יש משהו קצת מלחיץ במעמד הכניסה למכון הרישוי לקראת המבחן השנתי לרכב. אנחנו חושבים שהמכונית תקינה, ודאי מקווים שהיא בסדר, אבל ממש ממש לא בא לנו לגמור את הביקור הזה עם חותמת "נכשל" שתחייב אותנו לעבור במוסך ולהגיע שוב למכון ל"מועד ב'".

נכון, במחשבה רציונלית ברור לנו שזה "בשבילנו", ומי לא רוצה לנסוע עם מכונית תקינה ולדעת שאין לו שום בעיה בטיחותית. אבל מצד שני אף אחד גם לא ממש רוצה לגלות שהוא צריך להכניס את המכונית לתיקון יקר, להחליף צמיגים או לטפל בבלמים, כי אחרי הכל – למי יש זמן, וכסף וסבלנות בשביל זה?

הפתרון, לכן, קצת דומה לכל מבחן שעברנו בחיים, וגם כאן אין מנוס אלא להתכונן קצת מראש (או הרבה, אם המכונית במצב לא משהו…).

זמן להתכונן דווקא יש לנו, מפני שאם אין שביתות במשרד התחבורה או בדואר אנחנו אמורים לקבל את ההודעה על המבחן השנתי כחודשיים, ולכל הפחות חודש לפני מועד ה'טסט'.

אגב, לא רוצה להלחיץ, אבל בקבלת רישיון הרכב יש לפחות בשורה חיובית אחת (לצד הבשורה הפחות נעימה, של תשלום אגרת הרישוי השנתית…) – אם קיבלנו את ההודעה במועדה סימן שהמכונית עדיין רשומה על שמנו במשרד הרישוי.

אסור להקל בכך ראש: ממספר פסקי דין שפרסמנו כאן, ב-TheCar, עולה תמונה מדאיגה לפיה זיופי העברות בעלות על מכוניות הן תופעה נפוצה מידי, ואם לא קיבלנו הודעת חידוש רישיון יש לנו את כל הסיבות לחשוש שמא מישהו כבר העביר את יקירתנו על שמו או אפילו הלאה משם…

איפה הכסף?

עם קבלת רישיון הרכב כדאי להציץ בו ולוודא שכל הפרטים – במיוחד פרטי הבעלות – נכונים, ומכאן אין מנוס אלא לשלם את אגרת הרישוי עוד לפני שמגיעים למכון הבדיקה.

כמה נשלם? הנה קישור לאתר משרד הרישוי למחירי האגרה

את האגרה אפשר לשלם במוקד הטלפוני של משרד התחבורה אבל כדי לחסוך זמן ועצבים עדיף להשתמש באחת ממכונות ה'רישיומט' שמוצבות בסניפים נבחרים של רשת סופר פארם.
אפשר לשלם את האגרה גם בבנק (כרוך בעמלה) או בבנק הדואר, או בהעברה בנקאית לפירוט באתר משרד התחבורה.

אגב, מחיר אגרת הרישוי השנתית כולל גם "אגרת רדיו" בסך 145 ש"ח עבור רשות השידור, וצריך לקוות שביטול אגרת הטלוויזיה יבטל את הסכום הלא גדול אך המעצבן הזה.

הכנה לטסט

במהלך מבחן הרישוי השנתי יבדקו בוחני המכון את מערכת התאורה, הבלמים ובלם היד, רמת פליטות המזהמים מן המנוע, מצבם הכללי של המתלים והשילדה, ואת מערכת ההגה.
ברוב המכונים יבדקו גם את מצב הצמיגים והמגבים ואת הימצאותם של משולש אזהרה ואפוד זוהר.

כדי להגדיל את הסיכויים שלנו לעבור את המבחן בפעם הראשונה, ולהימנע מ"מועד ב'", כדאי לבדוק בעצמנו כל מה שנוכל לבדוק לבד, ובמקרה של ספק אפשר לקפוץ למוסך, לבצע "הכנה לטסט" או לתקן דברים שאנחנו יודעים שיש איתם בעיה..

מומלץ שלפחות אחד מן הטיפולים השגרתיים שלנו במכונית – או הטיפול השנתי היחיד אם איננו נוסעים הרבה – יתוזמן מראש לחודש שלפני מועד הרישוי השנתי של המכונית, וכך נוכל לחסוך זמן, אולי גם כסף, ולהימנע מביקורים מיוחדים במוסך.

