ההכרות שלי עם לוי יצחק מתחילה אי שם בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, מיד עם תחילת דרכי ככתב הרכב וכתב כלכלי ב'ידיעות אחרונות'. זה התחיל בטלפון שקיבלתי ממנו ובזימון לפגישה במשרד צנוע ברחוב נס ציונה בתל אביב, שם הוא סיפר לי על החזון שלו לפרסם מחירון דומיננטי למכוניות משומשות.

עד תחילת שנות ה-70 נשלט שוק המחירונים הפרוע של ישראל על-ידי סוחרי רכב ומגרשי מכוניות אשר קבעו מחירים כטוב בעיניהם, מבלי שלקונה או למוכר יהיה בסיס אובייקטיבי כלשהו להשוואה. סוחרי רכב ניהלו ואף פרסמו מחירונים אלא שהמחירים שם נקבעו בהתאם למלאי המכוניות שהיו במגרשיהם.

לקונה או למוכר לא היה כל מושג לפיו אפשר היה לדעת אם מחיר כלשהו משקף את ערכו האמיתי של רכב ובעיקר על סמך אילו קריטריונים הוא נקבע. לוי יצחק הכיר את המציאות הזאת מתוקף עבודתו כשמאי רכב, והחליט לשנות אותה באמצעות מחירון אובייקטיבי שיהווה בסיס לקביעת מחירים בשוק הרכב המשומש. אמר ועשה.

יצחק סיפר לי שבתחילת דרכו נהג לרכוב בעצמו על טוסטוס, לאחר שעות העבודה כמורה למכונאות רכב, כדי לחלק את המחירון למגרשי מכוניות, חברות ביטוח וליבואני רכב. אט אט, "בעקשנות של בולגרי" (יצחק תמיד התגאה בשורשיו הבולגריים) – הוא הקים את "אימפריית המחירון הלאומי לרכב משומש" שעל פיו יישק דבר בשוק המשומשות הישראלי. לימים הרחיב את הפעילות הזאת גם לתחום הנדל"ן ואף ניסה לפרסם מחירון למוצרי חשמל ואלקטרוניקה ביתיים – חדשים ומשומשים, ניסיון שלא צלח בגלל עודף מורכבות בתחום הזה.

הייתי מגדיר את 'יצחק לוי' כאיש עם חוכמת חיים של חתול רחוב. הוא ידע לקרוא את השוק טוב ומהר יותר מאחרים, להבין את צרכי הציבור ולפעול בהתאם להם.

לרבים מבין המשתמשים במחירון לוי יצחק – יבואני רכב, סוחרי רכב, מרכזי טרייד אין, חברות ביטוח, שמאים וסוכני ביטוח – היו במהלך השנים טענות נגד המחירון, בוודאי בתקופות שפל בשוק שבהן הוא הפחית מחירים. על לוי יצחק הופעלו לחצים כבדים לשנות מחירים באופן שישרת גורמים אינטרסנטים ותמיד נמצאו מי שטענו שהוא משרת את חברות הביטוח, את הסוחרים או את היבואנים. אלא שלוי יצחק – עם חוכמת חתול הרחוב שלו – ידע לשמור על אמינות אישית ועל מעמדו של המחירון כגורם המוביל בשוק, זה שעל פיו יקום דבר. בעת הצורך הוא לא היסס לפנות להליכים משפטיים כאשר מתחרים ניסו להתחרות בו במה שלדעתו נעשה בניגוד לחוק.

לפני שנים אחדות החליט לוי יצחק לחשוף את הקריטריונים שלו לקביעת מחירי המחירון: סקרי שוק בקרב מוכרי מכוניות, בדיקות סמויות אצל סוחרי רכב ומגרשי טרייד אין ואצל יבואני רכב – באופן שכל רכיב מקבל ניקוד שממנו משוקלל המחיר.

אחת התכונות המאפיינות של לוי יצחק הייתה נכונות להקשיב לרחשי השוק, ולתקן, לקדם או להוסיף למחירון את מה שהיה חסר בו. בעבודתי ככתב רכב הזדמן לי לפגוש את לוי יצחק אינספור פעמים ואף להעיר לו על מה שלדעתי היה ראוי לתיקון לטובת הציבור. האיש הקשיב וביצע את מה שחשב לנחוץ.

במהלך השנים נוצרה ביננו ידידות עמוקה, שלא מנעה ממני לבקר אותו מבחינה מקצועית בעת הצורך. באופן טבעי הוא לא אהב את הדברים שפרסמתי אך תמיד אמר שהוא מבין את הביקורת ואת תפקידי. הוא תמיד ידע להפריד בין ידידות אישית ביננו לבין תפקידי כעיתונאי.

בשנים האחרונות העביר לוי יצחק חלק מפעילות משרדו לבנו מי -רון. לא היה לו קל לוותר על שליטה מוחלטת באימפריה שבנה. באחת משיחות הנפש שניהלנו אמרתי לו שהגיע הזמן להעביר חלק מן המושכות לדור ההמשך למען ההמשכיות של המוסד שיזם והקים, והוא עשה זאת.

מאחורי לוי יצחק פעלה רעייתו רחל – שאותה העריץ והייתה שותפה מלאה להצלחותיו. כאיש משפחה מסור הוא שילב בעסק שניים מילדיו, מי רון וקארין ואף ניסה לרתום את בנו השלישי, חן, אשר בחר בקריירה אחרת.
לצערי לא התאפשר לי להיפרד אישית מלוי יצחק לפני לכתו. בליבי אין ספק שאיש זה תרם תרומה אדירה להסדרת השוק הפרוע של מחירי מכוניות משומשות ומחירי דירות, וככזה ייזכר לעד. שלום לך איש וחבר יקר, אתה כבר חסר.
יהי זכרו ברוך.

לקריאה נוספת:

שמאי הרכב הלאומי לוי יצחק הלך לעולמו

The post לזכרו של לוי יצחק: האיש שהכניס סדר לשוק הרכב הפרוע appeared first on TheCar.

בית המשפט העליון, ברוב של שני שופטים כנגד אחד, קבע בעבר שכאשר נהג שגרם לתאונה הינו צעיר מן הגיל שנקוב בפוליסת הביטוח – חייבת חברת הביטוח לשלם פיצוי בגובה היחסי להפרש הפרמיות. לדוגמא, אם הפרמיה שנרכשה עלתה 1,000 שקלים, והפרמיה המתאימה לנהג צעיר עולה 2,000 שקלים, חברת הביטוח חייבת לשלם רק 50% מן הפיצוי שהיה משולם במצב רגיל.

בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על אותה פסיקה נוספו שני שופטים להרכב המקורי, שנותר איתן בדעותיו, ובשבוע שעבר היטו אלה את הכף לכיוון ההפוך: שלושה משופטי העליון סבורים שבמקרה כפי שתואר חברת הביטוח פטורה לחלוטין מתשלום פיצויים. כך התהפכה ההלכה הקודמת, ונקבע תקדים מסוכן למבוטחים.

אינני משפטן, אבל במהלך לא מעט שנות עבודה ככתב ביטוח ב'ידיעות אחרונות' נאבקתי ככל יכולתי נגד מה שנתפש בעיניי כעוולות שמבצעים בעלי כח ושררה כנגד האזרח הקטן, תוך ניצול פער הכוחות העצום בין הצדדים. זאת, לדעתי, תהיה גם תוצאת הפסיקה החדשה, בין השאר מכיוון שהיא קובעת תקדים מסוכן גם למצבים אחרים.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שכאשר נוהג ברכב נהג צעיר שאינו מבוטח בהתאם למגבלות פוליסת הביטוח הוא מפר את תנאי הפוליסה, וכנראה אף מגדיל את הסיכון שחברת הביטוח נוטלת על עצמה. אגב, עניין זה לא לגמרי מוחלט והראיה לכך היא השוני בין טבלאות הגילאים בין חברות ביטוח שונות.

השאלה היא אם תוספת הסיכון הזו מקנה לחברת ביטוח פריבילגיה אוטומטית להתנער מתשלום פיצוי באופן אבסולוטי, וכשאלת המשך – האם פריבילגיה כזאת משרתת את כלל הציבור או פוגעת בו. כבוד השופט מלצר, אשר כתב את הכרעת הדין שבה אימץ את עמדת חברת הביטוח, פסק שההלכה הקודמת עלולה לפגוע בכלל הציבור מפני שהיא תוביל לייקור גורף של פרמיות הביטוח ככל שיותר מבוטחים יבחרו "לתחמן" ולרכוש פוליסות שלא תואמות את הסיכון האמיתי.

עם כל הכבוד, הניסיון שלי מלמד שחלק משופטי בית המשפט מנותקים מן המציאו בשטח, אחרת היו מבינים ששוק הביטוח תחרותי, ושבשנים האחרונות נכנסו אליו שחקנים חדשים וגם שיטות חדשות לחישוב פרמיות. לאורך זמן זה מפחית את תעריפי הביטוח, ומקרים כפי שנדונו כאן הינם שוליים ונדירים, ואין בכוחם להעלות את תעריפי הביטוח.

למעשה, דווקא הפסיקה החדשה פוגעת במבוטחים מפני שהיא עולה בקנה אחד עם מהלך שחלק מחברות הביטוח מנסות לקדם מזה זמן רב. החברות מתאמצות לכלול בחוזי הביטוח מגבלות שונות ומשונות, לפעמים כאלה שהמבוטח לא ער למשמעויותיהן. מי שמועד מתוך טעות, ולא מתוך כוונה מראש – ימצא את עצמו מעתה מול שוקת שבורה לאחר שחברת הביטוח זכתה לפטור מלא מתשלום פיצויים.

כך, למשל, יש חברות ביטוח שטוענות שנהג צעיר שנוהג ברכב ללא מלווה בתקופת הליווי דינו כמי שנהג ללא רישיון ולכן לא מגיעים לו פיצויים כלל (יש פסיקות סותרות בנושא). מצב דומה מתקיים כאשר נהג מסיע יותר נוסעים מכפי שמותר ברישיון הרכב, או כאשר נהג לא הפעיל את מערכת המיגון ברכב כאשר יצא ממנו לרגע קט. במקרה קיצוני אף יותר נטען שנהג שלא שילם את אגרת רישיון הרכב דינו כמי שנהג ללא רישיון, ולכן פטורה חברת הביטוח מתשלום פיצויים.

הפסיקה האחרונה מוסיפה נדבך על המסד הלא מכובד הזה, ובניגוד מוחלט לעמדת בית המשפט העליון אין ספק שהיא תפגע בציבור. התיאבון של חברות הביטוח עלול להיפתח כעת, והן יסרבו לפצות גם צד שלישי שייפגע בתאונה שנגרמה על-ידי מבוטח שלא עמד בתנאי הפוליסה. במקרה כזה יכול כל אחד מאיתנו להימצא במצב שבו הוא נאלץ לתבוע את הנהג הפוגע ו/או את בעל הרכב הפוגע אשר הרשה לנהג צעיר לנהוג ברכבו. אם לנהג שגרם לתאונה לא יהיו אמצעים לפצות אותנו ניאלץ לתבוע אותו בבית משפט, וזה תהליך מורכב, יקר וארוך. בינתיים, עד שתושג הכרעה, ניאלץ לממן את התיקון מכיסנו.

לחילופין, אם אנחנו מבוטחים בביטוח מקיף נוכל לתבוע את חברת הביטוח שלנו, אלא שמאותו רגע נאבד את כל הזכויות שלנו כמי שלא תבעו, והפרמיות שלנו יתייקרו בשנים הבאות.

זאת לעומת המצב הטבעי שבו חברות ביטוח, שמחזיקות מערכים מאומנים של חוקרים, עורכי דין ובעלי מקצוע, והכתפיים שלהן רחבות עשרות מונים מאלה של בעל רכב ממוצע – מתנהלות מול נהגים ובעלי רכב סוררים כאלה.

ההלכה הקודמת, שהתהפכה, היטיבה להציג אינטרס מאוזן, וזאת מפני שאפילו במקרה הגרוע שמישהו "תחמן" לכאורה את חברת הביטוח – הוא בסך הכל רכש ביטוח חלקי ולכן היה זכאי רק לפיצוי חלקי. לכן אפשר היה לצפות מבית המשפט העליון להתאמץ קצת יותר, להפגין יצירתיות, ולהגיע לתוצאה מורכבת אך הגונה יותר. למשל, אפשר היה לקבוע שנזקים לצד ג' ישולמו באופן מידי על-ידי חברת הביטוח, וזו תוכל לבחור אם לתבוע את המבוטח שלה בגינם. לגבי הנזק העצמי – די בפיצוי יחסי – למשל 50% מן הנזק – כדי לעודד מבוטחים שלא לנצל לרעה את השיטה, ולבחור בפוליסה שתגן עליהם באופן מלא בשעת הצורך.

התאבון של חלק מחברות הביטוח לא יודע שובע, וחבל ששופטי בית המשפט העליון סייעו להן להשביע אותו: לגבות פרמיה אך לא לשלם פיצויים.

The post האם בית המשפט העליון מגן על המבוטחים או על חברות הביטוח? appeared first on TheCar.

שר התחבורה החדש (והזמני?) בצלאל סמוטריץ רוצה בוודאי להשאיר חותם מתקופת כהונתו, יהיה אורכה ככל שיהיה, וזאת כנראה בכל מחיר.

מצד שני, לא קל לרשום פרק בהיסטוריה אחרי ישראל כץ אשר חנה במשרד הזה חניה ארוכת טווח: כהונתו של כץ, שארכה יותר מעשר שנים (!) היא הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אז מה עושים? ייתכן שסמוטריץ' החליט פשוט לאמץ את שיטת כץ לפתרון בעיות: להחמיר אותן.

במבחן התוצאה, במהלך העשור האחרון משרד התחבורה לא הצליח לקדם את התחבורה הציבורית בישראל על-ידי יצירת תנאים שיקסמו לנהגי רכב ציבורי, והתוצאה היא שבענף האוטובוסים, למשל, מדווחים על מחסור של כ-5,000 נהגים. חברות האוטובוסים אמנם מתאמצות לגייס נהגים, אבל זאת משימה לא קלה מפני שמי ששולט באופן בלעדי בתנאי המכרזים שקובעים, בפועל, את מתח הרווחים שלהן הוא… משרד התחבורה.

לא מיותר להזכיר שכאשר ישראל כץ לא הצליח (ואולי לא רצה) לשפר את מצבם של בוחני הנהיגה ואת שיטת לימוד הנהיגה הוא הפריט את מערך המבחנים לידיהן של חברות פרטיות, וכאשר אלה לא הצליחו לגייס בוחני נהיגה החל משרד התחבורה בתהליך (שאולי טרם הסתיים) של הורדת רף הדרישות מבוחן נהיגה. נכון להיום, בוחן נהיגה יכול להיות כל כך צעיר שהוא יעניק או לא יעניק רישיון נהיגה לתלמיד, אבל לא יוכל ללוות אותו לאחר מכן כנהג מלווה…

השר סמוטריץ', במבחן התוצאה, ממשיך בינתיים באותה הדרך: במקום להפוך את נהיגת האוטובוסים בישראל למקצוע מכובד ומכבד הוא החליט פשוט להוריד את רף הדרישות מנהגי אוטובוסים ומוניות, ומעתה הם לא יזדקקו אפילו ל-8 שנות לימוד.
נכון להיום, תקנה 189 (ד) (2) לתקנות התעבורה קובעת רף די צנוע כאחת מדרישות החובה מנהג אוטובוס ומונית: לסיים בהצלחה את כיתה ח' בבית הספר. אלא שבהצעת תיקון לתקנה הזאת, שעליה חתום השר סמוטריץ, נקבע ש"פסקה 2- תמחק". בדברי ההסבר לתיקון נכתב… תחזיקו חזק: " תקנה זו קובעת כי תנאי לקבל רישיון נהיגה לדרגהD1 (מונית) הינו, סיום שמונה שנות לימוד. מבחינה מקצועית אנו סבורים כי יכול אדם להיות נהג מקצועי, גם אם הוא נעדר השכלה פורמאלית, ולכן אנו רואים הצדקה לבטל דרישה זו. נבהיר כי אין שינוי ביתר הדרישות כפי שהם מפורטות בתקנות.
מובהר למען הסר ספק כי התיקון האמור יחול גם על רישיון נהיגה לדרגה D (אוטובוס), שכן התנאים לקבל דרגה זו והמפורטים בתקנת משנה (ה) נגזרים בשינויים המחויבים מתקנה 189(ד)".

אז בפעם הבאה שאתם שולחים את הילד שלכם לתיכון באוטובוס תצטרכו כנראה לענות על שלוש שאלות: ראשית, האם נראה לכם סביר שאדם שלא סיים כיתה ט' יביא את הילד שלכם בביטחון אל בית הספר ובחזרה הביתה? שנית, מה תענו לילד שלכם כאשר יאמר לכם שהוא לא רוצה ללכת ללמוד אלא להיות נהג אוטובוס? ושלישית: מה לכל הרוחות יש לבצלאל סמוטריץ' נגד חינוך?

The post משרד התחבורה נגד החינוך: נהג אוטובוס לא צריך בית ספר appeared first on TheCar.

אם מישהו מחפש דוגמאות לשרירות לב פקידותית הוא יכול למצוא כאלה בשפע במשרד התחבורה הישראלי. אבל כדי להבין לאילו שיאים יכולה שרירות הלב הזאת להגיע תצטרכו לקרוא את הכתבה הזאת עד סופה ולצבוט את עצמכם כדי להאמין לתגובת משרד התחבורה.

כידוע, סצינת אספנות הרכב היא בבחינת תרבות מבוססת ומוערכת ברוב מדינות העולם, ובשנים האחרונות יש לה עדנה גם בישראל. מאות בני אדם, רובם ככולם נורמטיביים ושומרי חוק, משמרים ביד אוהבת אלפי מכוניות ישנות, חלקן אף עתיקות (במונחי תעשיית הרכב). בלי לפתוח פה, מכוניות אספנות כמעט לא מעורבות בתאונות גם מכיוון שהן מטופלות היטב, גם בזכות אופי הנהיגה בהן, וגם בזכות החובה לבצע להן מבחני רישוי מוקפדים.

למרות זאת, לאחרונה פרסמו אנשי משרד התחבורה הנחיה מחמירה למכוני הרישוי, שדורשת מהם להקפיד הקפדה יתרה על התאמה בין מידות הצמיגים שמותקנים על הרכב לבין המידות שרשומות ברישיון הרכב. במאמר מוסגר ומקדים נזכיר רק שמידות שמצוינות ברישיון מתארות לרוב את המידות שאיתן יובאה מכונית לישראל, אולם לא רק שאין כל מניעה מעשית שאותה מכונית תתגלגל על צמיגים במידות אחרות (בגבולות הסביר כמובן) – במדינות רבות אותן מכוניות נמכרו בפועל עם צמיגים במידות אחרות.

בכל מכוני הרישוי נמצאת חוברת שכוללת מידות חליפיות לצמיגים עבור רוב דגמי המכוניות שנמכרו בישראל, וכל אחד יכול להגיע למכון רישוי ולשנות, די בקלות, את המידות שרשומות ברישיון הרכב שלו כל עוד שהן קיימות באותה חוברת. הבעיה היא שבשנים האחרונות יובאו ארצה אלפי מכוניות שחלקן לא יובא במקור לישראל, ולגבי רבות מהן אין בחוברת של משרד התחבורה פרטים של מידות חליפיות לצמיגים.
הבעיה חמורה במיוחד כאשר מכוניות ישנות ועתיקות עלו לכביש עם צמיגים במידות שבימינו אין להן יותר ביקוש, ולכן יצרניות הצמיגים לא טורחים לייצר כאלה. במקרה כזה, אם אתם בעלים של רכב ישן שמתגלגל על צמיגים במידות לא פופולריות, קחו בחשבון שהמכונית האהובה שלכם עלולה להיות מושבתת.

אנשי משרד התחבורה מאפשרים, כמובן, לכל אדם (גם עם מכונית חדשה) להביא אישור של יבואנית הרכב, או של יצרנית הרכב, שמאשר להתקין על דגם מסוים צמיגים במידות אחרות, אבל – רק לצורך הדוגמא – אם יש בבעלותכם מכונית מתוצרת 'סאאב', 'דייהו', 'רובר', 'סימקה' או 'אינוצ'נטי' – שלא לדבר על מותגים ותיקים יותר כמו 'בורגוורד' או NSU או 'פאקארד' – תזדקקו לשירותים של מעלה באוב כדי לקבל "אישור יצרן": יצרניות אלה הפסיקו את פעילותן לפני שנים רבות. אגב, באופן כללי – אפילו כאשר יצרניות הרכב עדיין חיות, קיימות ונושמות – לא תמיד קל לקבל סיוע מן היבואניות שמייצגות אותן בישראל כדי לקבל מהן אישורים כאלה ואחרים מן היצרניות.

עד לא מכבר יכלו בעלי רכב לעבור את מבחן הרישוי השנתי במידה שהמציאו אישור של צמיגאים ישראלים למידות הצמיגים, למשל כאשר מידות רשומות על הצמיג באינטשים וברישיון הרכב הן כתובות במילימטרים. כעת, לנוכח החמרה בדרישות משרד התחבורה – מכוני הרישוי מקפידים יותר ודורשים אישור של יצרנית רכב. התוצאה היא שבעלי רכב שקיבלו בעבר אישור של צמיגאים להרכיב צמיגים במידות שונות מן המקוריות – יידרשו כעת להשבית את כלי הרכב האלה בטענה שאישור זה לא קביל.

בעלי מכוניות ישנות ומכוניות אספנות אשר פנו אל משרד התחבורה טוענים שנדחו ב"לך ושוב" ולא נמצא פתרון לבעיה שלהם, וגם פניות שלהם אל מכון התקנים לא הואילו לאחר ששם סרבו להעניק אישורים או דרשו סכומי כסף גבוהים תמורת בדיקה ומתן אישור. התוצאה היא שבעלי כלי הרכב כאלה לא יכולים לעבור את מבחני הרישוי ונאלצים להשבית אותם. לטענתם – מי שצריך למצוא פתרון לבעיה הוא משרד התחבורה, ועליו להסמיך לצורך זה צמיגאים מומחים או מעבדות כמו מכון התקנים והטכניון – כפי שנהוג בתחומים טכניים הרבה יותר מורכבים.

כאשר פנינו אל משרד התחבורה במטרה לבחון את הנושא נענינו, ראשית לכל, בפתיח ארוך ומעורר השראה אודות החשיבות הרבה של הקפדה על מידות הצמיג להוראות יצרנית הרכב, וגם בהסבר מפורט אודות הדרך שבה מבוצעים ניסויים ובדיקות לצמיגי רכב על-ידי היצרניות. בעוד שההסבר – ברמה העקרונית שלו – הגיוני ומקובל, הקטע שעוסק ברכבי אספנות יגרום לשערותיכם לסמור. כך נכתב שם: "לגבי צמיגים ברכבי אספנות ורכבים מיושנים – הסוגיה מוכרת לנו ואף ברוב המקרים, כאשר לקוחות פנו אלינו בבקשה לשנות מידת צמיג בגלל שלא מיוצרת/מיובאת לארץ, הצלחנו לאתר עבורם מידת צמיג מקורית בארץ. בנוסף, כיום מותר לבצע ייבוא אישי לצמיגים עפ"י מדיניות של מוצרי תעבורה אשר כל בעל רכב כזה יכול מראש לפני הטסט לדאוג להשגת צמיגים מתאימים…"
בהקשר זה חשוב להדגיש שמה שנשמע טוב על הנייר לא כל כך קל לביצוע במציאות: מי שמייבא צמיגים באופן עצמאי נדרש להציג "אישור של מעבדה מוסמכת" (מכון התקנים או טכניון) ומוסדות אלה גובים אלפי שקלים תמורת אישורים כאלה.

תגובת משרד התחבורה "משתפרת" בהמשך: "כמו כן, בעלי רכבים מיושנים/אספנות אמורים להיות מודעים למגבלות של אספקת חלפים וצמיגים מעצם התיישנותם, ולכן כל בעל רכב כזה מודע שיתכן ויהיו מצבים שהרכב יעמוד וימתין לחלפים".
בתרגום לעברית, אנשי משרד התחבורה אומרים לכם שגם אם בכל מדינות האיחוד האירופאי, ובארצות הברית, מותר להרכיב צמיגים במידות מקובלות – גם אם אלה שונות מן המידות המקוריות שרשומות ברישיון הרכב – בישראל צריכים אספני הרכב להשבית את המכוניות שלהם אם הם לא מצליחים להשיג פיסת נייר, וזאת גם במקרים שבהם מי שאמור לספק את הנייר הזה כבר לא קיים, וכאשר אף יצרנית צמיגים לא מייצרת צמיגים במידות המקוריות.

ברור לנו שפקידי משרד התחבורה לא רוצים או לא מוכנים לקחת על עצמם אחריות, אבל פתרון הבעיה הזאת הרבה פחות מסובך מאשר שיגור של חללית לירח. כל שנדרש זה שמשרד התחבורה ימנה ועדה מקצועית או יאציל סמכות לוועדה כזאת במסגרת איגוד המוסכים או במסגרת גוף יציג של צמיגאים, ויקבל ממנה המלצות למידות צמיגים חלופיות עבור דגמים שאי אפשר להשיג עבורם את המידות המקוריות. לא מסובך, לא בשמים, אבל דורש שינוי קטן של הלך הרוח: במשרד התחבורה צריכים להיזכר במי עובד עבור מי: המשרד עבור אזרחי המדינה או להיפך.

צילומים: רונן טופלברג מתוך מסע הולילנד

The post בעלי רכב אספנות: משרד התחבורה שולח אתכם לחפש את החברים שלכם appeared first on TheCar.

אלעד אלקובי, מנהל מחלקת ביטוחי רכוש ברשות ההון, ביטוח וחיסכון, השיב לאחרונה לפניה של איגוד השמאים בישראל והבטיח שהרשות תבחן שתי תלונות שהוגשו לה בשנה שעברה כנגד חברות ביטוח בקשר להפעלת לחצים פסולים על שמאי רכב.

הפנייה, אשר מנוסחת כמעט כמו נוסח של עתירה לבית המשפט ואף כוללת איום מפורש להפוך לכזאת, נשלחה על-ידי עו"ד שלמה תוסיה-כהן, נציגו המשפטי של איגוד חברות הביטוח. נטען בה ש"הכרעה בתלונות המוגשות (למפקח) בנוגע להפרות… אינה רק חובה חוקית החלה על הרשות על פי דין אלא גם חובה אותה קיבלה על עצמה הרשות בהתחייבות מפורשת שנתנה לבית המשפט הגבוה לצדק… בירור התלונות הכרחי לשם… שמירה על זכויות המבטוחים אל מול הניסיונות לפגיעה בעצמאות שיקול דעתם של שמאי החוץ המועסקים על ידי המבטחות השונות… בהתחשב בכך שהשמאים אשר מגלים עוז רוח ואחריות ומגישים את התלונות המועברות לבירור הרשות עלולים להיפגע כלכלית כתוצאה מכך (ורבים מהם אף נפגעים בפועל)… אי בירור התלונות ו/או אי פרסום ההכרעה בתלונות ו/או דחיית מועד הבירור לתאריך עתידי בלתי ידוע (גורם) להרתעה של שמאים נוספים מהגשת תלונות בגין ההפרות… ככל שהמפקחת נמנעת ממן הכרעה בתלונה הרי שהיא לא רק מועלת בתפקידה על פי דין אלא אף מכשירה הלכה למעשה הפרות (של חברות הביטוח)…".

מותר לפנות לשמאי אבל רק בנושאים טכניים

הוראות הפיקוח על הביטוח קובעות שכל פניה של שמאי בית (שמאי שמועסק על-ידי חברת ביטוח) או של בקר מטעם חברת ביטוח אל שמאי חוץ (שמאי שמועסק ישירות על-ידי מבוטח) בנוגע לתוכן חוות הדעת שלו מהווה "השפעה אסורה על עצמאות שיקול הדעת של שמאי החוץ ועל מעמד חוות הדעת או הצעת התיקון הנערכת על ידי שמאי החוץ".

לחברת הביטוח מותר להעיר לשמאי, אחרי מתן חוות הדעת שלו, אך ורק בנושאים טכניים כמו תיקון טעויות סופר שנפלו בחוות הדעת, ובתנאי שבהערה כזאת אין כדי להשפיע באופן כלשהו על שיקול דעתו המקצועי של השמאי. כל הערה שאיננה בנושאי טעות לשון, טעות בחישוב, השמטה מקרית, תוספת דבר בשוגג וכיוצא באלה – אסורה.

לטענת איגוד השמאים יש חברות ביטוח שלא מצייתות להוראות ומנסות להפעיל על שמאי החוץ לחצים לשנות את השומות שהם עורכים, במטרה לצמצם את היקף הפיצוי שהם פוסקים לטובת המבוטח, או שהן מתעלמות מחוות הדעת של שמאי החוץ ומפצות את המבוטחים לפי שומות שנקבעות על-ידי שמאי הבית שלהן, אם הפיצוי שנקבע בהן נמוך משמעותית מזה שנפסק על-ידי שמאי החוץ.
איגוד השמאים פעל מול הכנסת ובתי המשפט במטרה להגן על שמאי החוץ מפני לחצים שכאלה, ומן העולה ממכתבו של עו"ד תוסיה כהן נדמה כאילו שמאמצים אלה היו למגינת לב פקידי הגוף שאמור לפקח על חברות הביטוח לטובת כלל המבוטחים. מכל מקום, לדברי עו"ד תוסיה כהן "נקבע בפסיקה שתכליתו העיקרית של המפקח הינה הגנה על ציבור המבוטחים מפני המבטחים ואל לו לעצום את עיניו אל מול מקרים הדורשים את פיקוחו".

"מרשי (איגוד השמאים) ביקש לשפוט את הרשות לכף זכות", כותב עו"ד תוסיה כהן, "ואף שלא קיבל תגובה לתלונות שהגיש במהלך השנים האמין כי אם יגיש לרשות תלונות ממוקדות ומגובות בראיות בלתי ניתנות לערעור תפעל סוף סוף הרשות באופן אשר יביא להקלת הלחצים המופעלים על שמאי הרכב… בנסיבות אלה הוגשו במהלך השנה האחרונה שתי תלונות אשר גובו בראיות החזקות ביותר שניתן להמציא – הקלטות של שיחות עם נציגי המבטחת ומסמכים בכתב ערוכים על-ידי המבטחת… לתומו חשב מרשי כי קבלת תלונות כאלה… לא תהא עוד ברירה מצד הרשות למעט הכרעה עניינית ומהירה בתלונה (אינני מזכיר במכתבי זה את כל התלונות אשר הוגשו בשנים הקודמות אשר עד ליום זה לא טופלו אף הן)…".

שתי התלונות שמפורטות במכתבו של עו"ד תוסיה כהן נוגעות לחברת שומרה, שבה פורטו 4 מקרים שונים שבהם – כפי העולה מן התלונה – נדרש שמאי לשנות את שומתו, ובתלונה אחרת כנגד חברת שלמה חברה לביטוח שנוגעת למספר מקרים אחרים.

בתגובה למכתבו של עו"ד תוסיה כהן השיב אלעד אלקובי, מנהל מחלקת ביטוחי רכוש, במכתב ארוך משלו, ובו הוא טוען שהמפקח התמודד בשנת 2017 עם לא פחות מ-13,000 תלונות שונות, ואלה מתבררות "על פי נהלי עבודה המסדירים תהליכי עבודה מובנים".

לאחר שהסביר על פני ארבעה עמודים ובכ-20 סעיפים את הרקע החוקי והמעשי לעבודת המפקח בעניין טיפול בתלונות אלה, כתב אלקובי שאיגוד המוסכים הוא לא מתלונן רגיל אלא "תלונה בין שני גופים עסקיים המצויים בקשר עסקי מורכב, כאשר שני הצדדים לתלונה הם בעלי אינטרסים… בניגוד למתלונן פרטי, יש לזכור, אין מדובר בתלונה של מבוטח בודד, שבבסיסה פערי כוחות משמעותיים בינו לבין חברת הביטוח הנילונה, אלא בגוף עסקי, מיוצג, בעל ידע מקצועי רלבנטי ומאפיינים ייחודיים".

לעצם העניין משיב אלקובי כי התלונה בעניין חברת שלמה נידונה אצל המפקח במסגרת "הליך ביקורת בשנת 2017", ואילו בעניין חברת שומרה הוכנס הבירור בתלונה לתוכנית העבודה לשנת 2019. אלקובי חותם את מכתבו וכותב ש"בהתאם לנדרש על פי סעיפים 60 – 62 לחוק לאור מורכבות הפניות, לא בכל הפניות ניתנת הכרעה סופית וזאת לאור הצורך בבחינה מעמיקה ורוחבית של התלונה".

The post האיום הועיל: המפקח יבדוק את חברות הביטוח appeared first on TheCar.

בשבוע שעבר פרסמו משרד התחבורה וועדת הכלכלה הודעות לעיתונות אשר בישרו על הקלה גדולה לנהגים: מעתה אין עוד צורך לשאת רישיונות נהיגה ורכב בעת נהיגה. הכותרת של משרד התחבורה הייתה "בשורה טובה לנהגים", ואילו ח"כ איתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה, מיהר להצטרף לחגיגה וטען: "חסכנו ביורוקרטיה מיותרת מהנהגים".

עד לרפורמה הזאת נדרשו נהגים לשאת במכוניתם, או עליהם, רישיון רכב ותעודת ביטוח חובה, וזאת בנוסף לרישיון נהיגה אשר ממילא משמש את רוב הנהגים כתחליף יום יומי לתעודת זהות. מי שנתפס ללא אחד המסמכים הללו נאלץ לשלם קנס בגובה של 100 ש"ח.

בדיון שנערך בוועדת הכלכלה הסבירה נציגת משרד התחבורה, עו"ד תמר פרידמן, ש"מאגרי המידע של משרד התחבורה ישקפו למשטרה את המידע המלא על הנהג באמצעות המחשב ללא צורך ברישיון. עם זאת הוא יצטרך להמשיך ולהחזיק בעת הנהיגה את תעודת ביטוח החובה ותעודה מזהה כלשהי".

לכאורה מדובר באמת בהקלה ביורוקרטית, במיוחד עבור מי שיש לו נטייה לשכוח מסמכים, אלא שלמטבע הזה יש גם צד נוסף, שלא ממש נלקח בחשבון אצל מקבלי ההחלטות ובוועדת הכלכלה. מה קורה כאשר אדם נפגע בתאונה – בין אם בגופו ובין אם רכבו ניזוק, על-ידי רכב שהנהג שלו לא נושא עליו רישיון רכב ורישיון נהיגה? מה קורה כאשר ברכב הזה, על אף שמספר הרישוי שלו ברור לעין, נוהג אדם שלא מורשה לנהוג בו?

תקנת התעבורה 144 א (3) מחייבת נהגים שמעורבים בתאונה למסור את פרטי הרכב ופרטיהם לנהג או להולך הרגל הנשפע. נוסח התקנה דורש מהנהג למסור "לשוטר או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג לפי דרישתם את רישיון הנהיגה רישיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזהות שלו, אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם".

התוצאה היא שנוסח התקנה סותר, בברור, את הפטור שנתן משרד התחבורה, באישור ועדת הכלכלה, לאי נשיאת רישיונות, ולדברי עורך הדין רונן פרידמן "מדובר בדרישה ברורה וחד משמעית. כל הקלה בעניין זה תגרום לכך שנהגים מסוכנים יתחילו למצוא מענות שונות ובלבד שלא למסור את פרטיהם".

סטטיסטית, כל נהג מעורב בתאונת דרכים ברמת חומרה כזאת או אחרת אחת לשלוש שנים, והשאלה המעשית היא כיצד ינהג אדם שנפגע בתאונה, או שרכבו נפגע – אפילו באופן קל – כאשר לנהג הפוגע לא יהיו רישיון רכב ו/או רישיון נהיגה להציג לו? כיצד יוכל הנפגע לקבל את כתובתו של הפוגע, בעיקר אם הוא נוהג במכונית שאיננה שלו, או לדעת אם רישיון הרכב בתוקף, אם לנהג ישנן מגבלות כלשהן, למשל חובת חבישת משקפיים, והאם הנהג רשאי בכלל לנהוג בסוג הרכב שבו הוא נוהג?

כאשר שוקלים את גודל ההקלה, מהצד השני, לא ברור אם כל המהומה מצדיקה את עצמה. אחרי הכל, רוב הנהגים מחזיקים את רישיון הרכב שלהם יחד עם תעודת הביטוח בתא הכפפות של הרכב, ורישיון הנהיגה שלהם נמצא עליהם ממילא, עם או ללא תעודת זהות.

פנינו אל משרד התחבורה כדי להבין את ההיגיון מאחורי שינוי התקנה, וזו התגובה שקיבלנו: "על פי התקנות כיום חלה חובה על הנהגים להחזיק ברשותם רישיון נהיגה, רישיון רכב, תעודת ביטוח ותעודות ותנאים אחרים הנדרשים בעת הנהיגה. עם כניסת התקנות החדשות לתוקף, תבוטל החובה להחזיק ברישיון נהיגה או רכב במהלך הנהיגה. במקומם, יוכלו הנהגים להחזיק ברשותם אחד מאמצעי הזיהוי הבאים: תעודת זהות, דרכון ישראלי או רישיון הנהיגה. התקנות הקיימות המחייבות לשאת תעודת ביטוח או תעודות ותנאים אחרים המוטלים על הנהג או הרכב, יישארו בתוקף, והם נותנים מענה הולם בעת הצורך להחליף פרטים בין נהגים שהיו מעורבים בתאונה".

אנחנו לא ממש מבינים את התשובה המורכבת ולכן ביקשנו גם את תגובת ועדת הכלכלה, אלא שזאת עוד פחות מובנת לנו: "אין בתקנה כל דבר שעלול לפגוע במה שמתרחש היום. פרטים שנהגים מחויבים למסור כיום הם פרטי הזיהוי שלהם (והם יצטרכו להמשיך לשאת תעודה מזהה) ומספר פוליסת הביטוח. מספר הרכב מופיע בגדול על לוחית הרישוי וגם את עניין הטסט אפשר לראות במדבקה על שמשת הרכב. באשר לרישיון רכב אין שום חובה להציגו, אין גם רלוונטיות לפרטים שרשומים בו, מה גם שכאשר מישהו נסער אחרי תאונה הוא לא יכול ולא צריך להפוך לחוקר משטרה ולהתחיל לאסוף פרטים על בעלות ותקינות הרכב. בכל מקרה, התיקון לא פוגע ביכולת של הנהגים למסור או לקבל את הפרטים שהם מחויבים היום בחוק".

The post פטור מנשיאת רישיונות: למי זה טוב? appeared first on TheCar.

מצוקת החניה בערים הגדולות יוצרת מידי יום חיכוכים רבים בין הבעלים של חניות פרטיות לבין נהגים שחונים בהן ללא רשות. אנשי משטרת ישראל טוענים שמוקדי המשטרה מקבלים מידי יום פניות רבות מאד של אזרחים שהחניות הפרטיות שלהם נחסמות בידי "פולשים", אולם לטענת המשטרה אין לאנשיה כל סמכות לפעול כנגד אותם נהגים.

כל שהמשטרה יכולה לעשות הוא לסייע לבעלי החניות הפרטיות לאתר את בעלי הרכב, אבל לאחר שאלה נמצאו, וגם אם הואילו לפנות את החניה שתפסו שלא כדין – הם לא ביצעו כל עבירה ואין כל דרך למנוע מהם לבצע את אותה פעולה מרגיזה שוב ושוב.

הצעת חוק חדשה, שסעיפיה נוסחו במשותף על-ידי אנשי המשרד לביטחון הפנים ומשטרת ישראל, אמורה להפוך בקרוב לתקנת תעבורה זמנית למשך זמן שיאפשר לבחון את יתרונותיה וחסרונותיה.
התקנה החדשה, שעליה יחתום שר התחבורה לאחר שהנוסח שלה אושר כבר בידי ועדת הכלכלה של הכנסת, מגדירה ראשית לכל מה היא חניה פרטית, וקובעת שכדי שהיא תיחשב כזאת חייב בעל החניה לסמן אותה בשלט אחיד וברור אשר מוצב במקום שבו כל מי שמתכנן לחנות בחניה הזאת יכול לראותו מבעוד מועד. בנוסף, התקנה קובעת שחניה של נהג בחניה פרטית מבלי שקיבל לכך את אישורו של בעל החניה היא עבירת תעבורה.

שוטר או פקח עירוני יוכל לרשום דו"ח לנהג שחנה שלא כדין רק אם בעל החניה הפרטית חתם בפניו על תצהיר שמאשר שהוא הבעלים או בעל הרשות בחניה שבה מדובר, ושהוא לא התיר לנהג העבריין לחנות בה.
בדברי ההסבר לתקנה החדשה מציינים, כאמור, אנשי משטרת ישראל ש"אחוז משמעותי מהפניות למוקד 100 הן בשל תפיסת חניה פרטית על ידי מי שאיננו זכאי לכך, והיא (המשטרה – ב.ב.) חסרת סמכות חוקית לאכוף בעניין זה, אלא רק לנסות לסייע באיתור בעל הרכב בדרישה שיפנה את החניה, ולפיכך ביקש השר לביטחון הפנים שהאמור יהווה עבירת תעבורה".

חשוב להדגיש שבהתאם להסכמה בין שרי בטחון הפנים והתחבורה נקבע שהתקנה החדשה נקבעה כהסדר זמני בלבד היות שמצד אחד אין ספק שקיימת בעיה מטרידה שדורשת פתרון, אבל מנגד לא לגמרי ברור "האופי התעבורתי" של עבירת החניה במקום פרטי.

מנסחי החוק אף חוששים ממצב שבו גורמים שונים ישתלטו על מקומות חניה ציבוריים, ועל כן "במהלך התקופה ייבחן אם הסדר זה נותן מענה מספק ואם יש אפשרויות נוספות טובות יותר".
אחד מסעיפי התקנה, אגב, קובע שגם סימון לא חוקי של חניה כפרטית מהווה עבירה, וזאת על מנת למנוע סימון פיראטי של חניות ציבוריות כחניות פרטיות.

The post סוף לגנבי החניות? חניה בחניה פרטית תיחשב לעבירת תנועה appeared first on TheCar.

מעשה בש.ח, אשר רכש מכונית מסוג טויוטה מחברת ליסינג ולא העביר את הבעלות במכונית על שמו, לא ביטח אותה בפוליסה על שמו, נהג בה כאשר הוא לכאורה שיכור וללא רישיון נהיגה בתוקף, פגע במכונית אחרת וגרם לה לנזק, ברח בנסיעה עם מכוניתו הפגועה ממקום התאונה, לא נענה להוראת שוטרים לעצור והמשיך בנסיעה לאורך 10 ק"מ כאשר מתנהל אחריו מרדף רכוב, וברח רגלית ממכוניתו לאחר שנאלץ לעצור. לאחר כל אלה הוא דרש פיצוי מחברת הביטוח, תבע אותה בתביעה אזרחית בבית משפט, ואף זכה בתביעה – לפחות באופן חלקי.

על אף שכל זה נשמע כמו עלילות אלף לילה ולילה, ולכל הפחות כמו תיק שיהפוך לחומר לימוד בכל הפקולטות למשפטים, החלק החשוב יותר שעולה ממנו, והינו בבחינת חידוש משפטי, עשוי לסייע ללא מעט מבוטחים בעתיד.

כל העובדות שמתוארות בתחילת הדברים הובאו לאחרונה בפניה של הרשמת הבכירה בבית משפט השלום בתל אביב חן מאירוביץ, חלקן במסגרת כתבי טענות של ש.ח. ואשתו, חלקן כטענות ההגנה של חברת הביטוח 'הפניקס' אשר ביטחה את המכונית שבה נהג ש.ח, ואחרות במסמכי משטרה ומסמכים של חברת הביטוח – ויחד איתן עלו מספר סוגיות משפטיות וביטוחיות עקרוניות וחשובות.

סיפור המסגרת הוא שש.ח. רכש בשנת 2011 מחברת ליסינג את הטויוטה שבה נהג, וכחלק מעסקת הרכש מסר מכונית אחרת בטרייד-אין וקיבל פוליסת ביטוח מקיף וביטוח חובה. במהלך השנתיים הבאות הקפידה חברת הליסינג להוסיף ולשלם את פרמיות הביטוח של המכונית, אבל שני הצדדים לא העבירו בעלות במכונית באגף הרישוי של משרד התחבורה.

ביוני 2013 נהג ש.ח. במכונית ברחובות העיר אשדוד, לכאורה במצב של שכרות וללא רישיון נהיגה בתוקף, וכאשר הגיע אל צומת הרחובות דרך מנחם בגין ו'המשנה' הוא פגע מאחור במכונית מסוג מאזדה וגרם לה לנזק כבד. לאחר התאונה המשיך ש.ח. בנסיעה תוך שממכוניתו עולה עשן וחלקה הקדמי מעוך, הוא חלף במחסום משטרתי מאויש על ידי שוטרים ששמו לב למצב המכונית ולפציעה שלו ודרשו ממנו לעצור אבל לא נענה להוראות ונסע משם במהירות כשהשוטרים דולקים אחריו. ש.ח. נעצר במרחק של כעשרה ק"מ משם, בכניסה לישוב ניצן, ומשם המשיך במנוסה רגלית עד שנתפס ונעצר.

חברת הביטוח הפניקס דחתה פעמיים את תביעתו של ש.ח, וגם את תביעת בעלי מכונית המאזדה, אולם לאחר שנתבעה על-ידי בעלי המאזדה שילמה להם פיצוי במסגרת הסכם פשרה ומבלי להודות בחבותה כלפיהם. רגע לפני התיישנות טענותיו תבע ש.ח. את הפניקס בסכום של 75,000 ש"ח שכוללים לא רק את הנזק למכונית שבה נהג אלא גם פיצוי בגין השתהות של חברת הביטוח בתשלום פיצוי.

בשלב ראשון דחתה הפניקס את פנייתו של ש.ח. לפיצוי בטענה שהוא נהג ללא רישיון בעת התאונה והיה תחת השפעת אלכוהול, אולם בהמשך הדרך זנחה את הטענה הזאת ולכן היא לא נדונה במסגרת ההליך המשפטי.

ש.ח. טען בכתב התביעה שלו שהסכם מכירת המכונית כלל גם את פוליסת הביטוח, ושהפניקס הוסיפה לגבות פרמיות ביטוח גם בשנים הבאות על אף שהבעלות במכונית לא הועברה על שמו. תנאי הפוליסה קבעו שהיא מכסה כל נהג שנוהג בהתאם לתנאים ולחוקים.

חברת הפניקס טענה להגנתה שאין כל קשר חוזי בינה לבין ש.ח. היות שהיא ביטחה את חברת הליסינג ולא אותו, ושמרגע שהמכונית נמכרה לצד שלישי פקע תוקף הסכם הביטוח בינה לבין חברת הליסינג. עוד טענו נציגי הפניקס שש.ח. לכל הפחות החמיר את הנזק למכונית בכך שהוסיף לנהוג בה לאחר התאונה, וגרם לכך שבסופו של דבר היא נשרפה כליל. מאחר וכך לא מדובר באירוע ביטוחי אלא בנזק תוצאתי שלא מכוסה על-ידי הפוליסה, ושבכל מקרה היא לא חייבת לשלם תמורת החמרת הנזק.

ש.ח. טען שבמהלך התאונה הוא נחבל בראשו ולכן סבל מלחץ ומבלבול, ושהוא ברח ממקום התאונה כדי לקבל טיפול רפואי – אולם טענות אלה נדחו, כמעט בבוז, על-ידי הרשמת הבכירה שמצאה אותן מופרכות בעליל.

לא כל כך מהר

הרשמת הבכירה חן מאירוביץ בחנה את מכלול העובדות לפי הסדר, ובתוך כדי כך גם "עשתה סדר" בטענות, באופן שיכול לשרת לא מעט מבוטחים שנתקלים בטיעונים שונים, ולעיתים משונים, של מבטחות כאלה ואחרות. ראשית לכל קובעת מאירוביץ שעניין הבעלות במכונית, במיוחד בימינו, הוא שולי ובוודאי שלא יכול להוות סיבה לדחיית התביעה לפיצוי, וכך גם לעניין הבעלות על פוליסת הביטוח.

לפסיקה הזאת ישנה משמעות מיוחדת מפני שלכאורה היא עומדת בסתירה לפסיקת בית המשפט המחוזי ולהלכה הנהוגה. זאת מתייחסת כפשוטו לנוסח החוק הרלבנטי שבו נכתב: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". בסעיפי החוק נכתב, בין השאר: "א. בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. ב. הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו".

ההלכה שנהוגה ב-52 השנים האחרונות היא שפוליסת הביטוח היא חוזה אישי שכולל חיובים הדדיים שחייבים להיות ממולאים על ידי שני הצדדים, כלומר שאי קיום שלהם על ידי המבוטח פוטר את המבטח מאחריות על פי הפוליסה. לפי שיטה זאת "עם מכירת הבעלות ברכב , המוכר – המבוטח – אינו יכול לקיים את חיוביו על פי הפוליסה שכן הרכב אינו עוד בשליטתו וחזקתו ומשכך אין עוד מקום לחייב את המבטחת לקיים את חיוביה היא על פי הפליסה באופן חד צדדי. לכן נפסק כי במצב דברים זה פטורה חברת הביטוח מאחריותה לפי הפוליסה והחוזה אינו תקף".

אלא שהרשמת הבכירה לא מקבלת את הדברים באופן גורף וכותבת: "סבורני שיש מקרים בהם לא נכון מבחינה משפטית ולא צודק להחיל כלל גורף לפיו הפוליסה פוקעת בעת העברת הבעלות, שכן המציאות טופחת על פנינו וניכר שיש מצבים בהם מציאות החיים מקדימה את המשפט, ויוצרת מצבים שהמשפט טרם נתן להם מענה מעודכן כפי שבמקרה שבפנינו.
על בית המשפט מוטלת המלאכה למצוא פתרונות לייתר מחלוקות בהן המחוקק טרם נתן דעתו בייחוד על רקע העובדה שההלכה השולטת בכיפה הינה הלכה שהייתה תקפה לזמנים אחרים ופחות תקפה היום".

כוונתה של מאירוביץ, בין השאר, היא שהפוליסה שבנדון הוצאה על שם חברת ליסינג ונועדה לכיסוי "כל נהג" שינהג ברכב, ואין מחלוקת על כך שהרוכש "שילם" תמורת הפוליסה כחלק מן התמורה לעסקה כולה, ושהפרמיה הוסיפה להיות משולמת על-ידי חברת הליסינג גם בהמשך כחלק מן העסקה בין הצדדים. "התנהלות זו", כותבת מאירוביץ, "שכיחה בשוק המסחר ברכבים ולכן יש לשלול את עבירות הביטוח ותקפותו רק בתנאים שבהם מוכח שהמבטחת הייתה נמנעת מלבטח את הבעלים החדשים.

משעה שעסקינן בפוליסת ביטוח המתירה נהיגה לכל נהג… איני מוצאת בטענות הנתבעת כל נימוק סביר שהיה מונע ממנה מלהתקשר עם התובעים עובר לקרות התאונה… מסקנתי הייתה שונה אילו דובר בפוליסה שמלכתחילה מיועדת לנהג נקוב בשם או במידה ורשימת המורשים בה הייתה מצומצמת ומוגבלת באופן מפורש… מעבר לדרוש אוסיף ככלל, כי רישום הבעלות במשרד הרישוי אינו עניין מהותי. הלכה היא, כי רישום הבעלות אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד… העובדה שרכב לא נרשם על שם הקונה אין בכך כדי להכריע את זכויות הביטוח".

הרשמת הבכירה גם מדגישה את העובדה שחברת הפניקס פיצתה בסופו של דבר את בעלי המאזדה שנפגעה על-ידי ש.ח. בתאונה, ובכך לקחה למעשה אחריות על הפוליסה.

לגבי הטענה שש.ח. גרם לשריפת המכונית בכך שהמשיך לנהוג בה אומרת מאירוביץ שחברת הפניקס "טוענת דבר והיפוכו. מחד גיסא היא טוענת שלרכב התובעים אונה נזק מסיבי באירוע תאונתי אך מאידך גיסא היא מתנערת מאחריות לנזק שאונה, בטענה שהנזק נגרם כתוצאה מהמשך הנסיעה… השלב הראשון… בוודאי שחוסה בגדר אירוע תאונתי… ולכן אני קובעת שהתרחיש העובדתי בשלב זה מבוטח במסגרת הפוליסה".

