני בית המשפט עמדה אפשרות להטיל אחריות על חברת הביטוח מכוח פקודת הנזיקין. לפי הפקודה, מי שעושה חוזה עם צד שלישי עשוי להיות אחראי בנזיקין אם "הוא מתרשל בבחירת בעל חוזהו". אולם, כאשר בחן השופט את החוזה בין שירביט ומגרש הפירוק שרכש את המכונית, מסקנתו הייתה כי חברת הביטוח לא התרשלה. זאת, למרות שהחוזה לא מנע את החזרת המכונית לכביש מבלי שתוקנה כראוי. "מסופקני אם ניתן לומר, נוכח הוראותיו של (ה)חוזה… ששירביט התרשלה, שהרי הפרות יתכנו תמיד", ציין השופט בפסק הדין.

"במבט לעתיד, וכלימוד לקח"
מקריאת פסק הדין עולה שגם השופט רובינשטיין הרגיש כנראה לא בנוח עם התוצאה אליה הגיע. "במבט לעתיד, וכלימוד לקח, בהתקשרה עם חברה כמו (מגרש פירוק) כ'קבלן משנה', עליה (חברת הביטוח) להבטיח כי חוזי המכירה (של מגרש פירוק עם סוחר רכב) יוצגו לפניה… (וזאת) כדי להבטיח ככל הניתן קיומם של תקנה 309 וסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש (בכלי רכב), ויהיו מקובלים עליה על-פי ייעוץ משפטי כדי לעמוד בהוראות הדין… (ה)חוזה (בין מגרש הפירוק וסוחר הרכב) אינו עונה על כך".

בהמשך פסק הדין חוזר השופט על דברים אלה. "חברת ביטוח המעבירה לבעלותה רכב שניזוק צריכה להבטיח ככל הניתן כי הוראות תקנה 309 לתקנות התעבורה וסעיף 3 לחוק השימוש בכלי רכב יכובדו", מסכם השופט, "החוק אינו מונע ממנה להעביר בעלות, תוך החזקת הרישיון בידיה כ'בטוחה'. ואולם, החוזה שלה עם קבלן-המשנה המתקן את הרכב צריך לכלול הוראות ברורות, לרבות הצגת נוסח חוזה מחייב לגבי מכירת הרכב על-ידי אותו קבלן משנה לצדדים נוספים. גם אם תמיד יימצאו עוברי עבירה ומפרי חוזים, יש לעשות את המרב להידוק הבטוחות, כדי שלא (יקרה) מה שקרה כאן".

למעשה, השופט אף סבור שיש לבחון את הידוק התנאים שקבועים כיום בתקנה 309, כך שחברת ביטוח לא תוכל להעביר בעלות במכונית שניזוקה עד שזו תתוקן כראוי. "(כיום) נאסר על בעל רכב… להשתמש ברכב או להרשות לאחר להשתמש בו, אם נגרם נזק לרכב, עד להשלמת התיקון וקבלת תעודת בדיקה של מוסך מורשה", מסביר השופט את הצעתו. "זאת להבדיל, מהיעדר איסור על העברת הבעלות ברכב, בכפוף למגבלות הדין… יתכן שעל מחוקק-המשנה (משרד התחבורה) לשוב ולעיין בתקנה 309, ובשאלה האם יש מקום אף להדק את תנאי העברת הבעלות ברכב שניזוק, מחברת הביטוח אל גורם שלישי, עד לתיקונו וקבלת תעודת בדיקה".

The post האחריות לתיקון נזקי תאונה עוצרת רחוק מחברות הביטוח appeared first on TheCar.

תקנות הפיקוח על הביטוח מגבילות את גובה ההשתתפות העצמית בסעיף ירידת ערך הרכב ל-1.5% בלבד. זה לא מונע מחברות ביטוח לנסות את מזלן ולדרוש יותר

שופטת בית משפט השלום בצפת, רבקה איזנברג, חייבה לאחרונה את חברת כלל חברה לביטוח לשלם למבוטח שלה את ההפרש שבין השיעור המרבי שמותר היה לה לגבות בגין השתתפות עצמית בגין ירידת ערך הרכב – 1.5%, לבין השיעור שגבתה ממנו בפועל, שעמד על 5%, ולהשיב לו 10,780 ש"ח שנגבו ממנו שלא כדין.

לאחר שמכוניתו של ע.ה. נפגעה בתאונה פיצתה אותו חברת הביטוח בגין הנזק שנגרם לו, אבל ניקתה מסכום הפיצוי 5% בגין השתתפות עצמית בסעיף ירידת ערך הרכב.
לטענת חברת הביטוח, ע.ה. קיבל הנחה מיוחדת כאשר רכש את פוליסת הביטוח ובתמורה הסכים להגדיל את היקף ההשתתפות העצמית שלו.

ע.ה. תבע את כלל וטען שמעולם לא קיבל הנחה, וגם לא חתם על מסמך שמתיר לחברה לנקות ממנו סכום השתתפות עצמית מוגדל.
בסיכומו של דבר פסקה השופטת איזנברג שכדי שחברת ביטוח תוכל לקזז השתתפות עצמית בשיעור שעולה על 1.5% בסעיף ירידת ערך, עליה להחתים את המבוטח על נספח מיוחד ומפורש שבו הוא מביע את הסכמתו לכך.

הוראות הדין ותקנות הפיקוח על עסקי הביטוח קובעות ששיעור ההשתתפות העצמית בגין ירידת ערך לא יעלה על 1.5%.
בהתאם לכך פסקה השופטת איזנברג שלאחר ששקלה את טענות הצדדים שוכנעה כי הדין עם התובע, שכן תקנה 3א (א) לתקנות הביטוח קובעת ש"ההשתתפות העצמית בגין ירידת ערך בפוליסה תקנית לא תעלה על 1.5%, זולת אם בחר המבוטח בחתימתו על נספח נפרד לטופס הצעת הביטוח, בהשתתפות עצמית אחרת שהציעה לו הנתבעת, והדבר צוין גם ברשימה לפוליסה".

השופטת איזנברג קבעה ש"למרות שהתובע העלה את טענתו בכתב התביעה ובסיכומים מטעמו, הנתבעת לא הגישה נספח עליו חתם התובע ואף לא המציאה ראיה להנחה שניתנה לתובע ושהוכחשה על ידו.
משהנתבעת לא הוכיחה כי התובע חתם על מסמך נפרד למעט רשימת הפוליסה אליה הפנתה בסיכומיה אין לחייב את התובע אלא בשיעור השתתפות עצמית של 1.5%".

במקרה של ע.ה. הוערך ערך הרכב ב-196 אלף שקל ושיעור ירידת הערך בעקבות התאונה הוערך ב-7% ( 13,720 שקל). גובה הקיזוז המותר, קבעה השופטת, לא יעלה על 2,940 ש"ח ולא 9,800 ש"ח, כפי שניסתה חברת הביטוח. בנוסף, היות שחברת הביטוח הסכימה לשלם ירידת ערך בסך 6% בלבד, ולא 7% כפי שקבע השמאי, פסקנה השופטת שיש להגדיל את שיעור ירידת הערך ולהוסיף את ההפרש בגין הקיזוז המיותר.

בסופו של יום חוייבה כלל לשלם למבוטח שלה 8,820 ש"ח נוספים.

תא"מ 4464-05-13

The post גבול ההשתתפות העצמית: לא יותר מ-1.5% מירידת ערך הרכב appeared first on TheCar.

יבואנית אינפיניטי התעקשה ללכת לבית משפט לאחר שכשל במערכת ההגנה על הולכי רגל גרם לפתיחת מכסה המנוע. התוצאה: היא תשלם פיצויים ושכר טרחה בסך 74,000 שקל והמומחים מטעמה יצאו קצת מגוחכים

ראשיתו של הסיפור בנסיעה שגרתית יותר או פחות של ש.מ. ברחובות העיר עפולה, שבמהלכה הופעלה במכונית האינפיניטי שלו מערכת ההגנה על הולכי רגל אשר מקפיצה את מכסה המנוע כדי לצמצם את הנזק בעת פגיעה באדם.

בסופו של הסיפור חייבה השופטת מירב קלמפנר נבון מבית המשפט השלום בחיפה את חברת קרסו מוטורס, יבואנית אינפיניטי, לפצות את הלקוח שלה ב-50,500 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 24,000 ש"ח.

בין לבין חלפו שנתיים ועשרה חודשים שבמהלכם התעקשה היבואנית שלא להכיר בנזק כפגם ייצור, כפי שנפסק על-ידי בית המשפט, פנתה אל שני מומחים שחוות דעתם ספגו ביקורת לא נעימה מאת השופטת, ולקחה את הסיכון לנזק תדמיתי לא קל למותג היוקרה שהיא מייבאת, וגם בכך כנראה שהפסידה.

על חלק מן העובדות אין מחלוקת: מערכת הקפצת מכסה המנוע במכוניתו של ש.מ. ("POP UP ENGINE HOOD"), אשר אמורה לפעול כאשר המחשב שמפעיל אותה מזהה פגיעה בהולך רגל, הופעלה מבלי שהייתה פגיעה כזאת.

הלקוח טען שהמערכת, אשר מופעלת באמצעות מטען פירוטכני (או "מערכת נפצים", כפי שזו הוגדרה בבית המשפט), הופעלה באופן אוטומטי בעת שעלה על מהמורת מהירות עירונית ('באמפר' או 'גבשושית'), ולכן מדובר בפגם בתכנון או בייצור של המכונית, ולא בתאונה.

היבואנית מצידה טענה שהנזק נגרם כתוצאה של תאונה ולא של פגם יצור, לאחר שהלקוח פגע בחתול, ולכן היא פטורה מלשאת בעלות הנזק.

הצדדים נפגשו לראשונה בעניין זה באמצע אוקטובר 2012, כאשר ש.מ. נסע ברחובות עפולה ועלה עם מכוניתו על מהמורת מהירות ומכסה המנוע נפתח, כאמור.
ש.מ. התקשר באופן מידי אל מרכז השירות של קרסו מוטורס, שם הנחו אותו לגרור את הרכב למוסך המרכזי של החברה בראשון לציון.

לאחר בדיקת הרכב הודיעה היבואנית לש.מ. שתיקון הנזק יעלה לו 40,674 ש"ח, היות שלא מדובר בתקלה אלא ב"אירוע תאונתי", ולנוכח זאת פנה ש.מ. אל חברת הביטוח "מנורה מבטחים" שבה מבוטחת המכונית. אלא ששמאי מטעם חברת הביטוח לא מצא במכונית נזק תאונתי, ולכן החברה דחתה את התביעה לפיצוי.

ש.מ. נאלץ לשלם מכיסו תמורת התיקון, והגיש תביעת נזיקין כנגד קרסו מוטורס וחברת הביטוח. הוא טען שהיה אם ייקבע שמדובר בכשל במערכות הרכב אזי האחריות לנזק חלה על היבואנית, ואם מדובר באירוע תאונתי הרי שהאחריות לפיצוי תחול על חברת הביטוח.

החתול נעלם

בכתב הגנתה טענה קרסו מוטורס שבמכונית לא היה כל פגם או ליקוי, ושהפעלת "מערכת הנפצים" נגרמה בעת פגיעה ברכב או פגיעה חיצונית באירוע תאונתי שבו ניזוקו חלקה התחתון והקדמי של המכונית. אלה, לטענתה, נזקים שאינם מכוסים על-ידי האחריות.

נציג קרסו מוטורס אף טען שבעת הפנייה אליה לא טען התובע שעלה על מהמורת מהירות אלא שפגע בחתול, וכן שעל המכונית נמצאו גם פגיעות פח מאירועים קודמים, אשר יש בהם כדי ללמד על נהיגה בלתי זהירה של בעל הרכב. בנוסף, לטענתה מצא שמאי מטעמה נזק מעיכה בלוחית הרישוי הקדמית, שפשוף בחלק התחתון השמאלי של הפגוש הקדמי, וגלגל קדמי שמאלי חילופי ולא מקורי של הרכב – פגיעות שגרמו, לטענה, להפעלת מערכת הנפצים.

חברת הביטוח מנורה מבטחים טענה שש.מ. לא דיווח לה על תאונה כלשהי, ולכן היא פטורה מלפצות אותו.

במהלך הדיון בבית המשפט העיד ש.מ. שכאשר התקשר למחלקת השירות לאחר התאונה, ונשאל ממה נגרם הנזק, הוא ענה בסרקסטיות שפגע בחתול.
נציג היבואנית אף טען ששיחה זו הוקלטה, וכלל לא נזכרה בה טענה לפיה הלקוח עלה על מהמורת מהירות. אלא שקרסו לא המציאה הקלטה כזאת לבית המשפט ועל כך אמרה השופטת קלמפנר: "טענת הנתבעת בעניין זה נותרה איפוא בלא ראיה תומכת".

ש.מ. העיד מפורשות שלא פגע ברכבו באף חפץ, אדם, קיר, מדרכה או אף עצם שהוא ביום האירוע, וכן שלא מצא כל פגיעה אחרת במכונית למעט מכסה המנוע שהתרומם.

"בעדותו של המנהל הטכני מטעמה של קרסו מוטורס", מתארת השופטת, "הוא הודה כי המידע באשר לקרות האירוע ניזון מדיווח הלקוח, ולא יצא איש מטעמם על מנת לשחזר את האירוע. הנה כי כן, בהתאם לעדויות ולראיות אשר הובאו בפני בית המשפט, אני קובעת כי האירוע נשוא כתב התביעה אירע כפי שתואר בידי התובע כאשר נסע ברכבו בעיר עפולה, עלה על גבשושית בכביש ולפתע שמע רעש חזק ונפתח מכסה המנוע. פתיחת מכסה המנוע אירעה בשל הפעלת מערכת הנפצים המותקנת ברכב נשוא התובענה. אני דוחה טענת קרסו מוטורס בדבר פגיעה בחתול אשר היה בכביש, טענה אשר אף בעדויות עדיה של קרסו מוטורס לא נמצאו לה סימוכין".

השופטת קיבלה את עדותו של השמאי אשר סלוצקי, אשר בדק את המכונית ואת מקום מהמורת המהירות עבור ש.מ, והעיד בין היתר שהגבשושית המדוברת היא מה שמכונה "באמפר" סטנדרטי, ואף נמוך, דוגמת אלו הנמצאים לרוב בכבישי הארץ.

סלוצקי קבע שגם לו היה הרכב פוגע בגחונו בגבשושית לא הייתה פגיעה כזו אמורה להפעיל את מערכת הנפצים שצריכה להיות מופעלת כאשר החיישנים שלה חשים רמה מסוימת של תאוצה שלילית שנוצרת כתוצאה מן המכה. להערכתו מדובר בכשל וליקוי במערכת אשר הביאו להפעלת שווא שלה.

לטענת סלוצקי, לולא היה מדובר בליקוי הרי שפגיעה בפגוש הרכב צריכה הייתה להפעיל גם את כריות האוויר, ואלה לא נפתחו. המכה שש.מ. חש בעת המקרה נבעה, לדבריו, מעצם פתיחת מכסה המנוע וזאת מבלי שהייתה פגיעה בפגוש המכונית.

ש.מ, באמצעות החברה שבבעלותו (שעל שמה רשומה המכונית) מינה גם את השמאי צבי ברודט לחוות את דעתו, וגם ברודט קבע שלא מדובר באירוע תאונתי.

אינפיניטי בארץ הפלאות

היבואנית, קרסו מוטורס, הגישה מטעמה חוות דעת של השמאי עמוס ז'ורבסקי, שלגביו מציינת השופטת קלמפנר "יודגש כי תחום מומחיותו של מר ז'ורבסקי הוא שמאות בלבד, והוא אינו מתמחה בהנדסת רכב".

ז'ורבסקי קבע שבחלקו השמאלי תחתון של פגוש המכונית קיים שפשוף, ובחוות דעתו הוא הסביר שהמכונית עברה על הגבשושית וכתוצאה מכך נטה גחונה לעבר הכביש עד ליצירת מגע, אשר גרם לשפשוף.

לדעתו, הצמיג הרזרבי שהותקן על הרכב אמנם זהה בקוטרו לצמיג רגיל, אבל גורם לחוסר איזון בהתנהגות הרכב בעת פגיעה במכשול כלשהו. "כך הגיע השמאי זורבסקי למסקנה כי הפעלת מנגנון מערכת הנפצים נגרמה עקב היווצרות תנאים המדמים פגיעה בהולך רגל בעת מעבר הרכב על פס ההאטה ולא עקב כשל במנגנון", מסכמת השופטת, אבל מוסיפה מיד ש"בחקירתו הנגדית בבית המשפט הודה השמאי כי אמנם עמד על קיום שפשוף בצדו השמאלי של גחון הרכב נשוא התובענה, אלא שחמק מעיניו באורח מפליא, יש לומר, שפשוף זהה בצד ימין של הגחון…

עוד הודה השמאי בפה מלא כי אין לו את הכלים בהכשרתו לבחון את מערכת הנפצים אשר בה מעורבים מחשב, חיישנים וחלק מכאני. הוא אף לא בדק את המערכת אך הסביר בחוות דעתו כיצד היא עובדת בהסתמך על מסמכים אשר מצא באינטרנט באשר למערכת זו… השמאי ז'ורבסקי אינו בעל הכישורים המתאימים לחוות דעתו על נסיבות הפעלת מערכת הנפצים. את מסקנותיו כי המערכת הופעלה כתוצאה מפגיעת גחון הרכב בכביש הוא הסיק שלא בהתבסס על ממצא מדעי כלשהוא אלא בהתאם להגיונו שלו. הוא אף הודה בכנות כי אינו יודע באם אכן פגע גחון הרכב בכביש, אך מעצם העובדה כי מערכת הנפצים הופעלה הוא מסיק כי הייתה פגיעה בכביש…."

קרסו מוטורס הגישה לבית המשפט גם את חוות דעתו של מהנדס הרכב דוד נמרי, ובה הוא טוען ש"היות ונורת הבקרה לא נדלקה, הרי שלא הייתה כל תקלה חשמלית במערכת", כמו גם שמערכת הנפצים עשויה להיות מופעלת בגלל פגיעה בתחתית הרכב או הפגוש כדוגמת שפשוף מהכביש או מפס האטה בעת או לאחר מעבר על פס ההאטה ("באמפר").

בנקודה זו מצאה השופטת משחק מילים שנראה כאילו נלקח מסיפורי אליס בארץ הפלאות: כאשר הופנה מר נמרי לספר הרכב באנגלית עלה שהאמור בחוות דעתו לא מופיע שם… אמנם נכון כי ספר הרכב באנגלית מדבר על "באמפר", אשר בשפה העברית נתקבע לו הפירוש "פס האטה". אך המשמעות הנכונה של המילה האנגלית "באמפר" הינה "פגוש הרכב", בעוד שהמינוח בשפה האנגלית לפס האטה הינו "ספיד באמפ"… מכל אלו יוצא כי כאשר ספר הרכב מדבר על הפעלת מערכת הנפצים בעת פגיעה ב"באמפר" הכוונה היא לפגיעה בפגוש הרכב ולא לפגיעה בפס האטה. "המומחה נמרי חזר בו איפוא מקביעתו הנחרצת", מציינת השופטת.

"בחקירתו הנגדית בפני בית המשפט הודה נמרי כי יתכנו הפעלות שווא של המערכת. יחד עם זאת טען בתוקף כי בכל המקרים בהם טיפל או היה מודע להם חברת הביטוח שילמה את הנזקים בהתייחסה אליהם כאל אירוע תאונתי.

עם זאת, השופטת מציינת כי נמרי לא הציג בפני בית המשפט נתונים לאותם מקרים שמצוטטים בחוות דעתו, ומחקירתו במהלך הדיון עולה שהוא כלל לא בדק את הרכב נשוא התובענה, ולא בדק את מחשב הבקרה ואת נורית החיווי של מערכת הנפצים. מעדותו עולה כי ניתן היה לפנות ליצרן הרכב על מנת שייתן אינדיקציה מדוע המערכת הופעלה ואיזה חיישן מבין השלושה המותקנים בחזית הרכב הפעיל את המערכת, אך על אף האמור, לא נערכה פניה שכזו.
בסיכומו של עניין הודה המהנדס נמרי בפה מלא כי מערכת הנפצים היא מערכת רגישה ואינה מושלמת", נכתב בפסק הדין.

חרג מתחום מומחיותו

על סמך דברים אלה קבעה השופטת כי "בחינת כלל חוות הדעת של המומחים מעלה כי פתיחת מערכת הנפצים היא תוצאה של כשל במערכת. מסקנה זו מסתמכת על האמור בחוות דעתו של מר סלוצקי, העוסק בחקר הכשל האלקטרוני והחשמלי, אשר נתן חוות דעתו לבקשת התובעים שהינם אדישים לתוצאתה.

לתובעים אין הדבר משנה מיהו זה אשר יישא בנזקיהם בגין הרכב נשוא התובענה, בין אם תהיה זו הנתבעת 1 (קרסו מוטורס) או הנתבעת 2 (מנורה מבטחים) ולפיכך יש ליחס המשקל המתאים לחוות דעתו של מר סלוצקי… לא אוכל לומר כן על ממצאי השמאי מר ז'ורבסקי, אשר חרג מתחום מומחיותו בחוות דעתו, כפי שפורט בהרחבה לעיל ועל אף שהצהיר כי אינו יודע אם גחון הרכב פגע בכביש, הוא מסיק זאת מעצם העובדה שמערכת הנפצים הופעלה. ממצאי מר נמרי אשר מתמחה ביעוץ בנושא הרכב, בחוות דעתו, נסתרו אף הם בחקירתו הנגדית והוא הודה בפה מלא כי מדובר במערכת רגישה אשר מתחוללים בה כשלים והפעלות שווא.

"אני קובעת איפוא כי האירוע נשוא התובענה אירע כאשר במהלכה של נסיעה בכביש ולאחר שרכב התובע 1 עלה על גבשושית בכביש, נפתח מכסה המנוע בפתאומיות בשל כשל במערכת הנפצים אשר הייתה מותקנת ברכב".

בסיכומו של יום פטרה השופטת את חברת הביטוח מתשלום פיצוי וחייבה את חברת קרסו מוטורס בתשלום הנזק המלא בסך 50,500 שקל, 6,000 ש"ח הוצאות משפט, 8,000 שקל כשכר טרחת עו"ד ו-10,000 ש"ח לחברת מנורה מבטחים כשכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

ת"א 23455-01-13

The post באמפר, חתול, וארבעה מומחים: מה פוצץ את מכסה המנוע של אינפיניטי? appeared first on TheCar.

לתפארת משטרת ישראל: כתב אישום שהוגש נגד נהג התבסס על מזכר שלא כלל פרטים מהותיים, דו"ח אירוע שלא הוגש לבית המשפט (ולא ברור אם בכלל היה קיים), וזיכרונו של מתנדב שהעיד שאינו זוכר דבר

בחודש מרץ 2013, בשעת לילה מאוחרת, נעצר ע' לבדיקת שכרות. הבדיקה העלתה תוצאה הגבוהה פי שניים מכמות האלכוהול המותרת על-פי חוק: 515 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. כתב האישום פירט את תוצאות הבדיקה, וייחס לע' את עבירת הנהיגה בשכרות – עבירה שקבוע לצדה עונש של פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות.

הייתה רק בעיה אחת, ולא ממש קטנה, בכתב האישום: לא הייתה בו כל ראייה לכך שע' נעצר בזמן שהוא נוהג. למעשה, כתב האישום התבסס ברובו על עדות המתנדב שעצר את ע', ואשר העיד בבית המשפט שאין לו כל זיכרון מהאירוע וכל עדותו התבססה על מזכר שבו לא צוינו פרטים הכרחיים כמו שמו של ע', מספר תעודת הזהות שלו, סוג המכונית שבה נהג או מספר הרישוי שלה.

"עדותו של א' התבססה אך ורק על מזכר שרשם ביום האירוע", הסבירה השופטת רות רז מבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה. "א' העיד כי אינו זוכר את האירוע, וכי הוא מסתמך רק על מה שנכתב במזכר". ומה היה כתוב במזכר? השופטת רז ציינה כי "במזכר רשם (המתנדב, ש.ה) 'עמדתי סטטי בכביש 483 ק"מ 0 לכיוון מערב. עצרתי את הרכב הנ"ל (ב)02:50 לבדיקה אקראית'".

בעדותו בבית המשפט פירט המתנדב את השתלשלות האירועים: "ראיתי את הרכב מתקרב, סימנתי לו לעצור, עצרתי אותו לבדיקה אקראית, שאלתי את הנהג אם אפשר לבדוק לו את הרישיון. רשמתי במזכר את מה שעשיתי… הוא נהג ברכב, הגיע אלי ממזרח למערב ברכב, הוא היה הנהג של הרכב". אלא שכאמור, במזכר שרשם המתנדב לא הופיעו הפרטים האלה.

"לא נרשם מה היה כיוון נסיעת הרכב, לא נרשם כיצד עצר א' את הרכב, לא נרשם כי סימן לרכב לעצור, ולא נרשם מאיזה כיוון ניגש א' לנהג הרכב", הבהירה השופטת רז. למעשה, את כל הפרטים החסרים השלים א' בדיון בבית המשפט מזיכרונו, וזאת למרות שהעיד שכלל אינו זוכר את האירוע.

למעשה, מלבד התיאור התמציתי "עצרתי", לא הייתה במזכר כל התייחסות לכך שא' אכן ראה את המכונית של ע' במצב נסיעה. "לא רק זאת", ממשיכה השופטת רז, "במזכר אין כל פירוט לגבי זהות הרכב, סוג, צבע, או מספר זיהוי. במזכר אין כל אזכור של פרטי הנהג – לא שם ולא מספר תעודת זהות".

אז מה בכל זאת היה כתוב במזכר? "הנדון דו"ח אירוע 14", רשם א' במזכר ולא יסף. מהו דו"ח אירוע 14? האם קיים בכלל דו"ח שכזה? האם נכללו בו פרטים נוספים אודות המקרה או המכונית של ע'? מתברר שלבית המשפט לא הוגש "דו"ח אירוע 14", ובחקירה הנגדית לא היו לא' הסברים אודות המזכר המסתורי:

שאלה: "אני מפנה שוב למזכר, האם כתבת איזה שהוא פרטי מפרטי הנהג במזכר?".
תשובה: "לא, אני לא צריך לרשום".
שאלה: "אם לא כתבת שום פרט, איך בית המשפט ידע?".
תשובה: "אני רושם מספר אירוע, כלומר אני יודע בדיוק מה היה באירוע".
שאלה: "האם יש לך את דו"ח הפעולה של אירוע 14?".
תשובה: לא".

מול המזכר הלקוי והדו"ח המסתורי של המתנדב, לע' דווקא היה הסבר סביר באשר למה שקרה באותו לילה – הסבר שאף זכה לחיזוק מצדו של חבר שהיה עמו (ונוכחותו במקום נשמטה מהמזכר הלקוי שרשם המתנדב). "לגרסת הנאשם, (הוא) הגיע בנסיעה ברכבו", הסבירה השופטת רז, "(ו)בדרך נכנס לתחנת דלק, החנה את הרכב ונכנס ביחד עם החבר לפאב הנמצא בתחנת הדלק, ושם שתה בירה. כשיצא מהפאב והלך לכיוון הרכב כשמפתחות הרכב בידיו, ניגש אליו שוטר, ביקש רישיונות וביקש ממנו להתלוות אליו למחסום המשטרתי, מרחק הליכה של 5-7 דקות, שם נערכו לו הבדיקות".

המשטרה לא הצליחה לספק ראייה שתסתור את הגרסה שהציג ע' בבית המשפט. למעשה, עדותו של המתנדב הייתה כל כך לקויה עד שלא ברור למה הוחלט מלכתחילה לאשר את הגשת כתב האישום נגד ע'. השופטת רז, שעמדה על הבעייתיות בעדות המתנדב, זיכתה את ע' והבהירה כי התעורר ספק אם המתנדב בכלל ראה את הנאשם נוהג במכונית לפני שהחליט לעצור אותו לבדיקה.

The post כתב אישום מיותר: המתנדב שלא זוכר ודו"ח האירוע המסתורי appeared first on TheCar.

בית משפט השלום בתל-אביב דחה טענת חברת הביטוח הכשרת הישוב לפיה מבוטח שנפגע נהג שלא בהתאם לתנאי הפוליסה, מפני שלא הוכח שהתנאים הוסברו לו כראוי ומבעוד מועד. "מחובתן של חברות הביטוח" פסק השופט, "להחתים את המבוטח על מסמך מפורש בגין הגבלות בפוליסה"

"חברת ביטוח אינה יכולה להשאיר מבוטח מבלי שיבין את משמעות הוראות הפוליסה… אינה יכולה לזלזל ולהתחמק מחובתה הבסיסית לפיה כל מי שמבקש לרכוש הימנה פוליסה ולשלם בגין כך ממיטב כספו, ידע ויבין את משמעויותיה… במיוחד כאשר חברת הביטוח היא בעלת אמצעים, ידע וממון, לעומת המבוטח האדם הבודד שלרוב אינו כזה" – כך קבע השופט נצר סמארה מבית משפט השלום בתל אביב בפסק דין שבו חייב את חברת הכשרת הישוב ביטוח לפצות את המבוטח בגין נזקי תאונה שבה היה מעורב.

המבוטח רכש מחברת הכשרה פוליסת "ביטוח סחר", שמכסה בכיסוי ביטוחי רק אדם ששמו נקוב בפוליסה או מספר נהגים נוספים שעובדים בעסקו של המבוטח ובתנאי ששמותיהם נקובים בפוליסה.

"ביטוח סחר" נועד לבטח נסיעות למטרת עסקו ומקצועו של המבוטח, או למטרת סחר בכלי רכב, והיא לא נועדה לכסות נסיעות פרטיות שלא לצרכי העסק.

פסק הדין ניתן בעקבות תאונה שבה היה מעורב בעל חברת ליסינג, ע.ש, אשר במהלך נסיעתו חצה ככל הנראה צומת מרומזר באור אדום ופגע בשני כלי רכב אחרים.

פוליסת הביטוח, כאמור, הייתה מסוג "ביטוח סחר", ואילו הנסיעה לא הייתה לצרכי העסק אלא לכאורה לצורך "הפגנת כישורי רכיבה על אופנוע" שהועמס על עגלה שנרתמה לרכבו (ולא לצרכי מכירת האופנוע) .

בעקבות התאונה הוגשו נגד ע.ש. וחברת הביטוח הכשרה תביעות לכיסוי הנזקים שנגרמו לכלי הרכב האחרים, ואילו ע.ש. תבע את חברת הכשרת הישוב, את סוכן הביטוח שערך לו את פוליסת הסחר, ואת מנהל החברה שרכשה עבורו את פוליסת הביטוח.

הוא טען שכאשר רכש את הפוליסה הוסבר לו שפוליסה זו תאפשר לו לנהוג בכל כלי רכב, וכך יחסוך סכום ניכר מפני שלא יזדקק לרכוש פוליסות נפרדות לכל כלי רכב בו ינהג.

לטענתו, גם סוכן הביטוח שבאמצעותו נרכשה הפוליסה לא טרח להסביר לו את מגבלותיה, וע.ש. טען שמן המידע שנמסר לו ברור היה שהוא מבוטח בכל רכב בו ינהג, אבל לא נאמר לו שקיימת בה החרגה לגבי נסיעות שאינן לצרכי העסק.

בנוסף לטענותיה האחרות טענה חברת הביטוח שהתביעה הוגשה לה רק 6 חודשים לאחר קרות התאונה וגם מסיבה זו אין היא חייבת לפצות את המבוטח.
ע.ש. טען מנגד שהעיכוב בהגשת תביעת הביטוח נגרם מכיוון שהחברה שרכשה עבורו את הפוליסה, ואמורה הייתה לטפל בו במקרה של תביעה, דחתה אותו בלך ושוב ורק כאשר כלו כל הקצין הוא נאלץ לפנות ישירות לחברת הביטוח.

בפסק דינו קבע השופט סמארה שחברת הכשרה ביטוח חייבת לפצות את התובע בנזק שנגרם בתאונה למרות שאין חולק על כך שהתאונה ארעה בנסיבות שפוליסת הביטוח לא מכסה.
לפי פסיקתו, חברת הביטוח, הסוכן מטעמה והחברה שטיפלה ברכישת הפוליסה לא הרימו את נטל ההוכחה לפיה התובע ידע שהפוליסה לא מכסה נסיעה שאינה לצרכי העסק.

יתרה מכך: השופט קבע שגם נציג החברה שטיפלה ברכישת הפוליסה כלל לא הבין את משמעות הפוליסה.
בנסיבות אלה, כאשר לא הוכח שהמבוטח ידע שאסור לו לנהוג ברכב אלא להפך: הוא היה משוכנע שהביטוח שרכש מכסה אותו – הביטוח תקף ועל חברת הביטוח לשאת בנזקי התאונה.

"כמוסר השכל", מסכם השופט סמארה, "אציין כי המפורט בפסק דין זה, אמור להוות חומר למחשבה לכל חברות הביטוח על כל שלוחיהן, לפיו עת ירכוש האזרח הפשוט פוליסת ביטוח, ושלא מטעמה של חברה שניתן להניח כי עומד לרשותה ייעוץ משפטי צמוד, על חברות הביטוח לוודא את הבנתו של המבוטח את משמעויות הפוליסה ובעיקר את מגבלותיה, שבכוחם ליצור אי וודאות צפויה בעת קרות מקרה ביטוח… אין להסתפק אף בהסברים בעל פה, אלא מחובתן של חברות הביטוח להחתים את המבוטח על מסמך מפורש בגין הגבלות בפוליסה, ולמסור לידיו עותק מהפוליסה בצירוף עותק מהמסמך החתום בגין אותן מגבלות. כל התנהלות שאינה כפי האמור לעיל, יכול ותתפרש, ובצדק, כחוסר תום לב, ובמקרה הטוב, כרשלנות מצד חברות הביטוח ושלוחיהם.

אני סבור כי לא ייתכן כי חברת ביטוח אינה מודעת או נעלם מעיניה או מסביבתה עניין השארת חלון כזה פתוח לאופציות של מחלוקות, כאשר השימוש בחלון זה בדרך כלל הינו על ידי חברת הביטוח עצמה, למען התנערות מכיסוי ביטוחי. במיוחד כאשר על נקלה ניתן להצמיד לכל פוליסה טופס מובנה שייחתם על ידי המבוטח ולהשאיר בידו עותק כאמור, שהרי זהו המבוטח המשלם ממיטב כספו והצפייה המינימלית מחברות הביטוח היא לשקיפות והגינות, וכך צריך לנהוג".

תא"מ 30561-03-12

The post בית המשפט לחברת ביטוח: מי שלא מסבירה צריכה לשלם appeared first on TheCar.

ערעורם של שושן ברבי ואורן חנונה, שהיו מעורבים בתאונת "פגע וברח" שבה נהרגו שלוש נשים באוגוסט 2012, נדחה על-ידי בית המשפט העליון. בהתייחסות לעונש הראוי לנוסעים שמעורבים בתאונת "פגע וברח", נקבע כי "יש מקום להחמיר בעונשו של נאשם שהיה מעורב בתאונה ולא מילא את חובתו המוסרית הבסיסית, משנמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה"

בית המשפט העליון דחה אתמול (ד') את ערעורם של שושן ברבי ואורן חנונה, אשר היו מעורבים בתאונת "פגע וברח" בנתניה באוגוסט 2012, שבה נהרגו שלוש נשים בזמן שחצו כביש במרכז העיר. הערעור של חנונה, שישב במושב הנוסע לצדו של ברבי, העלה לראשונה את שאלת הענישה הראויה לאחר תיקון לפקודת התעבורה, שהחמיר את עונשם של נוסעים שהיו מעורבים בתאונת "פגע וברח" ונמנעו מלהזעיק עזרה לנפגעים.

בהתייחסו לעונש שהוטל על חנונה – מאסר בפועל לתקופה של שנה – כתב השופט יורם דנציגר כי "טרם הזדמן לבית משפט זה לדון במדיניות הענישה ההולמת והראויה בגין עבירה חדשה זו (התיקון לפקודת התעבורה, ש.ה), אך עיון בפסיקת הערכאות הדיוניות ובפסיקת בית משפט זה בגין העבירה הקרובה של סיוע להפקרה, מלמד כי בית המשפט המחוזי לא סטה ממדיניות הענישה ההולמת". בכך דחה בית המשפט את ערעורו של חנונה על גזר הדין. "עונשו של חנונה הוא ברף הבינוני של מדיניות הענישה הראויה וההולמת את חומרת מעשיו", סיכם השופט דנציגר.

בהמשך פסק הדין אף הבהיר השופט דנציגר כי "יש מקום להחמיר במידת מה בעונשו של נאשם אשר נסע ברכב שהיה מעורב בתאונה (ש)בה נפגע אדם ולא מילא את חובתו המוסרית הבסיסית, משנמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה למקום". בית המשפט גם דחה את טענתו של חנונה, לפיה בזמן התאונה הוא היה נתון למרותו של ברבי. "ההכרה בהשפעתו של הנהג הפוגע על אי-דיווחו של הנוסע ברכב היא אינהרנטית במרבית המקרים להתרחשות העבריינית", הסביר השופט דנציגר, "ובכוחה לסכל ולעוות את מערך התמריצים אשר מצא את ביטויו (בתיקון לפקודת התעבורה, ש.ה)".

במסגרת התיקון לפקודת התעבורה, שאושר בכנסת לפני כשלוש שנים, נקבע כי "נוסע ברכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה, בהקדם האפשרי בנסיבות העניין, אלא אם כן נוהג הרכב עצר והזעיק עזרה". על-פי התיקון לפקודה, עונשם של נוסעים שלא מילאו את החובה להזעיק עזרה למקום התאונה יהיה מחצית מהעונש הקבוע בחוק לנהג – כלומר, עד 3.5 שנות מאסר או שבע שנות מאסר, בהתאם לנסיבות.

גם ערעורו של ברבי העלה שאלה הנוגעת לענישה ראויה, אך זו נגעה לריבוי העבירות שיוחסו לנהג: "טרם נזדמן לבית משפט זה לחוות דעתו בנוגע למקרה דומה, (ש)בו התבצעו הן עבירות גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הן עבירת הפקרה, הן עבירת שיבוש, הן עבירת הדחה והן עבירות סמים – כולן במסגרתו של אירוע יחיד הכורך התרחשות עבריינית אחת", כתב השופט דנציגר. "ריבוי העבירות… הוא ללא ספק יוצא דופן, באופן שקשה, עד כדי בלתי אפשרי, להסיק ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים (ש)בהם בוצעו למשל 'רק' עבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרה".

תוך שהוא דוחה את ערעורו של ברבי על גזר הדין, שכלל מאסר בפועל לעשר שנים, כתב השופט דנציגר כי "עונש המאסר… אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת וממתחם הענישה הראוי וההולם את הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות… במקרה דנן גרם ברבי בנהיגתו הרשלנית למותן של שלוש נשים. ואם לא די בכך, לאחר שדרס ברבי את שלוש המנוחות שהוטחו מעצמת הפגיעה למרחקים, הוא נמלט מהמקום תוך שהוא מפקיר את המנוחות ומבלי שהזעיק את כוחות ההצלה, כאשר בראשו מטרה אחת ויחידה – לחמוק מעונשו".

The post אחריות נוסע ב"פגע וברח": שנת מאסר היא עונש ראוי appeared first on TheCar.

שבעה שופטי בית המשפט העליון ידונו בבקשת רשות ערעור שהגישה חברת השכרת הרכב שלמה, שניצבת בפני תובענה ייצוגית בסך כולל של כ-280 מיליון שקלים. התובענה הייצוגית אושרה בבית משפט מחוזי כבר ב-2011, ובמהלך השנים ניסה בית המשפט העליון להוביל את הצדדים לפשרה. לאחר שלא הצליחו להגיע להסכמות, הצדדים יתייצבו כעת מול הרכב מורחב

בית המשפט העליון ידון בהרכב מורחב בבקשת רשות ערעור שהוגשה נגד החלטת בית המשפט המחוזי-מרכז, שאישר תובענה ייצוגית נגד חברת השכרת הרכב שלמה בסך כולל של כ-280 מיליון שקלים. לפי הטענות שהעלו התובעים, חברת ההשכרה גבתה סכומים מופרזים מלקוחות שהחזירו כלי רכב עם מיכל דלק שאינו מלא. על-פי הנטען, מחיר הדלק שבגינו חויבו השוכרים היה גבוה בעשרות אחוזים ממחיר הדלק ללקוחות פרטיים. בנוסף, התובעים טענו שחברת ההשכרה התבססה בחישוביה על נפח מיכל דלק שהיה גדול מזה שמופיע בנתוני יצרניות הרכב.

נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, קבעה השבוע הרכב של שבעה שופטים שידונו בבקשת רשות הערעור שהגישה חברת שלמה. במקביל ידון ההרכב המורחב בערעור שהגישה שוכרת רכב נגד פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה ב-2012 את בקשתה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת ההשכרה דומיקאר (זכיינית באדג'ט בישראל), בעילה זהה לזו שאושרה בבית המשפט המחוזי-מרכז.

במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי-מרכז, שאישר את התובענה הייצוגית עוד בשנת 2011, הסבירו בחברת שלמה כי התעריף שנגבה מהלקוחות בגין מילוי הדלק מהווה "פיצוי מוסכם בגין הפרת התחייבותו של השוכר להחזיר מיכל מלא, והוא כולל מרכיב הרתעתי". הפיצוי שגבתה החברה נועד לטענתה לשקלל "את מכלול עלות התדלוק, לרבות שהרכב אינו זמין בעת התדלוק, (ו)שכר העובדים הנדרשים לנהוג בכלי הרכב לשם התדלוק".

הדיונים בבית המשפט העליון בעניין בקשת רשות הערעור שהגישה חברת שלמה החלו חודשים ספורים לאחר אישור התובענה הייצוגית ב-2011. הרכב של שלושה שופטים – ובהם נשיא בית המשפט העליון באותה עת, השופט אשר גרוניס – הציע לצדדים עוד ב-2012 לפנות למתווה של פשרה, אשר במסגרתה ימנה בית המשפט רואה חשבון שיבחן את הנתונים הנוגעים לעלויות הדלק שגבתה חברת שלמה מלקוחותיה בתקופה הרלוונטית לתובענה הייצוגית.

על-פי החלטת בית המשפט, רואה החשבון אמור היה לקבוע את "(ה)מחיר ששילמו המבקשות לפי ליטר אחד וכן את המחיר ששילמו שוכרי הרכב לפי ליטר. כל זאת תוך הבחנה בין שוכרים פרטיים, עסקיים ותיירים". אולם, הצעת בית המשפט לא הניבה בסופו של דבר פשרה בין הצדדים, וכעת ידון הרכב מורחב בבקשת רשות הערעור.

כאמור, במקביל ידון ההרכב המורחב בערעור שהגישה שוכרת רכב, שבקשתה לאישור תובענה ייצוגית נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. על השוכרת, שנמנית עם אותה קבוצה שהגישה את התובענה הייצוגית נגד חברת שלמה, נמתחה ביקורת חריפה בבית המשפט.

בהחלטתו לדחות את בקשת אישור התובענה, כתב השופט יהודה פרגו כי "התנהלות (שוכרת הרכב, ש.ה) כפי שהוכחה בפני, אינה מותירה כל מקום לספק, כי אין המדובר בתובענות אמת אלא בתובענות אשר הוגשו 'משיקולי גמול ושכר' – כאשר לצורך כך, יוצרים (מגישי התובענה) ביודעין ובמתכוון, עובדות אשר יקנו להם את האפשרות להגיש תובענות שונות". בפסק הדין שבו דחה את בקשת אישור התובענה הייצוגית, גם התייחס השופט פרגו לטענות המהותיות שהעלתה שוכרת הרכב – ודחה את כולן.

"המסקנה המתחייבת מהתנהגות הרוב המוחלט של לקוחותיה (של חברת באדג'ט) היא, שכל הלקוחות יודעים ומבינים היטב, שאם לא יחזירו את מיכל הדלק כשהוא מלא, יגבה מהם תשלום נוסף גבוה, שבוודאי גבוה באופן משמעותי ממחיר רכישת הדלק בתחנת הדלק", סיכם השופט. "מיעוטם המוחלט של (ה)לקוחות, שמחזירים את הרכב כשמיכל הדלק שלו אינו מלא, עושים זאת מתוך ידיעה מלאה של היותם מפרים את הוראות חוזה השכירות, מחד, ושל חיובם בתשלום גבוה בגין כך, מאידך".

The post תביעת הענק נגד חברת ההשכרה תידון בפני הרכב מורחב appeared first on TheCar.

משרדי הממשלה ממשיכים לגרור רגליים בכל הנוגע להסדרת מצבם המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס רפואי, ובית המשפט העליון דורש לשים לכך סוף. "למרות חלוף הזמן, המצב המשפטי טרם הובהר לאשורו, ויש לקוות כי הדבר יעשה בהקדם", הבהיר אתמול השופט אורי שהם

בית המשפט העליון למדינה: יש להסדיר בהקדם את המצב המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס ברישיון של משרד הבריאות. בהחלטה שפרסם אתמול (ב'), הבהיר השופט אורי שהם כי למרות שבית המשפט כבר הורה למדינה בעבר להסדיר את מצבם המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס באופן חוקי, עד עתה לא חלה כל התקדמות בנושא. "למרות חלוף הזמן, המצב המשפטי טרם הובהר לאשורו, ויש לקוות כי הדבר יעשה בהקדם", כתב השופט שהם בהחלטתו, שבה נדחה ערעור של נהג שהורשע בנהיגה בשכרות לאחר שצרך קנאביס.