הנה מה שאפשר וכדאי לבדוק לבד:

נורות: לוודא שכל הנורות – בהן מאותתים, אורות דרך ואור גבוה, אורות אחוריים ואורות בלימה – כולן פועלות כסדרן.
כדי לבצע את זה ניעזר באדם נוסף אשר יבדוק ויראה מה קורה עם הנורות ברגע שאנחנו מפעילים את המערכות הרלבנטיות. באותה זהדמנות כדאי לוודא שהכיסויים החיצוניים של הפנסים הקדמיים אינם עכורים או דהויים, ובמידה שכן נוכל לחדש אותם בבתי עסק שמתמחים בכך.

מגבים: לבדוק שהמגבים אינם יבשים באופן קיצוני.

לוחית רישוי: אחד הפריטים שטסטרים אחדים "אוהבים" להכשיל בגינם, לכן יש לוודא שהספרות לא מטושטשות או מחוקות ובמידת הצורך לחדש את הצבע עליהן.

צמיגים: בתחום הזה אסור לחפף מפני שצמיגים פגומים עלולים להכניס אותנו לצרות צרורות ולפגוע בבטיחות. מומלץ לשים לב לתאריכי הייצור (מופיעים על דופן הצמיג), ולוודא שהצמיגים לא יבשים, סדוקים או שחוקים באופן לא אחיד או באופן מוגזם.

חשוב לוודא שבמכונית שלנו נמצאים משולש אזהרה, אפוד זוהר, גלגל חלופי תקין, מגבהה ("ג'ק"), מפתח גלגלים ואשפתון (פח אשפה קטן. כיום כבר אסור להכשיל בגלל היעדרו, אבל מדוע לקחת סיכון?).

אם קיים אצלנו חשד כלשהו לגבי תקינות הבלמים – למשל אם הדוושה ספוגית או "דביקה", או אם בעת בלימה ישנה תחושה שהמכונית "מושכת" לאחד הכיוונים – אסור להמתין למועד הטסט וחשוב להיכנס מבעוד מועד לבדיקה במוסך.

צריך לדעת שמכונית שנכשלת במבחן הרישוי בגלל סעיפים אלה חייבת להגיע למבחן החוזר עם "אישור בלמים" חתום על-ידי בעל מוסך מתמחה.

ביום הטסט כדאי להגיע עם הרבה סבלנות ואורך רוח, התור לבדיקה עלול להיות ארוך וחם, וזה לא ממש תענוג. עדיף להגיע מוקדם, ומומלץ מאד להימנע מלהגיע בימי שישי – שבהם מכוני הבדיקה עמוסים במיוחד.

והיה אם נכשל…

לא סוף העולם, ובכל זאת צריך לדעת כמה דברים גם בהלכות מבן ומבחן חוזר. ראשית, עלות מבחן רישוי למכונית נוסעים "רגילה" עומדת על 97 ש"ח (כל תעריפי הבקידות נמצאים כאן), ואם הרכב נכשל נידרש לשלם אגרה נוספת, אם כי במחיר מופחת של 20 ש"ח (בין השאר מפני שהעלות המקורית כוללת גם "עלות בדיקת זיהום אוויר" והיא נפרדת מעלות המבחן).

במקרה של כשלון במבחן, ניתנת ארכה למשך שבוע שבמהלכה יש לתקן את הליקויים ולהגיע למבחן חוזר – יש לשים לב שלפי נהלי משרד התחבורה אין אפשרות לבצע את המבחן החוזר במכון אחר: אם הרכב נכשל יש לשוב למבחן חוזר באותו המכון. אפשר, עם זאת, להגיע למכון רישוי אחר כעבור 30 ימים, מה שאומר שאם חלף מועד הטסט צריך להשבית לצורך זה את המכונית לתקופה האמורה.

ישנן מספר סיבות – כולן על רקע סכנה בטיחותית חמורה – שאם הרכב נכשל בגינן עליו לעבור תיקון מתועד במוסך שמתמחה במערכת שנכשלה. למשל, במקרה של תקלה במערכת הבלמים, ההגה או ב"כיוון פרונט" חייבים לתקן במוסך מומחה ולקבל ממנו אישור רשמי של משרד התחבורה (מתוך פנקס עם אישורים ממוספרים שנמצא בידי המוסך המתמחה) על ביצוע התיקון. תוקף אישור זה הוא 30 ימים. בנוסף, יש להביא למבחן החוזר גם חשבונית בגין התיקון מאותו מוסך או כרטיס עבודה.