עם זאת, לגבי החלק השני של האירוע קובעת מאירוביץ מסקנה אחרת: "מהשתלשלות האירועים ניתן ללמוד שאין מדובר באירוע תאונתי שמאפייניו הינם אירוע בלתי צפוי, בלתי מתוכנן, הגורם פגיעה או נזק… בחירת התובע להמשיך לנסוע הייתה מכוונת ומתוכננת שתוצאותיה צפויות… הוא נמלט מהשוטרים במודע ככל הנראה מחשש שייתפס כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול ונהג כפי שנהג באופן מכוון ויכול היה לצפות שנהיגה במהירות ברכב שניזוק עלולה להביא לשרפתו…"

הרשמת גם מתייחסת לעובדה ששמאי שבדק את שרידי המכונית לא הפריד בין נזקים שנגרמו בתאונה עצמה לבין מה שקרה בהמשך, וקיבלה את הדוח מבלי לערער עליו היות שמדובר בשמאי מטעם חברת הביטוח ולא מטעם התובע.

"לא ניתן לחתום את נושא החבות בתיק זה", מסכמת מאירוביץ, "מבלי להתייחס לחלקו הלא מבוטל של התובע במכלול האירועים, וכוונתי לאשם העצמי התורם שיש לו כגורם לקרות התאונה. על רקע כל שתואר אני מוצאת לייחס לו אשם עצמי תורם בשיעור של 40% כך שבסופו של יום יהיו התובעים זכאים לפיצוי חלקי בשיעור של 60% בלבד מהנזק הנתבע".

הרשמת הבכירה מאירוביץ דחתה את תביעת הפיצוי בגין עגמת נפש ורכיבים נוספים שלא הוכחו וגם לא חייבה את הפניקס בתשלום ריבית מיוחדת, כך שסכום הפיצוי שהפניקס תשלם לש.ח. עומד על 38,400 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת 7,500 ש"ח שכר טרחת עורך דין.

תא"מ 43129-06-16

The post חברת ביטוח תפצה נהג שיכור שגרם לתאונה וברח משוטרים appeared first on TheCar.

בעלים של מכונית חשמלית מדגם 'רנו פלואנס ZE' שלח לאחרונה מכתב, באמצעות עורך דינו, לחברת קרסו מוטורס, יבואנית 'רנו' לישראל, ובו הוא מאיים בתביעה משפטית לנוכח הטיפול הכושל – לדעתו – של החברה במכונית החשמלית שלו.

פניה זאת פותחת צוהר קטן אל מצבם של כמה עשרות בעלי מכוניות מאותו סוג אשר מחזיקים במכוניותיהם בנאמנות ומשתמשים בה "כנגד כל הסיכויים" לאור החזון המקורי של חברת 'בטר פלייס' ולמרות שבשנה שעברה הייתה להם הזדמנות למכור את מכוניתם לצורך השמדתה.

אחד הדברים המעניינים בתביעה הזאת הוא התזמון: ממש בתקופה הזאת "הגלגל מתהפך", ותעשיית הרכב, מכל מיני סיבות שסוקרו אצלנו בהרחבה, מפתחת דור חדש ומאד יעיל של מכוניות חשמליות שמציעות טווח נסיעה גדל והולך. לחברת קרסו מוטורס, יבואנית רנו וניסאן לישראל, יש אינטרס ראשון במעלה לקדם את תחום הרכב החשמלי היות ששני היצרנים שהיא מייצגת נמצאים בחזית תעשיית הרכב בתחום זה.

אחד המשקעים שעליה להתמודד איתו בבואה לקדם את שיטת ההנעה שצפויה להיות נפוצה מאד בעתיד הוא רתיעה שחשים ישראלים רבים כתוצאה מן החורבן שהותירה אחריה חברת 'בטר פלייס' – גם לנוכח ההבטחות הגדולות שפיזרה בשעתו ונותרו ללא כיסוי וגם בגלל התרסקותה המפוארת. 'בטר פלייס' הזמינה בשעתו אצל רנו כ-3,000 מכוניות מדגם 'פלואנס' אשר הוסבו להנעה חשמלית, בין השאר על-ידי הארכת המרכב והוספת סוללה חשמלית שיכולה להישלף מן המכונית ולהיות מוחלפת. מבין אלה יובאו בזמנו לישראל כאלף יחידות שקיבלו רישוי צהוב, והן נמכרו ללקוחות ללא הסוללות החשמליות שלהן – אחד הרכיבים היקרים ביותר במכונית חשמלית.

חברת 'בטר פלייס' פשטה רגל במהלך שנת 2013, ובמהלך פירוקה מכר מפרק החברה את מעט הרכוש והמלאי שהיא הותירה אחריה, וזה כלל בין השאר עמדות טעינה מנוהלות וכ-300 מכוניות חדשות אשר נרכשו מקופת הפירוק על-ידי יבואנית רנו וחלקן נמכר ללקוחות ברווח נאה. בחודש מאי 2014 רכש ע.ק. את אחת מן המכוניות הללו לאחר שלדבריו הוא השתכנע מן ההתחייבות שנטלה הנציגה של רנו בישראל בפני בעלי המכוניות הללו, ובפני משרד התחבורה, להוסיף ולהעניק להן שירות. מאז שרכש את המכונית ועד לחודש יולי השנה גמאה המכונית כ-131 אלף ק"מ בלי לשרוף אף טיפת בנזין.

אגב, לא מיותר לציין ש'בטר פלייס' לא ייצרה את המכוניות, ובעת שאלה יובאו לישראל התחייבה חברת רנו, יצרנית הרכב, להעניק להן שירות באמצעות נציגתה בישראל. במהלך השנה שעברה נותרו על כבישי ישראל קרוב ל-800 מכוניות מתוך האלף שעלו על הכבישים בשנים 2012-2013, חלקן נמצאו בבעלות ישירה של לקוחות שהאמינו בשעתו להבטחה של 'בטר פלייס' ואחרות בבעלות חברות ליסינג שהחכירו אותן ללקוחות קצה.

לא מעט מקרב המשתמשים במכוניות הם קהל אדוק של מי שממש אוהבים אותן, למרות שהמכוניות עושות שימוש בסוללות מן הדור הראשון שהן הרבה פחות טובות טכנולוגית מסוללות מודרניות, וכמה עשרות מהם התארגנו בשנה שעברה לתביעה קולקטיבית כנגד קרסו מוטורס בדרישה להחלפת הסוללות המיושנות בסוללות חדשות. לא מיותר לציין גם שתקופת האחריות של רנו לסוללות אמורה הייתה לפוג השנה ובשנה הבאה (בהתאם למועד עלייתן לכביש), וחברת קרסו מוטורס, ככל הנראה בשיתוף היצרנית הצרפתית, יצאה (בדיוק לפני שנה) במבצע גריטה במטרה להוריד אותן מן הכביש.

לקוחות קיבלו בשעתו הצעות שנעו בין 30 ל-40 אלף ש"ח במזומן, או הצעת טרייד-אין, וכבר עם התחלת המבצע נמכרו בחזרה לרנו כל המכוניות שהיו בבעלות חברות הליסינג וכמה מאות מכוניות שהיו בבעלות פרטית. לקוחות אחרים סרבו למכור את המכוניות – חלקם מפני שלטענתם המחיר שהוצע להם נמוך מידי, ואחרים מסיבות אידאולוגיות – במטרה למנוע את השמדתן.

מחיר הסוללה: 150 אלף ש"ח

לדברי ע.ק, כפי שהם מפורטים במכתב ההתראה ששלח עורך דינו, נחל אוזבלו, לחברת קרסו, ניסיון שלו לרכוש סוללה חשמלית חדשה מן היבואנית הוליד שתי תגובות מעניינות: החברה דרשה, לדבריו, 150 אלף ש"ח תמורת סוללה חדשה, ולאחר מכן טענה שאי אפשר להשיג או למכור לו סוללה כזאת. עוד טענה מעניינת, שמשתמעת מן הדברים, היא האפשרות (לכאורה) שמערך השירות של קרסו מנסה "להתיש" את הלקוחות על-ידי המצאת עלויות לא הגיוניות ולא סבירות, כמו החלפת כבל מצבר 12V במקום ניקוי החלודה שהצטברה עליו.

עורך הדין אוזבלו טוען במכתבו שכשנה לאחר רכישת המכונית חלה התדרדרות משמעותית במצבה של הסוללה החשמלית, באופן שכל המדדים שזו הציגה היו נמוכים מאלה שנדרשים לפי יצרן הרכב לצורך נסיעה בטוחה. "כידוע לכם", כותב עו"ד אוזבלו, "במסגרת הליך הפירוק של חברת בטר פלייס, (בהסכם שנחתם) בין חברות רנו וקרסו מוטורס לבין (מפרק 'בטר פלייס')…נטלו על עצמן רנו וקרסו מוטורס את האחריות המלאה להענקת סל שירותים לבעלי הרכבים תמורת מיליוני ש"ח מקופת הפירוק.

לדאבונם הרב של מרשי ויתר בעלי הרכבים, לא עמדתם בהתחייבויותיכם על פי הסכם הפשרה, ובכלל זה, עיכבתם ודחיתם מתן שירות וטיפולים לבעלי הרכבים ועשיתם כל שביכולתכם על מנת לשכנע את בעלי הרכבים למכור את רכביהם לטובת גריסת הרכב, ומעבר לכלי רכב ממונעים במנועי בנזין וסולר, ולהימנע ככל האפשר ממתן שירות הולם ומקובל לבעלי כלי הרכב הקיימים…
במסגרת התנהלות כוחנית ומתעמרת בבעלי הרכבים אף סירבתם לדרישת בעלי הרכבים לספק להם את כתב האחריות של היצרן הניתנת לסוללה חשמלית ברכב שבבעלותם, על מנת שיידעו מה היקף האחריות, לאיזה טיפולים הם זכאיים במסגרת האחריות, בגין אילו טיפולים הם צריכים לשלם וכיו"ב, באופן בלתי סביר ותמוה ביותר(!). על כן, נותרו מרשי ובעלי הרכבים "לבד במערכה" כשבידיהם סוללות חשמליות בלתי תקינות שאיכותן ממשיכה להתדרדר באופן קיצוני ובלתי סביר מידי יום ואינה מאפשרת להם נסיעה בטיחותית.
חמור מכך, עיקר "השירות" שניתן על ידכם למרשי ויתר בעלי הרכבים "בתקופת האחריות" הנו החלפת סוללה פגומה בסוללה פגומה אחרת המאפשר שימוש לפרק זמן קצר בלבד… ללא כל פתרון אמיתי של הבעיה והפגם, וגם זאת רק אחרי שבעלי הרכב חתמו על כתבי ויתור, שחוקיותם מוטלת בספק…

לפני מספר חודשים אירעה תקלה בטיחותית חמורה ברכבו של מרשי, במסגרתה במהלך נסיעה במהירות של 100 קמ"ש, באמצע כביש מהיר, איבד רכבו של מרשי שליטה על יכולת הבלימה וההיגוי…"

לדברי ע.ק, לאחר המקרה המתואר הוא הכניס את המכונית לבדיקה במוסך של רנו ואז נדרש לבצע מספר תיקונים בעלות של 1,400 ש"ח, בכלל זה החלפת כבל חיבור מצבר 12 וולט. ע.ק, שסבר שמדובר במחיר מופקע, פנה לחשמלאי מוסמך שטען שאין כל פגם בכבל וכל שנדרש זה ניקוי החלודה, דבר שבוצע על-ידו. ע.ק. טוען שלאחר התיקון של החשמלאי הוא חזר למוסך של קרסו כדי לקבל אישור שהכבל תקין ואפשר להמשיך לנסות לאתר את התקלה אולם כעבור יומיים שבהם המכונית נותרה במוסך הוא נדרש לשלם 4,000 ש"ח כדי להחליף את מסנן הסוללה, כבל חיבור של הסוללה (שכבר טופל כאמור), מצבר 12 וולט ודיסטריביוטר חשמלי.

"לאור הדרישה התמוהה הנ"ל", נכתב במכתב, "דרש מרשי לשוחח עם מנהל שירות הלקוחות של המוסך ושאל אותו מפורשות האם החלקים הנ"ל הם אלו שגרמו לתקלה ברכב, ונענה בתשובה שלא, אולם עדיין התעקשו כי החלפת החלקים הנ"ל הנם תנאי להמשך הבדיקה של הרכב".

לפני כחודש פנה ע.ק. לקרסו בבקשה לרכוש סוללה חדשה במחיר מלא ולדבריו נענה שהדבר בלתי אפשרי מכיוון שאין בידי היבואן סוללות חדשות, ואם תיובא סוללה מחו"ל יעמוד מחירה על 150,000 ש"ח. ע.ק. טוען שהוא הסכים לשלם סכום זה – ולא מיותר להדגיש שמחיר המחירון של מכוניתו עומד כיום על 27,000 ש"ח בלבד – אבל, לדבריו, "ברגע האמת" סירבו נציגי קרסו למכור לו סוללה חדשה "ואף הורו לנציגי קרסו שעמם היה בקשר שלא ליתן לו כל שירות".

במכתב מציין עו"ד אוזלבו ש"כיום רכבו של מרשי כמעט ואינו יכול להגיע למהירות סבירה לנסיעה בדרכים בין עירוניות, והנסיעה בו מסוכנת", ומזכיר שיבואן רכב מחוייב להעניק שירות למכוניות שנמכרו על-ידו למשך 7 שנים, כולל אספקה סדירה של חלקי חילוף.

תכל'ס, מה הוא רוצה?

בשורה תחתונה ע.ק. דורש מקרסו "פתרון לבעיית הסוללה… ובכלל זה החלפתה", והוא דורש לקבל סוללה מן הדור השני, האמין יותר, דבר שלדעתו אפשרי מבחינה טכנית "וכבר בוצע ברכבים כמו רכבו של מרשי". לחילופין הוא דורש לרכוש סוללה חדשה מהיצרן (דרישה פחות מעשית שכן סוללות כאלה כבר לא מיוצרות – ב.ב.).

אנשי קרסו מוטורס סרבו להתייחס למכלול הדברים והשיבו לנו כך: "טיפלנו בפניית הלקוח מול משרד התחבורה לשביעות רצונם".

עם זאת, בהתכתבות של קרסו עם הלקוח נכתב בין השאר ש"החלפת סוללה בשל אובדן קיבול הדרגתי אינה כלולה במסגרת אחריות היצרן. בנסיבות אלה נעתר היצרן במקרים מסוימים להחליף את הסוללה התקולה במסגרת רצון טוב בסוללה משומשת אחרת. הסוללה תוחלף במסגרת מדיניות רצון טוב רק כאשר תדלק נורית החיווי המתריעה כי מדד קיבולת הסוללה מצוי ברמה שאינה מאפשרת הפעלת מערכות שאינן חיוניות".

ממשרד התחבורה נמסר בתגובה שהרכב כבר לא נמצא תחת אחריות היות שהוא יוצר בשנת 2012 וכי למרות זאת הוחלפה בו סוללה (בסוללה משומשת – ב.ב.) ושהלקוח חתם על מסמך שבכך מסתיימות טענותיו כלפי החברה. הלקוח, לדבריהם, התבקש להמציא למשרד מסמכים שמעידים בין היתר על אחריות מורחבת שניתנה לו אבל לא העביר אותם ולכן המשרד לא יכול להמשיך בטיפול בתלונה.

לקריאה נוספת:

חשמליות ללא חשמל

פולקסווגן תבנה מיליון מכוניות חשמליות בשנה

מכוניות חשמליות מתאימות ל-90% מן הנהגים

The post עלילות קרסו מוטורס והסוללה החשמלית appeared first on TheCar.

עונת הנסיעות בעיצומה אבל מי שמבקש להשתתף בחוויה שלקוחה ממדינות באפריקה או בדרום מזרח אסיה לא צריך להשקיע עשרות אלפי שקלים בנסיעה אתגרית, או להידחק בביקורת הדרכונים בנתב"ג.

ברחוב הרצל 30 בעיר ראשון לציון, מרחק של רבע שעת נסיעה מן הסניף הסגור-לרגל-שיפוצים של משרד התחבורה בחולון, משתרכים מידי בוקר תורים מיוזעים של מאות נהגים ובעלי רכב שזקוקים לשירותי אגף הרישוי. מאות האזרחים נאלצים להצטופף במסדרון לא ממוזג של הקומה הראשונה בבניין 'ראשון סנטר', שם ממוקם סניף אגף הרישוי המקומי, מבלי שיתאפשרו להם ולו תנאי המתנה מינימליים.

המהומה הנוכחית החלה עם סגירת סניף אגף הרישוי בחולון, אשר במבחן התוצאה בוצעה ללא היערכות הולמת מצד משרד התחבורה, מה שיצר לחץ טבעי, וצפוי מראש, בשאר הסניפים של גוש דן ושל שפלת החוף.

עשרות אזרחים שמקדימים להגיע כדי להירשם לתור ההמתנה נאלצים להצטופף במסדרון שמשרת את כלל המשרדים שבאותה קומה, ביניהם מכון הלב "קרדיו סנטר" שצמוד לסניף של אגף הרישוי. במקום הוצבו מספר כסאות פלסטיק, אלא שמספרם קטן מכדי לענות לצורך וכך נאלצים רוב האזרחים לעמוד, תוך שאנשי האבטחה לא מצליחים להשתלט על הממתינים הזועמים (זה באמת בלתי אפשרי). מידי מספר דקות מתפתחת במקום מהומה שמלווה בצעקות, דחיפות ותגרות ידיים בין אזרחים שסבורים, בצדק, שמגיע להם שרות טוב יותר ממשרד ממשלתי בשנת 2017.

התוצאה היא שמשרד שגובה אל קופת המדינה אגרות בסך מיליארדי שקלים לא מסוגל להעניק לאזרחים שירות מינימלי, ומציע רמה שמתאימה למדינת עולם שלישי. לא אחת נאלצים עובדי מכון הלב הסמוך לצאת אל המסדרון כדי לבקש שקט, היות שהמהומה הרבה טורדת את השלווה שדרושה לאנשים החולים, ומקשה על צוות המכון להעניק להם שירות.

במהלך השנה האחרונה פרסם משרד התחבורה שתי הודעות לעיתונות שבהן הוכרז על "מהפיכת שירות" באגף הרישוי, ובין השאר גם על העובדה שהנפקתם של רישיונות נהיגה, ולאחרונה גם של רישיונות רכב, תבוצע מעתה גם בסניפי רשות הדואר. בהודעת דובר משרד התחבורה נכתב החודש ש:"שר התחבורה והמודיעין, ישראל כץ" (מתואר השר נשמטת כדרך קבע הגדרת תפקידו כ"שר התחבורה והבטיחות בדרכים" – ב.ב.)… "ציין כי מתן אפשרות לאזרחים להנפיק רישיונות נהיגה ורכב בדואר תשפר משמעותית את השירות לציבור. "הנגשת שירותי הרישוי לאזרח תחסוך ממנו את הצורך להגיע למשרדי הרישוי ותאפשר לו לקבל שירות קרוב לביתו ובשעות גמישות. כמו כן, היא תפחית את העומסים במשרדי הרישוי ותחסוך לציבור הנהגים המחויב להגיע למשרד הרישוי זמן יקר" הוסיף השר כץ".

ואכן, בקומת הקרקע של בניין 'ראשון סנטר' פועל סניף דואר, אולם גם סניף זה עמוס במספר רב של אזרחים ממתינים, תופעה שהייתה ידועה ולא נפתרה עוד לפני "המהפך" של אגף הרישוי. הקשר בין שני הגופים הממשלתיים האלה, ששניהם חולקים נקודת תורפה משותפת בכל הקשור לקבלת קהל, גורם בין השאר לכך שרישיונות שונים מגיעים לאזרחים רק בחלוף מועד החידוש שלהם ולא לפניו. במשרד התחבורה יכולים אמנם להתאמץ ולשלוח את כל חידושי הרישיונות זמן רב יותר לפני מועד פקיעת התוקף שלהם, אבל הם מעדיפים להקטין ראש ולהאשים את רשות הדואר באיחורים בהגעת החידושים.

את תגובת משרד התחבורה נפרסם אם וכאשר נקבל אותה

The post אגף הרישוי מציג: החיים במדינת עולם שלישי appeared first on TheCar.

תקנות חדשות, שאושרו בשבוע שעבר על-ידי ועדת הכלכלה של הכנסת, אוסרות על יבואני רכב ועל בעלי מוסכים לסרב לטפל בלקוחות שרוכשים בעצמם חלקי חילוף ומביאים אותם למוסך.

תקנות אלה נועדו למנוע תופעה שבה מוסכים מסרבים לתקן כלי רכב של לקוחות שמביאים אליהם חלפים שרכשו בעצמם, בין אם דרך האינטרנט ובין אם מספקי חלפים בארץ.

כמה מן המוסכים טוענים שהם לא יכולים להיות אחראים לתיקון רכב בחלפים שלא נרכשו על-ידם מספק מוכר להם היות שלא ידועים להם מה טיב החלק ומה מידת התאמתו לרכב.

בטיעון זה, אשר שימש במשך שנים את יבואני הרכב שסירבו להשתמש בחלפים תחליפיים זולים, יש גרעין של אמת אולם בראיה רחבה יותר מסתתרת מאחוריו גם מוטיבציה כלכלית. בעלי מוסך מרוויחים עמלה על כל חלק שהם מתקינים ברכב, וזו מגולמת במחיר המחירון של החלק לצרכן. לרוב מתבטאת העמלה הזאת באחוז הנחה כלשהו שמעניק הספק (וגם אם הוא יבואן רכב) למוסך.

יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, איתן כבל, אמר בדיון בוועדה שהתקנה החדשה נחקקה מתוקף "חוק שירותי רכב" שבמסגרתו מבוצעת רפורמה בתחומי היבוא והשירות לרכב בישראל – וזאת כדי להגביר את התחרות בענף ולאפשר את הוזלת עלויות הטיפול ברכב. כבל ביקש להקים מוקד שאליו אפשר יהיה להתקשר כדי להתלונן על מקרים שבהם נתקל לקוח בסירוב לתת לו שירות.

סגנית היועצת המשפטית של משרד התחבורה הציגה את התקנות ואמרה שהן קובעות שלקוח שמגיע למוסך עם חלפים שרכש בעצמו יזכה לקבל שירות והמוסך לא יוכל לסרב לטפל בו, וזאת בתנאי שהמוצרים נרכשו כדין. היועצת המשפטית של איגוד המוסכים, עו"ד אינגריד הר אבן, אמרה שהמוסכים לא מתנגדים להעניק שירות אבל גם לא מוכנים לקבל על עצמם אחריות לחלקים שלא הם רכשו, ואין להם כל שליטה על טיבם ומקורם.

היו"ר כבל מתח על כך ביקורת ואמר בתגובה שהיה מצפה מהמוסכים לא לעשות לצרכנים את מה שהם לא רוצים שיבואני הרכב יעשו להם. הר אבן הוסיפה שמדובר בעניינים מקצועיים, והיו"ר כבל דחה את הטענה כשאמר שגם כאשר יבואני הרכב ביקשו שלא להעניק אחריות זה היה "מטעמים מקצועיים".

עוד נקבע בתקנות שאסור יהיה להתנות שירות בשירות, וכן שמוסכים ויבואנים לא יוכלו להפלות בין לקוחות דומים. עם זאת, הובהר שאפשר יהיה להציע את אותו שירות בתנאים שונים לשני לקוחות שונים – למשל לתת ללקוח קבוע שיעור הנחה שלא ניתן ללקוח מזדמן.

עו"ד אהוד שניידר, שמייצג את איגוד יבואני הרכב, ביקש לאפשר לסרב לתת שירות ללקוח לא מרוצה שמציב שילוט בפתח המוסך וקורא לאנשים שלא להיכנס אליו, או צועק על עובדים.
היו"ר כבל דחה את הבקשה, ואמר שבמקרים כאלה תפקידו של בית המשפט לקבוע מי מן הצדדים צודק.

יו"ר איגוד המוסכים, רונן לוי, אמר בדיון שתופעת הלקוחות שבאים למוסך עם חלפים שרכשו בעצמם הולכת ומתרחבת. לדבריו, הדבר משול ללקוח שמגיע למסעדה, ולא רק שהוא מביא איתו את הסנדביץ' שלו הוא גם יכול לתבוע את המסעדה אם קיבל קלקול קיבה". היו"ר כבל אמר בתגובה שזה דווקא כמו שאפשר להביא עצמאית פופקורן לקולנוע אבל בחיים האמיתיים רק מעטים בוחרים לעשות זאת.

התקנות החדשות יכנסו לתוקף כ-30 ימים לאחר פרסומן ברשומות.

The post אושר בכנסת: מוסכים חייבים להשתמש בחלפים שמביא לקוח appeared first on TheCar.

כאשר משפחת שר מראשון לציון רכשה מכונית מדגם סקודה סיטי גו, בינואר 2014, הם לא לקחו בחשבון את אופי העברת ההילוכים של התיבה הרובוטית בעלת המצמד הבודד, אם כי בדיעבד קשה לקבוע האם התיבה הספציפית במכונית שלהם סבלה מהחלפת הילוכים אגרסיבית במיוחד כבר מיומה הראשון.

לדברי אילן שר, מבעלי הרכב, כבר בסמוך לאחר הרכישה הוא התלונן במוסך של סקודה על אופי העברת ההילוכים אך נענה שהכל בסדר ושכך מתנהגת תיבה כזאת. במהלך הזמן, כך טוען שר, החלו בני הזוג לחוש במכות בעת השילוב ממצב עמידה להילוך קידמי או אחורי, אבל לדבריו, גם לגבי טענה זאת הרגיעו אותם במוסך המטפל ואמרו להם שהכל בסדר. רגע לפני שנעבור יחד את מהלך השנתיים הבאות נקפוץ לשורה התחתונה שבה הסתבר שלא הכל בסדר והזוג שר נדרש לשלם תמורת החלפת מצמד. כעת, אחרי שעשינו לכם "ספויילר", אפשר לחזור לסדר הדברים הכרונולוגי.

כ-11 חודשים לאחר קבלת המכונית, וכאשר על מד המרחק נרשמו פחות מ-10,000 ק"מ, בוצע במכונית (כך על-פי רישום הטיפולים ברכב) "קמפיין 3713 – החלפת יחידת בקרה תיב"ה". אלא שבשורה נוספת, עם 3 כוכבים, נכתב: "עדכון תוכנה בלבד", כלומר שלא באמת בוצעה החלפה של יחידת בקרה כלשהי. שר טוען שגם בטיפולים הבאים, בכל כניסה למוסך, הם התלוננו על אופי ההעברה של התיבה ועל מכות בעת שילוב ההילוכים, וכמו תמיד – בכל פעם הרגיעו אותם וטענו שזה אופי הפעולה הנורמלי של תיבה מסוג זה.

בינואר 2016, ממש לפני תום האחריות (סקודה מעניקה רק שנתיים אחריות לכלי הרכב שלה בישראל, לעומת לפחות 3 שנות אחריות אצל רוב היצרנים האחרים שמיוצגים בישראל), וכאשר על מד המרחק של הסיטי גו נצברו כ-24 אלף ק"מ, הוכנסה המכונית לטיפול נוסף במוסך. בכרטיס הטיפולים נרשם "קמפיין לא בוצע ויתואם מועד". כחודשיים ושלושת אלפים ק"מ לאחר מכן שוב הוכנסה המכונית למוסך ובכרטיס העבודה נרשם: "תלונת לקוח מכה בשילוב ל-R בעמידה לסרוגין. בוצע עדכון תוכנה לגיר על ידי מחשב עי (25) למעקב", וכך פחות או יותר קרה גם תשעה חודשים ו-6,000 ק"מ לאחר מכן.

באפריל השנה, שנה ושלושה חודשים לאחר תום תקופת האחריות וכאשר על מד המרחק נצברו מעט יותר מ-33 אלף ק"מ בלבד, הוכנסה הסיטי גו למוסך כאשר לטענת שר "המצב כבר היה קשה, עם מכות חזקות בשילוב ממצב עמידה גם להילוך קדמי וגם לאחורי… זה היה רעש ממש מפחיד, כאילו שמשהו נשבר". כעת, לראשונה מאז שהמכונית החלה לבקר במוסך, נכתב בכרטיס העבודה נוסח כזה: "בבדיקה: דפיקה בשילוב ל-R + קדימה לסרוגין. דרוש החלפת מצמד. לקוח קיבל הצעת מחיר (למעלה מ-4,000 ש"ח -ב.ב.). מבקש לבדוק אחריות, הועבר לטיפול". בשורה מתחת נרשם: "לקוח עודכן ב-18.4 על הצעת המחיר החדשה למצמד לאחר השתתפות היבואן. לקוח יעדכן בימים הקרובים על אישור עבודה (1.400 שקל כולל, מחיר אחרון). הוסבר ללקוח שהתלונות היו כשהרכב כבר לא היה באחריות לקוח יקבל תור לטפל בהמשך".

אלא שהלקוח, אילן, מאוד לא אהב את התשובות שקיבל ופנה אלינו בבקשה שנסייע לו.
אנחנו פנינו אל חברת צ'מפיון מוטורס, יבואנית סקודה, כדי להבין מדוע נדרש מר שר לשאת בעלות תיקון של רכיב שלגביו הוא מתלונן פחות או יותר מאז יומה הראשון של המכונית בבעלותו, והתשובה הראשונית של אנשי צ'מפיון, ששונה כמובן מטענותיו של מר שר, הייתה שתיבת ההילוכים התקלקלה רק כשנה וחצי לאחר תום תקופת האחריות, וכי תלונות הלקוח החלו רק לאחר תום האחריות.

"הלקוח בבקשה חריגה קיבל את החלקים ללא תשלום ומרכז השרות נתן לו הנחה של 15% על העבודה"… נאמר לנו, ולאחר סבב נוסף של בירורים מול היבואנית נמסרה לנו התגובה הבאה: "בחינת היסטוריית הטיפולים של המכונית המדוברת חושפת כי לאורך תקופת האחריות בוצע עדכון תוכנה לתיבת ההילוכים, ולאורך שתי שנות האחריות לא נרשמה אף תלונה אודות תפקוד התיבה. תלונה ראשונה של הלקוח נרשמה רק שלושה חודשים לאחר תום תקופת האחריות והחלפת המצמד בוצעה כשנה לאחר תום האחריות. על אף כל זאת פעלה צ'מפיון מוטורס מול הלקוח במטרה להשיג את שביעות רצונו ובכפוף למדיניותה הבלתי מתפשרת בנושא שירות. החברה נשאה במלוא עלות החלקים והלקוח קיבל הנחה של 15% על עלות שעת עבודה".

אנחנו סבורים שבנסיבות העניין הלקוח לא אמור היה לשאת בכל עלות שהיא, ויש לנו גם מספר תובנות שכדאי לכל אחד להפנים כלקח מפרשה זאת.

ראשית, תמיד מומלץ לבצע נסיעת מבחן ממושכת במכונית חדשה לפני רכישתה. יש מי שיותר רגישים לתיבות הילוכים רובוטיות לסוגיהן השונים (במקרה הזה – תיבה בעלת מצמד בודד), ואחרים פחות, אבל בכל מקרה קל להשוות בין תפקוד נורמלי של תיבה לבין תפקוד פגום כאשר משווים את ההתנהגות של שתי מכוניות דומות. כל שנדרש כדי להבין אם מדובר בתקלה זאת נסיעת מבחן רגילה שאותה אפשר לבצע בימינו כמעט בכל סוכנות רכב.

שנית, תמיד חשוב לוודא שתלונות אודות תקלות ברכב נרשמות בבירור בהיסטוריית הטיפולים במוסך, ועדיף לשמור מסמכים שבהם נרשמות תלונות כאלה לכל מקרה, ולו בכדי לחסוך ויכוחים עתידיים עם רשת השירות.

The post סקודה מציגה: רובוטיקה עדינה appeared first on TheCar.

תדלוק בדלק פגום, שגוי או מהול, אשר גורם נזק למנוע המכונית, שקול לכל נזק אחר שנגרם כתוצאה מתאונה או גניבה, וזאת גם אם התקלה התגלתה רק מספר ימים לאחר התדלוק.

שופט בית המשפט השלום בירושלים מוחמד חאג' יחיא קיבל לאחרונה את תביעתו של מבוטח בחברת הביטוח אליהו, אשר תדלק ביוני 2012 את מכוניתו בתחנת דלק בגבעת זאב, ושילם במזומן ללא קבלה. כעבור יומיים החל מנוע המכונית "לגמגם", ובעת בדיקת המכונית במוסך של חברת צ'מפיון בירושלים הסתבר שהדלק שבמכונית היה מהול וגרם נזק למנוע.

בעל הרכב, מבוטח בחברת הביטוח אליהו, הודיע לחברה על המקרה והזמין למוסך שמאי כדי להתחיל במלאכת התיקון. חברת אליהו, מצידה, לא הודיעה למבוטח שלה על דחיית דרישתו אך מאוחר יותר סרבה לפצות אותו, והוא הגיש כנגדה תביעה לבית משפט השלום בירושלים באמצעות עורך דינו, נחום הרפז. בתביעתו טען בעל הרכב שמדובר באירוע מתגלגל שאי אפשר היה לחזות אותו מראש, והוא דרש מ'אליהו' לפצותו בסכום של כ-69,000 ש"ח אשר שולמו למוסך, ועוד כ-4,000 ש"ח ששולמו לשמאי מטעמו.

חברת הביטוח, מצידה, טענה בכתב הגנתה שפוליסת הביטוח שלה לא מכסה קלקול מכאני או חשמלי אלא אם אירע במהלך או עקב "מקרה ביטוח". החברה טענה שבין מועד התדלוק לבין התרחשות הקלקול במנוע נסע המבוטח ברכבו מרחק רב וחלפו יומיים, ועל כן אין המדובר באירוע תאונתי. לטענת המבטחת, לו היה נגרם נזק לרכב בעקבות התדלוק השגוי היה נופל על התובע נטל ההוכחה שהוא נהג נהיגה קצרה בלבד לפני התרחשות האירוע התאונתי.

'אליהו' טענה גם שהתובע לא הוכיח שמדובר במהילת דלק או את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין דלק שחורג מהתקן, שהמוסך שביצע את התיקון לא שיתף איתה פעולה, וכן שהשמאי מטעם התובע, והמוסך, לא פנו אל חברת הדלק כדי להוציא דגימת דלק מן המשאבה הנטענת. בנוסף לכל זאת טענה המבטחת שהנזק שנגרם לתובע עומד על כעשירית בלבד מן הסכום שנתבע ממנה – 6,221 ש"ח.

בניכוי שליש

השופט מוחמד חאג' יחיא קיבל בסופו של יום את כל טענות התובע וחייב את חברת הביטוח לפצות אותו בגין הנזק שנגרם לו, אולם הוא ניכה כשליש מסכום התביעה בטענה שהמוסך עשה שימוש בחלקים חדשים במקום בחלקים משומשים או משופצים ובכך הגדיל, למעשה, את עלות תיקון הנזק.

למסקנתו זאת הגיע השופט חאג' יחיא לאחר שהסתמך על דו"ח מעבדה שבחנה דגימת דלק מן המכונית וקבעה שמדובר בדלק שכולל חלקיקי משקע, שהזיקוק של הדגימה חורג מדרישת התקן, שבדלק נמצאו חומרים זרים (כגון שמן בישול). השופט קיבל גם את ההסבר של מנהל המוסך, בעדותו, לפיו עיתוי הפגיעה במערכת הדלק תלוי בצריכה ובכמות הדלק שבמיכל, ושמדובר בפגיעה שמתרחשת לאורך זמן. מנגד, נציג חברת הביטוח לא הצליח לבסס את הטענה שהנזק נגרם בגלל תקלה שהייתה קיימת במכונית ללא קשר לתדלוק.

קביעתו החשובה ביותר של השופט חאג' יחיא היא דחיית טענתה של חברת הביטוח לפיה לא מדובר ב"מקרה ביטוח". לפסיקתו, השאלה הנבחנת היא האם תדלוק בדלק תקול כלול בהגדרה "תאונה מכל סוג שהוא" לפי תנאי הפוליסה.

"את טענת הנתבעת", כותב השופט בפסק דינו, "לפיה לא מדובר באירוע "תאונה" בשל מרחק הזמן (כיומיים) ומרחק הנסיעה (כ-200 ק"מ), בין התדלוק לבין היווצרות הנזק – אין בידי לקבל. הוכח כי חלוף הזמן מרגע התדלוק ועד התממשות הסיכון והיווצרות הנזק, הוסבר במנגנון השאיבה של הדלק, כאשר נשאב תחילה הדלק שבתחתית המיכל והחלקיקים הזרים צפים למעלה. אשר ליסודות הפתאומיות והמיידיות בהתרחשות "התאונה", בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי כי בהקשר דנן שונה דינו של רכב אשר ניזוק מתדלוק בדלק תקול והנזק מתגלה באופן מיידי, לבין רכב אשר ניזוק עקב דלק מקולקל, אך הנזק מתרחש לאחר פרק זמן מסוים מרגע התדלוק. בשני המקרים, מקור הנזק הוא דלק תקול.

במקרה לפנינו, כאמור, ניתן הסבר הגיוני למרחק הזמן והנסיעה עד צריכת החלקים המזיקים שבדלק. … התממשות הנזק הייתה פתאומית, לא מתוכננת וללא כל התראה מוקדמת. מכאן, לטעמי, אין בפער הזמן שחלף… כדי להוציא את מקרהו של התובע מסיווגו כאירוע תאונתי ולהוציאו מתחולת הפוליסה. מדובר "בתאונה" בלתי צפויה ומפתיעה, שמסתברת מהמשמעות התכליתית של המונח "תאונה" על הסיכונים אשר בא מונח זה לכסות, וכנגזר מכך לפצות… לטעמי, בשעה שכבר הוכר בפסיקה כי תדלוק דלק שגוי (כך למשל: בנזין 95 במקום סולר) מהווה אירוע תאונה, מקל וחומר כי תדלוק בדלק תקול (מקולקל, מזוהם או מהול), מהווה אירוע תאונתי שמכוסה בפוליסת הביטוח".

עם זאת, השופט לא קיבל את התביעה ככל שמדובר בגובה הנזק שנגרם, בעיקר בגלל שימוש בחלקים מקוריים ולא תחליפיים כפי שקבע השמאי, ולכן חייב את המבטחת לשלם רק תמורת שני שלישים מן הסכום שנתבע, כלומר 46,000 ש"ח כולל מע"מ. משום מה, גם את עלות שכרו של השמאי חתך השופט בשליש, אולם לסכומים אלה הוא הוסיף עוד 14,000 ש"ח כשכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

ת"א 38974-10-12

The post בית המשפט: נזק שנגרם מדלק פגום נחשב לתאונה appeared first on TheCar.

חטיבת ההובלה וההיסעים של חברת כלמוביל, יבואנית מרצדס, מיצובישי ויונדאי לישראל, החלה לשווק את כלי הרכב המסחרי של יונדאי – H350.

המשאית הקלה תשווק תחילה בתצורה שמיועדת למשקל כולל של 3.51 טונה ובשתי תצורות: ואן מסחרי סגור ותצורת שלדה ערומה (חד קבינה שמאפשרת התקנת ארגז). שתי הגרסאות מוצעות עם מנוע טורבו דיזל בנפח 2.5 ליטר ותיבת הילוכים ידנית בעלת 6 יחסי העברה, עם הספק גבוה (170/150 כוחות סוס) ביחס למקובל בקטגוריה ומומנט של 43/38 קג"מ. נפח המטען בוואן הסגור הוא 12.9 קוב וכושר הגרירה 3.5 טונה. הרכב מוצע בגרסה קצרה (5.5 מטרים) וארוכה (6.2 מטרים).

רישיון הנהיגה שנדרש לרכב הוא "רישיון ב'" עבור מי שקיבל רישיון נהיגה לפני שנת 2007, או "רישיון ג'" למי שהוציא את רישיון הנהיגה שלו לאחר מכן. אפשר להסיע ברכב 2 נוסעים ליד הנהג, ואפשר גם להוסיף "ספסל צוות" אחורי בהתקנה מקומית, כדי לאפשר הסעה של 4 נוסעים נוספים.

בשלב זה H350 לא מוצעת עם תיבת הילוכים אוטומטית, אולם תיבה כזאת תוצע בעולם ובארץ החל מסוף שנת 2018 או במהלך 2019. במהלך תקופה זאת צפויה גם גרסה למשקל כולל גדול יותר, של 4 טונה.

אמיל קרעין, מנהל קבוצת רכבי ההובלה וההיסעים בכלמוביל, אמר שהדגם החדש יאפשר לחברה להגדיל את חלקה בשוק כלי הרכב המסחריים שמשקלם 3.5 – 4 טונה עד כדי שליש משוק שהיקף המכירות בו הסתכם בשנה שעברה ב-2,175 יחידות. שוק זה נשלט כיום בידי פיאט עם 'דוקאטו', אשר מחזיק בכ-48% מן המכירות, ולאחריו רנו (17%) ופיג'ו (14%).

מחירו של H350 מתחיל ב-230 אלף שקל לפני מע"מ והוא מוכר כרכב מסחרי. כלמוביל ויונדאי יעניקו 5 שנות אחריות לדגם החדש, ללא הגבלת קילומטרים, ולדברי קרעין החברה תקים מערך טרייד אין וכן 12 מוסכי שרות.

H350 מציע סביבת נהיגה עם מסך מגע בגודל 8 אינטש, מערכת Connected Car של כלמוביל שכוללת Waze, תחנות רדיו אינטרנטיות, Wi-Fi וקישוריות לנוסעים, מידע על הרכב ואפשרות התקנת אפליקציות נוספות. אחת האופציות היא שליטה מההגה על בקרת השיוט, מערכת הקול והדיבורית.

מבחינת עיצובו H350 נראה חדשני, עם פנסים נאים ומראה מודרני, ולדברי קרעין מדובר בסנונית ראשונה של יונדאי אשר מבשרת על מגוון רחב של דגמים מסחריים נוספים שצפויים להיות משווקים בישראל, מה שצפוי לשנות, לדבריו, את פני השוק.

The post כלמוביל מתחילה לשווק את המסחריות של יונדאי appeared first on TheCar.

ל"מכונית צמודה" ממקום העבודה יש הרבה מאד יתרונות, לאו דווקא כלכליים, בעיקר למי שאוהב ויכול לנסוע להרבה טיולים ומקבל דלק חופשי על חשבון מקום העבודה שלו.

יתרונות נוספים הם השקט הנפשי בכל הקשור לטיפולים ולתחזוקה של המכונית, וגם לירידת הערך שלה ולמכירה שלה בסוף תקופת השימוש.
מצד שני, מי שמקבל "מכונית צמודה" משלם תמורת התענוג הזה לא מעט כסף מידי חודש – החל במס ("שווי שימוש") וכלה בויתור על נתח מן המשכורת ואיתו גם נתח מן ההפרשות לפיצויים ולתגמולים.

רבים מבין מי שמקבלים מכונית צמודה, או מקרב מי ששוקלים לבקש צ'ופר כזה, מתלבטים לגבי הכדאיות הכלכלית של העסקה וזאת הסיבה שבעטיה פנינו אל משה קצין, מנכ"ל חברת "חשב", וביקשנו חישוב עדכני של נקודת האיזון הזאת. מה הוא הסכום, שאלנו, שמתחתיו כדאי לנו להעדיף "מכונית צמודה ומעליו עדיף לנו לוותר עליה ולקנות לעצמנו מכונית פרטית.

התשובה המדויקת לשאלה הזאת היא "תלוי באיזו מכונית בוחרים", היות שככל שמחיר המחירון של המכונית הצמודה גבוה יותר כך גדל גם סכום המס שנדרש לשלם תמורתה, וגם לגובה המשכורת של העובד יש משמעות בחישוב המס הזה ובוויתור על הפרשות לפיצויים ולתגמולים.

לטובת חישוב כללי יותר בחרו עבורנו אנשי "חשב" מכונית ממוצעת עם מנוע בנפח 1,600 סמ"ק (קבוצה 3 ) שמחיר המחירון שלה כחדשה הוא 128,000 ש"ח. סך הקילומטראז' שגומאת המכונית הממוצעת שלנו בשנה, לצורך חישוב זה, הוא 22 אלף ק"מ בשנה (גם לצרכי עבודה וגם לצרכים פרטיים), וגובה מס שווי השימוש שעליו משלם העובד מס הוא 3,174 שקל בחודש (ברוטו). העובד, בדוגמא שלנו, משלם גם את מלוא המס על ההוצאות העודפות (מס הכנסה וביטוח לאומי) בשיעור של 40% (אין גילום של המס).

על פי תחשיב "חשב" – בכל מקרה שעובד יכול לקבל מן המעסיק שלו הגדלת משכורת בסכום ברוטו גדול מ-3,125 שקלים לחודש תמורת ויתור על המכונית הצמודה – כדאי לו, בתנאים שפורטו כאן, להחזיר את המכונית הצמודה למעביד ולרכוש לעצמו מכונית בבעלות פרטית. בל נשכח שהחזרת המכונית תשתלם רק בתנאי שתוספת השכר שתתקבל תחושב גם לצורך התנאים הסוציאליים ועל הפרשות המעביד לפיצויים.

אגב, לפי נתוני "חשב" עולה אחזקת מכונית פרטית שנוסעת 22 אלף ק"מ בשנה 3,249 שקלים, סכום שכולל גם את עלויות הטיפול ואת ירידת הערך וגם את עלות הדלק.
עובדים שזכאים להחזר הוצאות נסיעה, או מי שצריכים להשתמש במכונית הפרטית שלהם לצורך ביצוע עבודתם, צריכים לקבל מן המעסיק שלהם 1.77 ש"ח תמורת כל קילומטר נסיעה.

משה קצין, מנכ"ל "חשב", אומר שהתחשיב שלהם מעלה שכאשר עובד צריך לוותר על סכום גבוה מ-3,125 שקלים ברוטו לחודש תמורת מכונית צמודה עדיף לו לוותר על ההטבה ותחת זאת מומלץ לו לרכוש מכונית פרטית בת 3 עד 5 שנים. אם יצליח במקביל גם לצמצם מעט את היקף הקילומטראז' שהמכונית נוסעת הוא יוכל לחסוך כ-500 – 600 שקלים בכל חודש ביחס לאלטרנטיבה של "רכב צמוד".

The post נקודת הכדאיות: מכונית צמודה או 3,125 ש"ח ברוטו appeared first on TheCar.

שוב סוערות הרוחות באיגוד המוסכים, והפעם לנוכח החלטת הנהלת האיגוד להדיח את איציק זילברמן מכל תפקידיו בהנהלת האיגוד כולל גם מתפקידו כיו"ר סניף באר שבע.

באופן רשמי נטען שההדחה נובעת מאי סדרים כספיים שנתגלו, כביכול, בסניף באר שבע, אי קיום החלטות הארגון בדבר גובה דמי החבר שיש לגבות ממוסכים חברי הארגון, ופרסום פוסט בפייסבוק שבו קרא זילברמן שלא לגבות דמי טיפול ארגוני ממוסכים שאינם חברי איגוד.

זילברמן מצידו טוען שההדחה נובעת מן הסירוב שלו לחתום על מסמך סודיות שעליו נדרשו לחתום כל חברי הנהלת הארגון וחברי ועדת הביקורת, לפיו עליהם להימנע מפרסום כל מידע אודות ישיבות ההנהלה.

זילברמן, אשר סרב לחתום על המסמך על אף לחצים שהופעלו עליו, עתר כבר בשנת 2015 לבית המשפט המחוזי בחיפה יחד עם אבי אורן, יו"ר סניף חיפה, שמסרב גם הוא לחתום על המסמך. הדיון בעתירתם כנגד החלטת האיגוד עדיין מתברר בבית המשפט.

העניינים לא מסתכמים בכך: זילברמן אומר ל-TheCar שנעשה ניסיון לשכנע אותו לבטל את העתירה תמורת ויתור על תביעת לשון הרע שהגיש נגדו רונן לוי, יו"ר איגוד המוסכים, וזאת לאחר שזילברמן האשים את לוי בניהול כספי לא תקין של כספי האיגוד. לדבריו, לאחר שסירב למשוך את עתירתו כונסה ועדת האתיקה של האיגוד לדיון דחוף וזו קיבלה את ההחלטה להדיחו.

זילברמן טוען כי ההדחה בוצעה בניגוד לתקנון האיגוד ועל כן היא לא חוקית, היות שלפי התקנות מי שרשאים לקבל החלטה כזאת הם אך ורק חברי האיגוד בבאר שבע – שהם מי שבחרו בו, וזאת רק במסגרת אסיפה כללית שלהם. לדבריו, הוא טרם החליט האם לפנות לבית המשפט כדי שיורה לבטל את ההדחה, או שיפעל לביטולה במסגרת מוסדות האיגוד.

ל-TheCar נודע שזילברמן סירב בשעתו לקבל את החלטת האיגוד לגבות דמי חבר בסך 1,440 שקל ממוסכים חברי האיגוד, ותחת זאת הורה לגבות מן המוסכים באזור באר שבע רק 1,200 שקלים. בנוסף הוא סרב לגבות דמי טיפול ארגוני ממוסכים שאינם מאוגדים באיגוד המוסכים. הסירוב שלו לחתום על טופס הסודיות נובע, לדבריו, מכך שאיסור פרסום פרטים מתוך ישיבות הנהלת האיגוד מנוגד לעקרון חופש המידע והשקיפות שהוא חייב לבוחריו.

רונן לוי, יו"ר איגוד המוסכים, מסר בתגובה: "זילברמן הודח מתפקידו על ידי מוסד משפט החברים משום שבהתנהגותו הגדיש את הסאה. לא יתכן שחבר בהנהלת האיגוד לא יכבד החלטות שהתקבלו ברוב דמוקרטי וייצא כנגדן בפומבי.

איציק זילברמן לא טרח להגיע לישיבות אבל לאחר מכן בא בטענות, ואפילו לישיבת משפט החברים הוא לא הגיע כדי להשמיע את טענותיו, לכן אין לו על מי להלין אלא על עצמו. לאחר שהודח במשפט החברים התקיימה אסיפה בסניף באר שבע ובמהלכה נבחר אבי עמר כיו"ר. עמר כבר הספיק להשתתף בישיבת הנהלת האיגוד. לנו אין ענין להתנגח עם זילברמן ואנחנו רואים את הפרשה כסגורה".

The post איגוד המוסכים הדיח את יו"ר סניף באר שבע appeared first on TheCar.

גבולות הגזרה בין מבוטחים, שמאים וחברות ביטוח נמצאים בימים אלה במרכז הדיונים שמקיימת ועדת הכלכלה של הכנסת, אבל דווקא בתקופה זאת בחרה חברת הביטוח שלמה חברה לביטוח לדרוש משמאים שמבקשים להיכלל ברשימת שמאי החוץ שלה לחתום על נוסח חדש של חוזה התקשרות.

לטענת איגוד השמאים כולל נוסח זה, אשר הופץ על ידי חברת הביטוח בסוף חודש מרץ והשמאים נדרשו לחתום עליו תוך 8 ימים – התניות שונות שנוגדות את רוח הרפורמה המתרחשת בתחום.

לדברי האיגוד, בין השאר יוצר ההסכם החדש התערבות פסולה של חברת שלמה באופן ההתקשרות בין שמאי לעובדיו, ובנוסף לכך גם אוסרת להתחיל בבדיקה של רכב לפני שנתקבל אישור של חברת הביטוח, מחייבת את השמאי להעביר את השומה שלו אך ורק באמצעות שימוש בתוכנת שמאות ספציפית, ומחייבת אותו לוודא שמוסך לא מתחיל בעבודה לפני שמגיע שמאי (נוסף) מטעם המבטחת (על אף ששמאי אמור לפעול כנציג המבוטח ולא מטעם חברת הביטוח).

בנוסף לכך דורש החוזה, כך לטענת איגוד שמאי הביטוח, ששומה תבוצע בהתאם להנחיות של חברת הביטוח (כולל סוג חלקי החילוף שבהם יש להשתמש לצורך תיקון), וכן שהשמאי לא יעביר את למבוטח עותק של הצעת התיקון ללא אישור של המבטחת.

לטענת איגוד השמאים מעמידות כמה מן ההנחיות האלה את השמאי כנציג מטעם המבטחת ועל כן מהוות השפעה אסורה על שיקול דעתו המקצועי, בשעה שעליו לפעול כגורם מקצועי בלתי תלוי.