"אחת החלופות להגדרתו של 'שיכור' בפקודת התעבורה, היא 'מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן'", הבהיר השופט שהם בהחלטה, "זאת, ללא התייחסות לשאלה מהו שיעור החומר האסור (או שרידיו) בגופו של הנהג, ולהבדיל מן החלופות העוסקות במי שבגופו מצוי אלכוהול, אשר בהן נקבע שיעור מסוים של אלכוהול, שמגדיר אדם כ'שיכור'".

על-פי החוק כיום, אין הבחנה בין מציאת תוצרי קנאביס בדם ומציאת שרידים של הסם. לכן, העונש שמוטל על נהג שבדמו נמצא רק תוצר חילוף חומרים בלתי-פעיל עלול להיות זהה לעונש שיוטל על מי שבדמו נמצא הסם עצמו. יש לזכור שבדם של חולים, שעל-פי רישיון של משרד הבריאות יכולים לצרוך קנאביס באופן קבוע ותדיר, נמצאות רמות גבוהות יחסית של תוצרי קנאביס, וזאת גם זמן רב לאחר צריכתו וכאשר השפעתו פגה.

בהחלטה מאתמול הסביר השופט שהם כי "דומה שיש טעם בדבריו של (הנהג שערעורו נדחה, ש.ה) לפיהם ייתכנו מצבים שבהם אדם איננו נתון תחת השפעת הסם, ולמרות זאת הוא מוגדר כ'שיכור' לפי האמור בפקודה, מאחר שבגופו ניתן למצוא שרידי סם או 'תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן', בשיעור כלשהו".

על הצורך להסדיר את מצבם המשפטי של נהגים שצורכים קנאביס ברישיון של משרד הבריאות עמד בית המשפט העליון באוגוסט 2012, אז ביקש מהמדינה לקדם תקנות שיקבעו את פרק הזמן המינימאלי שנהגים נדרשים להמתין בין צריכת הסם ונהיגה. אלא שעד עתה – כשנתיים וחצי לאחר פניית בית המשפט – לא הצליחו משרדי הממשלה לקדם את התקנות הנחוצות. כתוצאה מכך, קרוב ל-20 אלף חולים שמורשים להשתמש בקנאביס רפואי אינם יכולים לדעת מה יעלה בגורל רישיון הנהיגה שלהם אם ייעצרו לבדיקה.

"שאלה זו מתחדדת (הבחנה בין מציאת הסם עצמו ומציאת שרידים בלבד, ש.ה), כאשר עסקינן במי שניתן לו רישיון לשימוש בקנאביס לצורך רפואי", סיכם השופט שהם את החלטתו אתמול, "הדבר ממחיש את הצורך בהבהרת המצב החוקי".

ראוי להזכיר בעניין זה דברים שאמרה ח"כ תמר זנדברג בישיבה שערכה לאחרונה ועדת הכלכלה, ובהם התייחסה למצבם של מי שצורכים קנאביס רפואי. "מדובר על אנשים שמדינת ישראל – אחרי תלאות ובירוקרטיה מאוד-מאוד קשה – סוף-סוף הכירה בעובדה שהאנשים האלה נוטלים קנאביס רפואי לצרכים רפואיים, כתרופה", הסבירה ח"כ זנדברג. "האנשים האלה לעולם לא יהיו שלא תחת השפעה… לכן נשאלת השאלה האם אנחנו הופכים אנשים שמטופלים בתרופה לפי הגדרות משרד הבריאות לעבריינים כל הזמן, מאה אחוז מהזמן… המשמעות היא שאסור להם לנהוג, ובעצם רישיון הנהיגה כביכול ניטל מהם".

The post ביהמ"ש העליון: להסדיר מצב נהגים שמשתמשים בקנאביס רפואי appeared first on TheCar.

בית משפט השלום בתל-אביב דחה את טענת חברת הביטוח שומרה לפיה היא לא חייבת לפצות מבוטחים שלא הצהירו אודות עברם הפלילי. המפקח על הביטוח בוחן כעת את הסוגיה

האם חברת ביטוח רשאית לשאול בטופס הצעת הביטוח אם לרוכש הפוליסה יש עבר פלילי, ולהתנות בכך את הנפקת הפוליסה?

סוגיה זו בדיוק נבחנת בימים אלה על-ידי המפקח על הביטוח, וכאילו ב"הרמה להנחתה" ניתן לאחרונה פסק דין בעניין זה ממש על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב.

חברת הביטוח שומרה סרבה לפצות שני מבוטחים שלה – שניהם בעלי עבר פלילי, אחד בתחום הסמים והאחר בתחום עבירות רכוש, תקיפה וגניבת מכוניות – לאחר שמכונית המאזדה שביטחו בחברה נגנבה.

לטענת חברת שומרה, המבוטחים ניסו להונות אותה בכך שכאשר רכשו את הפוליסה, ומילאו את השאלון הסטנדרטי שממלא כל מועמד לביטוח, הם טענו שאין להם עבר פלילי בעוד שבפועל הם הורשעו בפלילים.
חברת הביטוח טענה שלו היה ידוע לה שהשניים הורשעו בפלילים כלל לא הייתה מבטחת אותם, וכן שאף מבטח סביר לא היה מבטח אותם בתנאים כאלה.

אלא שהשופט הבכיר אלי ספיר, מבית משפט השלום בתל-אביב, סבור אחרת, ולכן דחה את טיעוני חברת הביטוח.

במהלך הדיון טענו המבוטחים שאמו של אחד מהם ניהלה את המו"מ מול סוכן הביטוח, והיא זו שמסרה את המידע השגוי. אלא שבהמשך התברר ששני המבוטחים הם מי שסיכמו את התנאים מול סוכן הביטוח ומסרו לו את הפרטים המטעים.

עוד עלה בדיון שבפני המבוטחים הוצג שאלון ובו 19 שאלות, כשלצד כל שאלה שני ריבועים, האחד עם הכיתוב "כן" והשני עם הכיתוב "לא". נוסח אחת השאלות הוא: "האם המציע או הנוהגים ברכב הורשעו בגין עבירה פלילית ב-7 השנים האחרונות (למעט עבירות תנועה)? אם כן, פרט", והתשובה שסומנה בטופס הייתה "לא".

למרות זאת, ספיר פסק שחברת הביטוח לא הצליחה להוכיח שהמידע הלא נכון שמסרו לה המבוטחים נמסר מתוך כוונה להונות אותה. לדבריו מוכיחה זאת העובדה שהשניים מסרו מרצונם לחוקר של חברת הביטוח אודות עברם הפלילי, ולא ניסו להסתירו.

בנוסף, לדעתו לא הצליחה חברת הביטוח להוכיח את הטענה לפיה מבטח סביר כלל לא היה מבטח את התובעים אפילו תמורת פרמיה גבוהה יותר, לו ידע אודות עברם הפלילי.

"משלא הוכחה כוונת מרמה", כותב ספיר, "היה על הנתבעת להוכיח, בהתאם לסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו.
בהתאם ל"הלכת סלוצקי", היה על הנתבעת במקרה זה להביא תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקי בתחום הביטוח, לפיו למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה הנותנת כיסוי למבוטח עם עבר פלילי בסמים. משלא עשתה כן, לא הצליחה הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה, כי היא פטורה מאחריות ולכן דין התביעה להתקבל".

בסופו של יום חויבה חברת שומרה לפצות את המבוטחים בסכום של 47,000 שקל (הערך המלא של הרכב שנגנב) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגניבה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,000 ש"ח + מע"מ.

במשרד המפקח על הביטוח בודקים בימים אלה את השאלה האם חברת ביטוח רשאית בכלל לשאול שאלה בנוגע לעברו הפלילי של מועמד לביטוח, ופסק הדין יוכל לתמוך בטענה ששאלה כזאת כלל לא רלבנטית כל עוד שאין תעריף ביטוח מיוחד למורשעים בפלילים שמבקשים לבטח רכוש.

תא"מ 23774-03-13

The post גם בעל עבר פלילי זכאי לפיצוי מחברת ביטוח appeared first on TheCar.

חברת הביטוח מנורה סרבה לפצות מבוטחת במלוא גובה הנזק בטענה שהייתה צריכה למכור את שרידי מכוניתה לסוחר. בית המשפט דחה את הטענה וחייב את מנורה לשלם פיצוי מלא

אחד הכוחות הכלכליים שמניעים את תופעת ה"אובדן להלכה" – מכירת שרידיהן של מכוניות שנפגעו בתאונה לסוחרי רכב מבלי להשבית אותן – נחשף לאחרונה בבית משפט השלום בבית שמש באולמו של השופט מוחמד חאג' יחיא.

חברת הביטוח מנורה נתבעה על-ידי בעלת רכב שמכוניתה נפגעה קשה על-ידי מכונית של מבוטח של החברה, לאחר שזו סרבה לשלם לה את מלוא הפיצוי בגין הנזק שנגרם לה.

הכלל הבסיסי בפיצוי ביטוחי הוא שגובה הפיצוי נועד לכסות את כל ההוצאות שנגרמות לנפגע שמבקש "להשיב את המצב לקדמותו", כלומר להימצא, בעיקר מבחינה כלכלית, באותה נקודה שבה נמצא לפני קרות התאונה.

במקרה זה פסק שמאי רכב שהנזק שנגרם למכוניתה של התובעת הוא כ-60% מערכה, מהם כ-55% נזק ישיר והשאר ירידת ערך בעקבות התאונה, ולכן חברת הביטוח דרשה מן הנפגעת למכור את שרידי המכונית לסוחר רכב ולקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון של המכונית.

אלא שהתובעת רצתה להמשיך להשתמש במכוניתה, ובמקום שסוחר הרכב יתקן את המכונית וימכור אותה, היא בחרה לשלוח בעצמה את המכונית לתיקון ולהמשיך להשתמש בה.

חברת הביטוח מנורה סרבה לשלם לתובעת את מלוא עלות התיקון, וחלקה גם על גובה עלות חוות הדעת של השמאי מטעם הנפגעת. הפער בין הצדדים עמד על כ-15,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

השופט חאג' יחיא, שבפניו התנהלה התביעה, פסק שלא קיים אף סעיף חוק שמחייב צד ג' שנפגע בתאונה (כלומר לא המבוטח של חברת הביטוח אלא מי שנפגע על-ידי מבוטח – ב.ב.) למכור את שרידי הרכב לסוחר.

לנוכח זאת חויבה חברת מנורה לשלם לתובעת סך של 15,432 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

הצדדים לא היו חלוקים לגבי ערך המכונית במועד הרלבנטי (39,136 שקל) וגם לא לגבי הנזק הישיר שנגרם לה בתאונה – 27,976 שקלים.

התובעת טענה שעל מנורה לפצותה בסכום של כ-38,000 ש"ח שבהם כלולים גם ירידת ערך בסך 7,631 ש"ח ושכר טרחת שמאי בסך 2,400 ש"ח.

חברת מנורה, מנגד, הסכימה לשלם רק 22,575 ש"ח, בהם שכר טרחת שמאי בגובה של 1,050 ש"ח.

לדברי התובעת, שמאי מטעמה של חברת הביטוח ערך למכונית שומה בסמוך למקום עבודתה של התובעת, ולא במוסך כפי שמחייב החוק, וכן שקביעת השמאי של חברת הביטוח לפיה עליה, התובעת, להקטין את נזקיה על-ידי מכירת הרכב לסוחר כלל אינה בתחום סמכותו.

לדברי התובעת היא בחרה לתקן את המכונית ולא למכור אותה בגלל מספר סיבות, בהן גם חוסר היכולת הכספית שלה לקנות מכונית אחרת, וכן שמכוניתה הייתה מוסבת להנעה באמצעות גז ולכן חסכונית במיוחד.

חברת הביטוח מנורה טענה מנגד שטענות התובעת והשמאי מטעמה לא מתיישבות עם הוראות הדין ועם ההנחיות של משרד התחבורה, וכי אין לקבל את הטענה לפיה לצורך בדיקת אחוזי תיקון הרכב יילקחו הפרמטרים של עלות התיקון בתוספת ירידת ערך. לטענת מנורה שמאי לא יכול להעריך מראש את אחוזי ירידת ערך הרכב, היות שזו משקפת את מצב הרכב בסיום התיקון.
מנורה טענה גם ששכר טרחת השמאי גדול פי שש משכרו של שמאי ממוצע, אשר עומד לטענתה על 440 ש"ח בלבד.

עוד טענה מנורה שמכיוון שהתובעת בחרה לתקן את המכונית במקום להשבית אותה בשל אי-כדאיות כלכלית של התיקון, היא הגדילה את הוצאותיה בכ-15,000 ש"ח, וכן שאין מחלוקת בין השמאים לגבי אי הכדאיות הכלכלית של תיקון הרכב. בנוסף, החברה טענה גם שחוות דעתו של השמאי התעלמה מן העבר התאונתי של המכונית, שאינו ידוע.

שכר ועונש

בפסק דינו קבע השופט חאג' יחיא ששכר הטרחה שגבה השמאי לא מוגזם, ושאם אמורה הייתה להיות קיימת מגבלה על גובה שכר הטרחה צריכה הייתה חברת הביטוח להודיע על כך מראש ולא בדיעבד.
"אין בידי לקבל טענת מנורה ששכ"ט השמאי המקובל הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", פסק השופט, "שכן סבורני כי שכר טרחה ממוצע של שמאי אינו דין, אופן חישובו אינו קבוע בדין ודומה כי מדובר בנתון אשר טעון הוכחה במשפט, ככל נתון עובדתי אחר במשפט".

השופט גם לא קיבל את הטענה העיקרית של חברת הביטוח, לפיה יש להתייחס לרכב הניזוק כאל רכב שיש למכור את שרידיו לסוחר. לדבריו, רכב באובדן גמור הוא רכב שגובה הנזק בו עומד על 60% ומעלה משוויו, בעוד שהנזק במקרה זה עמד על 55% ואין להוסיף לשיעור זה גם את ירידת הערך.

"מכאן", כתב השופט, "משהרכב אינו עונה להגדרת רכב באובדן גמור ומשלא יצא מכלל שימוש, דומה כי על הנתבעת לפצות את התובעת על מלוא הנזק שנגרם לרכבה עקב התאונה שאירעה באחריות המבוטח שלה…
אין להמעיט חלילה בחשיבות האינטרסים הכלכליים של חברת הביטוח אך מן הצד השני, אין להתעלם מזכויותיו של הניזוק (הצד השלישי) על קניינו, בכלל זה, זכות הבחירה החופשית, שיקוליו ומדוע בחר באפשרות זו או אחרת. לענייננו, לאחר שנתתי את דעתי לנימוקי התובעת מדוע ביקשה לתקן את רכבה, סבורני כי מדובר בנימוקים סבירים והגיוניים, אין מדובר בנימוקים זרים ושמטרתם התעשרות שלא כדין. ברי כי כל מקרה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו הייחודיות ועל הנסיבות להיבחן גם לפי מבחני הסבירות וההיגיון…

אי לכך, לעניין אומדן הנזק, משלא הונחה לפני בית המשפט תשתית סדורה שחולקת על שיעור השומה כפי שנקבעה בחוות הדעת מטעם התובעת, ביחס לכל רכיב ורכיב בחוות הדעת מטעמה, אין לי אלא לקבל את קביעת הנזק כפי שהובאה בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת".

תא"מ 28733-02-13

The post בית המשפט: חברת ביטוח לא יכולה לאלץ נפגע להשבית את מכוניתו appeared first on TheCar.

שינוי דרגות הרישוי של אופנועים בקיץ האחרון נערך כשנה וחצי אחרי האיחוד האירופי, שהודיע ב-2006 על כוונתו להנהיג את השינוי ב-2013. למרות האיחור, הביצוע על-ידי משרד התחבורה היה לקוי, ולראיה – רוכב הואשם בנהיגה עם רישיון שאינו תקף לקטנוע שעליו רכב, אך בית משפט לתעבורה מחק את כתב האישום לאחר שהתברר שאגף הרישוי לא הספיק לשנות את רישיון הרכב שלו

לרשות משרד התחבורה עמדו כשבע שנים כדי להיערך לשינוי דרגות הרישוי של אופנועים, אך למרות זאת הצליחו פקידי המשרד לרשום לחובתם עוד פשלה מפוארת: השינוי יושם בישראל רק בקיץ האחרון, או כשנה וחצי אחרי האיחוד האירופי, שהצהיר כבר ב-2006 על כוונתו להנהיג דרגות רישוי חדשות ב-2013. אלא שגם תוספת הזמן שלקחו לעצמם פקידי משרד התחבורה לא הספיקה כדי להבטיח ביצוע מוצלח. לבית המשפט לתעבורה בירושלים הגיע לאחרונה רוכב קטנוע שהואשם בנהיגה עם רישיון שאינו תקף לכלי הרכב שבו נהג. אלא שעד מהרה התברר כי האשם בחוסר ההתאמה בין רישיון ורישיון הנהיגה של הרוכב היה משרד התחבורה.

"כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין נהיגה (עם רישיון, ש.ה) שאינו תקף לסוג הרכב שבו נהג", הסביר שופט התעבורה אברהם טננבוים, "על-פי הנטען, ביום 3 באוגוסט 2014, בשעה 17:20, נהג המבקש… לכיוון ירושלים בקטנוע מסוג ימאהה, שעה שאינו מחזיק ברישיון נהיגה המתאים לרכב זה". אלא שהרוכב טען שרישיונו התאים לקטנוע עליו רכב, ולכן ביקש לבטל את כתב האישום ואף לחייב את המדינה בהוצאות המשפט שלו. "(לטענת הרוכב), במועד הנטען היה באמתחתו רישיון נהיגה בדרגה A1, המתאים לקטנוע שבו נהג הואיל וברישיונו צוין מפורשות כי רשאי הוא לנהוג ברכב שהספקו הוא עד 47.46 כ"ס", הבהיר השופט טננבוים את טענות הרוכב, "הקטנוע (ש)בו נהג היה בעל נפח (של) 500 סמ"ק ו-44 כ"ס, דהיינו מתחת ל-47.46 כ"ס. כך שנהג כדין".

בתביעה המשטרתית לא ממש הבינו את הבעיה, וביקשו לדחות את טענות הרוכב ואת בקשתו לתשלום הוצאות המשפט. "המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה מאחר שלטענתה רישיון הנהיגה שהיה למבקש במועד הנטען (A1) מתאים לאפיוני רכב מסוג L1 ו-L2 ואינו מתאים לאפיון רכב מסוג L3 – הקטנוע שבו נהג המבקש", סיכם השופט טננבוים את עמדת התביעה. "לטענת (התביעה), רישיון הנהיגה המתאים לרכב בעל אפיון L3 הינו דרגה A ולא דרגה A1". נראה שכל האותיות והמספרים האלה בלבלו את עורכי הדין בתביעה המשטרתית, שכן הם הצליחו לטעות בהבנת השינוי בדרגות הרישוי וכתוצאה מכך הגישו כתב אישום מיותר נגד הרוכב.

"צר לי, אך אין בידי לקבל טענה זו", פסק השופט טננבוים, בהתייחסו לעמדת התביעה. "כאמור, תקנה 271א (לתקנות התעבורה) תוקנה באופן כזה, שמרגע התיקון דרגת האופנוע של המבקש אינה עוד L3 אלא L2. הווה אומר שלמבקש ישנו רישיון נהיגה מתאים לדרגת האופנוע שבו נהג במועד הנטען. עולה כי משרד הרישוי לא עדכן את רישיון הרכב של האופנוע, ומשכך נותר האופנוע רשום כדרגה L3 למרות שדרגתו (בפועל) היא L2. לאור האמור, אני מוחק את כתב האישום נגד המבקש".

אגב, אם מישהו בתביעה המשטרתית היה טורח לבדוק את הנושא לפני המשפט, חיפוש זריז באתר משרד התחבורה היה מעלה הודעה רשמית שמבהירה כי "החל מ-16 ביולי 2014 ניתן יהיה לרכוב על אופנוע שהספק מנועו עד 35 קילוואט (שהם 47.46 כ"ס) עם רישיון נהיגה לדרגה A1".

ובדיקה קצרה שכזו הייתה חוסכת לקופת המדינה 500 שקלים, שהוא סך ההוצאות שהטיל השופט טננבוים על המדינה. "על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו", כתב השופט בהחלטתו, אך בסופו של דבר נמנע להטיל על המדינה הוצאות משמעותיות.

"בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי יש מקום להוצאות משמעותיות", הסביר השופט טננבוים בסיכום החלטתו, "מאחר שהתקנה נכנסה לתוקף כחודש ימים לפני רישום הדו"ח, וסביר להניח שמשרד הרישוי טרם הספיק לשנות את רישיון הרכב, ועל כן נוצרה אי התאמה… לא נעלמה מעיני העובדה שהאזרח אינו צריך לשאת בהוצאות שנגרמו לו… אשר על כן, בשקלול כל הגורמים, מן הראוי שהמשיבה (המדינה, ש.ה) תישא בהוצאות המבקש בשל ההליך בסך 500 שקלים".

The post משרד התחבורה בילבל את הרוכבים, את המשטרה ואת עצמו appeared first on TheCar.

נהג שקיבל דו"ח חנייה פנה לעירייה וטען שהתמרור הוצב בצורה לקויה. טענתו התקבלה והדו"ח בוטל. אלא שבמשטרה, שרשמה לנהג דו"ח בנוסף לזה שקיבל מהעירייה, התעלמו מפניותיו. כשלוש שנים טורטר הנהג, ורק בבית המשפט המחוזי השיג צדק: "העובדה שהמערער כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, אותה אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות המצדיקות פיצוי"

מחיר ההתעמרות באזרח: המשטרה התעקשה להגיש כתב אישום ולנהל הליכים משפטיים מיותרים, וכעת תידרש לשלם פיצוי בסך 5,000 שקלים. כמעט שלוש שנים טרטרה המשטרה נהג שהואשם בחנייה בניגוד לחוק בחניית נכים, בזמן ששיחת טלפון אחת לעירייה הייתה מבהירה שיש לבטל את כתב האישום, שכן התמרור ליד מקום החנייה הוצב בצורה לקויה והוחלף לאחר תלונה שהגיש הנהג. למעשה, דו"ח חנייה שנרשם לנהג על-ידי פקח עירוני, בנוסף לדו"ח שקיבל מהמשטרה, בוטל מיד לאחר פנייתו לעירייה. אלא שהתביעה המשטרתית התעקשה לנהל הליך משפטי ארוך ומיותר נגד הנהג, גם לאחר שהיה ברור כי טענותיו צודקות.

הנהג, שביקש להישפט לאחר שכל פניותיו למרכז הפניות הארצי של המשטרה לא הועילו, התייצב לארבעה דיונים שקיים בית המשפט לתעבורה בתל-אביב בעניינו. רק בדיון האחרון הסכימה התביעה המשטרתית לחזור בה מכתב האישום המיותר. בהתבססו על סעיף בחוק העונשין המתיר לבית משפט להטיל על המדינה את הוצאות הנאשם, פנה הנהג לבית המשפט לתעבורה וביקש פיצוי בגין ההליך המיותר שניהלה נגדו המדינה. אלא שבתי המשפט ממעטים לאשר בקשות שכאלה, וכך בדיוק עשה השופט דן סעדון, שדחה את הבקשה והבהיר כי התביעה המשטרתית נהגה בהגינות ותום לב. הנהג לא הרים ידיים, והגיש ערעור נגד החלטתו של השופט סעדון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

"על-פי טענות המערער, שבסופו של דבר הוכחו כנכונות, התמרור הוצב בדרך נכונה (אך) באופן המבלבל את האזרח", כתב שופט המחוזי רענן בן-יוסף, שקיבל את הערעור שהגיש הנהג. "טענתו זו התקבלה על-ידי העירייה ועל-ידי רשות הרישוי העירונית, התמרור תוקן והדו"ח שנרשם על-ידי הפקח העירוני בוטל. לא כך נהגה משטרת ישראל – פניותיו של המערער לביטול הדו"ח גררו את התייצבותו לבית המשפט למספר ישיבות – הליכים שנמשכו מישיבה ראשונה בפני בית המשפט ביום 16 במאי 2013 עד סוף שנת 2014, כאשר קדמו להן תכתובות רבות בין המערער לבין משטרת ישראל".

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי הודתה נציגת התביעה כי ההליך גרם לטרטור מיותר של הנהג: "אני מסכימה עם המערער שהוא טורטר בצורה מיותרת", אמרה התובעת לשופט בן-יוסף. אלא שלמרות זאת, המשיכה התביעה המשטרתית להתעקש על כך שההליך עצמו נוהל כשורה. "בהתנהלות רשויות התביעה לא נפל פגם", הסבירה התובעת, "מאחר שהם החליטו על סמך החומר שהיה בידם". מה אם כן יעשה הנהג, שאף לשיטת התביעה טורטר לשווא? "שיגיש תביעת נזיקין נגד המשטרה", הציעה התובעת, תוך שהיא מבקשת מהשופט בן-יוסף לדחות את הערעור ולהימנע מלהשית על המדינה פיצויים מכוח חוק העונשין.

הסעיף הרלוונטי בחוק העונשין מאפשר הטלת הוצאות נאשמים על המדינה בשתי חלופות: האחת, כאשר בית המשפט קובע שכלל לא היה יסוד להגשת כתב אישום, והאחרת – כאשר בית המשפט מוצא נסיבות אחרות שמצדיקות מתן פיצויים לנאשם. במקרה שלפניו מצא השופט בן-יוסף כי מתקיימות שתי החלופות גם יחד: "החזרה מהאישום, מעידה על ראשיתו שהוא היה ללא יסוד", כתב השופט בהחלטתו לקבל את הערעור. "אף באשר לעילה השנייה, של נסיבות אחרות המצדיקות זאת, העובדה שהמערער במשך שנים כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, (אותה) אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות… המצדיקות פיצוי".

בהמשך ההחלטה מתייחס השופט בן-יוסף גם לפסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שדחה את בקשת הפיצויים של הנהג. לדבריו, גם אם צדק שופט התעבורה, והנהג אכן הגיש את החומר הרלוונטי לביטול כתב האישום רק בסוף ההליך, הרי שהיה בו די כדי להוכיח שמלכתחילה לא היה יסוד לגשת כתב האישום. "בנסיבות המקרה הזה – מדובר היה בקיום אי-יסוד לאשמה, והראייה (היא) שמיד אחר כך העירייה ביטלה את הדו"ח ושינתה את התמרור משהתקבלה טענתו של המערער שהתמרור הוצב שלא כהלכה", סיכם השופט בן–יוסף, וקבע כי המדינה תישא בהוצאות הנהג בסך 5,000 שקלים – סכום גבוה יחסית, כאשר עצם הטלת ההוצאות על המדינה היא בגדר צעד נדיר יחסית.

The post המשטרה תפצה נהג בסך 5,000 שקלים בגלל הליך משפטי מיותר appeared first on TheCar.

בית משפט השלום דחה את בקשת חברת הביטוח AIG לגילוי המחיר שבו קנתה חברת ליסינג את המכונית מהיבואן, וקבע שערכה לצורך פיצוי הוא המחיר שיקבע בעסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון

האם יש קשר בין המחיר שבו נרכשה מכונית לבין גובה הפיצוי שמגיע למבוטח עבור מכוניתו שנפגעה בתאונה?

מפסק דינה של הרשמת הבכירה רנה הירש, מבית משפט השלום ברמלה, עולה שלא.

פסק הדין ניתן בעקבות דרישת חברת הביטוח AIG שחברת הליסינג ש. שלמה רכב תגלה לה את מסמכי הרכישה של מכונית בבעלותה, לאחר שזו ספגה אובדן מוחלט בתאונה עם מכונית שבוטחה על ידי AIG.

חברת הביטוח סירבה לשלם לש. שלמה את השווי המלא של המכונית, בטענה שחברת ש. שלמה, שהיא חברת ליסינג, רוכשת את המכוניות שלה בהנחות ניכרות מיבואני הרכב. חברת הביטוח דרשה לגלות לה את מסמכי הרכישה כדי שתוכל לחשב את "ערכו האמיתי" של הרכב לצורך תשלום הפיצוי.

לטענת AIG, מכיוון שחברת הליסינג מקבלת מן היבואנים הנחות משמעותיות אין לאפשר לה לקבל פיצוי גבוה ממחיר הרכישה, וגם היא זכאית ליהנות מההנחה לה זכתה חברת הליסינג. רק כך, לדעתה, יישמר הכלל הביטוחי של "השבת המצב לקדמותו".

ש. שלמה טענה מנגד שאין משמעות למחיר שבו רכשה את הרכב, כפי שלא היתה נדחית תביעה מי שקיבל נכס במתנה בשל העובדה שלא שילם דבר בעד הנכס. עוד טענה שהמידע והמסמכים שגילויים מתבקש הינם סודות מסחריים ועסקיים שאין לחשוף אותם.

הרשמת הבכירה רנה הירש, שדנה בתיק, קיבלה את עמדתה של חברת הליסינג: "לטעמי", היא כותבת בפסק הדין, "מחיר רכישת הרכב כלל אינו רלבנטי לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובעת בגין התאונה נושא התביעה, הנתבעים טוענים כי העיקרון המהווה בסיס לדיני הנזיקין, עיקרון "השבת המצב לקדמותו", מחייב שהתובעת לא תקבל פיצוי בגין התאונה בחישוב ערך הרכב בהתאם למחירון, אלא שיש לבסס חישוב זה על מחיר רכישת הרכב על ידי התובעת.
טענה זו מבוססת על תפיסה מוטעית, לפיה יש חשיבות כלשהי, ולו שולית, לעלות הרכישה של הרכב שניזוק, וזאת כאשר אין כל קשר בין מחיר זה לבין זכותה של התובעת לפיצוי בשל אירוע התאונה".

עוד הוסיפה הרשמת הבכירה ש"לו רכשה התובעת את הרכב במחיר העולה על מחיר המחירון, האם גם אז היה במחיר הרכב כדי להוות שיקול בסכום הפיצוי המגיע לה? בדומה, ניקח לדוגמא מקרה קיצוני הפוך, בו התובעת היתה מקבלת את הרכב במתנה וללא כל תמורה. האם אז אפשר היה לקבל את הטענה כי הרכב חסר ערך ולפיכך חרף הנזק שנגרם לו, באחריותו של המזיק, פטור המזיק מתשלום? לשתי שאלות אלה יש בבירור תשובה אחת: לא"…
…לצורך הפעלת עקרון "השבת המצב לקדמותו" יש צורך לקבוע מהו הנתון אשר ישמש להערכת המצב כ"קדמותו".
הפעלת הכלל משמעותה להביא את התובעת למצב בו היתה לפני אירוע הנזק שנגרם בתאונה נשוא התביעה, ולפיכך יש לקבוע מה היה שווי הרכב בדיוק לפני התאונה שבה היה מעורב. שווי זה הוא המחיר שבו ניתן היה למכור את הרכב, בסמוך עובר לתאונה, בעסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון.

אינני סבורה כי המחיר בו רכשה התובעת את הרכב – בין אם הוא מעל למחיר השוק ובין אם מתחת לו – מהווה שיקול כלשהו בקביעת נתון זה. הנתון היחיד הרלבנטי הוא שווי הרכב (רגע) לפני התאונה, ולא מחיר הרכישה".

תא"מ 36981-10-13

The post בית המשפט: מחיר הרכישה של מכונית לא קשור לגובה הפיצוי appeared first on TheCar.

ק', שנמצא בישראל משנת 2010, ניגש ל-11 מבחני נהיגה ונכשל בכולם. למרות שלא קיבל רישיון ישראלי נהג בכלי רכב מסחרי, ואף היה מעורב בתאונה שבה נפגעו כלי הרכב עצמו, גדר בטיחות ועץ. לאחר שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל בגין נהיגה ללא רישיון, ערער לבית המשפט המחוזי וטען כי ברשותו רישיון נהיגה מאתיופיה. התביעה, שביקשה לדחות את הערעור, טענה כי מי שנכשל ב-11 מבחני נהיגה אינו יודע ואינו יכול לנהוג. מה קבע בית המשפט המחוזי?

לפני כעשרה חודשים נהג ק' בכלי רכב מסחרי בתל אביב, כאשר מסיבות שאינן ברורות איבד לפתע את השליטה, וכתוצאה מכך התנגש בעץ וגדר בטיחות. לכלי הרכב, לגדר הבטיחות וגם לעץ התמים נגרמו נזקים, ובבדיקת משטרת התברר כי לק' כלל אין רישיון נהיגה. בית המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע אותו – לאחר הודאתו – בנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, וגזר עליו עונש חמור: מאסר בפועל לתקופה של חודשיים, שירוצו בדרך של עבודות שירות.

ק' סירב להשלים עם העונש החמור שהוטל עליו, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעור טען סנגורו כי כבר בבית המשפט לתעבורה ביקש ק' להציג רישיון נהיגה מאתיופיה, שם התגורר עד שנת 2010. לטענת הסנגור, "יש חשיבות רבה בשאלת האם מדובר בנהג בלתי מורשה שמעולם לא למד לנהוג, ולא קיבל רישיון נהיגה בשום מקום, לבין מי שאין לו באופן טכני רישיון נהיגה ישראלי בלבד".

נציגת התביעה ביקשה מבית המשפט המחוזי לדחות את הערעור, תוך שהיא מעלה טענה מפתיעה: "מדובר במי שנכשל בטסט 11 פעמים", סיפרה התובעת לשופט רענן בן-יוסף. "אז מה זה עוזר שהיה לו רישיון באתיופיה? חברי (הסנגור) טוען שזה טכני. זה לא טכני כשהוא נכשל 11 פעמים". התובעת הבהירה כי ק' "הצליח להיכשל בכולם (כל מבחני הנהיגה), כך שמדובר באדם שלנהוג אינו יכול ואינו יודע". בנוסף, התובעת ביקשה לדחות את הצגת הרישיון מאתיופיה, שכן תרגומו לעברית לא הבהיר מה טיבו או מה תוקפו.

השופט בן-יוסף קיבל את טענתו של ק' בעניין חשיבות הצגת הרישיון מאתיופיה. "אין ספק שהעובדה שלאדם רישיון נהיגה בחו"ל שאיננו תקף בארץ היא עובדה שיש לה משקל לענישתו", קבע השופט בפסק הדין. "אין דומה אדם שלא למד לנהוג ולא קיבל רישיון בשום מקום, למי שעולה על ההגה ללא ניסיון קודם. הדברים ברורים ואינם צריכים ראיות". עם זאת, המקרה של ק' הציב בפני השופט בעיה, שכן התברר מעל לכל ספק מדובר במי שיודע שהוא נוהג ללא רישיון: "כשמדובר בנסיבותיו האישיות של המערער, אף אם היה לו רישיון מארץ זרה, כאשר הוא יודע שהוא מנסה בארץ לקבל רישיון נהיגה ולא מצליח שוב ושוב, עליו – יותר מאחרים אולי – להיזהר מלעלות על רכב, בוודאי לא על משאית".

אולם, למרות שמצא טעם לפגם בכך שק' היה מודע לכך שהוא נוהג ללא רישיון, החליט השופט בן-יוסף להקל את עונשו ולבטל את עונש המאסר שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה. "בנסיבות עברו התעבורתי של המערער והפלילי שאין לו, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, הודאתו של המערער ונסיבות אישיות אחרות, הנני סובר שהטלת עונש מאסר, אפילו בריצוי בעבודות שירות לתקופה קצרה, איננו מתאים", סיכם השופט את פסק הדין.

The post "מי שניגש ל-11 מבחני נהיגה ונכשל, הוא אדם שאינו יכול ואינו יודע לנהוג" appeared first on TheCar.

נהגת שעמדה בצומת בירושלים פתחה את דלת מכוניתה, ופגעה באופנוע שחלף בין המכוניות העומדות. כתוצאה מכך הוטל האופנוע על מכונית אחרת וגרם לנזקי פח שעלות תיקונם הסתכמה באלפים רבים של שקלים. בית משפט לתביעות קטנות קבע שהרוכב והנהגת יפצו בחלקים שווים את בעל המכונית שנפגעה: "הרוכב ביקש להשתחל בין כלי רכב. העובדה שכך נוהגים לעשות, אין פירושה כי הדבר מותר", סיכם בית המשפט

רוכבים רבים חולפים בין מכוניות עומדות בזמן מופע האור האדום ברמזור, וכך בדיוק עשה י' לפני כארבע שנים בצומת ברחוב אגרון בירושלים. אולם, כאשר התקרב לצומת פתחה נהגת של אחת המכוניות העומדות את הדלת הקדמית במכוניתה ופגעה ברוכב. כתוצאה מכך איבד י' שליטה, והוטל עם אופנועו על מכונית אחרת. בפסק דין שפורסם השבוע, קבע בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים כי הרוכב והנהגת יחלקו בכיסוי הנזקים שנגרמו לבעל המכונית שנפגעה בתאונה.

"התובע (בעל המכונית שנפגעה, ש.ה) העיד כי עמד ברמזור בנתיב השני מימין, כאשר רכב הנתבעת עמד מימינו", מסכמת הרשמת הבכירה סיגל אלבו את העדויות ששמעה במהלך המשפט. "לפתע שמע חבטה עזה וראה את האופנוע מוטל על רכבו. כן הבחין התובע כי דלת רכב הנתבעת הייתה פתוחה. התובע העיד כי בעקבות נפילת האופנוע על רכבו נפגע כל צדו הימני (של הרכב) וכי ברכבו לא היו נזקים קודמים".

נהגת המכונית שפתחה את הדלת ניסתה להתגונן בפני ההאשמות שהעלו הנהג והרוכב, ואמרה כי לא היה כל פגם בהתנהגותה. לדברי הרשמת, "הנתבעת העידה כי עמדה בנתיב הימני ברמזור, ופתחה את דלת הרכב השמאלית הקדמית לאט, שכן ביקשה לצאת מן הרכב, וזאת לאחר שווידאה כי הנתיב פנוי. אז הגיע האופנוע ופגע ברכב התובע. לטענת הנתבעת, לא היה מגע בין האופנוע לבין רכבה".

מנגד, הרוכב הציג גרסה שונה של התרחשות האירוע: "הנתבע (הרוכב) העיד כי נסע בין שני הנתיבים (ש)בהם עמדו רכב התובע ורכב הנתבעת, במהירות נמוכה. אז, באופן מפתיע, הנתבעת פתחה את דלת רכבה. בשל כך פגע האופנוע בדלת רכב הנתבעת ונפל על רכב התובע. עוד טען (הרוכב) כי לא גרם נזקים בצדו האחורי והקדמי הרכב התובע".

הרשמת אלבו לא השתכנעה מהגרסה שהציגה הנהגת שפתחה את הדלת: "טענת הנתבעת כי פתחה את הדלת לאחר שווידאה כי אין בכך להפריע לתנועה אינה סבירה, שכן אף לשיטתה, מיד לאחר שהחלה בפתיחת הדלת הגיע האופנוע. מכאן שהנתבעת לא וידאה במידת הזהירות הנדרשת כי ניתן לפתוח את הדלת בבטחה וללא הפרעה לתנועה. בכך פעלה הנתבעת בניגוד לתקנה 80 לתקנות התעבורה, המחייבת זהירות בפתיחת דלת ללא הפרעה לעוברי אורח או לתנועה. בשל הפתיחה הפתאומית של דלת הרכב איבד נהג האופנוע את השליטה ופגע ברכב התובע".

אלא שגם עדותו של הרוכב לא שיכנה את הרשמת הבכירה. "משלוש העדויות עולה כי הנתבע (הרוכב) ביקש לעבור בין שני כלי רכב אשר עמדו בנתיבם כדין, תוך שלמעשה (הרוכב) מבקש ליצור לעצמו נתיב נוסף שאינו קיים", כתבה הרשמת אלבו בפסק הדין, "בכך עבר (הרוכב) על הוראות תקנות 35 ו-47 לתקנות התעבורה, המחייבות נסיעה בצדו הימני של הנתיב וכן אוסרות על עקיפה בחוסר זהירות".

בהמשך אף הבהירה הרשמת אלבו כי גם אם רוכבים רבים נוהגים לחלוף בין מכוניות עומדות, אין בכך כדי להכשיר את המעשה: "במקרה זה, (הרוכב) ביקש להשתחל עם אופנוע בין שני כלי רכב העמודים בנתיבם. העובדה שכך נוהגים (רוכבים) לעשות, אין פירושה כי הדבר מותר, ובמקרה זה עבירה על הוראות החוק תרמה באופן משמעותי להתרחשות התאונה, שכן כאשר הנתבעת פתחה את דלת רכבה, (היא) לא ציפתה כי משמאלה יגיע אופנוע אשר ינסה להשתחל בין שני כלי הרכב".

מאחר שמצאה את הנהגת והרוכב אשמים במידה שווה לגרימת התאונה, קבעה הרשמת אלבו כי שניהם יישאו בחלקים שווים גם בנטל הפיצוי של בעל המכונית שנפגעה. "בנסיבות אלה יש לחלק את האחריות לתאונה בין שני הנתבעים (הרוכב והנהגת) בחלקים שווים", סיכמה הרשמת. סכום הפיצוי הכולל בסך 6,899 שקלים חולק לשני חלקים שווים (3449.5 שקלים לכל אחד מהמעורבים), ובנוסף נדרשו הרוכב והנהגת לשלם לבעל המכונית שנפגעה הוצאות בסך 350 שקלים כל אחד.

The post רוכב פגע ברכב בגלל דלת שנפתחה, וחויב לשלם על הנזק appeared first on TheCar.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג: יש להתחשב בחולשה האנושית של נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח. "מראה נפגעי התאונה יכול גם לשתק", כתב בפסק דין שבו קוצר עונש המאסר שהוטל על נהג משאית שהיה מעורב בתאונה קטלנית שבה נהרגו בני זוג. מנגד, סגנית נשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, הבהירה כי היא מתנגדת לדברים: "האחריות המוטלת על הנהג כוללת את החובה המוסרית להושיט יד למי שנפגע"

בית המשפט העליון קיצר אתמול (ג') את עונש המאסר שהוטל על נהג משאית שהורשע בעבירת הפקרה, לאחר שהיה מעורב בתאונה שבה נהרגו בני הזוג חי-זיו ושני קריאף. בפסק הדין שבו קוצר עונש המאסר של הנהג מ-36 חודשים ל-26, קבע השופט נעם סולברג כי יש להתחשב בתגובה השגויה אך טבעית של חלק מהנהגים להימלט מזירת תאונה.

"כשם שפרצופיהם שונים, כך חוסנם הנפשי של בני אדם שונה", כתב השופט סולברג. "ההתמודדות עם זירת תאונת דרכים לאחר התרחשותה, היא קשה, לאנשים נורמטיביים ולעבריינים כאחד. מראה נפגעי התאונה, שותתי-דם, לעתים בין חיים למוות, יכול גם לשתק… לצורכי ענישה, ראוי אפוא להתחשב במידה מסוימת, מועטה, בחולשה האנושית". יש לציין כי הנהג לא הואשם בגרימת התאונה ומות בני הזוג, והורשע בעבירת ההפקרה בלבד.

השופט סולברג התייחס בפסק הדין לטענות לפיהן תאונות פגע וברח מהוות "מכת מדינה", והבהיר כי לא כך הם פני הדברים. "צריך להישען על נתונים בדוקים עד כמה נפוצה התופעה, ולא על הכרזות פופוליסטיות שאין להן כיסוי", ציין השופט, "דומה כי לעת הזאת מסתמנת יציבות בשיעור תאונות 'פגע וברח', לבטח אין להשלים עם מצב זה, יש לחתור לירידה מתמדת עד לביעור הנגע, אך יש לראות אל-נכון את הממדים האמיתיים".

התאונה שבה נהרגו בני הזוג קריאף אירעה ביולי 2011, כאשר נהג המשאית נסע בכביש מספר 4 לכיוון צפון. בני הזוג עצרו את מכוניתם בשול הדרך ויצאו ממכוניתם כדי לתקן תקר בצמיג, ונהג המשאית – שלא הצליח לבלום – פגע בשניהם וכתוצאה מכך נגרם מותם. נהג המשאית הבחין בפגיעה ובניפוץ שמשמת המשאית, ואף עצר את המשאית במרחק קצר ממקום התאונה, אך המשיך בנסיעה כעבור זמן קצר.

יש לציין כי השופט סולברג דחה טענה שהעלה סנגורו של הנהג, ולפיה כלל לא היה מקום להרשיעו בעבירת ההפקרה, שכן לא היה באפשרותו לסייע רפואית לבני הזוג. "גם אם מת (ה)נפגע בתאונת דרכים על אתר, משרתת עבירת הפקרה אחרי פגיעה תכליות חשובות", הסביר השופט, "גם בתאונת דרכים שבה אין עוד תוחלת בתכלית הרפואית שביסוד העבירה, דיינו בתכליות המשניות – מניעת התחמקות מאחריות לתאונה, שיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק בחקירת נסיבות התאונה… וכן גם דאגה לכבוד המת. תכליות-המשנה של עבירת הפקרה אחרי פגיעה מחייבות הרשעה בביצועה, גם כשהנפגע מת במקום, בין אם הנהג ברר וידע את הדבר לאשורו בטרם עזב את המקום, בין אם לאו".

"מאלה שתגובתם היא בריחה"
"על-פי חוות דעת פסיכיאטרית, ל' (נהג המשאית, ש.ה.) הוא מאלה שתגובתם ההתנהגותית למצבי לחץ, היא בריחה", הבהיר השופט סולברג בפסק הדין, בהתייחסו לסיבת בריחתו של הנהג מזירת התאונה. "גם שירות המבחן חיווה דעתו, כי כוחו של לוי לא עמד לו להתמודד עם הסיטואציה שנקלע אליה. בחולשתו-זו נעוץ הרקע להתנהגותו בזירת התאונה".