לכלי רכב שנכשל בגלל ליקוי מסוכן אסור לנסוע למוסך אלא עליו להיגרר לשם, וצריך לשים לב שבמספר מקרים – למשל רכב שהורד מן הכביש על-ידי ניידת בטיחות בגלל ליקוי מסוכן – אין בכלל טעם להגיע למכון הרישוי לפני ביקור במוסך, תיקון, וקבלת אישור לגבי התיקון הזה.

מבחן רישוי שנתי לא נדרש במכוניות חדשות, אלא רק כעבור שנתיים מיום עלייתן לכביש, אולם הפטור מן המבחן לא פוטר את בעל הרכב מתשלום אגרת הרישויה שנתית…

בכלי רכב שגילם מעל 15 שנים חייבים להגיע למכון הבדיקה מצוידים באישור של מוסך מוסמך לתקינות הבלמים, ובכלי רכב שגילם 19 שנים ויותר – שמוגדרים כ"רכב מיושן", יש לבצע מבחן רישוי בכל חצי שנה ולהגיע לטסט עם "אישור רכב מיושן" מן המוסך המטפל.

פרטים נוספים אודות נהלים שנוגעים לכלי רכב מיוחדים (מוניות, גרירה וחילוץ וכיוצ"ב), ולגבי כלל המסמכים שנדרשים למבחן השנתי והנהלים השונים אפשר למצוא כאן.

The post מבחן רישוי שנתי: כך נעבור במועד א' appeared first on TheCar.

כולנו גדלנו על ססמאות בסגנון של "הצמיג הוא הקשר שלך אל הכביש", ועם אזהרות והפחדות של צמיגאים שמבקשים לזרז אותנו להחליף אותם בחדשים. אבל מה מתוך כל מה שסיפרו לנו הוא אמת, והיכן מונחים השקרים? וגם: האם יש באפשרותנו לשמור טוב יותר על הצמיגים כדי להאריך את החיים שלהם?

אז בואו נתחיל דווקא בהפחדות, לא כדי להיבהל אלא כדי ללמוד ממה צריך להיזהר.

אחוז גבוה יחסית מתאונות הדרכים שנגרמות בגלל כשל טכני, וכאלה שמתרחשות כביכול ללא סיבה ברורה לעין, מתרחש לאחר פיצוץ של צמיג או כאשר צמיג פגום הכניס את המכונית למצב של אובדן שליטה שהנהג לא הצליח להתגבר עליו.

הסיבה שרק לעיתים נדירות אנחנו שומעים על כך שפיצוץ צמיג גרם לתאונה פשוטה מאד, ומכעיסה מאד: רוב רובן המכריע של תאונות הדרכים בישראל לא נחקרות בכלל. מבין התאונות שכן נחקרות רק במקרים נדירים נשלחים צמיגים למבחני מעבדה כדי לקבוע אם הם מפונצ'רים בגלל הפגיעה שספגו בתאונה או שהם אלה שכשלו וגרמו לה.

שני כללים בסיסיים יכולים לצמצם מאד את הסיכוי שגם אנחנו ניכנס לצרה כזאת, הראשון מהם הוא בדיקה שגרתית של לחץ האוויר בצמיגים בכל תדלוק – או לכל הפחות אחת לשבועיים – והשני הוא הימנעות (ככל שאפשר) מכניסה פזיזה לתוך מהמורות שפוצעות את הצמיגים.

צמיג טיפוסי מאבד בממוצע יחידת psi אחת בכל חודש, מה שאומר שאם הפעם האחרונה שבדקת לחץ אוויר בצמיגים הייתה לפני חצי שנה אז כרגע החיים שלך בסכנה: לחץ אוויר נמוך בצמיג גורם לכך שהדפנות שלו "עובדות" קשה יותר, והאוויר בתוכו מתחמם מהר יותר. נסיעה ממושכת על צמיג שלא מנופח ללחץ המתאים גורמת לבלאי מואץ של הצמיג ולהגברת הסיכון שהוא יתפוצץ תוך כדי נסיעה.