לנוכח זאת פנה האיגוד, באמצעות בא כוחו – עו"ד שלמה תוסיה כהן – אל המפקחת על הביטוח והתלונן שכמה מסעיפי החוזה מנוגדים לחוק החדש לרישוי שרותי רכב וכן להוראות המפקח על הביטוח בנוגע לשמאות רכב. באיגוד טוענים ש"חתימה על הסכם חד צדדי מעין זה, הינה תנאי להיכללות השמאי ברשימת השמאים של החברה, ועניין זה לכשעצמו מהווה השפעה אסורה על השמאי… מדובר בתקופה רגישה, בה החלטת ועדת הכלכלה לביטול רשימות השמאים תלויה ועומדת והתקנות להחלטה זאת עדיין נכתבות…"

בעקבות פניה זאת הורה משרד המפקח על הביטוח לחברת שלמה להשהות את דרישתה לחתימה על החוזה לכל הפחות עד שהנוסח שלו ייבדק לעומק על-ידי המפקח.

"היינו מצפים שדווקא בתקופה שבה משרד התחבורה וועדת הכלכלה החליטו להצעיד את ענף הרכב לעתיד חדש של תחרות הוגנת בשוק חופשי, ושל תהליך תיקון רכב לאחר תאונה ללא השפעות זרות על שיקול הדעת המקצועי של השמאי, חברות הביטוח לא יתעקשו להנציח את השליטה בשמאי הרכב, כך שהשמאים נאלצים לחתום על הסכם דרקוני ומנוגד לחוק בכדי להתפרנס" – אומרים באיגוד השמאים.

The post שמאי הרכב מנסים להשתחרר מהלחץ appeared first on TheCar.

בעלים של מכונית לא מבוטחת אשר נפגעת על-ידי מכונית שכורה – באשמת הנהג השוכר – עלול לשאת במלוא עלות הנזק מבלי שיוכל לתבוע את חברת ההשכרה.

זאת אחת המשמעויות המעשיות, והמאד מטרידות, של פסק דין שניתן לאחרונה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אלכסנדר רון, אשר סותר למעשה את המצב שהיה נהוג בישראל לאורך שנים.

השופט רון קורא אמנם למחוקק ולרגולטור לתקן את המצב הנוכחי, שאותו הוא מגדיר "אינו מניח את הדעת", אולם עד שהדבר ייעשה ייתכן שלכל בעלי הרכב יש בעיה.

עד כה היה מקובל שרוב חברות ההשכרה לא מבטחות את המכוניות שלהן אבל כאשר מכונית שלהן מעורבת בתאונה שנגרמה בגלל מי שנהג בה יכול היה בעל הרכב הנפגע לתבוע את נזקיו מחברת ההשכרה ולרוב גם לקבל ממנה פיצוי. חברות ההשכרה, ברובן, לא ביטחו את כלי הרכב שלהן בחברות ביטוח (היות שזה לא משתלם להן בגלל "חוק המספרים הגדולים") – ובכל זאת גבו דמי ביטוח מלקוחות שהיו מעוניינים בכך.

פסק הדין החדש עלול ליצור מצב אבסורדי שבו, למשל, אם רכב נפגע על-ידי רכבו השכור של תייר אשר שכר רכב ולא רכש "ביטוח" מחברת ההשכרה -בעל הרכב הנפגע ייאלץ לחפש את התייר בחו"ל ולנסות לתבוע אותו שם.

השופט אלכסנדר רון דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים שבו התקבלה תביעת חברת הביטוח הראל לנזק רכוש שנגרם לרכב של מבוטח שלה על-ידי רכב של חברת ההשכרה 'בסט קאר' שהיה נהוג בידי תייר.

בית משפט השלום קבע ש'בסט קאר', בהיותה בעלת הרכב הפוגע, נושאת באחריות לנזק, ובפסק הדין נכתב בין השאר ש:"בית המשפט קבע לא אחת כי דין חברת השכרה כדינו של מעין מבטח, ולפיכך ככל שנמצא שיש אשם של שוכר הרכב מחברת ההשכרה באירוע התאונה, רשאי הנפגע לתבוע את נזקיו גם מחברת ההשכרה".

חברת 'בסט קאר' ערערה לבית משפט המחוזי בטענה שעצם הבעלות על הרכב לא הופכת אותה לאחראית לנזק היות שבעת התאונה לא נהג ברכב אף אחד מעובדיה, לשוכר (התייר) אין איתה יחסי עובד מעביד, ומי שצריך לשאת בנזק רכוש הוא מי שגרם לו – או חברת ביטוח כאשר המקרה מכוסה בפוליסת ביטוח רלבנטית. חוזה שכירות שנחתם בין הנהג לבין בעל המכונית לא רלבנטי, כך טענה חברת הביטוח, למידת האחריות לתאונה או לנזק שנגרם.

השופט רון פסק שקביעה לפיה חברת ההשכרה אחראית לנזק לצד שלישי מהווה "חריגה במרחב המשפטי", וכי שצריך לפרש את צו הפיקוח על מצרכים ושירותים באופן מצומצם אשר מחייב את חברת ההשכרה בביטוח חובה (נזקי גוף) בלבד. השופט קבע שלמושג "מעין מבטח" אין משמעות משפטית או מעשית. "גם לאחר שהפכתי במושג זה וחזרתי והפכתי בו, אינני משוכנע שעלה בידי להבינו כל צורכו… אם מחויב הוא בביטוח (הכוונה לחברת ההשכרה – ב.ב.), ראוי היה שיקבע הדבר בחיקוק במפורש… ואם אין חברת ההשכרה מחויבת בביטוח, מניין לנו המושג, ככל שהוא בכלל קיים, של "מעין מבטח"?"

השופט רון קובע גם שהפסיקה בעניין האחריות הנזיקית לפגיעה ברכב אחר כאשר היה נהוג בידי מי שאינו הבעלים הרשום של הרכב "אינה עקבית, שלא לומר – סותרת: באחד מפסקי הדין שניתנו בעבר נקבע כי מצב בו לא תוטל אחריות על בעליו של רכב, כאשר נגרמו באמצעות רכבו נזקים לאדם אחר, מנוגד לכל הגיון.
אי הטלת אחריות על בעל הרכב רק משום שהנוהג ברכב בפועל לא אותר, עלול ליצור מצב בו כל מי שנפגע מרכב בו נהג אדם שאיננו בעל הרכב, יישאר ללא תרופה כאשר לא אותר הנהג. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברת השכרה; חברות השכרה שעיסוקן בהשכרת רכב מודעות לכך שלעתים השוכר שגרם נזק לרכב השכור או לצד שלישי אינו ניתן לאיתור. לפיכך, מחובתן לבטח עצמן מפני מקרים מסוג זה, שהרי כבעלים של הרכב הן אחראיות לכל נזק שנגרם באמצעותו… ומנגד, קיימת, כאמור, גם פסיקה סותרת".

למרות כל זאת קיבל השופט רון את הערעור וקבע שאין להטיל אחריות נזיקית על חברת 'בסט קאר', והוא אף הטיל על התובעת, חברת הראל, הוצאות משפט בסך עשרת אלפים ש"ח.

עם זאת, בשלהי דבריו מבקר השופט את המצב הנוכחי וכותב: "מצב בו נוהגים בכבישי ישראל אלפי נהגים במכוניות שכורות, חלקם – תיירים, שאין סיכוי רב לאכוף עליהם את אחריותם גם לאחר שגרמו לנזקם של אחרים, אינו מניח את הדעת. אחריותם לוטה בערפל, עובדה שמקבלת את ביטויה פעם אחר פעם בפסיקות סותרות של בתי המשפט, והבהרת הנורמה המחייבת, נצרכת.

The post פגע וברח: רכבך נפגע על ידי תייר? אכלת אותה! appeared first on TheCar.

בשבוע שעבר דיווחנו כאן על הביטול החוקי של תקנה 172 א' לתקנות התעבורה, ועל נוהל זמני של אגף הרישוי במשרד התחבורה שמנחה את אנשי המשרד כיצד לפעול בנושא זה. זאת לאחר שהוועדה לפניות ציבור בכנסת חייבה את משרד התחבורה להפסיק להקשות על מי שרישיונו מעוכב עקב סיבות ביורוקרטיות.

הבעיה, אשר מיררה את חייהם של למעלה מ-20,000 נהגים בשנה, היא שכאשר ההוצאה לפועל מנסה ללחוץ על חייבים לשלם את חובם באמצעות עיכוב רישיון הנהיגה שלהם, או כאשר בית דיון רבני עושה את אותה פעולה במסגרת הליכים בין בני משפחה, או אם אדם שוכח לשלם את אגרת הרישיון ולכן הוא לא מחודש – נדרשים הנהגים לבצע מבחן תיאוריה ומבחן נהיגה מעשי כאילו שמעולם לא נהגו.

אפי רוזן, מנהל אגף הרישוי, שלח בינתיים נוהל זמני שנועד לתקן את המצב בפרק הזמן המיידי ולפני שהתקנה החדשה שתסדיר את הדברים מבחינה חוקית תעבור את אישור ועדת הכלכלה של הכנסת (דבר שצפוי לקרות בהמשך).

אתמול (ג') שלחה המחלקה המשפטית של משרד התחבורה לכל הגורמים הנוגעים בדבר את הביטוי הפשוט והמעשי של הנוהל החדש, לצורך הסדרת והבהרת הנושא.

הבשורה המיידית החשובה ביותר נוגעת לרוב הנהגים שלולי הרישיון שנמצאים "בצינור" ברגע זה ממש: הנוהל החדש מבטל באופן מיידי את החובה שלהם להיבחן במבחן תיאורטי או מעשי – למעט במקרים שבהם קיימת הצדקה אמיתית, ולא ביורוקרטית, לבחון את כושר הנהיגה שלהם.

נהגים שרישיונם נפסל על ידי בית משפט לתקופה של עד שלוש שנים פטורים גם הם ממבחנים, ואם הפסילה שלהם היא לתקופה של בין 3 ל-4 שנים הם חייבים רק בביצוע מבחן תיאורטי. נהגים שרשיונם נשלל למשך יותר מ-4 שנים חייבים גם במבחן תיאוריה וגם במבחן מעשי, וכך גם כל נהג שלמשרד התחבורה נודע שחל שינוי לרעה באחד הנתונים שמשפיעים על כושר הנהיגה שלו – למשל התדרדרות במצב הבריאותי או הקוגניטיבי.

אם אדם נוהג בפועל מבלי שחידש את רישיון הנהיגה שלו, לרוב בגלל שכחה או הזנחה, הוא לא יחוייב בביצוע מבחנים כלשהם אולם זאת רק עד למשך 10 שנים. מי שלא טרח או זכר לחדש את תוקף רישיונו למשך תקופה ארוכה יותר יידרש לבצע את שני המבחנים.

הנוהל החדש נועד בין השאר ליצור אבחנה בין מי שרישיונו נפסל בגלל סיבות ביורוקרטיות כלשהן לבין מי שספג עונש של בית משפט אזרחי או צבאי, מה שעלול להעיד על רמת מסוכנות גבוהה יותר כנהג.

תחולת הנוהל מיידית, ובה מונחים פקידי הרישוי שלא לדרוש מבחנים מנהג שחויב בהם על פי תקנה 172 א' (שבוטלה כאמור) וטרם ביצע אותם, וכמובן גם שלא לדרוש זאת מנהג שחוייב בכך וערער על החיוב.

עם זאת, המכתב ששלחה המחלקה המשפטית מזכיר שתקנה אחרת, שמספרה 212, מאפשרת לפקיד הרישוי לדרוש מבחנים כאלה מנהג שקיים לגביו "צורך תעבורתי", והוא מדגיש שעל פקיד הרישוי לבחון האם וכיצד ייעשה שימוש בסמכות אגף הרישוי בהתאם לתקנה זאת.

The post בוטלה תקנה שחייבה שלולי רישיון במבחני נהיגה appeared first on TheCar.

משרד התחבורה מגבש בימים אלה נהלים חדשים אשר יצמצמו את הענישה הדרקונית כנגד נהגים שכנגדם מתנהלים הליכי הוצאה לפועל, ואשר ימנעו מקרים רבים שבהם נאלצים נהגים לבצע מבחן נהיגה נוסף לאחר שנקלעו לחובות.

ל-TheCar נודע שאפי רוזן, מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, הוציא ביום ראשון השבוע ריענון להנחיות קודמות שלו אשר ככל הנראה לא הובנו כראוי.
מן ההנחיות החדשות ניתן להסיק שבמשרד התחבורה מתכוונים לבטל כליל את תקנה 172 א' אשר הנוסח הנוכחי שלה הוא "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות… כאילו היה מבקש רשיון נהיגה".

עד שתסתיים העבודה המשפטית על ביטול התקנה או שינוי הנוסח שלה, ועד שהיא תעבור את הפרוצדורות הנדרשות בוועדת הכלכלה של הכנסת, הנחה רוזן את הכפופים לו לפעול בדרך הזאת: "כל נהג שתוקף רישיונו הותלה (עוכב) או שלא היה בר תוקף במשך 3 שנים או פחות יהיה פטור מכל סוג של מבחן והוא יוכל לחדש אותו.

נהג שרשיונו לא חודש למשך יותר מ-3 שנים אך פחות מ-4 יהיה חייב במבחן עיוני בלבד, ורק מי שרשיון הנהיגה שלו הותלה או לא היה בתוקף למשך 4 שנים או יותר יהיה חייב בנוסף לכך גם במבחן נהיגה מעשי. כללים אלה חלים מעתה, ועד לתיקון התקנה, לא רק לגבי חייבים בהוצאה לפועל אלא גם על מי ששכחו לחדש את רשיונם או שרשיונם הותלה מסיבות מנהלתיות".

"כמובן שאין הנחיה זו עוסקת בפסילות בית משפט ו/או שיטת הניקוד", כותב רוזן לכפיפיו, ומוסיף: "הנחיה זאת באה להקל עם האזרח הפשוט שאינו עבריין תעבורה וחטאו היחיד הוא כלכלי לסוגיו או היסח דעת לעניין חידוש במועד".

ביום שלישי השבוע דנה הוועדה לפניות ציבור בכנסת, בראשות ח"כ הרב ישראל אייכלר, בנושא הגבלת רישיון נהיגה לנהגים שחייבים כספים בהוצאה לפועל.

נתונים שהוצגו בפני הוועדה מדהימים לכל הפחות: מתשובת אגף הרישוי של משרד התחבורה לוועדה עולה שבשנת 2016 לבדה פנו לא פחות מ-20,000 נהגים חייבים (!) אל משרד התחבורה בבקשה לחדש את רישיון הנהיגה שלהם, וזאת לאחר שרישיונם עוכב למשך יותר משנתיים היות שלא פרעו את חובם הכספי.

בדיון שנערך השבוע פתח ח"כ אייכלר ואמר: "נקודת המוצא היא שצריך לשלם חובות, ושצריך לאפשר לבן אדם להתפרנס כדי שיוכל לשלם את החובות. כששוללים רישיון ממי שמתפרנס מנהיגה אז מגבילים את היכולת שלו להחזיר את החובות. המגבלה על הגבלת רישיון נהיגה היא מרתיעה מאוד ו"קלה" לבצוע. יחד עם זאת יש לשקול ולא להטיל אותה במידה ובעל החוב מתפרנס מנהיגה ויש הוכחות לכך. יש לקבוע זאת בנוהל מסודר של משרד התחבורה. כמו כן יש לשקול ולהפריד בין עברייני תנועה שרישיונם נפסל בגלל עבירות תנועה חמורות לבין חייבים בהוצאה לפועל שנמצאים במצב סוציו אקונומי קשה ולפתור את האחרונים מחובת ביצוע מבחן תיאורה ומבחן מעשי אם לא הצליחו לשלם את חובם תוך שנתיים".

נציגי רשות האכיפה והגבייה הבהירו ששלילת רישיון הנהיגה מחייבים לא בוטלה אלא רק הדרישה לביצוע מבחנים מנהגים שרשיונם נשלל למשך למעלה משנה, ואילו נציג משרד המשפטים הבהיר שרשות האכיפה תחיל נוהל שבו ייקבע כיצד מופעל שיקול דעת לגבי שלילת רישיונות נהיגה.

אתמול (רביעי) פורסם באופן רשמי ביטול של תקנה 172 א' לתקנות התעבורה בקובץ התקנות ("תיקון מספר 5 התשע"ז"), ועורך הדין אסף אורון ממשרד אילון אורון, שמתמחה בדיני תעבורה, ברך על התיקון ואמר ל-TheCar: "מדובר בתקנה אשר גרמה בעיות ועוול לאלפי אזרחים שרישיונם לא חודש עקב חובות כספיים שלא שולמו או עיקולים שהוטלו עליהם – במקרים רבים בלי ידיעתם כלל.
היות שתוקף רישיון נהיגה כיום הוא בין 5 ל-10 שנים הרי שנהגים רבים גילו רק כעבור מספר שנים שרישיון הנהיגה שלהם לא היה בתוקף מזה מספר שנים, ואז הם נאלצו לבצע מבחן נהיגה מעשי בעלות של אלפים רבים של שקלים".

עם זאת, היות שהמהלך של משרד התחבורה בוצע באופן חלקי בלבד, ולפני שהושלמה החקיקה המתוכננת, הרי שלפי שעה נוצרה מציאות משפטית מעוותת: לדברי עו"ד אסף אורון כרגע נהנים מביטול התקנה גם מי שרישיונם נפסל על ידי בית משפט בגלל עבירות תנועה.

אבנר עובדיה, דובר משרד התחבורה, מסר ל-TheCar ש"משפטני המשרד בודקים בימים אלה את האפשרויות המשפטיות להגביל את ביטול התקנה למי שרישיונם לא חודש בגלל חובות כספיים ועיקולים או סיבות טכניות אחרות, ולא על מי שרישיונו נפסל לתקופות ארוכות בגלל עבירות תעבורה". לדבריו כבר בימים הקרובים יפרסם משרד התחבורה את הנוסח שבו מוגדר על מי תחול ביטול דרישת המבחן החוזר ומי יהיה חייב בו.

The post בלעדי: תצומצם שלילת רישיון הנהיגה לצורך גביית חובות appeared first on TheCar.

האם המכירה של רכב מבטלת אוטומטית את חוזה הביטוח שנכרת בין המוכר לבין חברת הביטוח?

מבחינת המבטחים התשובה ברורה וחיובית. לשיטתם מדובר בחוזה אישי שנכרת בינם לבין בעל רכב והוא לא ניתן להעברה, ולכן כאשר מושלמת עסקה והרכב מועבר לחזקת קונה – תמה ונשלמת מערכת היחסים החוזית לעניין הרכב הספציפי המבוטח.

לשיטתו של הרשם הבכיר קייס נאשף מבית משפט השלום בתל אביב לא מדובר בקביעה כל כך מוחלטת, וגם חברות ביטוח חייבות לשים לב ש: "גם אם הרוכש היה משלם את מלוא התמורה והייתה מתבצעת העברת בעלות ברכב, הרי שבפסיקה קיימים ניצנים לגישה חדשה לפיה פוליסת הביטוח אינה פוקעת מאליה כפי טענת המבטחת" – כפי שפסק נאשף בפסק דין חדש.

הרשם הבכיר דן לאחרונה בתביעה שהגיש הבעלים של מכונית נוסעים כנגד חברת הביטוח הראל וכנגד הבעלים של מכונית שפגעה במכוניתו (תביעת צד ג'), וזאת בטענה שהרכב הפוגע היה מבוטח שלה בעת התאונה.

חברת הראל סרבה לפצות את המבוטח בטענה שהמכונית הפוגעת, שאכן בוטחה אצלה בעבר, נמכרה קודם לאירוע לאדם שנהג בה בעת התאונה. הראל טענה שפוליסת הביטוח נכרתה בינה לבין מוכר המכונית ועל כן כבר במועד המכירה היא פגה.

הרשם נאשף סבר אחרת, ובין השאר גם מתח ביקורת על דו"ח שמסר לבית המשפט חוקר מטעם הנתבעת ובו הובאו כהוכחה למכירת הרכב עדויות שמיעה משיחות שקיים. חברת הביטוח לא טרחה לזמן את האנשים שאיתם לכאורה התקיימו שיחות אלה. הרשם פסק שטענת המבטחת, לפיה מכירת הרכב מסיימת את תוקף הביטוח, מהווה הרחבת חזית אסורה שכן היא לא נטענה בכתב ההגנה שהוגש על-ידה.

עדויות אחרות, שכן הרשימו את הרשם הבכיר, מגלות שעסקת הרכישה לא הייתה כל כך פשוטה או מידית: הסיכום בין המוכר לקונה היה שהחזקה במכונית תעבור לקונה באופן מידי, אולם תמורת המכירה תועבר אליו בתוך שלושה שבועות מיום חתימתו של זיכרון דברים ביניהם. בפועל שולמה התמורה על-ידי אדם שלישי אשר היה ערב לעסקה, וזאת רק לאחר מועד התאונה.

לנוכח מורכבות העסקה גם לא בוצעה העברת בעלות לרכב, ולכן גם לא בוטלה פוליסת הביטוח – ודברים אלה הוסברו על-ידי המוכר לחוקר שהופעל על-ידי המבטחת.

"עינינו הרואות איפוא"- קבע הרשם קייס נאשף – שפוליסת הביטוח לא בוטלה מחמת היסח הדעת או טעות טכנית של המבוטח. נהפוך הוא: מדובר בהחלטת מושכלת ומחושבת מראש של המבוטח אשר העדיף כי הפוליסה תישאר בתוקפה, וזאת היות ולא בוצעה העברת בעלות ברכב הפוגע, וכן לא שולמה התמורה בגין רכישת הרכב הפוגע. זאת ועוד: בזיכרון הדברים נכתב על ידי המוכר כי הקונה מתחייב לנסוע כחוק וכי רק בעל רישיון מתאים ינהג בו, מה שמוכיח כי המוכר ידע שעדיין הוא בעל זיקה ישירה לרכב הפוגע חרף העובדה שמסירת החזקה ברכב הפוגע לידי הקונה כבר בוצעה.

עדיין בעיני רוחו של המוכר, המבוטח, העסקה לא הושלמה שכן זו הייתה מותנית בתשלום מלוא התמורה הכספית, וכן בהעברת הבעלות ברכב. גם הקונה העיד שהמוכר מכר לו את הרכב עם ביטוח בתוקף, בין השאר מפני שעד למועד התאונה לא בוצעה העברת בעלות".

מן הפרט אל הכלל: הרשם דן בהיבטים משפטיים של פקיעת ביטוח בעת מכירת רכב, והביא מחד את עמדת ירון אליאס בספרו 'דיני ביטוח', בה הוא קובע ש"זכויות ביטוח על פי פוליסות ביטוח, לפי מהותן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה. עם מכירת הרכב נשמט היסוד לחוזה הביטוח והפוליסה פוקעת… שינוי זהותו של המבוטח, ללא הסכמת המבטח, שומט את בסיס ההתקשרות החוזית, שכן חוזה הביטוח מבוסס על אומדן סיכונים, ואישיותו, אופיו ואורח חייו של המבוטח, משפיעים על אומדן זה. מבטח הקושר את חוזה הביטוח מתבסס על פרטים אלה".

מנגד מובאת עמדה אחרת של "המלומד שחר ולר, שבספרו 'חוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981, פירוש לחוקי החוזים' קובע ש"העברת הנכס המבוטח אינה שוללת אוטומטית את זכותו של הנעבר לתגמולי ביטוח, אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהיתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש. שאלת המפתח היא האם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון…".

הגישה השנייה אומצה במספר פסקי דין, הגם שלא קיימת פסיקה חד משמעית (או מחייבת) בנדון.

בסופו של יום קבע הרשם שחברת הביטוח לא הוכיחה שעסקת המכירה הושלמה, ועל כן הביטוח היה בתוקף ועליה לשאת במלוא הפיצוי למבוטח.

מה שברור הוא שכדי שיתקבל טיעון של חברת ביטוח לפיו תוקף פוליסה פג עם מכירתו של רכב חייבת עסקת המכירה להיות מושלמת, ובין השאר חייב הקונה לשלם למוכר את מלוא את התמורה, חייבת להתבצע העברת בעלות, והחזקה ברכב צריכה להימסר לקונה.

תא"מ 40392-03-15

The post האם מכירת רכב מבטלת את הביטוח? appeared first on TheCar.

טענה מרכזית של סוכני ביטוח במאבק שלהם בחברות הביטוח הישיר היא שאין תחליף לשירות האנושי והאישי שלהם, ולתועלת שהם מביאים למבוטחים דרכם במקרה של נזק שדורש פיצוי.

אלא שלפחות במקרה אחד לא הייתה הצדקה לטענה כזאת, והמבוטח – בעל מונית – נאלץ לתבוע את נזקיו באמצעות בית המשפט לאחר שגילה שהסוכן שלו "פישל" ולא חידש עבורו את פוליסת הביטוח.

מעשה שהיה כך היה (לפי פרשת התביעה): בעל מונית מסוג סקודה אוקטביה הסיע כדבר שבשגרה שני נוסעים, אולם במהלך הנסיעה אלה שדדו ממנו את המכונית בתוך כדי כך שהם פוצעים אותו פצעים שדרשו את אשפוזו בבית החולים. המונית נמצאה לאחר מכן על ידי המשטרה אולם השודדים גרמו לה נזק רב, ולכן פנה בעל המונית אל חברת הביטוח 'הכשרה', שבה חשב שהוא מבוטח, כדי לקבל את הפיצוי שחשב שמגיע לו.

אנשי 'הכשרה' דחו את התביעה בטענה שבעל המונית אמנם היה מבוטח אצלם בעבר אולם לא חידש את פוליסת הביטוח שלו, וזו הישנה לא הייתה בתוקף מזה כשלושה חודשים בזמן השוד.

בעל המונית פנה אל סוכן הביטוח שלו ומשזה סרב לפצותו הגיש לבית המשפט תביעה כנגד חברת 'הכשרה' וכנגד הסוכן, ובה טען בין השאר שהוא היה לקוח של סוכנות הביטוח מזה למעלה משמונה שנים.
לטענתו, במהלך השנים ביטח אותו הסוכן לסירוגין בחברות הביטוח 'הכשרה' ו'שומרה' וכמעשה שבשגרה חודשו פוליסות החובה וה"מקיף" של המונית. מאחר וכך, הוא טען, סוכנות הביטוח חייבת הייתה להודיע לו על אי חידוש הפוליסה לאחר שזו הסתיימה' ומכיוון שלא עשתה כך הרי שהיא התרשלה ועליה לפצותו.

התובע התבסס על פסק דין (רע"א 5695/06 סייף נ' מרע) שבו נקבע כי: "לסוכן הביטוח יש חובת זהירות כלפי הבאים להתייעץ איתו ולנהל איתו משא ומתן לצורך רכישת ביטוח. חובתו של סוכן הביטוח משתרעת גם על נזקים שיגרמו לאותם לקוחות מנסיעה ללא כיסוי ביטוחי בשל מחדל או מעשה שלו. סוכן הביטוח יכול וצריך לצפות נזקים מסוג זה".

בא כוחה של סוכנות הביטוח טען מנגד שלא מוטלת עליה כל חובה חוקית ליידע מבוטח על סיום הפוליסה ואי האפשרות לחדשה. למרות זאת נעשו מספר ניסיונות כושלים להתקשר למבוטח והוא לא טרח להשיב.

במהלך הדיון הסתבר שהפוליסה לא חודשה מכיוון ששתי חברות הביטוח חסמו את האפשרות לבטח אצל את המבוטח, וזאת לנוכח המדיניות שלהן שלא לחדש את הביטוח של מי שתבע אותן יותר מפעם אחת במהלך שלוש שנים. מדיניות זאת, כמו גם העובדה שהפוליסה לא חודשה, לא היו ידועים לתובע.

השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל-אביב לא קיבל את טענת ההגנה הראשונה, וציטט את הוראת המפקח על הביטוח לפיה "על מבטח להודיע בהודעה בכתב למבוטח 30 ימים לפני פקיעת פוליסת הביטוח כי הפוליסה עומדת לפקוע".

הוא קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע ש"היחסים המיוחדים שבין סוכן הביטוח ובין מבוטח (ואף מבוטח פוטנציאלי) יוצרים חובות המוטלות הן על הלקוח והן על הסוכן. מצב דברים זה יוצר אצל הלקוח הטיפוסי ציפייה לקבלת שירותים מסוימים מהסוכן ולעמידתו בסטנדרטים ראויים של אמון, זהירות והשתדלות. כמו כל בעל מקצוע סוכן הביטוח חב חובת זהירות כלפי אדם הנזקק לשירותיו המקצועיים…

התובע הוא נהג מונית, ומדובר על ביטוח ה"עסק" שלו – המונית שבאמצעותה הוא מתפרנס כמסיע נוסעים בתשלום – בביטוח מקיף. העובדה, כי שנה אחר שנה חודשה פוליסת הביטוח באמצעות סוכנות הביטוח, ללא כל הסתייגות ו/או טענה מצד התובע, כאשר באמצע התקופה סוכנות הביטוח החליפה פעמיים את המבטחת – יוצרת חובת זהירות קונקרטית של סוכנות הביטוח כלפי התובע…. גם עם חסימת האפשרות לחדש את הפוליסה בחברה הנוכחית, עדיין הייתה אמורה סוכנות הביטוח לפעול כסוכנות סבירה ומיומנת, המעניקה למבוטחה שסומך עליה שנים רבות את הטיפול המהימן והמקצועי המתבקש כמו למשל לקשר אותו לסוכן אחר שיוכל להשיג לו ביטוח.

מדוע סוכנות הביטוח לא חשבה על כך קודם, לפני האירוע? האם בגלל שלא היה לה כבר אינטרס כלכלי, כיוון שלא יכלה לבטח אותו אצל אחת החברות שהיא עובדת איתן, היא הפקירה את התובע/המבוטח שלה, שסמך עליה מזה שנים? בכל מקרה, חובתה הייתה להודיע לו על פקיעת הכיסוי הביטוחי".

הטענה לפיה הסוכנות "לא הצליחה להשיג את המבוטח" נדחתה על-ידי השופט שקבע שלאחר שניסיונות טלפוניים לא צלחו אפשר פשוט היה לשלוח אליו מכתב רשום עם ההודעה המתאימה.

מנגד, השופט לא הטיל את כל האחריות על סוכן הביטוח מפני שלדעתו גם לבעל המונית יש אשם תורם לתוצאה הסופית: "מדובר בשלושה חודשים תמימים שבהם הוא נוסע ללא ביטוח חובה. נוסף לכך, אין מדובר כאן באדם שמנהל עסק, שעיקר העיסוק אינו קשור בנהיגה והוא לא מצוי בפרטים של כל הביטוחים שלו ועל תוקפם. כאן מדובר בנהג מונית שכמו שהוא דואג שיהיה בנזין ויהיה רישיון רכב תקף, עליו לדאוג גם לביטוח חובה תקף, והתובע כשל בכך.

מדובר במקרה זה ברשלנות הן של הנתבעת והן של התובע. לכן אני מוצא את סוכנות הביטוח כאחראית לנזק בשיעור של 70% ואת התובע ברשלנות תורמת של 30%".

לנוכח חלוקת הנזק בין הצדדים חייב השופט את סוכנות הביטוח לשלם לבעל המונית 27,300 ש"ח שמהווים 70% מגובה הנזק בתוספת הפרשי הצמדה ורבית, וכן הוצאות משפט והוצאות עו"ד בסך 14,200 ש"ח.

ת"א 45103-01-15

The post שוקה התרשל, שוקה ישלם appeared first on TheCar.

לפני כשבועיים, במסגרת דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת בתקנות "חוק שירותי רכב", הוגש להצבעה נוסח שצריך לגרום לבכירי משרד התחבורה לחוש נבוכים לכל הפחות.

מטרת התקנות שנדונו באותו דיון טובות: לצמצם, ולו במעט, את החקיקה הישראלית הדרקונית שאוסרת על בעלי רכב לטפל בעצמם במכוניותיהם והופכת כמעט כל נגיעה ברכב שלא במסגרת תיקון במוסך לעבירה פלילית.

אלא שכוונות טובות, כמאמר הפתגם, עלולות להוביל לגיהינום, וכאשר בוחנים את נוסח התקנות שהוגשו נוצר רושם לפיו מומחי הרכב של משרד התחבורה לא מבינים מה ההבדל בין מאייד (קרבורטור), אשר לא קיים עוד כמעט באף כלי רכב מודרני, לבין מצנן (רדיאטור), ובין גלגל לבין צמיג.

אם לא די בכך, אותם מומחים לא כללו בהצעת התקנות שלהם פעולות שכיחות כמו התנעת כלי רכב באמצעות כבלי התנעה או הוספת נוזל לניקוי השמשות אבל כן כללו בהן טיפול במערכת הבלמים ברכב – שהיא מערכת בעלת משמעויות בטיחותיות ברורות.

התקנות שבהן מדובר הועלו לדיון ב-25 בינואר השנה בידי עו"ד חוה ראובני, סגנית בכירה ליועצת המשפטית במשרד התחבורה, ומר משה קירמאייר מנהל אגף רישוי ופיקוח במשרד, בהתאם לנוסח הבא:

"פעולות ברכב המותרות שלא במוסך או במוסך נייד.
אדם רשאי לתת שירות של פעולות ברכב המפורטות להלן, שלא במוסך או במוסך נייד:

(1) כל פעולה הנדרשת להזזת רכב המצוי בדרך ושאינו כשיר לתנועה, למקום הקרוב ביותר שבו לא יגרום סיכון לעוברי דרך או יפריע לתנועה;
(2) התקנת מגבים ברכב;
(3) החלפת צמיג עקב נקר או הוספת אוויר בו;
(4) החלפת נתיכים;
(5) בדיקת נוזל קירור במאייד או הוספה שלו;
(6) בדיקת שמן מנוע או שמן הילוכים, או הוספה שלהם;
(7) בדיקת נוזל בלמים או הוספה שלו;
(8) החלפת נורות;
(9) החלפת מצבר, למעט סוללה ברכב חשמלי או סוללה או מצבר במתח גבוה ברכב היברידי.

לאחר הקראת הנוסח על-ידי ראובני שאל איתי עצמון, היועץ המשפטי של ועדת הכלכלה: "חיבור כולל גם מים?" וראובני השיבה: "ברור. הנוזל שמאייד".

הבעיה היא שמה שלא אמור להיות ברור לעצמון, ואולי גם לא לראובני אבל ודאי צריך להיות ידוע לאנשי המקצוע במשרד – הוא ש"מאייד" הוא "קרבורטור", כלומר מערכת שמייצרת רסס של דלק ואוויר.

מערכות כאלה לא רק שאינן מכילות מים, ואין שום צורך לבדוק בהן מים – הן גם הוחלפו ברובן המכריע כבר משנות התשעים של המאה הקודמת על-ידי מערכות הזרקת דלק. ברוב רובם המכריע של כלי רכב בימינו אין קרבורטורים, ואם יש לבדוק או להוסיף מים, או נוזל קירור, הרי שכדאי לעשות את זה לתוך מיכל העיבוי של הרדיאטור, או "מצנן" בעברית".

אם לא די בכך, אנשי משרד התחבורה ביקשו להתיר לכל אדם "להחליף צמיג עקב נקר או הוספת אוויר בו", וזאת כבר בעיה בהתחשב לא רק בציוד שנדרש לצורך זה אלא בעיקר ברגולציה הכבדה שמוטלת על צמיגיות ("פנצ'ריות").

בנוסף, סעיף 9 לתקנות מאפשר אמנם החלפת מצבר, אבל הפעולה הפשוטה והשכיחה יותר של התנעת רכב באמצעות כבלי התנעה לא נכללה בו, וגם פעולת המילוי של נוזל לניקוי שמשות במערכת המתזים ("שפריצרים") עודה אסורה לפי החוק הקיים.

מי שהציל במעט את כבוד משרד התחבורה היה יהודה רודד, מנכ"ל איגוד יבואני הרכב אשר ביקש ראשית לכל לתקן את עניין הצמיגים ("אני מניח שהכוונה היא להחלפת גלגל ולא החלפת צמיג. אתה לא מחליף צמיג לא בבית ולא בדרך. אז יכול להיות שבמקום צמיג, צריך להיות כתוב גלגל").

רודד גם תיקן את תקלת המאייד ("בסעיף 5, החלפת נוזל קירור במאייד. מאייד – בלעז, זה קרבורטור, ואין לו מים. אולי הכוונה היא למצנן"), אבל תרומתו החשובה ביותר לתיקון תקלות הנוסח הייתה דרישה שלא לאפשר טיפול במערכת הבלמים: "בלמים זה נושא מאוד בטיחותי. אני לא הייתי מאפשר בדרך לטפל בבלמים מכל סוג שהוא".

משה קירמאייר עוד ניסה להגן על הנוסח כשאמר: "זה לא לטפל בבלמים. אם נדלקה לך הנורית – לרוב המכוניות יש נורית אזהרה. אפשר להוסיף קצת שמן, זה הכול. אל תהיה דרמטי, יהודה. זה להוסיף נוזל בלמים. כל גברת יכולה להוסיף", אבל יו"ר הוועדה, איתן כבל, הבין כנראה שמדובר בפעולה שלא כדאי להותיר בידי הגברת ופסק: "אני לא מסכים, משה. אני את סעיף 7 לא מאשר. אני לא מוכן לקחת על עצמי את העניין הזה… זה עניין בטיחותי", והסעיף נמחק.

אגב, בזכות היועץ המשפטי עצמון נמנעה מאיתנו פורענות גדולה אשר עלולה הייתה לגרום למצב שבו כל מי שיבחר למלא את מערכת הקירור במכוניתו במים, במקום בנוזל קירור, עלול היה להיות עבריין. כעת מותר לנו (על אף שזה לא מומלץ) להשתמש גם במים ולא רק בנוזל קירור (אם כי מומלץ גם שלא לחפש "מאייד" כדי להכניס לתוכו מים).

במהלך הדיון נוסף גם אישור מפורש להתנעת רכב באמצעות כבלים, אולם מילוי נוזל שטיפה למגבים נותר עדיין מחוץ לחוק.

את תגובת משרד התחבורה נוסיף אם וכאשר נקבל כזאת.

The post במשרד התחבורה לא מבחינים בין מאייד למצנן appeared first on TheCar.

בפסק דין נדיר בחומרתו הביע לאחרונה שופט בית משפט השלום בחיפה אמון מוחלט בלקוח שרכש רכב מסחרי תקול, ואת חוסר האמון שלו בנציגה של חברת קרסו מוטורס, יבואנית קבוצת רנו-ניסאן לישראל.

בין השאר פסק השופט אחסאן כנעאן לטובת התובע פיצוי בסך של 15 אלף ש"ח בגין עגמת נפש, סכום קרוב לזה תמורת החזר הוצאות מימון, וסכום של לא פחות מ-45,000 שקלים תמורת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין – וכל זאת בנוסף לכך שחייב את היבואנית לרכוש בחזרה מן הלקוח את רכבו.

בסך הכל מסתכמים "נזקיה" של היבואנית מתביעה זאת ביותר מ-300 אלף ש"ח – והכל – כך נדמה – בגלל שזו לא השכילה לאתר תקלה ברכבו של לקוח, או לטפל בלקוח עצמו בדרך הולמת אשר עשויה הייתה לייתר את התביעה.

כלי הרכב המדובר – ואן מסחרי מתוצרת רנו – נמכר למ.ע. בחודש מאי 2013 לאחר שהוסב על-ידי קבלן משנה של היבואנית לשימוש כאוטובוס זעיר, וזאת כדי שישמש בעסק ההסעות והתיור של הרוכש.
על פי כתב התביעה, כבר בסמוך לאחר הרכישה החלו להופיע תקלות שונות ברכב, בהן רעשים, הפעלת נורות התראה שונות, רעידות של ההגה, התרוממות של רגלית המצמד וכן כיבוי של המנוע בתוך כדי נסיעה.

התובע, כך לפי כתב התביעה, פנה מספר פעמים למוסכי רשת של היבואנית אולם אלה לא פתרו את הבעיות וחלקם – לדבריו – אף לא היה מוכן לטפל ברכב. לאחר שבדיקה מוסכמת של הרכב על-ידי מהנדס מטעם היבואנית לא בוצעה פנה מ.ע. אל היבואנית בדרישה לביטול העסקה והשבת כספו, ומשזו סרבה הוא פנה אל בית המשפט והגיש כנגדה תביעה.

במהלך הפרשה הושבת הרכב (כולל הודעה למשרד הרישוי אשר בוטלה לאחר מכן), ומ.ע. הזמין בדיקת מומחה מטעמו, אשר העלתה ממצאים חמורים כמו הימצאות חול בתיבת ההילוכים. המומחה הסיק שהסיבה לכיבוי המנוע נובעת מתקלה בתיבת ההילוכים ובבדיקת שמן התמסורת נמצא, לטענת המומחה, שהשמן מזוהם.

לאחר שמ.ע. פנה אל היבואנית באמצעות עורך דינו, והציג את חוות הדעת של המומחה מטעמו, סוכם שהרכב ייגרר למוסך של החברה ושם בוצעה לו בדיקה – אלא שבבדיקה זאת לא התגלתה כל בעיה.

הולכים לבית משפט

בתביעתו דרש מ.ע. לבטל את העסקה בטענה ל'אי התאמה' כמשמעה בחוק המכר, ותבע מן היבואנית את ערכו של הרכב בעת הרכישה – בסך 268,749 ש"ח.
בנוסף לכך הוא טען לעוולת רשלנות אשר בגינה תבע פיצוי על אובדן ימי עבודה, תשלום פרמיות ביטוח, עגמת נפש, וכן השבת כספים שהוציא על השכרת רכב חלופי וריבית ששולמה לצורך מימון עסקת הרכישה. סך כל הנזקים שנתבעו, נוסף למחיר הרכב עצמו, עומד על 134,810 ש"ח.

חברת קרסו מוטורס טענה מנגד טענות שונות, למשל שעד למועד שבו הרכב נבדק במוסך שלה הוא גמא 4,000 ק"מ בכל חודש, בממוצע, מה שמעיד לטענתה על כך שהתובע עשה בו שימוש רגיל. טענה אחרת היא שהתובע העמיד למכירה את הרכב מבלי לציין שקיימת בו תקלה כלשהי.

עוד נטען שכאשר הובא הרכב למוסך מ.ע. סרב להשלים את הבדיקה ועזב את המקום, וכן שבדיקתו של המהנדס המומחה אהוד אסטרחן, אשר בוצעה מטעם היבואנית, שללה כל תקלה ברכב. בין השאר טען אסטרחן שלא נמצאה תקלה במנוע, והוא לא דמם במהלך נסיעת מבחן שבוצעה.

היבואנית טענה גם שניתוח ממצאי בדיקת תיבת ההילוכים לא מעלה כל פגם, ושהמשמעות של נורה שנדלקה היא שיש לבצע טיפול תקופתי ברכב. קרסו טענה גם שלמומחה מטעם התובע אין הכשרה מתאימה לחוות את דעתו בנושא זה, והכחישה טענה לפיה מוסכים שלה סרבו לטפל ברכב.

כדי להכריע בין חוות הדעת השונות מינה השופט כנעאן את המהנדס שמואל אביעד כמומחה מטעם בית המשפט, ולמרות שבדיקתו שללה את הימצאותו של חול בשמן תיבת ההילוכים, וגם לא איתרה את מקור התקלה – הוא לא היה מוכן לשלול אפשרות שהרכב כבה תוך כדי נסיעה.

על אף שלכאורה גם המומחה מטעם בית המשפט לא מצא את סיבת התקלה קבע השופט כנעאן שכל עוד קיימת תקלה, והנתבעת לא יכולה להצביע על גורם כלשהו שאינו באחריותה או בשליטתה לתקלה הזאת – "זאת לא הבעיה של הלקוח", ולא הוא מי שצריך לקבוע את מקור הבעיה.

"לא יכולה להיות מחלוקת", כותב השופט בפסק דינו, "כי רכב הטמונה בו בעיה של מנוע כבה ורועד אין בו את האיכות והתכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי. בענייננו, ע. משתמש ברכב לצורך הסעת תיירים ולכן רכב הטמון בחובו פגם כזה יש בו בעליל אי התאמה מובהקת כמשמעה בחוק המכר… כפי שהראיתי לעיל לצורכי ביטול ההסכם וקבלת התביעה אין נפקא מינא מה מקור התקלה, וגם אם לא הוכח מקורה עדיין זכאי התובע לסעדים הקבועים על פי דין בשל אי התאמה זו, ביחוד כאשר קרסו – אליה עבר הנטל – לא הצביעה על מקור אחר של התקלה זולת אי התאמה…"

השופט התייחס לסרוב של מ.ע שבדיקות לרכב תיערכנה במוסך רשת של קבוצת קרסו, ואמר שהסרוב סביר ומובן שכן מדובר במוסך "השייך לבעל דין מעוניין בתוצאות המשפט… לא יעלה על הדעת כי בדיקה כה מקיפה תעשה במוסך המשויך לקרסו. לכן בדיקות העזר אמורה להתבצע במקום ניטרלי, ולו מהטעם של שמירה על מראית פני הצדק".

השופט התרשם מצילומי וידאו אשר צולמו בתא הנהג של המכונית, ובהם תועדו מצבים שבהם המנוע כובה תוך כדי נסיעה, וקבע: "מהתיעוד עלה שבידי התובע להוכיח חד משמעית כי הרכב כבה תוך כדי נסיעה".

מאמין לתובע

בהתייחסו לטענה שהתובע ניסה למכור את הרכב בלי לציין שהוא לקוי קבע השופט ש: "אין לזקוף לחובת התובע – כפי שקרסו מנסה לעשות – את העובדה שפרסם את הרכב למכירה ללא שציין בפרסום כי הרכב לקוי, כמו שאין לזקוף לחובתו את העובדה שלאחר שהמומחה נתן את חוות דעתו הוא פנה למשרד הרישוי בצירוף חוות הדעת וביטל את הורדתו מהכביש…

משעמד בפני שוקת שבורה כאשר קרסו מתנערת מאחריותה על ידי הכחשת הליקוי אין לזקוף לחובתו כי ניסה למכור את הרכב או עשה בו שימש לצורכי פרנסה…
מדובר ברכב יחיד ששימש את עסקו ולכן משהופיעה בו תקלה חמורה אין לבוא עמו חשבון על ניסיונותיו לפרנס את עצמו ולהחזיק את העסק שלא יתמוטט. על רקע זה לא ניתן ללמוד מהתנהגות התובע שהרכב תקין כפי שקרסו מנסה לטעון…".

אחד הדברים שמאד בולטים בפסק הדין הוא מידת האמון הגבוהה שהשופט מייחס לתובע, במיוחד לנוכח מה שנראה כמו מתקפה חריפה עליו מצד בא כוחה של היבואנית – שאותו מאשים השופט בהטעיית התובע ובלשון מאיימת ("גם הפעם, ולמרות שבא כוח קרסו ניסה להטעות את ע. בשאלה ששאל, הוא עמד על עדותו. עמידת ע. על עדותו מלמדת על מהימנותו").

מאידך, השופט מפגין מידה רבה של חוסר אמון כלפי אחד מן העדים המרכזיים של היבואנית ("אינני יכול לסמוך על עדותו של ק. מאחר והיא אינה מהימנה בעיני וזרועה בסתירות").

השופט דחה גם את בקשת היבואנית לאפשר לה לתקן את הרכב: "כאשר הקבלן מתכחש לקיומו של פגם או כאשר אין אמון בין הקבלן למקבל השירות הקבלן מאבד את זכותו לתקן", מצטט השופט כנעאן פסקי דין אחרים ומוסיף: "בענייננו קרסו התכחשה לקיומו של פגם. אין גם ספק כי אין כל אמון בין הצדדים כאשר קרסו דאגה להבהיר בסיכומיה כי התובע אינו מהימן ועושה מניפולציות על מנת לזכות בתביעתו ועוד שלל טענות. לכן אך טבעי שהקונה לא ייתן אמון בקרסו. בשים לב לכך אין לקרסו כל זכות לתקן".

דרישת הנתבעת להפחית מסכום התביעה דמי שימוש בסך 12,068 שקל התקבלה חלקית, אולם בהתחשב בכך שמדובר ברכב פגום העמיד השופט את דמי השימוש הראויים, לדעתו, על 4,000 שקל לחודש אשר קוזזו מסכום התביעה.

השופט פסק לזכות התובע סך של 15 אלף שקלים בגין עוגמת נפש, וסכום של 13,841 שקלים תמורת עלות הריבית ששולמה לצורך המימון של הרכב.

בסך הכל הורה השופט לחברת קרסו לשלם לתובע 258,362 ש"ח תמורת הרכב ונזקי התובע, וכן הוצאות משפט בסך 28,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 45,000 ש"ח.

ת"א 42362-12-13

The post רנו שלא ראתה מוסך תעלה לקרסו 300,000 שקלים appeared first on TheCar.

ככל ששוק המשומשות לחוץ יותר, והמחירים יורדים, כך יש להכיר בירידת ערך מסחרית גבוהה יותר לרכב שנפגע קשה בתאונה ובעליו מתקשה למכור אותו. כך קובע הרשם הבכיר קייס נאשף מבית משפט השלום בתל אביב בפסק דין שמותח ביקורת על חברת הביטוח 'שומרה' ועל אחד משמאי החוץ שלה.

פסק הדין ניתן בתביעת צד ג' שהגישה א.ח, בעלת מכונית מסוג ניסאן שנפגעה על-ידי רכב שהיה מבוטח בחברת הביטוח שומרה.

א.ח. טענה בתביעתה שבעל המוסך שאליו פנתה כדי לתקן את מכוניתה הזמין הערכת נזק אצל שמאי, ולמרות שא.ח. הייתה הלקוחה של השמאי והיא גם מי ששילמה את שכר טרחתו – הוא מצידו לא גילה שהוא נמנה על רשימת שמאי החוץ של חברת שומרה.

בחוות דעתו קבע השמאי ירידת ערך בסך 4.75% בלבד כתוצאה מן התאונה, אולם כאשר א.ח. ביקשה למכור את מכוניתה הסתבר לה שרוכשים פוטנציאליים אשר בדקו את המכונית במכון בדיקה מוכנים לשלם תמורתה 30% פחות ממחיר המחירון.

לנוכח זאת התעורר חשדה של א.ח. שחוות הדעת של השמאי לגבי ירידת הערך נמוכה מדי, ומשנודע לה שהוא משמש כשמאי חוץ של שומרה היא הזמינה חוות דעת נוספת של שמאי אחר, וזה פסק ירידת ערך בשיעור של 15.26%. חלק מן ההבדל בגישות נבע מכך שחוות דעתו של השמאי הראשון התייחסה ל"ירידת ערך טכנית", ואילו זו של השמאי השני התבססה על "ירידת ערך מסחרית" אשר לוקחת בחשבון את היחס של השוק למכוניות שניזוקו בתאונה.

לאחר שקיבלה לידיה את הערכת השמאי האחר תבעה א.ח. מחברת שומרה את הפרש הערך שבין חוות הדעת, ומשזו סירבה לשלם היא פתחה נגדה בהליך המשפטי.

במהלך הדיון בבית המשפט, כאשר הרשם הבכיר שאל את שמאי החוץ של שומרה כיצד הוא מסביר את העובדה שקונים פוטנציאליים ביקשו להפחית 30 אחוז ממחיר הרכב לאחר שקיבלו את תוצאות בדיקת הקניה, הוא השיב: "זה טבעו של מסחר, כל אחד מושך לכיוון שלו בהתאם ליכולות המיקוח שלו… היום השוק הוא שוק בעייתי כשכל חברות הליסינג מוכרות רכבים חדשים ומשומשים, ועושים מבצעים וכל היום נותנים מימונים לאנשים כמעט ללא הגבלה, והדברים האלה משפיעים על שוק המשומשות".
כאשר נשאל השמאי אם שמע על המושג "ירידת ערך מסחרית" הוא השיב שהוא "מכיר. שמעתי שמדברים על זה, לא ברור לי מאיפה זה מגיע…".

הרשם הבכיר קאיס נאשף דווקא כן "הבין מאיפה זה מגיע" ולכן דחה את הטענה לפיה אין לאשר ירידת ערך מסחרית לרכב וכך קבע: "נדמה שכיום אין עוד חולק כי ירידת ערך רכב בעקבות תאונה היא בגדר "נזק ישיר", שעל המזיק לשאת בו.

האם יש ממש בטענת שמאי הנתבעת כי אין להכיר בקיומה של ירידת ערך מסחרית? לצורך הכרעתי עברתי על פסקי דין רבים שעסקו בשאלה נושא המחלוקת, ולא יהא זה מופרך לומר שלא נתקלתי אף לא בפסק דין אחד ששלל את קיומה העקרוני של ירידת הערך המסחרית. צא ולמד, שתשובתו של (השמאי) כאילו אין בנמצא ראש נזק שכזה מוטב אילו כלל לא הייתה מועלית".