דברים אלה מייצגים דעה של מומחים בתחומי הפסיכולוגיה, המשפט והרווחה, שטוענים כבר שנים רבות כי החמרת הענישה של נהגים המעורבים בתאונות "פגע וברח" אינה מועילה, שכן רבים מהנהגים אינם שוקלים שיקולים רציונליים בזמן התאונה ולאחריה, אלא מגיבים באופן אינסטינקטיבי. בשירות המבחן למבוגרים ובסנגוריה הציבורית התריעו בעבר כי החמרת הענישה של נהגים עלולה אף להביא לתוצאה הפוכה מזו הרצויה, שכן תהיה בכך משום הגברת הלחץ הנפשי שבו שרויים נהגים בעקבות תאונת דרכים עם נפגעים.

בפסק הדין ציטט השופט סולברג דברים שאמר פרופסור גיורא קינן, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב: "'סיטואציה של פגע וברח היא כניסה מיידית ובהפתעה למצב לחץ קיצוני ביותר של בהלה ושל מצוקה, כאשר האדם שנקלע למצב הלחץ נדרש לקיים הליך נכון של קבלת החלטות גורליות ובעלות השלכות כבדות ביותר על עצמו ועל עתידו… ישנם שני סוגי תגובה התנהגותית למצבי לחץ: בריחה והתעמתות… האנשים הפוגעים באדם אחר בכביש ובוחרים להפקיר אותו ולברוח יהיו על פי רוב אנשים חרדתיים ובעלי מבנה ערכי רעוע. במקרים מסוימים יבחרו לברוח משום שהלחץ העצום בו הם נתונים משכיח מהם את הפעולות שעליהם לבצע'".

פניקה מוסרית שמחלחלת לבית המשפט
חלקים גדולים בפסק הדין שכתב השופט סולברג עלולים להרגיז רבים בציבור, ובמיוחד התייחסותו למגמת ההחמרה של ענישת נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח. השופט מצטט בהרחבה את דבריה של פרופסור מרים גור-אריה, מומחית למשפט פלילי, שהגדירה את החמרת הענישה כ"פניקה מוסרית שנוצרה בחברה הישראלית באשר לארועי פגע וברח, ואשר חלחלה גם לבתי המשפט… גם אם יש בסיס אמפירי לראות בהתנהגות זו התנהגות אנטי-חברתית, התגובה להתנהגות היא חסרת פרופורציה, ויש בה אלמנטים של הגזמה".

בהמשך פסק הדין מתייחס השופט סולברג לטענה רווחת בקרב מומחי משפט נוספים, ובהם פרופסור יורם רבין והשופט אברהם טננבוים, לפיה החמרת הענישה תורמת באופן מוגבל לטיפול בתופעות עברייניות שזוכות להד ציבורי, ובהן גם תאונות פגע וברח. "מחקרים מתחום הקרימינולוגיה מוכיחים פעם אחר פעם כי החמרת הענישה בלבד אינה תורמת הרבה להעלאת רף ההרתעה", מצטט השופט סולברג מאמר של פרופסור רבין, "נראה כי דווקא ודאות האכיפה היא הרכיב המשפיע ביותר בפונקציית ההרתעה".

אולם, למרות גישתו החריגה של השופט סולברג, כלל לא בטוח שדבריו משקפים שינוי בגישת בית המשפט העליון, שמוביל בשנים האחרונות את מגמת ההחמרה בענישת נהגים שמעורבים בתאונות דרכים בכלל ותאונות פגע וברח בפרט. למרות שהצטרפה להחלטתו לקצר את עונשו של הנהג, הבהירה השופטת מרים נאור – המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ובקרוב נשיאת בית המשפט – כי היא אינה מסכימה לדבריו בעניין ההתחשבות בחולשתו של הנהג.

"אין בידי להסכים עם חברי (השופט סולברג, ש.ה) על כך שראוי להתחשב במידה מסוימת, מועטה, 'בחולשה האנושית'", הסבירה סגנית הנשיא, "האחריות המוטלת על הנהג אינה מצטמצמת אך לשמירה על כללי התנועה, אלא כוללת, בין היתר, את החובה המוסרית המצופה מכל בן אנוש – הקבועה גם בדין – להושיט יד למי שנפגע על ידו, אף במקרים בהם הפגיעה אינה כרוכה בביצוע עבירה על ידו".

The post מחלוקת בעליון: להתחשב בחולשה האנושית ב"פגע וברח"? appeared first on TheCar.

נהג יהודי שפרץ מחסום בכניסה ליו"ש הואשם בנהיגה פוחזת ובתקיפה אך זוכה בבית משפט השלום בירושלים מכל ההאשמות. הנימוק לזיכוי: אם לערבי ישראלי מותר לעבור, גם ליהודי מותר

השופט דב פולוק זיכה לפני כשבועיים את יוסף לויאן מאשמת נהיגה פוחזת ברכב, הפרעה לעובד ציבור ו'תקיפה סתם', ואף מתח ביקורת על הפרשנות שניתנה על ידי מפקד המחסום לצו של אלוף הפיקוד באותו מחסום.

לויאן הואשם בכך שלא ציית להוראות חיילי מחסום ליל שבכניסה לשטחי יו"ש, ועל אף הסיכון לחיי ישראלים שנכנסים לאותו שטח התעלם מן הניסיון למנוע את כניסתו, גרם להפלת חייל שניסה לעצור אותו ואף התעמת עם חיילי מחסום אחר.

בכתב האישום נכתב ש"הנאשם לא נשמע להוראות (החייל) … החל … לנסוע לאט … לחץ על דוושת הגז והחל בנסיעה מהירה". חיילי המחסום הצליחו לעצור אותו, והוא נאזק, ובעקבות התקרית הוגשה נגדו התביעה הפלילית.

השופט דב פולוק נתן לצו האלוף פרשנות שונה מזו של מפקד המחסום: "בצו", כתב השופט, "נקבע כי "בציר בו נסע הנאשם "לא ייסע ישראלי בדרך". המונח "ישראלי" מוגדר – "אדם הרשום במרשם האוכלוסין, לפי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965. אקדים ואומר שבכל מקום בו החוק הישראלי חל על אזרחים ישראלים בכללותם, החוק (ולמען הסר ספק צו אלוף ביהודה ושומרון הוא חוק) חייב להיות מוחל על האוכלוסייה בדרך אחידה ללא כל שיקול של לאום, דת, גזע או כל דבר מבחין אחר. כל אזרח שווה בפני החוק".

אלא שבמחסום הזה נהגו החיילים, להבנת השופט, בצורה מפלה: הם לא מנעו מכל ישראלי שביקש לעבור במחסום עם רכב שנושא לוחית רישוי צהובה (ישראלית) לעבור במחסום, אלא רק מנהגים שבתעודת הזהות שלהם היה כתוב שהם יהודים. נהג לא יהודי הורשה לעבור גם אם החזיק בתעודת זהות ישראלית ונהג במכונית בעלת לוחית רישוי צהובה.

"חייב להיות ברור", כותב השופט, "שפעולות החיילים במחסום… הן מפלות בין אזרחים ישראליים יהודים לבין אזרחים ישראלים לא יהודים, נוגדות את עקרונות הצדק והשוויון של החוק הישראלי ובית המשפט לא ייתן את ידו לאכיפת ההפליה, לא ירשיע ולא יעניש את קרבנות ההפליה. ציר שפתוח ל"ישראלים" הינו פתוח לכל הישראלים וציר שהוא סגור ל"ישראלים" הינו סגור בפני כל הישראלים. שום אזרח ישראלי, כשצו אלוף חל על כלל האזרחים הישראלים, אינו חייב לעבור את ההשפלה ואת ההפליה של כניסה לציר או אי כניסה לציר על פי מוצאו, דתו, גזעו או חזותו האתנית"– קבע השופט.

חייל ששירת במחסום והעיד במהלך המשפט סיפר כי "לפי מה שאני זוכר, זה שכל רכב בעל לוחית זיהוי צהובה נעצר במחסום לתשאול ולאחר מכן, לאחר שאופיינו היושבים ברכב ובמקרה שמדובר ביהודים אז היה אסור לו לעבור… כאן התמונה הייתה ברורה ובהירה שיושבי הרכב הם יהודים… בגלל לבושם".

בפסק הדין מציין השופט עוד "למותר לציין כי ההפליה בין יהודים ולא יהודים במחסום ליל גם נותנת הרגשה של זלזול בביטחונם של הישראליים הלא יהודים. אם הסכנה בנסיעה בציר היא סכנה של תקיפת כלי רכב ישראליים עם לוחית זיהוי צהובה, אין לסמוך על תוקפים בכוח להבדיל בין נהגים עם חזות יהודית ובין נהגים עם חזות לא יהודית. יתר על כן, עולה מהעדויות שבפני, שהאכיפה במחסום נגד המשך הנסיעה של יהודים בציר אינה אחידה ונהגים יהודים המתעקשים לנסוע בציר, מצליחים לא פעם לעבור במחסום.

השופט דחה את טענת פרקליטות המדינה לפיה גם אם בית המשפט יקבע שיש פסול בהבחנה במחסום ליל בין הנהגים היהודים והלא-יהודים, ואין הוא סבור שיש פסול אלא אבחנה מותרת, עדיין על הנאשם היה לציית להוראות החיילים ולא להמשיך בנסיעה במחסום. השופט נימק זאת כך: "הואיל ויש בהפליה בהחלת צו הפוגע באופן כה חמור בשוויון בפני החוק ואף יש בתהליך ההבחנה במחסום בין נהגים יהודים ולא יהודים כדי לעורר הרגשה של השפלה ושל אי צדק, אין להרשיע את הנאשם בעבירה של הפרעה לעובד ציבור בכך שלא ציית להוראת החייל במחסום והמשיך בנסיעה בציר ולו רק מו הטעם של הגנה מן הצדק. או שהציר פתוח לכל ישראלי או שהציר סגור לכל ישראלי. או שהציר מסוכן לנוהגים ברכב ישראלי עם לוחית זיהוי בצבע צהוב או שהוא לא מסוכן לנוהגים ברכב ישראלי בצבע צהוב".

השופט קיבל את גירסת הנאשם, שנתמכה בעדות נוסע שהיה עמו, לפיה שמע מישהו מחיילי המחסום שאמר לו שהוא יכול להמשיך בנסיעה, לכן אין מדובר בהתפרצות או בהפרעה לעובד ציבור. "אין לשלול את הטענה שהנאשם אף האמין, אם כי בטעות, שהותר לו לנסוע. אשר על כן, גם בשל כך, יש לזכות את הנאשם, מחמת הספק, בעבירה של הפרעה לעובד ציבור במחסום ליל", קבע השופט.

עבירת נהיגה פוחזת ברכב יוחסה לנאשם בטענה שהוא החל לנסוע במחסום בעת שחייל משך חבל דוקרנים במטרה לעצור את נסיעתו, והמשיך בנסיעה תוך משיכת החבל באופן שגרר את החייל וסיכן את חייו.
השופט פולוק זיכה אותו גם מעבירה זו: "למותר לציין, שנהיגה קדימה ברכב על הציר ביציאה מהמחסום אינה מהווה כשלעצמה נהיגה פוחזת. אדם יכול לצפות, אם הוא פורץ מחסום, שיינקטו נגדו פעולות כדי למנוע את המשך נסיעתו. אולם, כפי שציינתי לעיל, יש להניח לטובת הנאשם שהוא סבר, אף בטעות, שהותר לו להמשיך לנסוע…

…אין גם להתרשם מהטענה שהנאשם האיץ את נסיעתו. הנאשם החל בנסיעה ממצב של עצירה או כמעט עצירה ונסע מרחק קצר. אי לכך יש להניח שהרכב לא צבר מהירות של ממש. החבל עם הדוקרנים היה מונח על הקרקע. הדוקרנים נמצאים בצד ורק נפתחים עם משיכת החבל. אי לכך, אין בפנינו מצב בו הנאשם היה מודע או היה צריך להיות מודע למכשול הדוקרנים…

…החייל משך את החבל עם הדוקרנים באיחור ולא שחרר את אחיזתו בחבל, דברים אלו הם שהובילו לגרירתו לכיוון רכב הנאשם. מחד גיסא, הנאשם נמצא בנסיעה, לכאורה בלא מודעות לחייל או למעשיו. התנהגותו הרשלנית של החייל, משיכת החבל באיחור ואי שחרור החבל, הם שגורמו לגרירתו לפני הרכב והם מנתקים את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לבין גרירת החייל". בהתאם לדברים אלה זוכה לויאן מעבירת נהיגה פוחזת ברכב.

אשר להאשמה של הפרעה לעובד ציבור בכך שבמחסום קלנדיה (המחסום הבא בציר) הוא סירב להזדהות ולדומם מנוע, וכן סירב להפסיק לצלם, קבע השופט כי מהראיות שהוצגו בפניו עולה שתחילה סירב הנאשם להזדהות ולדומם את מנוע הרכב עד שקיבל הסבר לגבי סמכותה של השוטרת הצבאית בשירות סדיר לדרוש את מסמכיו ולעכבו.

"לאחר דקות בודדות בלבד וקבלת תשובות לשאלותיו, הוא מסר את המסמכים כנדרש ודומם את מנוע הרכב. בנסיבות אלה, כשהנאשם מסר את המסמכים לאחר בירור קצר עם השוטרת החיילת, אין מקום להרשיעו בעבירה של הפרעה לעובד ציבור ולו רק מחמת זוטי דברים".

גם מסעיף האשמה של "תקיפה סתם" זוכה לויאן. סעיף האשמה זה הוגש נגדו משום שאחד מחיילי מחסום קלנדיה "ניסה לתפוס את מצלמת הנאשם ואילו הנאשם בתגובה תקף אותו בכך שדחפו עם שתי ידיו".
אלא שלפי עדות החייל, ובניגוד לאמור בכתב האישום, הוא לא ניסה לתפוס את המצלמה אלא ביקש להסיט את ידו של הנאשם הואיל וזה התקרב אליו ו"דחף את הטלפון בתוך הפנים שלי ואני באופן אינסטינקטיבי הזזתי את היד שלו".

"בעדויות עדי התביעה", כותב השופט, "ישנן סתירות מהותיות ושינויים של ממש בין גרסתם סמוך לאירוע לבין גרסתם בבית המשפט לגבי עבירת התקיפה. אין חולק שהעדים הפילו את הנאשם ארצה ולטענת הנאשם היכו בו ובעטו בו. בנסיבות אלה, אינני מוכן לסמוך את ידי על עדויות עדי התביעה והנני מזכה את הנאשם מהעבירה של תקיפת סתם", כך קבע השופט פולוק וזיכה את הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו.

ת"פ 10207-03-10

The post ליהודי מותר לפרוץ מחסום של צה"ל appeared first on TheCar.

נהגים, שימו לב: אסור לכם להתעלם, במודע או שלא במודע, מרוכבי אופנועים, וזאת גם אם הם נוסעים במהירות גבוהה ואף חריגה. לפי בית משפט לתעבורה, שהרשיע נהג בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב, התעלמות מרוכבים היא "אסורה לפי כל סטנדרט התנהגות ראוי ומקובל"

נהג חייב בתשומת לב מוגברת כלפי רוכבים, גם אם הם נוסעים במהירות גבוהה ואף מופרזת. כך קבע בית המשפט לתעבורה בצפת, שהרשיע נהג בגרימת תאונה שבה נפגע רוכב אופנוע באורח קשה. "חובת הזהירות של נהג רכב להימנע מתאונה במהלך פניה בצומת דרכים חלה באופן מוגבר כלפי נהג רכב דו-גלגלי, זאת בשל הפגיעות היתרה של האחרון ביחס לראשון", כתב השופט בסאם קנדלפת בהכרעת הדין. "נהג סביר היה אמור להבחין בכך שהאופנוע מתקרב בקצב מהיר אל הצומת", הבהיר השופט, אך קבע כי כלל לא הוכח שהרוכב אכן נסע במהירות גבוהה.

התאונה אירעה לפני כארבע שנים, בכביש 77 מכיוון צומת המוביל לצומת גולני. בהגיעו לצומת הלוחם הבדואי, פנה הנהג פניית פרסה ובכך גרם לחסימת נתיב הנסיעה של רוכב האופנוע שהגיע מהכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרוכב חבלות חמורות ושברים בכל הגוף, והוא נותר בעל נכות צמיתה (בדרגת 35%).

הנהג טען להגנתו כי הפנס הקדמי של האופנוע לא האיר, ולכן בזמן התאונה – שהתרחשה בשעת חושך (19:30, ליתר דיוק) – אי אפשר היה להבחין ברוכב המתקרב לצומת. בנוסף, הנהג טען שהרוכב נסע במהירות "גבוהה מעל המותר בחוק", ואם רק היה נוסע במהירות המותרת על-פי חוק הייתה התאונה נמנעת.

מנגד, הרוכב הסביר בעדותו כי לא נהג במהירות גבוהה מאוד, ובכל מקרה לא יותר מ-120 קמ"ש. הרוכב גם הבהיר כי האופנוע עליו רכב היה חדש, והפנס הקדמי הופעל באופן אוטומטי. בנוסף, הרוכב ציין כי בקטע הכביש שבו אירעה התאונה פעלה תאורה – עובדה אותה אישר בוחן המשטרה בעדותו בפני בית המשפט. הבוחן גם הסביר לשופט קנדלפת כי שדה הראייה של הנהג בזמן התאונה היה פנוי למרחק של כ-360 מטרים.

"העובדה כי הנאשם לא הבחין באופנוע מתקרב לצומת מעידה, בנסיבות המקרה, על רשלנות בדרגה גבוהה מצד הנאשם", קבע השופט. "אין ספק כי הנאשם התחיל לפנות פניית פרסה כאשר האופנוע היה בתוך שדה הראייה שלו והיה בולט לעין בשעת החשיכה, ולא הייתה אפוא כל סיבה מוצדקת כדי להתעלם מנוכחותו בכביש. לפיכך, אף כי יתכן שהנאשם לא הבחין בפועל באופנוע המתקרב, הרי הוא יכול לצריך היה להבחין בו, ומכאן קמה אחריותו ברשלנות לגרימת התאונה".

בהמשך הכרעת הדין מבהיר השופט קנדלפת כי נהגים חייבים בחובת זהירות מוגברת כלפי רוכבי אופנועים: "התעלמותו (של נהג, ש.ה), במודע או שלא במודע, של נהג רכב מהימצאותו של רכב דו-גלגלי בכביש הנה אסורה לפי כל סטנדרט התנהגות ראוי ומקובל". בהתייחסו לנסיבות התאונה, ציין השופט כי "אין ספק כי התאונה הייתה נמנעת אילו הקדיש הנאשם תשומת לב מספקת לאופנוע שהתקרב לצומת, והיה מאפשר לו להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה בטרם פנה פניית פרסה. משנכשל הנאשם בכך וקרתה התאונה, אני מוצא אותו אחראי ברשלנות לגרימתה".

למרות שקבע כי כלל לא הוכח שהרוכב נסע במהירות גבוהה או חריגה, התייחס השופט גם לטענה זו: "בהנחה שהנפגע אכן נסע במהירות גבוהה, עדיין אין בכך כדי לפטור את הנאשם מאחריות בגין רשלנות. ראשית, כלל נקוט בידינו כי רשלנותו של גורם אחד אינה מוציאה רשלנותו של גורם אחר, ושנית – וזה העיקר – זכות הקדימה (בכביש) הייתה לאופנוע של הנפגע הבא ממולו של הנאשם. מכאן, ודווקא בשל מהירות נסיעת האופנוע, הייתה זו חובתו של הנאשם לאפשר לנפגע לעבור את הצומת בטרם יפנה בפניית פרסה".

The post אסור להתעלם מאופנוע, גם כאשר הרוכב נוסע במהירות appeared first on TheCar.

באגף התנועה של המשטרה משתמשים במגוון הולך וגדל של מצלמות אכיפה, ותיקון לפקודת התעבורה נועד לקבוע שכל צילום וכל תיעוד שמופק באמצעות מצלמות יוכל לשמש כראייה קבילה בבית משפט. ומי יפקח על הדרך שבה השוטרים משתמשים במצלמות האכיפה? משטרת ישראל, כמובן

העידן הדיגיטלי של המשטרה: כל צילום וכל סרטון וידאו יוכלו לשמש להרשעת נאשמים בעבירות תנועה. משטרת ישראל מצטיידת לאחרונה ביותר ויותר אמצעים דיגיטליים שנועדו לתעד עבירות תנועה – מצלמות מהירות נייחות, מצלמות וידאו שמותקנות בניידות, מצלמות וידאו נייחות בכבישים עירוניים וכבישים בינעירוניים, ומצלמות וידאו שמוצמדות לקסדות של רוכבי אופנועים משטרתיים. וממש בקרוב, כל צילום ותיעוד שיפיקו האמצעים המגוונים של המשטרה עלול לשמש כראייה מרשיעה בבית משפט לתעבורה.

"משתדלים כמה שפחות לשנות"
הבסיס לשימוש משפטי בצילומים שמפיקים אמצעי האכיפה החדשים של המשטרה הוא תיקון לפקודת התעבורה, שאושר לאחרונה בוועדת הכלכלה של הכנסת: אחד מסעיפי הפקודה, שקובע כי צילום של כלי רכב ישמש כראייה קבילה בבית משפט, הורחב משמעותית כך שיכלול למעשה כל תיעוד (חזותי, מילולי, מספרי ו"אחר") וכל אמצעי אחסון, החל מקלטת ודיסקט ועד שבבים ו"כל אמצעי אחר".

השימוש באמצעים דיגיטליים מגוונים לתיעוד עבירות תנועה אינו בעייתי כשלעצמו, כל עוד המחוקק קובע תנאים וכללים לשמירת זכויותיהם של חשודים ונאשמים בביצוע עבירות: למשל, תנאים לתחזוקת מכשירי האכיפה, כללים להפעלתם והוראות בדבר שמירת פרטיות ואבטחת מידע. אלא שכאשר הכינו את התיקון לפקודת התעבורה, בחרו במשרד התחבורה במכוון בניסוח שאינו דורש שינוי תקנות קיימות, וכך למעשה יצרו מצב שבו המשטרה תהיה זו שתקבע – לעצמה – את הכללים והנהלים הנוגעים לשימוש במכשירי האכיפה לצורך הפקת ראיות קבילות.

"ניסינו לשנות כמה שפחות כדי שלא נחייב שינוי בתקנות שנובעות מזה, כי אז זה מסכל את התיקון עד שיהיה תיקון של התקנות", מודה בכירה במשרד התחבורה, "בדרך כלל אנחנו משתדלים כמה שפחות לשנות. אז הגדרנו את המונח 'סרט' באופן דיגיטלי רחב". כך גם נמנע המשרד מלהתייחס לבעיות הייחודיות הכרוכות בהפעלת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כמו למשל אבטחת איכות הממצאים המופקים, אבטחת מידע ושמירה על פרטיות.

מה אפשר ללמוד מניסיון העבר?
במשרד התחבורה ובמשטרה מנסים להרגיע, ומסבירים כי התיקון לפקודת התעבורה קובע תנאי להגשת ראיות: תידרש הוכחה לכך שלא נעשה שינוי בצילום (או בכל פלט אחר) שיוגש לבית המשפט. "כתוב 'ובלבד שיוכח כי הצילום המוגש הוא העתק אמין', ושר המשפטים יכול גם לקבוע בתקנות, אם הוא רוצה, את כל האמצעים הרלוונטיים", מסבירה קצינה בכירה באגף התנועה. הבעיה היא ששר המשפטים לא קבע בתקנות את האמצעים הרלוונטיים, והמשטרה נהנית לרוב מיד חופשית בכל הנוגע לקביעת נהלי השימוש והתחזוקה במכשירי האכיפה.

ומתן יד חופשית למשטרה הוא לא רעיון מוצלח, ועל כך יעיד הניסיון שנצבר במהלך השימוש באמצעי אכיפה מוכרים היטב, כמו למשל הממל"ז ("אקדח הלייזר") ו"הדבורה" לאכיפת עבירות מהירות ו"הינשוף" לאכיפת עבירת נהיגה בשכרות. מלבד זמן שיפוטי יקר שבוזבז בניהול הליכים שעסקו באמינות המכשירים, שימוש באמצעי אכיפה ללא בסיס חוקי ראוי עלול להביא לכך שנהגים חפים מפשט יורשעו בעבירות שלא ביצעו.

פרופסור בועז סנג'רו, מומחה למשפט פלילי, העריך בספר שעסק בהרשעת חפים מפשע כי מכשיר הינשוף של משטרת ישראל הביא להרשעת אלפי חפים מפשע. חישוב מתמטי שערך ביחד עם הפיזיקאי ד"ר מרדכי הלפרט הניב הערכה מטרידה: כ-50% מהנהגים שנמצאו שיכורים בבדיקה באמצעות מכשיר הינשוף כלל לא היה שיכורים.

לך תוכיח שאחותך עשתה פניית פרסה
התיקון לפקודת התעבורה אמנם קובע שתידרש הוכחה לכך שסרט הווידאו שמוגש לבית משפט לא עבר שינוי בין זמן הצילום וזמן ההגשה, אך מי יקבע את התנאים שיבטיחו שהצילום אכן משקף את האירוע כפי שהתרחש? האם לא יתכן שתיעוד האירוע על-ידי השוטר המעורב יהיה מלכתחילה מוטה ולא אובייקטיבי? למרבה הצער, אין לבעיות שכאלה כל מענה בתיקון לפקודת התעבורה, שמעניק "חזקת קבילות" לכל תיעוד שתבצע המשטרה.

יש לציין שחזקת קבילות אינה "חזקת אמינות": בעבר ניסו משרדי הממשלה לקבוע למכשירי האכיפה של המשטרה גם חזקת אמינות, שתוצאתה בפועל הייתה עלולה להפוך כל ראייה שמפיקים מכשירי האכיפה לבלתי ניתנת להפרכה. חזקת הקבילות שונה, ונועדה לאפשר שימוש באמצעי האכיפה להגשת ראיות, אך היא אינה הופכת את הממצאים עצמם לאמינים. כמו בעבר, האמינות תוכח בבתי המשפט.

למרות זאת, עצם השימוש באמצעי אכיפה שמהימנותם אינה ברורה – למשל, מצלמות וידאו בניידות או על קסדות רוכבי משטרה – עלול לפגוע בזכויות יסוד של נאשמים. כך למשל, הצגת סרטון וידאו בפני שופט, גם כאשר הוא מודע לכך שאמינות מכשיר הווידאו עצמו טעונה הוכחה, עלולה במקרים רבים להטות את דעתו נגד הנאשם. כאשר הראייה היחידה שתוגש במשפט היא אותו סרטון וידאו, ביחד עם עדותו של השוטר שתיעד את האירוע, סיכוייו של הנאשם להוכיח את חפותו יהיו זניחים.

פיזור הכנסת עשוי לדחות את רוע הגזירה: משרד התחבורה מקדם את התיקון לפקודת התעבורה במסגרת רפורמה בענישת עברייני תנועה, שדורשת את אישורה של מליאת הכנסת. הדיונים בוועדת הכלכלה, שמכינה את התיקון לקריאות שנייה ושלישית, רחוקים מסיום, ולכן יתכן שעוד יחלפו חודשים רבים עד שכל מכשירי האכיפה החדשים של המשטרה יזכו ב"חזקת קבילות".

The post בקרוב: כל סרטון שתצלם המשטרה יוכל לשמש להרשעה appeared first on TheCar.

נהגת חזרה לחניית מרכז קניות וגילתה שבמכוניתה פגעה מכונית חולפת. עובר אורח השאיר על חלון המכונית פתק ועליו פרטים של הנהגת הפוגעת, ובעקבות זאת החל בעלה של הנהגת, שמועסק במשטרת ישראל, במבצע בילוש. עד מהרה התברר שבעלת המכונית הפוגעת מוכרת לבעל, שכן גם היא מועסקת במשטרה. הפרשה הסתיימה רק בבית משפט לתביעות קטנות

למרבה הצער, נהגים רבים מכירים היטב את הרגשת חוסר האונים שמתעוררת כאשר הם מוצאים את מכוניתם עומדת בחניה ועליה סימני נזק שגרם נהג חסר אחריות, שפגע במכונית החונה וברח מהמקום מבלי להשאיר את פרטיו. כך בדיוק קרה לד', שחזרה יום אחד למכונית שהשאירה בחניה של מרכז קניות גדול בנתניה, וגילתה נזק חדש שנגרם מפגיעת מכונית חולפת.

למזלה של ד', עובר אורח אלמוני השאיר על חלון המכונית החונה פתק, ועליו הודעה בזו הלשון: "'בחורה צעירה נכנסה ברכבך מאחור, ראיתי את מספר הרכב XX-XXX-50 בשעה 19:50 ונסעה לדרכה". ד' לא התעצלה, ופנתה למשטרה בבקשה לגלות את זהות בעל המכונית שפגעה במכוניתה. עד מהרה התברר שהנתבעת הייתה מוכרת לבעלה של ד', שכן שניהם עבדו במשטרת ישראל (עובדה שוודאי הקלה על ד' במלאכת בירור זהותה של הנהגת הפוגעת).

בעלה של ד', כראוי למי שמועסק בשורות המשטרה, פתח במבצע בילוש: הוא נסע למקום עבודתה של בעלת המכונית הפוגעת, וגילה נזק בצדה הקדמי-ימני ואף שרידי צבע התואמים את צבע המכונית של אשתו. מבצע הבילוש הנועז הסתיים בתיעוד המכונית הפוגעת באמצעות מצלמה, כאשר מבצע שני – שנערך זמן מה לאחר מכן – העלה שהנזק למכונית הפוגעת תוקן.

בעקבות מסעות הבילוש הנועזים, הגישו ד' ובעלה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, ובה ביקשו לקבל פיצויים בסך 5,405 שקלים בגין הנזק שנגרם למכוניתם. הראיות שהציגו בני הזוג שכנעו עד מהרה את השופט הרווי גרובס: "אני משוכנע שהנזק לרכב התובעת נגרם על-ידי הנתבעת אשר התחמקה וברחה מהמקום, כאשר היא ידעה היטב שגרמה נזק לרכב התובעת", כתב השופט בפסק הדין.

לשכנועו של השופט תרמה התחמקותה הנהגת הפוגעת מהופעה בפני בית המשפט. "אזרח אנונימי הצביע על רכבה של הנתבעת כרכב הפוגע ובורח, וכפי שברחה מהאירוע, הנתבעת לא הייתה מוכנה להתייצב לדיון ולטעון את טענותיה", הבהיר השופט גרובס, "יש לציין גם שהנתבעת התחמקה ממסירת הזמנה לדין, עד שפעלה התובעת לבצע מסירה אישית… לכן, אין ספק שעל הנתבעת לשלם את כל נזקי התובעת".

אולם, בכך לא הסתיים ההליך: השופט נדרש להכריע בשאלה האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות את בני הזוג. נציגת חברת הביטוח טענה בפני השופט כי "יש לחברת הביטוח את הזכות לבדוק את החבות שלה (…) מי נהג ברכב, בשלב זה אין לנו שום הוכחה מי היה הנוהג ברכב, ואין כל ידיעה על הנהג ועל שיתוף פעולה שלכאורה קיבלנו מהמבוטחת שלא היה ולא נברא".

הטיעון לא שכנע את השופט גרובס: "יש בטיעון זה סתירה מסוימת", כתב השופט. "לחברת הביטוח הייתה הזדמנות נאותה לחקור את המבוטחת ולבדוק מולה את האפשרות שאדם אחר נהג ברכב – אולי שלא ברשותה – בעת התאונה, ולעשות חקירה לעומק על מנת לשקול את עמדתה. דברים אלו לא נעשו מפתיחת התיק ועד ליום הדיון"

ואם חברת הביטוח לא טרחה לברר מה בדיוק אירע, אין כל סיבה להקל עמה ולשחרר אותה מחבות כלפי בעלי המכונית שנפגעה. "אין לקבל (את) עמדת חברת הביטוח שהיא משוחררת מלקחת אחריות, עקב חוסר שיתוף פעולה של הנתבעת", סיכם השופט גרובס, "העובדה כשלעצמה שהנתבעת לא טרחה להתייצב לדיון לא משחררת את חברת הביטוח, מקום שקיימים פוליסה וכיסוי ביטוחי".

לאור מסקנות אלה קבע השופט גרובס כי הנהגת הפוגעת וחברת הביטוח שלה יפצו את בעלת המכונית שנפגעה במלוא עלות הנזק – 5,405 שקלים – ואף הוסיף לסכום הוצאות דיון בסך 500 שקלים.

The post הבעל השוטר איתר את בעלת הרכב הפוגע, שעובדת במשטרה appeared first on TheCar.

אם למכונית שלכם נגרם נזק בגלל ליקוי בכביש, אין סיבה להרים ידיים ולשלם לבד על הנזק: אם תתעדו את הליקוי כראוי ותתבעו את הגורם האחראי, יתכן שתצליחו לזכות בפיצויים. כך בדיוק קרה לד', שנאלץ להחליף שני צמיגים וחישוק במכוניתו החדש לאחר שנסע בקטע כביש משובע שנמצא באחריות חברת נתיבי ישראל

במרץ 2014 נהג ד' במכוניתו החדשה בכביש מספר 70 מכיוון צומת סומך ליגור. במהלך הנסיעה חלף בקטע כביש משובש, וכתוצאה מכך התפוצץ אחד מצמיגי המכונית, ונגרם נזק לחישוק. סביר להניח שנהגים רבים היו פשוט מחליפים את הצמיג שהתפוצץ, מתקנים את החישוק ומקללים בחרש את מי שסלל את הכביש. אלא שד' החליט למצוא ולתבוע את מי שגרם את הנזק לסיאט לאון החדשה שלו, שעלתה על הכביש חמישה חודשים בלבד לפני האירוע.

ד' לא היה צריך לכלות זמן רב בחיפושים: קטע הכביש שבו אירע המקרה נמצא באחריותה של חברת נתיבי ישראל (מע"צ החדשה). הנהג המתוסכל הגיע נגד החברה תביעה קטנה על-סך 2,800 שקלים, עבור שני צמיגים קדמיים וחישוק אחד (משומש). ד' הסביר כי נאלץ להחליף את שני הצמיגים הקדמיים מאחר שאין להתקין צמיגים שונים על אותו ציר – טענה נכונה וראויה, אותה ניסה הנהג להוכיח באמצעות צירוף של מאמר מקצועי לכתב התביעה.

התגובה של חברת נתיבי ישראל ודאי תפתיע רבים מהנהגים: החברה לא דחתה את טענותיו של ד', ואף הציעה פיצוי בסך 1,800 שקלים. אולם, בחברה התעקשו על כך שלא הייתה כל סיבה להחלפת שני הצמיגים הקדמיים, ובנוסף דרשו שם להכיר בכך שלד' הייתה "רשלנות תורמת" – טענה פופולרית בבתי משפט לתביעות קטנות, אשר לרוב משמשת נתבעים (כמו למשל חברות ביטוח וחברות ליסינג) שמנסים להפחית מגובה הפיצויים שיושת עליהם, גם כאשר אין כל בסיס עובדתי לטענות שכאלה.

הרשם הבכיר נדים מורני מבית המשפט לתביעות קטנות בקריות לא התרשם מטענת הרשלנות התורמת שהעלתה החברה. "לאור עדות התובע והתמונות שהוגשו (של קטע הכביש שבו אירע המקרה, ש.ה), בית המשפט קובע שהנתבעת אחראית באחריות מלאה לאירוע התאונה ולנזקים שנגרמו לתבוע, ואין מטעמו רשלנות כלשהי".

עם זאת, הרשם לא נעתר לבקשתו לד' לקבוע פיצויים מלאים בסך 2,800 שקלים בגין החלפת שני צמיגים קדמיים: במכוניתו הותקנו במקור צמיגים של חברת קונטיננטל, אך התובע החליפם בצמיגים מתוצרת מישלן למרות שלא הוכיח שאי אפשר היה להתקין צמיגים מאותו סוג בדיוק. "בית המשפט מתקשה לקבל טענת התובע שחיפש ולא מצא צמיגים של חברת קונטיננטל הזהים לצמיגים שהותקנו ברכבו, במיוחד לאור העובדה שרכבו עלה על הכביש רק חמישה חדשים לפני האירוע, מה עוד שהתובע לא צירך לכתב התביעה אישור מחברת קונטיננטל המאשר את טענתו".

ובכל זאת, הפיצויים שנקבעו לד' היו קרובים לסכום שביקש בכתב התביעה שהגיש: 2,400 שקלים, לפי חלוקה שקבע רשם בית המשפט – 1,000 שקלים בגין החישוק שהתעקם, 900 שקלים עבור הצמיג הקדמי שהתפוצץ והוחלף, 450 שקלים עבור הצמיג הקדמי התקין שהוחלף, ועוד 50 שקלים עבור אגרת המשפט ששילם ד'.

המסקנה מהמקרה של ד' ברורה: נהגים אינם צריכים לשאת בעלות נזקים שנגרמים בגין ליקויי תשתית. יש לתעד כראוי את הליקוי בכביש שגרם לנזק, ולפנות לערכאה המתאימה בבקשה לזכות בפיצויים עבור הנזק שנגרם.

The post הכביש אשם? תבעו את מע"צ appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון דחה ערעור של נהג מונית שהורשע בתאונת "פגע וברח" שבה נפגעה הולכת רגל. השופט אורי שהם, שכתב את פסק הדין, הבהיר כי עבירת ההפקרה אחרי פגיעה חמורה מעבירות נלוות כמו גרימת חבלה חמורה. "במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי", כתב השופט. מומחי משפט ורווחה הביעו בעבר עמדה שונה, לפיה הכשל שבו לוקים נהגים אינו ניתנים לריפוי באמצעות החמרת הענישה

"מבלי להקל ראש בעבירות של נהיגה בקלות ראש ובגרימת חבלה חמורה, אין ספק כי העבירה הקשה, אשר ראויה לגינוי ולהוקעה, היא עבירת ההפקרה אחרי פגיעה". כך הבהיר אתמול (א') שופט בית המשפט העליון אורי שהם, בהחלטת הרכב של שלושה שופטים לדחות ערעור שהגיש נהג מונית שהורשע בתאונת "פגע וברח", שבה נפגעה הולכת רגל באורח קשה. "במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי, שבמסגרתו מותיר הנהג הפוגע את הנפגע לאנחות במקום התאונה, מבלי לבדוק את מצבו ולהזעיק את גורמי הסיוע הרפואי", ציין השופט שהם בפסק דינו של הנהג.

לאחר שדחה את הערעור על ההרשעה, בית המשפט העליון גם השאיר על כנו את העונש שהוטל על נהג המונית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב: מאסר בפועל לתקופה של 21 חודשים בגין עבירות של הפקרה, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה חמורה, פסילת רישיון לתקופה של שבע שנים ופיצוי הנפגעת בסך של 7,500 שקלים. בפסק הדין גם הסביר השופט שהם כי בתי המשפט החמירו את ענישתם של נהגים שמורשעים בהפקרה, בעקבות תיקון לפקודת התעבורה שאושר במליאת הכנסת בשנת 2011.

דבריו של השופט שהם משקפים את הקונצנזוס בעניין תאונות פגע וברח. כך למשל, בנייר עמדה שפרסמה עמותת אור ירוק בשנת 2011, נקבע כי "יש להביא להחמרה משמעותית של הענישה בעוון פגיעה ובריחה". בעמותה נימקו את עמדתם כך: "אם הנהג הפוגע ידע שהוא מסתכן בעונש כבד ביותר, יתכן שיתעשת ויתפקד במקום לברוח". דברים דומים אמר ח"כ לשעבר זאב בילסקי, שיזם את החמרת הענישה: "בשנים האחרונות, התרבו התאונות בהן הופקר הנפגע. יש לעקור תופעה זו מן השורש ולהעביר מסר לנהגים שהתנהגותו של פגע וברח הינה פסולה מיסודה והעונש בגינה חמור".

אולם, דעות אלה מנוגדות לעמדתם של מומחי משפט ורווחה. בסנגוריה הציבורית הסבירו בעבר כי החמרת הענישה של נהגים שמורשעים בהפקרה לא תועיל. "שורה ארוכה של מחקרים בתחומים שונים מטילים ספק בהנחה מקדמית זו (לפי החמרת הענישה תגביר את ההרתעה, ש.ה), בפרט כאשר המבצע הפוטנציאלי נתון בסיטואציה רגשית מורכבת ותחת לחץ ופאניקה המונעים ממנו לקבל החלטה מושכלת… רמת הענישה הקבועה בצד העבירה אינה בעלת השפעה הרתעתית מובהקת וממילא אינה משחקת תפקיד של ממש".

בשירות המבחן למבוגרים הביעו עמדה זהה. "במקרים (ש)בהם הנהג אינו נפגע פיזית, הוא בדרך כלל הראשון שנחשף אל המראות הקשים", כתבו שם בנייר עמדה שהוגש לוועדת חוקה, חוק ומשפט לפני כשלוש שנים. "לעתים הוא נבהל, משותק, זז הצידה ומתקשה לתפקד. לעתים הוא מזעיק עזרה. ולעתים, כשכוחותיו האישיותיים חלשים, הוא חוטא בהתנהגות בוטה ובלתי מוסרית, אינסטינקטיבית והגנתית בעיקרה, כשהוא ממלט את נפשו… לא ניתן לצפות כי בשעת התאונה ממש, בעיצומו של השבר וכשהוא במצב כאוטי המשבש את שיקול דעתו, יורתע הנהג מהענישה הצפויה לו".

בשירות המבחן גם הדגישו כי טיפול מערכתי בתאונות פגע וברח צריך להתבסס על איזון בין ענישה יעילה ואינדיבידואלית, חינוך והסברה. "בין המפקירים ניתן למצוא אנשים מן הישוב, נורמטיביים וערכיים, שלא צריך להרחיב אודות ההשלכות הקשות שיהיו עליהם ועל משפחותיהם, עקב שהות של שנים ארוכות בכלא", הזהירו בשירות המבחן. "נקיטת מהלך ענישתי קיצוני, ירחיב עד ללא שיעור את מעגלי הפגיעה הנוספים, במשפחות ובסביבתו של הנהג".

The post בית המשפט העליון: הפקרת נפגע חמורה מהפגיעה בו appeared first on TheCar.

בית המשפט מתח ביקורת על הפול: ניהל מו"מ עם נפגע תאונה לגבי גובה הפיצוי בשעה שידע שהמבוטח צודק, ודחה את התביעה כשלא הצליח לכופף את הנפגע

237 אלף שקל. זה הסכום שבית משפט השלום בפתח תקווה חייב את חברת ה'פול הישראלי לביטוח' לשלם לאדם שנפגע בתאונה בעת שהורכב על קטנוע.

חברת ה'פול', שבניגוד למה שרבים סבורים היא חברה פרטית, טענה במשך כשנתיים וחצי שהיא לא חייבת לפצות את הנפגע מכיוון שיש בידה הוכחות לכך שנמסר לה מידע כוזב אודות נסיבות התאונה.

הפול ספגה ביקורת נוקבת מן השופטת ריבה שרון, לאחר שבמהלך המשפט הסתבר שהחברה נהגה בדו פרצופיות: מצד אחד ניהלה משא ומתן עם הנפגע מחוץ לכתלי בית המשפט במטרה להקטין את גובה הפיצויים (ובכך הודתה למעשה בחבותה), ובה בשעה טענה בין כותלי בית המשפט שהיא פטורה לחלוטין מתשלום הפיצוי.

נציגי הפול טענו לאורך המשפט שבידיהם דו"ח של חוקרת מטעם החברה, אשר עולה ממנו שהתובע מסר מידע כוזב אודות נסיבות התאונה שבה נפגע.
לטענת הפול, מי שנהג בקטנוע בעת התאונה היה התובע עצמו, ואילו המבוטח טען שהוא הורכב על-ידי בעל הקטנוע, שהוא בעל הפוליסה והמבוטח בפול.

נציגי הפול טענו שהביטוח מוגבל ל"נהג נקוב בשם", כלומר שרק בעל הפוליסה רשאי לנהוג ובכל מצב אחר פטור הפול מתשלום פיצויים.

אלא שהשופטת ריבה שרון דחתה את טיעוני הפול וקבעה כי על החברה לפצות את הנפגע בסך של 205,000 ש"ח, ובתוספת שכר טרחת עורך הדין (בשיעור 13% בתוספת מע"מ, כמקובל בתביעות מסוג זה, ובסה"כ 31,447 ש"ח), ועוד 700 ש"ח תמורת אגרת המשפט מסתכם סך הפיצוי ב-237,147 שקל.

כאמור, במהלך המשפט הסתבר שה'פול' ניהל מו"מ עם הנפגע לגבי גובה הפיצוי, והתנה כל פיצוי בכך שהנפגע יחתום על כתב ויתור מפני תביעות נוספות כנגד הפול. המו"מ לא הבשיל לכלל הסכם, ובשלב זה הודיעה החברה לנפגע על דחיית התביעה. לטענת התובע, החברה נהגה בחוסר תום לב בפעולותיה אלה.

השופטת ריבה שרון קבעה בפסק דינה ש"הפול לא דחה את דרישת התובע לפיצוי ופעל לקידום ההליך מחוץ לכתלי בית המשפט, ניהל מולו מו"מ, ולא הכחיש בפניו את חבותו לפצותו מכח הפוליסה הרלבנטית ו/או את גרסתו, וזאת עד למועד בו הוגש כתב ההגנה מטעמו של הפול כנגד התביעה בבית המשפט.

רק לימים, בישיבת ההוכחות, התברר כי עמדת הפול מתבססת על שיחות טלפון בין חוקרת לבין התובע. לשיטת הפול, יש בפרטים שמסר התובע בשיחתו עם החוקרת כדי לקעקע את גירסתו ולהוכיח כי הוא זה שנהג על הקטנוע במועד התאונה.