בנוסף, רמת החיכוך של צמיג לא מנופח גבוהה מידי, ולכן גם תצרוכת הדלק עולה ואיתה גם התשלום בתחנת התדלוק.

לקראת התדלוק הבא, לכן, כדאי להצטייד בחבילת מגבונים, ומיד בתום התדלוק כדאי לגשת עם המכונית אל משאבת הניפוח ולנפח את כל הצמיגים ללחץ המתאים (לאחר מכן תגלו שהמגבונים הם המצאה נהדרת…)

ואיך יודעים מה לחץ הניפוח הנכון?

לחצי הניפוח, שלרוב יהיו שונים בין הגלגל הקדמי לאחורי, רשומים על לוחית מיוחדת שמוצמדת לחלקה האחורי של הדלת הקדמית, או לדלתית פתח מילוי הדלק. יצרנים רבים נוהגים לכתוב את הנתון החשוב הזה גם בספר הרכב.

במקרה של ספק עדיף למלא יחידת psi אחת או שתיים, אפילו שלוש, יותר – מפני שעדיף שצמיג יהיה מנופח ל-6 יחידות יותר מאשר לאחת פחות. בכל מקרה, מי שבטוח מה הלחץ הנכון למכוניתו צריך להקפיד למלא אותו ולהקפיד עוד יותר לבדוק אותו אחת לשבועיים.

המכון לפיצוץ צמיגים

כניסה לבורות בכביש, עליה מהירה ולא זהירה על מדרכות או התחככות לא זהירה בצידי מדרכות עלולה "לנשוך" את הגומי של הצמיג ולפצוע אותו – מה שיוביל לסדק או קרע. אם הפגיעה נגרמת בדופן של הצמיג, או שהיא גדולה מגודל מסוים, אסור לצמיגאי לתקן אותה ועליו לפסול את הצמיג – מה שיוביל אותנו להוצאה לא קטנה.

צריך לזכור שכמעט לעולם אסור יהיה לנו להחליף צמיג בודד, ואם לא נמצא צמיג זהה כמעט לחלוטין לזה שנפגע הרי שניאלץ להחליף שני צמיגים.

בכל מקרה, צריך להימנע ככל האפשר מכניסה לבורות (אך לא במחיר של התחמקות היסטרית שעלולה לגרום לתאונה), ולאחר חוויה כזאת צריך לעצור במקום בטוח ולבחון שהחישוק והצמיג לא נפגעו.

בדיקה שגרתית של לחצי הניפוח בצמיגים מועילה גם כדי לוודא שהם לא נפגעו, שהם לא יבשים או סדוקים, ושאינם שחוקים מידי.

יש שמנסים לאמוד את רמת השחיקה של הסוליה באמצעות מטבע, וזה בסדר אבל פחות מוצלח מאשר להפעיל את ההיגיון: חשוב יותר לזכור שהחריצים בצמיגים נועדו לפנות את המים, ואם החריצים שחוקים הרי שהצמיג ייכנס מהר מידי להחלקה. שחיקה לא אחידה של הסוליות מעידה שמשהו לקוי במערכת המתלים או ההגה, וחשוב לבדוק את זה באופן מיידי.

אחת האגדות האורבאניות המסוכנות ביותר בקשר לצמיגים היא ה"רוטציה" שלהם, ולאחר שנסביר מהיכן היא נובעת נדגיש גם מדוע היא עלולה לסכן את חייכם.

צמיגים קדמיים, ככלל, "עובדים" קשה יותר מן הצמיגים האחוריים וגם נשחקים מהר יותר. ברוב המכוניות (הנעה קדמית או אחורית) זה קורה מפני שהמשקל מלפנים גבוה יותר ומפני שהצמיגים הקדמיים נשחקים בעת פעולות ההיגוי (בעמידה בעת תמרוני חניה או בנסיעה על כביש מהיר), ובמכוניות בעלות הנעה קדמית (רוב רובן המכריע של המכוניות בישראל) זה נגרם מפני שגם העברת כח המנוע לכביש מבוצעת באמצעות הצמיגים הקדמיים.

במשך הרבה שנים נהגו יצרני רכב שונים להמליץ על 'רוטציה' – כלומר להעביר את הצמיגים הקדמיים – שנשחקו יותר – לסרן האחורי ואת הצמיגים הפחות שחוקים להעביר קדימה.