עוד מציין הרשם כי "בכל הכבוד הראוי תשובתו זו (של השמאי) לא מקובלת עלי ואך מאששת ותומכת במסקנת (השמאי האחר) שהיה מקום לקבוע ירידת ערך מסחרית…
אדרבא, העובדה שמדובר בשוק בעייתי ממילא, אך מחזקת את הטענה שסיכוייו של רכב פגוע, כבמקרה דנן, להימכר לאחר תאונה, במיוחד תאונה קשה, אינם מן המשופרים. ודוק, טעם זה לבדו מצדיק הכרה בקיומה של ירידת ערך מסחרית.
דבריו האמורים של (השמאי) מהווים את ההצדקה להכרה בקיומה של ירידת ערך מסחרית שכן ככל שעסקינן בשוק בעייתי ממילא, כפי שהעיד על כך, מדוע התובעת תישא בעצמה בנזק נוסף מקום שסיכוייה למכור את הרכב הם נמוכים?

הדעת אינה יכולה לסבול מסקנה כזו, והמזיק אמור לשאת בתוצאות עוולתו ובכלל זה תשלום פיצוי בגין ירידת ערך מסחרית… עדות (השמאי) מוקשית בעיניי, ודווקא דבריו בסוף עדותו אך מוכיחים עד כמה נחוצה ההכרה בקיומה של ירידת ערך מסחרית שכן ככל שרכב תקין וללא עבר תאונתי נתקל ממילא בקשיי מכירה בשוק בעייתי… על אחת כמה וכמה אמורים הדברים ביחס לרכב פגוע שעבר תאונה… בשים לב לעקרון היסוד של החזרת המצב לקדמותו הרי שיש לפצות את התובעת באופן המחזיר אותה למצב הדברים הקודם".

הרשם מבקר את דו"ח הנזק של שמאי החוץ של שומרה גם מפני שהוא לא קבע ירידת ערך לתיקון הרכב בחלקים שאינם מקוריים או משומשים, וזאת בניגוד להנחיות הנקובות בחוברת המנחה של איגוד השמאים – לפיה נקבעת ירידת הערך הטכנית. השמאי טען לעניין זה ששימוש בחלפים כאלה לא מצדיק ירידת ערך.

"בחינת עדותו של השמאי (של חברת שומרה) בבית המשפט לא הותירה עליי רושם דומה (לזה של עדות השמאי האחר, אשר הוגדרה כמהימנה). ניכר ש(השמאי הראשון) מבקש לעמוד בכל מחיר מאחורי קביעותיו בחוות דעתו, וכי תשובותיו אינן עולות בקנה אחד עם האמור בחוברת 'ועדת ששון' משנת 2011".

בעדותו בבית המשפט אישר השמאי שבמכונית הותקנו גם חלקים חליפיים ומשומשים (כנף קדמית, מתלה שמאל, מכסה מנוע, פח חזית ומגן קדמי), אך למרות זאת הוא קבע את ירידת הערך בהתאם לאמור בחוברת.

בית המשפט מתח ביקורת חריפה על חברת הביטוח שומרה על כך שהיא טענה כנגד בעלת הרכב שהיא מנצלת לרעה הליכי משפט, וזאת לאחר שנציג שומרה טען שהתובעת היא זו שהזמינה את השמאי ושילמה לו ישירות וזאת מבלי שלחברת הביטוח יהיה כל קשר לשמאי, ומכיוון שהיא הזמינה גם חוות דעת נוספת הרי שהיא מנצלת לרעה את הליכי המשפט.

על כך הגיב הרשם הבכיר וקבע שמוטב שטיעון זה לא היה עולה כלל, ושחברת הביטוח לא שילמה למבוטחת לפי קביעת השמאי הראשון היות שהיא קיזזה 0.75% אפילו מירידת הערך המופחתת ושילמה לא.ח. עפ"י ירידת ערך של 4% בלבד (וזאת אפילו מבלי לנמק את פעולתה).

"איני מקבל את טענת הנתבעת כאילו התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי תביעתה נגועה בחוסר תום לב. מוטב אילו טענות אלה לא היו מועלות כלל ועיקר", אמר הרשם הבכיר.
"ממה נפשך! התובעת העידה בצורה משכנעת עד מאוד על אודות התלאות שעברה בניסיונותיה, שלעת זו, נידונו לכישלון, למכור את הרכב… עינינו הרואות אפוא שהצורך בהשגת חוות דעת נוספת התעורר שלא בחלל ריק אלא אך על רקע ניסיונותיה של התובעת למכור את הרכב, ניסיונות שנידונו לכישלון, ומכאן, שאין ולא היה כל מקום להאשימה בטענות בדמות חוסר תום לב ו/או ניצול לרעה של הליכי משפט".

הרשם הבכיר מציין בפסק הדין שהוא מעדיף את חוות הדעת של השמאי האחר על-פני זו של השמאי הראשון שלגביה קבע: "ניכר כי כל מבוקשו היה לגונן על חוות דעתו אף במחיר של אמירת דברים לא מבוססים שאינם עולים בקנה אחד עם האמור בדו"ח וועדת ששון, וזאת מבלי לקבוע עמדה או לטעת מסמרות ביחס לתוקפן המחייב של הוראות הדו"ח כאמור.

"לדעתי", הוא כתב, "המבוטחת זכאית לירידת ערך אותה אנו מכנים ירידת ערך מסחרית בשוק המכוניות המשומשות… אני רואה תמונה של רכב שמתחו אותו עם שרשראות, התמונות הן של השמאי (של חברת שומרה). כשאני רואה את התמונות האלה, אני הייתי עוד עדין בחוות הדעת, הייתי צריך לקבוע 40 אחוז ירידת ערך כי הרכב הזה לא יימכר…".

בסופו של יום חייב הרשם הבכיר את חברת שומרה לשלם את מלוא סכום התביעה – 15,920 ש"ח – בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח, הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח, את שכר טרחת השמאי השני ואת שכרם של העדים (התובעת ושכר השמאים.

תא"מ 53490-08-15

The post בית המשפט: ירידת הערך גדלה כששוק המשומשות לחוץ appeared first on TheCar.

עד כמה יכולות חברות ביטוח להרחיק לכת כדי להימנע מתשלום פיצויים?

התשובה, כנראה, היא "מאד רחוק".

את התרגיל האחרון בתחום זה לימדה אותנו לאחרונה חברת "כלל ביטוח" אשר ביקשה מבית המשפט לדחות תביעת פיצויים שהוגשה כנגדה על-ידי מבוטח שלה, תושב סכנין.

בכתב התביעה כנגד כלל טען המבוטח שמכוניתו ניזוקה בתאונה שבה הוא פגע במכונית אחרת שחנתה בצד הדרך, לטענתו מכיוון שבעת שנהג הגיח לפתע מולו רכב אחר והוא ניסה להימנע מלהתנגש בו. הפגיעה במכונית החונה גרמה למכוניתו של המבוטח נזק מוחלט והוא תבע מ"כלל" את מלוא ערכה – 44,328 שקל.

חברת כלל דחתה את התביעה בנימוק לפיו "על סמך בדיקה של גורם מטעמנו האירוע לא ארע כמדווח".
לטענת החברה, חוקר מטעמה מצא סתירות רבות בגרסתו של המבוטח שמהן עולה שהוא ניסה להונות אותה, ועל כן היא פטורה מן החובה לפצותו.

המבוטח תבע את 'כלל' בבית משפט השלום בעכו, וזו כללה בכתב ההגנה שלה נימוק שבו טרם נתקלנו עד כה: "אמנם התובע רשום כבעלי היונדאי במשרד הרישוי", נכתב שם, "אך הוא אינו הבעלים בפועל של היונדאי ו/או לא נשא בנזק (המוכחש כשלעצמו)".

החברה טענה שבמצב שבו המבוטח רשום כבעלים של הרכב באופן פורמלי בלבד אין לו זיקה קניינית לרכב שאותו ביטחה. עוד נכתב בכתב ההגנה ש"התאונה מוכחשת וכך גם הנזקים הנטענים. הכיסוי הביטוחי הינו כפוף לתנאי הפוליסה שבמקרה דנן אינו חל".

השופט הבכיר ג'מיל נאסר, שדן בתיק, אסר על חברת הביטוח להשתמש בנימוק "הרישום הפיקטיבי" בקובץ הרישוי של משרד התחבורה: "אין חולק", פסק נאסר, "כי רישום הבעלות במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי (יוצר) אלא דקלרטיבי (הצהרתי).

מאחר והנתבעת טוענת כי הרישום במשרד הרישוי אינו משקף את המציאות (לעניין הבעלות האמיתית על הרכב), מוטל עליה הנטל להביא ראיות שיש בכוחן לסתור את הרישום".

עוד מציין השופט שהוא מקבל את טענת התובע לפיה "בעת שרכש התובע את הכיסוי הביטוחי מהנתבעת הוצגו בפניה מסמכי הבעלות על הרכב, והנתבעת לא העלתה כל טענה לעניין הבעלות וגבתה את מלוא הפרמיה תמורת הפוליסה.
רק לאחר קרות אירוע התאונה העלתה הנתבעת לראשונה טענה כי רכב היונדאי רשום על התובע למראית עין, וזאת בניסיון להתחמק מהתשלומים המגיעים ממנה לתובע עפ"י הפוליסה בחוסר תום לב.

עיון במסמך שכותרתו "הודעת דחיה", מציין השופט, מעלה כי הטענה לפיה התובע אינו הבעלים האמיתי של היונדאי ולא נשא בנזק הנטען, לא אוזכרה על ידי כלל ביטוח במכתב הדחיה ולא היוותה טעם נוסף לדחיית תביעת התובע לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסה בעקבות התאונה הנטענת.

רק במסגרת כתב הגנתה טענה הנתבעת לראשונה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף גם מחמת העדר עילה ו/או העדר יריבות מאחר והתובע אינו הבעלים בפועל של הרכב ו/או לא נשא בנזק (המוכחש).

לאור האמור, ובטרם אפתח בדיון והכרעה במחלוקת שהוצגה לעיל, יש מקום להקדים דיון והכרעה בשאלה: האם רשאית הנתבעת, בנסיבות העניין, להעלות לראשונה במסגרת כתב הגנתה נימוק נוסף לדחיית תביעת התובע לקבלת תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה, מקום שנימוק זה לא נכלל על ידה במסגרת מכתב הדחיה ששלחה לתובע באמצעות סוכן הביטוח שלו".

השופט מציין שנימוק זה נמצא בידי חברת הביטוח לפי דו"ח החוקר שלה, ולמרות זאת היא לא העלתה אותו בעת דחיית התביעה ולכן היא מנועה מלהוסיף אותו לראשונה בכתב הגנתה.

עם זאת, בסופו של השופט כן קיבל את ממצאי החוקר מטעם חברת כלל ואת דרישתה לדחות את התביעה נגדה, וזאת לאחר שהשתכנע שגרסת המבוטח לגבי נסיבות התאונה כוזבת וכי היא נמסרה בכוונה להוציא כספים במרמה מחברת הביטוח.

השופט הבכיר נאסר חייב את המבוטח בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 4,000 שקל.

תא"מ 44728-11-13

The post חברת הביטוח לא סומכת על אגף הרישוי appeared first on TheCar.

במשרד התחבורה בוחנים אפשרות לבטל את מעמדו המחייב של קובץ נהלי בטיחות שכרוכים תחת החוברת "הצמיג והטיפול בו", וכולל את כל ההנחיות לטיפול, מכירה והתקנה של צמיגים ברכב. הכוונה, כך נודע ל-TheCar, היא להפוך את החוברת לקובץ המלצות שאיננו מחייב.

ניסיון זה מעורר זעם בקרב מומחי בטיחות אשר טוענים שביטול מעמדו המחייב של קובץ הכללים "יחזיר לענף הצמיגים את הכאוס שהתקיים בו בעבר תוך כדי גרימת פגיעה אנושה בבטיחות כלי הרכב, שכן צמיג הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר ליכולות הדינמיות של כלי רכב ולכן גם לרמת הבטיחות שלהם".

חוברת "הצמיג והטיפול בו" הופקה על ידי אגף הרכב של משרד התחבורה לפני מספר שנים, ובהקדמה לה נכתב בין השאר כך: "הצמיג הוא אחד האביזרים הבטיחותיים אם לא הבטיחותי ביותר. חשובה ביותר היא דרך הטיפול בצמיגים, תחזוקתם, בדיקתם, לחץ הניפוח, התקנתם הנכונה, איזונם, דרכי תיקונם התאמתם לרכב והדרכת הנהג בכל הקשור בהם".
גם דוחות של חוקרי תאונות משטרתיים מעידים שצמיגים לא תקינים הם אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לכשל טכני ברכב שגורם לתאונות.

בדיקות שבוצעו בעבר על-ידי משרד התחבורה וגורמים נוספים גילו שמתקני צמיגים ("צמיגאים" או "פאנצ'ר מאכרים") ויבואני צמיגים שונים לא מקפידים על כל הוראות הבטיחות, בהן למשל איסור התקנת צמיגים שאינם זהים כל כלי רכב ולכל הפחות התקנת זוג צמיגים זהה על אותו סרן. עוד נמצא שלא הייתה הקפדה, ואין פיקוח, על האיסור לתקן תקר ("פאנצ'ר") בדופן של צמיג, או על תיקון תקר רק באמצעות "פטריה" תקנית ולא רק עם מדבקה.

התגלו גם מקרים שבהם נמכרו לבעלי רכב צמיגים "חדשים" ולאחר מכן הסתבר שהם יוצרו לפני שש שנים וגם צמיגים משומשים, בני יותר משנתיים, לאחר שאלה עברו ניקוי והברשה.
במקרים אחרים לא בוצעה ההנחיה להרכיב צמיגים חדשים על הסרן האחורי ולא על הקדמי, ובמכוניות שונות הותקנו על אותו כלי רכב גם צמיגים סימטריים וגם צמיגים א-סימטריים – כל זאת בניגוד להנחיות יצרני הרכב והצמיגים.

עוד התגלו מצבים שבהם הותקנו על אותו כלי רכב גם צמיגי שטח וגם צמיגי כביש, ובמקרים אחרים התברר שצמיגים שהותקנו לא התאימו לדרישות היצרן מבחינת העומס המותר או דירוג המהירות. כמו כן נמצאו צמיגים שהותקנו בניגוד לכיוון הסיבוב המוגדר להם או עם הדופן שאמורה להיות פנימית כשהיא מותקנת כלפי חוץ.

לנוכח כל אלה הוקמה בשעתו ועדת מומחים שבה היו חברים שלושה נציגי אגף הרכב במשרד התחבורה (מהם שני מהנדסים), נציגי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המשטרה וצה"ל, וכן מומחי צמיגים חיצוניים.

ועדה זאת סיכמה את דיוניה ואת המלצותיה בחוברת הנהלים "הצמיג והטיפול בו" אשר הפכה להיות מעין "תנ"ך" לענף הצמיגים (החוברת נכתבה במקור לפני מספר שנים ועודכנה לאחרונה בשנת 2015). עוד הוחלט במשרד התחבורה להתנות מתן רישיון עסק לצמיגיות בכך שהצמיגאים חייבים לפעול בהתאם להנחיות שפורסמו באותו קובץ.

לאחרונה, כך נודע ל-TheCar, מופעלים על משרד התחבורה לחצים של מספר יבואני צמיגים, חברות ליסינג וציי רכב גדולים (בהם גם מפעילי אוטובוסים ומשאיות) לבטל את התניית רישיון העסק בהתחייבות לעבודה לפי הנהלים הנ"ל. בין המתנגדים להנחיות ישנם יבואני צמיגים שמפעילים צמיגיות משלהם ו/או מעניקים שרותי תחזוקת צמיגים לציי רכב גדולים.

אלה, כך נטען, נפגעים מסחרית מהוראות שונות בגלל, למשל, החובה להתקין צמיגים זהים על אותו סרן: יש שנפגעים מכך שהם חייבים להחליף שני צמיגים במקום אחד שניזוק, ואחרים נפגעים כאשר אין ברשותם צמיג מתאים לזה שמותקן על הרכב, ולכן יש שמעדיפים להחליף זוג צמיגים אך לבחור במותג זול יותר או כזה שלא מיובא על-ידם. ישנם גם מפעילי ציים אשר דורשים שצמיגים שונים שלהם "יטיילו" בין מכוניות שונות באותו צי דבר שמחייב לעבור על הכללים שנקבעו.

ל-TheCar, כאמור, נודע שהלחצים על משרד התחבורה נושאים פרי, ולאחרונה נשקלת שם האפשרות לבטל את הדרישה שקושרת בין חובת הפעולה בהתאם לכללים לבין קבלת רישיון עסק לצמיגיות.

מומחי בטיחות וצמיגאים מובילים שאיתם שוחחנו טוענים שמשמעות החלטה כזאת היא החזרת ענף הצמיגים שנים לאחור תוך פגיעה משמעותית בבטיחות כלי הרכב על הכבישים.

פנינו אל משרד התחבורה כדי לקבל הסברים בנוגע לכוונה זאת ובין השאר שאלנו אם אכן צפוי שינוי במעמד החוברת מ"חובה" ל"המלצה" בלבד.
בהנחה שהכוונה אכן קיימת שאלנו האם הכח המניע להחלטה כזאת הוא לחץ שהופעל על ידי יבואני צמיגים וחברות ליסינג, וכיצד מתיישב שינוי כזה עם הדרישה לבטיחות בדרכים ועם טובת הצרכנים. עוד שאלנו מתי אמור שינוי כזה להיכנס לתוקף, וכן מי הם המומחים "החדשים" אשר קיבלו את ההחלטה.

למרות שביקשנו לקבל תשובות מפורטות לשאלות – זאת התשובה שקיבלנו מדובר משרד התחבורה: "משרד התחבורה, בוחן בימים אלה את הסטטוס של החוברת ("הצמיג והטיפול בו"). הליך עבודת המטה בנושא טרם הסתיים".

The post במשרד התחבורה שוקלים לבטל הנחיות בטיחות בגלל לחצים appeared first on TheCar.

חברת סמל"ת, יבואנית קבוצת פיאט וסובארו רכשה השנה את זיכיון היבוא של קבוצת קרייזלר מידי חברת מכשירי תנועה, וכעת היא עוסקת בין השאר בהקמת רשת השירות למותגי קרייזלר, דודג', ג'יפ וראם.

מוסך אוטו טק החיפאי, אשר היה אחד המוסכים המורשים לטיפול בקרייזלר ברשת השירות של מכשירי תנועה (ואשר מוסיף להיות מורשה לסוזוקי ולאופל), הגיש ביום חמישי האחרון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כנגד סמל"ת, בטענה שזו עוברת על אחד מסעיפי "חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב" החדש בכך שהיא לא מפרסמת מה הם הקריטריונים שבהם צריך מוסך לעמוד כדי להיות מוסך מורשה מטעמה.

את התביעה הגיש עו"ד אורן גלעדי, אשר בין השאר מייצג במקרים שונים את איגוד המוסכים, והוא מגולל את פרשת התביעה על פני 13 עמודים שבסופם נתבעים סעד הצהרתי ("כי בית המשפט יקבע כי הנתבעת הפרה את החוק וכי מוטלת עליה החובה לפרסם את התנאים להתקשרות עם מוסכים…") וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

בתביעה מפורטת השתלשלות החקיקה החדשה שאותה יזם שר התחבורה במטרה להגביר את התחרות בשוק הרכב בכלל ובפרט בתחום השירות והמוסכים, ובין השאר מודגש סעיף 58 (א) לפיו "יבואן מסחרי יפרסם באתר האינטרנט שלו את התנאים להתקשרותו עם מוסך כדי שישמש מוסך שירות של היבואן; השר, באישור הוועדה, רשאי לקבוע הוראות… וכן נסיבות מיוחדות שבהן יחולו הוראות לעניין התנאים כאמור ולעניין פרסומם, וכן נסיבות מיוחדות שבהן יחולו הוראות שיקבע לגבי אופן ביטול ההתקשרות האמורה".

בתביעה טוענת אוטו טק שהחל משנת 2008 שימש המוסך כמרכז שירות מורשה מטעם מכשירי תנועה לטיפול בקרייזלר וסוזוקי, אולם ב-1 ביוני האחרון, לקראת העברת זיכיון היבוא לסמל"ת, התקבל אצלה מכתב סיום התקשרות של מכשירי תנועה לעניין קרייזלר. מכתב נוסף, מן ה-14 בספטמבר, קבע את מועד ביום ההתקשרות ל-27 בספטמבר. בין לבין – כך נכתב בכתב התביעה – פנה מר ג'ריס נג'אר, הבעלים של אוטו טק, אל מר רון אבל מחברת סמל"ת כדי לבדוק את אופן המשך ההתקשרות עם סמל"ת כמוסך שירות לקרייזלר.

"להפתעתו הגמורה של מר נג'אר", נכתב בתביעה, "מסר לו מר אבל כי סמל"ת החליטה שלא להמשיך את הרשאתה של אוטו טק כמובך שירות… מר אבל לא נימק את הסירות להמשיך ולעבוד עם אוטו טק, אלא רק בטעם של צמצום הרשת של קרייזלר. מר אבל לא הסביר במה אוטו טק נופלת מכל מוסך אחר שנשאר ברשת… מאופן דיבורו של מר אבל עלה חשד אצל מר נג'אר כי השיקולים של סמל"ת אינם ענייניים ואינם מקצועיים. חשד זה מתעצם שבעתיים נוכח העובדה כי בתשובה לשאלת מר נג'אר הודיע מר אבל כי אין ברשותו אמות מידה ותנאים למינוי מוסכים כמוסכי שירות ברשת קרייזלר החדשה".

אוטו טק פנתה במכתב רשמי לחברת סמל"ת כדי שזאת תשקול מחדש את עמדתה לעניין זה אולם גם לאחר משלוח מכתב תזכורת טרם התקבלה באוטו טק תשובת סמל"ת.

עו"ד גלעדי "מודה" בכתב התביעה שאחת מטענות ההגנה של הנתבעת עשויה להיות שכל עוד משרד התחבורה לא קבע ולא פרסם תקנות – כאמור בסעיף בחוק – היבואנית לא חייבת לפרסם את תנאי ההתקשרות עם מוסך שירות.

על כך טוענים התובעים שלוש טענות: ראשית, ש"לשון החוק ברורה… יבואן יפרסם את התנאים" – ולצורך זה אין צורך בתקנות שיתקין השר. שנית, שפרסום התנאים הוא חובה שנגזרת מחלקו הראשון של סעיף החוק ואיננה מותנית בתיקון תקנות כאמור. עוד הם טוענים טענה משפטית שנסמכת על הנחיה כללית של היועץ המשפטי לממשלה.

כאמור, התובעת מבקשת מבית המשפט שיקבע שחברת סמל"ת "הפרה את החוק וכי מוטלת עליה החובה לפרסם את התנאים להתקשרות עם מוסכים כדי שישמשו מוסך מורשה שלה". התובעת גם מדגישה שהיא מבקשת אמנם סעד הצהרתי אבל "שומרת על זכותה לתבוע פיצויים מן הנתבעת".

טרם הוגש כתב הגנה לתביעה זו.

את תגובת חברת סמל"ת נוסיף אם תתקבל אצלנו.

ת"א 57018-11-16

The post תביעה ראשונה כנגד יבואנית לפי חוק שירותים לרכב appeared first on TheCar.

"על כל הגורמים בענף הרכב ובכלל זה יבואנים ומוסכים להערך, ובמהירות למציאות חדשה שעומדת כבר בפתחנו- שיווק מכוניות אוטונומיות. זוהי מהפכה שצפויה להתבצע תוך חמש השנים הקרובות ומדינת ישראל תהיה אחת המובילות בתחום הזה- כך אמר אתמול שר התחבורה ישראל כץ  בועידת ענף הרכב של ישראל- פסגת הרכב 2016| שארגנה חברת מידע כנסים .

השר ציין כי משמעות המהפכה היא שכבר בשנת 2020-2021 יהיו אנשים שלא ינהגו במכוניות שלהם שיהיו אוטונומיות. "לכן", פנה השר ליבואני הרכב שנכחו בכנס, "אתם צריכים יחד אתנו להיערך למצב החדש. מדובר במכוניות שכמעט לא יהיו מעורבות בתאונות והתחזוקה שלהם תהיה שונה. ולקראת כך צריך להיערך כי רבים בענף עלולים לאבד את מקצועם המסורתי".

עוד ב-TheCar:
נשיא טויוטה: אנחנו במרחק 14 מיליארד קילומטרים ממכונית אוטונומית
מהפך: ממשלת ארה"ב מציגה מדיניות למכוניות אוטונומיות
גוגל לא לבד: דאע"ש מפתחת מכוניות אוטונומיות

השר הוסיף כי הוא חתם הסכם עם שר התחבורה של ארה"ב להקמת מרכז ניסויים ופיתוח לכלי רכב אוטונומיים בנתניה. לישראל אין יתרון ביצור המוני של כלי רכב אבל כאשר מדובר ב"מוח" של הרכב –אנחנו כאן ויש לנו פוטנציאל גדול. יהיו מערכות שלמות שאנו נפתח ונייצר לכלי הרכב הללו". הוא גילה שיש כבר חברות ענק ובהן יצרניות רכב גדולות שמגלות ענין בפרויקט הזה ובישראל יש כ-500 חברות סטרטאפ שעוסקות בתחומים הקשורים בנהיגה אוטונומית "אנחנו חייבים להתחיל ולהיערך במרץ לשינויי ואנחנו נחושים להיות בין המובילים בתחום" הוסיף.

הוא שלח עקיצה לשר האוצר "שר האוצר לא צריך להיות מודאג. ענף הרכב נמצא בצמיחה. השנה יגיעו לארץ כ-300 אלף מכוניות חדשות והגידול במכירות צפוי להמשך גם בשנה הבאה. בישראל יש כיום 330 מכוניות לאלף איש וזה עדיין רק קצת יותר משליש ממה שיש בארה"ב וחצי ממה שקיים באירופה. אז יש עדיין פוטנציאל גידול בענף. מיסוי הרכב מהווה כמחצית מהצמיחה של מדינת ישראל. הייתי רוצה שמיסוי יפחת ולכולם תהיה אפשרות  לרכוש רכב אבל זה לא בתחום אחריותי. ולהערכתי ייבוא הרכב לא יקטן בשנים הקרובות"

וכל מי שרוצה להגביל את יבוא הרכב הפרטי למדינה"- אמר השר: "אני אומר לו שתחבורה ציבורית ורכב פרטי אינם דברים מנוגדים אלא משלימים זה את זה, ולראיה גם במדינות מפותחות בעולם המערבי שבהם קיימת תחבורה ציבורית מצוינת, מכירת רכב פרטי ממשיכה לגדול. אנו פועלים לשיפור התשתית לתחבורה הציבורית והחתמנו את ראשי הערים לפנות נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית נתיבים שבהם תהיה אכיפה כדי להבטיח זרימה טובה של התחבורה הציבורית".

כץ הוסיף כי הוא מצפה מיבואני הרכב לפעול למען הבאת מכוניות לישראל שיהיו בהן כמה שיותר מערכות בטיחות. "הציעו לי לחייב את היבואנים בצווים להביא לארץ  רק מכוניות עם מערכות מתקדמות כאלה- אבל אני מעדיף שהיוזמה תבוא מצד היבואנים"- אמר השר.

ביקורת על משרד התיירות

השר מתח ביקורת על משרד התיירות וניהול ענף התיירות בישראל: " סך הישראלים שטסים עולה כל שנה אבל סך התיירים שנכנסים לא עולה וזה כי אין תשתית תיירותית בישראל. שר התיירות היה צריך לקבוע, כמו שקבעתי בתשתיות וברכב, יעד מחייב , למשל 10 מיליון תיירים בשנה. אם אנחנו עובדים 5 שנים כדי שחברה סינית תגיע לכאן בטיסות ישירות אז לא יכול להיות שאני בא לבית מלון בטבריה ואין מי שידריך אותם שם בשפה שלהם. אין סיבה שלא יכנסו לישראל שהיא הארץ הקדושה לכל הדתות 10 מליון תיירים בשנה. התיירים לא באים לא בגלל הביטחון או מחיר שכאמור ירד, אלא בגלל שאין תשתית.

ח"כ איתן כבל יו"ר ועדת הכלכה של הכנסת זכה לשבחים מפי השר על הדרך שבה הוא טיפל בחוק רישוי שרותים לרכב. "בזכותו ובזכות חברי הוועדה שלו החוק יצא טוב יותר ממה שהוגש לוועדה. איתן כבל פעל ללא שיקולים פולטייים ותוך שיתוף פעולה מלא איתי" אמר השר.

איתן כבל מתח לעומת זאת בקורת על ה ממשלה ש"נכשלה בכל מה שעשתה, מלבד פיתוח תשתיות  וכתוצאה מכל יש גידול בנפגעים ובהרוגים בתאונות דרכים. אם לא משקיעים בחינוך ובאכיפה- זו התוצאה- אמר כבל.

עוד אמר כי בכוונתו לקיים מעקב אחרי יישום חוק רישוי שרותי רכב. הכנסנו לחוק 60 סעיפים שלא היו בו במקור. שמעתי את טענות יבואני הרכב "המסכנים" וזה מאוד נגע לליבי. אבל הצלחתי איכשהו להתגבר על זה.-אמר ח"כ כבל בציניות. מי שחושב שהחוק אושר וזהו- טועה. אני לא אתן שיעבדו עלינו ואדאג לכך שהחוק ייושם במלואו וכלשונו. החוק יצר שרשרת של שינויים שמהם יהנה הצרכן ואשר תגביר את התחרות בענף. בסופו של דבר כולם יהנו מכך"

מכונית השנה

בתום הכנס הוכרז על בחירת "רכב השנה " לשנת 2016 של ICAR . הזוכה היא קיה ספורטאז'.

בחלוקה לפי קטגוריות היתה בחירה כפולה: של הציבור הרחב ושל ציי רכב.
בין מכוניות המיני זכתה השברולט ספארק במקוןם הראשון בבחירת הציבור והקיה פיקנטו– נבחרה על ידי ציי הרכב
בקטגוריית הסופר מיני: זכתה פיג'ו 208 במקום הראשון על ידי הציבור וההונדה גאז'– על ידי ציי הרכב.
משפחתיות קטנות: פיאט טיפו נבחרה על ידי הציבור וסקודה ראפיד על ידי ציי הרכב.
בקטגוריית המשפחתיות: הסקודה אוקטביה נבחרה גם על ידי הציבור וגם על ידי ציי הרכב.
ברכבי הפנאי הקטנים: זכתה הקקטוס של סיטרואן  במקום הראשון בבחירת הציבור וסובארו XV  על ידי ציי הרכב.
ברכבי הפנאי הקומפקטיים:  הוכרזה הקיה ספורטאז' כזוכה גם בעיני הציבור וגם בקרב ציי הרכב.
בקטגוריית המינואנים:  זכתה הקיה קרניבל במקום הראשון הן בבחירת הציבור והן על ידי ציי הרכב. ובמכוניות המנהלים זכתה הסקודה סופרב במקום הראשון הן על ידי הציבור והן על ידי ציי הרכב.

The post השר כץ: על העוסקים בענף הרכב להערך לכניסתן של מכוניות אוטונומיות לשוק תוך 5 שנים appeared first on TheCar.

מי שקיבל לידיו לאחרונה מכונית חדשה אשר הגיעה ארצה דרך נמל אשדוד עלול לגלות בחודשים הבאים פגמים שונים בצבע שלה, בדמות נקודות או אף חלודה על הגג, מכסה המנוע ומכסה תא המטען. הסיבה: במהלך אחסנה בנמל נפגע מספר לא ידוע של מכוניות בגלל עבודות ההרחבה שמבוצעות במקום.

מקורות מהימנים מסרו לנו שבחודשים האחרונים – לנוכח הגברת קצב היבוא של מכוניות לישראל, "נסתמו" שטחי אחסנת המכוניות בנמל אשדוד בכ-40 אלף מכוניות, והנהלת הנמל נאלצה לאחסן חלק מהן במגרשים שנמצאים בחלקו הצפוני של הנמל, באזור שמכונה "הוואדי".

מה שלא נלקח בחשבון הוא שבסמוך לשטח זה של הנמל מבוצעות עבודות ההקמה של הנמל החדש, וכתוצאה מהן "הופצצו" המכוניות שהוחנו על המגרשים הצפוניים במטר של נשורת אבק ורסיסים, ואף בנתזים של עבודות ריתוך.

לאחר שהתגלו הנזקים, ואל המקום נשלחו שמאי רכב לאמוד את ההיקף הכספי שלהם, הגיעה הנהלת נמל אשדוד להסדר פיצויים עם יבואני הרכב, ואלה ביצעו טיפולי "פוליש" במכוניות שניזוקו.

ככל שידוע לנו, לא כל הלקוחות שרכשו את המכוניות ה"מטופלות" זכו לגילוי נאות אודות הנזקים שנגרמו להן או לגבי טיפול הפוליש אשר "מגלח" מן המכוניות שכבת צבע (אמנם מיקרוסקופית, אבל מדובר במכוניות חדשות).

צבעים מומחים שאיתם שוחחנו טוענים שבנסיבות שונות עלולים חלק מן הנזקים לצוץ בעתיד מחדש, ולפגום לא רק במראה האסטטי של המכוניות אלא גם בערכן כמשומשות.
לדבריהם, אין זה מן הנמנע שרסיסי אבנים או ריתוך חדרו אל מתחת לשכבה העליונה של הצבע ועם הזמן עלולים להתגלות עליו "נמשים". ייתכן, הם אומרים, שאפילו כעת אפשר כבר לראות את הנזקים כאשר מביטים במכונית באור מלא.

הנהלת נמל אשדוד, שאליה פנינו בבקשת תגובה, לא הכחישה את האירוע אולם סרבה לספק לנו את שמות היבואנים שמכוניותיהם ניזוקו בטענה שמדובר ב"סוד מסחרי", ולכן לא נוכל בשלב זה לפרט באילו דגמים מדובר.

יחד עם זאת, מי שבעיקר צריכים לשים לב למצב הצבע במכוניות החדשות שלהם הם מי שמכוניתם הגיעה ארצה דרך נמל אשדוד – ולרוב מדובר בדגמים שיוצרו באירופה, טורקיה ואמריקה הצפונית.

מנמל אשדוד נמסר בתגובה: "מבדיקתנו עולה כי הייתה קיימת בעיה של אבק רב באזור קיר הים. בעיה זו התגברה בשל זמן אחסנה ארוך והצטברות האבק. הבעיה נפתרה לשביעות רצון יבואני הרכב.
יש לציין כי מדובר בתלונה נקודתית של יבואן אחד, שכאמור טופלה על ידי הנמל. רשימת היבואנים ולקוחות חברת הנמל הינם סוד מסחרי עסקי"

עצתנו לכם: מי שכבר קיבל את מכוניתו החדשה, ומי שצפוי לקבל מכונית חדשה בשבועות הקרובים ייטיב לעשות אם יקדיש תשומת לב לבדיקת איכות הצבע על מכסה המנוע, הגג ותא המטען. אם מתגלים פגמים זכותם לדרוש פיצוי מיבואן הרכב.

The post צבע המכוניות נפגם אבל היבואנים "שכחו" לספר ללקוחות appeared first on TheCar.

רשויות המס זכו לא מכבר בתביעה חשובה ומאד מעניינת מול 54 בעלי מכוניות יוקרה אשר ייבאו את מכוניותיהם באמצעות סוכנות היבוא האישי 'הינומה מוטורס', וזאת לאחר שהוכיחו שמי שמכר לרוכשים את המכוניות סיפק להם הצהרות כוזבות בנוגע למחירן האמיתי.

בעלי המכוניות נדרשו לשלם תוספת מס של כ-185,000 ש"ח לכל מכונית, בממוצע, ובסך הכל כ-10 מיליוני שקלים, ולכן תבעו את רשות המיסים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך שהם מעלים סדרה של טענות שונות שנדחו אחת לאחת על ידי השופט ד"ר שמואל בורנשטין.

כל 54 התובעים רכשו מכוניות משתי חברות אמריקניות ("דרים אוטו לנד" ו"ספיד וורלד אוטו סיילס") שבבעלות ישראלי בשם שמעון חיות, וייבאו אותן ארצה באמצעות חברת 'הינומה מוטורס' שמשמשת כסוכנת ליבוא אישי של כלי רכב.

חשוב להדגיש שכאשר אדם מייבא מכונית ביבוא אישי הוא זה שמצהיר בפני שלטונות המכס את הצהרת המס והוא זה שנושא באחריות להוכיח מה היה מחיר הרכישה של המכונית ולהצהיר הצהרת אמת.

לאחר שהמכוניות שוחררו מן המכס ונמצאו כבר בחזקתם ביצעה רשות המיסים חקירה כנגד חיות ומצאה פערים בין הצהרות המכס של הרוכשים לבין המחיר ששולם בפועל על-ידי חיות ו/או על ידם – וזאת מתוך כוונה להפחית במרמה את גובה המס שמשולם למדינה. כך, למשל, התברר במהלך הדיון ששניים מן התובעים העבירו לחיות סכום של 96 אלף דולרים תמורת שני כלי רכב שרכשו אבל הצהירו שמכוניות אלה נרכשו תמורת 31,300 דולרים.
במקרה אחר העביר רוכש הרכב 47,000 דולרים לשמעון חיות אבל הצהיר שרכש את המכונית תמורת תמורת 31,500 דולרים וכך הקטין בפועל את חבות המס.

במקרה נוסף הצהיר אדם שרכש מכונית מרצדס יוקרתית תמורת 34 אלף דולרים אולם שלטונות המכס הוכיחו ששמעון חיות רכש אותה תמורת 78 אלף דולרים.

גז ונעלם

תביעת המדינה מ-54 בעלי הרכב לשלם את תוספת המס נבעה מחקירה שביצעה יחידת החקירות של המכס כנגד שמעון חיות, ולאחר שבמחשבו נתגלו מסמכים, בין השאר של ספקים אמריקנים, אשר לטענת המכס מעידים על כך שהמחירים ששולמו בפועל תמורת המכוניות גבוהים מאלה שעליהם הוצהר. בנוסף התבססה תביעת המכס על מסמכי העברות בנקאיות וחשבוניות שהועברו על ידי השלטונות הגרמנים.

התובעים טענו שהם דרשו מן המדינה לזמן לעדות את שמעון חיות כדי שיוכלו לחקור אותו אודות המסמכים שנתפסו אצלו אולם לטענתם המדינה סרבה לדרישה זאת. אלא שבמהלך המשפט הוכח שחיות כן זומן לעדות אבל לא הופיע מכיוון שככל הנראה עזב את הארץ.
אנשי המכס העידו שבחקירתו טען חיות שהמסמכים שנתפסו אצלו עשויים להעיד על מקדמות ששולמו לו על חשבון רכישת כלי רכב ולכן יתכן שקיימים נתונים סותרים לגבי מחיר אותן מכוניות.

כך או אחרת, השופט ד"ר בורנשטיין פסק שנטל ההוכחה לגבי המחיר האמיתי של המכוניות מונח על כתפי התובעים ואין לקבל את טענתם לפיה די בחשבונית העסקה לצורך זה, וכן שטענה לפיה הרוכשים לא ידעו מה המחיר האמיתי של העסקה לא משנה: גם אם הם נהגו בתום לב עדיין הם נדרשים לשלם מס אמת.

לא ידענו, לא שמענו

במהלך המשפט טענו התובעים טענות מטענות שונות, רובן מעניינות, וכולן נדחו, כאמור, על ידי השופט.

למשל, התובעים טענו שמחירי המכוניות שמופיעים במסמכים שנתפסו אצל חיות גבוהים בעשרות ובמאות אחוזים ממחירי השוק של המכוניות ולכן אינם מתקבלים על הדעת.
התובעים טענו גם ששמעון חיות היה מעורב בפלילים ולכן אסור היה לאנשי המכס להסתמך עליו בדרישת המס.

טענה נוספת שהועלתה היא שהמדינה נוהגת באפליה כלפי התובעים שכן בהליך דומה אחר נחתמו הסכמי פשרה עם מי שייבאו מכוניות ביבוא אישי והצהירו הצהרות שהתגלו כלא נכונות, ובאותה פרשה הופחתה דרישת המס ב-50%.

טענה אחרת שנדחתה היא ששלטונות המכס היו חייבים לגלות את דבר הצהרתם השקרית כביכול של הרוכשים ברגע שבו שוחררו המכוניות מן המכס, ולאחר שהצהרותיהם התקבלו והמס נגבה מהם אסור לרשות המיסים לשנות קביעה זאת היות שזה "מנוגד לשכל הישר ולתקנות הציבור".

גם העובדה שנציגי המדינה הודו שלרוכשים לא היה מידע אודות המחירים האמיתיים שבהם נרכשו המכוניות לא שיחקה לידי התובעים בהקשר של גובה המס שהם נדרשו לשלם.
עם זאת, העובדה שהטיפול ביבוא בוצע על-ידי 'הינומה מוטורס' ושלתובעים לא היה קשר ישיר עם חיות כן שיחקה לטובתם מכיוון שהשופט קבע שאין בחומר הראיות כדי להצביע על זדון בהתנהגותם בכל הקשור להצהרותיהם.

בתוך פרשת תביעה ספציפית זאת נעדר חלקה של 'הינומה מוטורס' היות שהתובעים לא צרפו אותה לתביעה וגם המדינה לא עשתה זאת.

"העובדה כי התובעים בחרו להסתייע בהינומה לצורך הייבוא", קבע השופט, "והפקידו בידה את כל הטיפול בקשר לכך, אינה פוטרת אותם מחובתם… התובעים הם היבואנים, הם בעלי הטובין, והם החייבים בתשלום תוספת מסי היבוא, ואין לאפשר להם להתחמק מחובה זו בשל טענתם כי הינומה טיפלה ביבוא כלי הרכב וכל הקשור בכך".

עוד ציין השופט שהעובדה שהתובעים לא זימנו לעדות את מנהלי 'הינומה' שיחקה לרעתם: "איני קובע כל מסמרות בכל הנודע לאפשרותם של התובעים לתבוע את הינומה או מי ממנהליה למידת אחריותה של הינומה לתשלום סכום כלשהו לתובעים. הינומה אינה צד להליך זה וגרסתה אינה בפני… מקום שבו נמנע בעל דין להביא עד רלבנטי הרי שהימנעות זו פועלת לחובתו".

יהיו תביעות רטרואקטיביות?

כאמור, אחד הדברים המעניינים והחשובים ביותר בפרשה זאת הוא העובדה שהמדינה דרשה את מס האמת מן האנשים שייבאו בפועל את המכוניות והצהירו בפני המכס הצהרה חתומה בנוגע למחיריהן, וזאת לאחר שהמכוניות כבר קיבלו רישוי ישראלי ונעו כבר על הכבישים.

המשמעות היא שכל מי שייבא מכונית ביבוא אישי ושילם מס בטווח של שבע השנים האחרונות עלול למצוא את עצמו באותה סיטואציה במידה שלאנשי המכס יגיע מידע מוצק לפיו הצהרת המס שלו לא תאמה את המחיר האמיתי של המכונית שיובאה ארצה.

בנוסף לתוספת המס שנדרשים התובעים לשלם למדינה הם נדרשים כעת לשלם גם קנס פיגורים והוצאות משפט בסך 216 אלף שקל, שהם כ-4,000 שקל לכל תובע.

את רשות המסים ייצגו עורכי הדין מיכל רצ'ולסקי ואדם טהרני מפרקליטות מחוז ת"א, ועו"ד אלון שפר ליווה את התיק מטעם המכס.
את התובעים יצגו עו"ד אהוד קורנפלד ואליס אברמוביץ.

ת"א 37198-11-13

The post יבוא אישי בסיכון: המדינה דרשה וקיבלה תוספת מס appeared first on TheCar.

הרשם הבכיר יניב ירמיהו מבית משפט השלום בראשון לציון פסק לאחרונה שחברת הליסינג וההשכרה ש. שלמה (המוכרת לציבור כ'שלמה סיקסט') חייבת לגלות את שיעור ההנחה שהיא מקבלת בעת רכישת מכוניות חדשות – אם ברצונה להוכיח את טענתה לצורך קבלת פיצוי מוגדל שהיא דורשת.

פסיקה זאת התקבלה בתביעתה של ש. שלמה כנגד חברת הביטוח AIG ומבוטח שלה, אשר פגע עם מכוניתו המבוטחת ברכב ששייך לחברת ש. שלמה וגרם לו לאובדן מוחלט.

אחד העקרונות המקובלים בדיני ביטוח ובפסיקה הרלבנטית הוא שהפיצוי שמשלם המבטח חייב להיות שווה ערך לסכום אשר "משיב את המצב לקדמותו", כלומר שהוא צריך להשיב את הניזוק למצב בו היה לפני קרות הנזק אבל לא מעבר לכך.

במקרה הזה נהרסה כליל המכונית של שלמה סיקסט, מסוג רנו פלואנס דיזל משנת הייצור 2013, וש. שלמה תבעה לקבל מן המבוטח ומחברת הביטוח שלו (אשר הכירה באחריות המבוטח לתאונה) סכום של 61,479 שקלים.
תביעתה של שלמה מבוססת על מחיר המחירון של לוי יצחק ולפיו על שווי המכונית לאחר הפחתה של 14% שנקבעה למכוניות מליסינג, בקיזוז סכום שהתקבל ממכירת שרידי הרכב ובתוספת שכר טרחת שמאי, גרירת הרכב והפרשי הצמדה וריבית.

אלא שחברת הביטוח AIG הסכימה לשלם לש. שלמה רק 50,912 שקלים, וזאת בטענה שאת חישוב הערך של המכונית יש להתחיל במחיר האמיתי שבו הוא נרכש מן היבואנית, או, לחילופין, לפי מחירו של רכב חלופי.

AIG טענה ששלמה רוכשת כלי רכב בהנחה משמעותית ממחירי המחירון שלהם, ובמקרה הזה היא לא רכשה לעצמה מכונית משומשת דומה אלא החליפה אותה במכונית חדשה שאותה רכשה מיבואן.

AUG פנתה אל ש.שלמה כדי לקבל מסמכים שנוגעים למחיר הרכישה של המכונית שניזוקה, אולם ש. שלמה סרבה לגלות את המסמכים המבוקשים ולכן AIG הפחיתה חד צדדית 15% משווי הרכב במחירון.

שעור ההנחה הוא סוד מסחרי?

ש. שלמה טענה שגם לו הייתה מקבלת את המכונית במתנה עדיין מגיע לה פיצוי, ואף טענה שבקשות דומות לגילוי מסמכים הוכרעו בעבר ומדובר ב"מסע דיג תוך שימוש לרעה בהליכי משפט".

שלמה טענה שיש לדחות את הבקשה משלוש סיבות, והראשונה בהן היא היעדר רלבנטיות של המסמכים, היות שהערך לפיו יש לחשב את גובה הפיצוי הוא השווי של המכונית שניזוקה בסמוך לפני התאונה.

סיבה נוספת, לטענתה, היא שהמסמכים המבוקשים הינם סוד מסחרי, ובנוסף נטענה גם טענה משפטית לפיה הבקשה מנוגדת לתכלית סדר הדין המהיר.

הרשם הבכיר יניב ירמיהו קבע, על סמך פסיקות קודמו, שעקרון 'השבת המצב לקדמותו' משמעותו היא פיצוי הניזוק בשיעור הנזק שנגרם לו וכן אי התעשרות שלו על חשבון המזיק.
"נקודת האיזון", הוא כתב בפסק דינו, "בוודאי במקרה זה, אינה קלה, אולם סבורני כי האומדן הקרוב ביותר יהא פיצוי המשיבה בהתאם לערך הרכב החלופי שנרכש על ידה (ובלבד, כמובן, שנרכש רכב חלופי דומה לזה הנפגע במועד סמוך לאירוע הנזיקי). לשם הגשמת תכלית ההשבה, המשמעות הינה התחשבות בהנחה אותה מקבלת המשיבה בעת רכישת הרכב החלופי…
לצורך המחשת העמדה, ניטול מקרה פשוט בו המשיבה רכשה רכב חדש ששוויו בשוק החופשי 100,000 ש"ח בהנחה של 25% ממחיר המחירון לצרכן. לאחר מספר ימים ארעה תאונה שלא באחריות נהג המשיבה והרכב הוכרז כ"אובדן גמור". שמאות מחיר השוק (שאינו מגלם את יתרון המשיבה כחברה העוסקת בתחום הרכישות) הינו מחיר הרכב בניכוי 14%. במקרה זה, ככל שיינתן פיצוי בהפחתה של 14% בהתאם לחוות דעת השמאי, יגרור הדבר "התעשרות" הניזוק, במקרה זה, ב- 11% משווי הרכב".

אלא שש. שלמה העלתה טענה נוספת, לפיה היא לא "שחקנית" בשוק כלי הרכב מיד שניה ולכן אין לה יתרון ביחס למחיר השוק כפי שנקבע על ידי השמאי.
לכן, לטענתה, הפיצוי צריך לשקף את גובה הנזק שנגרם לרכב המשומש, ואם אין אפשרות לקבל הנחה בשוק המשומשות יש לקבוע שגובה הפיצוי יהיה מחיר הרכב המשומש בשוק החופשי.

הרשם הבכיר לא קיבל את הטיעון וקבע: "הגם שעמדה זו מקובלת עלי ברמה העקרונית, ספק אם היא תואמת את המציאות בהתחשב בכך שלרוב המשיבה לא רוכשת רכבים משומשים.
יתר על כן, אין חולק כי על הניזוק להקטין את נזקיו… על הניזוק לפעול לא אך לטובת האינטרס שלו, כי אם אף לטובת האינטרס של המזיק", ציטט הרשם מפסק דין קודם, "משעל המזיק… לאפשר לניזוק לרכוש רכב חלופי… בצירוף חובתו של הניזוק להקטין נזקיו, הרי שיש לקבוע כי הפיצוי הראוי יהא בשווי הרכב החלופי הנרכש, תוך התאמה מירבית של נתוני הרכב הנרכש לזה הניזוק".

בשפה פשוטה קבע הרשם שחברת שלמה צריכה לקנות רכב משומש במצב קרוב ככל האפשר לזה שניזוק, ואם היא מחליטה לנצל את יתרונה ולקנות מכונית חדשה הרי שיש להתחשב ביתרונה בשוק הרכבים החדשים.

"כל מצב אחר יהא בבחינת התעשרות הניזוק על חשבון המזיק, ומצב כאמור, לשיטתי, יש למנוע. במצב דברים זה יוצא אמנם המזיק "נהנה", אולם הניזוק "אינו חסר". זהו המצב הקרוב ביותר, על פני הדברים, להגשמת תכלית הפיצוי".

הרשם דחה את סירובה של ש. שלמה לגילוי מסמכי הרכישה של הרכב החדש בנימוק שמודבר בסוד מסחרי: "אף אם אצא מנקודת הנחה לפיה שיעור ההנחה אותה מקבלת חברת ליסינג נחשב כ"סוד מסחרי" לא יצדיק הדבר אי גילוי המסמך. ראשית, מדובר בתובע הנדרש להוכיח נזקיו. משבחר להביא תביעתו בפני בית המשפט ולצורך כך יש להמציא מסמך חסוי, לא יקבל פטור מחובתו להוכיח את שיעור הפיצוי המצוי לעולם במחלוקת; שנית, התובעת היא שבחרה, כאמור, לרכוש רכב חדש תוך ניצול כוחה בשוק הרכבים החדשים. אילו רצתה, יכלה לרכוש רכב בשוק הרכבים המשומשים, ולהציג את המידע הרלבנטי – שעל כך אין חולק – לא חסוי; שלישית, טענת החיסיון נסוגה בפני עשיית צדק, גילוי האמת ומימוש תכלית שיעור הפיצוי; רביעית – וזה העיקר – הדין עורך את האיזון הראוי בין חובת הגילוי והיות המסמך "סוד מסחרי" וקובע כי בית המשפט רשאי ליתן צו במהלך ההליך המשפטי בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי, לרבות קביעה כי הסוד לא יפורסם…

סיכומו של דבר, לצורך קביעת שיעור הפיצוי על חברה העוסקת בתחום הליסינג ו/או חברה בעלת יתרון ממשי ברכישת כלי רכב לחשוף בפני בית המשפט את מחיר הרכב החלופי שנרכש בסמוך למועד התאונה, בנתונים דומים ככל הניתן לרכב הניזוק.

ככל שרכשה החברה רכב חדש יהא עליה לחשוף את שיעור ההנחה לו זכתה בעת רכישת הרכב החלופי, לצורך מניעת התעשרותה על חשבון המזיק. משמדובר בסוד מסחרי, יועבר תחילה מסמך רכישת הרכב החלופי לעיון בית המשפט, ובהתאם לצורך יינתן צו מתאים להבטחת אי גילוי הסוד המסחרי ומניעת פרסומו".