"יוצא", מציינת השופטת, "שבמשך כשנתיים וחצי שבין מועד ביצוע החקירה עליה מתבסס כיום הפול ועד להגשת כתב ההגנה מטעמו התנהל הפול באופן שניתן להבין ממנו כי אין בעיניו משמעות לממצאי אותה חקירה בכל הנוגע לשאלת הכיסוי הביטוחי. אין בסיכומי בא כח הפול כל הסבר להתנהלות או מחדל אלה ומדוע לא העלה בפני התובע את הסתייגותו ולו ברמז, במסגרת מכתבים רבים שנשלחו על ידו לבא כח התובע".

עוד קובעת השופטת בפסק הדין כי "הפול אינו יכול להסתתר מאחורי משפט סטנדרטי וכללי המופיע במכתביו אל בא כח התובע ("מבלי להודות בחבות או בזכות כלשהי"), כאשר תוכן אותם מכתבים, כמו גם התנהלותו ומעשיו, מעידים על הכרה בחבות וכי תכלית מגעיו עמו הינה אומדן הנזק, וכך בעיקר כאשר המידע היה בידיו במשך תקופה ממושכת ביותר והוא יכול היה לעשות בו שימוש, אך נמנע מכך".

השופטת שרון מציינת גם ש"בכל הנוגע לנסיבות התאונה מצאתי את עדויות התובע והנתבע 1 (בעל הקטנוע), אשר העידו כי התאונה ארעה כשהתובע הורכב ע"י חברו, עקביות ותואמות את הגרסה המפורטת בהודעתם במשטרה ובתצהיריהם… משהעלה הפול טענת תרמית – נטל ההוכחה מוטל על כתפיו. הוא אינו קל, ואני קובעת שלא הורם בענייננו. קראתי בעיון רב את תמליל השיחות בין החוקרת לבין התובע שעליו מתבססת טענת התרמית ושוכנעתי שאין בדברי התובע לחוקרת כדי לקעקע את גרסתו בכל הנוגע לנסיבות התאונה."

לא מיותר לציין שגם כעת אין ל'פול', ולחברות ביטוח אחרות, מוטיבציה גבוהה במיוחד שלא לנהוג באותו אופן גם בעתיד: בית המשפט לא פסק פיצויי עונשין לטובת המבוטח, כאלה שהיו מרתיעים את הפול והחברות האחרות לשוב ולנסות להתיש את המבוטחים שלהן עם"שיטת מצליח".

ת"א 35326-01-12 אהרוני נ' נחום ואח'

The post הפול הסתיר מידע וישלם פיצוי בסך 237 אלף שקל appeared first on TheCar.

נהג שהואשם בנהיגה במהירות של 147 קמ"ש בכביש הערבה ביקש לדעת רק דבר אחד: האם מכשיר "הדבורה" אשר באמצעותו נמדדה מהירותו, נבדק כראוי לפני תחילת השימוש בו. כאשר נחקר השוטר שבדק את המכשיר והודה כי הוא עלול לטעות, ביקשה התביעה מבית המשפט לתעבורה פשוט להניח ש"הכל בסדר" וכי המכשיר נבדק כראוי. בית המשפט בחר דווקא להניח שלא הכל בסדר

עד היכן מגיעה חזקת האמינות של מכשירי האכיפה שמפעיל אגף התנועה של המשטרה? אם זה היה תלוי בתביעה המשטרתית, גם כאשר שוטר שמעיד מטעמה ומודה שהוא עלול לטעות במהלך בדיקת תקינותו של מכשיר אכיפה, נדרש השופט להניח כי המכשיר נבדק כראוי והיה תקין כאשר שימש לאכיפת עבירות תנועה של נהגים. נשמע לכם מופרך, או אולי אפילו קפקאי? כך בדיוק קרה לי', שהואשם בנהיגה במהירות של 147 קמ"ש בכביש הערבה.

מהירות הנסיעה של י' נמדדה באמצעות מכשיר ה"דבורה" המשטרתי, שעבר טבילת אש בבתי המשפט בסוף העשור הקודם, ולכן נחשב על ידי רבים – שופטים, שוטרים ונהגים כאחד – לחסין (יחסית) מפני ערעורים על מהימנות ממצאיו. אלא שלמרות זאת, הכרעת דין שכתב שופט התעבורה אלון אופיר בשבוע שעבר צריכה להילמד היטב, שכן היא חושפת פגם מהותי בדרך שבה מוכיחה התביעה את תקינותו של מכשיר ה"דבורה".

"כשל המדינה בפרשה זו אינו טכני אלא כשל מהותי, היורד לשורש יכולתו של הנאשם להתגונן או לבחון את תקינותו של המכשיר אשר לכאורה מדד אותו", הסביר השופט אופיר בהכרעת הדין בעניינו של י'. "המדובר בכשל אותו יכלה המדינה לתקן בנקל, כפי שכבר עשתה המשטרה ביחס למכשור מסוג ממל"ז ("אקדח הלייזר", ש.ה), אך משום מה לא גזרה גזירה שווה למכשיר ה'דבורה'".

הכל בגלל דופלר
לפני השימוש במכשיר ה"דבורה", נדרשים השוטרים לבצע חמש בדיקות בתחילתה של כל משמרת: בדיקה עצמית בהפעלה, בדיקת "משקט" ועוצמת שמע, בדיקת שעון עצר, בדיקת high/low ובדיקת "קולנים" – בדיקה המשמשת לבדיקת רמת הדיוק של המכשיר ב"תרגום" תדר דופלר למהירות הרכב. בסיום כל משמרת, על השוטרים לחזור על בדיקות אלה, ורק תוצאות תקינות בכל הבדיקות עשויה להצביע על תקינות המכשיר הספציפי במהלך המשמרת שבה הופעל.

בעניין זה חשוב לזכור כי קיים הבדל מהותי בין בדיקות תקופתיות שמבצעת המשטרה למכשירי האכיפה, ובדיקות יומיות שיש לבצע לפני כל שימוש במכשירים. בעניין זה הבהיר השופט אופיר כי "תקינותו התקופתית של המשכיר אינה מעידה בהכרח על תקינותו ביום המדידה נשוא הדוח. תקלות במכשיר אלקטרוני הן שגרה, וזכותו של הנאשם לוודא כי המכשיר אשר מדד אותו אכן היה תקין, ולא התקלקל לאחר שעבר בדיקה תקופתית". י' וסנגורו התמקדו באותן בדיקות יומיות, כאשר הן מתמקדים בבדיקת ה-"קולנים" – בדיקה המהווה מרכיב עיקרי בהוכחת מהימנות הממצאים של מכשיר ה"דבורה".

"מדידתו של רכב בודד על ידי מכשיר אלקטרוני, מאפשרת (את) העמדתו של נאשם לדין בהליך פלילי, זאת בהישען על תוצאות המדידה של מכשיר זה בלבד", ציין השופט אופיר בהכרעת הדין. "חובה על המדינה, ככל שכפר הנאשם באישום המיוחס לו, להראות כי תקינותו של המכשיר הספציפי אינה מוטלת בספק… כאשר נחקר עד על ידי ההגנה ביחס לתוכן הבדיקות (שמבצעים שוטרים לפני תחילת השימוש במכשיר, ש.ה), ואין בידיו כל אינדיקציה המבססת תקינות או אי תקינות של בדיקות אלה או חלקת, מתחיל 'לצוף' ספק באשר לתקינות המכשיר".

ואכן, כאשר נחקר עד התביעה על ידי הסנגור באשר לבדיקות שנערכה למכשיר הספציפי שמדד את מהירות נסיעתו של י', החל לצוף אותו ספק אליו התייחס השופט אופיר. תחילה נשאל אם יתכן שטעה במהלך בדיקת ה"קולנים", ותשובתו הייתה: "אנחנו בני אדם, כולנו". סנגורו של י' הקשה, וביקש תשובה מדויקת יותר: "אז אתה טועה לפעמים?", שאל את עד התביעה. ועל כך ענה העד כי "אני מניח שכן", ובהמשך אף הבהיר כי "אין לדעת היום מה היו תוצאות בדיקת הקולנים שביצע".

הכל בסדר, ממש בסדר
בשלב זה של הדיון עלתה דרישה בעייתית מצד התביעה, שביקשה מהשופט אופיר להניח שהבדיקה של מכשיר ה"דבורה" הייתה תקינה. למה? ככה. השופט התייחס לדרישה זו: "בקשת התביעה את בית המשפט 'להניח' כי 'הכל בסדר' וכי בדיקת הקולנים תקינה מבחינת הערכים שקיבל השוטר, אינה אפשרית… לו לא היה נחקר השוטר ספציפית בנקודה זו, עשוי היה בית המשפט לקבל טענה של התביעה לפיה סימון התקינות מעיד בהכרח (על ערך תקין של הבדיקה, ש.ה). אולם, משלקחה ההגנה 'סיכון' מחושב, ושאלה את העד ספציפית ביחס לתוצאות בדיקת ה'קולנים', ומשלא היה בידי השוטר לאשר את תקינות הבדיקה… הרי שנוצר ספק באשר לערכי הבדיקה שהתקבלו".

כמו בלא מעט מקרים בעבר, תיקון המצב הלקוי – שמקשה על נאשמים להוכיח את חפותם – אינו דורש מאמצים ניכרים מצד המשטרה. "בכדי להסיר ספק עתידי מדוחות העוסקים במדידת רכבים באמצעות מכשיר 'דבורה', ראוי ורצוי כי משטרת ישראל תאמץ את 'פורמט' רישום תוצאות הבדיקות כפי שעשתה ביחס למכשיר הממל"ז ("אקדח הלייזר")", כתב השופט אופיר בהכרעת הדין של י'. "לא ברור לי לחלוטין מדוע התאמת דוחות הממל"ז בעקבות פסיקת בית המשפט (העליון, ש.ה) לא הובילה מיד לתיקון הדוחות ביחס למכשיר ה'דבורה'. המדובר בעקרון זהה, לפיו צריכה המשטרה לפרט במהלך ביצוע בדיקות למכשיר את ערכי הבדיקות המתקבלים".

לאור הספק הסביר שהצליח י' לעורר באשר למהימנותו של מכשיר ה"דבורה" הספציפי שמדד את מהירותו, החליט השופט אופיר לזכותו: "בפרשה זו, תשובות עד התביעה לא איפשרו לדעת מעבר לכל ספק סביר בדיקת ה'קולנים' של מכשיר הדבורה איתו נמדד הנאשם הייתה תקינה. המדובר בבדיקה קריטית לרמת הדיוק של המכשיר בזמן המדידה. בנסיבות אלה, החלטתי לזכות את הנאשם, וזאת מחמת הספק".

The post איך מוודאים תקינות של מכשיר אכיפה? מניחים שהוא בסדר appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי דחה ערעור של חברת ביטוח ישיר, וקבע שאם מבוטח מסר פרטים כוזבים שלא מתוך כוונה להשיג פיצוי שלא מגיע לו – חברת הביטוח לא יכולה להתנער מן הפיצוי שמגיע לו

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה רון סוקול דחה לאחרונה את ערעורה של החברה לביטוח ישיר על החלטת בית משפט השלום בחיפה, אשר חייבה אותה לפצות מבוטחת למרות שזו מסרה לה מידע כוזב בנוגע לזהות הנהג שנהג ברכב בעת התאונה.

בעת הגשת תביעת הביטוח טענה המבוטחת שהיא זו שנהגה במכונית, אולם לחברת הביטוח הסתבר שמי שבאמת נהג בעת התאונה היה דווקא בנה של המבוטחת.

החברה לביטוח ישיר סרבה לשלם את הפיצוי בטענה שלפי חוק חוזה הביטוח היא פטורה מתשלום במקרה שנמסרים לה פרטים כוזבים.

המבוטחת תבעה את חברת ביטוח ישיר בבית משפט השלום, ובמהלך ההליך הודתה המבוטחת שמי שנהג ברכב היה בנה, ושהדיווח הכוזב לחברת הביטוח נמסר "בשל ההלם והבלבול שחווה הבן כתוצאה מהתאונה הקשה".

החברה לביטוח ישיר טענה שיש לדחות את התביעה בגלל מסירת המידע הכוזב, וזאת למרות שבמהלך ההליך הובהר שהפוליסה כללה כיסוי גם לנהיגת הבן.

בית משפט השלום פסק שאין לפטור את החברה לביטוח ישיר מחובת הפיצוי רק בשל מסירת המידע הכוזב בדבר זהות הנהג, ובין השאר נקבע שם שעל פי הלכת בית המשפט העליון ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, די בכך שהאמת (ובמקרה זה הסיבה למסירת המידע הכוזב) מתגלה במהלך המשפט.
בית משפט השלום שוכנע שהמניע למסירת המידע הכוזב היה חשש מפני העברת המידע למשטרה ולא מתוך כוונה לקבל כספים במרמה מחברת הביטוח, ולכן פסק שאין לפטור את המערערת מתשלום הפיצוי.

החברה לביטוח ישיר ערערה על הפסיקה הזו לבית המשפט המחוזי וטענה, שוב, שדי במסירת מידע כוזב כדי לפטור אותה מן הפיצוי.

השופט רון סוקול, שדן בערעור, דחה אותו וקבע שבית משפט השלום פירש כראוי את הלכות בית המשפט, ובצדק קבע שמסירת המידע הכוזב, בנסיבות מקרה זה, אינן פוטרות את חברת הביטוח מתשלום תגמולי הביטוח.

כדי שחברת ביטוח תוכל לסרב לשלם פיצוי בגלל "כוונת מרמה" צריך שיהיו שלושה יסודות; הראשון, מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; השני, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; השלישי, כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. הנטל להוכיח את שלושת היסודות מוטל על המבטחת, הטוענת לפטור מאחריות ביטוחית.
"היסוד של "בכוונת מרמה" שבסעיף 25 זכה לשתי גישות פרשניות; האחת, לפיה די בהוכחת שני היסודות הראשונים כדי לבסס את כוונת המרמה; השניה, המקלה עם המבוטח, ולפיה כוונת המרמה היא יסוד נפשי שיש להוכיחו בנפרד משני היסודות האחרים, ציין השופט סוקול.

במקרה זה יש לברר מה המניע שעומד מאחורי הודעותיו הכוזבות של המבוטח, שמא שיקול אחר שאינו הונאת חברת הביטוח עמד ביסודן. על פי גישה זו, מקום בו לולא גרסת השקר היה המבוטח זכאי ליהנות מתגמולים, יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטחת רק עקב כך שמסר מידע כוזב. עקרון זה נקבע על ידי השופט ריבלין, שקבע כי יש להעדיף את הגישה הפרשנית השניה לעיל.

השופט סוקול קיבל גם את קביעת בית משפט השלום שלא פסק הוצאות לטובת המבוטחת: "המשיבה ובני משפחתה פעלו שלא כדין, מסרו מידע כוזב, וגרמו למערערת להוצאות רבות. אין גם להתפלא על המערערת שביקשה לנהל את ההליך המשפטי, הליך שנגרם רק בעטיה של המשיבה שמסרה את המידע הכוזב. על כן, אין גם מקום לקבל את הערעור שכנגד בדבר תשלום הוצאות", הוא קבע.

ע"א 39697-05-14 איי די איי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בוכריס ואח'

The post חברת הביטוח תפצה, למרות שהמבוטחת מסרה פרטים כוזבים appeared first on TheCar.

שוטרת ששלחה את תיק התאונה לגניזה, בוחן תנועה שחקר את הנאשם שנה אחרי התאונה ומבלי להגיע לזירת התאונה, ועד ראייה שראה את כל המעורבים לובשים מעילים וכיסויי ראש באמצע חודש אוגוסט. כך נראית חקירת תאונת דרכים שעורכת משטרת ישראל

בתאונת דרכים שאירעה בבת-ים באוגוסט 2010 נפגעה הולכת רגל, וזה, פחות או יותר, הדבר היחיד שמשטרת ישראל הצליחה להוכיח במהלך חקירת תאונה אשר בעקבותיה הוגש כתב אישום נגד נהג מכונית שעבר במקום. אולם, במקום לגנוז את תיק התאונה ולהפנות את משאביה המדולדלים לחקירת פשעים חמורים ותאונות קשות, החליטה משטרת ישראל לרדוף את הנהג המעורב במשך יותר מארבע שנים.

מחדלי החקירה של המשטרה החלו מיד לאחר שהתקבל דיווח ראשוני על התאונה מעד ראייה: שוטרת שהגיעה למקום גבתה עדויות מהולכת הרגל ונהג המכונית שעבר במקום, ומיד התברר שהעדויות סותרות אחת את האחרת. אולם, במקום לדווח על כך לבוחן תנועה או חוקר, השוטרת רשמה בסיום דו"ח הפעולה "לגניזה" – כלומר, מבחינת המשטרה האירוע סגור, ואין צורך להמשיך בפעולות חקירה. הבעיה היא שהאירוע לא היה סגור, וביחידת התביעות של המשטרה החליטו בשלב מאוחר יותר שיש צורך לנקוט צעדים משפטיים נגד הנהג המעורב. לצורך כך נשלחה הנחיה לבוחן תנועה לחקור את תאונת הדרכים, וכך אכן נעשה – שנה לאחר התאונה.

בהכרעת דין בעניינו של הנהג, מפרט השופט הבכיר ישראל ויטלסון מבית המשפט לתעבורה בתל-אביב את השתלשלות האירועים: "(הבוחן) חקר את הנאשם רק כעבור שנה, (ו)זאת רק לאחר שקיבל הנחיה מיחידת התביעות לבצע זאת. במהלך חקירתו הכחיש הנאשם (הנהג המעורב, ש.ה) מכל וכל את מעורבותו בתאונה וסתר לגמרי את עדותה של הנפגעת, (אך) דבר זה לא גרם לחוקר לזמן את הנפגעת לחקירה ולעמת אותה מול גרסת הנאשם. נהפוך הוא, על סמך התרשמותו בלבד החליט הבוחן להמליץ על הגשת כתב אישום כנגד הנאשם מבלי לחקור לעומק את הדברים".

ראוי לחזור על מה שכתב השופט: בוחן התנועה המשטרתי המליץ על הגשת כתב אישום נגד הנהג על סמך התרשמותו מעדותה של הולכת הרגל, כפי שנרשמה על-ידי שוטרת כשנה לפני החקירה. השופט ויטלסון התייחס לעניין זה: "הבוחן, בהגינותו, טען בבית המשפט כי לא הייתה בפניו עדות נחרצת שתקבע איזו גרסה אמינה יותר, אולם עובדה זו כשלעצמה לא מנעה ממנו להעדיף את גרסת הנפגעת על-פני גרסת הנאשם… ההמלצה להגיש כתב אישום נעשתה מבלי שהיו בפניו ראיות חד-משמעיות לטובת גרסה אחת מהשתיים".

איך בכל זאת מחליט בוחן תנועה במשטרת ישראל איזו גרסה להעדיף, כאשר אין בידיו ראיות חד-משמעיות? גם השופט ויטלסון ביקש לדעת את התשובה לחידה הזו: "לשאלת בית המשפט לפי מה הוא מחליט מי דובר אמת, ענה הבוחן 'אני החלטתי ללכת יותר לעדותה של הולכת הרגל, כי לדעתי העדות שלה יותר סבירה, יותר אמינה בעיני, למרות שלא חקרתי אותה אישית'". כנראה שזו אותה "תחושת-בטן" מפורסמת של שוטרים ובלשים, שעוזרת להם לפענח פשעים חמורים, ומידת מהימנותה גבוהה כמו קריאה בקפה.

בהמשך המשפט העלה השוטר הסבר נוסף להחלטתו להעדיף את גרסת הולכת הרגל: גרסתה נתמכה על-ידי עדות ראייה של האדם שהתקשר למשטרה ודיווח על התאונה באוגוסט 2010. לפי השופט ויטלסון, "בניסיונו להסביר את החלטתו לכך, אמר (הבוחן) כי קיימת עדות של עד ראייה בשם א' ולכן לא מצא את הצורך לזמן, או לעמת, את הנפגעת עם גרסת הנאשם".

רק שיש בעיה אחת, קטנטנה, עם ההסבר הזה: כאשר החליט הבוחן להעדיף את גרסתה של הולכת הרגל, עד הראייה שדיווח על התאונה עוד לא נחקר במשטרה. "לא יתכן שבמסגרת שיקוליו הסתמך על עדותו העתידית של מר א'", ציין השופט המופתע, "שכן מר א' נחקר לראשונה במשטרה רק כעבור שנתיים מהמועד שבו חקר הבוחן את הנאשם באזהרה (ושלוש שנים אחרי התאונה, ש.ה)". אגב, חוקרי המשטרה היו יכולים לזמן את עד הראייה בכל עת, שכן פרטיו היו רשומים ביומן המשטרה, כולל מספר טלפון ישיר. אלא שכאמור, חקירה ראשונה של העד נערכה שלוש שנים אחרי התאונה.

והייתה עוד בעיה – מהותית למדי – עם העדות שמסר עד הראייה: היא לא תמכה בטענות התביעה, ואף סתרה חלק גדול מהן. וכך כתב השופט ויטלסון: "העד לא ידע לזהות את סוג הרכב, את הצבע ואת מספר הרישוי שלו. כמו כן לא ידע לזהות האם מדובר בנהג או נהגת, (ו)האם מדובר בנפגע או נפגעת… אין חולק כי במקום היה אדם נוסף, כדברי הנפגעת 'האיש עם הכלב', אשר בהמשך אף עזר לנאשם להכניס את הנפגעת לרכבו, אולם אדם זה נעלם מעדותו של מר א'. בחקירה הנגדית נשאל: אמרת שלא ראית אנשים ורכבים באזור? (ולכך ענה) 'לא היו עוד אנשים בסביבה'… מר א' כאמור לא הבחין באנשים נוספים באזור, ואמר שראה את הנהג מכניס לבדו את הולכת הרגל למושב האחורי של רכבו".

גם התרחשות התאונה לפי עדותו של עד הראייה הייתה שונה מזו שמופיעה בכתב האישום: "על-פי דברי הנפגעת והרשום בכתב האישום, כיוון החצייה שלה היה משמאל לכיוון נסיעת הנאשם", ציין השופט ויטלסון, "אולם מר א' סתר זאת וסימן על-גבי התצלום המסומן… כיוון חצייה מימין לרכב הנאשם, שהינו הפוך לכיוון הידוע. לאור האמור לעיל, קיים לדעתי ספק סביר אם מר א' היה עד לתאונה נשוא כתב האישום". כן, קראתם נכון: השופט סבור שיש סיכוי שעד הראייה היה עד לתאונה אחרת.

והנה עוד עניין תמוה בעדותו של עד הראייה: למרות שהתאונה אירעה בחודש אוגוסט (בבת-ים, שהיא כידוע עיר בישראל), העד חזר וטען שהוא ראה את כל המעורבים לבושים במעילים ואף חובשים כיסויי ראש. בעיית חוסר ההתאמה של הלבוש לעונת השנה, לא נעלמה מעיניו של השופט ויטלסון: "אין חולק כי התאונה התרחשה בחודש אוגוסט, תקופה שבה מעיל הינו פריט לבוש לא רלוונטי באופן קיצוני, אולם מר סגל התעקש פעם אחר פעם לומר, גם בחקירתו הראשית, (כי) 'היה חורף, היה מעילים וכיסוי ראש… זכור לי שהולך הרגל היה עטוף גם במעיל אפור'".

לאור כל כך הרבה מחדלים וליקויים בחקירת המשטרה (עד כמה שאפשר לקרוא להתנהלות שכזו "חקירה"), החליט השופט ויטלסון לזכות את הנהג – ארבע שנים ושלושה חודשים אחרי התאונה. אמנם הזיכוי הוא "מחמת הספק", אך הספק היחיד שמעורר המקרה הזה נוגע לשיקול הדעת של משטרת ישראל, שבחרה לנהל הליכים משפטיים נגד נהג במשך שנים ארוכות, וזאת מבלי שאף טרחה לנסות להגיע לחקר האמת.

The post המשטרה מציגה: עד הראייה שחשב שהחורף החל באוגוסט appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי הפך פסק דין של השלום וקבע שחברת ביטוח שמכרה מכונית שניזוקה בתאונה לא חייבת לוודא שזו תוקנה כראוי לפני שהוחזרה לכביש

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, הפך לא מכבר את פסיקת בית משפט השלום בעיר וקבע שחברת הביטוח שירביט, וחברה שרכשה ממנה מכונית שניזוקה בתאונה, לא התרשלו כאשר לא וידאו כיצד מתוקנת המכונית הזאת, או לא מתוקנת.

מפסיקתו של השופט סוקול עולה שלרוכש רכב יש אחריות לבדוק את מצבו ואת ההיסטוריה שלו, בעוד שחברת ביטוח לא חייבת להחזיק את המנגנונים שיפקחו על ביצוע תיקון ראוי.

הפרשה שנידונה במקור בבית משפט השלום מעט סבוכה, שכן כלולים בה מכירת שרידי הרכב באופן שאלה עברו מספר ידיים וגם מעשה זיוף ומרמה במסמכים, אבל המשמעות המעשית שלה היא שבחוק הקיים כעת פרוצה פרצה שקוראת לגנב, תרתי משמע.

החלטתו של השופט סוקול ניתנה בהליך ערעור שהגישו חברת הביטוח 'שירביט' וחברת 'מכוניות אורדן' שרכשה ממנה שרידי רכב בעקבות פסק דינו של השופט י. פרידמן מבית משפט השלום בחיפה.

בפסק דין זה חוייבו שתי החברות לפצות רוכשת מכונית מדגם סיאט איביזה אשר נפגעה קשה בתאונה בעת שהייתה מבוטחת בחברת שירביט. שירביט רכשה את שרידי הרכב מן הבעלים שלו והעבירה את הבעלות בה על שמה.

זמן קצר לאחר מכן מכרה שירביט את שרידי האיביזה לחברת 'מכוניות אורדן', חברה שאמורה להיות "בעלת אמצעים כנדרש לצורך קיום הוראות חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), התשנ"ח".

בהסכם בין שתי החברות נקבע שאורדן תעביר את כלי הרכב שנרכשים משירביט לשטחי אחסון או למוסכים מורשים לצורך תיקונם או פירוקם, וכמו כן נקבע שרישיונות הרכב יישמרו בחברת שירביט ולא יועברו לאורדן עד שזו תמציא אישורים כנדרש על פי דין בדבר תיקון המכוניות.

האיביזה הועברה לאורדן על פי אותו הסכם ואורדן מכרה אותה לסוחר בשם עגלוני פדל.
גורלה המדויק של האיביזה, לאחר שנמכרה לפדל, לא ידוע במדויק, אולם בשלב כלשהו היא הגיעה לשלמה מחלוף אלקיים שניהל עסק מכירת מכוניות בשם "רכב סאלי".

בשלב כלשהו הועברה הבעלות במכונית תוך מרמה ושימוש ברישיונות מזויפים, וזאת על אף שרישיונות המכונית המקוריים נותרו בידי 'שירביט'.

בינואר 2009 נרכשה האיביזה על ידי רבקה אהרון אשר בדקה אותה, קודם לרכישתה, במוסך שעוסק בבדיקות רכב, ולאחר שזו התעלמה מדוח הבדיקה שבו צוין שמכלולים רבים במכונית אינם תקינים. בין היתר נרשם בדוח ש"הרכב לאחר תאונה". המכון מצא גם כי קיימים ליקויי מרכב בעלי משמעות גבוהה ובהם "תיקון עמודים – אמצעי-קדמי-אחורי".
למרות כל זאת רכשה רבקה אהרון את האיביזה תמורת 60 אלף שקל.

בסוף אוקטובר 2010 נתפסה המכונית על ידי משטרת ישראל במסגרת חקירת מעשי מרמה וזיוף מסמכים להעברת בעלות בכלי רכב.

לאחר פנייה לבית המשפט השלום ברמלה הוחזרה המכונית לבעליה, בתנאי שלא יעשה בה כל שימוש עד לתיקון המכונית וקבלת אישורים כנדרש על פי דין. רבקה אלקיים טוענת כי טרם ביצעה את התיקונים והמכונית נותרה בידיה ללא שימוש עד היום.

בפברואר 2011 הגישה אהרון תביעה לבית משפט השלום בחיפה בדרישה לחייב את אלקיים, שירביט ומכון הבדיקה לפצות אותה בגין ההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מרכישת המכונית.

בתביעתה היא טענה ששירביט התרשלה בכך שהפרה את חובתה החוקית לפי תקנה 309 לדווח על רכב שניזוק באופן שמונע את החזרתו לשימוש, וכן שהיא הפרה את חובתה לוודא את תיקון המכונית.

אלקיים לא התייצב לדיון בבית המשפט ולכן ניתן נגדו פסק דין בהעדר התייצבות. בפסק הדין נקבע שעסקת הרכישה בין אהרון לאלקיים בטלה, ועליו להשיב לה את מחיר המכונית בניכוי דמי שימוש ראויים.
בנוסף הטיל בית משפט השלום אחריות גם על חברת שירביט משום שסבר כי תנאי ההסכם בין שירביט לאורדן, אשר חייבו את אורדן לתקן את הרכב, לא מספיקים כדי להבטיח שאורדן אכן תתקן את הרכב ולא תאפשר שימוש בו.

בית המשפט קבע שבהתאם לאמור בתקנה 309, ומכיוון ששירביט הייתה בעלת הרכב באותה עת, חלה עליה החובה לתקן את המכונית באופן בטיחותי (או להוריד אותה מהכביש).

משמעות פסק הדין של בית משפט השלום היא שמכח תקנה 309 חלה על המבטח חובה לתקן מכונית שניזוקה וזאת עוד בטרם שתעבירה לצד שלישי.

בית המשפט קבע שאף אם אין בתקנה 309 הטלת חובה מפורשת להטיל חובת תיקון על מבטח, הרי שיש להטיל על שירביט אחריות מכוח התרשלותה בהקמת מנגנון אפקטיבי להבטחת תיקון הרכב. בית משפט השלום מצא גם שאורדן חייבת לשפות את שירביט.

על פסק דין זה ערערו גם שירביט וגם אורדן, ושתיהן טענו שלא היה בסיס חוקי להטלת אחריות על שירביט מתוקף תקנה 309, ואפילו אם חלה חובה כזאת הרי שמעשי המרמה שהביאו לשינוי רישום הבעלות במכונית, ואפשרו את מכירתה לאהרון, ניתקו את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק.

שירביט ואורדן טענו גם שבית משפט השלום טעה עת נמנע מלקבוע שלרוכשת הרכב יש אשם תורם, שהרי נקבע שם שהיא ידעה שהיא רוכשת רכב ניזוק. בנוסף נטען שלכל היותר נגרם לאהרון נזק שערכו כלעלות תיקון המכונית וקבלת תעודת הבדיקה כנדרש לפי תקנה 309, ועלות זו מוערכת ב-3,800 ש"ח בלבד.

השופט סוקול קיבל את שני הערעורים וקבע שלא הוכחה אחריות של שירביט כלפי בעלת הרכב.
הוא דחה את קביעת בית משפט השלום כאילו תקנה 309 מטילה חובת אחריות להעברת בעלות או לחובת תיקון הרכב, ופסק שהתקנה קובעת רק איסור או מתן היתר לשימוש ברכב.
לדבריו אין בתקנה ולו רמז לאיסור על העברת בעלות, ואין ביסוס אחר בדין לאיסור שכזה.

לדברי סוקול הטלת חובת תיקון על מבטחים אינה יכולה להילמד מתוך פרשנות של תקנה 309 שהרי אם נכונה עמדת בית משפט השלום מוטלת חובה כזאת על כל בעל רכב, כולל המבוטח שהעביר בעלות למבטח.
לדבריו, "חברות ביטוח אינן בעלות מוסכים לתיקון, ולא צריכות להחזיק מוסכי תיקון. תפקידן לבטח מפני התרחשות סיכונים ולשלם תגמולי ביטוח למבוטח אם ארע מקרה ביטוח. העברת הבעלות למבטח נועדה להבטיח את כספו של המבוטח ולא להטיל חובת התיקון על חברות הביטוח… משמע, מכירת רכב ניזוק על ידי מבטח אינה מהווה הפרת חובה חקוקה" – קבע השופט.

השופט סוקול דחה גם את טענת הרשלנות של שירביט בקביעת מנגנון לפיקוח ובקרה על תיקון המכונית. "המחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, מנגנון שנועד להבטיח כי הרכב הניזוק לא ישוב לשימוש ללא תיקון. המנגנון שנקבע הינו החזקת רישיון הרכב בידי המבטח עד לקבלת האישורים בדבר תיקונו של הרכב הניזוק. שירביט עמדה בתנאי המנגנון האמור. יתרה מזו, שירביט לא מכרה את המכונית לסוחר עלום שם אלא לאורדן, שהיא חברה שעוסקת ברכישת רכבים ניזוקים. אורדן הצהירה כי ידועות לה הוראות החוק וכי היא תימנע משימוש במכונית עד לקבלת האישורים כנדרש על פי דין. אורדן רוכשת מכוניות ניזוקות משירביט על פי הסכם כללי. אין ראיה כי שירביט הייתה יכולה או צריכה לצפות כי אורדן תפעל שלא כדין ותשיב את הרכב לשימוש ללא תיקון… איני סבור כי על שירביט, או כל מבטח אחר, חלה חובה להקים מנגנון לפיקוח על רוכשי הרכבים הניזוקים ולוודא כי יתקנו אותם בפועל. די בכך שמבטח ימכור את הרכב למי שמתמחה בדבר, ימלא את הוראות סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, ויוודא כי הרוכש יודע על המגבלות החלות על השימוש ועל האיסור שבדין לעשות שימוש ברכב, כדי לפטור את המבטח מאחריות"- נאמר בפסק הדין.

ועוד מציין השופט כי "ספק בעיני האם מדיניות משפטית ראויה מצדיקה הטלת חובת זהירות של מבטח שמוכר רכב בתנאי חוק הגבלת השימוש, כלפי צדדים שלישיים שצפויים לרכוש את הרכב בעתיד. בית משפט השלום הניח כי מבטח צריך לצפות שסוחרי רכב יפרו את הדין ולא ידאגו לתיקון המכונית. איני סבור שניתן להניח הנחה שכזו ולהטיל חובה על כל מבטח לצפות כי בעל דברו יפר הסכם, ויפר את הדין. אין גם בסיס להנחה כי כל סוחרי הרכב הינם מפרי חוק. להיפך, ניתן לצפות כי מכירת מכונית לבעל עסק המתמחה במסחר במכוניות תבטיח את קיום כל הוראות החוק".

השופט סוקול טוען שהאחריות לבדיקת רכב צריכה להיות מוטלת על הרוכש, שצריך לבדוק את המכונית טרם רכישתה: "הטלת חובת תיקון של כל מכונית ניזוקה על חברות הביטוח יחייב הקמת מוסכים, העסקת מומחים וכדומה. עלות כל אלו תגולגל על המבוטחים ותביא לעליית הפרמיות ותביא לתיקון רכבים גם ללא כל הצדקה, רק מחשש שמא יימכרו במצבם הניזוק".

בסופו של יום קבע השופט כי "לא היה מקום להטיל אחריות כלשהי על שירביט להפסדים שנגרמו לבעלת הרכב, והוסיף שגם אם היה מקום להטיל אחריות על שירביט הרי שצפוי היה כי בית המשפט יקבע כי גם אשם תורם לבעלת הרכב- שהרי היא רכשה את המכונית לאחר שהובהר לה כי נפגעה בתאונה.
בעלת הרכב חוייבה לשלם לשירביט ולאורדן הוצאות משפט בסך של 7,500 שח.

ע"א 45347-04-14 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון ואח'

The post חברת ביטוח לא חייבת לוודא שמכוניות תוקנו כהלכה appeared first on TheCar.

האם ראוי להטיל עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק מאחר שבדיעבד התברר שתוצאות התאונות שבהן הם היו מעורבים, היו שונות? כך קובע כיום החוק, אך שופטי בית המשפט העליון צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין מעלים תהיות באשר למצב הבעייתי שנוצר

"אין זה ראוי להקל עם אדם שנמלט ממקום התאונה רק משום ש'שפר עליו מזלו' ותוצאת התאונה הייתה קלה, ולהפך". כך כתב שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל, בפסק דין שבו הוחלט להקל בעונשו של נהג צעיר שהורשע בהפקרת שני הולכי רגל שנפגעו בתאונה. אלא שלמרות דברים אלה, הבהיר השופט זילברטל כי החוק דווקא יוצר זיקה ברורה בין תוצאת התאונה והעונש שבית המשפט נדרש להשית על נהג שמורשע בעבירת הפקרה.

"המחוקק ביקש לקשור בין העונש שבגין עבירת ההפקרה לבין חומרת התוצאה שנגרמה לנפגע בתאונה", כתב השופט בפסק הדין. "משאלו הם פני הדברים, והמחוקק הביע את רצונו המפורש כאמור, חוששני כי לא ניתן לקבל את טענת המערער (הנהג שהורשע בהפקרה, ש.ה) כי שגה בית משפט קמא (בית המשפט המחוזי שגזר את עונשו של הנהג) בהתייחסו לתוצאות התאונה כשיקול לחומרה לצורך גזירת העונש".

לקביעתו של השופט זילברטל בעניין המצב הבעייתי שיוצר החוק, אפשר למצוא חיזוק בדבריו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שהצטרף להחלטה להקל בעונשו של הנהג. "גם אם יש קושי ברמת האשם הפלילי, ואוסיף – המוסרי, ככרוכה בזיקה לתוצאות התאונה, שלעתים הן קלות יחסית ואזי מקל המחוקק עם המפקיר, זו מצוותו שבדין", כתב השופט רובינשטיין בפסק הדין.

מדברי השופטים זילברטל ורובינשטיין עולה כי החוק יוצר מצב שבו שני נהגים שמבצעים עבירת הפקרה זהה ייענשו בצורה שונה לחלוטין, וזאת בהתאם לתוצאה של התאונה שבה היו מעורבים. חוק שכזה יוצר בפועל זיקה בין "המזל" של הנהג והעונש שיוטל עליו בבית משפט, שכן תוצאת התאונה מושפעת לעתים מגורמים חיצוניים שאינם נתונים להשפעת הנהג והתנהגותו.

מעשי הפקרה זהים, עונשים שונים
"ניתן להרהר האם ראוי להשית עונשים שונים על נהגים שביצעו מעשי הפקרה זהים, רק משום שבדיעבד התגלה כי תוצאות התאונות בהן הם היו מעורבים, ושלהתרחשותן הם אינם אחראים, היו שונות", כתב השופט זילברטל בהתייחסו לחוק ולמצב הבעייתי שנוצר. "נדמה כי ככל שהעונש המושת על הנהג המפקיר הוא בגין התנהגותו בעת ביצוע העבירה, קרי בגין החלטתו להימלט ממקום התאונה ומימושה של החלטה זו, הרי שלא תמיד יתקיים קשר בין התנהגות זו לבין תוצאת התאונה".

בהמשך פסק הדין מסביר השופט זילברטל מדוע, לדעתו, המצב שיוצר החוק עלול להתברר לעתים כבעייתי: "(ל)פעמים, בעת קבלת ההחלטה להפקיר נפגע במקום התאונה, אין הנהג יודע ואף אינו יכול לדעת מה מצבו העכשווי של הנפגע ומה שיעור הנזק שעוד ייגרם לו, ולפיכך מידת האשם הגלומה בהפקרה יכולה להיות זהה, לכאורה, בין אם תוצאת התאונה התבררה בהמשך כקלה או כחמורה".

אולם, כאמור, החוק מורה לשופטים להחמיר בעונשו של נהג שהורשע בהפקרה כאשר תוצאת התאונה הייתה חמורה – גם כאשר נקבע שהנהג אינו אחראי לגרימת התאונה. לדבריו השופט זילברטל, "המחוקק לא הבחין בין המצבים השונים והורה להחמיר בעונש כאשר עקב התאונה עצמה – ולא רק עקב ההפקרה – נגרמה לנפגע חבלה חמורה או מוות, ללא קשר לאחריות להתרחשות התאונה או למצב הידיעה של הנהג באשר לחומרת הפגיעה שנגרמה בתאונה".

מדוע אם כן הוחלט להקל בעונשו של הנהג? ראשית, יש לציין כי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שגזר את עונשו של הנהג הצעיר, נקבע כי הוא אינו אחראי לקרות התאונה. שנית, השופט זילברטל פסק כי "מתחם הענישה" – קביעת רף תחתון ורף עליון לעונש הראוי – שנקבע בבית המשפט המחוזי היה מחמיר, ובעקבות זאת החליט לקצר את עונש המאסר בפועל שהוטל על הנהג, מ-18 חודשים ל-14 חודשים.

The post פגע וברח: המזל של הנהג משפיע על העונש appeared first on TheCar.

רוכב אופנוע שנקנס בגין נסיעה בניגוד לחוק בנתיב תחבורה ציבורית (נת"צ) החליט לפנות לבית משפט לתעבורה, ולבקש צדק. הטענות שהעלה היו חריגות: בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב הודה הרוכב כי אכן ביצע את העבירה שיוחסה לו, אך טען שההחלטה לסגור את הנתיב לתנועת כלי רכב דו-גלגליים פוגעת בזכויותיו החוקתיות – הזכות לחופש התנועה והזכות לשוויון.

"התמרור (המסמן את תחילת הנת"צ, ש.ה) פוגע בזכויות חוקתיות של הנאשם", סיכם השופט דן סעדון את הטענות שהעלה הרוכב. "הוא (טוען שהתמרור) פוגע בחופש התנועה שלו. הוא (טוען שהתמרור) מפלה לרעה לעומת כלי רכב כבדים במשקל של שבעה טון ומעלה, המורשים על-פי הסדר תנועה זמני לנוע באותו נתיב האסור לתנועה על-ידי הנאשם. הנאשם (גם) טוען כי הארכת הדרך בעקבות סגירת הנתיב האמור גוררת אחריה הגדלת הוצאותיו".

במהלך הדיון בבית המשפט הוסיף הרוכב וטען כי המדינה כלל לא בחנה את האפשרות לפתוח את נתיב התחבורה הציבורית לשימושם של רוכבים. לדבריו, "כלל לא נשקלה אפשרות פתיחת נתיב התחבורה הציבורית גם לרכב דו-גלגלי, דבר ההופך את ההחלטה בדבר אישור התוכנית – והתמרור שהוצב מכוחה – לבלתי סבירים ובלתי חוקיים".

"סגירת הנתיב יצרה מצב לא נוח"
השופט סעדון דחה את כל טענות הרוכב בעניין פגיעה בזכויותיו החוקתיות. "אין ספק כי סגירת הנתיב למשך תשע שעות ביממה לכלי רכב דו-גלגליים ורכבים פרטיים יצרה עבור הנאשם לכל הפחות מצב לא נוח", ציין השופט סעדון בהכרעת הדין של הרוכב. "עם זאת, לא כל פגיעה מצדיקה קביעה לפיה מדובר בפגיעה בלתי מידתית שבכוחה להביא לביטול דבר החקיקה".

בבחינת מידתיות ההחלטה לסגור את נתיב הנסיעה ולהפוך אותו לנתיב תחבורה ציבורית, עשה השופט סעדון שימוש בשלושה מבחנים שנקבעו בפסיקה, ובכולם לא הצליח הרוכב לעמוד. "הנאשם… לא חלק על כך כי התכלית של הגברת השימוש בתחבורה ציבורית במרכז העיר תל-אביב – והתכליות הנגזרות ממנה – היא בגדר תכלית ראויה", פסק השופט. "דומה כי לא יהיה מי שיחלוק כי הפיכת הנתיב שבו נסע הנאשם לנתיב תחבורה ציבורית מגשים מטרה חקיקתית זו".

בהמשך גם קבע השופט כי לא הייתה חלופה שתפגע ברוכבים – או בכלל נהגים – במידה פחותה. "לא הונחה תשתית לקבוע כי הייתה בפני מקבלי ההחלטות אפשרות חלופית להגשים את המטרה של עיבוי השימוש בתחבורה ציבורית בתל-אביב מבלי להפוך אחד מנתיבי הנסיעה לנתיב תחבורה ציבורית", כתב השופט. "העובדה שכניסת כל כלי הרכב לנתיב מוגבלת רק לשעות מסוימות ביממה רק מחזקת את מידתיות האמצעי שננקט לצורך הגשמת המטרה".

ומה בעניין טענות הרוכב בדבר הגדלת הוצאות הנסיעה שלו? "קשה שלא להתרשם כי הפגיעה בנאשם היא מינורית", הבהיר את השופט סעדון. "מדובר בנתיב שנסגר…. רק מספר שעות ביום. מן הראיות שהובאו עולה כי לנאשם יש דרכים חלופיות להגיע ליעדים השונים בעיר, ולא הוכח כי שימוש בדרכים אלה פוגע בצורה כלשהי בהשוואה לשימוש בנתיב התחבורה הציבורית".

"אין בנמצא פרוטוקולים מסודרים"
אל בית המשפט לתעבורה בתל-אביב שלחה המדינה שני נציגים: מרק אפשטיין, מהנדס תנועה בעיריית תל-אביב, ויעקב פרלשטיין, המפקח על התעבורה במחוזות תל-אביב והמרכז. במהלך עדותם, התברר כי לא ניתן להציג בפני בית המשפט פרוטוקולים של דיונים מסודרים, שיוכלו להוכיח כי אכן התקיים הליך מקצועי שהביא לקבלת ההחלטה למנוע מרוכבים מלעשות שימוש בנתיב התחבורה הציבורית. אלא שלמרות זאת, קיבל השופט את טענות המדינה בעניין זה.