לכאורה מושג כך חסכון, מפני שפעולה כזאת מאפשרת לצמיגים ה"טובים" להתבלות מהר יותר מלפנים לאחר שהועברו לשם, אבל אם חושבים על זה באופן הגיוני זה לא באמת מוסיף לקילומטראז' שכל צמיג יכול לבצע.

הבעיה הגדולה יותר היא שבמקרים רבים זה גם עלול להיות מסוכן, ובמיוחד כאשר הצמיגים הקדמיים כבר התבלו.

כעקרון, בכל מצב אנחנו רוצים שהצמיגים הטובים יותר יותקנו על הסרן האחורי, בעיקר מפני שנהג ממוצע יתקשה יותר להשתלט על אובדן אחיזה של גלגל אחורי, ובוודאי על פיצוץ של צמיג כזה.

לכן, אם העברנו צמיגים בלויים לאחור, וצמיגים פחות בלויים קדימה – פגענו למעשה בבטיחות המכונית.

וזה לא הכל: ישנם סוגי צמיגי ש"יודעים" להסתובב רק לכיוון אחד, לכן גם אם מעבירים אותם מקדימה לאחור, או להיפך, חשוב להשאיר אותם באותו צד של המכונית, וישנם מצבים שבהם יש הבדלים במידות בין צמיג קדמי לאחורי – ואז ודאי שאסור להחליף ביניהם.

הפעולה הנכונה, לכן, היא שכאשר מחליפים זוג צמיגים יש להורות לצמיגאי להתקין אותם מאחור, ואת זוג הצמיגים שהיו שם (בהנחה שמצבם טוב מזה של הצמיגים הקדמיים שהוסרו) אפשר להעביר קדימה. בדרך זאת יותקנו הצמיגים הטובים על הסרן האחורי, וזה מה שאנחנו רוצים שיהיה.

The post תאוריית הקשר (שלך אל הכביש): המדריך לתחזוקת צמיגים appeared first on TheCar.

יצרני הרכב קובעים שיגרת טיפולים לדגמים השונים, אשר אמורה לקחת בחשבון שלושה גורמים עיקריים: בלאי של רכיבים ש"עובדים קשה", ניקוי והחלפת מסננים שנסתמים תוך כדי ביצוע עבודתם, והחלפה מבעוד מועד של רכיבים לפני שהם מגיעים לסוף חייהם – ותקלה בהם עלולה לגרום לפגיעה בתפקוד של המכונית או אף לתאונה.

בקבוצה הראשונה ישנם רכיבים שהבלאי שלהם תלוי בכמות השימוש ברכב ובאופי הנהיגה – למשל רפידות ודיסקיות בלמים – ובמקרה זה תבוצע ההחלפה לפי הצורך, רכיבים שחשוב להחליף גם אם לא נוהגים כמעט – למשל שמנים שמתחמצנים וסופגים פיח, ורכיבים שאפשר להחליף לפי שיקול דעת בכלי רכב שנוסעים מעט – למשל מצתים.

בקבוצה השניה ישנם רכיבים שהעלות שלהם נמוכה ביחס לנזק שעלול להיגרם מתחזוקה לקויה שלהם – למשל מסננים, ולכן מומלץ להחליף אותם בכל מקרה.

הקבוצה השלישית כוללת את הרכיבים היקרים ביותר, ולרוב גם את אלה שהחלפתם דורשת לא רק התמחות אלא גם עבודה מורכבת יותר ולעיתים גם כלים ייעודיים – למשל רצועת תזמון שמתזמנת את פתיחת וסגירת השסתומים במנוע. קריעה של רצועה כזאת עלולה לגרום לנזק לא הפיך למנוע – ולתיקון שעלותו יכולה להגיע לעשרות אלפי שקלים.

שגרת הטיפולים, לכן, כוללת "טיפול קטן" שבו נבדקים ומוחלפים רכיבים משתי הקבוצות הראשונות, ו"טיפול גדול", שמבוצע אחת לתקופה ארוכה יותר, או לקילומטארז' נסיעה רב יחסית – ובו מבוצעות עבודות מורכבות, לרוב מקבוצת הרכיבים השלישית.