תא"מ 5775-01-15

The post בית המשפט: שלמה סיקסט תגלה את ההנחה שקיבלה appeared first on TheCar.

א.ס. הוא אינסטלטור אשר עשה שימוש במשך שנים לא מעטות בטנדרון מדגם סיטרואן ברלינגו דיזל ידני, וזאת עד שיום אחד נמאס לו "לערבל" הילוכים ביד והוא חיפש לעצמו טנדרון אוטומטי.

בחודש מאי השנה הגיע א.ס. אל אחד ממגרשי הטרייד-אין ורכש רנו קנגו אשר עלה לכביש באפריל 2013 וגמא 56,000 ק"מ.

לדבריו, במעמד הרכישה נאמר לו שלמכונית היו בעבר בעיות התנעה וסחיבה, אשר טופלו, ובכל מקרה אין לו סיבה לדאגה היות שלרכב "יש כרטיס טיפול פתוח" באחד ממרכזי השירות של חברת קרסו מוטורס, יבואנית רנו – מוסך רייך בבני ברק – וזאת במסגרת האחריות על הרכב.

כדי לוודא את המידע הזה התקשר א.ס. למוסך רייך ושם, לדבריו, נמסר לו שתקופת האחריות על הרכב הסתיימה באפריל 2016 (כשלושה שבועות לפני מועד הרכישה) אולם עניין הרעידות בהתנעה וה'סחיבה' החלשה מכוסים במסגרת האחריות היות שהתקלה דווחה וטופלה עוד בתקופת האחריות.

לאחר שהחל להשתמש בקנגו הבין א.ס. שהבעיה לא נפתרה: הרכב, לטענתו, רועד, לא ממש סוחב ונכבה לעיתים קרובות לאחר ההתנעה.
א.ס. פנה אל מוסך רייך, שם הוחלפו סלילי ההצתה, אולם לאחר שגם זה לא פתר את הבעיה אנשי המוסך "הרימו ידיים" ואמרו לא.ס. ש"זה האוטו ותצטרך להתרגל אליו, ואם התשובה לא מספקת תצטרך לפנות אל מנהל השרות של חברת קרסו מוטורס, יבואנית רנו".

לדברי א.ס, לאחר שפנה אל אותו מנהל הוא הופנה אל המוסך המרכזי של החברה בראשון לציון, שם חובר הקנגו למערכת דיאגנוסטיקה אולם לא נמצא בו כל ליקוי.

א.ס. התעקש שהתופעות אמיתיות ומפריעות לתפקוד התקין של הרכב ובתגובה הוחלפו שוב סלילי ההצתה, מה שלא פתר את התלה.

כאשר הגיע א.ס. למוסך המרכזי בפעם הבאה הודיע לו הבוחן שהמוסך קיבל הנחיה ממחלקת השירות שלא להוסיף ולטפל ברכב במסגרת האחריות.

במכתב שכתב א.ס. לחברת קרסו הוא כותב: "הייתי המום מהתשובה הזו. איך יתכן שמוסך רשת שלכם – מוסך רייך – מכיר באחריות, ואפילו העמיד לרשותי רכב חלופי… לצורך תיקון אותה בעיה, ופתאום מסתיימת לה האחריות מבלי שהבעיה… נפתרה?
לא ברור גם מדוע נאמר לי במהלך הטיפול שאני חייב להמשיך ולטפל ברכב במוסך רייך, ושאם אעבור לטפל ברכב במוסך המרכזי של חברת קרסו האחריות לא תתפוס. האם מוסכי הרשת של החברה אינם מסונכרנים עם המוסך המרכזי?"

לסיכום, כותב א.ס, "אני מחזיק בידי כרגע רכב שמזייף, כבה ורועד, בזבזתי ימי עבודה רבים על טיפולים בו במוסכים מבלי שהבעיה נפתרה, ועכשיו מנסים לנפנף אותי ולטעון שאם ארצה להמשיך ולטפל בו זה לא יהיה במסגרת האחריות, (כל זאת) מבלי שהצליחו לפתור את הבעיה".

לא.ס. נמאס להמתין לתשובה או לפתרון הבעיה ולכן הוא מכר את הקנגו (אגב, הרכב נבדק במכון בדיקה ולא נמצאו בו ליקויים) והוא חזר לברלינגו דיזל הידני שלו, אולם אנחנו נותרנו עם שאלה לא פתורה:
כיצד יתכן שרכב שטופל במסגרת האחריות במוסך רשת של קרסו מוטורס מבלי שהצליחו לפתור תקלה חייב להישאר כבול לאותו מוסך גם לאחר שתקופת האחריות תמה ומבלי שהבעיה נפתרה? מדוע צריך בעל הרכב לעבור מסלול ייסורים כדי שמכוניתו תטופל במוסך המרכזי של היבואן, שהוא גם נותן האחריות?

האם אחריות היבואן מוגבלת לטיפול רק במוסך הרשת שבו החל הטיפול בו גם אם בעל הרכב לא מרוצה מן התוצאות או שאפשר לממש אותה בכל אחד ממרכזי השירות ברשת הארצית?

לפני למעלה מחודש, ב-9 בספטמבר, פנינו לקבל תשובות מחברת קרסו מוטורס אולם עד היום, למרות תזכורת ששלחנו, כל שנאמר לנו בתגובה הוא ש"הנושא נבדק".

The post רנו מציגה: מי אחראי על האחריות? appeared first on TheCar.

אחד המסמכים התמימים לכאורה אשר "מפיל" מבוטחים לא מעטים בתביעות כנגד חברות ביטוח הוא "כתב ויתור ושחרור" – לרוב נוסח סטנדרטי שחברת הביטוח מחתימה עליו את מקבל הפיצוי, ולפעמים הוא מופיע אפילו כהערת אגב על גב הצ'ק שמועבר אליהם.

מטרת מסמך כזה טובה וברורה: לסגור אחת ולתמיד את ההתדיינות בין הצדדים בתביעה ספציפית, וזאת מבלי שיתאפשר דיון נוסף אשר יעסיק את כל הצדדים ולפעמים גם את בתי המשפט.

אלא שיש שתי בעיות עם "כתב ויתור": ראשית, בהיעדר השכלה משפטית לא כל מי שחותם עליו מבין לעומק את משמעות החתימה, ובמיוחד את העובדה שהיא חותמת את הגולל על האפשרות לפתוח מחדש את ההליך, ושנית – שבמידה רבה היא חד צדדית, שכן חברת הביטוח עשויה לתבוע מבוטח שקיבל פיצוי אם התגלו לה עובדות מהותיות שנוגעות לתביעתו, בעוד שלמבוטח אין כמעט כל אפשרות מעשית לעשות דבר דומה.

אלא שלא תמיד זה המצב, כפי שקבעה לאחרונה השופטת אפרת אור אליאס מבית משפט השלום בתל-אביב, שפסקה שכתב ויתור שנחתם מול חברת הביטוח אליהו לא תקף.

פרשה זאת החלה בתאונת דרכים שבה קיפח מבוטח של חברת 'אליהו' את חייו, והיורשות שלו הגישו תביעה לקלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו למכונית המבוטחת.
חברת הביטוח הסכימה לשלם סכום של קרוב ל-22 אלף שקלים ואף שלחה את ההמחאה לעורך הדין של היורשות, אולם לאחר מכן ביטלה את ההמחאה ושלחה להן מכתב שבו נכתב שכתב הויתור שעליו חתמו "לא נחתם בנוכחות עו"ד. למען הסר ספק, שטר שאינו נחתם בנוכחות עו"ד אינו קביל מבחינתו".

במקביל, לאחר שעזבו את עורך הדין שאליו פנו במקור ועברו אל עורך דין אחר הסתבר להן שסכום הפיצוי שהוצע להן נמוך מהותית מן הסכום שלדעתן מגיע להן, ומכיוון שחברת הביטוח סרבה לשלם אותו הן תבעו את 'אליהו' בבית המשפט.

מסמך לא תקף

כדי לדחות את תביעת היורשות טענה חברת 'אליהו' שבין הצדדים הושגה הסכמה, ומרגע שנחתם כתב ויתור אין להן עוד כל זכות לתבוע אותה, ודאי לא על סכום גבוה מסכום הפשרה.
בכתב ההגנה טענה 'אליהו' שחתימת התובעות על כתב הקבלה מעידה על גמירות דעתן וקיבול הצעתה לסילוק התובענה וכן שכתב הקבלה החדש שהונפק היה זהה לחלוטין לזה שנחתם ואין לראות בו הצעה חדשה.
עוד טענה אליהו שהיא לא הייתה רשאית לטעון שכתב הקבלה שנחתם לא קביל, כפי שנטען על ידה בפועל, וכי את המונח "לא קביל" יש לפרש ככזה שמעיד על פגם טכני לכל היותר ולא מעיד על פגיעה מהותית בהתקשרות החוזית בין הצדדים. חברת הביטוח הסבירה את ביטול הצ'ק בכך שבירור טלפוני עם עורך הדין של התובעות גילה לה שהן סיימו את ההתקשרות איתו.

התובעות, מנגד, טענו שהן דחו את הצעת הפיצוי של 'אליהו' כבר בזמן אמת, וכי כתב הקבלה והשחרור לא הושלם ואיננו מחייב. לטענתן, גם אם נראה בכתב הקבלה כהצעה, הרי שלא היה קיבול להצעה הזאת ואף חברת 'אליהו' עצמה ציינה שכתב השחרור, כפי שנחתם, לא קביל מבחינתה ולא שילמה את הפיצוי.

שיטת "מצליח"?

לטענתן הנתבעת, עוד בטרם סוכם על הסכום שהועבר לעורך הדין הראשון בהמחאה שבוטלה העבירה אליהן 'אליהו' כתב סילוק אחר, על סך נמוך יותר של 10,000 ש"ח, והן לא חתמו עליו, ולטענתה הדבר מדבר בעד עצמו (ומעיד לכאורה על סוג של "שיטת מצליח" – משלוח כתב ויתור על סכום נמוך מזה שמגיע בפועל למבוטח בתקווה שזה יתחום עליו וכך תיסגר התביעה – ב.ב).

במהלך ההליך שבו נתבעה חברת 'אליהו' היא הפקידה בקופת בית המשפט את סכום הצ'ק המקורי, אשר בוטל כאמור, בערך הנומינלי שלו משנת 2012 וללא הפרשי הצמדה וריבית עד לשנת 2016. לטענת התובעות, זה לבד מעיד על כך שב'אליהו' לא סבורים שסכום זה מייצג הסכמה לכאורה שהתקיימה במקור בין הצדדים.

"אימות חתימה על ידי עורך דין על כתב הקבלה", טוענות התובעות, "הוא מהותי מאין כמותו ולא מדובר בפגם טכני – וגם הנתבעת סבורה כך, כפי שאפשר ללמוד מדרישתה לחתום על כתב קבלה חדש ומן ההימנעות שלה מביצוע תשלום". התובעות טענו גם שסכום הפשרה מוטה באופן קיצוני לטובת 'אליהו', וכי כמבטחת חלה עליה חובת תום לב מוגברת ועל כן אל לה לנסות לאכוף פשרה שהתובעות לא מקבלות.

אליהו טענה מנגד כי חזקה על עורך הדין (הראשון) שהסביר לתובעות את משמעות החתימה שלהן – גם אם הן לא חתמו על כתב הויתור בנוכחותו, וחזקה על התובעות שלו סברו שסכום הפשרה מקפח אותן הן לא היו חותמות עליו.

אלא שהשופטת אפרת אור אליאס דחתה את הטענה וקבעה שכדי שכתב ויתור יהפוך להסכם מחייב בין הצדדים הוא חייב להיחתם בנוכחות עורך דין, וחברת הביטוח חייבת לשלם בפועל את הסכום שהוסכם עליו.

"כתב קבלה", כתבה השופטת אור אליאס בפסק דינה, "בעיקרו הוא חוזה לכל דבר ועניין. על מנת שחוזה ישתכלל בין צדדים נדרשים הצעה וקיבול. כן נדרשת מסוימות בהצעה וגמירות דעת הצדדים להתקשר באותו החוזה… השאלה היא האם כתב הקבלה שלפני עומד בדרישות האמורות ולדידי התשובה לכך שלילית".

השופטת מציינת ש'אליהו' לא קיבלה את כתב הקבלה, מפני שהוא לא נחתם בנוכחות עו"ד, ושהיא לא שילמה לתובעות, ומכאן שהיא עצמה לא ראתה בכתב הקבלה החתום משום חוזה מחייב.

"משמע, מקום שלא מולאו כל התנאים המפורטים על ידי התובעות כמקשה אחת לא ניתן לראות בכך משום קיבול, ומשכך לא השתכלל הסכם מחייב… אישור עורך הדין בהתאם לתנאים המפורטים בכתב הקבלה הם בבחינת תניה ככל התניות בהסכם שבין הצדדים. איני רואה בכך משום אישור פורמלי וטכני, קל וחומר כאשר הנתבעת עומדת על כך שבמסגרת האישור עורך הדין יאשר שהוא הסביר לתובעות את תוכן ההסכם…
התנהגות הנתבעת כפי שהיא מפורטת לעיל… מלמדת באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי גמירות הדעת של הנתבעת הייתה כי לא ראתה בכתב הקבלה, כפי שנחתם, משום הסכם מחייב".

השופטת אור אליאס אישרה את המשך ההליך המשפטי של התובעות כנגד חברת 'אליהו', וחייבה אותה בתשלום 4,000 שקל הוצאות משפט.

ת"א 23717-10-15

The post כתב ויתור: זה לא גמור עד שזה נגמר appeared first on TheCar.

צילום: רונן בוידק

מה היא נקודת האיזון הכלכלית שמתחתיה לא משתלם להחזיק במכונית נוסעים ועדיף לבחור באמצעי תחבורה אחרים, למשל מונית?

לשאלה זאת, אשר עתידה להעסיק את תעשיית הרכב יותר ויותר ככל שיתפתחו שירותי ההסעות השיתופיות כמו 'אובר', יש תשובה מאד ברורה לדעת חברת 'חשב', אשר עוסקת בין השאר בחישוב העלויות השונות של אחזקת רכב ומחלצת מכך, למשל, את גובה החזרי הנסיעה שמגיעים לעובדים ש(עדיין) משתמשים במכוניתם כדי לבצע עבודה עבור מקום עבודה.

משה וסמדר קצין, אנשי חשב, בדקו דווקא את האופציה הפחות יקרה מבין מכוניות הנוסעים, כלומר מכונית קטנה יחסית עם מנוע בנפח 1.3 ליטר, ולאחר שסיכמו את העלויות הקבועות (למשל פחת, עלות מימון, אגרת רישוי וביטוח) והמשתנות (למשל דלק ותחזוקה), הגיעו אל המספרים, והשוו אותם עם מספר אחר: עלות הנסיעה במונית, לאחר הוזלת תעריפי הנסיעה שהוטלה לאחרונה על הענף לנוכח הירידה המתמשכת במחירי הסולר.

התוצאה, לדברי חברת חשב, היא שלמי שמקום עבודתו לא מרוחק יותר מידי ממקום מגוריו, ורמת התחבורה הציבורית בסביבתו סבירה (ורצוי שאותו אדם יהיה גם שומר שבת) – לא כדאי לבחור בבעלות על מכונית נוסעים אם הוא נוסע לא יותר מ-387 ק"מ בחודש או פחות מ-5,000 ק"מ בשנה.

התחשיב משווה מצד אחד של המשוואה מכונית נוסעים בבעלות פרטית בנפח 1.3 ליטר שגומאת 15 אלף ק"מ בשנה, על כן עלות השימוש הכוללת בה עומדת על 1,911 שקל בחודש, או 81.3 שקל לכל ק"מ נסיעה.

מנגד, העלות הממוצעת של נסיעה במונית תעמוד, החל מתחילת אוקטובר, על 4.93 שקלים לק"מ נסיעה, ותחשיב 'חשב' מבוסס על נסיעה יומית בנתיב באורך עשרה ק"מ כאשר 80 אחוזים מן הנסיעות מבוצעות ביום ו-20 אחוזים בלילה, וכאשר עלות הקריאה לכל נסיעה היא 5.20 שקלים.

לפי נתונים אלה עומדת נקודת האיזון הכלכלית בין שתי הברירות על 387 ק"מ לחודש – למי שמשתמש במכוניתו פחות מקילומטראז' זה עדיף לבחור במונית, ומי שנוסע יותר, אלא אם הוא עושה זאת במכונית גדולה, יקרה ובזבזנית יותר בדלק – צריך להעדיף להשתמש במכוניות בבעלותו – וזאת כמובן בראיה כלכלית בלבד.

הדברים אמנם ברורים מאליהם אבל אנשי חשב מזכירים לנו שהשיקול הכלכלי – חשוב ככל שהוא – הוא לא היחיד שצריך לקחת בחשבון.
למשל, מצד אחד שימוש במכונית נוסעים מאפשר לנו חופש כמעט מוחלט (אם נוסעים בלילה כשאין פקקים…) ואנחנו לא תלויים בצד שלישי, הוא מקל עלינו לבצע החלטות ספונטניות כמו נסיעות ארוכות ולהיעזר בו במצבי חירום אישיים ומשפחתיים, ויש לו גם ערכים אמוציונליים חשובים.

בנוסף, מוניות לא תמיד זמינות כשאנחנו צריכים אותן ועלויות הנסיעה בהן עלולות להיות גבוהות מן התחשיב התיאורטי אם במהלך השימוש אנחנו תקועים בפקקים.

מאידך, לעלויות שנזכרו כאן יש להוסיף גם את העלויות הבלתי צפויות של שימוש במכונית (תאונות חו"ח או תיקונים, דוחות רחמנא ליצלן, וכן עלויות חניה, למשל), ובמקרים שונים אפשר לשלב את השימוש במוניות גם עם אמצעי תחבורה אחרים – החל מאופנוע או קטנוע – שעלויות השימוש בהם נמוכות בהרבה (אבל הביטוח שלהם יקר באופן שערורייתי), דרך אופניים או אופניים חשמליים, עבור אל תחבורה ציבורית כמו רכבת כבדה, קלה או אוטובוס, וכלה בהשכרת מכוניות לזמן קצרצר – כמו שירותי 'קאר טו גו'.

The post נוסע פחות מ-400 ק"מ בחודש? מכור את המכונית שלך appeared first on TheCar.

מקובל להניח שמי שרוכש מוצר מחברה גדולה ומוכרת מסתכן פחות ממי שרוכש מוצר דומה מחברה קטנה ועלומה.

רוב החברות הגדולות מנצלות את כח הקניה ויכולות השיווק שלהן כדי להיות תחרותיות, ולכן לא זקוקות ל"קימבונים" קטנים על חשבון לקוחותיהן, יש להן הרבה יותר מה להפסיד אם יסתבר יום אחד שהן פעלו בדרך לא הגונה, ולמנהלים השכירים שלהן יש פחות מוטיבציה להסתבך עם החוק מכפי שיש לבעלי עסק קטנים.

אלא ש"אכסיומות" מעין אלה לא תמיד מוכיחות את עצמן במציאות, כפי שגילה זוג אשר רכש מכונית משומשת מחברת הליסינג הותיקה בישראל, אלבר, וסבר לתומו שכל הפרטים שנמסרו לו אודות עברו של הרכב נכונים ומדויקים.

הזוג, מ. ו-ל, רכשו מחברת 'אלבר' מכונית מתוצרת סובארו משנת הדגם 2008 בעסקת טרייד-אין ושילמו תמורתה כ-40,000 ש"ח. נציג המכירות של אלבר הבטיח להם שמדובר במכונית מבעלות פרטית שלא חוותה אף טראומה בעברה, ולכן דרש מהם מחיר קרוב מאד למחיר מחירון.

אלא ששמחת הרוכשים הייתה קצרת מועד: כשבעה חודשים לאחר רכישת המכונית היא הייתה מעורבת בתאונה שבעקבותיה הוכרזה כאובדן גמור ע"י שמאי מטעם מבטחת הרכב, וזו שילמה להם פיצוי בסך של 30,706 ש"ח בלבד, לעומת מחיר מחירון של 42,275 ש"ח.

בחברת הביטוח הסבירו לזוג שממחיר המחירון הופחתו סכומים שונים, בהתאם ל"כללי" המחירון, ובהם בגין מספר בעלויות קודמות, היות המכונית בבעלות חברה, וקיזוז של שתי "ירידות ערך" בגין שתי תאונות קודמות.

מ. ו-ל. ההמומים פנו לחברת אלבר ודרשו לקבל את ההפרש בין תגמולי הביטוח שקיבלו לבין מחיר המחירון של המכונית, אולם נענו בסירוב ולכן פנו אל בית המשפט לתביעות קטנות בבית שמש.

בתביעתם טענו ש'אלבר' החזיקה במידע מלא אודות עברו של הרכב ושהם סמכו על הדברים שנמסרו להם על-ידי נציג המכירות, מה גם שלא הייתה להם דרך לבדוק אותם.

בכתב הגנתה טענה 'אלבר' שלתובעים נמסר בשעתו כל המידע שהיה ידוע לחברה במעמד הרכישה, היות שמדובר במכונית שהתקבלה אצלם במסגרת עסקת טרייד-אין אחרת. עוד טענה 'אלבר' שבני הזוג חתמו על הצהרה לפיה הם בדקו את מצבה החיצוני והמכני של המכונית ושהם מוותרים על כל טענה כלפי אלבר בעניין זה. 'אלבר' טענה גם שבחוזה בין הצדדים רשום במפורש שמדובר במכונית שבמקור נמכרה לליסינג, ולכן לתובעים אין על מה להלין בעניין זה.

הרשם הבכיר בנימין בן סימון, שדן בתיק, דחה את טיעוני אלבר ומתח עליה ביקורת נוקבת, תוך שהוא קובע חד משמעית שנציג החברה הטעה את רוכשי הרכב לחשוב שמדובר במכונית מבעלות פרטית שלא עברה תאונות.

הרשם בן סימון קבע שהוא נותן אמון מלא בגרסת התובעים, ולעומת זאת מעדות נציג אלבר עולה בברור שהקונים הוטעו (הגם שייתכן שההטעיה לא בוצעה בזדון – ב.ב.).
נציג אלבר העיד ש"הרכב הגיע אלינו… בהסכם טרייד אין שאלבר ביצעה אל מול לקוחה בשם ירדן. אנו מסתמכים על הרשום ברישיון הרכב. מתחת לשם הבעלים, רשום רישום מקורי, בד"כ כשהרישום המקורי ריק זה בבעלות פרטית…לגבי הפגיעה ברכב, אנו מסתמכים על בדיקה שאנו עושים טרם קניית הרכב מהלקוח ומציגים זאת למוקד הטכני שלנו וכמובן גם ללקוח. אנו לא מתכחשים לאחריות שלנו לגבי מכירת הרכב".
על סמך עדות זו קבע הרשם בן סימון שבעדות הנציג נאמר שבאלבר "מסתמכים על הרשום ברישיון הרכב. מתחת לשם הבעלים, רשום רישום מקורי, בד"כ כשהרישום המקורי ריק זה בבעלות פרטית". כלומר, גם באלבר סברו שמדובר ברכב בבעלות פרטית ועל כן אין לי אלא להסיק שזו הגרסה שמסרו נציגי אלבר לתובעים. מכאן, בא אני למסקנה, כי גרסת נציג אלבר מחזקת דווקא את גרסת הנתבעים. חשוב לציין, כי בסוף דבריו לפרוטוקול אמר נציג אלבר כי החברה לא מתכחשת לאחריותה ואני מסיק מדברים אלה שאלבר רואה את עצמה כאחראית לנזק שנגרם לתובעים".

בן סימון קבע שאלבר, חברה שעוסקת בסחר ברכב, לקתה ליקוי חמור בכך שלא מסרה לרוכשים "טופס גילוי" כמתחייב בחוק, ומחדל זה מהווה נדבך נוסף לאחריותה.
לדבריו, "אי שימוש בטופס גילוי מהווה הפרת חוק לכשעצמה, אך מהווה גם הטעיה לפי חוק החוזים. "הטעיה" פרושה בין היתר אי- גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. הדעת נותנת אפוא שאלבר הטעתה את התובעים בכך שגרמה להם לחשוב שמדובר ברכב פרטי ללא בעלות קודמת של חברה.

הוכחה נוספת להטעיה מצא הרשם בכתב ההגנה שהגישה אלבר, שבו נכתב "הנתבעת תטען כי על פי רישיון הרכב מופיע הרכב כרכב פרטי על כן היות הרכב בבעלותה של חברה אינו מונע מהרכב להיות רכב פרטי".

נושא נוסף שבו הוטעו התובעים הוא עניין התאונות הקודמות, ובסיכומם של דברים קבע הרשם בן סימון כך: "מכל המקובץ אני מגיע למסקנה כי התובעים אכן הוטעו על ידי אלבר ועל כן ראוי לקבוע שאלבר תפצה אותם בשיעור נזקם". אבל מאחר שהתובעים לא הציגו מחירון רכב להוכיח את טענתם לגבי ערכו, והסתפקו בהמצאת אישור של חברת הביטוח לעניין זה, הוא קבע פיצוי בסך 8,000 שקלים בלבד במקום יותר מ-11,000 ש"ח שנתבעו. בנוסף חויבה 'אלבר' לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח.

ת"ק 22373-09-15

The post גם באלבר נפלה שלהבת appeared first on TheCar.

השופטת רנד זועבי מבית משפט השלום בבית שאן דחתה לאחרונה תביעה "מקורית" של מבוטח שתבע תגמול מחברת הביטוח הפניקס בגין תאונה עצמית שארעה לטענתו לרכבו.

התובע, נ.ס, ביטח ב.מ.וו. X5 בת שמונה שנים שכבר עברה כ-400 אלף ק"מ, וטען בפני הפניקס שמכוניתו נהרסה בתאונה עצמית כאשר נהג בה לכיוון הירידה לכפר עילוט.

לדבריו, כאשר ניסה למנוע התנגשות עם רכב שבא מולו בנתיב הנסיעה הנגדי הוא סטה אל השול שמימין לדרך, ומכיוון שהיה זה יום גשום והשול היה בוצי התדרדרה המכונית אל תהום שפעורה לצד הדרך ועלתה באש. כתוצאה מכך הוכרזה ה-X5 כ"אובדן מוחלט".

חברת הפניקס סירבה לשלם פיצויים בטענה שמדובר בתאונה מבוימת ובמכונית שבכלל הייתה מעוקלת לטובת ההוצאה לפועל, ולכן במבוטח שמנסה להוציא ממנה פיצוי במרמה.

ואכן, במהלך הדיון התבררו עובדות רבות שלא מתיישבות עם נסיבות התאונה כפי שנמסרו על-ידי בעל הרכב.

גרסתו, וגרסת העד שהיה איתו במכונית בעת "התאונה", הוגדרו על-ידי בית המשפט כ"לא אמינות ומלאות סתירות ובקיעים, אשר אינם מתיישבים עם ההיגיון".

כך, למשל, בוחן התנועה של המשטרה קבע שהרכב בכלל לא התדרדר לתהום אלא הורד אל הקרקעית באופן מבוקר, תוך שימוש בבלמים, עד לנקודה שאליה הגיע.

עוד הסתבר שבניגוד לגרסת התובע, והעד שלו, לפיה הם פתחו את דלתות הרכב וקפצו מממנו ברגע שהחל להתדרדר, הרכב נמצא לאחר התאונה כשכל דלתותיו סגורות.
בוחן התנועה שלל את האפשרות לפיה הדלתות נסגרו תוך כדי התדרדרות במורד תלול כשפניו קדימה ולמטה, ולא יתכן שהקופצים מן הרכב, כביכול, הספיקו לסגור את הדלתות תוך כדי קפיצה.

העובדה שהתובע עצמו לא נפגע כלל בעת קפיצתו, על אף שמדובר במדרון סלעי, ולא פנה לבית חולים לקבלת טיפול רפואי מיד לאחר התאונה (בטענה שלא היה לו זמן לכך) לא חיזקה את גרסתו בלשון המעטה, וגם טענתו לפיה הוא נפל על הידיים שלו בשעה ששותפו לבדיה טען שהוא נפל על הגב לא לא חיזקה את אמינות הסיפור.

חלק נוסף בגרסת התובע שעורר סימני שאלה עוסק בשריפת הרכב, אשר באופן פלאי החלה רק כשעתיים לאחר "התאונה".
בוחן המשטרה העיד על כך שדליקה ברכב יכולה הייתה להתרחש רק בעקבות ההתדרדרות של הרכב ופגיעתו בקרקעית התהום ולא שעתיים לאחר מכן, ובוודאי כשמדובר ביום גשום.

הסבר נוסף של התובע שלא זכה לאמונה של השופטת הוא הטענה לפיה הוא לא ניגש אל הרכב כדי לבחון את מצבו מיד לאחר התאונה בגלל שמיהר לפנות את חברו לבית חולים ומכיוון שממילא לא יכול היה לעשות דבר כדי לחלץ את הרכב מן התהום. השופטת קבעה כי אדם סביר היה ניגש לבחון את מצב הרכב כדי להחליט האם להזמין למקום גרר או לחלץ אותו בדרך אחרת.

סתירות נוספות התגלו לגבי השאלה האם הנהג והנוסעים היו חגורים בעת התאונה או לא, וכן אודות מועד הפינוי לבית החולים.

"בנוסף לכל אלה קיימים סממנים אחדים שהצטברותם ביחד מחזקת את המסקנה כי לא אירעה תאונה כאמור", כותבת השופטת זועבי, "או ככל שאכן התרחשה תאונה אזי לא באופן המתואר על ידי התובע והעד מטעמו. ראשית לכל, לא ברור מדוע איבד התובע שליטה ברכב, שכן רכב תקין לא יתדרדר גם אם גלגליו הימניים נוסעים על שוליים עם בוץ, ובמיוחד כשהרכב נוסע במהירות נמוכה. עיון בתמונות שצורפו לחוות דעת מטעם הנתבעת מגלה כי מדובר בשול רחב המאפשר נסיעה של הרכב בשלמותו בתוך השול. בנוסף, תמוה מאוד כיצד זה הרכב לא עלה באש מיד בסמוך לתאונה אלא רק לאחר שעתיים או שלוש שעות מהתרחשותה, מקום בו היה מזג האוויר גשום.

בתנאים סביבתיים כאלה ניתן לצפות כי מנוע הרכב יתקרר לאחר שעתיים מהתרחשות התאונה והסיכוי כי הרכב יעלה באש קלוש", קבעה השופטת, והוסיפה שבוחן התנועה הסביר בעדותו שלא ייתכן שרכב שמתדרדר ללא נהג יעצור באמצע שיפוע חד מאוד.

"לאור האמור", כותבת השופטת, "משהוכח בחוות דעתו של בוחן התנועה ובעדותו בפני כי התדרדרות הרכב הייתה כאשר נהג הרכב שולט בו, ואף עוצר אותו באמצעות הבלמים, וכי אין סיכוי שהרכב ייעצר במקום בו נעצר אלא אם היה בשליטת הנהג, וכן משעלה כי נזקי השריפה אינם תוצאה של התדרדרות הרכב, הרי העובדות אשר מסר התובע אודות התאונה הן עובדות כוזבות וגרסתו של התובע אינה מתיישבת על הדעת ומסירת הודעה לנתבעת על אירוע "התאונה" לא הייתה בתום לב, אלא מתוך ידיעה ברורה של הנסיבות שגרמו לנזקים ברכב בפועל וכוונה להוצאת כספים שלא כדין מן הנתבעת".

"למעלה מן הנדרש, אציין כי אין לשלול את טענת הנתבעת כי המניע לאמור נעוץ בעובדה כי הרכב נמצא בשימוש 8 שנים, גמא מעל 400,000 ק"מ, ואף מעוקל בלשכת ההוצאה לפועל כפי שעולה מעיון בחוות דעת השמאי ובפוליסת הביטוח. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את גרסת התובע ומקבלת את טענת הנתבעת כי הינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח לתובע".

בסופו של יום חויב התובע לשלם לחברת הפניקס הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ת"א 23500-02-15

The post השקר המדליק ביותר שלא עבד appeared first on TheCar.

בנימין בן סימון, הרשם הבכיר בבית משפט השלום בירושלים מכה שוב את חברות הביטוח ומסמן את עצמו כמי שמפגין חוסר סבלנות כלפי התעמרות שלהן במבוטחים ובבעלי הרכב.

בן סימון חייב לאחרונה את חברת הביטוח מגדל לפצות בעל רכב שנפגע בתאונה שנגרמה בגלל נהגת שהייתה מבוטחת אצלה במלוא ירידת ערכו המסחרי של הרכב (15%), כפי שקבע שמאי מטעם בעל הרכב, ובנוסף לכך חייב אותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 11,000 ש"ח.

מכוניתו של התובע נפגעה בתאונה בצומת מרומזר כאשר הוא נסע באור ירוק ומבוטחת של מגדל נסעה באדום ופגעה בו עם מכוניתה.

עובדות אלה לא בלבלו את נציג מגדל, אשר טען בבית המשפט כי לתובע, שנסע כאמור באור ירוק – יש אשם תורם בגרימת התאונה מפני שהוא "נהג ברשלנות בצומת".

בן סימון מציין בפסק דינו שלא מצא כל ממש בטענה זו.

בדיון בבית המשפט טען התובע שבעקבות התאונה הוא פנה לחברת מגדל, המבטחת כאמור של המכונית הפוגעת, והציע לאנשיה ששמאי מטעמם יבדוק את מכוניתו. משלא נענה במשך חודשיים הוא הזמין שמאי מטעמו אשר קבע שהנזק שנגרם לרכב עומד על 37,665 שקל, לא כולל ירידת ערך.

לאחר תיקון המכונית היא נבדקה על-ידי שמאי נוסף, אשר קבע לה ירידת ערך בסך 20 אלף שקלים, שהם כ-15% ממחיר המחירון.

בעל הרכב הנפגע תבע בבית המשפט את הנהגת הפוגעת ואת חברת הביטוח שלה, מגדל, בסכום של 65,708 שקל שכולל את עלות התיקון, ירידת הערך, שכר השמאים ועוגמת הנפש שנגרמה לו.

מגדל, שסרבה לשלם את הסכום הנתבע, טענה שעל הנהג הנפגע לשאת בלא פחות מרבע מעלות הנזק בגלל רשלנותו, לטענתה, של התובע. שמאי מטעמה העריך את ירידת הערך שנגרמה למכונית לאחר הפגיעה והתיקון רק ב-6.5%, ולא ב-15% כפי שקבע השמאי מטעם התובע, אבל באותה נשימה קבע גם שהתיקון שבוצע ברכב היה לקוי, לכן יש להחזירו למוסך לתיקון ליקויים אשר לא יגדילו לאחר מכן את ירידת הערך של המכונית.

לא מחפף

הרשם הבכיר בנימין בן סימון פרסם פסק דין ארוך ומפורט, על פני 20 עמודים, ובו הוא מתייחס ל"תולדות ירידת הערך" מאז שנקבעה "הלכת מוריאנו" בעניין זה  והחלטות 'ועדת ששון' שקבעו שיטה לקביעת ירידת הערך הטכנית של כלי רכב לאחר תאונה.

בסיכומו של ניתוח מעמיק פסק בן סימון שבבואו לבחור בין שיטות החישוב השונות של השמאי מטעם חברת הביטוח (שבחר ב'ירידת ערך טכנית' בהתאם ל'ועדת ששון') לבין זו של השמאי מטעם התובע, שבחר ב'ירידת ערך מסחרית' (ההפסד של בעל הרכב המתוקן כאשר ינסה למכור את מכוניתו בשוק החופשי) הוא מעדיף את הדרך השנייה.

בן סימון דחה את טענת 'מגדל' לפיה לרכב נגרם רק נזק קל שלא כולל "פגיעת שילדה", בין השאר לנוכח העובדה שתוצאות בדיקת הרכב במכון בדיקה (לאחר התיקון) מעידות על כך שלמכונית נגרמו ליקויים בעלי משמעות גבוהה במרכב ובשלדה, כולל סימני מתיחה בתחתית הרכב.

בסופו של יום קיבל בן סימון את התביעה במלואה וחייב את מגדל לשלם לבעליו  65,704 שקל בקיזוז 35,095 שקלים שכבר שולמו לו.

בנוסף חויבה מגדל לשלם הוצאות משפט בסכום של 5,000 שקל ושכר טירחת עו"ד בסכום של 9,000 שקל.

תא"מ 6944-03-15

The post לבית המשפט נמאס משיטת מצליח appeared first on TheCar.

אם נשאל את האדם הסביר ברחוב האם גניבת רכב שמבוטח בביטוח מקיף אמורה לזכות את המבוטח בפיצוי דומה לזה שמגיע למי שמכוניתו נספתה בתאונה והורדה מן הכביש, סביר להניח שתשובתו תהיה חיובית.

אבל אם שקלתם לרכוש פוליסת ביטוח מחברת ש. שלמה קחו בחשבון שעובדים בה גם אנשים שחושבים בדרך יצירתית יותר מזו של "האדם הסביר", ולדעתם גניבתו של רכב מבוטח היא מקרה שמאפשר לחברת הביטוח לשלם למבוטח פיצוי מופחת.

והנה סיפור המעשה: מ.ח. רכש מחברת 'ש. שלמה רכב' מכונית מדגם יונדאי i30 סטיישן אשר שימשה בעברה כמכונית בליסינג. במעמד הרכישה הוצע למ.ח. לרכוש פוליסת ביטוח בחברת הביטוח של הקבוצה, ובשיחה עם נציג חטיבת הביטוח נאמר לו, כפי שמעידה גם הקלטת שיחת הטלפון עם נציגת החברה, שבמקרה של נזק הוא יקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון המלא של הרכב ללא ההפחתה המקובלת בגלל עברה של המכונית. פחות מחודשיים לאחר הרכישה נגנבה מכוניתו של מ.א, והוא פנה בתביעה אל חברת הביטוח.

לתדהמתו של מ.ח. שולמו לו רק 52,728 ש"ח למרות שמחיר המחירון של המכונית היה באותה עת 69,000 ש"ח, וזאת לאחר שקוזזו ממנו 22% בגלל תפקידה הקודם של המכונית בשורות הליסינג, וסכום נוסף בגלל קילומטרז' גבוה ומועד העליה לכביש.

מ.ח. טען בפני חברת הביטוח שלנוכח ההבטחה שקיבל אסור היה להפחית סכומים אלה, ומשטענותיו נפלו על אוזניים ערלות הוא הגיש תביעה לבית המשפט.

לדברי מ.ח, במעמד רכישת הפוליסה הוא לא קיבל הצעת ביטוח מסודרת ובה פירוט של פרמטרים שבגינם רשאית חברת הביטוח להפחית מן הפיצוי שמגיע לו, ולא הוחתם על הצעה כזאת, וזאת בניגוד להוראות המחייבות של המפקח על הביטוח – ולכן חייבת ש. שלמה להשיב לו את ההפרש בסך של 15,472 שקל.

נציג חברת הביטוח ש. שלמה טען מנגד שבפוליסת הביטוח שהועברה לידי מ.ח. לפני גניבת המכונית נכתב במפורש: "מוסכם כי במקרה ביטוח שבו יוכרז הרכב כאובדן מוחלט לא יופחתו תגמולי הביטוח בגין גורם הפחתה של ליסינג / השכרה (למעט מקרה גניבה בו לא נמצא הרכב בתוך 30 ימים מיום הגניבה)".
במקרה זה, לטענתו, מדובר בגניבת הרכב ולא בתאונה שגרמה לאובדן מוחלט, כלומר בסייג שכתוב באופן ברור ומפורש בפוליסה. לכן ברור שההפחתות ממחיר המחירון בוצעו באופן הגון וראוי, כמסוכם בין הצדדים. לו היה מדובר בתאונה והמכונית הייתה מוכרזת כ"אובדן גמור" (טוטאל לוס), טען נציג החברה, הרי שמ.ח. היה זוכה במלוא ערך המכונית, כמובטח.

לצורך ביסוס הטענה ציטט נציג החברה את נהלי משרד התחבורה שבהם נקבע ש:"רכב באבדן גמור" הוא רכב ששמאי רכב קבע לגביו שהוא יצא מכלל שימוש או שהנזק הגולמי בו הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב".

הרשם הבכיר בנימין בן סימון לא התרשם מן הטיעון הזה ומתח ביקורת נוקבת על התנהלות החברה בכלל, ובפרט על הטיעון לפיו אובדן גמור לא כולל מקרה של גניבה.

תחת זאת העדיף בן סימון את הגדרת "אובדן גמור" שקיימת בפוליסה התקנית לרכב בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, שם כתוב: "נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים; בפוליסה זו, "רכב באבדן גמור" –
(1) רכב שנגנב ולא נמצא בתוך 30 ימים מיום הגניבה;
(2) רכב ששמאי רכב מוסמך קבע לגביו כי התקיימו בו אחד מאלה:
(א) הוא יצא מכלל שימוש והנזק הישיר שנגרם לו, למעט נזק ישיר שנגרם מירידת ערך, הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב ביום קרות מקרה הביטוח כולל מסים;
(ב) הרכב אינו ניתן עוד לשיקום והוא נועד לפירוק בלבד".

לפי פסיקת בן סימון יש להעדיף את תקנות הפיקוח מפני ש"כאשר קיימת הוראת חוק ספציפית והוראת חוק כללית – גוברת ההוראה הספציפית על ההוראה הכללית… עסקינן במקרה דנא בעניין הקשור לניסוח פוליסת ביטוח ולא לתקנות התעבורה, כאשר הקשר היחיד לתקנות התעבורה בא לידי ביטוי בכך שמדובר ברכב מנועי בלבד. מכאן, הפרשנות הקובעת היא זו המופיעה בפוליסה התקנית ולפיה רכב באבדן גמור הוא, בין השאר, "רכב שנגנב ולא נמצא בתוך 30 ימים מיום הגניבה". מכאן, טענתה של הנתבעת לפיה אובדן גמור אינו בגדר גניבה דינה להידחות מכל וכל".

ועוד הוסיף הרשם הבכיר וקבע: "מעיון בתמלול הקלטת שיחת הטלפון בין נציגת חברת הביטוח לבין המבוטח עולה כי לא רק שלא נאמר בה דבר על "משתנים מפחיתים" אלא נאמר בה שגם אם קיימים משתנים מפחיתים הם לא ישנו דבר בשיעור הפיצוי. צריך לקחת בחשבון, בהקשר זה, כי על פי ההלכה הנוהגת, די באי אזכור של "משתנים מפחיתים" בשלב הקדם חוזי כדי לקבוע שחברת הביטוח הפרה את כללי ההתקשרות, ועל כן עליה לשאת בתוצאות ההפרה… בחוזר שפרסם המפקח על הביטוח נאמר מפורשות כי אם לא פעל המבטח לפי החוזר שמחייב לפרט בכתב, בליווי דוגמאות את הגורמים המפחיתים מגובה הפיצוי – יחול במקרה ביטוח של אובדן גמור ערך הרכב הבסיסי המקובל אצל אותו מבטח או לפי מחירון אחר מקובל בשוק, ללא התחשבות במשתנים מפחיתים שלא צוינו… בענייננו לא הזכירה נציגת המבטחת בשלב הצעת הביטוח כל משתנים מפחיתים ומכאן יש לומר כי מחדלה של הנתבעת לציין את "המשתנים המפחיתים" ללא מתן דוגמאות אשר יבהירו את אופן השימוש בהם, חייבת להביא לתוצאה לפיה מנוע ממנה מלעשות שימוש במשתנים אלו – לרעתו של המבוטח.

יש לקחת בחשבון שנציגת חברת הביטוח הבטיחה למבוטח כי במקרה של אובדן גמור/מוחלט הוא יקבל מחיר מלא על הערך של הרכב… אבל בפוליסה עצמה ביצעה חברת הביטוח תפנית ובמסגרתה קבעה "משתנים מפחיתים" יחולו וכי משתנים המשפיעים על ערך הרכב לצורך קביעת תגמולי ביטוח כאמור לעיל הם אלה המפורסמים במחירון לוי יצחק וזאת בלווית שתי דוגמאות כחוק. ברי הדבר שבית המשפט לא יקבל תפנית זו, שכן יש להתחשב אך ורק באמור בהצעה לחוזה הביטוח וזאת לפי האמור בחוזר המפקח כאמור לעיל. כמו כן, יש לראות בשינוי הנוסח לרעת המבוטח פעולה מכוונת שלא בתום לב של חברת הביטוח אותה יש לדחות מכל וכל".

בסופו של יום קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחברת ש. שלמה חויבה לשלם לתובע לא רק את הסכום שאותו תבע, 15,472 ש"ח, אלא גם הצמדה למדד בתוספת ריבית גבוהה של 12% מיום גניבת הרכב ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף חויבה ש. שלמה בהוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ובהוצאות שכר טרחת עו"ד בסך 5,500 ש"ח.

בן סימון חייב את חברת הביטוח בריבית מיוחדת תוך שהוא מנצל את ההזדמנות לגעור פעם נוספת בחברת הביטוח ולהדגיש שלתפישתו מדובר בחוסר תום לב קיצוני מצידה: "במיוחד כוונתי לפער הקיצוני בין הבטחות בהצעה בעל פה לבין ההתנערות מהן בפוליסה בכתב", כותב הרשם הבכיר, "כך לדוגמה, כוונתי לפער בין הבטחתה של נציגת חברת הביטוח ממנה ניתן להסיק כי "משתנה מפחית" כגון ליסינג לא יילקח בחשבון, לבין נוסח הפוליסה שבו נאמר כי משתנים מפחיתים כן יילקחו בחשבון ולבין העובדה שמוקד המחלוקת בענייננו הוא הפחתה בגין ליסינג… עצם הטענה שהועלתה על ידי חברת ביטוח שאובדן גמור/מוחלט אינו כולל גניבה היא טענה שיש בה חוסר תום לב קיצוני… הרי בפוליסה עצמה נאמר כי: "המחירון המשמש בסיס לקביעת ערך הרכב, לעניין תשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן גמור של הרכב לרבות גניבה של הרכב הוא מחירון הרכב של לוי יצחק". בחוזי ביטוח הפרשנות היא כנגד המנסחת שהיא חברת הביטוח וחזקה עליה שהיא תדע היטב מה כתוב בפוליסה וגם אם הדברים יופעלו כנגדה בבוא העת".

תא"מ 44497-07-15

The post בלי חוכמות: גניבת רכב היא אובדן גמור appeared first on TheCar.

נ.א. רכב בחודש מאי 2013 על אופנוע בנפח 660 סמ"ק ובעל הספק של 47.5 כ"ס ונפגע בתאונה, שבעקבותיה פנה לחברת ה"פול" כדי לקבל פיצוי.

אלא שה"פול" סירב להיעתר לבקשה בטענה שרישיון הנהיגה של נ.א. לא היה תקף לרכיבה על האופנוע שעליו רכב בעת התאונה, וזאת מכיוון שברישיון הרכב נכתב שדרגת הרישיון הנדרשת לנהיגה בו היא A, ואילו לנ.א. היה רישיון מסוג A1.

כל התסבוכת הזאת לא הייתה נוצרת לולא החלמאות שבהתנהלות משרד התחבורה, אשר ניסה לאמץ את תקינת הרכב והנהיגה האירופית אולם עשה את זה בדרך מסורבלת ועקומה.

לנ.א. היה רישיון נהיגה שהתיר לו לרכוב על אופנוע בנפח מנוע של עד 500 סמ"ק, וזאת עד ל-1.1.2007, או אז נכנס לתוקף תיקון לתקנות התעבורה אשר קבע שכל רישיונות הנהיגה מסוג ב' יומרו לרישיון מסוג A1 אשר מתירה רכיבה על אופנוע שהספקו עד 25 קילוואט (33 כ"ס).

עם זאת, הוראות המעבר קבעו בשעתו שאדם שבמועד כניסת התקנות לתוקף היה רשום על שמו אופנוע בעל נפח מנוע של עד 500 סמ"ק אך הספק המנוע שלו עולה על 33 כ"ס יקבל מרשות הרישוי היתר קבוע לנהוג באופנועו.

שישה שבועות לאחר מכן תוקנה הוראת המעבר הזאת ונקבע שלמי שהיה רישיון נהיגה מדרגה ב' יינתן רישיון לנהיגה באופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק – ובלבד שהספק מנועו לא עולה על על 40 קילוואט (54.4 כוחות סוס). בעקבות שינויים אלה הונפק לנ.א. רישיון נהיגה מסוג A1 ,B ועל גביו נכתב: "רשאי לנהוג אופנוע עד 500 סמ"ק/54.4 כ"ס".

שמתם לב ללוכסן שבין נפח המנוע לבין הספק המנוע? לוכסן זה הפך לסלע מחלוקת בין האופנוען, משרד הרישוי וקרנית מצד אחד – לבין תאגיד ה"פול" מאידך, לאחר שזה דחה את תביעתו של נ.א. לפיצוי.

לטענת הפול נדרש נ.א. להחזיק ברישיון מסוג A כדי לרכב על האופנוע עליו רכב, ולא ברישיון A1. עוד טען הפול, באמצעות עו"ד עוזי לוי, שההערה שהופיעה ברישיון הנהיגה, לפיה הוא רשאי לנהוג באופנוע עד 500 סמ"ק/54,4 כ"ס, משמעותה שמדובר בתנאים מצטברים – כלומר שמותר לו לנהוג באופנוע שנפח מנועו אינו עולה על 500 סמ"ק ובנוסף הספק מנועו אינו עולה על 54.4 כוחות סוס.

לנוכח דחיית תביעתו הגיש נ.א. תביעה כנגד הפול באמצעות עו"ד ליאנה חזין, ולזאת צורפו גם חברת קרנית אשר מבטחת את כל מי שלא מחזיקים בביטוח בתוקף, ומשרד התחבורה.

קרנית והמשרד צורפו לתביעה למקרה שבו יקבל בית המשפט את עמדת הפול, או אז יידרש הפיצוי מקרנית ומן המשרד שגרם לכל הבלגאן.

באופן טבעי הצטרפו גם משרד התחבורה וגם קרנית לעמדתו של נ.א, וגם הם טענו שהפרשנות שיש לייחס ללוכסן שברישיון הנהיגה הוא שלא מדובר בתנאים מצטברים אלא בתנאים חלופיים.

במילים אחרות, גם לפי עמדת משרד התחבורה די בכך שהספק המנוע נמוך ממגבלת ה-54.4 כ"ס כדי שנ.א. יהיה מורשה לרכוב עליו, וזאת למרות שנפח המנוע גדול מ-500 סמ"ק.
נציג משרד התחבורה חנניה אפרג'ן, אשר היה מעורב בקביעת דרגות רישיון הנהיגה, העיד בבית המשפט ואמר שמה שמשרד התחבורה רצה לעשות כאשר תיקן את התקנות הישראליות היה לאמץ את התקינה האירופאית לפיה מה שקובע את דרגת רישיון הנהיגה הוא הספק המנוע ולא הנפח שלו. לכן- מבחינת משרד התחבורה- רישיון הנהיגה של נ.א. מתאים לאופנוע שעליו רכב.

עו"ד ליאנה חזין העלתה בבית המשפט טיעון נוסף, לפיו כאשר נ.א. רכש את פוליסת הביטוח הוא הציג את רישיון הנהיגה שלו וביקש לרכוש ביטוח לעצמו בלבד. עצם העובדה שהפול מכר את הפוליסה מעידה על ההכרה בכך שרישיון הנהיגה מתאים לרכב המבוטח. אלא שהפול, מנגד, טען שאין זה מתפקידו לבדוק התאמה בין רישיון הרכב לבין הרשאות הנהיגה, וזה נמצא בתחום אחריותו של המבוטח.

בסופו של יום קיבלה השופטת לימור רייך מבית משפט השלום בהרצליה את טיעוני הרוכב, ופסקה שבמועד התאונה הוא החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף לנהיגת האופנוע שליו רכב, וכי תנאי ההערה ברישיון אינם מצטברים אלא חלופיים – ולכן הפול לא יתחמק מתשלום הפיצויים למבוטח.

זאת ועוד: השופטת קבעה שהפול הפר את חובתו כלפי התובע בכך שלא יידע אותו על אודות התיקונים בחקיקה.
בנוסף לפיצויים תמורת הנזקים הגופניים חויב הפול לפצות את נ.א. ואת שני הנתבעים האחרים – משרד התחבורה וחברת קרנית – בתשלום הוצאות בסך 6,000 שקלים לכל אחד מהצדדים.

ת.א.33334-06-14

The post בית המשפט דחה התחמקות של ה'פול' מפיצוי לאופנוען appeared first on TheCar.