"מדובר בטענה (שהעלה הרוכב, ש.ה) שלא רק שאינה מבוססת, אלא שקיימת ראייה לסתור אותה בתוך חומר הראיות", כתב השופט סעדון, "מר פרלשטיין נשאל האם נשקל שילובם של כלי תחבורה דו-גלגליים בנתיב המיועד לתחבורה הציבורית. העד השיב 'לגבי השאלה אם שקלו את הנושא או ביררו, אני משיב כי דיברו, (אבל) לא העלו את זה אפילו לרמה של החלטה'".

האם זו ראייה שיכולה להוכיח את טענת המדינה, לפיה התקיים הליך תקין אשר במסגרתו נשקלה פתיחת הנת"צ לרוכבים? "העובדה שאין בנמצא – לא בידי הנאשם ולא בידי העדים – פרוטוקולים מסודרים המעידים על אופן קבלת ההחלטה, אינה נזקפת לזכותה של הרשות", ציין השופט, אך מיד המשיך – "אולם מכאן ועד למסקנה כי לא נשקלו שיקולים רלוונטיים (לפני) קבלת התוכנית – המרחק רב".

לאור כל זאת, החליט השופט סעדון להרשיע את הרוכב. "בהליך זה הסכים הנאשם כי ביצע את יסודות העבירה המיוחסת לו, אך טען לאי-חוקיותו או חוקתיותו של הליך הצבת התמרור", סיכם השופט את הכרעת הדין. "הנטל להוכיח טענה זו רובץ על הנאשם, אך הנאשם לא עמד בנטל. כיוון שכך, אני מרשיע את הנאשם".

מי זוכר את הבטחת השר?
בהכרעת הדין התייחס השופט סעדון כמה פעמים לטענה שהעלה הרוכב, לפיה כלל לא נשקלה אפשרות להתיר לרוכבים לעשות שימוש בנת"צ. "לא נעלמה מעיני טענת הנאשם כי ניתן היה לצרף לזכאים לנסוע בנתיב גם כלי רכב דו-גלגליים", הבהיר השופט. "טענה זו מניחה את המבוקש. היא מניחה כי מתן אפשרות לכלי רכב דו-גלגליים לא תפגע באופיו של הנתיב כנתיב תחבורה ציבורית… טענה זו לא הוכחה. אדרבא, מעדויות עדי התביעה – שהם גורמים בכירים במערך התעבורה העירוני והמחוזי – עולה כי לטעמם התרת נסיעה לכלי רכב דו-גלגלי חותרת תחת התכלית האמורה".

בעניין זה ראוי להזכיר כי עמדת הדרג המקצועי במשרד התחבורה לא השתנתה כבר שנים ארוכות: פקידים במשרד טוענים כי פתיחת נתיבי תחבורה ציבורית לרכב דו-גלגלי תגרום לסיכון בטיחותי עבור הרוכבים, ותפגע במטרה אשר לשמה מוקמים נתיבי תחבורה ציבורית – שיפור רמת השירות של אוטובוסים באמצעות מתן עדיפות בתשתית הכבישים.

אלא שבעבר דווקא הביע שר התחבורה, ישראל כץ, נכונות לערוך ניסוי אשר במסגרתו יורשו רוכבים לעשות שימוש בנת"צים. "בהחלט אפשר לבדוק, ואולי נקבע איזשהו נוהל בהדרגה ובאופן ניסיוני", אמר השר כץ במליאת הכנסת בינואר 2011, בהתייחסו להצעת חוק שביקשה לאפשר לרוכבים לעשות שימוש בנת"צים. אלא שהסכמתו של השר לא התגשמה לכדי ניסוי, ונראה כי עמדת הדרג המקצועי במשרד התחבורה ממשיכה להכתיב את מדיניותו.

The post רוכב: סגירת נת"צ לאופנועים פוגעת בחופש התנועה ובשוויון appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע ששלילת רישיון בשל חוב כספי לא מונעת את חובת חברת הביטוח לשלם פיצויים. שלילה מתוקף חוק ההוצאה לפועל שקולה לאי תשלום אגרה, ונהיגה ללא רישיון מהווה עבירת תנועה

חברת ביטוח חייבת לשלם תגמולי ביטוח גם למבוטח שברכבו נהג אדם שרישיון הנהיגה שלו לא היה בר תוקף, אם הסיבה לשלילת הרישיון היא אי תשלום חוב כספי, ועיקול הרישיון בוצע על-ידי ההוצאה לפועל.

כך קבע, בפסק דין בעל משמעות תקדימית, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה השופט עידו רוזין.

רוזין חייב את חברת הביטוח מנורה מבטחים לפצות מבוטח שלה שמכוניתו, מסוג טויוטה לנד קרוזר, ניזוקה קשה בתאונת דרכים בעת שרישיונו של המבוטח עוקל, למעשה, על-ידי ההוצאה לפועל.

חברת הביטוח טענה שהמבוטח נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף – אחד מתנאי הפוליסה, ומאחר שכך הרי שהיא פטורה מתשלום הנזק, בסך יותר מ-71 אלף שח.

בסופו של יום חייב רוזין את חברת הביטוח לא רק בתשלום מלוא הנזק והפרשי ההצמדה, אלא גם בשכר טרחת עו"ד בסך 14 אלף שח.

רישיון הנהיגה של הנוהג ברכב בעת התאונה, בן דודו של המבוטח, לא היה בר תוקף, אולם לא מפני שהוא נשלל בעקבות עבירת תנועה אלא הוגבל בשל חוב כספי (אזרחי) על פי חוק ההוצאה לפועל.

המבוטח, אשר יוצג על-ידי עו"ד עאמר אלעתיקה, טען שבמקרה הזה, שנוגע לנזק רכוש, יש להחיל הלכה שנפסקה על-ידי בית המשפט העליון בהתייחס לתביעה לנזקי גוף. הלכה זו קובעת שזכאות לפיצויים לא נשללת מכוח סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים במקרים של הפרת תנאים או הגבלות אחרות שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב.

עו"ד אסף גולן, מנגד, טען בשם חברת מנורה מבטחים שדין התביעה להידחות היות שהתובע לא הוכיח את עצם קרות התאונה, וגם מפני שתנאי הפוליסה הופרו בכך שהנוהג ברכב לא היה בעל רישיון נהיגה בר תוקף.

השופט רוזין דחה את טיעוני חברת הביטוח בדבר אי הוכחת התאונה וציין שבכתב ההגנה נטענות שתי טענות עובדתיות חלופיות שלא יכולות לדור בכפיפה אחת: מחד – היא הכחישה, באופן כללי, את עצם התרחשות התאונה, ומאידך נטען ש"הנהג ברכב בזמן התאונה היה תחת שלילה עקב קנסות".

"עצם העלאת הטענה, לפיה בזמן התאונה נהג אדם ללא רישיון תקף", קובע רוזין, "מחזקת את טענת התובע בדבר עצם התרחשות התאונה".

גם ממצאי השמאי שבדק את הרכב תומכים בגרסה שהנזקים נגרמו בגלל המעורבות בתאונה.

אשר לטענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי קבע השופט שלפי תנאי הפוליסה: "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב, יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שפורט במפרט, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 חודשים שקדמו לנהיגה ברכב, ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על – פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת" .

השופט התייחס להלכה פסוקה של בית משפט העליון ביחס למקרים של תאונות שבהם נגרם נזק גוף, ממנה עולה שנהג שמפר את הגבלת הרישיון, כאשר ההגבלה אינה נוגעת למאפיינים הפיזיים של הרכב, עובר עבירה על דיני התעבורה, אולם אין מקום לשלול את הפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

"יוצא אפוא, כי מי שנהג ברכב כשהוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב בו נהג אולם הרישיון פקע מחמת אי תשלום אגרה או שהוטלה עליו הגבלה לפי חוק ההוצאה לפועל (המכנה המשותף לכולם שמדובר בהגבלה טכנית ולא מהותית), הרי שחוק הפיצויים אינו שולל את זכאותו לפיצויים בגין נזקי גוף. עם זאת הוא "חשוף" לסנקציות לפי פקודת התעבורה".

עוד מציין השופט פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (בע"א 1958/05, מחוזי חיפה, מרי אבו נ' אריה חברה לביטוח ), שבו נקבע ברוב דעות (שניים נגד אחד) שאין מקום לאבחן בין נזקי גוף לנזקי רכוש וזאת בשל הרמוניה חקיקתית. גם בית המשפט העליון אישר את הפרשנות הזו בערעור שהגישה בשעתו חברת הביטוח (אריה) על פסק דין זה.

"במקרה דנן, כותב השופט בספק הדין- אין מחלוקת כי לא מדובר במי שרישיונו נשלל בזמן התאונה עקב ביצוע עבירת תעבורה, אלא במי שהוטלה עליו הגבלה טכנית, על פי חוק ההוצאה לפועל.

"הגבלה על יסוד חוק ההוצאה לפועל נחזית כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי תשלום אגרה. לפיכך, ברור שאין בהטלת ההגבלה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי הן כאשר מדובר בנזקי גוף והן כאשר מדובר בנזקי רכוש", קבע השופט עידו רוזין.

אשר לגובה הנזק קובע השופט שמקובלת עליו חוות דעתו של השמאי שקבע שהנזק הישיר שנגרם לרכב הינו בסכום של 71,147 שח.

ת"א 16493-02-13

The post שלילת רישיון לא תמיד פוטרת חברת ביטוח מתשלום פיצויים appeared first on TheCar.

בית משפט מחוזי קבע כי טווח הקנסות לנהגים שמורשעים בנהיגה בחוף הים נע בין 2,000 ו-5,000 שקלים. אולם, אם החוף נמצא בשטחה של שמורת טבע, מזנק הטווח העליון של הקנסות ל-7,000 שקלים. "בבסיס החוק – הגנה על אינטרסים ציבוריים חשובים, ובהם, בטיחות באי חוף הים והגנה על ערכי טבע", הבהיר בית המשפט

נהגים, שימו לב: הקנס בגין נהיגה בניגוד לחוק בחוף הים עשוי להגיע עד ל-7,000 שקלים. כך קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שקיבל ערעור שהגישה רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, ואישר הסדר טיעון שמחמיר משמעותית את עונשו של נהג שהורשע בנהיגה בחוף הנמצא בשטחה של שמורת טבע.

בתחילה הוטל על הנהג קנס מינהלי בסך 1,000 שקלים, אולם לאחר שבחר להישפט נגזר עליו בבית משפט השלום באשקלון קנס בסך 1,500 שקלים. רשות הגנים הלאומיים הגישה ערעור על גזר הדין, וטענה כי "הקנס חורג במידה רבה ממתחם הענישה ההולם את העבירה".

במהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו נדרש הנהג לשלם קנס בסך 4,000 שקלים – פי ארבעה מהקנס המינהלי שהוטל עליו בתחילה. שופט המחוזי גד גדעון אישר את הסדר הטיעון, והבהיר כי מתחם הענישה הראוי לעבירת נהיגה בניגוד לחוק בחוף ים – הנמצא בשמורת טבע – נע בין 3,000 שקלים ו-7,000 שקלים. מתחם הענישה למי שמורשע בנהיגה בחוף שאינו נמצא בשטחה של שמורת טבע נע בין 2,000 שקלים ו-5,000 שקלים.

השופט גדעון ציין בפסק דינו של הנהג כי בקביעת העונש ההולם יש להתעלם מגובה הקנס המינהלי, שכן מי שבוחר לנהל הליך משפטי מוותר על זכותו לטעון לקיומם של שיקולים מקלים בגזירת הדין. "כאשר בוחר אדם לממש את זכותו לנהל משפט, תחת תשלום קנס מינהלי, יש לגזור עליו את העונש ההולם, בהתעלם מסכום הקנס המינהלי", הסביר השופט. "נאשם הבוחר לממש את זכותו החוקית להישפט לא צריך להיענש על כך, אך משעה שהורשע, אין עומדים לזכותו השיקולים המקלים שבבסיס הקנס המינהלי, לרבות חיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי המדינה, וכן קבלת הדין בשלב מוקדם של ההליך".

בפסקי דין קודמים שכתב בעניין נהיגה בחוף הים, הבהיר השופט גדעון כי החוק האוסר על הנהיגה בחוף נועד להגן "על אינטרסים ציבוריים חשובים, ובהם, בטיחות באי חוף הים, והגנה על ערכי טבע העלולים להיפגע כתוצאה מנהיגה בשטח חוף הים". באחד מפסקי הדין, אשר גם בו התקבל ערעור שהגישה רשות הגנים הלאומיים נגד קולת העונש שהוטל על נהג, ציין השופט כי "כי ביצוע עבירה בתחומי שמורת טבע, עלול לגרום נזק קשה מן הרגיל לאותם ערכי טבע".

יש לציין כי העונש המרבי הקבוע בחוק לנהגים שמורשעים בנהיגה בחוף הים הוא 75,300 שקלים, כך שמתחם הענישה שנקבע בבית המשפט המחוזי מגיע לכ-10% בלבד מסך הקנס המרבי. עם זאת, לא ידוע על מקרים שבהם מיצה בית המשפט את הדין עם נהג, והטיל עליו את הקנס המרבי.

לאחרונה אישרה מליאת הכנסת הצעת חוק של קבוצת ח"כים, לפיה בתי משפט יוכלו להחרים את כלי הרכב של נהגים שיורשעו בנהיגה בחוף הים לתקופה של עד 120 יום, וזאת בנוסף לעונשים הקבועים כיום בחוק (קנס ופסילת רישיון). בדברי ההסבר של הצעת החוק, שאושרה ביולי בקריאה טרומית, מבהירים חברי הכנסת כי "תיקון זה נדרש לאור נתונים של משטרת התנועה והרשות הלאומית למניעת תאונות דרכים, מהם עולה כי במקרים רבים, למרות פסילת רישיון הנהיגה, ממשיכים נהגים שרישיונם נפסל לנהוג, תוך זלזול בוטה בחוק ובחיי אדם".

על-פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, האכיפה נגד נהגים בחופי ים אינה מתבצעת בהיקף משמעותי. במבצע אכיפה שנערך במשך 13 סופי שבוע בקיץ של שנת 2012, נרשמו דו"חות לכ-60 נהגים בלבד. יש לזכור כי למדינת ישראל יש רצועת חוף באורך של 306 ק"מ, מהם 19 ק”מ של חופים מוכרזים, כ-161 ק"מ של חופים אסורים לרחצה (למשל, נמלים ובסיסי צה"ל), ועוד כ-125 ק"מ של חופים "ללא סטטוס". בסך הכל, על-פי נתוני משרד הפנים, יש בישראל כ-140 חופים.

The post מה הקנס לנהיגה בחוף? בין 2,000 ו-7,000 שקלים appeared first on TheCar.

רוכב אופנוע הורשע בתאונה שבה נפגע רוכב אחר, לאחר שהוכח כי עבר באור אדום, אך למרות שנקבע כי לא היה מגע בין השניים. "עובר דרך עלול להיפגע מנהיגה רשלנית של עובר דרך אחר, גם ללא מגע פיזי בין השניים", פסק השופט, "נהג מן היישוב צריך להיות מודע לכך שכתוצאה ממעבר באור אדום, עלול רוכב אופנוע להיבהל ולאבד שליטה"

הנה חידה משפטית: רוכב אופנוע מתקרב לצומת, אינו מציית לאור האדום שברמזור וממשיך בנסיעה. רוכב אופנוע שני, שנכנס לצומת מכיוון אחר, נבהל ומאבד שליטה, למרות שלא היה מגע בין הרוכבים. כתוצאה מכך נגרם לשני האופנועים נזק, והרוכב שאיבד שליטה נחבל ומפונה לבית חולים. האם יש להטיל אחריות לתאונה על הרוכב שנכנס לצומת באור אדום, למרות שלא פגע פיזית ברוכב האחר?

לפי בית המשפט לתעבורה בתל אביב, התשובה חיובית. "מקובלת עלי מסקנת הבוחן, כי תאונה יכולה להתרחש גם ללא מגע פיזי בין כלי רכב מעורבים", כתב השופט רועי פרי, בהכרעת הדין שבה הרשיע את ש', רוכב האופנוע שחצה את הצומת באור אדום. "אכן, תאונה מצריכה תוצאה, כגון – נזק לגוף או נזק לרכוש, או השניים גם יחד. עם זאת, וכפועל יוצא מהקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי, ברי הדבר כי עובר דרך – נהג או הולך רגל – עלול להיפגע מנהיגה רשלנית של עובר דרך אחר, גם ללא מגע פיזי מוחשי בין השניים".

למעשה, השופט פרי אף קבע כי היה על ש' לצפות את תגובתו המבוהלת של הרוכב האחר, שכן כל מי שחוצה צומת באור אדום צריך להיות מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו. "הנאשם, בנהיגתו הרשלנית, נכנס לצומת מרכזי וסואן בצהרי היום, תוך מעבר באור אדום", ציין השופט בהכרעת הדין. "במצב דברים זה, הנהג מן היישוב יכול היה וצריך היה להיות מודע לכך שכתוצאה ממעבר באור אדום, עלול רוכב אופנוע, בתנועה החוצה, שבכיוונו מופע אור ירוק, להיבהל, לאבד שליטה על אופנועו – או תוך כדי בלימה כדי למנוע התנגדות – וליפול על הכביש".

אמנם השופט פרי קיבל את טענת סנגורו של ש', לפיה מידה מסוימת של אשמה מוטלת לפתחו של הרוכב האחר, שנחבל באירוע. "כגרסת עד הראייה, קם ועולה אשם מה לפתחו של הרוכב המעורב, שלא עמד לפני קו העצירה, אלא לאחריו, ואף אחרי מעבר החצייה שבמקום, עת המתין לחילוף האור ברמזור", הסביר השופט, אך מיהר לציין כי אין בכך כדי לנקות את ש' מאחריותו לתאונה: "אשם זה אינו מנתק את אחריותו של הנאשם לקרות התאונה".

בהמשך אף בחר השופט פרי להרשיע את ש' בעבירה שלא נכללה בכתב האישום המקורי, ולמרות שדחה את בקשת התביעה להוסיף את העבירה לכתב האישום לאחר תחילת המשפט. השופט קבע כי העבירה – עזיבת מקום תאונה, אי הגשת עזרה ואי מסירת פרטים לפי סעיף 144 לתקנות התעבורה – הוכחה במהלך המשפט, ולש' ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן. "יכולים להיווצר מקרים שבהם בית המשפט לא ייעתר לתיקונו של כתב אישום בתחילת ההליך אך יורה על הרשעת נאשם בעבירה נוספת… בסופו של ההליך, עת מלוא העובדות נפרסו בפניו", פסק השופט פרי.

בהמשך תיאר את התנהגותו של ש', שהביאה לכך שהורשע בעבירה נוספת: "הנאשם חצה את הצומת באור אדום, ובכך מתבטאת נהיגתו הרשלנית, הנאשם… ידע אודות הסיכון לרוכבי אופנוע אחרים בצומת, ואף דאג לצפור, הכיר את הסיכון שישנם היוצאים 'לפני הזמן' בצומת זה ובעטיה של נהיגתו גרם לרוכב המעורב לאבד שליטה על אופנועו וליפול… הנאשם עצר אופנועו לאחר סוף הצומת, למרות שהבחין שהרוכב נפל ולמרות שעד הראייה סימן לו לעצור, בחר (הנאשם) להמשיך ולנסוע, (במקום להגיע) פיזית למקום התאונה, (לבדוק) מצבו של הרוכב המעורב, (ולהזעיק) עזרה".

את התייחסותו למעשיו של ש', סיכם השופט פרי עם דברים שכדאי שיידע כל נהג ורוכב: "הנאשם היה מודע היטב לקרות התאונה, וחרף זאת בחר להמשיך ולנסוע מהמקום. גם אם סבר כי לא היה מגע בין כלי הרכב, היה עליו – לאור סימון עד הראייה – לעצור לחזור למקום התאונה". ובמלים פשוטות, החובה לעצור ולהגיש עזרה חלה גם אם נהג או רוכב סבורים כי כלל לא פגעו בעובר דרך אחר.

לאור כל זאת, הורשע ש' גם בעבירות שנכללו בכתב האישום, וגם בעבירה אותה הוסיף השופט פרי במהלך המשפט. גזר דינו צפוי להינתן בקרוב.

The post בית משפט: "תאונה יכולה להתרחש ללא מגע בין כלי רכב" appeared first on TheCar.

לבתי המשפט מתחיל להימאס מניסיונותיהן של חברות ביטוח שלא לפצות מבוטחים בגין ירידת הערך האמתית שנגרמת לכלי רכב בעקבות תאונות קשות. הבעיה היא שכדי לראות את הכסף צריך לעבור דרך בית משפט

אנשי חברת כלל ביטוח חשבו שמצאו נימוק מקורי כדי להתחמק מתשלום 'ירידת ערך מסחרית' שנגרמה למכוניתו של מבוטח שלה אשר נפגע קשה בתאונה, ולהסתפק בתשלום 'ירידת ערך טכנית' בלבד: הם טענו שירידת ערך מסחרית היא "נזק תוצאתי שלא מכוסה בפוליסת הביטוח".

אלא שסיגל אלבו, הרשמת הבכירה של בית משפט השלום בירושלים, חשבה אחרת וקבעה ש:"אין חולק כיום שירידת ערך רכב בעקבות תאונה היא בגדר נזק ישיר שעל מבטח הרכב לשאת בו".

הרשמת אלבו ציינה גם שכבר נקבע בפסיקה – ובניגוד לטענת כלל ביטוח – שירידת ערך של רכב אינה רק 'ירידת ערך טכנית', אלא גם 'ירידת ערך מסחרית'.
"ירידת הערך של רכב בעת תאונה", היא כותבת בפסק דינה, "משקפת גם את הפיחות של הרכב בעיני רוכשים פוטנציאליים בשל התאונה".

התוצאה היא שכלל ביטוח תאלץ לשלם למבוטח שלה 23,457 שקלים בנוסף ל-3,212 שקל ששילמה לו.

סכום זה כולל את ההפרש בין ירידת הערך הטכנית שקבע השמאי מטעמה (3,212 שקל) לבין ירידת הערך המסחרית שקבע השמאי של המבוטח (18,500 שקל), ובנוסף גם תשלם הוצאות משפט בסך 1,686 שקלים, את שכר השמאי של המבוטח בסך 1,533 שקלים, ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 שקלים.

מסחרי או טכני

למען מי שלא נתקל עד היום במושגים "מסחרי" וטכני" נבהיר תחילה במה מדובר.
"ירידת ערך טכנית" הוא מושג אשר אומץ על ידי איגוד השמאים, ומתייחס לירידת הערך שנגרמת לרכב שהיה מעורב בתאונה לאחר תיקונו, וזאת לפי קביעת שרירותית של ועדה שנקראה בשעתו "ועדת ששון".

חישוב זה מבוסס על שיקולים טכניים של התיקון שנדרש, וחלקים שהוחלפו, אבל לא לוקח בחשבון את עצם ההשפעה של הפגיעה על רמת הסחירות של הרכב לאחר התיקון, ולא צריך להיות מומחה ביטוח כדי להבין שלקוח פוטנציאלי יסכים לשלם יותר עבור מכונית ללא תאונות קודמות מאשר תמורת אותה המכונית לאחר שעברה תאונה.
חברות הביטוח, באופן טבעי, מעדיפות לשלם פיצוי לפי "ועדת ששון", היות שסכום הפיצוי שמחושב בדרך זו נמוך יותר.

"ירידת ערך מסחרית", לעומת זאת, משקפת את ההפרש בין מחיר המחירון המופחת של רכב שנפגע בתאונה לבין מחיר שהיה מקבל לולא היה נפגע – ובכל מקרה ההנחה היא שהתיקון בוצע באופן מושלם והרכב תקין לחלוטין.

ניסיון החיים מוכיח שמאד קשה, עד כדי בלתי אפשרי לפעמים, למכור רכב שנפגע קשה בתאונה (למשל במקרה של 'פגיעת שילדה'), במקרים רבים הוא נמכר רק לסוחרים או לפירוק, והמחיר שמקבלים תמורתו נמוך משמעותית ממחיר המחירון הרגיל. 'ירידת ערך מסחרית' יכולה לכן להגיע לעשרות אחוזים משווי המכונית.

בשנים האחרונות הכירו מרבית בתי המשפט במציאות החיים, והם נוטים לאמץ את הערכות השמאים ולפסוק 'ירידת ערך מסחרית' לכלי רכב שנפגעו קשה ותוקנו.

תאונת שלדה

במקרה שלפנינו נפגעה מכונית הפיז'ו 307 של מבוטח של חברת כלל ביטוח, הועבר לתיקון במוסך הסדר של אותה החברה, ולשם הוזמן השמאי מאיר ממן, שהוא שמאי חוץ של חברת הביטוח.

השמאי קבע שלרכב נגרמה ירידת ערך (טכנית) של 4% בלבד (3,212 שקל) וזאת לפי ערך רכב בסך 80,300 שקל, ומשמעות הקביעה הזאת היא שלקוח יידרש, כביכול, להפחית רק כ-3,200 שח ממחיר המכונית בבואו למכור אותה למי שיודע שהיא עברה תאונה קשה.

המבוטח סבר, כמובן, שירידת הערך שנקבעה נמוכה מדי, ולכן פנה אל השמאי דורון עד כדי לקבל ממנו חוות דעת נגדית.

דורון עד העריך את שווי הרכב ב-71,900 שקל בלבד, וזאת מפני שבעבר כבר נגרמה לו ירידת ערך של 6% , ומנגד העריך את ירידת הערך המסחרית, בעקבות התאונה "החדשה" ב-30% מערך הרכב כלומר 21,500 שקל.

כלל ביטוח סרבה לשלם למבוטח את הסכום שקבע השמאי מטעמו, ומכאן התגלגלה פרשת התביעה.

בכתב התביעה טוען המבוטח שהוא נאלץ למכור את מכוניתו בעסקת טרייד אין מול חברת לובינסקי טרייד, וזאת מפני שלא הצליח למכור אותו בשוק החופשי. הוא קיבל תמורתו רק 48,500 שקל, כלומר רק 60% ממחיר המחירון המלא, שעמד באותה עת על 80,300 שקל.

המבוטח טען שאם ייקבע שכלל לא צריכה לשאת בנזק הרי שיש להשיתו על השמאי ממן, אשר התרשל, לטענתו, כשקבע ירידת ערך מבלי להביא בחשבון את ירידת הערך המסחרית שנגרמה לרכב.

כלל ביטוח והשמאי ממן טענו מנגד שירידת הערך שנקבעה על ידי ממן נקבעה בהתאם לכללים הקבועים בדו"ח ועדת ששון, לכן אין בסיס לירידת הערך שקבע השמאי דורון עד.

לטענתם, ירידת ערך מסחרית היא בבחינת "נזק תוצאתי" שאינו מכוסה בפוליסה, כלומר משהו שדומה יותר לאובדן ימי עבודה של המבוטח בגלל ריצות למוסך לצורך התיקון, או הפסד הכנסה כתוצאה מהשבתת המכונית.

מה שחשוב יותר, במישור הציבורי, הוא שכלל וממן טענו שאין מקום להכיר ב'ירידת ערך מסחרית' מפני שהפסיקה לא הכירה בירידת ערך כזו.
אשר למחיר בו נמכר הרכב טענו כלל וממן שחברת לובינסקי טרייד ביצעה הפחתת מחיר מוגזמת לרכב, אשר לא משקפת את מחירו בפועל, וזאת ללא קשר לבדיקת הרכב ולפגיעה שנגרמה לו.

השמאי לא אחראי

הרשמת סיגל אלבו דחתה את רוב טיעוני חברת הביטוח, וקבעה, כאמור לעיל, שכיום אין עוד מחלוקת בנוגע להכרה בירידת ערך רכב בעקבות תאונה כ"נזק ישיר" שעל מבטח הרכב לשאת בו, וכן שירידת הערך הזאת צריכה לשקף גם ירידת המחיר שלו בעיניי רוכש פוטנציאלי.

אמירה חשובה נוספת של אלבו היא שדו"ח ועדת ששון, אשר אומץ על ידי איגוד השמאים, לא מהווה ראיה מכרעת שאין לסטות ממנה, ובית המשפט רשאי לשקול חוות דעת שמסבירות מדוע במקרה ספציפי לא מוצדק לקבל 'ירידת ערך שנקבעה בדבקות לפי אמות המידה של ועדת ששון'. "מסקנתי", כותבת הרשמת, "כי בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה יש מקום להכיר בפיצוי בגין ירידת ערך מסחרית וכי נזק זה הוא נזק ישיר ולא נזק תוצאתי כפי שטוענים הנתבעים, שכן מדובר בנזק אשר נגרם במישרין לרכב בעקבות התאונה".

אשר לשיעור ירידת הערך קיבלה הרשמת את חוות דעתו של השמאי דורון עד כי הרכב נפגע קשה בשלדה הקדמית, דבר אשר מקשה מאוד על מכירתו ודורש התפשרות בשיעור משמעותי על מחיר המחירון. ואכן המכונית נמכרה בסופו של דבר בפער של 28% ממחיר המחירון שלה לאחר שניסיון למכור אותה באמצעות מודעה בלוח יד 2 נכשל.

אשר לטענות נגד השמאי ממן קבעה הרשמת שהוא לא התרשל בתפקידו, אולם ההסבר לקביעה הזאת מטריד מאד: אלבו קבעה שממן פעל מטעם הנתבעת ובשליחותה ועל כן אין להטיל עליו חבות אישית.

מן הקביעה הזאת עלולה להשתמע פרשנות מסוכנת לפיה לשמאי שפועל מטעם חברת ביטוח מותר לקבוע קביעה שמטיבה עם אחד הצדדים (ומן הסתם זה יהיה הצד של חברת הביטוח) מבלי שתהיה לו אחריות אישית או מקצועית לכך.

בסופו של יום חויבה כלל ביטוח לפצות את המבוטח שלה במלוא ירידת הערך המסחרית של הרכב (18,500 שקל ) בניכוי הסכום ששולם כירידת ערך טכנית (3,212 שקל), ובתוספת שכר טרחת השמאי ועורך הדין וכן הוצאות משפט, ובסך הכל 23,457 שקל.

תא"מ 34494-04-13 לויטנר נגד כלל ביטוח

The post ההבדל בין טכני למסחרי: 18,000 ש"ח ועוד הוצאות appeared first on TheCar.

מה עושה חברת ביטוח שאינה מעוניינת לשלם את מלוא עלות הנזק שנגרם למכונית? מפחיתה אלפי שקלים בגין "נזק מאירוע אחר", ומוכרת את המכונית למגרש לפני ששמאי מטעם בעלת המכונית יספיק לבדוק אותה. בית משפט לתביעות קטנות לא התלהב מהשיטה: "חברת הביטוח סטתה מסטנדרט ההתנהגות הסביר"

למכוניתה של א' נגרם בתאונה נזק חמור. למעשה, הנזק שנגרם היה כה חמור, עד שחברת הביטוח הכריזה על המכונית כ-"אובדן כללי" (המוכר לציבור כ-"טוטאל לוס"). אולם, במקום לשלם לא' את מחיר המכונית המלא, הופחתו לא פחות מ-7,600 שקלים מהמחיר שמופיע במחירון הרכב. הסיבה, כך הבהירו בחברת הביטוח, הייתה "נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע".

מה זה בדיוק אומר? גם א' תהתה מה הוא פשרם המדויק של אותם "נזקים סביב לרכב", אך עד שפנתה לחברת הביטוח כבר נמכרה המכונית למגרש, וכך למעשה נעלמו עקבותיה. בכך גם סוכלו ניסיונותיה של א' להוכיח שההחלטה להפחית 7,600 שקלים מהפיצוי שקיבלה הייתה שגויה, או לכל הפחות מופרזת.

אולם, א' לא הרימה ידיים והגישה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. לשופט מוחמד חאג'-יחיא לא היו דברים טובים לומר על התנהלותה של חברת הביטוח: "מהתמונה הכוללת שהונחה לפניי, נראה כי החלטת ההפחתה של חברת הביטוח, בנסיבות העניין, לקתה בשרירותיות ובכל מקרה – בלתי מבוססת על תימוכין ברורים ומשכנעים".

בפסק הדין מתאר השופט חאג'-יחיא את הרקע להגשת התביעה: "אין מחלוקת שרכב התובעת נבדק פיזית על-ידי השמאי מטעם הנתבעת (חברת הביטוח, ש.ה), ולא נבדק על-ידי השמאי מטעם התובעת או התובעת עצמה", הבהיר השופט. "השמאי מטעם התובעת כתב בחוות דעתו כי הרכב נמכר על-ידי חברת הביטוח למגרש ללא ידיעת התובעת. הנתבעת לא סתרה טענה זו. עולה אפוא כי חברת הביטוח, באופן חד-צדדי, בדקה את הרכב באמצעות השמאי מטעמה, העריכה את שוויו של הרכב, ניכתה ממחירו את אשר ניכתה כמפורט בחוות הדעת מטעם השמאי, ומכרה אותו".

למעשה, לא רק שהמכונית נמכרה לפני שלא' ניתנה הזדמנות לבחון את אותם נזקים שנגרמו לכאורה בתאונה קודמת, חברת הביטוח אף לא טרחה לפרט את טיבם של הנזקים. "קביעת השמאי מטעם הנתבעת בדבר ההפחתה בגין אירוע אחר אינה מפורטת בחוות הדעת שלו על מה היא מתבססת, מהם הנזקים ומידת חומרתם", ציין השופט חאג'-יחיא. "כל אשר נרשם בחוות הדעת: 'נזקים סביב לרכב שאינם קשורים לאירוע'… ונרשם בהודעת התשלום לתובעת 'נזק אירוע אחר'. נזקים אלה לא צולמו ובכל מקרה, תמונות בעניינם לא צורפו… ואף לא תוארו במסגרת חוות הדעת".

בעניין זה ראוי לציין דברים שאמר שמאי מטעמה של הנהגת, ואשר מלמדים על ההתנהלות הראויה של חברת ביטוח הוגנת ואחראית: "נניח שהיה נזק קודם, אז חברת הביטוח יכלה לפנות למבוטחת (ו)להסב את תשומת לבה, למרות שביקשה תצלומים ולא קיבלה", הסביר השמאי בעדותו. "למרות שביקשנו לראות את המכונית, נאמר לנו שהיא הייתה במסגרת טוטאל-לוס והיא נלקחה".

בהמשך פסק הדין מעלה השופט חאג'-יחיא הרהורים שיטרידו כל בעל מכונית: "מהתרשמותי מעדות השמאי מטעם (חברת הביטוח) נראה לכאורה כי כל סכום שהיה נוקב בו לצורך ההפחתה, היה נרשם בחוות הדעת סכום זה, שהוא כאמור 'הערכה כללית', (ואותו סכום היה) מופחת מסך תקבולי הביטוח המשולמים למבוטח, וכל זאת ללא נימוקים או פירוט מטעם חברת הביטוח בדבר אפיון הנזק, סיווגו וללא כל הסבר מניח את הדעת כיצד הוערך הנזק". ובמלים פשוטות – חברת ביטוח יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, ולנכות מתקבולי הביטוח כל סכום שתרצה.

"העובדה כי ההליך האמור נעשה באופן חד-צדדי, ללא שיתוף התובעת וללא עדכונה באמור (לפני) מכירת הרכב למגרש, יש בה להוסיף נדבך נוסף לשרירותיות המשתקפת מהחלטת ההפחתה עצמה", סיכם השופט חאג'-יחיא את החלטתו לקבל את תביעתה של א', אם כי באופן חלקי. "חברת הביטוח סטתה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המוטל עליה כלפי המבוטחת, בין השאר ובעיקר, לא פירטה בחוות הדעת הקיימת וגם לא צירפה חוות דעת חדשה, מפורטת ומבוססת, שיש בה להצביע כיצד בוצעה ההפחתה בגין 'אירוע אחר' ועל מה היא נסמכת".

מדוע אם כן התקבלה תביעה של א' רק באופן חלקי? השופט חאג'-יחיא הסביר: "התנהגות התובעת תרמה במידה מסוימת למצב אליו נקלעה, שכן יש להניח כי לו פנתה התובעת… למבטחת מיד לאחר קבלת הודעת התשלום… נראה כי אז ניתן היה אולי לבחון את הרכב שוב בזמן אמת ולבחון היטב את השומה… מצופה היה מהתובעת לפנות ללא כל דיחוי למבטחת, בין באופן ישיר ובין באמצעות שמאי מטעמה, כדי לראות את הרכב, לצלם אותו בטרם יימכר ויועבר למגרש אחר".

בסופו של דבר קבע השופט חאג'-יחיא כי חברת הביטוח תשלם לא' 7,080 שקלים, לעומת 8,350 שקלים שתבעה בעלת המכונית.

The post חברת הביטוח הפחיתה 7,600 שקלים בגלל נזק שלא הוכח appeared first on TheCar.

סוחר רכש מחברות ביטוח כלי רכב שעברו תאונות קשות, ומכר אותם ללקוחות תמימים לאחר תיקון לקוי במוסכים – ולעתים כאשר חסרים בהם אביזרי בטיחות כמו כריות אוויר. בית המשפט העליון קבע כי הסוחר "ידע כי חברות הביטוח אינן בודקות לעומק האם התיקונים הנדרשים בוצעו כהלכה… ומכר רכבים במצב שאינו תקין תוך הצגת מצג שווא"

מקרה שהתגלגל השבוע לפתחו של בית המשפט העליון חשף סוחר שפעל לכאורה למכירת כלי רכב מסוכנים ללקוחות תמימים – החל מרכישתם מחברות ביטוח במצב של "אובדן להלכה" ו"אובדן גמור", עבור בביצוע תיקונים לקויים במוסכים ועד העברת בעלות לנהגים שכלל אינם יודעים כי כלי הרכב שהם קנו היו מעורבים בתאונות קשות. מהחלטות של בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בירושלים עולה כי לעתים אף נמכרו כלי רכב ללא כריות אוויר, וזאת מבלי ליידע על כך את הרוכשים.

שופט בית המשפט העליון ניל הנדל דחה אתמול (א') ערר שהגיש הנאשם המרכזי בפרשה, בעניין החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים להשאירו במעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו הבהיר השופט הנדל כי "מכירת רכבים מבלי לבצע את התיקונים המחויבים היא אמנם עבירת מרמה בעיקרה, אך משמעותה היא סיכון חיי אדם רבים, הן של רוכשי המכוניות והן של הציבור בכללותו, העלול למצוא עצמו מעורב בתאונה כתוצאה מהעלאת רכבים תקולים אלו על הכביש".

התמונה שעולה מהחלטות בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי חמורה ומדאיגה – גם בגלל היקף הפעילות שמיוחסת לנאשם המרכזי בפרשה, וגם בגלל שהיקף פעילות כה נרחב מצביע על אוזלת יד של משרדי התחבורה והאוצר, שאמורים לפקח על פעילותם של סוחרי רכב, מוסכים, שמאים וחברות ביטוח.

כך למשל מתאר השופט הנדל מתאר חלק מהעבירות המיוחסות לנאשם המרכזי בפרשה. "העורר (הנאשם המרכזי, ש.ה) ידע כי חברות הביטוח אינן בודקות לעומק האם התיקונים הנדרשים בוצעו כהלכה… העורר פעל שלא בהתאם לתקנות ולחוק, ועל מנת להסוות זאת ולקבל את רישיונות הרכבים, הוא זייף חשבוניות על רכישת חלקי חילוף ונקט אמצעים מגוונים אחרים, ומכר רכבים במצב שאינו תקין תוך הצגת מצג שווא. כך למשל, מכר לכאורה רכבים ללא כריות אוויר, משום שאלו התפוצצו בתאונה שעברו ושהובילה למסירתם לידיו של העורר לצורך תיקונם".

דברים דומים נאמרו בבית המשפט המחוזי בירושלים, שעל החלטתו הגיש הנאשם ערר. "נטען כי (הנאשם) מכר כלי רכב שהיו במצב אבדן להלכה, ותוקנו לאחר מכן, מבלי ליידע את הלקוחות (על כך) שכלי הרכב עברו תאונות קשות בעבר", ציין שופט המחוזי רפי כרמל, "תוך שלעתים (הנאשם) יצר מצב שווא לפיהם הרכבים תקינים, אף שידע כי קיימים ליקויים משמעותיים כגון החלפת כריות אוויר שהתפוצצו".

רוכש מחברת ביטוח, ומוכר רכב לא בטוח
את הפירוט המלא של המעשים שמיוחסים לנאשם המרכזי בפרשה אפשר למצוא בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישר באוגוסט האחרון את בקשת המשטרה להשאירו במעצר עד תום ההליכים. על-פי החלטת בית המשפט, ר"א – הנאשם המרכזי – רכש מחברות ביטוח עשרות רבות של כלי רכב שעברו תאונות קשות, ופעל בדרכים שונות כדי למכור אותם ללקוחות תמימים לאחר תיקון חלקי ולקוי.

השופט רפי כרמל מפרט בהחלטתו שורה ארוכה במיוחד של עבירות המיוחסות לר"א, ועל-מנת להבין עד כמה חמורה הפרשה ראוי להביא את הפירוט המלא של העבירות: "בשנים 2012 עד 2014 רכש המשיב ממגרשי הסדר עשרות כלי רכב מהסוג הנדון (שנפגעו קשה בתאונות, ש.ה). המשיב תיקן את כלי הרכב במקומות שאינם ידועים, שלא על-פי התנאים והכללים המפורטים בהם, ולצורך כך, בין היתר, זייף חשבוניות בדבר רכישת חלקי חילוף, באופן שזייף את מספר החשבונית, סוג הרכב, מספר הרכב, חלקים, ועוד".

וזה עוד לא הכל. השופט כרמל ממשיך בפירוט העבירות המיוחסות לר"א: "(הנאשם) עשה שימוש בחשבוניות שהוצאו בגין רכישת חלפים לכלי רכב אחרים, זייף חשבוניות אודות תיקון כלי הרכב הנדונים במספר דרכים, זייף אישורי תיקון במוסך מורשה… סיפק דו"חות שמאי שלעתים נערכו בלא שהשמאי עיין במסמכי התיקון ובחשבוניות, זייף חשבוניות בדבר רכישת חלקי חילוף, בדבר תיקון כלי רכב, בדבר אישורי מוסך מורשה, והציג אישורי שמאי שאינם משקפים בדיקה נכונה".

על-מנת להשלים את שרשרת המעשים המיוחסת לו, התביעה טוענת כי ר"א "העביר את כל המסמכים, אמיתיים ומזוייפים, לחברות הביטוח, לצורך העברת כלי הרכב לבעלותו. בהתאם, קיבל המשיב את רישיונות הרכב של כלי הרכב ומכר כלי רכב אלה לצרכנים, תמורת מאות אלפי שקלים".

קריאת פירוט העבירות המיוחסות לר"א מעוררת, כאמור, חשש שמשרדי התחבורה והאוצר – שאמורים להבטיח את שלומם של רוכשי המכוניות ולדאוג לאינטרס של כלל הציבור – אינם ממלאים כראוי את תפקידם (בלשון המעטה). החל מפיקוח על חברות הביטוח שמכרו את כלי הרכב לסוחר ועד העברת הבעלות על כלי הרכב ללקוחות תמימים, נראה שליקויים בעבודת משרדי הממשלה הקלו על ביצוע העבירות המיוחסות לר"א.

הציב אינטרס כספי לפני שלום הציבור
חשוב לזכור שר"א לא הורשע, ולכן חזקת החפות עומדת לזכותו. מנגד, החלטת בית המשפט העליון לדחות את הערר שהגיש נגד ההחלטה להשאירו במעצר עד תום ההליכים, עשויה להוות עדות לכך שהתביעה מחזיקה בראיות משמעותיות לכאורה. "המסוכנות עליה ניתן ללמוד מן הנאשם אינה ודאית, שהרי אשמתו לא הוכחה, ואף עומדת לו חזקת החפות", ציין השופט הנדל. "ברם, דרישה של מסוכנות לכאורה על סמך התשתית הראייתית הקיימת – הינה בנמצא… על מנת לעצור נאשם עד לתום ההליכים יש להידרש לראיות לכאורה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו. באשר להתקיימות תנאי זה אין עוררין".

עם זאת, מדברי שופט המחוזי רפי כרמל עולה כי לא רק מסוכנותו העתידית או המידית של ר"א הביאה לכך שהוחלט להשאירו במעצר. "מקום שהמשיב הציב את האינטרס הכספי שלו לפני שלומם וביטחונם של רוכשים תמימים – כמו-גם הציבור – העלולים להיפגע קשה כתוצאה מנסיעה ברכב שעבר תאונה קשה אך לא שוקם כנדרש, שוללים מתן אמון ממשיב זה", כתב השופט, "המשיב, שלא חשש מלמכור מכוניות שכריות האוויר בהן כבר אינן קיימות משום שהופעלו בתאונה ולא הותקנו חדשות תחתן, אך הסתיר זאת מרוכשים תמימים, אינו מי שניתן ליתן בו אמון".

The post כך מוכרים מכוניות מסוכנות ללא כריות אוויר ללקוחות תמימים appeared first on TheCar.

בעל עסק לייצור ושיווק קורקינטים וסקייטבורדים מנועיים הורשע בשורת עבירות חמורות, אך בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו וקבע שחקירתו הייתה לקויה. "ספק רב אם מסר 'הודיה… חופשית וברצון'", פסק בית המשפט, "החשוד לא הודע באיזה עבירות הוא מואשם, לא הוזהר על זכותו לשתוק ולא נאמר לו שכל דבר שימסור ישמש נגדו ראיה"

בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביטל את הרשעתו של בעל עסק לייצור ושיווק סקייטבורדים וקורקינטים מנועיים בשורה של עבירות חמורות, לאחר שקבע כי אמרותיו בפני חוקרי משרד התחבורה אינן קבילות. השופט רענן בן-יוסף קיבל חלקית את ערעורו של בעל העסק וביטל חלקים משמעותיים מהרשעתו בבית משפט השלום, תוך שהוא מבהיר כי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים אינו יכול לשמש את משרד התחבורה כעילה לשלילת זכויות יסוד מנחקרים ונאשמים.