כאמור, מרווח הטיפולים, והתכולה שלהם, נקבעים על ידי יצרני הרכב, והם מפרסמים את המידע לגביהם בספר הרכב וגם באתרי האינטרנט שלהם.

אצלנו, מסיבות היסטוריות, התבסס אמנם הנוהג שנקרא "טיפול קטן" ו"טיפול גדול", אבל כדי לבצע תחזוקה נכונה של מכונית, כפי שהיא באמת חייבת להתבצע, עדיף לבדוק את שגרת הטיפולים שעליה הכריז היצרן ולא לסמוך על בעל מוסך זה או אחר.
ברוב המקרים אין שום סיבה או תועלת לבצע החלפת רכיבים שיצרן הרכב לא דרש לבצע כחלק משגרת הטיפולים – במקרים רבים זאת זריקת כסף לפח (או לחשבון של המוסכניק), אבל ישנם מספר קטן של חריגים שכדאי להתייחס אליהם, למשל – במקרה של מי שנוסע בסביבה מאובקת במיוחד או בתנאים אקלימיים קשים – החלפת שמנים ומסננים בתכיפות רבה מן המומלץ.

ביצוע שגרת טיפולים חשוב במכונית חדשה בדיוק כמו במכונית ישנה – ולהיפך – אולם הטיפול עצמו לא חייב להיות מבוצע באותו אופן ובאותה רמת השקעה כספית.

יצרני החלפים המקוריים הבינו בעשור האחרון שהתחרות שלהם היא ביצרני חלקים תחליפיים, ולכן החלו לייצר חלקים פחות יקרים אשר מיועדים במיוחד לאוכלוסיות של כלי רכב ותיקים יותר, ובמחירים נמוכים יחסית.

כאמור, חשוב מאד להתייחס להוראות יצרני הרכב לגבי שגרת הטיפולים, עקרונית אפשר לומר שבטיפול השגרתי הבסיסי ("טיפול קטן") – אשר חייב להיות מבוצע לכל הפחות אחת לשנה, בודק המוסכניק את המצב הכללי שלך המכונית, מחליף את שמן המנוע ואת מסנן השמן, מחליף או מנקה את מסנן האוויר, ובודק את מסנן הדלק ואת גובה הנוזלים (נוזל בלמים, נוזל הגה כוח, נוזל תיבת הילוכים אוטומטית, נוזל אלקטרוליטי במצבר).
המוסכניק חייב לפרק את הגלגלים כדי לבדוק את השחיקה ברפידות ואת מצב דיסקיות הבלימה, ולבדוק גם את מערכת ההגה .

ב"טיפול גדול" מבוצעים – בנוסף לכל אלה – גם החלפת מצתים, החלפת מסנן דלק, בדיקות של מערכת מיזוג האוויר ובמידת הצורך גם החלפת רצועת תזמון. גם כאן, בהתאם להנחיות היצרן, נדרשת לעיתים (אך לא בהכרח בכל טיפול גדול) החלפת הנוזל ההידראולי בתיבת ההילוכים ונוזל הבלמים.
ישנן תיבות הילוכים, למשל התיבה האוטומטית הבעייתית של רנו ופיג'ו-סיטרואן (שהוחלפה בשנים האחרונות לתיבות אחרות) שבהן מומלץ להחליף נוזל הידראולי אחת ל-30 אלף ק"מ "לא משנה מה", מפני שהניסיון מלמד שפעולה כזאת מאריכה מאד את אורך החיים שלה.

כמה זה עולה לנו?

מחירי טיפולים לרכב תלויים בעיקר במדיניות של יצרן הרכב (שממנה נגזרים מחירי החלפים), בתדירות הטיפולים וברשימת הרכיבים שיש להחליף, אבל תלויה לא פחות בפרישת רשת השירות וברמת התחרות בשוק.

גם סוג החלפים שבהם נעשה שימוש משפיע מאד על העלות הסופית, ובאופן טבעי חלקים "מקוריים" יהיו יקרים יותר מחלפים תחליפיים.

עלות של טיפול תקופתי במכונית נוסעים נעה סביב ה-300-500 ש"ח ל"טיפול קטן" וסביב ה-1,000-2,500 ש"ח ל"טיפול גדול.

The post מדריך תחזוקת רכב: טיפול קטן וטיפול גדול appeared first on TheCar.