מה קורה כאשר יבוא אישי של רכב מארה"ב, שתי חברות ביטוח, משרד התחבורה הישראלי ואדם שייבא ג'יפ קומנדר משומש מארה"ב, נפגשים אחרי תאונה בבית משפט השלום בנצרת?

מה שנשמע כמו תחילתה של בדיחה חושף לא מעט חורים בעלי פוטנציאל מאד בעייתי להונאות צרכנים כאלה ואחרות, ובעיקר מדגיש את החפיפניקיות של רבים מן הגורמים שמעורבים בפרשה הזאת כמו גם את התחושה שכל אחד מהם יכול היה להתאמץ עוד טיפה כדי לגרום לסתימת אותם חורים.

תחילת הפרשה בשנת 2010, כאשר רכב מסחרי מתוצרת GMC פגע במכונית מסוג ג'יפ קומנדר אשר יובאה מארה"ב על-ידי י.ש. ביבוא אישי.

הג'יפ, אשר ככל הנראה יוצר בשנת 2007 ועלה ככל הנראה על הכביש בארה"ב בשנת 2008, נרשם בישראל כדגם 2009, וכך גם בוטח על-ידי חברת הביטוח אליהו, שלא טרחה לבדוק את ההיסטוריה שלו במעמד כריתת חוזה הביטוח. היות שהג'יפ נהרס כליל בתאונה והוכרז כ"טוטאל לוס" פיצתה חברת אליהו את י.ש. ותבעה את סכום הפיצוי מחברת הביטוח 'מנורה', שביטחה את ה-GMC.

אלא שזמן כלשהו לאחר מכן הגיע לידי אנשי 'אליהו' מידע לפיו, לטענתה, שימש ה'קומנדר' בעברו כרכב השכרה במשך שמונה חודשים, ועלה על הכביש בארה"ב בינואר 2008.
לנוכח זאת טענו אנשי אליהו שי.ש. לא מסר להם פרטים נכונים כאשר מילא את הצהרת הביטוח עם רכישת הפוליסה, ולכן תבעו ממנו החזר של כ-11,600 ש"ח אשר לטענתם שולמו לו בעודף.

י.ש, מצידו, תבע את חברת 'אליהו' בתביעה שכנגד ובה טען שהפיצוי ששולם לו חושב בהתאם לערכה של מכונית שעלתה על הכביש בחודש ינואר 2008, בעוד שבפועל היא נרשמה בישראל בינואר 2009, ולכן עליה לפצות אותו בסכום של 85,475 שקל נוספים. לדבריו, 'אליהו' חישבה את הפיצוי ששולם לו בניגוד לכתוב ברישיון הרכב (ינואר 2009) וזאת למרות שגבתה פרמיה לפי האמור ברישיון זה.

י.ש. טען גם ש'אליהו' תובעת אותו בחוסר תם לב היות שהיא גבתה את מלוא סכום הפיצויים ששולם לו מחברת הביטוח של הרכב הפוגע – חברת 'מנורה'.

השופטת הבכירה רים נדאף, מבית משפט השלום בנצרת, לא התרשמה יותר מידי מן הראיות שהציגו אנשי 'אליהו' בבואם להוכיח את טענותיהם, ועל כך כתבה: "הנטל מוטל על התובעת להוכיח כי הרכב אכן היה רכב השכרה לפני ייבואו, והשאלה אם התובעת עמדה בנטל זה… לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בתצהירים וביתר המסמכים, הגעתי למסקנה כי כשלה התובעת מלהוכיח את טענתה. לא די במה שצוין בהעתק לא ברור של המסמך הנקרא "קארפקס" כדי להוכיח טענה זו.

לא זו הדרך הראויה או הסבירה להוכחת היות הרכב רכב השכרה, לפיכך אין לקבל את הטענה. לא הובאה כל ראיה קבילה, ברורה, או משכנעת להיות הרכב רכב השכרה. הדבר גם לא עלה מעדויות עדי התביעה או ההגנה, והטענה נותרה בגדר טענה בעלמא שאינה מוכחת. בעניין זה הכחיש הנתבע את הטענה בדבר היות הרכב רכב השכרה, ועדותו לא נסתרה ע"י התובעת. אין להיבנות ממילה בודדה "rental" בהעתק לא ברור של מסמך "קארפקס" כדי לבנות או להוכיח כי המדובר ברכב השכרה. המדובר בענין עובדתי, הטעון הוכחה באמצעות עדויות או ראיות קבילות אחרות, שאינן בנמצא במקרה דנן. המסקנה היא שאני דוחה את טענת התובעת כי הרכב היה רכב השכרה, או כי יש להפחית מתגמולי ביטוח 5% בגין רכב השכרה, לפיכך יש לדחות את התביעה".

מחלוקת עקרונית נוספת בין הצדדים היא לגבי קביעת מועד הייצור של הרכב, ואנשי 'אליהו' טענו ששנת הייצור בפועל של הרכב היא 2007.
י.ש, מצידו, תבע פיצוי עבור רכב שעלה על הכביש בשנת 2009, כפי שמעיד רישיון הרכב שהופק על-ידי משרד התחבורה.

גם בעניין זה העדיפה השופטת רים נדאף את גרסת בעל הרכב וקבעה: "בעניין זה אני מעדיפה לקבל את טענתו של התובע שכנגד שדי לו אם יסתמך על האמור ברישיון הרכב שלו, מתוך הנחת הבסיס של תקינות הפעולה המנהלית, שהרישום של משרד הרישוי משקף נאמנה את העובדות בדבר מועד עליית הרכב לכביש. אם הנתבעת (אליהו) מבקשת למעשה לסתור את הרישום במשרד הרישוי, ולטעון כי חרף רישום זה, המועד הנכון לעליית הרכב לכביש היה 01/2008. נטל ההוכחה עובר אליה".

במילים אחרות, השופטת מניחה – כך לדבריה – שמשרד התחבורה הישראלי יודע את עבודתו.

השופטת נדאף ציינה שלתיק בית המשפט לא הוגש תדפיס מקורי של דו"ח 'קארפאקס' אלא רק העתק חלקי ולא ברור שלו, והיא אף "יורדת" על נציגי 'אליהו' שלא טרחו להשקיע כמה שקלים ולרכוש דוח מקורי כזה כדי להגישו.

"אין בידי לקבל את טענתה של אליהו", כותבת השופטת נדאף, "שהרישום ברישיון הרכב הנדון הוא שגוי ואמור היה להיות בחודש 01/2008. על מנת שנגיע למסקנה הזו יש להוכיח בפניי כי הרכב אכן עלה לתנועה בארה"ב בחודש 01/2008. אם אליהו מבקשת לסתור קביעה משרד הרישוי עליה לעשות כך באמצעות ראיות קבילות ומהימנות, ואת זה היא לא עשתה. באשר לשנת הייצור של הרכב, ועלייתו לכביש בחודש 1/2008 היא סומכת על חליפת מיילים.

עם כל הכבוד לחלופת המיילים בין אנשי התובעת או חברת מנורה לבין יצרנית הרכב, אין די בתכתובת זו כדי להוכיח את מועד עליית הרכב על הכביש בארה"ב, ואין די בכך כדי לסתור את קביעת משרד הרישוי. אם ביקשה התובעת לסתור את קביעת משרד הרישוי, היה עליה להצטייד בתעודה רשמית וברורה מטעם יצרנית הרכב בחו"ל או מטעם המשרד הממשלתי האחראי לנושא זה בארה"ב ואשר מקביל למשרד הרישוי כאן, ולא להסתפק במייל של מאן דהו, נציג היצרנית למישהו אחר בארץ.
חלופת המיילים כאמור היא בבחינת עדות שמיעה שאין לייחס לה משקל כלשהו, מאחר והמייל לא הוצג או הוגש באמצעות מי ששלח אותו ולא באמצעות מי שקבל אותו ואפילו לא באמצעות מי שהעביר אותו לשמאי… גם אם משרד הרישוי הסתמך על אותו קארפקס לצורך קביעת מועד עליית הרכב על הכביש בישראל, הרי הוא לא שגה בעת שקבע כי הרכב עלה לכביש בחודש 01/2009, כי בהתאם לתקנה 282(א)(4) בנוסחה הנכון והמתוקן יוצא כי משרד הרישוי קבע את מועד עליית הרכב לכביש תוך 12 חודשים ממועד הייצור.
מועד העלייה לכביש בארה"ב לא ברור ולא הוכח כלל, כך שניתן היה להסתמך על מועד הייצור של הרכב בעת שנרשם ב-2008. התוצאה מכל האמור היא שהרישום של חודש 01/2009 ברישיון הרכב הוא רישום נכון".

במילים אחרות, השופטת מתארת בעקיפין את המצב האבסורדי שמתקיים בישראל, לפיו בחסות משרד התחבורה יכול להירשם בישראל רכב שיוצר בשנת 2007 כאילו הוא משנת הייצור (מועד עליה לכביש ) 2009 – מצב שיוצר הטעייה ברורה כלפי לקוחות תמימים.

בסופו של יום דחתה השופטת את התביעה של 'אליהו' וחייבה אותה בהוצאות בסך 3,000 ש"ח כולל שכר טרחת עו"ד, ובמקביל קיבלה את תביעתו הנגדית של י.ש. לפיה הרכב הוא בעצם משנת הדגם 2009 וחייבה את חברת 'אליהו' לשלם לו 36,633 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מן הסכום.

במאמר מוסגר אפשר להוסיף שלו היו אנשי 'אליהו' מתאמצים מעט יותר ומביאים מסמכים מקוריים ייתכן שהיו מצליחים לחשוף בדרך מוצלחת יותר את המחדל של משרד התחבורה. לולא התאונה היה עלול מחדל זה לגרום לכך שלקוח תמים עלול היה לרכוש ביום מן הימים מכונית עתיקה מכפי ששילם תמורתה.

אנשי משרד התחבורה, אם יתאמצו מעט יותר, יכולים למנוע בקלות מצבים כאלה.

תא"מ 35646-04-12

The post רשומון: כאשר רכב מיבוא אישי מגיע לבית המשפט appeared first on TheCar.

צילומי אילוסטרציה: יח"צ

בפעם הבאה שתיסעו על כביש ציבורי ומכונית מולכם תסטה סטייה חדה וכמעט תתנגש בכם, אל תמהרו להניח שהנהג שלה עסוק בלכידת פוקימונים או במשלוח הודעות טקסט בטלפון הנייד שלו. ייתכן פשוט שהמכונית הזאת נוסעת עם מערכת הגה משוחררת והיא מסוכנת לתנועה לאחר שיצאה כך מתיקון במוסך מורשה.

מכונית במצב מזעזע שכזה נמסרה לפני מעט יותר מחודש לש.ח, פנסיונר מראשון לציון אשר הכניס את השברולט קאווליר שלו למוסך שמתמחה – כך לכל הפחות לפי הצהרת בעליו – בפחחות, צבע ומכונאות לרכב, והוא מוסך מורשה על-ידי משרד התחבורה.

ש.ח. רכש את מכוניתו זאת אך לאחרונה, ולאחר תקופה קצרה נתקע מפתח ההתנעה בסוויטש כאשר ניסה להניע אותה.
ש.ח. העביר את הקאווליר בגרירה למוסך שאת שמו אנחנו שומרים לעת עתה במערכת, ולאחר שאנשי המוסך ניסו להחליף את מתג ההתנעה הם בישרו לו שבעת ניסיון התיקון הסתבר שמסבי מערכת ההיגוי פגומים ויש להחליפם.
היות שהקאווליר עלתה על כבישי הארץ בשנת 2001 לא קל, מסתבר, להשיג מסבים כאלה, ואנשי המוסך הציעו לש.ח. לחפש מסבים בעצמו.

לאחר בירור הסתבר לש.ח. שבאמת קשה להשיג מסבים (וקשה להמעיט בחשיבות התקינות של מערכת הגה לבטיחות המכונית), ושהאפשרויות שעומדות בפניו הן לרכוש מערכת היגוי משומשת מפירוק או לשפץ את המערכת שקיימת אצלו.

ש.ח. נטל את מערכת ההגה המפורקת אל מכון שיפוץ שפועל בתחום הזה, ובתום השיפוץ החזיר אותה למוסך, אולם שם הסתבר שהשיפוץ לא בוצע כהלכה ואי אפשר להתקין את המערכת המשופצת ברכב.
שוב חזר ש.ח. אל מכון השיפוץ, שוב נעשה ניסיון תיקון, ושוב חזר ש.ח. למוסך עם מערכת משופצת לכאורה, והפעם הותקן ההגה וש.ח. הוזמן לאסוף את מכוניתו.

אלא שכאשר הגיע ש.ח. למוסך חשכו עיניו: כאשר ניגש למכוניתו "המתוקנת" הוא גילה חוטי חשמל משתלשלים מצדדיו, כיסוי הפלסטיק שאמור להימצא מעל להגה לא היה במקומו, מפעילי החלונות החשמליים לא פעלו וגם הצופר לא עבד. לנוכח תגובתו הזמין בעל המוסך חשמלאי אשר אסף וחיבר את החוטים והחזירם למקומם, ואף הסביר לש.ח שאם משהו לא יעבוד עליו פשוט לטלטל את צמת החוטים ואז הכל יפעל…

ההפתעה הגדולה ציפתה לש.ח. בהמשך, לא לפני שבעל המוסך הודיע לו ש"יש חופש קל בהגה, אבל זה לא נורא. אין כל בעיה בטיחותית והוא יכול לנהוג כך".

כאשר התיישב ש.ח. במכונית הוא נדהם: גלגל ההגה היה חופשי לגמרי ונע באופן לא סביר לכל הכיוונים.
בעל המוסך שב והרגיע את ש.ח, גבה ממנו תשלום ושחרר אותו לדרכו, לא לפני שהסביר שהחופש בהגה נגרם בגלל "רמת השיפוץ של מכון השיפוץ", ולכן לא הוא אחראי לתוצאה.

בצר לו פנה ש.ח. אלינו, ולאחר שחזיתי במצב ההגה הוכיתי בתדהמה. בעיקר הפתיעה אותי העובדה שמכונית במצב כזה שוחררה מן המוסך, וזאת מכיוון שחל על מוסך איסור מפורש לשחרר לכבישים מכונית עם בעיה בטיחותית באחד מתוך מספר מכלולים חשובים שאחד מהם הוא מערכת ההגה. יתרה מכך, על המוסך חלה חובה לשלוח הודעה למשרד התחבורה על השבתת המכונית, וזאת כדי למנוע ממנה לסכן את המשתמשים בה ואת משתמשי הדרך האחרים.

פניתי אל בעל המוסך לצורך תגובה והוא טען בפני שהוא לא יכול להיות אחראי לרמת השיפוץ של ההגה שכן הלקוח היה זה שטיפל בעניין. בעל המוסך לא הסביר מדוע אישר את הוצאת הרכב מן המוסך במצב כזה, לכאורה בניגוד לתקנות.

לאחר שיחה זאת הבטיח בעל המוסך לבצע את התיקון מחדש, ואילו מכון השיפוץ השיב לש.ח. את מלוא עלות השיפוץ. למרות זאת, בעל המוסך לא עמד בהבטחתו ולא תיקן את המכונית מחדש.

בשלב זה פנה ש.ח. במכתב אל אבנר פלור, סמנכ"ל בכיר לתנועה במשרד התחבורה, ופירט בפניו את כל השתלשלות הדברים. ש.ח. אף שלח אל משרד התחבורה את הסרטון שמוצג כאן, אשר מציג את המצב המסוכן שבו שוחררה המכונית לכביש. גם אני פניתי אל אבנר פלור כדי לקבל את תגובתו לפרשה, והוא הבטיח להעביר את החומר אל אגף הרכב כדי שיפעלו בנושא.

זה המקום לומר למה צריך לצפות ממשרד ממשלתי לעשות ברגע שבו נודע על מצב שמסכן חיי אדם.

אגף הרכב במשרד התחבורה הוא זה שמעניק רישיונות ותעודות הסמכה לכל בעלי המקצוע שעוסקים בטיפול ברכב, והוא גם המשרד שאמור להפעיל פיקוח על כך שבתי העסק השונים עומדים בהוראות החוק ובתקנות.

האפקטיביות של מערך הפיקוח הזה הפכה כעת לקריטית באופן מיוחד לאחר קבלת "חוק שירותי רכב" אשר אמור לפתוח את ענף הרכב לתחרות גם בתחומי היבוא של רכב וחלפים וגם בתחום הטיפול והשירות לרכב.
ברגע שבו מתקבלת במשרד התחבורה עדות לרשלנות לכאורה בטיפול במערכת כל כך משמעותית מבחינה בטיחותית צריך היה לצפות שמפקחי המשרד יבדקו ראשית לכל את המוסך המטפל, אבל גם את מכון השיפוץ אשר משגר לשוק מערכות הגה מסוכנות.

למרבה האבסורד, לו היה ש.ח. נעצר בביקורת של ניידות הבטיחות של משרד התחבורה הוא היה מקבל דו"ח והמכונית שלו הייתה מורדת מן הכביש, אולם סביר להניח שבית העסק שבו טופלה המכונית לא היה נבדק.

פניתי אל אבנר עובדיה, דובר משרד התחבורה, כדי לברר מה עלה בגורל תלונתו של ש.ח, אלא שלעובדיה יש כנראה משימות חשובות יותר מאשר בטיחות כלי רכב, למשל לפרסם הודעות לעיתונות אודות אירוע שבו משתתף שר התחבורה בעת חנוכת מחלף זה או אחר. תגובה, מכל מקום, עדיין לא קיבלנו.

פניתי גם אל רונן לוי, יו"ר איגוד המוסכים, ושלחתי אליו את הסרטון, והוא קבע חד משמעית שלרכב כזה אסור לנוע על הכבישים.
שעות ספורות לאחר השיחה עם לוי קיבלנו הודעה מאחד מבעלי המוסך שהעניין יטופל באופן מידי, ובסמוך לאחר מכן אכן הגיע גרר ואסף את מכוניתו של ש.ח. לתיקון חוזר על חשבון המוסך. כעבור שלושה ימים נמסרה המכונית לבעליה במצב תקין.

בשלב זה, ולכל הפחות עד שיהיו התפתחויות נוספות בפרשה, החלטנו שלא לפרסם את שם המוסך – בעיקר על רקע העובדה שבסיכומם של דברים ההגה תוקן והלקוח קיבל פיצוי על תלאותיו בכך שלא נגבה ממנו תשלום תמורת התיקון.

אלא שהפרשה הזאת מציגה לכאורה מציאות מאד בעייתית ומעלה מספר תובנות חשובות.

ראשית לכל – מי שאחראי לבטיחות כלי הרכב בישראל, משרד התחבורה, שוב מגלה אוזלת יד וזלזול מוחלט בתפקידו זה.
למשרד התחבורה ישנה אחריות כוללת ראשית לכל לבטיחות בדרכים בישראל, ומעבר לכך גם לתחזוקת כלי הרכב ולאכיפה כלפי בעלי ההסמכה בתחומים השונים – וכאשר המשרד מועל בתפקידו אנחנו, האזרחים, נפגעים מכך ועלולים לשלם בחיינו ובחיי יקירינו.

פרשה זו מדגימה גם את האפקטיביות האפשרית של מערכת פיקוח וולונטרית של איגוד המוסכים, וזאת ההזדמנות לשבח את רונן לוי על פעולתו המהירה.

ייתכן שהמסקנה הכואבת אבל החשובה ביותר של פרשה זאת היא שפקידי משרד התחבורה, כל עוד שהמנכ"לית החדשה שלהם לא מנערת אותם, לא מסוגלים או לא מעוניינים לשמור על החיים של כולנו.

מכך גם נובע שהם יפעלו, אולי, רק אם הסרטון שכאן יופץ ברשתות החברתיות או יגיע לתוכנית פופולרית כמו "הצינור" של ערוץ 10. גם אתם יכולים לסייע בעניין זה אם תפיצו את הסרטון באמצעים שלכם.

* מערכת TheCar מתנצלת בפני משרד התחבורה ההודי על כך שאנחנו משווים אותם למשרד התחבורה הישראלי

The post משרד התחבורה של הודו, סניף ישראל * appeared first on TheCar.

"מצלמה א-3: מכמונת מהירות- כן היא. מכמונת נקודות- לאו". כך פותח שופט התעבורה בסאם קנדלפת מבית משפט השלום לתעבורה בנצרת את פסק הדין שבו הוא מורה לפרקליטות לבטל שישה כתבי אישום נפרדים שהוגשו נגד נהג אחד אשר עבר בתוך שלושה שבועות שש עבירות מהירות, ולאחד את כולם לכתב תביעה אחד.

פסק הדין ניתן בעקבות בקשה שהגיש הנהג, ל.ו, באמצעות עו"ד יוסף רז, לחייב את המדינה לבטל את ששת כתבי האישום שהוגשו נגדו בגין עבירות מהירות שעבר באותו מקום בדיוק.
בששת המקרים הוא נהג במהירויות של בין 80 ל–87 קמ"ש, וזאת בדרך עירונית שמהירות הנסיעה המותרת בה היא 50 קמ"ש בלבד.

שש העבירות בוצעו בתוך שלושה שבועות, כולן צולמו במכמונת מהירות עם מצלמה אלקטרונית ("א-3"), והעבירה האחרונה נעברה עוד בטרם נמסרה לנהג הודעה על ביצוע העבירה הראשונה.

הנאשם הודה בביצוע העבירות ואמר שהוא מוכן לתת עליהן את הדין, אך עם זאת טען שנעשה לו אי צדק בכך שהוגשו נגדו שישה כתבי אישום נפרדים. מצב כזה יגרור צבירת נקודות לפי "שיטת הניקוד" של משרד התחבורה אשר תגרום לענישה חמורה נוספת ולא מידתית, ובכלל זה קורסים ב"נהיגה מונעת", מבחן נהיגה מעשי, פסילת רישיון הנהיגה למשך שנה שלמה, וכן ביצוע בדיקות רפואיות.

במקרה זה, טען בא כוחו של הנאשם, יש להעניק "הגנה מן הצדק" היות שמטרת "שיטת הניקוד" היא להרתיע נהגים מלבצע עבירות תעבורה ובמקביל לתת בידי נהגים חוטאים כלים מדורגים שיסייעו בידם לשפר את נהיגתם ולהבטיח את כשירותם לאחוז בהגה. היות שלא ניתנה לנהג, במצב הנדון, כל התראה, וכל הנקודות כנגדו נצברו עוד בטרם הוזמן לדין – אין מקום להטיל עליו את אמצעי התיקון האלה.

השופט קנדלפת קיבל את הטענה הזאת וכך קבע: "נקודות שנרשמות לנהג העבריין הן למעשה נקודות אזהרה… לא מספר העבירות שעבר הנאשם הוא הקובע כי אם מספר האזהרות שמהן התעלם….אין מדובר בענישה שביסודה עקרונות של גמול על התנהגות הנהג בעבר אלא באמצעי חינוכי הצופה פני מניעת סכנה לציבור ותיקון התנהגותו בעתיד… לכן נהג שעבר באירוע אחד מספר עבירות שלא היה סיפק להזהירו לגבי כל אחת מהן בנפרד – שיטת הניקוד מתייחסת לארוע כולו כמכלול, ומטפלת בנהג כמי שנכשל פעם אחת ורושמת לו אזהרה אחת בלבד בדמות נקודות על העבירה החמורה ביותר". השופט הדגיש גם שריבוי העבירות שעבר הנהג מחייב אמנם טיפול עונשי מיוחד, אולם לכך יינתן מענה בעונש שיוטל עליו על סמך כתב האישום המתוקן והמאוחד.

"אין זה נכון ואין זה צודק לעשות ממצלמת א-3 "מכמונת נקודות" שבאמצעותה המשטרה אורבת לנהג ורושמת לחובתו נקודות ללא ידיעתו וללא כל אזהרה או התראה" – קבע השופט קנדלפת – "הדבר מנוגד לחלוטין לעקרונות שיטת הניקוד ולתכליתה".

עוד הוסיף השופט שכמי שיושב בתוך עמו הוא סבור שהגשת כתב אישום נפרד על כל עבירה תגרום לתופעה של הסבה פיקטיבית של אישומים לנהגים אחרים (בני משפחה ו/או חברים) אשר לא באמת נהגו ברכב ולא ביצעו את העבירה, וזאת מפני שאין אפשרות אובייקטיבית להוכיח את זהות הנהג האמיתי ברכב, וכך צפויים להיפגע טוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור במערכת המשפט.

"הפיצול המלאכותי, ואם תרצו האלקטרוני והאוטומטי, של כתבי האישום שהוגשו נגד הנאשם", קבע השופט, "אינו ראוי, פגום ואף מנוגד לדין".
בסיכומם של דברים הורה השופט למשטרה ולפרקליטות לבטל את ששת כתבי האישום ולהכין כתב אישום מאוחד שיוגש נגד הנהג.

תיק חיצוני 90505121765

The post שופט התעבורה נגד "מכמונת הנקודות" appeared first on TheCar.

ככל שהדברים תלויים בחלק מחברות הביטוח – המבוטחים שלהן חייבים לשלם בעצמם ועל חשבונם את מרכיב המע"מ כאשר עליהם לפצות את חברות הליסינג, וככל שהדברים תלויים בחלק מחברות הליסינג – הן לא מוכנות לוותר על המע"מ למרות שהן בכלל מתקזזות עליו.

הסיטואציה הזאת בדיוק עמדה לעלות לי.ש, לקוח של חברת הליסינג 'שלמה כאל' ושל חברת הביטוח '9 מיליון', קרוב לעשרת אלפים ש"ח לאחר שמכוניתו ניזוקה לחלוטין בתאונה, וחברת הביטוח שלו אמורה הייתה לשלם פיצוי לחברת הליסינג.

י.ש. דיווח על התאונה לחברת הביטוח וציפה שזו תסדר את כל העניינים מול חברת הליסינג – שהרי זאת אחת הסיבות שבגללה הוא שילם את פרמיות ביטוח הרכוש של המכונית.

אלא שבחברת '9 מיליון' סרבו לשלם לחברת הליסינג את מרכיב המע"מ, שעמד על 9,964 שקלים, וי.ש. נאלץ לפנות אל בית המשפט לתביעות קטנות בתביעה כנגד שתי החברות, שבה דרש שהן תסתדרנה ביניהן מבלי שהוא ייצא ניזוק.

בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות קבע השופט כי: "משניזוק הרכב והוכרז כ"אובדן מוחלט", מוטלת חובה על חברת הביטוח לשלם לחוכר, בעל הפוליסה, את כספי הביטוח בהתאם לשוויו של הרכב באותו מועד.
שווי זה כולל את מרכיב המע"מ, בהיות החוכר אדם פרטי שאינו רשאי לקזז את מס התשומות הכלול בחשבונית שהוצאה לו על ידי חברת הליסינג. משמע כי על חברת הביטוח לשלם לחוכר (באמצעות העברה ישירה לחברת הליסינג) את מלוא כספי הביטוח והיא אינה רשאית להפחית מהם את סכום המע"מ".

אלא שחברת הביטוח ערערה על הפסיקה הזאת לבית המשפט המחוזי, ושם טענה שסכום המע"מ ממילא מקוזז על-ידי חברת הליסינג ומשולם לשלטונות המס, ולכן היא אמורה להיות אדישה לגביו.

הבעיה היא שבפועל הדברים לא כל כך פשוטים: עסקת הליסינג קובעת בין השאר שבמקרה של תאונת "אובדן גמור" או גניבה של הרכב נדרש החוכר לפצות את חברת הליסינג כאילו שהעסקה הסתיימה עם תום תקופת החכירה, ולפצות אותה על אובדן הרווחים שלה.

היות שבעל הרכב לא יכול להחזיר את המכונית עצמה הוא נדרש לשלם את כל הסכומים שהיו מתקבלים ממנו עד תום ההסכם – אלא שרוב החוכרים בכלל לא מתייחסים לסעיף הזה מפני שהם סבורים שהביטוח מכסה את כל הנזקים שעלולים להיגרם להם בעת תאונה.
במקרה הזה, למשל, דרשה חברת 'שלמה כאל' מן המבוטח את כל הסכומים שלטענתה מגיעים לה, בתוספת מע"מ.

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בפני השופט ד"ר שמואל בורנשטין, הוצג חוזה החכירה שבו הוסכם שבמקרה של אבדן מוחלט רואים את החוכר כאילו הקדים את מימוש האופציה לרכישת הרכב בתום הסכם החכירה.

חברת הביטוח טענה שלפי חוק חוזה הביטוח "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזוק", והתשלום שהיא שילמה הוא בדיוק זה: פיצוי בגין הנזק ולא פיצוי בגין סעיף מסעיפי החוזה שבין הצדדים.

תשלום בגין נזק שנגרם בגלל "מימוש כפוי של נכס עקב מעשה נזיקי" לא מהווה, לטענתה, עסקה חייבת לפי חוק מע"מ.
"הטענה כי כספי הביטוח מהווים חלק מהתמורה שמשלם החוכר לחברת הליסינג, אינה אלא ניסיון לכפות פרשנות מאולצת שאינה תואמת את המציאות", טענו נציגי 9 מיליון, והוסיפו ש"עם אובדן הרכב הגיע החוזה לסיומו, חברת הליסינג אינה יכולה עוד לספק שירותי החכרה, ולא נותר עוד אלא לפצות את חברת הליסינג על נזקיה… רשות המסים אישרה כי אם הנזק היה נגרם בשעה שהרכב היה עומד בחצרי חברת הליסינג, התשלום לא היה חייב במע"מ, ומאחר שבמועד האירוע היה הרכב בבעלות חברת הליסינג אין כל הגיון כלכלי בחיוב במע"מ אך ורק בשל כך שהשם הרשום בפוליסה הינו שמו של החוכר".

חברת הליסינג טענה מנגד כי מהסכם החכירה עולה שעקב אירוע ביטוחי מסוג אובדן מוחלט הופך הסכם החכירה ל"הסכם מכר" לכל דבר ועניין.
המבוטח הוא החוכר (ולא חברת הליסינג), והמערכת החוזית הביטוחית מתקיימת בינו – אדם פרטי שאינו פטור מתשלום מע"מ, לבין חברת הביטוח, ובכך נבדל מקרה זה ממקרה שבו חברת הליסינג הייתה מתקשרת בעצמה עם חברת הביטוח.
"מחיר הרכב מורכב הן מתשלום דמי חכירה חודשיים והן מתשלום מימוש האופציה, וכל ניסיון להבחין בין תשלומים אלה הוא מלאכותי…
בניגוד לחברת הביטוח שעושה דין לעצמה ומותירה את סכום המע"מ בידה ובכך מתעשרת על חשבון החוכר, חברת הליסינג שמחייבת את החוכר במע"מ, מעבירה את סכום המע"מ לרשויות המס ולא נוצר לה כל רווח"- טענה שלמה כאל.

עמדת רשות המיסים

במסגרת הדיון התבקשה רשות המיסים לחוות דעה במחלוקות, וזו תמכה בעמדת חברת הליסינג: "התמורה המשולמת לחברת הליסינג במקרה של אירוע ביטוחי כוללת את מרכיב הרווח שהיא צפתה לקבל בעסקה", נטען בחוות הדעת, "לפיכך אין מדובר בפיצוי אלא בתמורה מוסכמת על בסיס ההסכם.

ההסדר שנקבע בהסכם החכירה אינו שונה ממצב שבו התמורה הייתה משולמת מראש, כולל המע"מ, ובלא השבה גם במקרה שהרכב נגנב או ניזוק, שאזי ברור שאין מדובר בפיצוי נזיקי. העובדה שחברת הביטוח מעבירה ישירות את התמורה לחברת הליסינג אינה משנה ממהותה של העסקה. מדובר רק באמצעי טכני יעיל של תשלום. הדבר אינו שונה ממצב שבו… החוכר משלם לחברת הליסינג את מלוא התמורה, תובע את חברת הביטוח ומקבל את שווי הרכב לפי מחירון הרכב, הכולל מע"מ… אין המקרה שלפנינו דומה למקרה שבו נגרם נזק לרכב העומד במגרשי חברת הליסינג, שכן במקרה זה לא נערכה כל עסקה ולא סוכמה כל תמורה".

בפסק דינו קבע השופט ד"ר שמואל בורנשטין: "סבור אני, כי אם אין לשלול את האפשרות שגם במקרה שבו כלי הרכב היה ניזוק בעת שהוא מצוי במגרש חברת הליסינג – ואיני מכריע בעניין זה – יתכן שהיה מקום להוסיף מרכיב של מע"מ לכספי הביטוח המשולמים מכוח חוזה הביטוח, על אחת כמה וכמה שזו התוצאה הנכונה כאשר מדובר בתשלום המשולם מכוח חוזה החכירה.

במקרה זה מתקיימים בתשלום יסודות מסחריים מובהקים; תחילתו בעסקה בין חברת הליסינג והחוכר בה נדרש החוכר לשלם את יתרת דמי השכירות ומחיר המימוש של האופציה במקרה שבו הוא אינו יכול להחזיר את הרכב; המשכו בתנאים הקבועים בהסכם החכירה לפיהם, בין היתר, על החוכר לבטח את כלי הרכב "בעצמו ועל חשבונו" בחברת ביטוח ולרשום את חברת הליסינג כמוטב, לפצות את חברת הליסינג בשל כל נזק שייגרם מהפרת תנאי הביטוח ולשאת בהשתתפות העצמית. סופו בקביעה לפיה אם כספי הביטוח שיועברו לחברת הליסינג יעלו על הסכומים שהוא חייב לשלם לפי הסכם החכירה, תוחזר לו היתרה.

נכון שלחברת הליסינג יש אינטרס שלא להציג את התשלום המתקבל מחברת הביטוח כפיצוי אלא כתמורה ממכירת כלי הרכב, וזאת מסיבות חשבונאיות. אבל אין מדובר בעסקה מלאכותית. איני רואה פסול בכך שחברת הליסינג בוחרת בדרך חשבונאית עדיפה לה, ובמיוחד כאשר בסופו של יום אכן אין הבדל מבחינתה האם קיבלה את התמורה שהיא ציפתה לקבל בעת שערכה את עסקת הליסינג, מהחוכר ששילם את מלוא דמי החכירה ואת מחיר המימוש של הרכב, או שהיא קיבלה את אותה תמורה מחברת הביטוח בעקבות האירוע.

יש גם לתת את הדעת לתוצאה העולה מקבלת עמדת חברת הביטוח, לעומת זו הנובעת מקבלת עמדת חברת הליסינג ורשות המסים. קבלת עמדת חברת הביטוח תביא לכך כי במקום שציבור המבוטחים, בעלי הרכב, הוא שיישא בנטל מס זה (בהנחה שחברת הביטוח תגלגל אותו למבוטחיה בדרך של הגדלת הפרמיה), יישא בו הציבור בכללותו. איני סבור כי זו התוצאה הראויה…
צדק בית משפט קמא עת קבע שהמדובר בתשלום שמשלמת חברת הביטוח לחוכר, בעל הפוליסה, על פי חוזה הביטוח… משניזוק הרכב והוכרז כ"אובדן מוחלט" מוטלת חובה על חברת הביטוח לשלם לחוכר, בעל הפוליסה, את כספי הביטוח בהתאם לשוויו של הרכב באותו מועד. שווי זה כולל את מרכיב המע"מ, בהיות החוכר אדם פרטי שאינו רשאי לקזז את מס התשומות הכלול בחשבונית שהוצאה לו על ידי חברת הליסינג. משמע כי על חברת הביטוח לשלם לחוכר (באמצעות העברה ישירה לחברת הליסינג) את מלוא כספי הביטוח והיא אינה רשאית להפחית מהם את סכום המע"מ".

השופט בורנשטין דחה את הערעור של תשעה מיליון וחייב אותה בתשלום 20 אלף ש"ח הוצאות משפט לחברת שלמה כאל, וסכום דומה לרשות המיסים.
רת"ק 4832-12-12

The post בית המשפט קבע: חברת הביטוח חייבת לשלם מע"מ appeared first on TheCar.

איגודי השמאים והמוסכים פנו בסוף השבוע אל שרי התחבורה והאוצר בטענה לפיה אנשי האוצר, מאגף הפיקוח על הביטוח, מחבלים ברפורמה הצרכנית אשר נדונה וסוכמה בוועדת הכלכלה של הכנסת במסגרת חוק רישוי שירותים לרכב.

לדבריהם, אנשי הפיקוח על הביטוח מנסים לטרפד סיכום שאמור לפתור את בעיית "רשימות השמאים" ומוסכי ההסדר, אשר גורמת לנזק כלכלי למבוטחים בעלי רכב.

כרקע לדברים נזכיר שבאיגוד המוסכים טוענים מזה שנים ש"מוסכי הסדר" נאלצים לפעול תחת לחץ מאסיבי של חברות הביטוח להפחתת מחירי התיקונים, תוך שימוש בחלפים שחלקם מיובאים על-ידי חברות שקשורות לחברות הביטוח – ומצב זה לא רק פוגע בתחרות בענף המוסכים אלא גם גורם לכך שהתיקונים במוסכי הסדר לא תמיד מבוצעים ברמת איכות ובטיחות מספקת.

באיגוד השמאים טוענים ש"רשימת השמאים" – שמאים שמקובלים על-ידי חברות הביטוח כמי שיאמדו את גובה הנזקים שמוכרים על-ידי חברות הביטוח – יוצרת "מועדון סגור" של שמאים אשר מצד אחד מקבלים פרנסה מלקוחות חברות הביטוח אך באותה עת גם תלויים לפרנסתם באותן חברות ובעצם הימצאותם ברשימות – מה שמפעיל עליהם לחץ להפחתת גובה השומות שהם קובעים.

במכתב שנשלח לשני השרים טוענים ראשי שני האיגודים שטענת חברות הביטוח לפיה ביטול רשימות השמאים יגרום לייקור פרמיות הביטוח אינה מחויבת המציאות.

יהודה יגן, יו"ר ענף רכב באיגוד השמאים, אומר: "למרות התחייבות ועדת הכלכלה ובניגוד גמור לעמדתו הנחרצת של שר התחבורה, בוחר שר האוצר כחלון להשאיר את הנהגים שבויים בידי חברות הביטוח. אני קורא לשר האוצר להתעשת ולהיות מחויב לאזרחים".

במכתב שנשלח לשרים נכתב ש"בדיון ועדת הכלכלה האחרון בנוגע לרפורמת שר התחבורה בשוק הרכב הישראלי, ניתנה הוראה מפורשת ע"י יו"ר הוועדה, ח"כ כבל, ועל ידי ח"כ ביטן, למשרד התחבורה, משרד האוצר, איגוד השמאים ואיגוד המוסכים, למצוא הסדר מוסכם לבעיית רשימות והסדרי השמאים ולבעיית רשימות והסדרי המוסכים, תוך הצהרה כי נושאים אלו יטופלו במסגרת חוק הרישוי בין אם בהסכמה ובין אם בהוראות כופות.

בהתאם להוראה זו של וועדת הכלכלה בכנסת ישראל ישב הצוות הבכיר של משרד התחבורה על כל שדרתו המקצועית על המדוכה, שמע והתייעץ עם כל הגופים הרלוונטיים, ולבסוף הוציא מלפניו המלצה מקצועית חד משמעית: ביטול הסדר השמאים; ביטול שיטת מוסכי ההסדר.

במקביל, ובניגוד מוחלט לעמדת משרד התחבורה שהוא הוא הרגולטור הרלוונטי בשוק הרכב, פעלו פקידי המפקחת על הביטוח במשרד האוצר, שנשתכח מליבם, כך נראה, כי הם אמונים על הגנה על הציבור ולא על חברות הביטוח – לעשות נפשות לשיטתם לפיה יש להגן דווקא על חברות הביטוח מפני השינויים החשובים, ולגרום לטרפוד יישום עמדת הגורמים המקצועיים במשרד התחבורה, תוך הנחת נתונים כלליים ושאינם תואמים את המציאות ואף את המדווח באתר משרד האוצר לגבי רווחיותן של חברת הביטוח".

עוד נכתב ש"הובא לידיעתנו שבישיבה שהתקיימה ב-8.6.2016 במשרדו של יו"ר וועדת הכלכלה, עלה בידי פקידי המפקחת על הביטוח "לחולל מהפך" ולחבל בשלמות הרפורמה תוך "גיוס" טיעון משפטי חדש, וזאת בניגוד לעמדת משרד התחבורה ושר התחבורה; בניגוד להצהרות; בניגוד להתחייבויות וועדת הכלכלה.

התערבות בוטה זו, שבאה לאחר החלטת הגורם הקובע במשרד התחבורה, ראוי לה שתגונה ושלא תשיג את מטרתה שעיקרה הקפאת המצב הנוכחי לעד. ובמילים אחרות להשאיר את העיוותים הקיימים בשיטה הקיימת לעד…

ראשי שני הארגונים – יהודה יגן יו"ר ענף הרכב באיגוד השמאים, ורונן לוי יו"ר איגוד המוסכים, מבקשים משני השרים להתערב כדי למנוע מפקידי האוצר לטרפד את השלמת הרפורמה שאותה מקדם שר התחבורה למען הציבור ולמען העסקים הקטנים העוסקים בתחום".

נתונים אשר הוכנו על ידי איגוד המוסכים וצורפו למכתב מגלים שבשנת 2015 היה לחברות הביטוח עודף הכנסות של 3.4 מיליארד שקל רק מתוך ענף ביטוח הרכב.

הנתונים, אשר מבוססים על נתוני המפקח על הביטוח, מעלים שחברות הביטוח גבו מן המבוטחים בשנה שעברה 11.8 מיליארד שקלים ואילו סך כל הפיצויים ששולמו לנפגעים עמד על 8.4 מיליארד שקלים בלבד.
סכום הפיצויים כולל כ-5 מיליארד שקלים ששולמו לכיסוי נזקי רכוש וכ-3.4 מיליארד שקלים ששולמו לפיצוי על נזקי גוף במסגרת ביטוח החובה.

עם זאת, בקשת איגוד המוסכים לקבל מן הפיקוח על הביטוח נתונים לגבי סכום הכסף ששולם למוסכים תמורת תיקון נזקי רכוש לא נענתה, וההערכה באיגוד זה היא שהסכום המדובר מגיע לכ-1.8 מיליארד שקלים בלבד.

לטענת איגוד המוסכים נחלקים חמישה מיליארד השקלים שמשלמות החברות כפיצוי שאינו עבור נזקי גוף לפי המפתח הבא: כ-750 מיליון שקלים שולמו כפיצוי למבוטחים שרכבם נגנב, כ-2.6 מיליארד שקלים שולמו לבעלי רכב שהוכרז כאובדן גמור ("טוטאל לוס") ולכן כלל לא תוקן, 350 מיליון שקלים נוספים שולמו לכ-70 אחוז מהמבוטחים באמצעות יצירת בידול (הנחות) בהשתתפות העצמית (ממוצע של כ-1,500 שקל לרכב), וסכום נוסף, של כ-350 מיליון שקלים, שולם לשמאים.

בנוסף, באיגוד המוסכים מעריכים שחלק נכבד מתשלומי חברות הביטוח הוא כעמלות לסוכני הביטוח, להערכתם מדובר בכ–2.4 מיליארד שקלים.

באיגוד טוענים שהמסקנה המתבקשת היא ש"יחס העלות של תיקוני הרכב אל מול ההכנסות מביטוחי רכב ממונעים הינה זניחה. ביטול מוסכי ההסדר ושמאי ההסדר, יחד עם פיקוח על מחירים והתייעלות בהוצאות חברות הביטוח – לא רק שלא תייקר את פרמיות הביטוח לצרכנים אלא אף תאפשר את הוזלתן".

תגובת משרד האוצר טרם התקבלה, בגלל החג.

The post איגודי השמאים והמוסכים: "המפקחת מטרפדת את הרפורמה" appeared first on TheCar.

רבות כבר נכתב וסופר על ניגוד העניינים שקיים בין מעמדו של שמאי רכב כ"שמאי חוץ" ברשימת השמאים של חברות הביטוח לבין היכולת – לכל הפחות התיאורטית – של חברות ביטוח לצמצם את עבודתם של שמאים "נדיבים" מידי כלפי המבוטחים.

לא מעט שנים לקח לאנשי המפקח על הביטוח להתעורר ולטפל בבעיה הזאת, אבל לזכותם יש לומר שלאחרונה הם לפחות משתדלים.

לב הבעיה הוא למצוא דרך להפגיש בין שמאי רכב אובייקטיבי ולא תלוי ככל האפשר לבין המבוטח מצד אחד – שהאינטרס שלו הוא להגדיל את שומת הנזק ולהשיג את התיקון הטוב ביותר – לבין חברת הביטוח שמעדיפה לשלם פיצוי נמוך ככל שתוכל.

"רשימת השמאים" הוא הפתרון הטוב ביותר שהיה עד עתה, אבל לכולם ברור שזה לא פתרון טוב והטענה היא שאת הרשימה מרכיבה חברת הביטוח שמותירה בה בעיקר את מי שהשומות שלהם "צנועות".

ההצעה החדשה של אנשי האוצר מצביעה לכל הפחות על יצירתיות: באוצר מבקשים להפעיל מוקד חיצוני ארצי ובו יהיו רשומים כל שמאי הרכב המורשים.

בעת תביעה כנגד חברת ביטוח יפנה המבוטח למוקד הזה ויקבל שמאי בהתאם להקצאה אקראית.
לכאורה, בדרך זאת מנותק הקשר בין השמאים לחברות הביטוח, אלה לא יהיו חרדים לפרנסתם מכיוון שאף חברה לא תוכל להפעיל עליהם לחץ ולמנוע מהם להתפרנס ואילו החברות לא יוכלו לבחור לעבוד רק עם מי שמטיב איתן.

אלא שבאופן כמעט מפתיע – מי שמתנגד נחרצות להצעה הזאת הם דווקא חלק מן השמאים, במיוחד אלה שמנהלים כיום משרדים גדולים או שנפח הפעילות שלהם גדול בזכות מוניטין חיובי שצברו בעבודתם.

לדברי אחדים מהם, הצעה זאת תפגע גם בהם וגם במבוטחים היות שלטענתם היא פוגעת בחופש הבחירה ומונעת מן המבוטחים להגיע לשמאים בעלי ותק ומוניטין חיובי. כך – במקום ליצור תחרות היא עלולה לעודד בינוניות בענף.

חשש נוסף שלהם הוא שהצעד המתבקש הבא, ככל שמתקבלת שיטת עבודה כזאת, יהיה שהאוצר יכתיב גם מחיר אחיד לשמאות ובכך יצמצם עוד יותר את התחרות בענף.

הבעיה של השמאים היא שנכון להיום הם עדיין לא הציגו אלטרנטיבה טובה יותר, והם חוששים שדחיית הצעת האוצר תגרום להשאיר על כנו את המצב הנוכחי אשר מפעיל עליהם לחץ מקצועי וכלכלי.

The post מוקד שרות יקצה שמאי רכב באופן אקראי appeared first on TheCar.

האם בעל רכב שנכנס איתו במתכוון לתוך מעבר מים, וגרם למנוע נזק לא הפיך, זכאי לפיצוי מחברת הביטוח?

חברת שירביט, אשר ביטחה את הסוזוקי ג'ימני של ע.ד, דחתה את תביעתו לפיצויים בטענה לרשלנות מצידו, אבל שופטת בית משפט השלום בחיפה, תמי לוי יטח, קבעה דווקא שמדובר בתאונה שצריכה להיות מכוסה על-ידי הביטוח.

ע.ד, אשר לדבריו נהג לנסוע באופן קבוע בתוך מעבר המים המלא שבין המושבים בית יהושוע לשדה יעקב, גילה למגינת ליבו שלא לעולם חוסן. באחת ההזדמנויות עלה כנראה מפלס המים לגובה רב מן הרגיל, ומנוע הג'ימני כפול ההנעה שלו "שתה" מים, נחנק, ומת (כאשר נכנסים מים למנוע נגרמת "נעילה הידרוסטטית" של הבוכנות בתוך הצילינדרים והמנוע נהרס). אם לא די בכך, הרכב אף נסחף כעשרה מטרים בתוך המים הגועשים.

בניסיון להציל את יקירו פנה ע.ד. לעזרת חקלאים מן הסביבה, אשר חילצו אותו בסיוע שני טרקטורים, אבל הנזק כבר נגרם ולג'ימני האומלל נקבעו 66 אחוזי נכות, דהיינו אובדן מוחלט ("טוטאל לוס").

ע.ד. פנה אל המבטחת שלו, חברת שירביט, ונציגה הורה לו למסור לידיו את מפתחות הרכב ואת הרישיון שלו, בעוד שג'ימני ז"ל הועבר אל מגרש הפירוק ואבריו הושתלו בחולים אחרים.

בנקודה זו חלה תפנית מפתיעה בעלילה: אנשי שירביט הודיעו לע.ד. שהחברה לא מתכוונת לפצות אותו (למרות שהרכב כאמור נמסר למגרש פירוק ופורק), מפני שלדעתם עצם הכניסה שלו למעבר המים, שכתוצאה ממנה נגרמו הנזקים לרכב – מהווה התרשלות חמורה.

במכתב שנשלח לע.ד. טענה שירביט ש"הנסיעה ברכב לתוך מעבר המים הייתה ביודעין ומבלי לנקוט באמצעי זהירות סבירים. התנהגות זו הינה פזיזות ומהווה סטייה מסטנדרט הזהירות הראויה ועולה כדי רשלנות רבתי".
טענה אחרת של שירביט הייתה שבמקרה זה מדובר ב"נזק שנגרם עקב מעשה מכוון", ובנוסף לכך התובע גם לא פעל כדי להקטין את נזקיו. בסוף המכתב נכתב שע.ד. רשאי לפנות למגרש הפירוק כדי לאסוף את שרידי רכושו, וכי מוחזרים לו מפתחות הרכב והרישיון שלו.

בצר לו נאלץ ע.ד. לפנות לסיוע של בית המשפט, ושם טען שמדובר ב"מקרה ביטוח" קלאסי, כזה שמוגדר בפוליסה כ"תאונה מכל סוג שהוא". לדבריו, טענת ההתרשלות שנטענת נגדו יכולה הייתה להתקיים רק במקרה שבו נזק נגרם במתכוון ע"י המבוטח, דבר שלא קרה כלל וכלל במקרה שלו.
ע.ד. הזכיר לאנשי שירביט שאפילו חוקר מטעמה קבע בדו"ח שלו שנסיבות האירוע והתנהגות התובע לאחריו מצביעות על כך שלא מדובר בנזק מכוון וזדוני.

"אין נפקות לשאלה", כתב בא כוחו של ע.ד. בכתב התביעה, "האם חציית מעבר המים ברכב התובע, שהינו בעל הנעה כפולה, הינה סבירה או לא, שכן הכיסוי הביטוחי נועד גם לכיסוי מקרים בהם אירע האירוע בשל רשלנות המבוטח… הנתבעת לא הוכיחה כי התובע היה אדיש ו/או חסר אכפתיות לתוצאות מעשיו והתנהלות זו נלמדת הן מהתנהגותו עובר לתאונה והן לאחריה"- נאמר בכתב התביעה.

ע.ד. הזכיר בתביעתו את העובדה שהמבטחת שלחה את ג'ימני למגרש הפירוק, וברור שלאחריו אי אפשר להשיב את המצב לקדמותו ולדחות את התביעה.

ע.ד. תבע משרביט סכום כולל של כ-53,000 ש"ח, מהם כ-46,500 ש"ח ערך המכונית עצמה.

נציגי שירביט טענו טיעון ציורי מאד לפיו "לא סביר לדרוש מהמבטחת לקחת בחשבון סיכונים בהם המבוטח ישתמש ברכבו כסירה בנחל שבו ישנה זרימה חריגה".

לעניין מגרש הפירוק טען נציג המבטחת שהיא לא קיבלה כל תשלום מן המגרש ולכן הפנתה לשם את התובע לקבל את תמורת חלקי הרכב.

השופטת תמי לוי יטח לא קיבלה את טיעוניה של שירביט וקבעה שע.ד עמד בנטל ההוכחה של קרות מקרה הביטוח, וכי מדובר במה שמוגדר בפוליסה כ"תאונה מכל סוג שהוא".