"למרבה ההפתעה והתמיהה", כתב השופט בן-יוסף, "לא נאמר ולו ברמז לנחקר שהוא חשוד בעבירה ומה טיבה, לא נאמרה לו זכותו שלא להשיב ובוודאי לא (נאמרה לו) זכותו להיוועץ בעורך דין… לא רשומות השאלות עליהן משיב הנחקר, ואף בדרך עקיפין אפוא לא ניתן להבין במה הואשם. לא ברור מה טיבה של אותה 'אזהרה כחוק' שהוזהר, ומפני מה הוזהר".

זכויות הנחקרים נדחות בפני החוק?
בעל העסק נחקר במסגרת מבצע אכיפה שערך משרד התחבורה ב-2009, ולאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום שכלל שורה ארוכה של עבירות. לפי כתב האישום שהוגש נגד בעל העסק, "בחודש דצמבר 2009 וקודם לכן ניהל עסק ומפעל לייצור, סחר ותיקון… ברכבים מנועיים ומכירת חלקים של קורקינטים, סקייטבורדים מנועיים ואופניים מנועיים שאינם עומדים בתקנים של הרשות לרכבים מנועיים, ללא רישיון".

אולם, נראה שמבצע האכיפה גרם ללהיטות-יתר בקרב עובדי משרד התחבורה. "הדרך המוזרה והשערורייתית שבה בוצעה חקירת המשיב 2 (בעל העסק, ש.ה) שבפנינו, מעמידה בספק את קבילותן של האמרות (של בעל העסק)", הבהיר השופט בן-יוסף בפסק הדין שבו קיבל חלקית את ערעורו של בעל העסק. "למקרא עדותם של גובי האמרות בפני בית משפט קמא (בימ"ש השלום), ספק רב באם (בעל העסק) מסר 'הודיה… חופשית וברצון'. החשוד לא הודע באיזה עבירות הוא מואשם, לא הוזהר על זכותו לשתוק ובוודאי לא נאמר לו שכל דבר שימסור ישמש נגדו ראיה".

את התנהלותם של חוקרי משרד התחבורה הסבירו עורכי הדין שייצגו את המשרד כך: "כאשר עסקינן בעבירות על-פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים והתקנות על-פיהן, כל זכויות הנחקרים והחשודים נדחות מפני הוראות… חוק הפיקוח". אלא שהשופט בן-יוסף, שקיבל את טענת סנגורו של בעל העסק, עו"ד שי גלעד, ציין בית המשפט העליון כבר פסק בעבר כי גישה זו אינה מקובלת.

"בית המשפט העליון כבר דחה טענות מסוג זה בפרשות דומות", כתב השופט בן-יוסף, "(פרשות) שבהן עולה התנגשות לכאורית בין הוראות דין מיוחדות בתחום הפיקוח לבין ערכי יסוד של חסינות מפני הפללה עצמית ועקרונות יסוד של כבוד האדם וחירותו וטוהר החקירה".

כך אי אפשר לטהר את השרץ
מאחר שדחה את טענות משרד התחבורה, החליט השופט בן-יוסף גם לבטל את הרשעתו של בעל העסק באותם אישומים שהתבססו על אמרותיו בפני חוקרי משרד התחבורה. "האמרות עליהן ביסס בית משפט קמא (בימ"ש השלום) את הכרעת הדין המרשיעה – בלתי קבילות הן", סיכם השופט, "ובנסיבות אלה, הרשעת הנאשמים, ככל שהיא מסתמכת אך ורק על האמרות שמסר (בעל העסק) בתוספת ראיות מאמתות כ'דבר מה', אין בהן בסיס להרשעה בדין… בנסיבות אלה, אף אם בחקירתו הנגדית אישר (בעל העסק) בחלק מתשובותיו חלק מאמירותיו באמרות הנגועות, אין בכך ל'טהר את השרץ'".

בסופו של דבר, השופט בן-יוסף השאיר על-כנה את הרשעת בעל העסק רק בשלוש עבירות שיוחסו לו: אי-מתן פירוט מספיק בחשבונית, אי-קיום חובת רישיון ועבירה לפי צו הפיקוח על מוסכים. בהתאם, תיקן השופט בן-יוסף גם את גזר הדין, והקטין את גובה הקנס שהוטל על בעל העסק.

מעניין לציין כי אחד משיקוליו של השופט בן-יוסף להקלת עונשו של בעל העסק היה היעדר הסדרה של תחום האופניים והקורקינטים הממונעים. "התחום בנושא כלי רכב ממונעים מהסוג שהיווה את הרקע להגשת כתבי האישום, לא היה מוסדר דיו בהיבט התקני והחקיקתי", ציין השופט. מי שהיה אחראי במשך שנים על הסדרת התחום הוא עוזי יצחקי – כיום מנכ"ל משרד התחבורה, ומי ששימש ב-2009 סמנכ"ל בכיר במשרד ועמד "בראש" מבצע האכיפה שבו נחקר בעל העסק.

The post חקירת יצרן הקורקינטים הייתה "מוזרה ושערורייתית" appeared first on TheCar.

נהגת שמכוניתה נפגעה על-ידי רכב שכור תבעה את הנהגת הפוגעת ואת חברה ההשכרה. במקום לשלוח שמאי שייבחן את הנזק, לא עשו הנתבעות דבר במשך כשנה. רק יומיים לפני דיון בבית משפט נשלח שמאי, שבדק את המכונית בחניה וללא תיאום עם הנהגת. "בדיקת הרכב, שעה שהתאונה אירעה לפני שנה, היא חסרת ערך", קבע בית המשפט

גם מי שמכיר את התנהלותן הבעייתית של חברות ליסינג והשכרה כאשר כלי רכב בבעלותן מעורבים בתאונות דרכים, עשוי להיות מופתע מהמקרה של נ': לפני כשנה עמדה מחוץ למכוניתה שחנתה בסמוך, כאשר לפתע שמעה רעש. מיד לאחר מכן הבחינה שמכוניתה נפגעה על-ידי מכונית שכורה, שהייתה נהוגה על-ידי י'.

כמו אזרחית טובה, פנתה נ' למוסך וביקשה חוות דעת של שמאי רכב. השמאי העריך את גובה הנזק ב-9,982 שקלים, ובנוסף חישב ירידת ערך בסך 1,305 שקלים. נ' שילמה את עלות התיקון, ואף שילמה את שכר טרחת השמאי, בסך 850 שקלים. אולם, כאן מסתבך הסיפור.

הנהגת של המכונית הפוגעת אמנם לא ערערה על אחריותה לתאונה, אך ביחד עם חברת ההשכרה (הרץ) סירבה לשלם את תיקון הנזק. על-פי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, הנהגת הפוגעת וחברת ההשכרה טענו כי "כל מה שנפגע באותה תאונה הוא לוחית הזיהוי, שנפלה, והתביעה שהוגשה תוך הסתמכות על חוות דעת (של השמאי מטעמה של נ') היא מנופחת, מופרזת וככל הנראה הנזקים שבחוות הדעת נגרמו בתאונה אחרת".

אמנם חילוקי דעות בין צדדים לתאונה הם עניין שכיח, אך במקום להוכיח את טענתן בחרו הנתבעות – הנהגת הפוגעת וחברת ההשכרה – לא לעשות דבר. רק כשנה לאחר התאונה ויומיים לפני הדיון בבית המשפט, נזכרו הנתבעות לשלוח שמאי מטעמן לבדוק את מכוניתה של נ', שכמובן הייתה תקינה בזמן הבדיקה המאוחרת. למעשה, לא רק שהבדיקה מטעם הנתבעות נעשתה בשיהוי ניכר, היא אף נעשתה ללא תיאום עם בעלת המכונית.

"לישיבת (בית המשפט) הגישו הנתבעות חוות דעת (של) שמאי, שהוצגה לראשונה בישיבת בית המשפט", כתבה השופטת אילת דגן בפסק הדין. "חוות דעת זו נערכה ביום 11 בספטמבר 2014 (יומיים לפני הישיבה, ש.ה) ולא הועברה לתובעת – לא בעת עריכתה ולא בכלל".

ומה טענו הנתבעות? על-פי השופטת דגן, "השמאי (מטעם הנהגת הפוגעת וחברת ההשכרה, ש.ה) טוען כי מניסיונו, הוא לא נתקל בעבר מעולם במצב שבו מעבה המזגן יתעקם בצורה כפי שנטען בסוג זה של הרכב. הנתבעות טוענות כי נזק בחזית, כפי שהוצג לשמאי של התובעת, לפיו היו פנסים שבורים, גריל שבור, נזק למגן קדמי, סותר את עדות הנתבעת לפיה כל מה שנפגע באותה תאונה היה לוחית הרישוי".

ושוב, סתירה בין עדויות הצדדים שכיחה מאוד בבתי המשפט, אלא שהנתבעות לא עשו כל ניסיון להוכיח את טענותיהן – מלבד הצגת חוות דעת של שמאי, שנערכה כשנה לאחר התאונה. ולכן, זה לא ממש מפתיע לגלות שתביעתה של נ' התקבלה במלואה, והנתבעות נדרשו לשלם את עלות התיקון, בסך 10,880 שקלים, וכן הוצאות משפט בסך 300 שקלים.

"התובעת עשתה את המוטל עליה, שעה שפנתה לשמאי, קיבלה חוות דעת בגין הנזקים שנוצרו בתאונה ואף תיקנה את הרכב בהתאם לחוות הדעת", סיכמה השופטת דגן. "חוות הדעת לא נעשתה במחשכים, והדרישה לתשלום הנזקים נמסרה לנתבעת באופן שאפשר לה לברר את חבותה על דרך שליחת שמאי שיבדוק את הרכב וייתכן חוות דעת נגדית".

בהמשך מפנה השופטת אצבע מאשימה אל הנתבעות, ובעיקר אל חברת ההשכרה, ומבהירה מה דעתה על הדרך שבה בחרו לנהל את ההליך: "תחת לפעול בהתאם לחובתה, בחרה הנתבעת לשלם סכום שרירותי על-פי ראות עיניה, מבלי שכלל שלחה שמאי… הנתבעת אף לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעת, ולמעשה לא יידעה אותה כי בכוונתה להתייצב לדיון כשבאמתחתה חוות דעת שהוכנה יומיים לפני כן. בהתנהלות זו ובאי מתן אפשרות הוגנת לתובעת לבחון את חוות הדעת מטעם הנתבעת, היא גרמה לתובעת נזק ראייתי".

ובכך לא סיימה השופטת את ביקורתה הנוקבת. "הנתבעת למעשה הכשילה אפשרות בירור מקצועי, ואין לה להלין אלא על עצמה במחדל זה", סיכמה השופטת דגן את דבריה בעניין מחדלי הנתבעות. "לא מיותר לציין כי בדיקת הרכב לפני יומיים, שעה שהתאונה אירעה לפני שנה, היא חסרת ערך. אוסיף אף כי השמאי מטעם הנתבעת הודה שבדק את הרכב בחניה, מבלי שהבדיקה תואמה עם התובעת".

The post חברת ההשכרה שלחה שמאי, שנה אחרי התאונה appeared first on TheCar.

חברת הראל טענה שלנהג שנפגע על-ידי מבוטח שלה יש "אשמה תורמת" לגרימת התאונה, ולכן קיזזה 20% מסכום הפיצוי שהעבירה אליו. בית המשפט אילץ אותה לפצות את הנהג הנפגע במלוא ערך הנזק שלו

שיטות שונות ומגוונות יש לחברות הביטוח כדי להימנע מלשלם פיצוי למבוטחים, או לצמצם את היקף הפיצוי, ורבות מהן חוסות תחת ההגדרה "שיטת מצליח": לרוב זה מצליח, לפעמים לא.

אחת מ"שיטות מצליח" שכבר הפכה ללחם חוקן של חברות ביטוח שונות היא קיזוז, כמעט אוטומטי, של 20% מהיקף הפיצוי לצדדים שלישיים (אשר נפגעו על-ידי המבוטחים) בטענה ל"רשלנות תורמת".

למרבה הצער, במקרים רבים הדרך היחידה למנוע משיטת "מצליח" לעבוד היא לקחת את חברת הביטוח אל בית המשפט, כפי שנאלצה לאחרונה לעשות חברת המימון מ.ע. כנגד חברת הראל.

הראל אמנם פיצתה את מ.ע. תמורת נזקים שנגרמו למכונית שלה על-ידי מבוטח של הראל, אבל קיזזה מהם 20% בגין "רשלנות תורמת" של הנהג הנפגע, וכן חלק משכר הטרחה של שמאי הרכב, שלגביו החליטה שמדובר ב"שכר מופקע".

שופטת בית משפט השלום בטבריה אוסילה אבו-אסעד שמעה את עדויות שני הנהגים והעדיפה את זאת של הנהג הנפגע: "בעניין נסיבות התרחשות התאונה נתתי אמון בעדותו של עד התובעת" כותבת אבו-אסעד, "שהיתה עדות מהימנה ואמינה והיא הותירה עליו רושם חיובי. התרשמתי מעדותו כי הוא מכיר את אזור התאונה וכי נסיעתו היתה איטית בהתחשב ברוחב הכביש הצר וסוג הרכב שבו נסע. מנגד, מעדותו של העד של הראל (נהג הרכב הפוגע) עלה כי האחרון, חרף טענתו לעצירה מוחלטת לפני תמרור העצור שהוצב בכיוון נסיעתו, לא הבחין ברכב התובעת מגיח. עדות זו נראית מוזרה בעיני, וזאת בלשון המעטה".

לנוכח זאת היא דחתה את דרישת הקיזוז של הראל וקבעה: "בנסיבות העניין, ואף לאחר עיון בתמונות המשקפות את מקום התאונה שוכנעתי כי לא דבק בנהג התובעת אשם ובנסיבות העניין לא היה מקום לכך שהנתבעת תנכה מסכום הפיצוי ששולם על ידה לתובעת בגין הנזק הישיר שנגרם לרכב, 20% בגין אשם תורם.

אשר לשכ"ט השמאי, נראה בנסיבות העניין ובהתחשב בסכום הנזק כי מדובר בשכ"ט סביר שאינו חורג מגדר המקובל והנהוג וממילא אין הוא מצדיק את ההפחתה שבוצעה על ידי הנתבעת. כך גם בנוגע לדמי ההשכרה של הרכב החליפי שנראים סבירים למדי וממלאים אחר הדרישה להקטנת הנזק".

בסופו של יום חוייבה הראל לשלם לתובעת סך של 5,573 שח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן הוצאות משפט בסך 672 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 שח.

הלקח, כרגיל, הוא לא לוותר בקלות לחברות ביטוח שמנסות את הטריק של "רשלנות תורמת", במקרים רבים אף מבלי לנמק במה תרמה אותה רשלנות כביכול.

פסיקות בתי המשפט לאחרונה מעידות ששופטים לא אוהבים את השיטה שהפכה לנוהג בחברות ביטוח רבות. לכן, אם באמת לא הייתה לדעתכם תרומה רשלנית מצדכם לגרימת התאונה פשוט אל תוותרו: התמקחו עם החברה, ובמידת הצורך אל תהססו לפנות לבית המשפט.

תא"מ 43529-08-13 מ.ע. כהן מימון וליסינג בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

The post בית המשפט דחה שוב את שיטת "מצליח" appeared first on TheCar.

מכוניתה של נהגת ותיקה תועדה במהירות של 96 קמ"ש בדרך עירונית. למרות שהגישה לבית המשפט לתעבורה תצהיר של נכדה, שהודה כי הוא זה שנהג במכונית, הורשעה הנהגת. ערעורה לבית המשפט המחוזי התקבל, אך השופט דאג לקופת המדינה והציע לתביעה להגיש כתב אישום נגד הנכד, כדי שלא תינזק "קופת המדינה המידלדלת"

ל' היא נהגת ותיקה וטובה. למעשה, ב-45 שנות נהיגה היא לא רשמה לחובתה אף לא הרשעה אחת בגין עבירת תנועה. אלא שאז, לפני כארבעה חודשים, גילתה ל' שהיא מואשמת בכך שנהגה במהירות של 96 קמ"ש בדרך נמיר בתל-אביב – בקטע כביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 60 קמ"ש בלבד.

ל' בדקה וביררה, וגילתה שמי שביצע את העבירה החמורה היה נכדה, ר'. מצוידת בתצהיר של הנכד, הגיעה הסבתא לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב, משוכנעת שהשופטת שרית קריספין-אברהם תקבל את התצהיר, ותזכה אותה. אלא שלא כך קרה. השופטת קריספין אברהם בחרה שלא לקבל את התצהיר ולא לבטל את פסק דינה של ל'.

סבתא ל' לא ויתרה, והגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שם נערך הדיון באולמו של השופט רענן בן-יוסף. "המערערת נוהגת משנת 1969 ללא הרשעות", תיאר השופט את המקרה בפסק הדין. "הוגש נגדה כתב אישום בכך שביום 14 במאי 2014, בדרך נמיר בתל-אביב, כבדה רגלה על דוושת הגז והסיעה את מכוניתה למהירות מתאימה, כ-96 קמ"ש במקום 60 קמ"ש".

בהמשך התייחס השופט בן-יוסף לתצהיר שהגיש הנכד של ל'. "הגברת פנתה לבית המשפט (לתעבורה) וציינה כי אמנם הרכב רשום על-שמה, אך מי שנהג ברכב הוא נכדה, האדון ר"ע", ציין השופט. "ר"ע אף צירף תצהיר, לא חתום בפני עורך דין, על כך שנהג באותו רכב. (אולם) בית משפט קמא (בית המשפט לתעבורה, ש.ה) לא מצא לבטל את פסק הדין מנימוקיו".

אולם, בניגוד לשופטת התעבורה קריספין-אברהם, השופט בן-יוסף דווקא גילה הבנה למצבה של ל' וניאות לקבל את התצהיר של הנכד. "מצאתי (לנכון) לבטל את גזר דינו של בית משפט קמא, ולזכות את המערערת מכל אשמה", הבהיר השופט בפסק הדין.

אלא שבמקום לסיים את פסק הדין בזיכויה של הסבתא, מצא השופט לנכון להנחות את התביעה המשטרתית להגיש כתב אישום נגד הנכד – כאשר הוא מסביר שרק כך יעשה צדק ותימצא גאולה לקופת המדינה המתרוקנת. "המדינה רשאית, לאור מועד העבירה, להגיש כתב אישום נגד הנכד", הסביר השופט בן-יוסף. "יש בידה את תצהירו, אמירה בכתב של אדם שכל שצריך (להוסיף) לו זה דבר מה – והיא יכולה להגיש כתב אישום חדש נגד הנכד, ולשלוח אליו בדואר הזמנה לדין או בכל דרך אחרת שתמצא, ובכך גם יעשה הצדק ובכך גם קופת המדינה המידלדלת לא תינזק".

The post הסבתא, הנכד והשופט שהציל את קופת המדינה appeared first on TheCar.

חברת קרסו מוטורס, יבואנית רנו וניסאן, ורונן לוי, ממנהיגי המוסכים החופשיים, ערערו לבית המשפט העליון על פסיקת המחוזי בסכסוך שבין הצדדים

המאבק המשפטי בין חברת קרסו מוטורס, יבואנית רנו וניסאן, לבין רונן לוי, הבעלים של מוסך חיים לוי בירושלים ויו"ר איגוד המוסכים, יוצא לסיבוב שני: חברת קרסו מוטורס הגישה לבית המשפט העליון ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי ב-11 ביוני, בתביעה שהגיש כנגדה לוי.

בפסק הדין הזה דחה שופט בית המשפט המחוזי רם וינוגרד את רוב סעיפי התביעה של לוי, שכללה דרישה לפיצוי בסך 52 מיליון שקל בגין החלטתה לנתק עמו את הקשר העסקי, ובגין פגיעה במוניטין.

עם זאת, בית המשפט קיבל את טענותיו של לוי בקשר להפחתת עמלות בגין מכירת כלי רכב חדשים בשנים 2009 – 2010 על בסיס סיקרי שביעות רצון, וכן את טענותיו בעניין פיצוי כספי בגין נסיעות מבחן ללקוחות של חברות ליסינג.

מנגד, בית המשפט דחה גם תביעה נגדית שבה תבעה חברת קרסו את לוי, בהיקף של 5.5 מיליון שח בגין נזקים שנגרמו לחברה, לטענתה.

מוסך חיים לוי שימש במשך שנים רבות כסוכן של קרסו באזור ירושלים, והפעיל מוסך רשת של החברה, שבו הוענקו שירותי מוסך למכוניות מתוצרת רנו וניסן.

חברת קרסו הגישה בסוף השבוע שעבר לבית המשפט העליון כתב ערעור על פסק הדין בקשר לדחיית תביעתה בגין נזקים שגרם לה כביכול מוסך חיים לוי. בבקשת הערעור מתבקש בית המשפט העליון לבטל את פסק הדין ולהטיל על מוסך חיים לוי לפצות אותה, או, לחילופין, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך דיון חדש, או להורות על מינוי של רו"ח חוקר מטעם בית המשפט לבחינת חשבונות מוסך חיים לוי, וזאת "בשל שגגות שנפלו", לטענתה, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

בדיווח שמסרה חברת קרסו לבורסה היא מציינת שמוסך חיים לוי, מצידו, הגיש גם הוא ערעור לעליון על פסק הדין, אלא שהוא טרם הגיע לידיה.

לא מיותר להזכיר את הקונטקסט האקטואלי ברקע הדברים: כיו"ר איגוד המוסכים פועל לוי בשנים האחרונות ברוח המלצות 'ועדת זליכה', ובניסיון לאפשר ליותר ויותר מוסכים שאינם מורשי יבואן להתחרות ברשתות הרשמיות של מוסכים מורשים.

The post קרסו ורונן לוי יצאו לסיבוב שני appeared first on TheCar.

בית המשפט פסק פיצוי למבוטח אשר הותש על ידי חברות כלל ופמי: הן ישלמו גם את מלוא הנזק וגם עבור עוגמת הנפש שגרמה לו. השופטת פיינשטיין: "הנתבעות התנהלו בצורה חסרת תום לב, והכבידו על התובע בכל צעד ושעל"

די לייאוש: שופטת בית משפט השלום בירושלים דורית פיינשטיין מאד לא אהבה את משחקי גרירת הרגליים שנקטו חברות כלל ופמי פרימיום כלפי מבוטח שרכבו ניזוק בעת שנגרר למוסך, ופסקה למבוטח פיצויים לא רק תמורת נזקיו אלא גם עבור עגמת הנפש שנגרמה לו.

סיפור המעשה החל כאשר חברת התפעול וביטוחי השירות פמי גררה את ג'יפ היונדאי טראקן של ר.ק, ובמהלך הגרירה נגרם לו נזק.
היות ששירותי הגרירה הוענקו לר.ק. במסגרת פוליסת הביטוח שלו בחברת כלל, הוא תבע פיצוי בגין נזקיו מפמי ומכלל.

אלא שכלל ופמי מצידן טענו שככל שנגרם נזק אין זאת אשמתן, אלא אשמת קבלן המשנה שפעל בשירות פמי, גרר יורם.
שתי החברות אף הגישו לבית המשפט "הודעת צד ג'" כנגד גרר יורם, ובה טענו שעל- פי ההסכם בין פמי פרימיום לחברת הגרר על הגרר לשאת בכל נזק שייגרם כתוצאה מפעולותיו, ולשפות את הנתבעות.

גרר יורם, מצידו, טען, שהוא לא אחראי לנזק שכן ההסכם הוא בין התובע לחברת פמי פרימיום, ולכל היותר יש לחייבו ביחד עם הנתבעות.

השופטת דורית פיינשטיין מבית משפט השלום בירושלים לא קיבלה את ניסיון ההתחמקות של של כלל ביטוח ושל פמי פרימיום וקבעה כי "אף כי בפועל חברת הגרר היא שגרמה לנזק לרכבו של התובע הרי שהתובע התקשר עם חברת כלל ועם חברת פרימיום לצורך קבלת שירותי רכב ושירותי גרירה, והתקשרות זו הייתה מכוח המוניטין של חברת כלל ומתוך הנחה כי לא ייגרם נזק בעת הגרירה.

יתר על כן, הנחה סמויה נוספת של התובע הייתה שאם ייגרם נזק בעת הגרירה חברת כלל לא תתנער מאחריותה, שכן, הגרר היה בהתאם להסכם השירות אותו הציעה לתובע. יש להביע צער על כך שחברת כלל וחברת פרימיום המשיכו ועמדו על טענותיהן לפיהן חברת הגרר ניתקה את הקשר הסיבתי בין הגרירה לתאונה או שהן העבירו למעשה את האחריות לחברת הגרר".

השופטת דורית פיינשטיין חייבה את שתי הנתבעות ביחד ולחוד לפצות את התובע, וקיבלה גם את הודעת צד ג' של כלל ופמי כנגד גרר יורם, לפיה יהיה עליו לשלם לנתבעות, כלל ופמי, כל סכום שנוגע לנזק הישיר, ירידת ערך ושכ"ט שמאי שבו יחויבו הנתבעות במסגרת פסק הדין.

החלק החשוב במיוחד בפסק הדין של השופטת פיינשטיין נוגע להתנהלות מול התובע, אשר מייצגת שיטת התשה מקובלת, למרבה הצער, אצל חברות שונות ביותר מידי מקרים: "לא הייתה כל הצדקה", קובעת פיינשטיין, להכבדה המיותרת שהכבידו הנתבעות – חברת הביטוח כלל וחברת פמי פרימיום על התובע (בעל רכב שנגרר על ידי חברת "גרר יורם" ) קל וחומר שעה שמדובר בחברת ביטוח שהתישה את מבוטחה".

במקום אחר קובעת פיינשטיין: "הנתבעות התנהלו בצורה חסרת תום לב, והכבידו על התובע בכל צעד ושעל. הנתבעות הרי ידעו טוב מאוד כל שצריך לדעת על התאונה, שכן זו ארעה כאשר הרכב היה באחריותן, והתעקשותן כי התובע ימציא מסמכים ממסמכים שונים לפני תחילת ההליך המשפטי, הייתה בגדר הכבדה מיותרת. יתר על כן, אילו היו התובעות מעוניינות לפעול בתום לב, הן היו משלמות לתובע את נזקיו על פי חוות הדעת הראשונה של השמאי מטעמן מיד כאשר קיבלו אותה, ומשלימות את מלוא התשלום בגין הנזק הישיר, עם קבלת חוות הדעת המתוקנת של השמאי שלהן. הנתבעות לא עשו כן, ואף לא שילמו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, ופעלו בחוסר תום לב שעה שטענו כי התובע הסתיר מבית המשפט שמדובר ברכב מסחרי, וזאת כאשר לא הייתה בידיהם כל ראיה לכך".

למעשים אלה יש גם תוצאה משפטית מעניינת, כפי שפסקה פיינשטיין: "אף כי ככלל אין לקבוע פיצוי בגין עוגמת נפש בתובענות מסוג "נזקי פח", הרי שעה שהנתבעות היו גם המזיקות וגם במערכת יחסים חוזית עם התובע, ובשים לב להתנהלותן – הרי שראוי כי יפצו את התובע.

על כן אני קובעת כי חברת כלל תשלם לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ש"ח וחברת פרימיום תשלם בגין עוגמת נפש סך של 2,000 ש"ח".

השופטת קבעה גם שכלל, פמי וגרר יורם יישאו בהוצאות התובע בסך 2,500 ש"ח ובשכר טרחת בא כוחו בסך של 5,000 ש"ח כולל מע"מ.

באשר לגובה הנזק שנגרם לרכב הנגרר – השופטת לא קיבלה את טענת התובע לנזק של כ-56 אלף ש"ח וכללה "ירידת ערך מסחרית" בסך של כ-18 אלף ש"ח לעומת 1,480 ש"ח שקבע שמאי מטעם חברת הביטוח.

היא קבעה את ירידת הערך בגובה של עשרת אלפים ש"ח, בין היתר מפני ש"כעסה" על חברת הביטוח אשר החליטה שהרכב היה רכב מסחרי רק על סמך הקילומטרז' הגבוה שעבר.

תא"מ 38998-10-12 קלופ ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

The post תביעה נגררת: חברות הביטוח התישו מבוטח ויפצו אותו appeared first on TheCar.

נהג תועד באמצעות מצלמת מהירות כשהוא נוסע במהירות של 111 קמ"ש, בכביש שבו המהירות המותרת היא 80 קמ"ש. אולם, מאחר שהמכונית שבה בוצעה העבירה הייתה רשומה על-שם חברה, הנהג לא התייצב לדיון שנקבע בבית המשפט – והחברה ספגה קנס מוגדל. בית המשפט: בכך שלא הסבה את הדו"ח על-שם הנהג, החברה איפשרה לעבריין לחמוק מעונש

ביום שלישי לפני כשבוע, דנה שופטת התעבורה מרים קסלסי בשני אישומים של נהיגה במהירות מופרזת. כתבי האישום היו כמעט זהים: בשניהם תועדו נהגים כאשר הם מבצעים עבירת מהירות בדרך בגין בירושלים – כביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 80 קמ"ש, ועבירות מהירות נאכפות בו באמצעות מצלמת מהירות אלקטרונית. גם המהירות שבה תועדו שני הנהגים הייתה כמעט זהה: 114 קמ"ש בכתב אישום אחד, ו-111 קמ"ש באחר.

ובכל זאת, התוצאה הייתה שונה לחלוטין: כתב אישום אחד הוביל להרשעה וקנס של 1,200 שקלים, בעוד שכתב האישום האחר הסתיים בהרשעה וקנס כפול כמעט פי ארבעה: 4,000 שקלים. הסיבה פשוטה: השופטת קסלסי הטילה קנס של 4,000 שקלים על חברה-בת של התעשייה האווירית, שלא הסבה את הדו"ח על-שם הנהג שביצע את עבירת המהירות, ובכך איפשרה לו לחמוק מעונש.

"הרשעתה (של החברה, ש.ה) נובעת מכוח היותה המחזיקה של הרכב, ובהיעדר כל בקשה מטעמה להסב (את) העבירה על-שם הנהג", כתבה השופטת קסלסי בהכרעת הדין שבה הורשעה החברה. "המאשימה (התביעה) ביקשה להשית קנס מוגדל, ואני נענית לכך, שכן מחדלה של הנאשמת הביא לאי-העמדתו לדין של הנהג שביצע את העבירה".

"לא להכניס יותר כסף"
החלטתה של השופטת קסלסי להטיל על החברה קנס גבוה במיוחד לא צריכה להפתיע: כבר לפני יותר משש שנים אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת תקנה המאפשרת להכפיל פי ארבעה קנסות שמוטלים על חברות ותאגידים. על-פי התקנה, אותה יזם משרד התחבורה, חברה שבוחרת שלא להסב דו"ח תנועה על-שם הנהג שביצע את העבירה, צפויה לקנס גבוה פי ארבעה מגובה הקנס "הרגיל" שקבוע בצד אותה עבירה.

במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה, הסבירה עו"ד חווה ראובני – סגנית היועצת המשפטית של משרד התחבורה – את מטרת התקנה: "במצב של אכיפה אלקטרונית אנחנו לא יודעים מי הנהג שנוהג, הדו"ח נשלח על שם התאגיד, וגם אם הקנס משולם, ואני יוצאת מתוך הנחה שהקנס שולם, ההרשאה לא נרשמת לחובת אף אחד, נקודות לא נרשמות לאף אחד, נהג שנוהג דרך קבע ברכב שרשום על שם תאגיד… יכול לבצע את כל עבירות רמזור אדום שבעולם, ואת כל עבירות המהירות שבעולם, ועד שלא יעצור אותו במקרה שוטר, שום דבר מזה לא יהיה זכר ברקורד שלו".

במקור ביקש משרד התחבורה להכפיל את הקנס שיוטל על חברות פי 10 – ולא פי ארבעה. אלא שיו"ר ועדת הכלכלה באותה עת, ח"כ גלעד ארדן, הבהיר כי הכפלת הקנס פי 10 היא מהלך "קצת מוגזם". בתגובה הסבירה לו עו"ד ראובני ממשרד התחבורה כי "היעד של ההצעה הזו לא להכניס יותר כסף, אלא לתת תמריץ כבד משקל לתאגיד להסב את הדו"ח. לכן אנחנו מציעים שהקנס יכבד בצורה משמעותית ויחזור לקדמותו ברגע שיוסב הדו"ח".

The post המהירות: 111 קמ"ש, הקנס: 4,000 שקלים appeared first on TheCar.

שימוש בשמן באיכות ירודה גרם לנזק לעשרות מכוניות, אבל המוסך לא הצליח להוכיח ממי קנה את השמן. גם חברת הביטוח חמקה ללא פגע מתביעה

בפעם הבאה שבה תרכשו מכונית משומשת, או כאשר יציעו לכם טיפול ממש זול במוסך, מאד כדאי שתבדקו מה היא איכות שמן המנוע שבו נעשה שימוש, היות ששמן באיכות ירודה עלול לגרום לנזקים כבדים.

מסקנה זו עולה בין שורותיה של פרשה משפטית שהתגלגלה לאחרונה אל אולמה של השופטת אורית ליפשיץ מבית משפט השלום באשקלון.

השופטת ליפשיץ אמנם דחתה את התביעה שהגיש מוסך כנגד ספק השמן שלו וכנגד חברת הביטוח שלו, אבל בין חוות הדעת השונות שהוגשו לבית המשפט מודגש גם הנזק בפועל למנועים שבהם נמצא שמן לא איכותי.

המוסך מסמיה מ.י. תבע בתביעה זו את חברת שוסטר חלפים, אשר מייבאת ומשווקת בין השאר שמן מנוע חצי סינטטי שאמור לעמוד בתקן SL/CF. שמן זה מיוצר בתורכיה על ידי חברת טרמונד, ומיובא גם על-ידי יבואנים נוספים.

מוסך מסמיה טען בכתב התביעה כי רכש 600 ליטרים מן השמן הזה מחברת שוסטר לצורך טיפול בכלי רכב של לקוחותיו, שהם בעיקר חברות ליסינג והשכרה.

לטענת המוסך, המכוניות שבהן נעשה שימוש בשמן התורכי סבלו מבעיות זמן קצר לאחר החלפת השמן, ולכן נאלץ המוסך לשלוח קריאת זימון (ריקול) ל-476 מכוניות שבהן, להערכת המוסך, נעשה שימוש בשמן (אם כי מדובר בממוצע של 1.26 ליטר למכונית בלבד).

בפועל נענו לקריאת השירות רק 76 מכוניות, ובהן בוצעה החלפת שמן ושטיפה של מערכת השמן.

בשש עשרה מכוניות נאלץ המוסך לבצע שיפוץ של מנועים שניזוקו ובחלקן אפילו נדרשה החלפת מנוע.

המוסך העריך את הנזק הכולל שנגרם לו ב-135,017 שקל, מהם 90 אלף שקל בשל הצורך להחליף ולשפץ מנועים. את סכום ההוצאה הזו תבע המוסך מחברת שוסטר, כמו גם מחברת הביטוח כלל שבה הוא מבוטח.

הצדדים המעורבים הגישו לבית המשפט חוות דעת של שמאים ושל מעבדות.

כל תוצאות הבדיקה במעבדות העלו שצמיגות השמן תאמה את הכתוב על האריזה, אבל רוב הבדיקות העלו שהתוספים בשמן לא תאמו את המובטח על האריזה.

מוסך מסמיה טען, לכן, שהנזק נגרם למכוניות בגלל שמן שלא עומד בסטנדרטים המוצהרים, וזה, לטענתו, סופק לו על ידי חברת שוסטר.

חברת הביטוח כלל, מצידה, טענה שפוליסת הביטוח מכסה רק נזקים שנגרמים למוסך בעקבות תביעות צד ג (לקוחות המוסך) כנגד המוסך. משלא הוגשו תביעות כאלה אין המבטחת, לטענתה, חייבת לשפות את המוסך על הנזקים או ההוצאות שנגרמו לו.

במילים אחרות, היוזמה הברוכה בה נקט המוסך במטרה לנסות ולצמצם את נזקי לקוחותיו היא אולי יפה וברוכה, אבל לא צריכה לבוא על חשבון המבטחת, לדעתה.

בנוסף, הפוליסה אמנם מכסה עבודה לקויה של המוסך שגורמת לנזק, אלא שבמקרה הזה המוסך רכש שמן שאינו מתאים להוראות יצרן הרכב, וזאת בידיעה מראש ומתוך מטרה לחסוך בעלויות. במצב כזה, טענה החברה, ומכיוון שנעשה שימוש בשמן אסור לשימוש ולא מתאים, אין היא אחראית לנזק או לפיצוי המוסך.
רשלנותו התורמת של המוסך, בשל שימוש בשמן זול, טענה חברת כלל, הינה מכרעת, וממילא היקף ההשתתפות העצמית שבה מחויב המוסך גבוהה מסכום הנזק.

ממי קנית את השמן?

מי שלכאורה סיפקה את השמן למוסך, חברת שוסטר, העלתה טענות מעניינות ביותר. ראשית, כך טענה, היא מספקת למוסך שמן מנוע מתוצרת אותו יצרן תורכי, ומאותו סוג, מזה כשלוש שנים ומבלי שאי פעם התקבלו תלונות שנוגעות לאיכותו.

שנית, תביעת המוסך כלפיה הוגשה רק לאחר שהיא עצמה תבעה את המוסך בגין העובדה שלא שולם לה עבור השמנים שנרכשו.

בנוסף, שוסטר טענה שהמוסך כלל לא הוכיח שהנזק בכלי הרכב נשוא התביעה נגרם בגלל השמנים שהיא מכרה למוסך, היות שבאותה תקופה הוא רכש שמנים גם מיבואנים אחרים, ובהם גם יבואן אחר שמייבא את אותו שמן ממש.

תביעת המוסך, כך טענה שוסטר, נולדה רק לאחר שחברת הביטוח דחתה את תביעת המוסך, וכעת הוא "מחפש כיס אחר" למימון ההוצאה.

זאת ועוד, חברת שוסטר טענה שהיצרן בו מדובר הוא יצרן גדול וידוע בתורכיה, וכן שהשמן נמכר למוסך לפי דרישתו ובחירתו.

"ככל שנתגלו תקלות ברכבים", טענה שוסטר, "הרי זה כתוצאה מכך שהשמן שהושם אינו מתאים (לכלי הרכב המסוימים שלמנועיהם נמסך השמן), ולא מכך שהשמן היה פגום מלכתחילה".

דבר המומחה

בעקבות חילוקי הדעות וחוות הדעת המנוגדות מינה בית המשפט את מהנדס הרכב שמואל בן ארי כמומחה מטעמו, וזה קבע שהסיבה העיקרית לבעיות שנגרמו למכוניות שבהן טיפל המוסך היא שימוש במנת שמן מנוע לקויה מתוצרת חברת TARMOND, שאותו רכש המוסך משוסטר. השימוש בשמן זה, קבע בן ארי, הוא הגורם העיקרי לנזקים ויש לראות בשוסטר את האשם לתקלות.
להערכת בן ארי סך הנזק שנגרם לתובע הינו 115,445, לא כולל תשלום לעדים מומחים.

אלא שהשופטת אורית ליפשיץ דחתה את תביעת המוסך תוך שהיא קובעת שהמוסך לא הצליח להרים את נטל ההוכחה לכך שהנזק למנועים נגרם בגלל שמן שנרכש מחברת שוסטר: "כל בדיקות המעבדה שהונחו בפני אינן מלמדות מהו מקור השמן", קבעה השופטת, "והאם אכן נרכש הוא משוסטר. נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה כנגד שוסטר להידחות".

לדברי השופטת ליפשיץ המוסך גם לא הצליח להוכיח שהנזקים מכוסים במסגרת פוליסת הביטוח שהנפיקה חברת כלל ביטוח.
"התובעת לא הוכיחה ברמת ההסתברות הנדרשת את גובה הנזק וכן כי הנזק נשוא התביעה מכוסה בפוליסה אותה רכשה מחברת הביטוח", היא קבעה, והוסיפה שפוליסת הביטוח ביטחה את המוסך כנגד מצב שבו צד ג', כלומר לקוח של המוסך, תובע את המוסך בגין עבודתה.

"בענייננו", הוסיפה השופטת, "התובעת פעלה באופן הפוך ובניגוד לאמור לעיל: על דעת עצמה קראה היא לרכבים, הכניסה את כולם לתיקון, תיקנה להם את אשר תיקנה, ולאחר מכן תבעה את חברת הביטוח לשפותה בגין הוצאות אותם הוציאה על דעת עצמה, מבלי שכלל נתבעה על ידי צד ג' כלשהו. אין ספק כי הפוליסה, במתכונתה הנוכחית וכפי שהוצגה לי, אינה מזכה את התובעת בשיפוי הוצאות אותם הוציאה התובעת על דעת עצמה, מבלי שנתבעה ע"י צד ג', כמבוקש על ידה בתביעה זו".

השופטת ליפשיץ קיבלה מנגד את תביעת חברת שוסטר בנוגע לאי תשלום תמורה בגין השמן, (600 ליטרים בערך של 15,375 שקל או כ-25 ₪ לליטר), "היות והוכח בפני מעל לכל ספק כי השמנים נשוא התביעה… אכן סופקו לתובעת והנתבעת לא שלמה בעדם", והיא גם חייבה את המוסך לשלם לשוסטר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 27,000 ש"ח.

לחברת כלל ביטוח חוייב המוסך לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 22,000 ש"ח.

נוסף לאלה חויב המוסך לשלם גם למומחה שמינה בית המשפט סך של 1,500 ש"ח, ולשמאים ומומחים אחרים סך מצטבר של 2,750 שקל נוספים.

ת"א 5888-08 מוסך מסמיה מ.י בע"מ ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

The post טוב שמן טוב משמן רע appeared first on TheCar.

בהליך משפטי ראשון בעניין מצלמות המהירות החדשות, קבע בית משפט לתעבורה כי בפועל לא ניתן לערער על אמינותן, תוך שהוא משבח את המשטרה על הדרך שבה התקינה והפעילה את המצלמות. עוד קבע בית המשפט כי טווח הסטייה המרבי של מדידות המהירות הוא עד 0.5 קמ"ש

בית המשפט פסק: מצלמות המהירות החדשות אמינות לחלוטין, וסטיית המדידה המרבית שלהן היא עד 0.5 קמ"ש. בהכרעת דין ראשונה שעוסקת באמינות מצלמות המהירות שהופעלו במרץ 2012, קבע בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע כי אמינותן הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בהליך משפטי שבו אוחד הדיון ב-11 תיקים של נהגים שהואשמו בנהיגה במהירות מופרזת, הרשיע השופט אלון אופיר את כל הנהגים המעורבים, תוך שהוא משבח את הדרך שבה פעלה משטרת ישראל בהתקנה והפעלה של המצלמות החדשות.

בהכרעת הדין של 11 הנהגים קבע השופט אופיר כי "מומחה התביעה ביסס באופן מוחלט את אמינות מערכת א-3 (המצלמות החדשות, ש.ה), תוך שהוכיח בניסויים ובדיקות שבוצעו לה כי בדרך הצבתה ותפעולה, המדובר במערכת המבצעת מדידת זמן ותרגומו יחד עם נתון מרחק לנתון מהירות מדויק מאוד".

בהתייחסו לסטייה אפשרית של מדידת המהירות כפי שהיא מבוצעת על-ידי המצלמות החדשות, הבהיר השופט כי "נתון המהירות המופיע בתמונה שמספקת מערכת א-3 הוא נתון מדויק, המשקף את מהירות הרכב המצולם בסטייה מקסימלית של עד 0.5 קמ"ש. נתון זה עומד בתקינה שקבעה המדינה למכשור מסוג זה, לכן יכולה המדינה להישען על תמונות שמספקת מערכת א-3 לצורך הוכחת עובדות המתוארות בכתב האישום שהיא מגישה כנגד בעל רכב".

משטרת ישראל הפיקה לקחים
בהכרעת הדין, שמשתרעת על-פני 38 עמודים, התייחס השופט אופיר לטענות שונות שעלו בשנים האחרונות כנגד אופן הפעלתם של מכשירי האכיפה בידי המשטרה, ובהן – בין השאר – היעדר כיול במעבדה מוסמכת, הפעלת מכשירים ללא תקינה ישראלית וליקויים בתחזוקה השוטפת. בסופו של דבר הגיע השופט אופיר למסקנה כי יש לדחות את כל הטענות, ואף בחר לשבח – בצורה ברורה וחריגה – את הדרך שבה הפעילה המשטרה את מערך המצלמות החדשות.

"ללא ספק, הפיקה משטרת ישראל לקחים מהצבות קודמות של ציוד אלקטרוני לשימוש באכיפת עבירות תנועה", כתב השופט. "כשם שבית המשפט לא חסך ביקורת ממשטרת ישראל עת הוכנס מכשיר הממל"ז (אקדח הלייזר) לעבודה ללא כיול, וכשם שמכשיר ה'ינשוף' נאלץ לעבור התאמות שימוש ועדכון לצורך קבלת ראיות בעוצמה הנדרשת להליך פלילי, וזאת כתוצאה מהחלטות של בית המשפט, כך ניתן בפרשה זו לציין לשבח את הדרך המקצועית והרצינית שבה פעלה משטרת ישראל, עת הכניסה לעבודה את מערכת א-3".