"תאונה", קבעה לוי יטח, "הינה כל אירוע בלתי מתוכנן המוביל לתוצאה שאינה רצויה. ומכאן כי במקרה בו מתקיימת אי וודאות לקרות הנזק שאירע , ניתן לקבוע כי האירוע מהווה "תאונה"…
דו"ח החקירה מטעם הנתבעת אינו כוללת מסקנה ו/או ממצא כלשהו לפיו התובע ידע לכאורה בוודאות כי במידה וייכנס עם רכבו אל תוך מעבר המים הוא צפוי להיסחף ולגרום נזק לרכבו.
כל שנמצא בדו"ח הנ"ל, הינה טענה כללית לפיה התובע מיהר להיכנס למעבר המים בטרם בדק את גדותיו באופן קפדני, לא נקט בזהירות המרבית המצופה ממנו ובפרט בהיותו מחלץ ביחידת חילוץ, לא עצר את הרכב וירד ממנו על מנת לבדוק את מפלס המים, ולא היה ערני מספיק בעת חציית מעבר המים…
אם נאמץ את גישתה של הנתבעת… נדרש באותה מידה לאמץ טענה זו גם כאשר נהג רכב נכנס לצומת במופע אור אדום ברמזור, או נוהג תוך ביצוע עבירת תנועה אחרת ורכבו נפגע. לדידי אין לקבל גישה זו העומדת בניגוד לעקרונות הכיסוי הביטוחי המקיף לכלי הרכב כפי שנקבע בפוליסה התקנית והיא שאין להטיל על נהג הרכב סטנדרט ו/או חובת זהירות נדרשת במסגרת נהיגתו את הרכב כתנאי לתחולתו של הכיסוי הביטוחי. הכיסוי הביטוחי אמור לחול גם במקרה של נהג אשר נהג ברשלנות ו/או בפזיזות ואין בהתנהלות זו כדי לשלול את הגדרת האירוע כאירוע תאונה".

לא מצאתי כל ראייה לכך שמעשיו של התובע לפני ואחרי האירוע, מלמדים על תכנון ו/או רקימת מזימה לגרימת נזק מכוון לרכב התובע. התנהלות התובע מלמדת על כך שהוא עשה דווקא כל מאמץ לחילוץ רכבו ללא פגע, לרבות באמצעות טרקטורים, תוך שהוא ממהר לבצע את החילוץ בסמוך לאחר קרותו ואינו מותיר את הרכב עד לטביעתו המלאה…
כמו כן, נוכח העבר הביטוחי של רכב התובע מצבו התחזוקתי קודם לתאונה והביקוש של הרכב בשוק, אין כל הגיון ו/או אינטרס מצד התובע לביצוע מעשה זדון מכוון לגרימת נזק לרכב".

קביעה חשובה של השופטת לוי יטח – לגבי חברת שירביט – היא שהחברה לא נהגה בתום לב כאשר טענה לרשלנות מצד המבוטח, בניגוד לדו"ח חוקר מטעמה, ובכך שהפנתה את התובע למגרש הפירוק.

"כלום יעלה על הדעת כי הנתבעת תאפשר את פירוקו של הרכב ותקבל לידיה את רישיון הרכב והמפתחות, שעה שלטענתה אין המבוטח זכאי לתגמולי הביטוח?", אומרת-שואלת השופטת.
"כלל התנהלות הנתבעת כפי שפורטה לעיל, אינה מלמדת על התנהלות שבתום לב, נוכח קיומה לכאורה של מחלוקת עם המבוטח. התנהלות זו אילצה את התובע, ללא כל הצדקה ממשית, לרכוש רכב חלופי על חשבונו (לאחר שרכבו פורק על דעת הנתבעת עצמה)…. כמו כן, התנהלות הנתבעת אילצה את התובע לנהל הליך משפטי ממושך כנגדה לשם קבלת תגמולי הביטוח, על כל המשמעויות הכספיות והטרחה הרבה הנובעת מכך".

בסופו של יום פסקה השופטת ששירביט תפצה את ע.ד. במלוא שווי הרכב, וכן בתשלום ריבית מיוחדת בסך 10% לשנה בשל התנהלותה, וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ועדים בסך של 12 אלף ש"ח.

תא"מ 42798-05-15

The post רשלנות של נהג לא פוטרת מתשלום פיצויים appeared first on TheCar.

מן המפורסמות הוא ששופטים בבתי המשפט נוטים לחלק את האשמה לתאונה בין הצדדים המעורבים, כשההיגיון המנחה הוא שגם לצד שלא אשם מבחינה חוקית הייתה אפשרות ואף חובה למנוע את המפגש.

אבל כיצד נחלקת האשמה בתאונה בין מי שגרם לה בגלל שלא נתן זכות קדימה בתמרור עצור לבין מי שחטאו העיקרי היה שרכב על אופנוע ללא רישיון תקף?

התשובה לשאלה הזאת היא: "תלוי בשופט", כפי שעולה מהכרעה בערעור שהוגש על ידי נ.ר, רוכב אופנוע אשר נפגע בידי נהג אשר חסם את דרכו במקום לתת לו זכות קדימה.

הבעיה העיקרית של נ.ר. (אשר יוצג על עו"ד שלמה הרדי) היא שהוא רכב על אופנוע שטח ללא רישיונות ברי תוקף, וזה ככל הנראה מה שעמד מאחורי פסיקתה של שופטת בית משפט השלום שרון צנציפר הלפמן (תא"מ 21165-03-11) אשר חייבה דווקא אותו לשלם לבעל המכונית ח.ט. (אשר היה מבוטח בחברת הביטוח הראל), סכום של 39,447 ש"ח.

השופטת צנציפר קבעה שיש לחלק את האחריות לתאונה באופן שבו רוכב האופנוע יישא ב-70% ממנה, וכך גם יהיה חלקו בנזק, ואילו נהג המכונית אחראי רק ל-30% הנותרים – למרות שעבירת התנועה שלו היא זו שגרמה לתאונה.

להגנתו טען באותו הליך רוכב האופנוע שהוא רכב עליו בתום לב, לאחר שהתכוון לרכוש את הכלי מבעליו, ולקח אותו רק לסיבוב מבחן קצר. לדבריו, רק לאחר התאונה נודע לו שלאופנוע לא היה מספר רישוי ולכן לא היה מורשה לנסוע על הכביש, ושהוא גם נהג בו ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה.

על פי תיאור נהג המכונית הוא עצר עצירה מלאה לפני תמרור עצור שניצב לפני צומת, ולאחר מכן פנה שמאלה וחצה שני נתיבי נסיעה. באותו זמן הגיע האופנוע משמאלו, בנתיב שאותו חצה.
לדברי הנהג הוא עצר את המכונית בניצב לאי תנועה שמפריד בין שני כיווני הנסיעה, באופן שחלקה הקדמי נמצא לפני אי התנועה וחלקה האחורי בלט אל תוך נתיב הנסיעה. בשלב זה פגע האופנוע בצדה השמאלי-קדמי.

חוקרי המשטרה הגישו נגד רוכב האופנוע כתב אישום שייחס לו נהיגה ברשלנות, נהיגה ללא רישיון תקף וללא ביטוח תקף, נהיגה ללא רישיון רכב ונהיגה ברכב שלא רשום בלשכת הרישוי, וכן הזזת הרכב ממקום התאונה.
בסופו של יום נמחקו מכתב האישום עבירות הנהיגה ברשלנות והזזת הרכב, והוא הורשע בשאר העבירות שיוחסו לו.

חברת הביטוח הראל, מבטחת המכונית, תבעה מרוכב האופנוע את עלות הנזק שנגרם לה בטענה שאחריותו לתאונה מלאה היות שהמכונית נמצאה בעצירה מוחלטת לאחר שכבר חצתה את הצומת.

נ.ר, לעומת זאת, טען שמלוא אחריות לתאונה מוטלת על נהג המכונית אשר לא נתן זכות קדימה ונכנס לצומת לא פנוי.
השופטת צנציפר פסקה כאמור ש-70% מן האשמה מוטלת על רוכב האופנוע, ועל כך הוא ערער בפני בית המשפט המחוזי בלוד.

השופט יעקב שיינמן העיר בפסק דינו שברקע ההכרעה תלויה ועומדת תביעת נזקי גוף שהגיש רוכב האופנוע בגין התאונה, וזאת מפני שהוא נפגע בה באורח קשה ונותר עם אחוזי נכות גבוהים יחסית – ועל כן יש לפסיקה בתחום האזרחי-נזיקי משמעות רבה גם לעניין פיצויי ביטוח החובה.

לעצם העניין פסק השופט שיינמן כך: "יש להאיר כבר בתחילת הדברים כי הגם שהמערער נהג על האופנוע ללא רישיון בר תוקף, והגם שהאופנוע לא היה כשר לנסיעה בכביש, לא הוכח כל קשר סיבתי ישיר בין מחדלים אלו לאירוע התאונה.

אין חולק כי נהג המכונית נכנס לצומת כאשר בכיוון נסיעתו תמרור ב-37 שמשמעו ביצוע שתי פעולות מחויבות:
א. לעצור את הרכב עצירה מלאה בטרם כניסה לצומת.
ב. ליתן זכות קדימה לרכב בתנועה חוצה.

אי ציות לתמרור ב-37, נחשב, לאחת מעבירות התנועה החמורות יותר.
תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה, קובעת במפורש, למניעת כל ספק, את הפעולות שעל הנהג לבצע כשבכיוון נסיעתו מוצב תמרור ב-37: "נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה – לפני קו העצירה, וייתן את זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב הנכנס לצומת מכביש אחר…

מהעדויות שנשמעו בבית משפט קמא, עולה בברור, כי נהג המכונית נכנס לצומת וחצה את שני הנתיבים בכיוון נסיעתו של המערער, כשהוא כלל לא ראה ולא הבחין באופנוע המתקרב לצומת, למרות שלפי כל העדויות היה לו טווח ראיה של 80 מ'.
מתן זכות קדימה המצוינת בתקנה 64, אינה בגדר המלצה או פעולה טכנית של יציאת ידי חובה, אלא פעולה מהותית, לפיה על מי שחלה חובת זכות קדימה – עליו ליישמה בקפדנות ובמלואה, כך גם נקבעה והוגדרה זכות הקדימה בסעיף ההגדרות של תקנות התעבורה: "אי המשכת הנסיעה או התחלתה, כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב, ולאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם".

משמע, כל פעולה הגורמת לנהג שנוסע בדרך החוצה לסטות מכיוון נסיעתו, או אפילו לשנות את מהירות נסיעתו, יש בה כדי להעיד על כך שלא ניתנה זכות הקדימה. מדברים אלה עולה בברור, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי נהג המשיבה, הבין שחובתו לבצע עצירה, ולא הבין ואינו מודע, כי חובה זו כוללת גם את חובת מתן זכות הקדימה… במישרין או בעקיפין נטענה על ידי המשיבה בלשון רפה טענה כי גם לעובדה שהאופנוע היה ללא רישיון נהיגה בכביש יש משקל לצורך בקביעת שאלת האחריות.
איני מסכים עם טענה זו של המשיבה….מעבר לכך שגם לא הוכח גם כי קיים קשר סיבתי כלשהו, בין העובדה שלאופנוע לא היה רישיון תקף לבין קרות התאונה (כלל לא נטען על ידי המשיבה כי לאופנוע לא היה למשל בלמים, או שתקלה טכנית כלשהי היא זו שגרמה לתאונה).

לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה כי היה מקום לחלק את האחריות בצורה שונה. אמנם המערער נהג ללא רישיון על האופנוע, והוא נתן את הדין על כך, ויש לשייך לו אשם תורם מסוים לאי מניעת התאונה מכוח העובדה כי הוא נהג ללא רישיון, אך יש לזכור, כי לא הוכח קשר סיבתי ברור, בין העדר הרישיון לבין התאונה.

לא הוכח שהמערער, ברשלנותו הוא, גרם לתאונה, אלא בצורה מזערית (יחסית לנהג המשיבה) כשנכנס לצומת מבלי לשים לב לרכב החוצה, ובכך הפר במידה מסוימת את חובת הזהירות של נהג הנכנס לצומת…
לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי חלוקת האחריות צריכה להיות הפוכה. מרבית האשם מוטל לפתחו של נהג המשיבה, ורק מיעוטו של האשם מוטל לפתחו של המערער. לפיכך אני קובע, כי המערער אחראי ב-33.33% לתאונה, ואילו נהג המשיבה אחראי ב-66.66% לתאונה"

ע"א 27452-07-15

The post מי אשם יותר: אופנוען בלי רישיון או נהג שלא עצר בעצור? appeared first on TheCar.

משרדי התחבורה והגנת הסביבה מחייבים את יבואני הרכב לפרסם בפרסומים שלהם כל מיני דברים חשובים כמו את קבוצת זיהום האוויר שהמכונית כלולה בה, או את תצרוכת הדלק שלה בעיר ומחוץ לעיר, אבל משרד התחבורה לא דורש מהם להציג באופן מסודר האם מותר למכונית מסוימת לגרור או לא.

משרד התחבורה גם לא מפרסם באתר האינטרנט שלו את רשימת המכוניות שנאסר לחבר אליהן וו גרירה, והתוצאה היא שמי שעוסק בפעילויות ספורטיביות וזקוק להוביל ציוד, או מי שמבקש לחבר למכוניתו עגלה כדי לשאת ציוד לעבודה – עלול לגלות רק לאחר שכבר רכש מכונית שנאסר עליו לחבר אליה וו גרירה.

זה בדיוק מה שקרה לד.ש, אשר רכש לאחרונה מכונית מסוג הונדה ג'אז היברידית, וביקש להתקין בה וו גרירה כדי לחבר אליה עגלה לנשיאת אופניים.

כאשר ד.ש. ניגש אל בית מלאכה שמתמחה בהתקנת ווי גרירה נאמר לו שבדגם הספציפי שלו – ג'אז היברידית – הדבר אסור, ובעל בית העסק אף הפנה אותו אל רישיון הרכב שבו הדבר מצוין – אם כי רק בסעיף נסתר ובשולי הדף.

היות שמידע אודות איסור להתקנת וו גרירה לא חייב להיות מפורסם במפרט שמציגים היבואנים באולמות התצוגה שלהם – אפשר להניח שגם אנשי המכירות באולמות לא ימסרו אותו ללקוחות, ולא בגלל שהם לא רוצים אלא בסבירות רבה מפני שהם פשוט לא יודעים אודות המגבלה הזאת.

ד.ש, למשל, עוסק ברכיבת אופניים ספורטיבית, ונוהג לגרור את זוגות האופניים שלו באמצעות עגלה מיוחדת. כאשר הוא רכש את הג'אז ההיברידית לא נאמר לו באולם שדגם זה לא יכול לגרור – וזה גם לא צוין במפרט שקיבל בעת הרכישה. בדיעבד, רק לאחר שבחן את רישיון הרכב, ולאחר שקיבל את המכונית, הוא יכול היה לדעת אודות המגבלה.

בעל בית המלאכה שאליו פנה ד.ש. לצורך התקנת וו הגרירה סבר, בטעות כך מסתבר, שהסיבה לאיסור היא היותה של המכונית היברידית, שהרי אותו דגם ממש – עם הנעת בנזין רגילה, רשאי לגרור ומותר לחבר אליו וו גרירה.

כדי לבדוק את הסוגיה פנינו אל דובר משרד התחבורה וזו התשובה שקיבלנו: "אישור גרירה ניתן על ידי יצרן הרכב ומופיע בתעודת WVTA ונרשם בהוראת הרישום. אין למשרד התחבורה שיקול דעת בנושא. אין קשר לרכב היברידי. אין הגבלות מיוחדות לרכבים אלה… יתכן והרכב לא תוכנן על ידי היצרן לגרירה… את הבנת שיקול הדעת בנושא זה ניתן לפנות ליצרן באמצעות יבואן הרכב".

לנוכח זאת פנינו אל חברת 'מאיר', יבואנית הונדה לישראל, וההסבר שקיבלנו מהם הוא: "הנחיה שנוגעת לאיסור התקנת וו גרירה בחלקו האחורי של הרכב הינה הנחיה של היצרן, והיא תקפה לדגמי ג'אז ההיברידיים וכן לדגמים הספורטיביים של הונדה, S2000 ו-Type R בלבד.
אופן התכנון של רכבים נמוכים אלה, כמו גם השימוש בחומרים קלים (בשל היותם רכבים ספורטיביים) אינו מאפשר שימוש בוו גרירה בחלקם האחורי שכן וו הגרירה עלול ליצור עומס מוגבר על המערכת, ובמקרה של ג'אז ההיברידית אף להשפיע על אורך חיי הסוללה".

לאור תשובה זאת רצינו לבדוק האם כלי רכב היברידיים מהווים "קבוצת סיכון" מיוחדת בנושא גרירה, כלומר אם יש קשר בין היותם היברידיים לבין איסור ההתקנה של ווי גרירה, ולכן פנינו אל היבואנית המתחרה – יוניון מוטורס, שמייבאת את טויוטה.

טויוטה שולטת במידה ניכרת בשוק ההיברידיות בישראל, בעיקר בזכות פריוס, אוריס ויאריס ההיברידיות, לכן שאלנו אותם האם גם בדגמים ההיברידים שלהם אסור להתקין וו גרירה.

מ'יוניון מוטורס' נמסר לנו: "הגדרת כושר גרירה לנגרר עם או ללא בלמים מבוצעת על ידי היצרן בהתאם לתכנון ההנדסי של הרכב.
ככל שידוע לנו משרד התחבורה לא מטיל מגבלות בהקשר זה, ולאחרונה אף ביצע התאמה בין נוסחאות חישוב המשקל המותר לגרירה בישראל לזה שהוגדר במקור ע"י היצרנים. ככל שקיימת מגבלה היא כנראה מגיעה מצד יצרן הרכב. באחרונה הושק בישראל הדור הרביעי של פריוס, וזהו הרכב ההיברידי הראשון מבית טויוטה שמוגדר לו כושר גרירה של 725 ק"ג".

כעת, כאשר התמונה החלה להתבהר (היצרן קובע את המגבלות, חבל רק שהוא לא טורח לפרסם אותן…) פנינו שוב אל משרד התחבורה וביקשנו לקבל את רשימת הדגמים שבהם אסור להתקין וו גרירה (נתון שמופיע ברישיון הרכב ולכן אמור להיות נגיש לאנשי משרד התחבורה).

לצערנו, למרות פניות חוזרות ונשנות לא הצלחנו לקבל את הרשימה, וכאמור היא גם לא מפורסמת באופן פומבי באתר האינטרנט של המשרד או בכל דרך אחרת.

עצתנו, לכן, לכל מי שזקוק לגרירת עגלה או לחיבור של וו גרירה לרכב: לפני שרוכשים מכונית – חדשה או משומשת – כדאי מאוד לבדוק מול המערך הטכני של היבואן (או ברישיון הרכב במקרה של מכונית משומשת) האם קיימת מגבלת גרירה כלשהי ואיסור של התקנת וו גרירה, וזאת כדי להימנע ממפח נפש לאחר הרכישה.

The post איך תדע אם למכונית שלך מותר לגרור? appeared first on TheCar.

בישראל, למרבה הצער, ישנם מאות אלפי בעלי מוגבלויות ונכי מלחמות וטרור, ולמרבה השמחה ישנם ארגונים וחברות מסחריות שמתמחים בהתאמת כלי רכב כך שיוכלו לאפשר לחלקם חופש תנועה.

במקרים ספציפיים, כמו למשל במכוניתו של ע.ר, מותקנות במכונית "דוושות הפוכות" אשר מאפשרות להאיץ אותה באמצעות רגל שמאל (דוושת התאוצה המקורית מבוטלת ובמקומה מותקנת דוושה נוספת משמאל לדוושת הבלמים).

אלא שכדי לנהוג במכונית כזאת נדרשים לימוד ומיומנות, ואת זה חייבים לקחת בחשבון גם לפני כל טיפול שגרתי.

כאשר ע.ר. הכניס למוסך את המאזדה שלו, שבה הותקן מנגנון של "דוושות הפוכות", ייתכן שלא צפה שעובד המוסך שניסה להסיע אותה למכון הרישוי לא יידע שמדובר ברכב נכה, ולא יצליח לנהוג בה.

בדיעבד, העובד לחץ על דוושת התאוצה במקום על דוושת הבלמים ופגע ברכב חונה ובקיר בלוקים, מה שגרם לתאונת נזק (למרבה המזל) שהסתכמה בעלות של 105,850 שקלים.

הכשרה ביטוח, שבה בוטחה המאזדה, פיצתה את ע.ר. בגין נזקיו ותבעה את המוסך בטענה שהבעלים שלו התרשל בכך שאיפשר למי שאינו מכונאי (העובד הוא מחסנאי במוסך) ואינו מיומן די הצורך בנהיגה, לנהוג ברכב.
עוד טענו נציגי הכשרה שהמחסנאי התרשל בכך שלא זיהה, לפני שהתחיל בנהיגה, שמדובר ברכב חריג עם דוושות הפוכות.

בא כוחו של המוסך טען מנגד שבעל הרכב לא יידע את אנשי המוסך שמדובר ברכב חריג, וכן שלפני שהפקיד את מכוניתו במוסך היה עליו עליו לנטרל את המנגנון ההופך את הדוושות.
בנוסף, לטענת המוסך מרגע שהרכב נמסר לטיפול בהסכמת הבעלים הרי זה כאילו שבעל הרכב אישר לכל אחד מעובדי המוסך לנהוג במכונית, ולפיכך הוא מנוע מלטעון שמדובר בעובד לא מיומן ומכאן גם במי שנהג ברכב ללא רשות הבעלים (מה שהיה גורם לכך שפוליסת הביטוח לא תהיה תקפה).

ע.ר, מצידו, טען שהוא מטפל במכוניותיו באותו מוסך מזה שבע שנים, בכולן הותקן מנגנון דומה, ומעולם בעבר לא הייתה בעיה כזאת.

אם יש ספק אז אין ספק

השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל אביב התמקד בעובדה שלא מדובר במכונית רגילה אלא ב"רכב חריג", ולכן נדרש בעליו ליידע את אנשי המוסך בחריגים הללו, או לנטרל את המנגנון לפני הכנסת המכונית למוסך (פעולה שניתן לבצע בקלות רבה).

השופט ספיר הדגיש גם את העובדה שמבחינה חיצונית נראה היה שמדובר במכונית רגילה ולא הוצג בה כל שילוט אזהרה שמעיד על כך שמותקן בה מנגנון מיוחד. גם מחוץ למכונית לא הוצג תו נכה אשר עשוי היה להעיד על רכב מיוחד.

השופט ספיר קבע שתאונה זאת מכוסה במסגרת פוליסת הביטוח של הכשרת הישוב, ודחה את טענת המבטחת לפיה נהיגת המחסנאי לא היתה מותרת לפי תנאי הפוליסה מכיוון שנדרש אישור ספציפי וקונקרטי לאדם הנוהג כדי שהפוליסה תכסה את נהיגתו.
גם הטיעון שלפיו המבוטח נעזר בקב להליכה ולכן אנשי המוסך היו צריכים להיות ערים לכך שיתכן שבמכונית מותקן מנגנון מיוחד נדחה על ידי השופט.

"על המבוטח כבעלים של רכב חריג, שבו כל "כללי המשחק" שונים מרכב רגיל, ללא כל אמצעי אזהרה, הייתה מוטלת חובת זהירות מוגברת, להודיע לאנשי המוסך על חריגותו של הרכב ו/או לנטרל המנגנון על ידי פעולה פשוטה של הרמת המנגנון המיוחד.

העובדה, כי מבוטח התובעת לא הודיע דבר חריגותו של הרכב ו/או לא דאג לנטרל את המנגנון המיוחד, לפני שמסר את מפתחות הרכב לאנשי המוסך, מטילה עליו אחריות ואשם בגובה של 100% לקרות התאונה", קבע השופט ספיר והוסיף שאין ספק שהמקרה מכוסה בפוליסת הביטוח שהרי המבטחת שילמה למבוטח את תגמולי הביטוח ולא טענה אחרת.

עצם הכנסת המכונית למוסך לצורך טיפול ומבחן רישוי שנתי, קבע השופט, פרושה "הסכמה מפורשת לנהיגת כל עובד של המוסך ברכבו, הן לצורך תיקונו, הן לצורך הסעתו חזרה לביתו והן לצורך לקיחת הרכב למבחן רישוי. אין זה הגיוני שהמבוטח יקבע למוסך, מי העובד שיסיע את הרכב בכל שלב ושלב, האם זה אחד המכונאים או אחד המחסנאים או עובד אחר של המוסך".

גם הטענה לרשלנות מצד המוסך בכך שלא בדק אם ברכב הותקן מנגנון נהיגה לנכים נדחתה: "המבוטח מעולם לא הודיע למי מאנשי המוסך על חריגותו של הרכב הנדון. את ההודעה היחידה מסר 7 שנים לפני התאונה לעובד הקבלה במוסך כשברשותו היה עדיין רכב אחר.
הוא הזכיר לאותו עובד את ההסבר כאשר הגיע למוסך שנה לאחר מכן, ומאז לא אמר לאף אחד מאנשי המוסך דבר לגבי חריגותו של הרכב.

באותן 6 שנים המבוטח החליף רכב והגיע למוסך כ-6 פעמים. המבוטח סמך על כך, שאותו עובד יזכור את ההסבר מלפני 7 שנים ויציין דבר חריגותו של הרכב בדף הטיפול המתלווה לרכב בתחנות השונות במוסך. בכך, יצר המבוטח סיכון חמור ביותר. הסיכון מתבטא בכך, שבמידה והעובד ישכח ו/או לא ישים לב – דבר סביר ביותר בנסיבות, כאשר במוסך מגיעים רכבים רבים במהלך השנה – דבר חריגותו של הרכב לא יירשם בדף הטיפול וכל עובד שיכנס לרכב במטרה להסיעו, לא ידע כלל כי ברכב שונו לחלוטין "כללי המשחק".

מי שיכנס לרכב לא ידע, כי דוושת הגז בצד ימין חסומה ואילו בצד שמאל, משמאל לבלם יש דוושת תאוצה שאינה קיימת בכלי רכב רגיל. אני דוחה את טענות התובעת, כי המחסנאי התרשל, כאשר לא בדק את רישיון הרכב, וכן כי הנתבע התרשל בכך שמסר את הרכב למחסנאי…"

סיכומו של דבר: תביעת חברת הביטוח כנגד המוסך נדחתה.

The post לא כדאי שתזהיר מראש שדוושת התאוצה מותקנת משמאל? appeared first on TheCar.

הפיקוח על הביטוח חויב אתמול (ב') לבטל סעיף בחוזר שהעביר לא מכבר אל חברות הביטוח ובו נקבע שתעריפי ביטוח החובה שגובות חברות ביטוח פרטיות יוגבלו לשיעור מרבי של 90% מתעריף ה'פול'.

ה'פול' הוא חברה פרטית בבעלות כל חברות הביטוח שמבטחות ביטוחי חובה לרכב, והוא נועד לספק כיסוי ביטוחי לכל בעל רכב שחברות הביטוח המסחריות לא מוכנות לבטח אותו. זאת מכיוון שביטוח החובה – כשמו כן הוא – הוא סוג של מס חובה וחל איסור חוקי לנהוג ברכב מנועי ללא כיסוי ביטוחי שכזה.

לאורך השנים ייצגו תעריפי הביטוח של ה'פול' את מה שלטענת חברות הביטוח היה הסיכון המוגבר של מסורבי הביטוח, ולכן תעריפי הביטוח במסגרת זו היו גבוהים בעשרות אחוזים מאלה של ביטוחי חובה בשוק החופשי.

יודגש שעל אף שה'פול' הוא חברה פרטית, בבעלות חברות הביטוח, הרי שהגובה המרבי של הפרמיות שהוא גובה נתון לפיקוח המפקחת על הביטוח, אלא שבפועל – כפי שגם מודים אנשי הפיקוח – סך עלויות נזקי הגוף בענף ביטוח חובה ירד בשנים האחרונות בזכות שיפורים טכנולוגיים בכלי הרכב, ואילו תעריפי הפרמיות בענף זה לא ירדו בהתאם.

לפני מספר חודשים החליטו אנשי המפקח ללחוץ על חברות הביטוח להוריד את מחירי הפרמיות על-ידי כך שיהפכו את ה'פול' למנוף לחץ.

רפורמה בביטוח החובה, שאותה מפרסם משרד האוצר מזה מספר חודשים, אמורה להוזיל את עלויות ביטוח החובה במיוחד לנהגים שהפרמיות שלהם גבוהות במיוחד כמו נהגים צעירים ונהגות.

לאחר שהמפקחת על הביטוח קבעה במסגרת ה'פול' תעריפים מרביים נמוכים מאלה של רוב החברות המסחריות, היא שיגרה למבטחים חוזר שקבע בין היתר שהפול יוכל להתחרות בחברות הביטוח המסחריות, ושלחברות הביטוח אסור יהיה לגבות תעריפים בגובה שעולה על 90% מן התעריפים החדשים, והמפוקחים, של הפול.

בעקבות חוזר זה עתר איגוד חברות הביטוח לבג"ץ בטענה שמגבלה זו על גובה תעריפי הפוליסה הוטלה בחוסר סמכות.

הדיון שהתקיים אתמול בבג"צ נערך בפני הרכב של שלושה שופטים: הנשיאה מרים נאור והשופטים אליקים רובינשטיין, וצבי זילברטל.

צוות שופטים זה אילץ את המפקחת על הביטוח למחוק את הסעיף הזה, היות שעל פי 'חוק הפיקוח על שירותים פיננסים' נתונה הסמכות לקבוע את תעריפי הפרמיות רק לשר האוצר ובאישור ועדת הכספים, ולא למפקחת על הביטוח.
מעבר לקביעה זאת פסק ההרכב שכל אחד מן הצדדים שומר לעצמו את כל יתר טענותיו בנושא.

למיטב הידיעה מדובר בפסיקה תקדימית שבה, לראשונה מעולם, הורה ביהמ"ש העליון למחוק חלק מחוזר שהוציא הממונה על הביטוח.

את איגוד חברות הביטוח ייצגו עורכי הדין אלקס הרטמן ונועם זמיר ממשרד ש. הורוביץ ושות'.

העתירה הוגשה ב-3 בפברואר, ובה טען איגוד חברות הביטוח שיש לבטל את התעריף המרבי שקבע המפקח עבור ה'פול', שכן מדובר בתעריף שמבוסס על נתונים חלקיים בלבד של הערכות סיכון, ושהוא נקבע ללא בדיקה אקטוארית מקצועית של הפיקוח על הביטוח.

האיגוד טען עוד כי כתוצאה מהחישובים הלא מקצועיים עלול להיווצר מצב שבו אוכלוסיות נהגים מסוימות יסבסדו אוכלוסיות נהגים אחרות ללא טעם ענייני.

עוד נטען שגם מפעיל המאגר הסטטיסטי שבו נאגרים כל נתוני הפיצויים והתביעות של כלל חברות הביטוח מסתייג משימוש בהערכות הסיכון שלו כבסיס לתעריף.

ההערכה היא שבעקבות פסיקת בג"ץ תפעל המדינה באחת משתי החלופות לקבוע את מגבלת תעריפי הפרמיות: או באמצעות תקנות שעליהן יחתום שר האוצר, או בפיקוח פרטני מול כל חברה בנפרד, ולא באמצעות החוזר.
בכל מקרה המדינה לא מתכוונת לאפשר לחברות הביטוח המסחריות לגבות פרמיית ביטוח גבוהה מזו של ה'פול'.

The post חברות הביטוח עתרו לבג"צ והפיקוח נאלץ להתקפל appeared first on TheCar.

חברת הביטוח שומרה תבעה לאחרונה מבוטח של חברת ש. שלמה, בעל רכב שנגנב ולאחר מכן פגע ברכב אחר אשר היה מבוטח על-ידה.

לטענת שומרה, הבעלים של הרכב שנגנב ופגע במכונית שבוטחה על-ידה, התרשל כאשר ישב בפאב סמוך למקום התאונה והטמין את מפתחות מכוניתו בתיק הצד שלו, והתרשלות זאת איפשרה את גניבת המכונית ולכן גם את התאונה ואת הנזק שנגרם.

שומרה טענה שהמבוטחת שלה, שנפגעה מן המכונית הגנובה, לא נושאת באשם לתאונה או בנזק, ומלוא האשם רובץ לפתחו של בעל הרכב, היות שהשארת מפתחות המכונית בתיק הייתה בבחינת "פרצה הקוראת לגנב" אשר יצרה את הסיכון הראשוני של גניבת הרכב. התובעת גם דרשה לחייב את חברת הביטוח של בעל הרכב, מפני שאירוע כזה מכוסה בפוליסת הביטוח שלו.

עורך דינו של בעל הרכב, לעומת זאת, טען שהוא לא יכול או צריך היה לצפות שאדם זר ייקח את המפתחות, ייצא ויגרום לתאונה, ועל כן אין להטיל עליו אחריות לתאונה. היות שכך גם אין לחייב את המבטחת של בעל הרכב לפצות את הנפגעת על תאונה שהתרחשה שלא באשמתו.

הרשם הבכיר אדי לכנר, מבית משפט השלום בהרצליה, שבפניו נדונה התביעה, קבע שלבעל הרכב ולחברת הביטוח שלו אין אחריות למעשי הגנב, ושהוא לא התרשל כאשר אחסן את מפתחות המכונית בתיק צד שנשא עמו בעת שיצא לבילוי בפאב.

הרשם לכנר סקר את השאלות המשפטיות והשיב עליהן, והגיע למסקנה שבעל הרכב הפוגע נהג כשורה כאשר יצא לבלות בפאב, החנה את מכוניתו במגרש חניה מוסדר, והתכוון לשוב לביתו באמצעות מונית כדי שלא לנהוג כשהוא בגילופין. "לפחות לעניין השארת הרכב במקום בו עמד", פסק לכנר, "האופן שבו הדבר נעשה תקין ומתקבל על הדעת".

כדי להסיר כל ספק נכנס הרשם לכנר לבחינת שאלה משפטית קונקרטית, שהיא האם קיימת "חובת זהירות מושגית" מצדו של הנתבע, והוא פסק ש"אדם אשר מעמיד את רכבו בצורה מסודרת ותקינה, זכותו המלאה לבחור האם לאחסן את מפתחות הרכב בכיס מכנסיו, או לחלופין, בתיק הצד עמו מסתובב בדיוק למטרות אלה… אכן, רכב הינו כלי מסוכן, וכך גם השימוש בו. אך יש להבדיל בין הצורך להתנהל בזהירות (וכך אני סבור שנהג הבעלים), לבין ירידה לחייו של בעלי רכב בצורה שבה האחריות תהיה כה רחבה, עד אשר תוריד את המוטיבציה לבעלי רכב להחזיק בהם ולהשתמש בהם כרצונם…

הסכנה הצפויה מגניבת מכונית היא למי שגונב אותה, להולכי הרגל, לרכב שנגנב, ולרכושם של צדדים שלישיים. כל אלה צפויים כאשר נגנבת מכונית. אך האם הבעלים ברכב, יכול וצריך היה לצפות כי בעת ששהה בפאב, כאשר הרכב חונה במקום מוסדר והמפתחות, ככל שידע על כך נמצאים אצלו, יפגע בניזוק הספציפי? האם זוהי חובה שנרצה להטיל על אנשים כגון דא?

דומני שההשלכות של הדבר רחבות מדי וייצרו כשלים רבים. במידה והיה מעוניין המחוקק והרגולטור להטיל סטנדרט זהירות שכזה, כפי שביצע למשל בעניין השארת רכב דולק עם המפתחות בפנים… המכסה גם את אופן אכסון ושמירת מפתחות הרכב בעת שהייה במקום כמו פאב, או לחילופין בבית הבעלים, היה לבטח עושה זאת, ואין זה מקומו של בית המשפט".

אשר למבטחת של בעל הרכב הפוגע קבע הרשם כי "משקבענו כי הבעלים ברכב לא התרשל, ולחברת הביטוח אין התחייבות עצמאית מול צד שלישי, אני מוצא כי גם המבטחת אינה חייבת בפיצוי הנתבעת".

The post חברת הביטוח לא תקבע היכן לשמור מפתח למכונית appeared first on TheCar.

בעלי צמיגיות החברים באיגוד המוסכים קיימו אמש אסיפת חרום שבמהלכה בחרו ועד פעולה שיתאם את מאבקם כנגד החלטת משרד התחבורה להתיר את ההפעלה של ניידות שרות לתיקון צמיגים במתחמים סגורים ובמגרשי חניה.

במהלך ההתכנסות נדונו השלכות המהלך על עסקי הפנצ'ריות, וכן נבחנו רעיונות ודרכים למאבק כנגד מה שנראה למשתתפים כדבר שעלול לפגוע בהם.

בדיון הסוער שהתפתח עלו הצעות לנקוט בצעדים קיצוניים, בהם גם הטלת חרם קניות על יבואני צמיגים שיפעילו ניידות כאלה: חלק מן המשתתפים הציעו פשוט לא לרכוש צמיגים מיבואנים שיפעילו ניידות שירות, וכך לאלץ אותם להימנע מפעולה כזאת.

אלא שרונן לוי, יו"ר איגוד המוסכים, הסביר למשתתפים שהחלטה מתואמת מסוג כזה עלולה להתפרש כעבירה על חוק ההגבלים העסקיים, שהיא עבירה פלילית שדינה קנסות כבדים ואף מאסר, והוא הניא אותם מלנקוט בצעדים מאין אלה.

לוי גם דרש ממשתתפי הכנס שלא לנקוט בצעדי מחאה ללא תיאום עם הנהלת איגוד המוסכים, וקרא לפנצ'ריות שפרשו מן האיגוד והקימו איגוד מתחרה במסגרת לשכת המסחר לשוב לאיגוד המוסכים כדי לשתף פעולה במאבק.
למשתתפי הכנס הוסבר שהפעלת ניידות אושרה כבר על ידי ועדת הכלכלה כחלק מחוק רישוי שירותים לרכב. עם זאת, לוי טען בפניהם שיו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ איתן כבל, הבטיחו לו אישית שהוועדה תהיה מוכנה לשמוע השגות מאת בעלי הפנצ'ריות, ואם תמצא שיש להכניס שינויים בחוק היא תעשה כך.

גם בעלי מוסכי מכונאות חוששים מהפעלת ניידות שרות לצמיגים, וזאת מכיוון שלדעתם מרגע שיינתן אישור להפעלת ניידות צמיגים יחל לחץ לאשר את הפעלתן של ניידות לתיקוני מכונאות, וזה כמובן עלול לפגוע בפרנסתם.
כיום מותר לניידות שירות של חברות גרירה לבצע רק תיקוני חרום לכלי רכב שנתקעו בדרך, ורק במטרה אפשר להם לנוע ולהגיע למוסך, ותיקונים אלה כוללים החלפת רצועות, החלפת מצבר, התנעת רכב, החלפת נורות וכיוצא באלה.

כפי שפורסם ב-TheCar, רעיון ההפעלה של ניידות לתיקון ולהחלפת צמיגים בדרכים מקודם בעיקר על-ידי חברת 'אוטולוקס', אחת מיבואניות הצמיגים הגדולות בישראל, אשר מבקשת לאמץ שיטה שלדברי בעליה פועלת בהצלחה בחו"ל.

ניידות שירות לתיקוני צמיגים עשויות לצמצם מצבים שבהם נאלצים בעלי רכב לנוע על צמיגים לא תקינים בדרכם לפנצ'ריות, אשר הופכים שכיחים יותר ויותר ככל שיצרניות רכב משווקות מכוניות ללא צמיגים חלופיים (ובמקומן מציבות ערכות ניפוח שהשימוש בהן יקר מאד).

כפי שפורסם כאן פנתה אוטולוקס, אשר גם מפעילה רשת צמיגיות, בבקשה לקבל היתר להפעלת ניידות שרות כאלה ממשרד התחבורה, דבר שעורר התנגדות עזה מצד בעלי הצמיגיות.

על אף שלדברי אוטולוקס אין הניידות הללו מתוכננות לפעול בצידי דרכים אלא רק במתחמים סגורים – גורמים שונים במשרד התחבורה חוששים שאי אפשר יהיה לפקח על כך, ושייווצר סחף ותיקונים יבוצעו גם מחוץ למתחמים המוגדרים.

The post הוקם ועד פעולה נגד ניידות שרות לצמיגים appeared first on TheCar.

"לחברת אוטלוקס אין כוונה להפעיל ניידות שרות אשר ייתנו שרותי תיקון והחלפת צמיגים בצידי דרכים – אלא רק בחניונים מסודרים כמו חניוני לילה של משאיות או בחניונים של חברות ליסינג וציי רכב" – כך אומר ל-TheCar ג'ו מוטלואגולו, הבעלים של החברה.

מוטלואגולו מגיב בכך לידיעה שהופיעה אצלנו, ובמיוחד לתגובת משרד התחבורה שבה נכתב ש:"חברת "אוטולוקס" פנתה למשרדנו בהצעה לסיוע בקידום נושא ניידות שירות לטיפול בצמיגים".

הידיעה עצמה עסקה בכך שבמשרד התחבורה שוקלים להעניק מתן רישיונות להפעלת ניידות לתיקון ולהחלפת צמיגים בצידי כבישים ציבוריים, וזאת בניגוד לדעתם של מומחי תחבורה שונים ובהם גם פקידי משרד התחבורה עצמו, אשר טוענים שמדובר בגרימת סיכון בטיחותי למשתמשי הדרך וכן לפגיעה אפשרית בתחרות.

בדיון שנערך לאחרונה בוועדת הכלכלה של הכנסת הופיע בין השאר ח"כ לשעבר אברהם פורז, אשר כיהן בעבר כיו"ר ועדת הכלכלה וכשר הפנים, והפעם כנציג של חברת אוטולוקס.

פורז ביקש לאשר לחברה, אשר מפעילה רשת צמיגיות ונחשבת לאחת מיבואניות הצמיגים הגדולות בארץ – להפעיל ניידות שירות לצמיגים. אלא שאלה, כך טוען מוטלואגולו, אמורות להעניק את שירותיהן רק בשטחים סגורים כמו חניונים ושטחים תפעוליים, ולא בצידי כבישים.

בראיון ל-TheCar אמר מוטלואגולו כך: "קשה לי להבין את ההתנגדות שעוררה ההצעה שלי. ניידות שרות כאלה פועלות באירופה ובארה"ב ומשפרות את הבטיחות היות שהן בודקות את כלי הרכב בחניונים ומבצעות תיקונים במקום, מבלי שרכב עם צמיג לקוי יצטרך לעלות על הכביש כדי להגיע ל"פאנצ'ר מאכער".

כיום ישנה הגדרה לא מתאימה לניידת שרות כזו: "מוסך נייד", ולמוסך נייד מותר, לפי התקנות, לתת רק שרותי חרום. יש מי ש"התלבשו" על ההגדרה המיושנת הזאת ונאבקים נגד היוזמה, למרות שמדובר בהפעלת ניידות כאלה רק על ידי מי שהוא בעל רישיון להפעלת מוסך נייח לצמיגים, ועל אף שניידת כזאת מצויידת בציוד מלא וזהה לזה של מוסך צמיגים נייח".

עוד אומר מוטלואגולו שלדעתו כל בעל צמיגיה צריך לתמוך ביוזמה זאת ואף להפעיל בעצמו ניידת שרות כדי להגדיל את היקף העבודה שלו: "אין חשש שניידות כאלה יתנו שרות לצידי הדרך, היות שלא משתלם להוציא ניידת לתיקון תקר בודד. לכן יש להגביל את הפעולה של ניידות כאלה לחניונים שבהם אין חשש בטיחותי לבצע את העבודה. משרד התחבורה צריך לצאת מהמקובעות שלו ולאמץ את מה שנהוג בעולם הגדול", אומר הבעלים של אוטולוקס.

מנגד היועצת המשפטית של משרד התחבורה חוה ראובני אמרה שמתן היתר לניידות שרות כאלה עלול ליצור "מסלול שמזמין מוסכים פיראטיים שיתחילו תיקונים בחצרות בתים".

סמנכ"ל משרד התחבורה אבנר פלור אמר בדיונים שמשרד התחבורה בדק את ההצעה להפעיל ניידות שרות לצמיגים אבל פסל אותה, היות שהניידות שהוצגו בפניו לא היו זהות בציודן לציוד שקיים במוסך נייח. עם זאת, פלור אמר שהמשרד יבדוק מחדש את עמדתו לגבי התאמת ניידות השרות לדרישות ממוסך צמיגים נייח.

The post אוטלוקס לא תפעיל ניידות תיקון והחלפת צמיגים בדרכים appeared first on TheCar.

אנשי משרד התחבורה מתכוונים לאפשר את הפעלתן של ניידות שיבצעו תיקוני תקרים והחלפת צמיגים בצידי הדרכים.

בדיון רב משתתפים שנערך לאחרונה בהשתתפות נציגי משרד התחבורה, משטרת ישראל, נציגי צה"ל, איגוד המוסכים, איגוד לשכות המסחר, יבואני צמיגים ויבואני רכב נדונה סוגיית הפעלת הניידות – ורוב המשתתפים בדיון הביעו את התנגדותם לכך.

טענות כנגד היוזמה כוללות בין השאר את ההערכה שביצוע תיקוני צמיגים והחלפת צמיגים לצד הכביש מסוכנת בראש ובראשונה מעצם הביצוע שלה במיקום שעלול לגרום לתאונות.

בנוסף, אנשי מקצוע טוענים שבתנאי שטח אין אפשרות לבצע תיקונים ברמה המקצועית שנדרשת כיום וכפי שהיא מבוצעת בצמיגיות, ואילו החלפת צמיגים מוגבלת בהכרח מבחינת ההיצע לסוג הצמיגים שנמצאים באותה ניידת – ובדרך הטבע יהיו של מותג מסוים או של יבואן מסוים.

ל-TheCar נודע שבאגף הרכב של משרד התחבורה מונחת כבר בקשה של יבואן צמיגים גדול להפעלת ניידות שכאלה.

כאשר פנינו אל משרד התחבורה כדי לקבל את תגובתם אישרו לנו בתשובה לקונית שאכן ישנה כוונה לאשר הפעלת ניידות לתיקון והחלפת צמיגים.
לשאלתנו בדבר התנגדותם של גופים ואנשי המקצוע שהשתתפו באותה ישיבה, וביניהם גם כמה מנציגי משרד התחבורה עצמו – נענינו ש"לא ידוע לנו על התנגדות כזו".

לנוכח התשובה הזאת חזרנו אל דובר משרד התחבורה עם פרטים נוספים בנוגע לישיבה וביקשנו לקבל הסבר לשאלה כיצד מנמקים במשרד את ההתעלמות מן ההתנגדויות המוצדקות לכאורה.

להלן תגובתו המעודכנת של משרד התחבורה: "משרד התחבורה בחן את אישור יישום המדיניות תוך הגדרה ברורה ועל מנת לאפשר פיקוח ובקרה בהתאם לדרישות בטיחות. הנושא הועלה בוועדת כלכלה, והתיקון מצוי בהליכי עבודה וטרם הושלם.

חברת "אוטולוקס" פנתה למשרדנו בהצעה לסיוע בקידום נושא ניידות שירות לטיפול בצמיגים. התקיימו מספר דיונים בנושא.
כמו כן, משרדנו בוחן בימים אלה סוגית דרישות שירותי תחזוקה במוסך לצמיגים והתאמתו לניידת שירות צמיגים וזאת בהתאם לדרישות הבטיחות".

הפאנצ'רמאכרים ייאבקו

מי שמתכוונים להאבק כנגד הכוונה לאשר את הפעלתן של ניידות כאלה הם (באופן טבעי) בעלי צמיגיות אשר חוששים גם מפגיעה בפרנסתם.
אלה מתכוונים לפנות אל ועדת הכלכלה של הכנסת בדרישה למנוע מתן היתרים לעיסוק הזה מפאת הפגיעה הצפויה בבטיחות.

בעבר היו מספר נסיונות להפעיל ניידות לביצוע בדיקות רכב לפני קניה, כמו גם ניידות לביצוע תיקוני דרך, אולם בכל המקרים האלה מנע משרד התחבורה את היוזמות הללו בטענה שמדובר בהפעלת מוסך אשר מחייבת רישיון למוסך.

גם הפעילות של ניידות שרות שמבצעות תיקוני דרך, בעיקר אלה שמופעלות עבור לקוחות של חברות ביטוח וגרירה, מוגבלת לתיקוני חילוץ ו"עזרה ראשונה" בלבד. כך, למשל, אסור למפעילי הניידות לבצע אפילו טיפולים פשוטים כגון החלפת רפידות בלמים, שאותה יש לבצע במוסך מורשה.

The post ניידות לתיקוני תקרים יופעלו בניגוד לעמדת גורמים מקצועיים appeared first on TheCar.

ח.ב, הבעלים של מכונית מדגם ביואיק לה קרוס שמחיר המחירון שלה כחדשה היה, בשעתו, כרבע מיליון שקלים, תבע לאחרונה את יבואנית קבוצת ג'נרל מוטורס לישראל, חברת UMI, ואת המוסך המרכזי שלה, בגין נזק שלטענתו נגרם למנוע מכוניתו בגלל פגם ייצור.

ח.ב. נאלץ להחליף את המנוע המקורי של הביואיק לאחר שזה ניזוק כתוצאה מאובדן נוזל הקירור והתחממות המנוע, ובין שתי אופציות שהוצעו לו במוסך המרכזי של היבואנית – התקנת מנוע חדש תמורת 70 אלף ש"ח או התקנת מנוע משומש מפירוק, שעלה 40 אלף ש"ח, הוא בחר באפשרות השנייה.

אלא שכעשרים ימים בלבד לאחר שקיבל לחזקתו את המכונית המתוקנת סבל גם המנוע השני מהתחממות, שגם היא נגרמה בגלל אובדן של נוזל הקירור.

לנוכח התקלה החוזרת טען ח.ב. שהמוסך התרשל בתיקון כאשר לא איתר נזילה ממיכל העיבוי הפלסטי של מערכת הקירור. מיכל זה הוחלף כבר פעם אחת בעברה של המכונית (לאחר 140 אלף ק"מ), וזו, לטענתו, הייתה אותה תקלה שגרמה לנזק במנוע המקורי.

ח.ב. הסתמך על חוות דעת של מומחה מטעמו, המהנדס אביעד שמואל, לפיה קיים במיכל העיבוי הפלסטי פגם ייצור. משכך, טען, חלה חובה של החברה לפצותו בגין הנזק המקורי, כמו גם עבור נזק סמוי שנגרם לטענתו למנוע השני כתוצאה מן ההתחממות.

גרסת הנתבעת

חברת UMI, באמצעות עו"ד אבי פראתי ממשרד אוסלנדר – שלו, דחתה את התביעה תוך שהיא מסתמכת על חוות דעת של השמאי ישראל דרנוב מחברת אומדנים. דרונוב קבע שהמנוע המקורי של המכונית קרס מפני שבתוך שנתיים ושמונה חודשים גמא כ-189 אלף ק"מ (מתוכם כ-100 אלף במהלך 12 החודשים הראשונים על הכביש).

דרנוב סבר, כך מסתבר, שמכונית כמו ביואיק לה קרוס לא בנויה לעמוד בנסיעה של 190 אלף קילומטרים, ולדבריו מדובר בקילומטרז' גבוה פי חמישה מזה שנוסעת בממוצע מכונית בישראל. את הבלאי הגבוה של המנוע, ושל מיכל העיבוי, יש לדעתו לייחס לקילומטרז' חריג.

היבואנית טענה גם שהמנוע החלופי במכונית כלל לא נפגע, ומכיוון שהמיכל הוחלף הרי שהוא תקין לחלוטין.

בתביעתו דרש ח.ב. מן היבואנית לרכוש ממנו את המכונית במחיר מחירון (שהיה בשעתו 91 אלף שקל), ובנוסף לכך לפצותו ב-150 אלף שקל בגין הוצאות שנגרמו לו, לטענתו, בשל השבתת המכונית לתקופה ארוכה והצורך לשכור במקומה מכונית חלופית, וכן בגלל הוצאות נילוות נוספות. בסיכומו של דבר עמדה העלות הכוללת של התביעה על 278,528 שקל.

שופט בית משפט השלום בראשון לציון ארז יקואל דחה את התביעה במלואה, ואף חייב את ח.ב. לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 20 אלף ש"ח, וזאת לאחר שקבע שבמכונית לא היו פגמים או כשלים, וכן לא היתה רשלנות של המוסך באיתור תקלה או בטיפול בה.

השופט יקואל קיבל את טענת הנתבעת שמשמעותה, כאמור, שהמכונית לא יכלה לעמוד בקילומטראז' של 190 אלף ק"מ וזאת למרות שבחינת היסטוריית הטיפולים העידה שלא בוצעו בה תיקונים או טיפולים שחורגים מן הסביר.

לגבי המנוע קבע בית המשפט שאין קשר בין החלפת מיכל העיבוי לבין התקלה שגרמה למנוע להתחמם, כפי שעולה מכרטיס התיקון שצורף לתצהיר מנהל המוסך ומעדות המומחה בתיק.

המנוע, לפי קביעת השופט, התחמם בכלל בגלל כשל אחר: נזילת מים מצינור בבית המצערת, ותקלה זאת אותרה על ידי המוסך כבר בעת החלפת המנוע המקורי ותוקנה באותה הזדמנות.