השופט אופיר לא הסתפק בשבחים כלליים, ובסיכום הכרעת הדין אף פירט את הפעולות השונות שנקטה המשטרה כדי להבטיח את אמינות המצלמות החדשות: "החלטת המשטרה לכייל את המכשיר בצורה מדויקת, לאמץ החלטה של התאמה לתקינה מסודרת, בניית תיק עמדה לכל מכשיר, עריכת חוות דעת מומחה, בדיקות וניסויים במכון התקנים טרם הפעלת המערכת – כל אלה הוכיחו כי כאשר משטרת ישראל מעוניינת להכניס לשימוש מכשיר בדרך נכונה ומדויקת, היא גם יכולה לעשות כך".

יש לציין כי בדבריו ציין השופט אופיר כי למעשה לא הוצגה בפניו כל חוות דעת מקצועית או ראייה כלשהי שיוכלו לסתור את אמינותן של המצלמות החדשות. "אין לי כל ספק כי לו חוות דעת מטעם ההגנה יכולה הייתה להתמודד עם עוצמת הראיות שהציגה המדינה, לא הייתה מהססת ההגנה להגיש כזו", הסביר השופט. "אין לי צל של ספק כי לו סברו באי-כוח (סנגורי) הנאשמים כי יש בכוחה של חוות דעת נגדית לסתור את מסקנות מכון התקנים, היו הם עושים זאת ללא כל שיהוי".

המערכת מתופעלת ומתוחזקת כראוי
השורה התחתונה של הכרעת הדין חד-משמעית, ויש בה חשיבות רבה לכל נהג שתועד מבצע עבירת מהירות באמצעות המצלמות החדשות: לדברי השופט אופיר, "שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי מערכת א-3 עוברת כיול כנדרש במעבדה שהוסמכה על-ידי הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, וכי היא מתופעלת ומתוחזקת ברמה נאותה המאפשרת יכולת להישען בביטחון על נתונים שהיא מספקת בהליך פלילי בבית המשפט".

עם זאת, ראוי להזכיר כי עיקר הביקורת הציבורית נגד המצלמות החדשות לא נגעה דווקא לאופן הפעלתן על-ידי המשטרה, אלא לכך שהן משמשות לגביית מעין מס חדש על הנהגים. הטענה העיקרית שעלתה נוגעת לכך שהמצלמות החדשות הוצבו – לפחות בחלק מהמקרים – בכבישים סלולים היטב ובטוחים יחסית, כך שנראה שמטרתן אינה הגברת הבטיחות, אלא אכיפה שרירותית של עבירות מהירות, שתורמת בעיקר להגדלת היקף הקנסות שמוטלים על נהגים.

טענה נוספת נוגעת לכך שהמדינה בחרה בטכנולוגיה מיושנת יחסית: המצלמות שמוצבות בכבישים בינעירוניים אוכפות עבירות מהירות בלבד, וכל נהג המעוניין בכך יכול להתקין אפליקציה ייעודית במכשיר טלפון חכם, וכך להאט בזמן ולחמוק מלכידה. אלא שדווקא נהגים נורמטיביים, שאינם נוהגים במהירות מופרזת מתוך כוונה תחילה, ממעטים להשתמש באמצעים טכנולוגיים שמאפשרים את גילוי המצלמות מבעוד מועד, וכך אוכפות המצלמות את החוק בעיקר נגד מי שאינם עברייני תנועה.

The post בית המשפט על מצלמות המהירות: אמינות ומדויקות מאוד appeared first on TheCar.

נהגת של פולקסוואגן פולו משנת 2000 העמידה את המכונית על אי תנועה, לאחר שהמנוע כבה לפתע. כשחזרה מתחנת דלק גילתה שהמכונית הועפה למרחק של עשרות מטרים. תביעתה נגד הנהג הפוגע נדחתה, לאחר שבית משפט קבע כי נסיעה במכונית ישנה שעברה יותר מ-130 אלף ק"מ, וללא הוכחה לתקינותה, מחייבת זהירות מוגברת

לפני כחצי שנה נהגה ש' בפולקסוואגן פולו משנת 2000, שהייתה בבעלותו של חבר. בזמן שנסעה בכביש מספר 5, כבה לפתע מנוע המכונית. מאחר שלא היו שוליים במקום, נאלצה ש' להשאיר את המכונית על אי-תנועה, ולאחר מכן הלכה לתחנת דלק סמוכה, שכן חשבה שהסיבה לתקלה הייתה מחסור בדלק. כאשר חזרה מתחנת הדלק, גילתה שהמכונית הקטנה הועפה למרחק של עשרות מטרים, וכתוצאה מכך נגרם נזק כבד ואף נפגעה אישה במכונית הפוגעת.

ש' ובעל הפולו הגישו תביעה נגד נהג המכונית הפוגעת, בטענה כי התאונה נגרמה באשמתו ולכן עליו לשלם על תיקון הנזק שנגרם למכונית. אולם, לשופטת כוכבה לוי מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב לא היה ספק כי נהג המכונית הפוגעת אינו אשם, ואף אין לייחס לו אשם תורם. למעשה, השופטת קבעה כי מאחר שמכונית הפולו הייתה ישנה – ואף לא הוגשה ראייה לכך שהייתה תקינה בזמן התאונה – חלה על ש' ובעל המכונית חובת זהירות מוגברת.

"עצם הנסיעה ברכב כה ישן, לאחר שגמא כ-131,000 ק"מ ובהיעדר אסמכתא לתקינותו, מטילה על התובעים אחריות מוגברת בנסיבות בהן דמם המנוע בדרך בין עירונית", הבהירה השופטת לוי בפסק הדין שבו דחתה את התביעה שהגישו ש' ובעל המכונית.

בהמשך גם העלתה השופטת לוי תהיות באשר לדרך שבה נרכשה מכונית הפולו. "מדובר ברכב ישן, אשר נרכש זמן קצר מאוד לפני התאונה", כתבה השופטת בפסק הדין. "מבחינת התובעים, הרכב כנראה לא היה מוכר להם. הם לא הכירו את מגבלותיו. גם לא נוכחתי כי נערכה לו בדיקת תקינות ושהיה תקין או כשיר לנסיעה. מהתובע (בעל המכונית, ש.ה) הבנתי כי לא בדק את הרכב בטרם רכישתו, כי הוא 'מתמצא'. הוא התרשם ממראה עיניו שהרכב תקין".

למרות שקיבלה את גרסתה של ש', לפיה העמדת המכונית על אי התנועה נעשתה בלית ברירה, דחתה השופטת לוי את טענתה בעניין אחריותו של הנהג הפוגע. "אי התנועה המדובר הוא קטן, (ו)צר מרוחב של מכונית", הסבירה השופטת, "למקרה שנוסעות מכוניות בשיירה או שרכב גבוה מסתיר לרכב שנמוך שלאחריו, הרי שנהג הרכב הנמוך – במקרה זה, הנתבע – לא יכול היה לראות את הרכב 'החונה' על אי התנועה, לא היה יכול לצפות הימצאות של רכב, ולא יכול היה למנוע את התאונה גם אם היה נוהג במרב הזהירות".

סיכום פסק הדין חד-משמעי וברור. "איני רואה לנכון לייחס אחריות כלשהי, ולו אחריות תורמת מזערית לנתבע", פסקה השופטת לוי. "הנזק שאירע לרכב התובעים הוא בבחינת נזק עצמי, אשר לא ניתן לראות את הנתבע כמי שאחראי לו – או כמי שתרם לו, ולו חלקית".

לאחר קביעתה זו, אף החליטה השופטת לוי כי ש' ובעל הפולקסוואגן ישלמו לנהג המכונית הפוגעת סכום של 1,200 שקלים בגין הוצאות המשפט.

The post יש לכם מכונית ישנה? חלה עליכם חובת זהירות מוגברת appeared first on TheCar.

אופנוע התנגש במשאית לאחר שהנהג לא הבחין ברוכב והתחיל בנסיעה. למרות זאת, בית משפט לתעבורה זיכה את נהג המשאית, לאחר שנקבע כי הרוכב נסע במהירות של 120 קמ"ש לפחות, בכביש עירוני שבו המהירות המותרת היא 40 קמ"ש. בית המשפט קבע כי נהג אינו אמור לצפות שנהג אחר ייסע במהירות הגבוהה פי 3 או 4 מהמותר

נהג משאית סמי-טריילר אינו מבחין ברוכב שמתקרב לצומת ומתחיל בנסיעה, וכתוצאה מכך האופנוע מתנגש במשאית. התוצאה המשפטית של תאונה שכזו נדמית ברורה: נהג המשאית נושא באחריות לגרימת התאונה, ובית המשפט יטיל עליו עונש חמור. אלא שלא כך הסתיים המקרה של א': בית המשפט לתעבורה בעכו זיכה אותו מאשמת גרימת תאונה, לאחר שנקבע כי רוכב האופנוע שהתנגש במשאיתו נסע במהירות הכפולה פי שלושה לפחות מהמהירות המותרת.

"נהג לא יכול להסתמך על כך שחברו נוהג על-פי חוק, ועליו להביא בחשבון כי נהג אחר עלול לבצע עבירות תנועה, לרבות – או אולי במיוחד – נהיגה במהירות העולה על המהירות החוקית", הסביר השופט אבישי קאופמן בפסק דינו של א'. אם על נהג להניח שנהגים אחרים יעברו על החוק, מדוע בכל זאת החליט השופט קאופמן לזכות את א'?

"האם עליו (על הנהג, ש.ה) להביא בחשבון כי הנהג האחר נוהג במהירות של פי שלושה או ארבעה מהמהירות החוקית?", שואל השופט, ומיד עונה – "סבורני כי מהירות של 150 קמ"ש, או אף 120 קמ"ש, בדרך עירונית שבה המהירות המותרת היא 40 קמ"ש, הינה בבחינת 'מהירות טיסה'… המנתקת קשר סיבתי משפטי בין התנהגות הנאשם לתאונה". ניתוק הקשר הסיבתי המשפטי הוא, בשפה פשוטה, קביעה שהנהג הפוגע אינו נושא באחריות לתאונה.

המסר של בית המשפט לנהגים ברור: על כל נהג להניח שנהגים אחרים יעברו על החוק, ועליו לנהוג בהתאם. אולם, לא כל עבירת תנועה היא בגדר הצפיות הסבירה – נהגים אינם יכולים, ולמעשה אף אינם נדרשים, לצפות לכך שנהגים אחרים יבצעו עבירות חמורות וחריגות, כמו למשל נסיעה במהירות גבוהה משמעותית מהמותר על-פי חוק.

מה הייתה מהירות הרוכב?
על-פי פסק הדין, בין הצדדים לא הייתה מחלוקת של ממש באשר לנסיבות התאונה: "המשאית (שבה נהג הנאשם, ש.ה) פנתה שמאלה וחצתה כביש דו-נתיבי שבו הגיע האופנוע במהירות העולה על המותר", כתב השופט קאופמן. אולם, כצפוי, הצדדים הטילו אחד על האחר את האחריות לגרימת התאונה.

נהג המשאית טען כי "אני מכיר את התמרורים ו(את) כל השדרה. לקחתי הכל בחשבון, פניתי שמאלה, התחלתי לפנות שמאלה, לא ראיתי שום דבר – כלום לא בא מולי, הכביש היה נקי". מנהג, הרוכב טען כי "יצאתי מעכו לכיוון הקריות. נסעתי במסלול צד ימין, ראיתי את המשאית מגיעה מעין המפרץ, (היא) לא עצרה בצומת, הייתי קרוב לצומת (אבל) לא זוכר כמה… הוא לא נתן לי זכות קדימה ונכנסתי בו".

וכך הפכה מהירות הנסיעה של הרוכב לסוגיה העיקרית, לפיה נקבעה תוצאת המשפט. "על-פי קביעת בוחן התאונה, אשר התבצעה לפי סימני הבלימה, נסע האופנוע במהירות של 120 קמ"ש לפחות, וזאת כאשר המהירות המותרת במקום היא 40 קמ"ש בלבד", ציין השופט קאופמן. אלא שבהמשך פסק הדין העריך השופט כי מהירותו של הרוכב הייתה גבוהה אף יותר.

"המדובר במהירות מינימאלית של האופנוע, אשר מחושבת על-פי סימני בלימה באורך של 81.4 מטרים", כתב השופט. "האופנוע לא סיים את הליך הבלימה, אלא התנגש במשאית. מכאן שלו מדובר היה בבלימה מלאה, היו נותרים סימנים ארוכים יותר, מה שהיה מוביל לחישוב מהירות גבוהה יותר… (בנוסף) הרי בדרך כלל לא מתחילים סימני הבלימה מיד עם תחילת הבלימה, אלא רק מעט לאחר מכן, עם התחממות הצמיג ותחילת המסתו והותרת חלקי גומי על הכביש".

לאחר שקבע כי הערכת בוחן המשטרה קבעה רף תחתון למהירות הנסיעה של האופנוע, התפנה השופט להעריך מה הייתה מהירותו בפועל. "הערכה שמרנית תביא אפוא, להנחה כי מהירות האופנוע (לפני תחילת) הבלימה הייתה כ-140 קמ"ש", פסק השופט. "עם זאת, מאחר שמדובר במשפט פלילי, אניח לטובת הנאשם (נהג המשאית, ש.ה) כי מדובר במהירות של 150 קמ"ש לפחות".

יש גבול לזכות הקדימה
המהלך שמבצע השופט עלול להיראות בעייתי: הערכת מהירות הרכיבה – ממושבו בבית המשפט, והרחק מהכביש ומזירת התאונה – אינה יכולה להיחשב לבדיקה מדעית-מדויקת. אולם, יש לזכור כי הנאשם במקרה זה הוא נהג המשאית (ולא הרוכב), ועל-פי דין בחר השופט בחלופה שמקלה עמו.

"נהג אשר מחויב לתת זכות קדימה לרכב אחר אינו יכול להביא בחשבון כל תרחיש", הסביר השופט בפסק הדין. "לפי תחשיב הבוחן, לו נסע האופנוע במהירות החוקית היה מגיע למקום כעבור 45 שניות, ואף לו נסע במהירות של 80 קמ"ש – הכפולה מהמהירות המותרת – היה הנאשם (נהג המשאית, ש.ה) יכול להשלים את הפנייה טרם הגעת האופנוע… האם נהג צריך לתת זכות קדימה לרכב שאמור להגיע למקום בעוד 45 שניות, כאשר ברור שהוא יכול לחצות את הצומת בכרבע מזמן זה? דומני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית".

בסיכום פסק הדין, גם התייחס השופט לכך שרוכב האופנוע לא סטה מנתיב נסיעתו והתנגש במשאית מבלי לנסות להתחמק מפגיעה: "התאונה אירעה בנתיב הימני מבין שניים, במרחק של 2.3 מטרים מהשול הימני, תוך שהאופנוע פוגע בגלגל האחורי של המשאית. לכאורה, יכול היה נהג האופנוע לעבור מצידה השמאלי של המשאית בקלות, כאשר לרשותו יותר מנתיב נסיעה שלם… תשובתו של (רוכב האופנוע, ש.ה) לא הייתה סבירה בעיניי, וטענתו כי 'אם הייתי הולך עוד קצת שמאלה, לא הייתי בחיים. היה מגיע הראש שלי בקונטיינר', אינה מתיישבת עם הממצאים".

לאור כל זאת, קבע השופט קאופמן כי נהג המשאית אינו נושא באחריות לתאונת הדרכים. "אינני יכול לקבוע כי הנאשם אשם בגרימת התאונה", סיכם השופט את פסק דינו, "ולפיכך הוא מזוכה מחמת הספק".

The post נהג לא הבחין באופנוע וזוכה מאשמה, בגלל מהירות הרוכב appeared first on TheCar.

המתדלקת בתחנת התדלוק הוסיפה 2.5 ליטרים עודפים של שמן, ומנוע השברולט מסר את נשמתו לבורא. חברת טן הציעה פיצוי בסך עלות השמן, אבל נאלצה לשלם את מלוא היקף הנזק למנוע

בכניסה הבאה שלכם אל תחנת תדלוק, כאשר המתדלק יציע לכם "לבדוק שמן-מים" ולאחר מכן יודיע לכם בחגיגיות ש"חסר לכם ליטר", אל תמהרו לומר לו להוסיף שמן.

אם יש לכם מעט הבנה בנושא עדיף שתבדקו בעצמכם את גובה מפלס השמן (ותקחו בחשבון שכאשר המנוע חם המפלס הזה לא אמור להגיע אל הקו העליון של מדיד השמן), ואם אתם לא בקיאים בזה עדיף שתכנסו אל המוסך שמטפל במכונית שלכם.

את השיעור הזה למדה על בשרה הגב' א.פ. אשר תדלקה בתחנת תדלוק של חברת טן בקריית אתא, כאשר תדלקה שם את מכונית השברולט שלה.

המתדלקת בתחנה בדקה את מפלס השמן והודיעה לא.פ. שעליה להוסיף למנוע לא פחות מ-2.5 ליטר שמן, וזאת למרות שמדובר היה במנוע חדש אשר הוחלף ברכב רק שבועיים קודם לכן.

לטענת א.פ, מיד עם תחילת הנסיעה פלטה מכוניתה עשן סמיך מצינור הפליטה, המנוע כבה, והיא נאלצה לגרור את המכונית למוסך.

במוסך התברר שכמות השמן שבמנוע עולה בשלושה ליטרים על הכמות שצריכה הייתה להימצא בו, ואז בוצע שם ניקוז של השמן העודף.

עם זאת, במוסך נמסר לא.פ. שלמרות שהמכונית מתפקדת היטב "יש חשש סביר לנזק עקיף למנוע. כמו כן ייתכן נזק לממירים קטליטיים ולמערכת הפליטה ברכב, שעלולים להתגלות בהמשך".

אנשי המוסך אף הגדילו לעשות והודיעו לא.פ. שהוספת השמן, פריצת העשן ודימום המנוע מתירים להם להסיר את האחריות שהעניקו קודם לכן למנוע החדש שהותקן במכונית, וזאת, כאמור, בשל האפשרות הסבירה שבעתיד יתגלו נזקים במנוע.

א.פ. פנתה אל חברת הדלק 'טן' והציגה בפניה את מסמכי המוסך, אשר מתריעים בפני האפשרות לנזק עתידי, אך לדבריה אנשי 'טן' הציעו לה זיכוי בסכום של עלות השמן שרכשה, וגם זאת רק אם היא תחתום בפניהם על כתב ויתור מפני הגשת תביעות בעתיד.

א.פ סירבה, ודרשה מ'טן' התחייבות לתקן נזק עתידי שיתגלה במנוע. 'טן' סירבה.

לא חלף אלא חודש אחד וכבר, כצפוי, התגלתה בעיה במנוע, מה שאילץ את א.פ. להחליף שוב מנוע במכוניתה.

א.פ. פנתה אל בית המשפט לתביעות קטנות בקריות, ודרשה לפצות אותה על הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לה, בסך 16,963 ש"ח

לכתב התביעה צרפה א.פ. חוות דעת מומחה ממנה עולה שהנזק למנוע נגרם בגלל עודף שמן שנבע מהוספת שמן שלא לצורך, מעבר לכמות הדרושה במנוע.

העד המומחה מטעם התובעת הסביר לבית המשפט שכאשר כמות השמן במנוע עולה על המותר מגיע שמן לתוך סעפת היניקה וגורם לנזקים שונים, כשהתופעה הראשונה האופיינית היא הופעת עשן סמיך.

נזקים למנוע נגרמים בגלל הצטברות פיח על הבוכנות, ופגיעה בממיר הקטליטי. בהמשך נוצר קצר במצתים והמנוע מפסיק לפעול.

המומחה הודה שלא בדק את המכונית , אלא חיווה את דעתו באופן תיאורטי על סמך הפרטים שקיבל והמסמכים שבהם עיין. תיאור המקרה על-ידי התובעת מתיישב היטב, לדעת העד, עם נזק שנגרם בגלל עודף שמן.

חברת 'טן' מצידה נתפסה למה שהתברר כטעות סופר: במסמכי המוסך שטיפל במכונית נכתב בטעות שבמכונית נמצאה כמות שמן עודפת של 8 ליטר. מאחר שהמתדלקת הוסיפה רק 2.5 ליטר של שמן משמע שעוד קודם לכך נמצאה במנוע כמות עודפת.

טענה נוספת של 'טן' הייתה שמדיד השמן לא היה תקין, ולכן המתדלקת הוטעתה וחשבה שחסר שמן.

בנוסף, 'טן' טענה שלא התאפשר לה לבדוק את המנוע שניזוק מאחר שהמוסך לא שמר אותו, וכך נפגעה זכותה להתגונן כנגד התביעה.

השופט יוסי טורס מבית המשפט בקריות קיבל את עדות העד המומחה, אשר לא נסתרה על ידי 'טן', ודחה את טענת ההגנה בנוגע ל-8 הליטרים העודפים כביכול.

הוא קיבל את גרסת המוסך לפיה מדובר בטעות סופר ברישום, וכוונת הכותב הייתה שמן המנוע הוצאה כמות של 8 ליטר שמן בסך הכל, בעוד שעוקת השמן במנוע מכילה רק 4.5 ליטר שמן. פירוש הדבר הוא שהכמות העודפת הייתה של כ- 3.5 ליטר, בדומה לזו שהוסיפה המתדלקת בתחנה.

השופט טורס ציין שאין זה הגיוני בעיניו שהמכונית נסעה ללא כל תקלה במשך שבועיים מאז שהוחלף בה המנוע עם 5 ליטר עודפים של שמן מבלי שיהיו במנוע תופעות לוואי כלשהן, ורק לאחר הוספת השמן בתחנה התגלו לפתע תופעות הלוואי. "מכאן שאני קובע שטרם הגעתה של התובעת לתחנת הדלק, הייתה ברכבה כמות נכונה של שמן וכי הנזק נגרם בשל כך שעובדת הנתבעת הוסיפה לרכב שמן בכמות העולה על המותר" – קבע השופט.

השופט טורס דחה את טענת 'טן' כאילו שלא יכלה לבדוק את המנוע הפגום, וציין שהיה באפשרותה לעשות זאת מיד כאשר א.פ. דיווחה לה לראשונה על הנזק למנוע, וגם מאוחר יותר כאשר דיווחה על הצורך בהחלפת המנוע.

בסופו של יום פסק השופט שא.פ. זכאית לפיצוי מלא על החלפת המנוע בסכום של 12,925 שקלים, פיצוי בגין התקופה שבה שהה הרכב במוסך בסכום של 5,000 שקלים, וכן תמורת עלות חוות הדעת של המומחה בסך 1,400 שקלים, ובסך הכל 19,325 שקלים.

אלא שהתובעת תבעה רק 16,963 שקלים "ועל כן", מציין השופט, "חרף קביעתי לעיל, מובן שאינה יכולה לזכות בסכום העולה על זה שתבעה. על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם של 16,963 ש"ח בצירוף 1,000 ש"ח הוצאות (כולל שכר עדים ואגרה)".

ונחתום עם עצה לחברות הדלק: למרות שיש לכן עניין למכור שמנים, כדאי מאוד שתתדרכו את המתדלקים ותלמדו אותם מתי יש להוסיף שמן, ומתי זה עלול לגרום לנזקים.

(בית משפט לתביעות קטנות בקריות, ת"ק 62287-12-13).

The post חברת 'טן' מציגה: כך הורסים מנוע עם עודף שמן appeared first on TheCar.

בית משפט לתעבורה זיכה נהג מאשמת נהיגה במהירות של 111 קמ"ש בכביש עירוני, לאחר שהתביעה לא הציגה תעודה שתוכיח שמדידת המהירות בוצעה באמצעות מכשיר אכיפה שעבר בדיקה תקופתית. "משלא הוכיחה המאשימה את תקינותו של מכשיר הממל"ז, ומשלא הניחה את מלוא הראיות כולל הבדיקה התקופתית, המסקנה היא שיש לזכות את הנאשם", קבע בית המשפט

במאי 2013 נתפס א' כשהוא נוהג במהירות של 111 קמ"ש בחיפה, בכביש עירוני שבו המהירות המרבית המותרת היא 70 קמ"ש. כמו נהגים רבים הנאשמים בנהיגה במהירות מופרזת, כפר א' באשמה – ובייחוד כפר באמינות המכשיר שבו נמדדה מהירות נסיעתו: ממל"ז מסוג אולטרא-לייט, המוכר לנהגים כ"אקדח לייזר".

כדי להוכיח את אמינות המכשיר, על התביעה להציג בפני בית המשפט הוכחות לאמינותו באמצעות הגשת "תעודת עובד ציבור", שנערכת על-ידי בודק מוסמך של המשטרה ומעידה על כך שהמכשיר נבדק בהתאם להנחיות המשטרה והיצרן. אולם, למרות שחלפה חצי שנה בין תפיסתו של א' ומועד הדיון הראשון בעניינו בבית המשפט לתעבורה בחיפה, לא הצליחה התביעה להציג בפני בית המשפט תעודה המעידה כי מכשיר הממל"ז אכן עבר (כנדרש) בדיקה תקופתית.

אם הימנעות התביעה מהצגת התעודה הנחוצה בדיון הראשון עוד עשויה להיחשב לטעות קלת-ערך ואקראית, הרי שהימנעותה מלעשות זאת גם בדיונים הבאים כבר נראית בעייתית, בייחוד לאור הבטחת נציג התביעה כי יטרח ויציג בפני בית המשפט גם את התעודה עצמה וגם את השוטר שערך אותה.

"בישיבת ההקראה שהתקיימה, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום, והדגיש כי הוא כופר באמינות מכשיר המדידה", כתבה השופטת רונה פרסון בהכרעת הדין שבו זיכתה את א'. "משכך, ביקש בא-כוח המאשימה (התביעה, ש.ה) לתקן ולהוסיף את שמו של עורך תעודת ציבור המתייחס למכשיר הרלוונטי לרשימת עדי התביעה, ומאחר שלא היה בידי בא-כוח המאשימה שמו של עורך תעודת הציבור, (הוא) ביקש לעשות זאת 'בישיבה הבאה'… בא-כוח המאשימה לא הוסיף את תעודת עובד הציבור או את עורך תעודת הציבור, לא בזמן שחלף עד לישיבת ההוכחות ואף לא התייחס לנושא זה בשום שלב בישיבת ההוכחות".

התעלמות עקבית (וכמעט מופגנת) מהדרישה להוכיח את אמינות מכשיר האכיפה, עלולה לעורר חשש שהבדיקה התקופתית פשוט לא בוצעה. השופטת פרסון אמנם בחרה שלא להתייחס לחשש שכזה בהכרעת הדין, אך בהמשך דבריה שבה והדגישה את מחדל התביעה: "על אף כפירתו המפורשת של הנאשם בתקינות המכשיר, ובניגוד להצהרת בא-כוח המאשימה בישיבת ההקראה, לא הוגשה מטעם המאשימה תעודת עובד ציבור בנוגע לביצוע בדיקה תקופתית למכשיר כמתחייב מההלכה הפסוקה".

ההלכה הפסוקה אליה מתייחסת השופטת פרסון היא פסיקת בית המשפט העליון מ-2012, שבה נקבע במפורש כי התביעה נדרשת להוכיח את תקינות מכשירי האכיפה באמצעות בדיקה יומית ובדיקה תקופתית. "על התביעה להוכיח שהבדיקה התקופתית כפי שתוארה… וכפי שמפורטת בנוהל המשטרתי, בוצעה למכשיר אחת לחצי שנה", כתב השופט סלים ג'ובראן. "ההוכחה תיעשה באמצעות תעודת עובד ציבור, כפי שהוכחה במקרים הנדונים וכפי שנהוג על-פי דברי המדינה, להוכיחה".

הבדיקה התקופתית המוזכרת בפסיקת בית המשפט העליון היא בדיקה חצי-שנתית, הנערכת במעבדה של המשטרה. זאת, להבדיל מהבדיקה היומית, שמתבצעת ב"שטח" על-ידי השוטרים המפעילים, ונחשבת למעשה למעין כוונון או איפוס של מכשיר האכיפה לפני תחילת השימוש בו. ראוי להזכיר כי בית המשפט העליון דחה ב-2012 דרישה לחייב את המשטרה לערוך בדיקות כיול לפי אמות מידה מדעיות, וקבע כי אפשר להסתפק בבדיקות (היומית והתקופתית) שעורכת המשטרה.

ללא תעודה רשמית שתעיד על ביצוע הבדיקה התקופתית לא ניתן להוכיח את אמינות מכשיר הממל"ז, ומכאן קצרה הדרך לזיכויו של א'. "בנסיבות אלה, משלא הוכיחה המאשימה את תקינותו של מכשיר הממל"ז שבאמצעותו בוצעה הבדיקה, ומשלא הניחה את מלוא הראיות כולל הבדיקה התקופתית בפני בית המשפט, המסקנה היא שיש לזכות את הנאשם מהמיוחס לו", סיכמה השופטת את הכרעת הדין.

The post תקינות הממל"ז לא הוכחה, והנהג זוכה מעבירת מהירות appeared first on TheCar.

גם כאשר השופטת לא כל כך מאמינה לעדויות המבוטח והסובבים אותו היא דורשת מחברת הביטוח הוכחות משמעותיות כדי לבסס טענה למעשה מרמה. חברת אליהו לא עמדה בנטל ההוכחה, ולא תקבל בחזרה פיצוי ששלמה למבוטח

לא אחת אנחנו נתקלים במקרים שבהם מנסות חברות הביטוח "לנפנף" את המבוטחים שלהן ולא לשלם להם תגמולי ביטוח בטענה שהמבוטחים ניסו או מנסים להונות אותן.

במקרים שונים מסתיימים מצבים כאלה בפשרה, כאשר חברת הביטוח משלמת למבוטח חלק מן הסכום שנתבע ממנה תוך שהיא מנצלת את כוחה אל מול מבוטח שאין לו כח למלחמות ומאבקים משפטיים ממושכים, ולפעמים אנחנו מלווים מקרים שהגיעו אל בתי משפט, שם נפסק ש"שיטת מצליח" לא תמיד מצליחה – אזי נאלצות חברות ביטוח לשלם למבוטח את מה שמגיע לו.

אבל בתוך כל זאת צריך גם לזכור שלא כל המבוטחים ישרים כמו סרגל, ושחוקרים מטעם חברות ביטוח חושפים לא פעם ולא פעמיים ניסיונות הונאה.

הפעם אנחנו מביאים בפניכם מקרה מאד גבולי, שלא לומר מוזר, אשר הותיר טעם מר בפי השופטת פנינה לוקיץ' מבית משפט השלום בקריות.
המיוחד במקרה זה הוא שחברת הביטוח אליהו שילמה למבוטח שלה, שהוא גם אחיו של סוכן הביטוח שטיפל בפוליסה, את הפיצוי שנתבע על-ידו בגין תאונה שבה היה מעורב עם מכוניתו.

כעבור זמן, כאשר גם הצד השלישי שהיה מעורב בתאונה (בעל הרכב שנפגע על-ידי המבוטח של חברת אליהו) תבע את נזקיו מן החברה, עלה אצל אנשי אליהו החשד שמדובר בתאונה מבוימת. זאת מפני שחלק מן העדויות החדשות – כך נטען בבית המשפט – לא עלו בקנה אחד עם עדויות שנמסרו למבטחת על-ידי המבוטח.

היות שהפיצוי, כאמור, כבר שולם, תבעה חברת אליהו את המבוטח בדרישה שישיב לה את הפיצוי הזה, בטענה שהלקוח רימה אותה.
כדי שלא להותיר אתכם במתח נאמר כבר כאן ועכשיו שהשופטת לוקיץ' דחתה את התביעה, בעיקר בגלל טענה משפטית, אולם היא לא הסתירה את סימני השאלה שעולים מן העדויות שהוצגו בפני בית המשפט.

המצב המשפטי, כפי שמתגלה בפסק הדין הזה, הוא שקיים הבדל מהותי ב"נטל ההוכחה" בין מצב שבו חברת ביטוח טוענת טענת מרמה לפני ששולם הפיצוי, לבין מצב שהטענה נטענת לאחר מכן, בעת שהחברה היא התובעת (ולא הנתבעת) שמבקשת להשיב לעצמה את כספה.

רושם לא מהימן

בפסק דינה מציינת השופטת את חוסר המהימנות לכאורה של העדים מטעם המבוטחת, ולמרות זאת החליטה לדחות את התביעה להחזר תגמולי הביטוח: "אציין כבר בפתח ניתוח העדויות", היא כותבת, "כי עדי הנתבעת לא הותירו עלי רושם מהימן והתגלו סתירות בין העדויות לעומת ההודעות שנגבו והדברים שנמסרו לחוקר, אולם למרות זאת, אני קובעת כי דין התביעה להידחות שכן לא מצאתי כי יש בסתירות אלו כדי להוות אותן "ראיות מוצקות לביום התאונה" כנטען, גם באם יש בהן להעלות ספק מסוים בגרסת הנתבעת להתרחשות התאונה.

דחיית התביעה, כאמור, מבוססת ברובה על מצב משפטי: "כעת מתהפכות היוצרות" קובעת השופטת: "בעוד שעד לביצוע התשלום, במידה והיה מתקיים הליך משפטי, הנטל על המבוטח להטות את מאזן ההסתברויות להוכיח את התרחשות התאונה, ודי בכך שלא עמד בנטל כזה כדי להביא לדחיית התביעה (אפילו לא הוכחה מרמה מצדו), הרי שלאחר ביצוע התשלום, התביעה נסמכת על טענת המרמה, שעל התובעת להוכיח במידה הנדרשת, וככל שזו לא הוכחה, דין התביעה להידחות. גם באם נותר ספק בלב בית המשפט בדבר התרחשות התאונה, אולם אין די בראיות על מנת להטות את מאזן ההסתברויות להוכחת מרמה".

עם זאת, השופטת קובעת ש"לא ניתן לקבל כי בכל מקום בו עולה חשד לביום, על בסיס סתירות מסוימות (שאינן כל כך ביחס לעצם התרחשות התאונה אלא ביחס לנסיבות האופפות אותה), יקבע כי מדובר בתביעת מרמה, תוך ייחוס מעשה מרמה הן בעצם ביום התאונה והן בהגשת תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגינה… "מהראיות שהוצגו בפני אינני יכולה לקבוע כי ניתן ע"י התובעת הסבר אחר להתרחשות הנזק ברכבים ולא ברור לי באם כוונת התובעת הייתה כי התאונה כלל לא התרחשה, דהיינו לא היה בכלל אימפקט בין שני הרכבים אלא נבנתה גרסה ביחס לתאונה על מנת להתאים לנזקים קודמים שהיו בשני הרכבים, או שמא טענתה היא כי אולי התרחשה תאונה אולם זו "יזומה" מטעם מאן דהוא מתוך כוונה לגרום את הנזק, מבלי שמ. היה מעורב בה, וזאת בניסיון לייחס לתאונה נזק מתאונה/ות אחרות.

אודה כי יש בראיות כדי להצביע על חשד, די מבוסס, לכך שהנזקים הנטענים בג'יפ אין מקורם, באופן מלא, בתאונה הנטענת. עם זאת, לא מצאתי בחומר הראיות בסיס מספיק לביסוס הטענה כי הנזק ברכב המבוטח מקורו באירוע אחר, או לחלופין, באירוע יזום על ידי מי מהמעורבים.

נכון הדבר… כי גרסתו של מ. ביחס לאירוע… לא הייתה הגרסה המוצקה והעקבית ביותר, ובהחלט נוצר אצלי הרושם כי קיימת אפשרות סבירה שמ. כלל לא היה מעורב בתאונה הנטענת. אלא שלא מצאתי כי יש די בראיות שהובאו בפני כדי לקבוע כי אפשרות זו סבירה יותר מהאפשרות האחרת לפיה התאונה אכן ארעה כפי שתיאר אותה מ.
ואדגיש שוב, כי קביעתי זו באשר לדיות הראיות נעשית לאור קביעתי דלעיל כי הנטל מוטל על התובעת להוכיח את טענת המרמה וכי על הראיות להיות במשקל סגולי גבוה על מנת לקבוע זאת, שכן קביעה כי התאונה כלל לא התרחשה וכי מ. לא היה מעורב בה משמעה ייחוס כוונת מרמה למ. ולנתבעת".

בסיכומו של יום נדחתה התביעה והמבוטחת לא תצטרך להחזיר את הכספים שקיבלה. עם זאת, לא נפסקו הוצאות לטובת אף אחד מהצדדים.

תא"מ 21935-03-13

The post הצד השני של מטבע המרמה בביטוח רכב appeared first on TheCar.

בית המשפט המחוזי זיכה נהג מעבירת נהיגה בשכרות, למרות שברח מבדיקת שכרות שנערכה באמצעות מכשיר "נשיפון". הרכב של שלושה שופטים קבע כי רק מי שמסרב לבצע בדיקה באמצעות מכשיר "ינשוף" ייחשב לשיכור: "אף אם נאמר כי דין בריחתו של המערער כדין סירוב – הרי שהוא סירב לבדיקה שהוא אינו מחויב לעבור על-פי דין"

נהג שמסרב לעבור בדיקת שכרות באמצעות מכשיר נשיפה, נחשב למי שנהג בשכרות. כך נקבע על-פי חוק, שמטרתו היא למנוע מנהגים מלהתחמק מבדיקות שכרות שעורכת המשטרה. "חזקת השכרות" הקבועה בחוק חלה גם על מי שסירובו אינו מילולי בלבד – למשל, מי שבורח מבדיקת שכרות ייחשב לנהג שיכור, ויהיה צפוי לעונש המינימום הקבוע בחוק: פסילת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות.

כך בדיוק קרה ל-י': לאחר שנמלט מבדיקת שכרות שנערכה במחסום שגרתי של המשטרה, הורשע בבית המשפט לתעבורה בירושלים בנהיגה בשכרות. אלא שבשבוע שעבר קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורו וזיכה אותו מעבירת הנהיגה בשכרות, תוך שהוא קובע שנהגים אינם חייבים לבצע בדיקת שכרות המבוצעת באמצעות מכשיר "נשיפון", ולכן סירוב לבצע בדיקה זו אינו מקים את חזקת השכרות הקבועה בחוק.

הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי קבע כי רק מי שמסרב לבדיקה באמצעות מכשיר "ינשוף" ייחשב למי שנהג בשכרות, ואילו מי שמסרב לבצע בדיקת אינדיקציה – למשל באמצעות מכשיר "נשיפון" או בדיקת מאפיינים – לא ייחשב לשיכור. לכן, גם מי שבורח מבדיקה שאינו מחויב לעבור על-פי חוק, לא ייחשב למי שנהג בשכרות.

אגב, מי שתוהה מדוע לא ביצעו השוטרים מרדף אחרי י', מוזמן לקרוא את הקטע הבא בפסק הדין בעניינו: "השוטרים החלו לדלוק בעקבותיו של המערער, בכוונה להשיגו ולעצרו. אולם, לאחר בדיקה שערכו במחשב במהלך הנסיעה, שממנה נתחוור כי הרכב שייך לאחיה של שוטרת במחלק התנועה בירושלים, הוחלט להפסיק את המרדף ולהמשיך את החקירה במועד מאוחר יותר".

"בדיקה שאין חובה על הנהג לבצעה"
"הבדיקה שאותה התבקש המערער לבצע היא בדיקה באמצעות מכשיר 'נשיפון'", הסביר השופט יורם נועם בפסק הדין שבו זוכה י' מעבירת הנהיגה בשכרות. "עם זאת, בדיקה זו לא בוצעה למערער, שכן הלה ברח מהמקום מבלי שביצע את הבדיקה. במובחן מבדיקה באמצעות מכשיר 'ינשוף' – אשר נהג חייב לבצעה על-פי החוק, הרי שבדיקה במכשיר 'נשיפון' היא בדיקת אינדיקציה בלבד, בבחינה ראיה נסיבתית לנהיגה בשכרות… בדיקה שאין חובה על הנהג לבצעה".

בהמשך פסק הדין הבהיר השופט נועם כי גם אם בריחתו של י' תיחשב כסירוב לבצע את הבדיקה, אין להרשיעו בעבירת נהיגה בשכרות. "לא ניתן להחיל בעניינו של המערער את הוראות פקודת בתעבורה, הקובעות כי יש לראות במי שסירב לבצע בדיקה במכשיר ינשוף כמי שעבר את העבירה (של נהיגה בשכרות, ש.ה)", ציין השופט, "שכן אף אם נאמר כי דין בריחתו של המערער, לאחר שהתבקש לבצע בדיקה באמצעות 'נשיפון', כדין סירוב – הרי שהוא סירב לבדיקה שהוא אינו מחויב לעבור על-פי דין, והבדיקה הספציפית אינה מקימה את חזקת הסירוב".

את קביעתו מבסס השופט נועם על לשון החוק, לפיה החובה לבצע בדיקת שכרות מתייחסת רק למכשיר נשיפה שאושר על-ידי שר הבריאות בהתייעצות עם שר התחבורה. השופט נועם מציין כי עד עתה, רק מכשיר "הינשוף" זכה לאישורים הנחוצים, ולכן בדיקה באמצעותו היא היחידה שמקימה את חזקת השכרות למי שמסרב לבצעה.

למה דווקא פרשנות דווקנית?
היצמדותו של השופט ללשון החוק אינה מקרית או גחמה אישית: כללי פרשנות החוק בפלילים מחייבים שופטים לנהוג כך. "הרשעה בעבירה פלילית מכוח חזקה שנקבעה בחוק, כמו במקרה של סירוב לבצע בדיקה ספציפית שחלה חובה על-פי דין על הנהג לבצעה, ובפרט כאשר מדובר בעבירה חמורה של נהיגה בשכרות… מחייבות פרשנות דווקנית של תנאי החזקה", הסביר השופט נועם בפסק הדין, "משכך, אין די בכך שהמערער סירב, בדרך של בריחה, לבצע בדיקת שכרות באמצעות מכשיר 'נשיפון' כדי להחיל עליו את החזקה (חזקת השכרות)".

למעשה, השופט נועם הבהיר כי רק אם השוטרים היו אומרים לנהג במפורש כי בכוונתם לבצע לו בדיקה באמצעות מכשיר "ינשוף", אפשר היה להרשיעו בנהיגה בשכרות. "ניתן היה לזקוף לחובתו (של הנהג) את הסירוב לבדיקת שכרות ולהחיל עליו את החזקה רק אם היה נאמר לו בטרם הבריחה כי יש כוונה לבדקו במכשיר 'ינשוף'", כתב השופט, "שכן החזקה חלה על בדיקה במכשיר האמור, ובמכשיר זה בלבד".

כמה מהקביעות של השופט נועם ראויות להדגשה, שכן הן מבהירות לנהגים את זכויותיהם – זכויות שלעתים קרובות נחשבות לפחותות ביחס לזכויותיהם של נאשמים בעבירות פליליות אחרות. כך למשל, בכל הנוגע לבדיקות אינדיקציה: "את סירובו של המערער לבצע בדיקת 'נשיפון'… ניתן לראות כסירוב לכל בדיקת אינדיקציה שהמערער לא היה חייב לעבור, כמו בקשה לצאת מהרכב כדי להריח את הבל פיו, או בקשה לשוחח עמו כדי להתרשם ממצבו, או בקשה לבצע מטלה כמו הליכה בקו ישר".

לאור כל זאת זוכה י' מעבירת הנהיגה בשכרות, אולם מאחר שהורשע בעבירות נוספות – נהיגה בקלות ראש ואי-ציות לשוטר – בית המשפט המחוזי רק הקל בעונשו. תקופת פסילת רישיון הנהיגה קוצרה משנתיים לשנה, וגם עונש של שירות לתועלת הציבור קוצר במחצית, מ-200 שעות ל-100 שעות.

The post נהג נמלט מבדיקת שכרות וזוכה מעבירת נהיגה בשכרות. למה? appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון דחה ערעור של נהגת שהורשעה בהריגה בתאונת דרכים, וכחודש וחצי לאחר שהיא צפויה ללדת תאומים היא תתייצב לריצוי מאסר בפועל. מפסק הדין שכתב השופט נעם סולברג עולה מסר בעייתי – קבלת אחריות לאחר התאונה עלולה לשמש להוכחת היסוד הנפשי הנדרש להרשעה

ב-1 בנובמבר 2014, כחודש וחצי אחרי שהיא צפויה ללדת תאומים, תתייצב ר' במתקן הכליאה קישון ותחל לרצות עונש מאסר של 20 חודשים, לאחר שערעורה על הרשעתה בהריגה נדחה בבית המשפט העליון. על-פי פסק הדין, ר' עקפה מכונית ושתי משאיות, וכאשר ניסתה לחזור לנתיב הנסיעה פגעה באחת המשאיות, איבדה שליטה ופגעה במכונית שנסעה בנתיב הנגדי. כתוצאה מכך נהרג נהג המכונית, ור' עצמה נפגעה.

ר', שהורשעה בבית המשפט המחוזי בנצרת באוקטובר 2013, ערערה גם על הרשעתה בעבירת ההריגה וגם על גזר דינה. אולם, בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא משתמש בדברים שאמרה לאחר התאונה לדחיית טענותיה של הנהגת בדבר אי-התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה – העבירה השנייה בחומרתה בספר החוקים הישראלי, אחרי עבירת הרצח.

"בדין נקבע בבית המשפט המחוזי כי התקיים בה היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה", כתב השופט נעם סולברג בפסק הדין שבו נדחה ערעורה של ר'. "מעשיה של המערערת, באופן עקיפתה במכוניתה שלושה כלי רכב, ביניהם שתי משאיות הגוררות עגלות משא… אינם התרשלות 'רגילה'. זוהי התרשלות 'רבתי'".

למרות שהעקיפה בוצעה במקום שבו מותר לעקוף, ולמרות שלא הואשמה בביצוע עבירות תנועה נוספות, קבע בית המשפט העליון – בהסתמכו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי – כי נהיגתה של ר' הייתה בלתי סבירה. "המערערת נהגה בפזיזות ובקלות דעת, בסטייה ניכרת מן הסביר", הבהיר השופט סולברג.

אלא שסולברג מחזק בהמשך הדברים את קביעתו באמצעות דברים שהנהגת אמרה רק לאחר התאונה, ולכן ספק אם יש בהם כדי להוכיח חד משמעית את היסוד הנפשי בזמן התאונה.

"היא עצמה אמרה כדברים האלה לחוקרי המשטרה: 'עכשיו בדיעבד ברור שלא סביר לעקוף במצב כזה'", הסביר השופט סולברג בפסק הדין, "(ו)דברים עוד נחושים מאלה, אמרה המערערת בשירות המבחן, וביטאה קבלת אחריות מלאה גם במכתבים ובמסרים למשפחת הקרבן".

השימוש שעושה השופט סולברג בדברי הנהגת לאחר התאונה כ"חיזוק" להוכחת היסוד הנפשי הוא בעייתי, בלשון המעטה. למעשה, מדברי השופט עולה מסר חמור, ולפיו טוב יעשו נהגים אם יימנעו מלקבל אחריות למעשיהם ויימנעו מלהודות באשמה. קבלת האחריות מצדה של ר', שהתבטאה במכתבים ששלחה למשפחת הקורבן ובדברים שאמרה בשירות המבחן, שימשו את השופט סולברג לחיזוק החלטתו, לפיה "היא עצמה אמרה" שנהיגתה היוותה "סטייה ניכרת מן הסביר".

מה משמעות המילה "בדיעבד"?
השופט סולברג, כמו שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, עושה שימוש בעייתי בדברים שאמרה הנהגת לחוקרי המשטרה כמה ימים לאחר התאונה, ולפיהם "עכשיו בדיעבד ברור שלא סביר לעקוף במצב כזה". דברים אלה, שמשקפים בבירור הבנה מאוחרת (ולראייה – אמירת "בדיעבד"), שימשו את בית המשפט להוכחת מודעותה של ר' (בזמן התאונה) לכך שנהיגתה הייתה בגדר "סטייה ניכרת מן הסביר".

בהמשך פסק הדין מנסה השופט סולברג להצביע על ראיות אובייקטיביות לכאורה, לפיהן ר' אכן הייתה מודעות לכך שנהיגתה אינה סבירה. "באופן מודע יצאה המערערת לעקיפה של שיירת כלי הרכב, נסעה במשך זמן לא מבוטל בנתיב הנגדי, במהירות שמעל למותר, בחושך, בכביש חד-מסלולי, דו-סטרי, לקראת עיקול בדרך ובשיפוע בכביש, בהכירהּ את תנאי הנסיעה בכביש", ציין השופט.

אולם, גם בדברים אלה יש ליקויים. על כך שר' נהגה "במהירות שמעל המותר" למד השופט סולברג מבדיקת הטכוגרף של אחת המשאיות שעקפה, למרות שאין בכך משום ראייה חד-משמעית, ואף אין לראות בנתון זה משום ראייה קבילה להוכחת מהירות נסיעתה של ר'. השופט גם מתעלם מקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה כאשר החלה ר' את העקיפה התנאים אפשרו זאת: שופט המחוזי קבע כי שדה הראייה שעמד לרשותה היה תקין ומספק, וכי לא חל איסור על עקיפה במקום.

חזקה לא חזקה
הרשעתה של ר' בבית המשפט המחוזי, ודחיית ערעורה בבית המשפט העליון, מבוססות על "חזקת המודעות" – פיקציה משפטית, שנועדה לאפשר את הוכחת היסוד הנפשי של נאשמים. "לחובתה של המערערת קמה חזקת מודעות לפיה היה באפשרותה לצפות את התוצאה הקטלנית מאופן נהיגתה", הסביר השופט סולברג בפסק הדין, תוך שהוא מציין שחזקה זו לא נסתרה.

אולם, עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי דווקא מעלה לא מעט סתירות אפשריות של החזקה. "רציתי לעקוף משאית ולא משאיות, (ו)מעבר לזה יצאתי לעקיפה של המשאית כי היה לי שדה ראיה ובדקתי לפני כן שיש לי שדה ראיה ואני יכולה לעקוף", אמרה הנהגת בחקירתה. "… רציתי לעקוף אותה כי היא הייתה בצד ימין בכיוון השול, וחשבתי שאני יכולה". משקלם של דברים אלה אינו פחות מדברי הנהגת לפיהם "בדיעבד ברור שלא סביר לעקוף" – ולכל הפחות אפשר לראות בהם משום עדות אפשרית לכך שכאשר החלה ר' בעקיפה, היא לא הייתה מודעת לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.

בעניין זה גם ראוי לציין ששימוש באותה "חזקת מודעות" בתאונות דרכים קטלניות הוא בעייתי, כאשר מעורבים בהן נהגים נורמטיביים. החזקה קובעת שאדם מודע לטיבה הפיזי של התנהגותו, קיום הנסיבות ואפשרות גרימת התוצאות "הטבעיות" של אותה התנהגות.

הבעיה בשימוש בחזקת המודעות במקרים של תאונת דרכים, היא פשוטה: נדרש שאדם יהיה מודע לאפשרות גרימת התוצאות הטבעיות של התנהגותו, אך נהגים נורמטיביים – ועל כך מעידים אלפי פסקי דין בערכאות נמוכות (בתי משפט לתעבורה) – אינם נוטים ליטול סיכונים שעלולים להביא למותם-שלהם, ולכן הם ממילא אינם מודעים לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית של מעשיהם. המקרה של ר' אינו שונה: תיאור התאונה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עשוי ללמד על טעות בשיקול הדעת, ואף טעות חמורה, אך נראה שאין בהם הוכחה חד-משמעית לכך שנהיגתה של ר' הייתה בלתי סבירה.

מעבר למסר הבעייתי שעולה מפסק הדין שכתב השופט סולברג, ולפיו נראה שמוטב לנהגים להימנע מלקחת אחריות למעשיהם, המקרה הפרטי של ר' הוא טרגי: שליחתה למאסר כחודש וחצי לאחר הלידה הצפויה לא תקל על הכאב של משפחת הנהג ההרוג, והיא אף עומדת בניגוד להמלצת שירות המבחן, שהציע לבחון את המרת המאסר בעבודות שירות.

את התוצאה העגומה של ההחלטה לדחות את ערעורה של הנהגת, לכל הפחות בנוגע לגזר דינה, אפשר למצוא בדברים שכתב השופט סולברג בסיכום פסק דינו: "התאומים יוכלו לשהות עם המערערת בבית הסוהר בתקופת כליאתה, או שיהיו במשמורת האב ובני המשפחה, כפי שיבחרו המערערת ובעלה לעשות".

The post המסר הבעייתי של בית המשפט: אל תיקחו אחריות לתאונה appeared first on TheCar.

סרטון שהציג נהג שהואשם בעבירת תנועה סתר את עדות השוטר שעצר אותו, והביא לזיכויו. התביעה ביקשה לדחות את הדיון בגלל אי-התייצבותו של אחד משני השוטרים שנכחו במקום, אך שופט התעבורה סירב וקבע כי "הזמן העומד לרשותי מוגבל, וקביעת דיונים חוזרים בעבירות קלות תבוא על-חשבון דחיית דיונים בתיקים החמורים"

שתי עבירות התנועה שיוחסו ל-ס' ודאי הפתיעו אותו: אחרי שכבר הושם באזיקים והואשם באי-ציות להוראות שוטר ונהיגה מסוכנת, מצא עצמו עם שני דו"חות נפרדים – האחד בגין נהיגה ללא חגורת בטיחות, והאחר בגין נהיגה ברכב שרישיונו לא בתוקף. איך זה קרה? למזלו, ס' הספיק לצלם את העימות עם השוטר שעצר אותו, וכך הצליח להציג בפני בית המשפט סרטון שחשף את הסתירות בעדותו של השוטר.

"במהלך עדותו של הנאשם, הוצג בפניי סרטון שצילם הנאשם תוך כדי העימות עם השוטרים", כתב השופט אבישי קאופמן מבית המשפט לתעבורה בעכו בהכרעת הדין בעניינו של ס', "בשיחה זו לא נזכרת כלל העבירה (שבגינה נרשם הדו"ח, ש.ה), וכאשר ביקש הנאשם לדעת על מה נעצר ענה לו השוטר, יותר מפעם אחת, כי העבירות המיוחסות לו הינן אי-ציות להוראות שוטר ונהיגה מסוכנת".

איך דברים אלה מתיישבים עם העבירות שיוחסו לו בסופו של דבר? התשובה פשוטה: הם לא. "הדברים העולים מהסרטון סותרים את תשובות בשוטר בחקירתו (בבית המשפט)", מבהיר השופט קאופמן בהכרעת הדין, "סבורני כי דברים אלה מחזקים את גרסת הנאשם כי מלכתחילה לא יוחסה לו העבירה הרלוונטית וזו הועלתה על-ידי השוטרים בדיעבד".

בנקודה זו ראוי לציין שכמה מהטענות שהעלה ס' לא שכנעו לחלוטין את השופט קאופמן, ויתכן שהתביעה הייתה מצליחה להביא להרשעתו אם רק הייתה מצליחה להביא לעדות את השוטר הנוסף שנכח במקום. אלא שהשוטר לא התייצב לדיון שנקבע, והשופט קאופמן סירב לדחות את הדיון למועד אחר.

"מטעם המאשימה נכח במקום שוטר נוסף, אשר לא התייצב לדיון", הסביר השופט קאופמן את החלטתו, "לא ראיתי מקום לדחיית הדיון לשם הבאתו של אותו עד. העבירה הרלוונטית היא מסוג ברירת משפט, אשר לצדה קנס של 250 שקלים בלבד. אין להקל ראש בעבירה מסוג זה, אשר מבטאת זלזול בכללי הבטיחות בכביש… אולם מרגע שקבע המחוקק את העבירה כעבירה מסוג זה, גילה בכך דעתו באשר למידה הפחותה של הפגיעה באינטרס הציבורי הנובעת מעבירה זו, ובאופן נגזר מכך – את המשאבים הציבוריים שיש להקצות על-מנת להתמודד איתה".

בהמשך הכרעת הדין אף ציין השופט כי דחיית הדיון עלולה לפגוע פגיעה כפולה באינטרס הציבורי: דחייה שכזו תגזול זמן יקר מדיונים במקרים חמורים וחשובים יותר, ובנוסף – המדינה תידרש לשלם הוצאות לנאשם ולעד מטעמו, ויתכן שסכום ההוצאות שייפסק יהיה גבוה מהקנס שיטיל בית המשפט על הנאשם (אם יורשע).

"מאחר שהזמן העומד לרשותי מוגבל, קביעת דיונים חוזרים בעבירות קלות תבוא על-חשבון דחיית דיונים בתיקים החמורים, ודומה כי בכך תהיה הפגיעה באינטרס הציבורי גדולה יותר", כתב השופט קאופמן בהכרעת הדין. "(בנוסף) לו הייתי מקבל את בקשת המאשימה לדחייה, דומה כי במקרה כזה מוצדק היה לפסוק הוצאות לטובת הנאשם ולעד מטעמו… כאשר אני מביא בחשבון כי מדובר בעבירה מסוג ברירת משפט, מובן כי אין בכך טעם של ממש וסכום ההוצאות עשוי לעלות על סכום גזר הדין".

לאור כל זאת, החליט השופט קאופמן לזכות את ס', אך דחה את בקשתו לפסוק לזכותו הוצאות. "הדגש בעת הדיון בשאלה זו (פסיקת הוצאות) הוא על התנהגות המאשימה ולא המשטרה", סיכם השופט את הכרעת הדין, "(ו)לא מצאתי כי בהתנהלות המאשימה נפלה תקלה המצדיקה פסיקת הוצאות".

The post נעצרתם בחשד לעבירת תנועה? כדאי שתצלמו את השוטר appeared first on TheCar.

בעל רכב, אשר רכש אותו בליסינג מימוני, לא צריך להיפגע מקיזוז מע"מ שמקובל כאשר תגמולי ביטוח משולמים לחברות. שופטת בית המשפט בקריות דחתה את ניסיונה של חברת הביטוח איילון שלא לשלם מע"מ

חברת ביטוח חייבת לשלם את מלוא שווי הרכב לאדם שרוכש רכב בעסקת ליסינג מימוני, ואסור לה לקזז את ערך המע"מ. כך פסקה השופטת לובנה שלאעטה חלאילה בפסק דין שניתן באחרונה בבית משפט לתביעות קטנות בקריות.

פסיקה זו ניתנה בתביעה שהגיש אדם שרכש רכב בעסקת ליסינג מימוני מחברת שלמה כ.א.ל, וביטח אותו בחברת הביטוח איילון.

כחצי שנה לאחר רכישתו עלה הרכב באש והוכרז כאובדן גמור, ותגמולי הביטוח ששילמה חברת איילון הועברו ישירות לחברת הליסינג מכוח שעבוד שהוטל לטובתה על הפוליסה.

אלא שאיילון קיזזה מסכום הפיצוי את מרכיב המע"מ בסך כ-16,000 ש"ח, בטענה שפוליסת הביטוח נערכה אמנם על שם הרוכש, אלא שהוא רק "המחזיק ברכב" ולא הבעלים שלו או המוטב של עפ"י הפוליסה. הבעלים האמיתי של הרכב, כך טענה איילון, היא חברת הליסינג.

התובע, וחברת "שלמה כ.א.ל." שבאמצעותה נרכשה המכונית, טענו בבית המשפט שלפי חוזה ההתקשרות ביניהם שילם הקונה סכום חד פעמי של 50,505 ש"ח, והתחייב לשלם תשלומים חודשיים בסך 699 ש"ח לתקופה של 30 חודשים. בתום התקופה, כך נקבע בהסכם, יכול התובע לרכוש את המכונית תמורת 68,250 ש"ח, ואם יעשה כך תעבור הבעלות על המכונית לידיו.

התובעים טענו שהמכונית בוטחה בפוליסת ביטוח מקיף שערכה כולל גם את רכיב המע"מ, וגם התשלומים החודשיים ששולמו לחברת הליסינג כללו מע"מ.
השעבוד שהוטל על הרכב, לטובת חברת הליסינג, לא משפיע, לטענת התובעים, על ערכו, והעברת תגמולי הביטוח לחברת הליסינג היא עניין טכני בלבד.

האובדן הגמור של המכונית, כך טענו התובעים, גרם – בהתאם לאמור בהסכם ביניהם – למכירתה (הרעיונית) לבעל הרכב , לכן החובה לתשלום מע"מ צריכה להיבחן מול בעל הרכב ולא מול חברת הליסינג.
המכונית, כך טענו התובעים, בוטחה מבלי שנרשמו בפוליסת הביטוח סייגים או מגבלות כלשהם, כך שהפרשנות המצמצמת שבחרה חברת הביטוח להעניק לדרישת הפיצוי נוגדת, לטענתם, את הוראות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח.

מנגד, חברת איילון טענה שלפי סעיף 56 לאותו חוק צריכים תגמולי הביטוח להיות משולמים באופן שישיב את בעל הפוליסה קרוב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו לולא התרחש מקרה הביטוח.
תשלום מלוא ערך הרכב, ללא מע"מ, לחברת הליסינג, עונה לדעתה בדיוק על ההגדרה הזאת שכן חברת הליסינג קיזזה את המע"מ במועד רכישת הרכב.

באשר לטענת מכירת המכונית לתובע לאחר מקרה הנזק טענה חברת איילון שמדובר למעשה בעסקה פיקטיבית שאל לה להטיל עליה כל חיוב. "התובע", טענה חברת איילון, "לא הוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה מהפחתת סכום המע"מ, לא הוכיח כי בוצעה עסקה חייבת במע"מ ביחס לרכב או ששולמו תשלומי מע"מ על ידו (לאחר קרות מקרה הביטוח). "מקרה הביטוח אינו אירוע מס", הוסיפה הנתבעת והפנתה לתזכיר אגף המכס ומע"מ במשרד האוצר, הקובע כי פיצוי כספי המתקבל בגין נזק אינו תמורה עבור "עסקה" ולכן אינו חייב במס ערך מוסף.

השופטת לובנה שלאעטה חלאילה לא קיבלה את טענות חברת הביטוח וחייבה אותה לשלם לתובע גם את סכום המע"מ, וזאת מכיוון שלרוכש הייתה זכות לרכוש את המכונית בסוף תקופת החכירה.

"במקום שהתובע ישלם את יתרת דמי החכירה החודשיים ודמי האופציה לחברת הליסינג כדי לזכות בבעלות המלאה ברכב, ואז יקבל את תגמולי הביטוח לידיו", כתבה השופטת, "הסכם הליסינג קובע כי חברת הביטוח – מכוח השעבוד המוטל על פוליסת הביטוח (שעבורה משלם בעל הרכב) – מעבירה את התגמולים לחברת הליסינג, ואז נערכת התחשבנות אחרונה בין חברת הליסינג לבין החוכר. קיצור דרך זה נועד להבטיח את התשלום לחברת הליסינג, לאחר קרות מקרת הביטוח ואינו בא לשנות מזכויות מי מהצדדים. הואיל ומחיר הרכב בבקשת החכירה כלל את רכיב המע"מ, כך גם דמי החכירה החודשיים ששילם בעל הרכב , הרי שהמחיר המלא של הרכב, בהתאם להסכם הליסינג, ודאי שכולל מע"מ. אי תשלום המע"מ ע"י הנתבעת כחלק מתגמולי הביטוח, מביא להקטנת הסכום אותו יש לנכות, בעת עריכה התחשבנות מול התובע עקב מקרה הביטוח והמשמעות הפשוטה תהא שהתובע "יספוג" את אי תשלום המע"מ על ידה שכן אין לו ממי להזדכות בגינו.

לאור המקובץ, ומכל הטעמים שהובאו, אני סבורה כי על הנתבעת לשלם לתובע את סכום המע"מ שניכתה" וחייבה את איילון לשלם לתובע סך של 15,930 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.12.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן הוצאות משפט בסך של 800 ש"ח.

The post גם אם המכונית מליסינג אסור לחברת ביטוח לקזז מע"מ appeared first on TheCar.

גם עורך דין לא פטור מהגשת אישור ל'אי הגשת תביעה' כתנאי לקבלת פיצוי מחברת הביטוח

אחד ההליכים המקובלים במהלך הגשת תביעת פיצויים לחברת ביטוח של צד שלישי הוא הגשת מסמך אשר מאשר שהתובע לא תבע גם את חברת הביטוח שבה הוא עצמו מבוטח.
הליך זה נועד למנוע מצב שבו אדם יפוצה יותר מפעם אחת בגין אותו מקרה ביטוח, והוא כרוך בפרוצדורה לא מאד מסובכת: פניה אל חברת הביטוח של המבוטח, וקבלת מסמך שמאשר שהיא לא נתבעה.

אמנם לא מדובר בהליך שמוסדר בחוק, למעט בהנחיה של המפקח על הביטוח, אבל היות שההיגיון שמאחוריו ברור והוא לא אמור לפגוע באנשים ישרים, נראה שעד כה לא חלקו עליו.

עו"ד אפרים היים, שמכוניתו נפגעה על ידי נהגת שנהגה במכונית שכורה של חברת ההשכרה 'שלמה', חשב כנראה שהנוהל הזה מיותר, לא חוקי, או שלא אמור לחול גם על עורכי דין, ולאחר שסרב להציג כזה מסמך לחברת ההשכרה, ולכן גם לא קיבל ממנה פיצוי – תבע בתביעת צד ג' את הנהגת ואת חברת ההשכרה אשר מבטחת בעצמה את צי הרכב שלה.

הפרשה החלה, כאמור, לאחר שחברת 'שלמה' הייתה מוכנה לשלם את הנזק הישיר (לפי קביעת שמאי) שנגרם למכוניתו של עו"ד היים, אבל דרשה לקבל ממנו את האישור לאי הגשת תביעה כנגד חברת הביטוח של עו"ד היים – ביטוח ישיר – כתנאי לתשלום.

עו"ד היים סירב להמציא את האישור בטענה שעל חברת שלמה להסתפק בתצהיר שהגיש, כעורך-דין, בדבר אי הגשת תביעה.

אבי כהן, רשם בכיר בבית משפט השלום בתל אביב, דחה את תביעתו של עו"ד היים וקבע שמוטב שכלל לא הייתה מוגשת.

כהן קבע שדרישת חברת ההשכרה לקבל את המסמך סבירה, מה גם שהתברר במהלך ההליך המשפטי כי בידי עו"ד היים היה המסמך המבוקש אבל הוא סירב למסור אותו לחברת ההשכרה בטענה עקרונית לפיה עליה להסתפק בתצהיר שלו.
בפסק דינו פסק הרשם הבכיר ש"תביעה משפטית זו לא הייתה צריכה לבוא לעולם, והאשם בלידה מיותרת זו הוא התובע בלבד, שבחר להתנהל בכוחנות נטולת היגיון וסבירות מול הנתבעות, וסירב להמציא לנתבעת מסמך פשוט וסטנדרטי שהיה בידיו, רק כדי "לחנך" את הנתבעת"… התובע אילץ את ביהמ"ש להקדיש משאבים שיפוטיים יקרים (של הציבור כולו) ללא כל צורך אמיתי, מתוך מה שנראה כגחמה חסרת היגיון וסבירות של התובע".

בפסק דינו קבע כהן שחברת שלמה זכאית לדרוש את קבלת המסמך בהתאם להוראת המפקח על הביטוח. "נדמה לי", כותב הרשם, "שעפ"י מסמך הנחיות זה של המפקח על הביטוח, חברת ביטוח ולכן בוודאי גם הנתבעת (שאינה חברת ביטוח ולכן אינה כפופה פורמאלית למפקח על הביטוח) רשאיות להתנות בירור ויישוב דרישת פיצוי כגון זו שהתובע (כצד שלישי ניזוק) שלח – בהמצאת אישור אי הגשת תביעה, בהיות אישור זה בגדר מסמך המגלם בתוכו מידע חיוני על אודות סוג הביטוח הקיים לצד השלישי, על אודות זהות המבוטח באותו ביטוח ובעיקר על אודות השאלה האם הביטוח הופעל ע"י הצד השלישי התובע, אם לאו. מדובר במסמך סטנדרטי, נפוץ ופשוט מאוד להפקה ע"י מבטחת הצד השלישי, ולכן דרישתו ע"י (חברת) שלמה (כמעין מבטחת של המזיקה וכתנאי לבירור ולתשלום הפיצוי) הינה סבירה ולגיטימית".

כהן דחה את הטיעון של התובע כי סרובו להגשת האישור מקורה בכך שלא קיים עיגון בדין לדרישת הצגת אישור כזה, וכן משום שהינו עו"ד ומשום שלסברתו די בכך שעו"ד (כניזוק) מודיע שלא תבע את המבטחת שלו, כדי לייתר את הצורך להמציא אישור אי הגשת תביעה. "התובע לא הצביע על כל נורמה או אסמכתא לביסוס גישתו זו, שאיני מקבלה. גם אם ניתן לקבל את הטענה, שכאשר עו"ד מודיע בכתובים הודעה מסוימת יש ליתן לכך משמעות מיוחדת, בשל מעמדם הכללי של עורכי-דין ובשל כך שעורכי-דין חשופים לכללי אתיקה מחמירים שלפיהם הודעת עו"ד שאינה אמת עלולה לסבך את עוה"ד, עדיין לטעמי רחוקה הדרך מלקבוע קביעה כללית לפיה עורכי-דין פטורים תמיד וככלל מחובה להמצאת מידע ומסמכים סטנדרטיים הנחוצים לחברות ביטוח ולחברות השכרה דוגמת הנתבעת לצורך סילוק תביעותיהם.

כל עוד לא נקבע בכל חיקוק או נוהל או הנחיה (מסוג ההנחיה הנ"ל של המפקח על הביטוח) כי עורכי-דין פטורים מהגשת אישור אי הגשת תביעה, לא סביר בעיני להטיל על מסלקי התביעות בחברות הביטוח ובחברות ההשכרה דוגמת הנתבעת נטל של לימוד ופרשנות נוסח מכתבי עוה"ד, כתחליף לאישור אי הגשת התביעה המקובל והסטנדרטי. הרבה יותר פשוט, קל וידידותי (וגם מכובד, גם עבור עוה"ד) שגם עוה"ד יצרפו למסמכי הדרישה שלהם אישור אי הגשת תביעה ממבטחותיהם".

בסופו של יום קבע הרשם הבכיר שעל חברת ההשכרה לשלם לתובע את שני הסכומים הבאים בלבד (הנזק הישיר): סך של 2,427 ₪ תמורת תיקון הנזק וסכום של 496 שקלים עבור שכר השמאי. התביעה המקורית הייתה בסכום של 7,180 שקל אבל רוב סעיפיה לא אושרו.

עם זאת, התשלום מותנה בכך שהתובע ימציא לחברת ההשכרה אישור אי הגשת תביעה מקורי בתוך 90 ימים.

The post רוצה פיצוי? הצג אישור שלא תבעת פעמיים appeared first on TheCar.

נהג שהואשם בדיבור בטלפון נייד בזמן הנהיגה זוכה לאחר שטען כי אשתו החזיקה את מכשיר הטלפון. בעדותה בבית המשפט, סיפרה האישה: "החזקתי את הטלפון קרוב לאוזן שלו, כדי שיישמע את השיחה… אני בטיפשותי חשבתי שזה לא בסדר שהוא דיבר כשאני החזקתי לו"

שופטי תעבורה שומעים מדי שבוע עשרות סיפורים ותירוצים אודות דיבור בטלפון נייד בזמן הנהיגה. יש נהגים שמסבירים כי השתמשו בטלפון הנייד כדי לגרד חלקי גוף שונים, יש נהגים שטוענים כי החזיקו חפץ שרק דומה לטלפון נייד, ויש נהגים שמסבירים שבכלל העבירו את הטלפון מכיס אחד לכיס אחר ולא עשו בו כל שימוש.

ובכל זאת, אל אולמו של השופט גיל קרזבום בבית המשפט לתעבורה בחיפה הגיעו בעל ואישה, ובפיהם סיפור יוצא דופן. "אשתי דיברה בטלפון, (ו)נסענו לכיוון הבית", סיפר הבעל, שנהג במכונית והואשם בכך שדיבר בטלפון נייד בזמן הנהיגה. "אשתי דיברה בטלפון שלה עם הדיבורית, ואני הייתי שותף לשיחה. היא דיברה עם חברה שלה, (אני) לא זוכר באיזה הקשר. היא זרקה מילה ואני דיברתי, נכון. השפתיים שלי נעו, כפי שהשוטר אמר".

למרות שהודה כי דיבר בטלפון הנייד של אשתו, הנהג אמר לשופט קרזבום את מה שאמר גם לשוטר שעצר אותו: הוא אמנם דיבר בטלפון הנייד, אך מי שהחזיקה את המכשיר הייתה האישה. כך בדיוק סיפרה גם האישה לשופט: "תוך כדי נסיעה סימן שוטר לי' (הנהג) לעצור בצד", היא הסבירה, "אני ישבתי באוטו, והאמת שלא הבנתי מה קורה… ירדתי. שאלתי מה קרה, ואז הוא (השוטר) אמר שי' דיבר בטלפון. תגובתי הייתה מיד: 'למה, תוותר. למה אתה עושה לנו את זה?'… אני חשבתי שעשיתי דבר רע שאפשרתי לבעל שלי לדבר כשאני אוחזת (בטלפון)… החזקתי את הטלפון קרוב לאוזן שלו, כדי שיישמע את השיחה… אני בטיפשותי חשבתי שזה לא בסדר שהוא דיבר כשאני החזקתי לו".

ומה אמר על כל זה השוטר? בעדותו בבית המשפט, אמר כי עצר את הנהג "כאשר הוא אוחז טלפון נייד ביד ימין, בצמוד לאוזן ימין, ושפתיו נעות. הנ"ל הבחין בי, והוריד את הטלפון… כשניגשתי לשאול (אותו) למה השתמש בטלפון בזמן הנהיגה, הוא הדגים לי כי אשתו החזיקה את הטלפון והצמידה את הטלפון לאוזנו והוא רק דיבר, אך שתי ידיו על ההגה… תוך כדי רישום הדו"ח, ניגשה אלי האישה שישבה ליד הנהג המושב הימני, וביקשה שאוותר על רישום הדו"ח. היא מתנצלת שבעלה דיבר בטלפון".

אולם, למרות שהזכיר בדבריו את טענת הנהג, התעקש השוטר על נכונות גרסתו, לפיה הנהג היה זה שהחזיק את הטלפון הנייד. ולמי האמין השופט קרזבום? "עדותו של עד התביעה (השוטר) לא נסתרה בשום שלב, ותאמה את רישומיו במעמד קבלת הדו"ח", כתב השופט בהכרעת הדין של הנהג. "עם זאת, גם גרסתו של הנאשם, לפיה אשתו היא שהחזיקה בטלפון הנייד בזמן שדיבר, לא נסתרה בשום שלב וגם היא עשתה עלי רושם אמין. יצוין, כי זו הייתה תגובתו של הנאשם במעמד קבלת הדו"ח: 'אני החזקתי את ההגה בשתי ידיים, אשתי החזיקה את הטלפון לאוזני'".

בסיכום ביניים, התברר כי המצב הוא שוויון – גם העדות של השוטר וגם העדות של הנהג היו אמינות ומקובלות על השופט. כיצד אם כן הוכרע הדיון? "גרסת הנאשם מתיישבת עם עיקרי עדותה של אשתו, שאף היא לא נסתרה בשום שלב. אציין כי עדותה של אשת הנאשם עשתה עלי רושם אמין, ואני מאמץ את הסבריה הכנים", המשיך השופט קרזבום בהכרעת הדין, "בנוסף, לא מן הנמנע כי השוטר אשר נהג מצדו השמאלי של רכב הנאשם לא הבחין היטב בידה של אשתו, אשר אחזה את הטלפון הנייד בסמוך לאוזנו הימנית, וסבר כי הייתה זו ידו של הנאשם (אשר) אחזה בטלפון".

לפיכך, החליט השופט כי התביעה לא הוכיחה את אשמתו של הנהג מעבר לכל ספק סביר, ולכן יש לזכותו. "בנסיבות אלו, לא מצאתי לנכון להעדיף את גרסתו של עד התביעה על-פני גרסת הנאשם ואשתו", סיכם השופט את החלטתו.

The post הנהג דיבר בטלפון הנייד, אבל האישה החזיקה את המכשיר appeared first on TheCar.

ביקורת חסרת תקדים של שופטת בית המשפט בחיפה על הפניקס. חייבה אותה בריבית עונשין ובפיצוי על עוגמת נפש בשל דחיית סרק של תביעה, וקנסה אותה בעשרת אלפים שקל בגלל ניצול סרק של הליכי משפט

שופטים רבים בערכאות שונות נתקלים חדשות לבקרים בניסיונות מניסיונות שונים של חברות ביטוח לדחות תביעות של מבוטחים שלהן בטענות סרק.

"שיטת מצליח" של מבטחים שונים מבוססת על כך שלהם יש הרבה יותר זמן ומשאבים מאשר למבוטחים שלהן, וגם במקרה הגרוע ביותר – כשהם מפסידים בבית המשפט – ברוב המקרים הם נדרשים לשלם רק את הפיצוי שממילא היו חייבים לשלם. "שיטת מצליח", לכן, מאד משתלמת להם כלכלית.

פסק דין חשוב שכתבה לאחרונה שופטת בית משפט השלום בחיפה חנה לפין עשוי לסמן שינוי מגמה, ולהציב תמרור אזהרה בפני חברות הביטוח.

"נראה שחברות הביטוח רואות במבוטח אויב שיש להילחם בו", קובעת השופטת לפין בפסק דין שבו דחתה את ניסיון ההתחמקות-מתשלום של חברת הביטוח הפניקס.
סלידת השופטת מהתנהלות חברת הפניקס מתבטאת היטב בעונשים שגזרה על החברה: נוסף לתשלום מלוא הנזק, שכר טרחת השמאי, שכר העדים, ותשלום למכבי האש, הטילה השופטת על הפניקס גם ריבית עונשין (בשיעור של פי 3 מהריבית הרגילה) על הסכום שהיה עליה לשלם לתובעת, ובנוסף לכך גם 8,000 שח כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מהתנהלות המבטחת.

אם לא די בכך, ניסיונה של הפניקס לגלגל אשמת שווא בסחבת על סוכן הביטוח תעלה לה 5,000 שח נוספים, ואם לא די בכל אלה תשלם הפניקס לאוצר המדינה עשרת אלפים שח נוספים בגין "המשך ניהול המשפט וניהול הליכי סרק…"

בפסק דינה קובעת השופטת לפין: "תיק זה הוא אחד מאותם מקרים שלא היה צריך להגיע לבית המשפט ובוודאי לא להתנהל עד סופו". לפין מזכירה בהקשר זה דו"ח של משרד האוצר, שפורסם לאחרונה ומתייחס למידת ההיענות של חברות הביטוח לתביעות שמוגשות על ידי מבוטחיהן בענפי הביטוח השונים, ומציינת כי תיק זה הוא "אחד מאותם מקרים".

אש בחצר הבית

תחילת הפרשה בפברואר 2012, כאשר מכוניתה של מבוטחת בחברת הפניקס עלתה באש ונשרפה כליל בחצר בית הוריה של המבוטחת, תוך שהיא גורמת נזק גם לבית ההורים.

חברת הפניקס סירבה לשלם את תגמולי הביטוח בטענה שמדובר בתביעת תרמית. טענת הרמייה התבססה על כך ששרידי המכונית השרופה סולקו מהמקום לפני שהיה בידי חברת הביטוח לבדוק אותם, השמאי שהוזמן (על ידי סוכן הביטוח) להעריך את גובה הנזק לא היה שמאי הסדר של חברת הביטוח (אלא שמאי פרטי), ולטענת הפניקס סוכן הביטוח דיווח לחברה על המקרה באחור רב.

המבוטחת, באמצעות עו"ד עופר גונן, תבעה בתגובה את חברת הפניקס (אשר יוצגה על ידי עו"ד ישראל עובדיה) ואת סוכן הביטוח אשר טיפל בתיק.

כבר בשלבים מוקדמים של ההליך בבית המשפט התברר של'הפניקס' לא היו ראיות שיכולות היו לבסס את טענת התרמית. בהחלטת ביניים של השופטת לפין היא הציע לנתבעת "להגיע להסדר עם התובעת ויפה שעה אחת קודם", וזאת לאחר שרמזה שם ש"הנתבעת לא הצליחה להוכיח אף לא ברמה הנדרשת במשפט אזרחי רגיל, על אחת כמה וכמה לעבור את הרף הנדרש להוכחת כוונת מירמה בתביעה אזרחית, כי תביעתה של התובעת במירמה יסודה ועל כן אין היא חייבת בתגמולי הביטוח".

בעקבות "המלצת" בית המשפט הסכימה אמנם הפניקס לשלם לתובעת את כל סכום התביעה, אבל טענה שאין מקום להשית עליה ריבית עונשין או להטיל עליה לפצות את המבוטחת בגין עוגמת הנפש, מפני שלטענתה היא ניהלה את הטיפול בתביעה בתום לב. בין היתר טענה הפניקס שסוכן הביטוח התנהל באופן לא מקצועי, וזה מה שגרם לחשד לפיו התקיים מעשה מירמה שבו שותף גם סוכן הביטוח. חשד זה, כאמור, התבסס על כך שסוכן הביטוח לא דיווח בזמן אמת על הארוע והזמין שמאי פרטי ולא שמאי מטעם הנתבעת. בעקבות כך מינתה החברה חוקר פרטי שממצאיו הביאו לדחיית התביעה.

קרבות התשה

השופטת לפין דחתה את כל הטיעונים הללו. במהלך הדיון בבית המשפט הוכח שהסוכן דיווח על המקרה כבר למחרת האירוע, ואת השמאי הפרטי הזמין משום שבאותה שעה לא הייתה בידיו רשימת שמאי ההסדר של החברה.

השופטת קבעה בפסק דינה כי "חוק חוזה הביטוח הוא חוק אשר נועד להגן על המבוטחים. חברות הביטוח חייבות לנהוג בתום לב ולא להתיש את מבוטחיהן. עשרות ואולי מאות פסקי דין מוכיחים את חברות הביטוח על התשת מבוטחים, התנהלת שלא בתום לב, משיכתם לבית המשפט כדי "שיאלצם" להתפשר וכו', אך "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" וכאילו כלום. ….".

לעצם התביעה קובעת השופטת: "למעשה אכן מדובר בהליך סרק שלא היה צריך להתנהל, בוודאי לא כאשר הוכח כי סוכן הביטוח הודיע לנתבעת על האירוע יום לאחר התאונה… אכן, הזמנת השמאי הפרטי יכולה לעורר חשד, והעובדה כי לא יכלה לבדוק בעצמה את המכונית או שרידיה יכולה להגביר חשד והייתה הצדקה לא לשלם מיד ולשלוח חוקר. דא עקא, החוקר נשלח רק אחרי פנייה שנייה של עו"ד טראבוני בשם התובעת מיום 17.4.12. המכתב הראשון נשלח אל התובעת ב- 3.5.12, שם נכתב מדוע רק עתה נפתחה התביעה – מה שהתברר כלא נכון בעליל".

ועוד מוסיפה השופטת: "משהתקבל דו"ח החוקר הנתבעת ראתה או הייתה חייבת לראות, ואם לא ראתה התרשלה בכך, כי הדו"ח חלקי מאוד, חסר, ולא מקצועי ולא ניתן לגבש לגביו כל מסקנה, ועל כן היה עליה או להשלים חקירה או לשלם את תגמולי הביטוח ולייתר את הצורך בתביעה זו.".

אשר להאשמות נגד סוכן הביטוח קובעת השופטת כי "ניתן לומר כי מלכתחילה, התנהלות הסוכן הייתה טבעית ואנושית. בנסיבות אירוע טראומטי של שריפת מכונית בחצר הבית, נראית לנתבעת היושבת הרחק מהמקום מחשידה, וזאת ניתן לקבל. ניתן בדוחק רב לומר כי עדיין לא חצתה את הגבול שבין אטימות ואדישות לחוסר תום לב כאשר החלו ההליכים והוגשה התביעה. אך מאז שקיבלה את כתב התביעה על כל המסמכים, לעומת חוסר כל ראיות למרמה, והנתבעת המשיכה בהליכים, נחצה הקו.

ה"מלחמה" המשפטית אותה ניהלה הנתבעת, כאשר בידיעתה כבר כי אין לה כל ראיות למרמה, היא ניצול הליכי המשפט לרעה, והתנהלות בחוסר תם לב גם כלפי בית המשפט. בשלב זה אכן ניצלה הנתבעת לרעה את "הלכת סויסה", כפי שהתברר במהלך המשפט.

התנהלות מתישה זו של הנתבעת גרמה לתובעת לנזקים כספיים ולעגמת נפש. יש לזכור כי התאונה התרחשה ב- 23.12.12 ורק עתה תזכה התובעת לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים לה כדין. אדם מבטח את רכושו על מנת שבעת צרה תהיה לו עזרה ותרופה, אך נדמה כי חברות הביטוח רואות במבוטחיהן "אויב" שיש להילחם בו בכל האמצעים, ולא כמי שהן אמורות להתייצב לצדו בעת צרה", קובעת השופטת לפין.

"יש הצדקה מלאה בתיק זה לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית על פי סעיף 28 לחוק חוזה 32 הביטוח. אכן הנתבעת ניהלה הליכי סרק, וזה המקרה בו יש לחייבה. יש הצדקה מלאה לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש לתובעת, אשר על לא עול בכפה, עד היום, לא זו בלבד שניזוקה כספית, גם הושפלה וכבודה נרמס בהטיח הנתבעת בה אשמת מרמה ללא בסיס", מסכמת השופטת את החלטתה.

כאמור, הפניקס חויבה בתשלום מלוא הנזק, ריבית עונשין, פיצוי בגין עוגמת נפש ותשלום הוצאות עו"ד לסוכן הביטוח. ובנוסף נקנסה בגין ניצול הליכי סרק בבית המשפט.

The post השופטת לפין: אל לחברות הביטוח להתיש את המבוטחים appeared first on TheCar.

נהגת שהואשמה בחציית צומת באור אדום הציגה בבית המשפט צילומים, ובהם נראה בבירור כי קו העצירה בצומת נעלם וסומן במקום אחר. בית המשפט מצא שתכנון הצומת היה לקוי, ובעקבות זאת זיכה את הנהגת. "מיותר לציין את הסכנה לגרימת תאונת דרכים עקב מחדל שכזה", הבהיר השופט

באוגוסט 2011 עמדה ש' בצומת רחובות בחיפה, ולצידה שוטר רכוב על אופנוע. לפתע החלה ש' בנסיעה, למרות שהאור ברמזור היה אדום. השוטר הרכוב הזדרז לעצור את הנהגת, ורשם לה דו"ח בגין כניסה לצומת באור אדום. לכאורה, הרשעתה של ש' אמורה הייתה להיות עניין קל ופשוט – השוטר שרשם את הדו"ח העיד בבית המשפט לתעבורה בחיפה, ושם חזר על טענתו לפיה הנהגת חצתה את הצומת כאשר ברמזור דולק אור אדום.

אלא ששלוש שנים לאחר האירוע זוכתה ש' בזכות צילומים שהציגה בפני בית המשפט, ובהם נראה בבירור כי קו העצירה שסומן בצומת שבו עמדה נעלם, והוזז למקום אחר. "אין חולקין על כך שקו העצירה ברמזור aבו עמדה הנאשמת נמחק והוזז אחורה במועד מאוחר יותר לדו"ח, על-ידי עיריית חיפה והגוף האחראי על סימון והתמרור בכבישים", כתב השופט שלמה בנג'ו בהכרעת הדין שבה זוכתה ש'.

ולמה נעלם לפתע קו העצירה, וסומן במקום אחר? את השאלה הזו הציג גם השופט בנג'ו: "בית המשפט, מיוזמתו, הורה בצו לקבל הבהרות מעיריית חיפה ומהנדס התנועה שלה, באשר לסיבות שהובילו להזזת קו העצירה אחורה", כתב השופט, "הכרעת הדין נדחתה על-מנת שמידע זה יונח בפני בית המשפט. אך עד לכתיבת שורות אלה, לא השיבה העירייה דבר לבית המשפט, ויש להצר על כך".

אולם, למרות שהעירייה לא הגיבה לפנייתו של בית המשפט, השופט בנג'ו הבהיר מה הייתה סיבת שינוי מיקומו של קו העצירה: "מבחינת הראיות על-ידי בית המשפט ועדויות הצדדים, עולה כי הזזתו וסימונו המחודש של קו העצירה לפני המקום שבו מוצב הרמזור, נעשתה על-מנת שנהגים העומדים ברמזור זה (שבו עמדה הנאשמת) יוכלו להבחין בהתחלפות הרמזור. שכן העומד ראשון בטור, בסמוך לקו העצירה, לא יכול להבחין במופעי הרמזור בשל חסימת שדה הראייה".

במלים פשוטות, סימון קו העצירה – לפני שנמחק וסומן במקום אחר – גרם להכשלת נהגים ובכך גם העמיד אותם בסכנה ברורה למעורבות בתאונה. "העירייה וגופים הנוגעים להצבת התימרור בנתיבי התחבורה בעיר, לא דאגו להתקנת 'רמזור קטן' על גוף הרמזור, במקום נמוך יותר, כדי שנהגים יוכלו להבחין בהם כשהם ישובים ברכבם… (ו)כדי להבטיח שנהגים לא יוכשלו ויבחינו במופעי הרמזור", ציין השופט בנג'ו בהכרעת הדין. "מיותר לציין את הסכנה לגרימת תאונת דרכים עקב מחדל שכזה".

גם בהתנהלותו של השוטר שעצר את ש' מצא השופט בנג'ו ליקוי חמור. "תיאורו העובדתי של השוטר את מצב הדברים, לא היה נאמן למציאות", כתב השופט בהכרעת הדין. "השוטר ציין בדו"ח שערך לנאשמת כי (היא) לא עצרה בקו העצירה וחצתה את הצומת באדום. למקרא עובדות אלה, משמעות הדבר היא כי הנאשמת חלפה בנסיעה על-פני קו העצירה כשהרמזור אדום. ולא היא. השוטר אישר בעדותו כי הנאשמת נעצרה בצומת, בקו העצירה, ראשונה בטור, עקב האור האדום שברמזור. רק בשלב מתקדם יותר פתחה בנסיעה, עקב הידלקותו של הרמזור המרוחק יותר, באור ירוק".

לאור ממצאיו אלה, החליט השופט בנג'ו לזכות את ש', כאשר הוא עושה שימוש בסייג לאחריות פלילית: הגנת "טעות במצב דברים", אשר לפי השופט בנג'ו נועדה "לבטא את העיקרון כי… דנים את האדם על-פי מצב הדברים אותו הוא דימה, סובייקטיבית, ולא על-פי מצב הדברים 'האמיתי', האובייקטיבי". בכך התייחס השופט בנג'ו למחדל בתכנון וסימון הצומת, אשר גרם לש' להאמין כי הרמזור בכיוון נסיעתה התחלף לירוק.

בסוף הכרעת הדין, דרש השופט בנג'ו להעביר את החלטתו למשטרה, כדי שזו תתקן את הליקוי בהקדם האפשרי: "בשים לב לחשש לסיכון התעבורתי הגלום במחדל האמור, על המאשימה (התביעה, ש.ה) להביא החלטה זו בפני מהנדס התנועה המחוזי, על-מנת שייבחן את הדברים יחד עם הרשות המקומית ויביא לפתרונם הראוי".

The post מחדל העירייה ותעלומת קו העצירה הנעלם appeared first on TheCar.