השופט דחה את הטענה לפיה קיים פגם ייצור במיכל העיבוי, בין השאר מפני שהתובע נסע עם מיכל זה יותר מ-1,400 ק"מ לאחר שהוחלף. בנקודה זאת קיבל השופט יקואל את דברי השמאי ישראל דרנוב, לפיהם לו היה המיכל פגום לא יכולה הייתה המכונית לגמוא איתו מרחק כזה.

חיזוק לאותם דברים מצא השופט גם בדברי מנהל המוסך המרכזי אודות בדיקות שהמכונית עברה לאחר החלפת המנוע המקורי, ובכלל זה גם נסיעת מבחן שביצע, ואת טענתו לפיה לו היה כשל במיכל העיבוי הוא היה מתגלה בבדיקות, וממילא המכונית לא יכולה הייתה לנסוע 1,600 ק"מ נוספים ללא מים במערכת הקירור.

הרעיון לפיו דליפה איטית מאד של נוזל הקירור יכולה הייתה לנבוע מפגם בייצור לא עלתה כנראה לדיון או שנדחתה, וכנראה שהצדדים גם לא הביאו עדות כלשהי לגבי שכיחותה של תקלה כזאת במכוניות דומות בארה"ב – ככל שזאת בכלל קיימת.

היות שהמכונית נמצאה כבר מחוץ לתקופת האחריות הסטנדרטית, שחלה למשך שנתיים ומכסה עד 100,000 ק"מ, ולנוכח זאת שהשופט קיבל את הטענה לפיה לא פגם ייצור ולא רשלנות של המוסך הובילו לכך שהמנוע של הביואיק התחמם ונהרס, נקבע שהאחריות לכיסוי הנזק חלה על בעל המכונית לבדו.

השופט יקואל גם דחה את טענת התובע בנוגע לשווי השוק של המכונית לאחר שהסתבר שהיא הייתה מעורבת בשתי תאונות, שאחת מהן לא הוזכרה בכתב התביעה למרות שהייתה חמורה.

לפיכך נדחו טענות התובע גם לגבי שווי המכונית וגם לגבי חוסר היכולת שלו למכור אותה.

בסופו של יום נדחתה התביעה והתובע חוייב לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.

The post הלקוח הוא תמיד הלקוח, אבל לא תמיד צודק appeared first on TheCar.

חדשות רכב מוסכים – מי הם הגורמים אשר מפעילים לחצים לא הוגנים על שמאי הרכב במטרה להטות את דוחות השמאות שלהם? האם אלה חברות ביטוח, אשר מנסות לכפות על השמאים להקטין את גובה הנזקים בשומות שלהם, או אולי אלה דווקא בעלי מוסכים שמנסים לנפח את התביעות כדי לזכות ביותר עבודה והכנסות?

ויכוח קשה שהתפתח אתמול בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת, אשר דנה באחד הפרקים של 'חוק שירותי רכב', כמעט גרם להפסקת הישיבה.

הישיבה עצמה עסקה בפרק שמסדיר את עבודת שמאי הרכב, והדיון התלהט כאשר החלה הוועדה לדון בסעיף של איסור השפעה על שיקול הדעת של שמאי בעת עריכת שמאות רכב.
נציגי השמאים טענו שחשוב לשמור על השמאים מפני לחצים כאלה ואחרים, ואילו נציגי איגוד המוסכים היו בוטים יותר והאשימו את חברות הביטוח באיום על שמאים.

לוויכוח הסוער הצטרף נציג אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר, אוהד מעודי, אשר נקט עמדה דווקא נגד המוסכים כאשר האשים אותם שהם אלה שמשפיעים על השמאים יותר מכל אחד אחר.

לבטל את רשימות שמאי החוץ

ח"כ דוד ביטן, אשר החליף בתחילת הישיבה את היו"ר הקבוע של הוועדה, ח"כ איתן כבל, דרש מנציגי הממשלה לטפל בהשפעה של חברות הביטוח, או כל גורם אחר, על השמאים, ואף הציע לעשות זאת באמצעות ביטול רשימות השמאים של חברות הביטוח, כלומר רשימות שמתוכם יכולים המבוטחים לבחור מי יהיה השמאי שיעריך את הנזק שנגרם למכוניתם.

ההצעה שנדונה היא שעל "בעלי רישיונות" מתוקף החוק שבנדון, ובכלל זה גם מוסכים, ייאסר להשפיע על השמאים.
היועץ המשפטי של איגוד שמאי הרכב, עו"ד שלמה תוסייה כהן, אמר ששמאי נמצא תחת לחצים מכל הצדדים, וכל צד הוא בעל אינטרס.
"צריך לשמור עליו ככל האפשר מלחצים ולכן צריך לאסור על כל אדם, גם על חברות הביטוח וחברות הליסינג, להפעיל לחצים על שמאים", אמר עו"ד תוסיה כהן.

נציג אגף הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר, אוהד מעודי, התייחס לעובדה שהאיסור לפי הצעת החוק שנדונה לא חל על חברות הביטוח, שהיא בוודאי צד בעל עניין כלכלי משמעותי. מעודי הסביר שעל חברות ביטוח חלים איסורים ברורים והאגף מפעיל כלפיהן אכיפה וגם סנקציות.

ח"כ ביטן הבהיר בשלב זה שהוא לא מוכן לקבל מצב שבו דווקא חברת ביטוח תהיה פטורה מאיסור הפעלת לחץ לפי חוק זה ואמר: "חברות הביטוח הן הבעיה הכי גדולה פה".
מעודי הגיב ואמר שמי שיכול לפקח ולהטיל עיצומים על חברות ביטוח הוא אגף המפקח על הביטוח, ולא משרד התחבורה. הוא אף ציין שבשנתיים האחרונות הוטלו על חברות ביטוח עיצומים שונים בסך 14 מיליון שקל.

לדבריו, אסור לחברות ביטוח להוציא שמאים מרשימת השמאים כסנקציה, או לבדוק את ממוצע השומות שלהם. "בשנים האחרונות השמאים שהוצאו מהרשימה היו כאלה שהלכו לעולמם או כאלה שרצו לצאת", אמר מעודי.

יו"ר איגוד המוסכים, רונן לוי, התפרץ ושאל אם זה המצב מדוע חברות הביטוח ממשיכות להפעיל לחץ למרות העיצומים והאכיפה.

תלות בחברות הביטוח

יו"ר ענף הרכב באיגוד השמאים, יהודה יגן, אמר ששמאים תלויים בחברות ביטוח בגלל 'רשימות השמאים': "אם רוצים שנשמור על הלקוחות (הצרכנים – ב.ב.) צריך לבטל את הרשימות", הוא אמר.

היועץ המשפטי של איגוד חברות הביטוח, עו"ד ירון אליאס, אמר ש"מנסים לפתוח הסדרים שפועלים 10 שנים, נבחנו על ידי המפקח על הביטוח וקיבלו את אישור בג"ץ".

דני הולנדר מאיגוד המוסכים אמר שבפיקוח על הביטוח קיבלו הקלטות של איומים על שמאים אבל לא עשו עם זה שום דבר: "יש הקלטות שמהן עולה שמעמידים שמאים לדין משמעתי בחברות הביטוח בכל רגע, ומודדים אותו אחושלוקי ומפעילים עליו סנקציות, אבל הקלטות זה לא תופס מבחינתכם", הטיח הולנדר במעודי, ואילו נציג אגף הפיקוח על הביטוח הגיב ואמר שהולנדר "זורק דברים באוויר… מי שבוחר את השמאי זה הלקוח או המוסך ומי שמנסה להשפיע על חוות הדעת של השמאים הם המוסכים".

בעקבות זאת דרש ח"כ ביטן לבטל את רשימות השמאים של חברות הביטוח. הוא ביקש מנציגי הממשלה לפתור את הבעיה שעלתה ולמנוע השפעה של חברות הביטוח על השמאים. "יש השפעה של חברות הביטוח, והשפעה על הפרנסה זו ההשפעה הכי גדולה שיש – גם אם זה בתת מודע", אמר ח"כ ביטן.

היו"ר כבל הצטרף לדברים ואמר ש "אם לא נצליח לפרק את מערכת היחסים בין השמאים לחברות הביטוח אז חבל על הזמן".
ח"כ כבל הזכיר שכחבר כנסת הוא נלחם בעניין זה מהצד של הצרכן ואמר: "הצעת החוק הזו אמורה להביא מהפכה צרכנית, אבל אם הכל יישאר אותו דבר, והכוחות הגדולים ימשיכו לשלוט, אז החוק יהיה אות מתה וכאילו לא עשינו שום דבר".

The post מי מפעיל לחץ על שמאי הרכב? appeared first on TheCar.

חדשות רכב מוסכים – הנה לפנינו דוגמא נוספת לניסיון של חברת ביטוח, במקרה זה חברת הביטוח הראל, להתחמק מתשלום פיצוי על סמך טענה ערטילאית ולא מבוססת.

בית משפט השלום בהרצליה קיבל לאחרונה את תביעתו של מוסך רותם פז שרותי רכב כנגד חברת הביטוח הראל, לאחר שזו סרבה לפצותו בגין תיקון נזק של מכונית ששייכת למוסך עצמו – וזאת בטענה שהמכונית תוקנה במוסך שהוא בבעלות הבעלים של הרכב, ועל כן החשבונית לא משקפת את גובה הנזק בפועל.

התיקון בוצע במכונית שניזוקה על-ידי מבוטח של חברת הראל, לאחר ששמאי העריך את הנזק שנגרם לה ב-7,635 ש"ח, והמכונית תוקנה לפי הנחיותיו.

אלא שחברת הראל, כאמור, סרבה לשלם את הסכום שנתבע ממנה, ולכן תבעו בעלי המוסך את הראל באמצעות עורך דינם ערן אלבר.

הרשם הבכיר נתי אלמוג דחה את טענתה הכללית של חברת הביטוח וכך כתב בפסק דינו: "באופן אינטואיטיבי עולה הרושם הראשוני ולפיו מאחר שהתובעת מתקנת את הרכב שלה בעצמה – הרי שהתיקון אינו עולה לה כסף. רושם זה שגוי כמובן. שווי העבודה שהושקעה בתיקון הרכב במונחים של זמן ועלות הינו שווי שהתובעת יכולה הייתה להשקיע בתיקון רכבים אחרים במוסך, של לקוחות אחרים… זמן זה יש לו שווי וערך שהוא בר כימות. מכאן שלא ניתן לקבוע קטגורית שאין התובעת זכאית לפיצוי רק בגלל שהיא תיקנה את הרכב שלה בעצמה".

הרשם הבכיר אלמוג דחה גם את טענות הראל לפיהן החשבון שהוגש לגבי עלות העבודה כולל גם מרכיב רווח של המוסך, וזאת בנוסף לתמחור של עלות העבודה עצמה, ואין מקום שהתובעת תגבה רווח זה.
אלמוג קבע שטיעון כזה מחייב הוכחה – ולדבריו הראל לא הציגה כל הוכחה כזו, ואף לא בדקה כיצד העריך השמאי את עלות העבודה: האם הוא לקח בחשבון שהתיקון בוצע במוסך ששייך לתובעת עצמה, האם ידע על קשר כזה והאם בכלל צריכה להיות לכך השפעה כלשהי.

מאותה סיבה נדחו גם טענות הראל לפיהן עלות החלפים שרכש המוסך עבור התיקון העצמי הייתה נמוכה יותר מכפי שנכתב בחשבונית, שכן סכום זה כולל גם את הרווח של המוסך על החלפים, וכך גם לגבי עלות עבודות החוץ.

"הסברה הכוללת של הנתבעת כי עלות התיקון כולו עלתה בפועל פחות מהרשום בחשבונית רק בגלל שהתובעת תיקנה את הרכב בעצמה במוסך שלה אינה תחליף להבאת ראיות, ובוודאי אינה בגדר ידיעה שיפוטית,, קבע אלמוג. "נטל ההוכחה מוטל על הנתבע, ומשלא פעלה כך הנתבעת – לא הרימה את הנטל להוכיח את טענותיה".

בסופו של יום חויבה חברת הראל לפצות את המוסך במלוא סכום התביעה בניכוי המע"מ, וזאת היות שהמוסך לא צירף אישור בדבר אי קיזוז המע"מ, ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

תא"מ 43476-01-15

The post די לחשוד בכשרים: הראל תשלם למוסך את עלות התיקון appeared first on TheCar.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלו חברות הביטוח הפרטיות מן המדינה, והוא מעשיר את קופתן בכמיליארד שקלים בשנה, על חשבון מי שהביטוח נכפה עליהם מתוקף החוק.
במצב עניינים כזה צריך היה לצפות מן הרגולטור – המפקח על הביטוח – שישמור על האינטרס של המבוטחים ולא יאפשר לחברות הביטוח הפרטיות לחגוג על חשבון כלל הציבור.

אגף המפקח על הביטוח הודה לאחרונה, גם אם בעקיפין, שהפיקוח על דמי הביטוח שנגבים מנהגים צעירים מוגזם – אבל במקום להגביל אותו הוא יצר מנגנון עקיף: תעריפי הביטוח של תאגיד ה'פול', שמחיריו מפוקחים, הוגבלו וירדו בהוראת המפקח אל מתחת לתעריפי השוק הנוכחיים – וזאת במטרה לאלץ את החברות המסחריות להוריד גם הן את תעריפי הפוליסות הללו.

ימים יגידו האם וכיצד ישפיע המהלך המורכב הזה על המצב בשטח, ובינתיים נוצרה בעיה נוספת שנובעת מחוסר תשומת לב מספק להגדרות של המפקח עצמו.

עד לאחרונה הוגדר הסעיף שמתאר את גילו של הנהג הצעיר ביותר שצפוי לנהוג ברכב כך: "הנהג הצעיר ביותר שנוהג ברכב בדרך קבע", והגדרה זו נבעה בין השאר מכך שביטוח החובה מכסה, בהתאם לחוק הפלת"ד, כל נפגע תאונות דרכים שבה היה מעורב רכב שלנהג שלו יש רישיון נהיגה לאותו סוג רכב. אלא שלאחרונה שונתה ההגדרה הזאת, ומעתה אמור רוכש הפוליסה להצהיר מי יהיה הנהג הצעיר ביותר ש"צפוי" לנהוג במכונית.

כאשר פנינו אל אגף המפקח על הביטוח בעניין זה הובהר לנו חד משמעית ש"בהתאם להנחיית המפקחת על הביטוח, לצורך תמחור ביטוח חובה יש לקבוע את גיל הנהג ברכב לפי הנהג הצעיר ביותר הצפוי לנהוג ברכב, כאשר "נהג צפוי" הינו "נהג שיש לו גישה לרכב וצפוי שינהג בו מעת לעת". אדם המשתמש ברכב באורח חד-פעמי אינו אדם הצפוי להשתמש ברכב".

אבל היכן בדיוק עובר הגבול בין "הנהג הצעיר ביותר שצפוי לנהוג ברכב, או שיש לו גישה לרכב, לבין מי שמשתמש ברכב באורח חד-פעמי?

לפי ההגדרה הקודמת, אם נהג בעל רישיון חוקי ותקף נוהג במכונית במקרה נדיר, ולא בשימוש קבוע, הוא היה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח – בין השאר מפני ששימוש כזה לא מגדיל באופן ניכר את הסיכון של המבטח, ודאי לא כמו מי שמשתמש ברכב באורח קבע.

כעת, לנוכח השינוי בהגדרה הלשונית – נאלצים מבוטחים להצהיר למי יש גישה לרכב או מי יהיה הנהג הצעיר ביותר שצפוי להשתמש במכונית. אלא שמכיוון שאין הגדרה ברורה למונח "צפוי" – בהנחה שמבוטח סביר לא ניחן בכושר נבואי – הרי שהמבוטחים ניצבים בפני דילמה.

מחד, אם הם מבקשים לכסות את כל האפשרויות – למשל שנהג צעיר ינהג ברכב ולו שעה אחת בשנה – לכאורה עליהם להצהיר על כך ולשלם פוליסה יקרה במאות עד אלפי שקלים יותר מאשר פוליסה לנהג מבוגר.

מאידך, אם לא יצהירו על אותו נהג הם עלולים להיתקל בסירוב של חברת הביטוח לפצות אותם במקרה של תאונה – וזאת בניגוד למצב הקודם שכיסה גם נהגים מזדמנים (ובתנאי שלא מדובר במי שנוהגים באורח קבע במכונית).

הנה לפניכם דוגמא מעשית, מהחיים, למצב שעלול להיווצר, ולהבדל בינו לבין המצב שחל לפני שינוי ההגדרה:
למבוטח בגיל 60 או 70 יש שני ילדים בגילאי 20 ו-30, ולכל אחד מן הילדים יש מכונית משלו שמבוטחת בביטוח חובה ומקיף בהתאם לפרמיה שנובעת מגילם וממאפייני הביטוח הייחודיים להם (למשל מעורבות בתאונות קודמות, שלילות רישיון וכיוצ"ב).

האבא רוצה שבעת הצורך יוכלו ילדיו לנהוג במכוניתו, למשל במקרה חד-פעמי שבו הוא מבקש מהם להסיע אותו או כאשר יש למסור את המכונית של אחד הילדים לטיפול תקופתי במוסך.
מדובר על מצבים נדירים שלא צפויים להתרחש יותר מפעם או פעמיים בשנה, ואולי לא יתרחשו בכלל.

לכאורה, לפי ההגדרה החדשה חייב האב לרכוש לעצמו פוליסה יקרה באלפי שקלים מן הפוליסה המתאימה לגילו, שכן זו אמורה להתאים לגיל הנהג הצעיר ביותר, והיא תתייקר עוד יותר אם, למשל, לאותו נהג צעיר הייתה גם שלילת רישיון בעברו, או תאונה.

כל זאת, כאמור, למרות שהסיכון שנטלה על עצמה חברת הביטוח אינו גדול שכן אותו נהג צעיר הוא בעל רכב שתמורתו ממילא משולמת פרמיית ביטוח גבוהה, והוא לא נוהג בשתי המכוניות בעת ובעונה אחת.

תשובת אגף המפקח על הביטוח לפיה "אדם המשתמש ברכב באורח חד- פעמי אינו אדם "הצפוי" להשתמש ברכב" לא ברורה לנו, ועלולה לשמש את חברות הביטוח כדרך לחמוק מתשלום פיצויים במקרה הצורך, מפני שאין לדעת למה הכוונה ב"מעת לעת" או ב"חד פעמי": האם ארבע נהיגות במהלך שנה נחשבות "מעת לעת" או שהן מתאימות להגדרה "חד פעמי"?

תשובת המפקחת מוסיפה שכבה נוספת של אי בהירות כשהיא ממשיכה ואומרת: "בהתאם לפוליסה האחידה לביטוח חובה שנקבעה על ידי שר האוצר, על מבוטח. להשיב תשובות מלאות וכנות אודות שאלות חיתום שמציג המבטח. במקום בו צפוי כי נהג צעיר ינהג ברכב במהלך תקופת הביטוח, יש להצהיר על כך למבטח במועד רכישת ביטוח" – אלא שקשה לנו להבין כיצד אפשר להשיב תשובות מלאות וכנות להגדרות לא ברורות?

The post שינוי הגדרה בביטוח החובה מייקר את הפוליסה למבוטחים appeared first on TheCar.

כל אופנוען יודע, או לפחות חייב לדעת, שאור ירוק לא ימנע ממכוניות להרוג אותו בצומת, אבל נהגי מכוניות – שמרגישים את אשליית הבטיחות מעצם הימצאותם בתוך מרחב סגור – עלולים לגלות לא רק שהם עלולים להיות מעורבים בתאונה אף אם נכנסו לצומת באור ירוק, אלא גם שהם עלולים להיות אשמים בה, לפחות באופן חלקי.

פסק דין מעניין, בהקשר זה, ניתן לא מכבר על-ידי השופט גלעד הס מבית משפט השלום בתל אביב, אשר דן בתביעת חברת הביטוח הפניקס כנגד חברת הביטוח שירביט והנהגת ג.כ. שבוטחה על-ידה, ובין השאר הוא גם סוקר את הפסיקה בנושא הזה באופן כללי.

הפרשה שנדונה החלה כאשר ג.כ. נכנסה לצומת באור ירוק ומכוניתה נפגעה על-ידי נהג ברכב אחר אשר בוטח על-ידי חברת הפניקס.

הפניקס טענה שתי טענות חלופיות: הראשונה, שנדחתה מיד על-ידי בית המשפט, הייתה שג.כ, ולא המבוטח של הפניקס, היא זאת שנכנסה לצומת ברמזור אדום.
לחילופין, הפניקס טענה שאפילו היה זה המבוטח שלה שנכנס לצומת באדום, ואפילו הייתה אחריותו ברורה מאליה – הרי שגם במקרה הספציפי, וגם בהתאם לפסיקה, לג.כ. ישנה אחריות תורמת לתאונה מפני שהיא נכנסה מהר מידי לצומת ולולא עשתה כך יכולה הייתה להבחין ברכב האחר ולמנוע את התאונה.
בנסיבות כאלה הפניקס לא תבעה, כמובן, את מלוא עלות הנזקים, בתאונה שלמרבה המזל הסתיימה ללא פגיעות בנפש, אלא את החלק היחסי מן הנזקים שנגרמו לרכב שבוטח על-ידה.

השופט הס קבע שקיימות אכן נסיבות שבהן אפשר להטיל אחריות לתאונה גם על נהג שנכנס לצומת באור ירוק, אלא שלשם כך יש להוכיח שהנהג נכנס לצומת לא פנוי ובמהירות גבוהה ממהירות סבירה.

במקרה הזה התרשם השופט מן העדויות שהוצגו לו וקבע שהמכונית של מבוטח הפניקס היא זו שנכנסה לצומת באור אדום וגרמה לתאונה, והסיק גם שמידת האחריות של ג.כ. לא עולה לכדי כך שיש לחייב אותה בחלק מן הנזקים – ולכן דחה את התביעה של הפניקס.

המעניין בפסק הדין הזה הוא שבעשותו כך סקר השופט הס את הפסיקה הרלבנטית – והאיר את עינינו בנוגע לגישות שונות של בתי המשפט בסוגיית האחריות התורמת.
השופט הס קובע שמבחינה נורמטיבית אין כיום חולק על כך שגם נהג שנכנס לצומת באור ירוק חב בחובת הזהירות כלפי הרכב האחר – כפי שנקבע זה מכבר בפסק דין ע"א 553/73 'אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חנחן', והלכה זאת מיושמת מידי יום בכל בתי המשפט.

"השאלה באילו תנאים הפרת חובת זהירות שכזו יש בה בכדי להקים עילת תביעה עצמאית", כותב השופט הס בפסק דינו, "הינה מורכבת יותר. הסוגיה באופן ספציפי יותר הינה – האם בסיטואציה בה נקבע כי לרכב שעבר באור ירוק קיימת "רשלנות" בשיעור של 15%, ניתן לחייב רכב זה שעבר באור ירוק לשלם 15% מהנזק המוכח של הרכב שעבר באור אדום.
במילים אחרות, השאלה הינה – האם הרשלנות בשיעור של 15% הינה רשלנות "תורמת" בלבד אשר משמעותה הינה הפחתה מהפיצוי שעל הרכב שעבר באדום לשלם או שמא מדובר ברשלנות המקימה עילת תביעה עצמאית ומכאן זכאות של הרכב שחצה באור אדום לקבלת פיצוי מהרכב שחצה באור ירוק…

ניתן למצוא שלושה זרמים ביחס לסוגיה זו.
הזרם הראשון הינו זרם השולל באופן עקרוני הקמת עילת תביעה עצמאית כאשר האחריות לתאונה נמוכה מ-51%… על פי תזה זו… יש להוכיח כי הרכב האחר היה אחראי לתאונה בשיעור של 51% ומעלה. כל עוד לא הוכח שיעור אחריות זה של 51%, הרי האשם שנקבע לרכב האחר… הינו אשם תורם בלבד אשר אינו מקים עילת תביעה.
הזרם השני הינו זרם הקובע כי כל קביעה של אשם תורם, יהיה שיעורו אשר יהיה, מוליד עילת תביעה עצמאית… לפי תזה זו, אם נקבע… כי קיימת רשלנות תורמת של התובע בשיעור של 15%, יהיה זכאי הנתבע לפיצוי מהתובע בשיעור של 15% מנזקיו המוכחים.
הזרם השלישי נוקט בגישה מורכבת יותר. על פי זרם זה אין זהות בין קביעת רשלנות תורמת לבין קביעת רשלנות יוצרת אחריות.
כך, לעיתים "אשם תורם" בשיעור מסויים, הנמוך מ- 50%, יוליד עילת תביעה עצמאית לנתבע ואילו במקרים אחרים, אשם תורם באותו השיעור בדיוק לא יקים עילת תביעה לנתבע.

לדעת השופט הס הדרך הראויה בה יש לפסוע הינה הדרך השלישית שמובילה למסקנה שאין מקום לייחס אחריות לתאונה לג.כ, ראשית משום שהיא נכנסה לצומת באור ירוק וחברת הפניקס לא הצליחה להוכיח רשלנות מצידה – לא בעצם כניסה לצומת לא פנוי וגם לא בכניסה לצומת במהירות שאינה סבירה.

"לא מצאתי כל אינדקציה מובהקת כי הנתבעת נכנסה לצומת שאינו פנוי, או כי יכולה הייתה להבחין ברכב התובעת בצומת טרם זו החלה את חציית הצומת באור ירוק", קבע השופט.
"…אבהיר כי מצד אחד ברור שרכב המתקרב לצומת חייב להאט את מהירותו", הוא כותב, "מצד שני ברור גם כי אין כל חובה לעצור בכניסה לצומת כאשר האור הוא ירוק. במקרה שלפני הסבירה הנתבעת כי נסעה במהירות של בין 70-80 קמ"ש, כ- 200 מטר לפני הרמזור הבחינה ברמזור אדום שמתחלף לירוק ואז האטה ונכנסה לצומת. עם זאת, קיימת ראיה תומכת לכך שרכב הנתבעות לא נסע במהירות איטית בצומת, והיא התרשים מתיק המשטרה.
בתרשים זה ניתן לראות כי רכב הנתבעות נעצר כעשרים מטר לאחר הצומת, דבר שיש בו ללמד כי רכב זה נכנס לצומת במהירות שאינה מהירות איטית. בנסיבות אלו ניתן לקבוע כי רכב הנתבעות נכנס ללא האטה משמעותית במהירות ביחס למהירותו טרם נכנס לצומת…

באופן עקרוני אני סבור כי מדובר במהירות גבוהה במקצת ביחס למהירות סבירה לכניסה לצומת מרומזר. אציין כי אין מדובר בסטייה מסטנדרט שנקבע בחוק או בתקנות, היות והדין אינו קובע מהירות מקסימלית לכניסה לצומת מרומזר (מלבד כמובן שהמהירות בתחום המותר באותה דרך).
מכאן מדובר בסטייה מהנורמה הכללית של רמת זהירות סבירה המצופה מנהג שנכנס לצומת. לפיכך, במקרה שלפני, התנהגות נכונה יותר של נהגת רכב הנתבעות, הייתה להאט את המהירות למהירות נמוכה יותר בכניסה לצומת, וזאת גם כאשר האור במופע שלה הינו אור ירוק.
עם זאת, איני סבור כי סטייה זו של נהגת רכב הנתבעות מרמת המהירות הראויה לכניסה לצומת יש בה להקים עילת תביעה עצמאית לתובעת, שכן… אין מדובר בהתנהגות המקימה עילת תביעה עצמאית לתובעת".

השופט הס, שדחה כאמור את התביעה, קבע גם שהתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין המהירות הגבוהה לבין התאונה שהתרחשה.

אחרי כל זאת לא נותר לנו אלא להזכיר שתי עובדות חשובות: ראשית, בכל כניסה לצומת – מרומזר או לא, ואפילו בעת שאור ירוק מקנה לנהג זכות בדרך – חשוב להאט ולבחון היטב שמא נהגים אחרים לא מרוכזים בנהיגתם (או עסוקים בטלפון הנייד שלהם) ועלולים לפגוע בכם.

שנית, אם נכנסתם לצומת באור ירוק ונפגעתם בתאונה – בין אם בסופו של יום תיוחס לכם אחריות תורמת ובין אם לאו – גם לכם תהיה מידה כזאת או אחרת של אשמה לתאונה שיכולה הייתה להימנע.

תא"מ 5182-07-14

The post על אור ירוק ואחריות לתאונות appeared first on TheCar.

מקרה לא שגרתי שהתגלגל לאחרונה אל פתחו של בית משפט השלום בתל-אביב עשוי לשנות את התפישה של מבוטחים ומבטחים לגבי סוגי נזק שבגינם חייבת חברת ביטוח לפצות את מי שמבוטח בביטוח רכוש.

מעשה שהיה כך היה: ש.א. רכשה ביטוח מקיף בחברת הביטוח 'מגדל' למכונית ההונדה סיוויק שלה.
לדבריה, בנובמבר 2012 היא הניחה בתא המטען של המכונית בקבוק סגור, עשוי פלסטיק, ובתוכו נוזל ניקוי חריף שאותו קיבלה מאדם שביצע בביתה עבודות ניקוי.
מספר חודשים לאחר מכן החלה ש.א. להריח ריח חריף בתוך המכונית, ולאחר שהבינה שהוא נודף מן הבקבוק שבתוכו הנוזל היא השליכה אותו אל פח האשפה.
בחודש מרץ 2014 התגלה במכונית תקר בגלגל וכאשר ש.א. רצתה להשתמש בגלגל החלופי היא גילתה שזה היה מכוסה בחלודה כבדה.

המבוטחת פנתה למוסך המרכזי של היבואן כדי לממש את האחריות על הרכב, שכן היא סברה שמדובר בפגם ייצור, אולם לאחר בדיקה שם נמסר לה שהחלודה לא נוצרה בגלל חדירת מים ולכן סרבו לטפל בבעיה. בדיקות נוספות של ש.א. העלו שגם במקומות נוספים בתא המטען ובמכונית נמצאה חלודה יסודית, אשר הגיעה לאזורים נוספים במכונית ואפילו עד למערכות מכאניות שונות, בהן אף מוט ההגה.

בין התקופה שבה סילקה ש.א. את נוזל הניקוי לבין התקופה שבה התגלתה החלודה היא עברה לבטח את המכונית מחברת 'מגדל' לחברת 'כלל', ולאחר ההבנה שמדובר בנזק משמעותי היא פנתה לחברת הביטוח 'מגדל' כדי שזו תטפל במכונית ותכסה את הנזקים. חברת 'מגדל' גלגלה את התביעה אל חברת 'כלל', ולאחר שגם זו סרבה לשפות את ש.א. היא תבעה את שתי החברות בבית המשפט

במהלך הדיון טען נציג חברת 'מגדל' שפוליסת ביטוח תקנית לא מכסה אירוע מסוג זה – בין השאר מפני שהיא לא יכולה הייתה להצביע על מועד מדויק להיווצרות הנזק.

"אין מדובר על "אירוע תאונה פתאומי", ואין הפוליסה מעניקה כיסוי לאירוע המתואר", טען בא כוחה של 'מגדל', והוסיף שבמועד הוצאת בקבוק חומר הניקוי מתא המטען לא היו נזקים ברכב, ואלה התגלו רק במועד מאוחר – עת המכונית כבר הייתה מבוטחת בחברת 'כלל'.

נציגה של חברת 'כלל', לעומת זאת, טען שאירוע הנזק עצמו נגרם בשעה שהרכב בוטח על-ידי 'מגדל', ושהמועד לבחינת "האירוע" הוא המועד שבו נוצר הנזק ולא המועד שבו הוא התגלה.
השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל אביב התייחס בפסק דינו לשאלה האם אפשר להגדיר אירוע זה כאירוע תאונתי, לפי הגדרות פוליסת הביטוח, וכן האם להתנהגות המבוטחת היה "אשם תורם" לנזק עצמו – כזה ששולל ממנה את הזכות לפיצוי.

השופט ספיר מציין שסלע המחלוקת בין הצדדים הוא סביב השאלה אם אירוע זה מתאים להגדרה "תאונה מכל סוג שהוא" אשר מכוסה בפוליסת ביטוח תקנית.

נציגי חברות הביטוח טענו שנטל ההוכחה לעניין זה מוטל על התובעת, וכי חוסר היכולת שלה להצביע על מועד מדויק שבו התרחש האירוע לא מאפשר לה להרים את הנטל הזה.

השופט ספיר דחה את הטענה הזאת וקבע: "התנהלותו של המבוטח עצמו אינה שוללת את הכיסוי הביטוחי. מטרת הביטוח היא כיסוי המבוטח מפני הטעויות שלו עצמו. רק אם התנהלותו או התנהגותו של המבוטח הביאה להתממשות פגם טבוע בנכס (למשל: ייצור כושל) או אירוע הנובע מטבע הברייה (למשל: טבילת מחשב נייד באמבט מים, אף אם המבוטח לא התכוון, סובייקטיבית, לפגוע במחשב), סביר שלא יהיה כיסוי ביטוחי לאירוע.

אשר לטענת מגדל בנוגע להיעדר "פתאומיות" באירוע מצטט השופט את קביעת בית המשפט העליון, מפי השופט ריבלין, לפיה "אין להכליל בהגדרת המונח 'תאונתי' המופיע בפוליסת הביטוח גם יסוד של פתאומיות או מידיות… אין כל סיבה להבחין, בין נזק פיזי הנגרם לרכוש כתוצאה מהתממשות פתאומית של סיכון, לבין נזק הנגרם כתוצאה מהתממשות הדרגתית של סיכון".

השופט ספיר דחה גם את הטענה לגבי רשלנות לכאורה של המבוטחת וקבע ש"פוליסת הביטוח מטרתה לכסות גם, ולפעמים בעיקר, את תוצאות רשלנותו של המבוטח עצמו. משכך, עצם העובדה כי לתובעת תרומת רשלנות אינה פוטרת, אלא להיפך – מחייבת את הנתבעת לשפות את התובעת בגין הנזק.

לגופו של עניין, ובהקשר ליסוד הסיכון, הרי שיש לקבוע כי בנסיבות המתוארות לעיל מתקיים יסוד הסיכון, שכן מדובר על אירוע תאונתי והוא מכוסה בסעיף הפוליסה הדן ב-"תאונה מכל סוג שהוא"…
החלודה שנגרמה לרכב היא אירוע בלתי צפוי ולא מתוכנן, שאף בשקידה סבירה אדם מן הישוב לא יכול היה לצפות לו, אלא שמדובר על התנהלות תקינה לגמרי, בה אדם שם חומר ניקוי בתא המטען של רכבו. אין מדובר על חומר רדיואקטיבי או כזה שהשימוש בו נעשה בידי בעלי מקצוע מיוחדים ובמקרים יוצאי דופן. משכך, דרישת "המקריות" מתקיימת על אף שמדובר בתהליך איטי ומתמשך שבו נגרם הנזק…"

השופט דחה את טענת מגדל לפיה מדובר בנזק תוצאתי שאינו מכוסה בפוליסה: "מדובר בנזק פיזי שנגרם באירוע תאונתי ולכן, אירוע זה מכוסה בפוליסה. בכל מקרה, הנטל להוכיח, כי המקרה הינו נזק תוצאתי שאינו מכוסה בפוליסה, מוטל על כתפי המבטחת והיא לא הוכיחה זאת".

לגבי שאלת האחריות הביטוחית בין שתי המבטחות קבע השופט ספיר שמקרה הביטוח ארע בתקופת הביטוח של 'מגדל', לכן היא זו שאחראית לפיצוי בגין הנזק.

בסופו של יום הורה השופט ספיר לחברת 'מגדל', לפצות את ש.א. בגין נזקיה, בסדר גודל של כ-60 אלף ש"ח, בניכוי ההשתתפות העצמית הקבועה בפוליסה ובתוספת הוצאות משפט.

תא"מ 42520-01-15

The post תאונה לחברת הביטוח: חייבת לפצות גם על חלודה appeared first on TheCar.

בשורה התחתונה של הפרשה שנביא כאן נותר התובע בלי המכונית שלו, ב.מ.וו. משומשת שמחיר המחירון שלה עמד על 87,000 ש"ח, וגם נאלץ לשלם לנתבעת – חברת הביטוח הפניקס – הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 17,500 ש"ח – וכל זאת מפני שלא טרח לבטח את המכונית שרכש והסתמך על הביטוח המקיף של המוכר.

מכאן גם נובעת המסקנה הכאילו מובנת מאליה: כאשר קונים מכונית משומשת ומבקשים שהיא תהיה מבוטחת, חשוב לבטח אותה על שם הקונה ולא להסתמך על אף הבטחה או סיפור של אף אחד.

ובכל זאת, הרי לא היינו מביאים סיפור כל כך פשוט ובנאלי לולא היה בו משהו מעניין, למשל כמו מדוע שבעל רכב שנגנב בכלל יתבע חברת ביטוח שהוא לא מבוטח אצלה?

ובכן, מסתבר שלפי הפסיקה המקובלת, כל עוד שלא פג תוקפו של ביטוח חובה (שמכסה על נזקי גוף), ובהנחה שמאפייניו של קונה של רכב משומש דומים לאלה של המוכר (גיל, מין, ותק נהיגה וכל מה שעשוי להשפיע על גובה הפרמיה) – הרצף הביטוחי נשמר גם אם לא נרכשה פוליסה חדשה על-ידי הקונה (אלא אם מדובר בפוליסה על-שם ספציפי).

לגבי ביטוח מקיף (רכוש), לעומת זאת, קיימת מחלוקת משפטית אשר נובעת מנוסח החוק: "מפסיקה שניתנה בבתי משפט עולה כי הפרשנות שנתנו בתי המשפט לסעיף 55 בחוק חוזה הביטוח", כך כתבה בפסק הדין שלפנינו שופטת בית משפט השלום בירושלים קרן אזולאי, "הקובע כי "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו" – היא שבשים לב למילים "למבוטח או למוטב" – הרי שאין לנתק בין הנכס המבוטח לבין זהות הבעלים של הנכס…"

השופטת אזולאי קיבלה, לכן, את עמדתה של הנתבעת, חברת הפניקס, לפיה פסק הדין המוביל בעניין זה קבע שעם מכירת מכונית "פוקע העניין הביטוחי של בעל המכונית", ובעקבותיו השתרשה ההלכה לפיה לא ניתן להעביר פוליסת ביטוח ממבוטח אחד לאחר ללא הסכמת המבטחת וללא ידיעתה.

התובע, לעומת זאת, טען שלצד הלכה זו נשמעו בשנים האחרונות קולות שקוראים לקבוע שאין בהעברת הבעלות כדי לשלול את אחריות חברת הביטוח, ובמקום זאת מוצע שהמבטחת תוסיף להיות אחראית גם כלפי הרוכש "אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהייתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש".
שאלת המפתח, לשיטתו, היא אם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון: אם התשובה היא שלילית, אין לאפשר למבטחת להימנע מתשלום תגמולי ביטוח.

בהמשך פסק הדין קובעת אמנם השופטת אזולאי ש"דומה כי מחלוקת זו מעוררת שאלות נכבדות, במיוחד על רקע השינויים שחלו בפרשנות חוק חוזה הביטוח בשנים האחרונות, ולנוכח התכליות הצרכניות המונחות ביסוד החוק (לצד תכליות אחרות). יש להניח שעניין זה יוסיף להתברר בפסיקת בתי המשפט".

ובכל זאת קיבלה השופטת את טענת חברת הביטוח לפיה העברת הבעלות לא הובאה לידיעתה וכי בכל מקרה מדובר במבוטח בעל רמת סיכון גבוהה יותר (נהג צעיר) ולכן נדרשו שינויים בתנאי הפוליסה.

השופטת גם דחתה את טענת התובע לפיה סוכן הביטוח יעץ לו שלא להעביר את הביטוח על שמו ולהמתין לתחילת השנה כדי לבצע את השינוי. לדבריה, התובע לא הצליח להוכיח הבטחה כזו ואילו הסוכן הכחיש את הדברים.
לתובע לא עזרה העובדה שסוכן הביטוח פנה להפניקס וביקש לפצות את התובע תוך שימוש במילים " אני מבקש בכל לשון של בקשה ללכת לקראת המבוטח ולפצותו בגניבת הרכב. אין לי מנוח מזה בלשון המעטה…."
המבטחת, אגב, טענה שגם אם סוכן הביטוח נתן הבטחה כזו הוא נהג ברשלנות וחרג מן ההרשאה שניתנה לו.

לפיכך מוסר השכל: היות שהפסיקה לא ברורה במקרה הטוב, ופועלת לרעת המבוטח במקרה הרע – כאשר רוכשים מכונית משומשת ומבקשים שהיא תהיה מבוטחת – לא להתעצל ולא לעגל פינות, אלא להנפיק לה פוליסה חדשה על שם הרוכש.

ת"א 22822-08-10

The post זה שקנית מכונית לא אומר שקיבלת ביטוח appeared first on TheCar.

חלק מחברות הביטוח והסוכנים שעובדים איתן דורשים משמאי רכב לעבוד כ'מסלקי תביעות', ובין השאר גם להחתים מבוטחים על הסכמה לקבלת פיצוי גלובלי תוך ויתור על תביעות נוספות כנגד המבטחת, או להפנות מבוטחים אל מוסכי הסדר שאיתם הן עובדות. כך עולה ממכתב שנשלח על ידי היועץ המשפטי של איגוד השמאים, עו"ד שלמה תוסיה כהן, למפקחת על הביטוח דורית סליגר.

במכתבו למפקחת מציין עו"ד תוסיה כהן שחברות ביטוח אחדות מחייבות שמאים להחתים מבוטחים אשר דורשים להותיר אצלם את שרידי הרכב על מסמכים שונים – ובין השאר למלא טפסי תביעה, לבצע מעקב אחר ביצוע תשלום למבוטחים, ולעקוב אחר משך ביצוע הטיפול בעת קבלת רכב חלופי.

עוד מתבקשים השמאים לבצע חלוקת תשלומים בין ספקם שונים, המלצות להפחתת גובה ההשתתפות העצמית, ולעיתים הם אף מתבקשים לבצע 'סקר מיגונים' לרכב, כחלק מעריכת השומה – וכל אלה לא כלולים בעבודתם המקצועית של שמאי הרכב ואינם חלק מהערכת הנזק לרכב שאותו צריך השמאי להעריך.

לטענת איגוד השמאים מדובר בדרישות ובמשימות שאינן חלק מעבודת השמאי ואף אינן עולות בקנה אחד עם תפקידם.

בפנייתו למפקחת מציין עו"ד תוסייה כהן שחוזר השמאים קובע הוראות רלוונטיות במטרה לשמור על מעמדו העצמאי של השמאי ולהבטיח את עצמאות שיקול דעתו המקצועית.

בסעיף 6 של החוזר נכתב במפורש: "לא יטילו על השמאי מטלות שאינן עולות בקנה אחד עם תפקידו כשמאי, ובפרט: לא ידרשו ממנו להפנות מבוטחים למוסכי הסדר או מוסכים מסוימים אחרים, לא ידרשו ממנו לחתום על טפסים לבדיקת רכב לאחר תיקון".

עוד כותב עו"ד תוסיה כהן במכתבו: "עמדת האיגוד היא שביצוע שירותים עבור המבטחת, שאינם חלק מעריכת השומה, עלול ליצור קשר מיוחד בין המבטחת לבין השמאי.

איגוד השמאים סבור כי קשר מיוחד בו השמאי משמש כשלוח של המבטחת ביחסיה מול המבוטח, עלול לפגוע באובייקטיביות השמאי ולהעמיד אותו במצבים בהם קיים חשש לניגוד עניינים בפעילותו המקצועית.

זאת ועוד, בהתאם להוראות חוזר השמאים, קיום קשר מיוחד אשר עלול להעמיד את השמאי בניגוד עניינים די בו כדי להביא להגדרתו של שמאי כ"שמאי בית" ולהוצאתו מרשימת "שמאי החוץ" של אותה חברה.

The post איגוד השמאים דורש מהמפקחת להרגיע את חברות הביטוח appeared first on TheCar.

הבשורה הטובה ליבואני הרכב הבלעדיים: ועדת הכלכלה קבעה שהם יוכלו לגבות תשלום מיבואנים לא בלעדיים אשר ישווקו מכוניות מיבוא מקביל תמורת הוצאות שנאלצו להוציא בעת ביצוע קריאות לתיקון – במידה ואלה אינן מכוסות על-ידי יצרניות הרכב.

הבשורה הגרועה: היבואנים הישירים ייאלצו לבצע את הקריאות לתיקון גם במכוניות שמתחרות בהן, ואשר לא יובאו או שווקו על ידם.
כך החליטה אתמול ועדת הכלכלה של הכנסת.

ההחלטה התקבלה במסגרת הדיונים המתמשכים לקראת קריאה שניה ושלישית לחוק שירותי רכב, שמטרתו המוצהרת היא הגברת התחרות ביבוא ושיווק רכב והוזלת מחירי המכוניות החדשות, החלפים ושירותי המוסך.

בהתאם להחלטת הוועדה נקבע כי לשם ביצוע קריאה לתיקון יוכל יבואן ישיר לדרוש מיבואנים זעירים או עקיפים "תשלום סביר" בעד העלויות הנלוות שיצרן הרכב אינו מכסה. אם לא תהייה הסכמה על המחיר, נציגי משרדי התחבורה והאוצר יכריעו במחלוקת. כמו כן נקבע כי שר התחבורה יהיה רשאי לקבוע הוראות לגבי אופן חישוב התשלום ומרכיביו.

נציג איגוד יבואני הרכב, עו"ד יורם בונן, אמר שיש להנהיג בארץ את השיטה הנהוגה בניו זילנד, לפיה יבואני רכב מחייבים את הלקוח בעלויות הקריאה לתיקון והוא מקבל החזר מן היבואן העקיף.
עו"ד בונן הזכיר את הדוח שקיבלה הוועדה בנושא זה ושאל כיצד מבטיחים שיבואנים ישירים אכן יקבלו את ההחזר.

אבנר פלור, סמנכ"ל התנועה במשרד התחבורה, השיב שסעיף השיפוי בחוק נותן לכך מענה.

סגנית היועצת המשפטית של משרד התחבורה, עו"ד חוה ראובני, אמרה שבמקרים שבהם יבואנים עקיפים לא יעמדו בחובותיהם אפשר להטיל עליהם עיצומים כספיים.

לדברי נשיא איגוד יבואני הרכב, יקי אנוך, מדובר בהוצאה של כמה מאות שקלים ללקוח.

היועץ המשפטי של איגוד יבואני הרכב, עו"ד אהוד שניידר, שאל מה קורה במקרים שבהם דגמים שייובאו ארצה על ידי יבואנים מקבילים אינם כאלה שהיבואן הישיר מייבא, ולכן הוא לא יודע לטפל בהם.

על כך השיב לו יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ איתן כבל, כי מדובר בסעיפים שהם לב ליבו של החוק, שכבר נדונו ואושרו בוועדה עוד בכנסת הקודמת, ואם היבואנים לא יעמדו בחובות הללו לא תהייה תחרות.

דורון שורר, לשעבר מנכ"ל משרד התחבורה וכיום יועץ לחברת גלובל אוטו מקס, אמר שהטענה של עו"ד שניידר היא "אחת השיטות הידועות לנהל קרטל, בטענה שיש גורמים בחו"ל שלא יכולים לבצע את הוראות החוק בישראל ואין לנו שליטה עליהם".

עוד נקבע שיבואנים ישירים יתנו אחריות ושירות לכלי רכב שמיוצר על-ידי יצרן הרכב שהם מייצגים, וגם יטפלו בקריאות לתיקון (ריקולים).

בסעיפים שאושרו נקבע שיבואנים עקיפים יחויבו להתעדכן באשר לקריאות לתיקון מסוכני המשנה שמהם רכשו את המכוניות, כמו גם להתעדכן באופן עצמאי מול דיווחי היצרן ולדווח ללקוחותיהם.

עוד נקבע שמשרד התחבורה יעביר ליבואנים ישירים, אחת לחצי שנה בהתאם להצעתו של ח"כ דוד ביטן, דיווח על מספרי שלדה שהגיעו ביבוא עקיף וזעיר, כדי לאפשר להם למלא את חובותיהם בנוגע לאחריות ושירות.

עו"ד שניידר הזהיר שכך מאפשר משרד התחבורה לרכב לנוע על הכבישים עם תקלת בטיחות סדרתית במשך חצי שנה. מנכ"ל משרד התחבורה, עוזי יצחקי, אמר בתגובה שכיום יבואנים ישירים לעיתים לא מוצאים את בעלי המכוניות כדי לזמנם לטפל בקריאה לתיקון, והם יכולים לנסוע שנה על הכביש עד שמשרד התחבורה תופס אותם במבחן השנתי של הרכב.

שוק חופשי ברכש חלפים

עוד אישרה הוועדה היום סעיף שנועד לקבוע שיבואנים לא יכתיבו למוסכים, ולא ימליצו להם, על הגורם שממנו הם צריכים לרכוש מוצרי תעבורה, למעט בעניין טיפולים שוטפים שניתנים בחינם במסגרת אחריות היבואן, או קריאות לתיקון. כמו כן, יבואנים לא יוכלו להתערב או לסכל בכל דרך שהיא מתן רישיון יבואן לכל גורם אחר.

בדיון עלתה גם שאלת המיסוי, ואושר סעיף שנועד לאפשר לרשויות המס לעקוב אחר המסלול שעשה הרכב ביבוא עקיף עד שהגיע לישראל, כדי שניתן יהיה לוודא את מחירו האמיתי לצורך תשלום מס.

מנכ"ל גלובל אוטו מקס, ינון עמית, אמר שצריך לקבוע שבמקרים שבהם יבואן מקביל מביא דגם זהה לזה שמביא היבואן הישיר – הוא ישלם מס בגובה זהה לזה שמשלם היבואן הישיר.

היו"ר כבל התייחס לכך ואמר שנושא המיסוי אינו בסמכותה של ועדת הכלכלה ולכן לא ניתן לדון בכך.

הוא סיכם את הדיון והבהיר שבכוונת הוועדה לקדם את ההצעה ולאשרה לקריאה שנייה ושלישית, אך גם לעשות הכל כדי שהשוק יהיה מאוזן ושפתיחתו לתחרות תהייה אמיתית.

The post ועדת הכלכלה: יבואני הרכב יטפלו בקריאות תיקון של מתחרים appeared first on TheCar.

ישנם סכומים שרובנו מעדיפים לוותר עליהם רק כדי שלא לבזבז זמן ועצבים, וישנם גופים אשר מרוויחים, במצטבר, הרבה מאד כסף מכל אותם סכומים קטנים.

למרבה המזל, ישנם גם מי שלא מוכנים להרכין ראש בפני "השיטה", ובזכותם מפיקים לעיתים בתי המשפט פסקי דין ראויים לציון עם אמירות כגון זו של שופט בית משפט השלום בתל-אביב, אריאל צימרמן, במקרה שלפנינו: "המחלוקת העקרונית שהציגו הצדדים", כתב השופט צימרמן, "מצדיקה דיון עקרוני, שתכליתו מניעת התדיינויות עתידיות מעין אלה".

למרבה הצער, כל עוד שבתי המשפט נוהגים ביד רכה כלפי מי שמנצלים את חוסר הסימטריה הזה, כנראה ש"שיטת מצליח" לא תעבור במהרה מן העולם.

קיצורה של פרשה זאת פשוט, ומי שזמנו קצר יכול להסתפק בעיקרי הדברים. יחד עם זאת מדובר בפרשה ששורת הסיכום שלה חביבה, ואולי תהיה גם שימושית עבור מי מאיתנו, לכן מומלץ להעמיק ולקרוא אותה עד תום.

המחלוקת שהתגלתה בין בעל הרכב י.ו. לבין חברת הביטוח ש. שלמה נגעה לסכום הצנוע של 244 ש"ח בלבד. זהו ההפרש בין מה שחברת הביטוח החליטה שהיא מוכנה לשלם תמורת עבודת שמאות שאותה ביצע עבור י.ו. השמאי נתן מוסקל, לבין הסכום שאותו שילם הנפגע לשמאי שלו, לאחר שמכוניתו נפגעה על-ידי רכב שבוטח על-ידי המבטחת.

עלות השמאות הייתה 944 ש"ח בתוספת מע"מ ואילו ש. שלמה החליטה שהיא מוכנה לשלם רק 700 ש"ח בתוספת מע"מ.

חברת הביטוח ש. שלמה לא התווכחה עם השמאות עצמה, ושילמה את סכום הנזק שקבע השמאי, אבל טענה ש"שכר טרחת שמאי סביר לאומדן הנזק (הוא) 700 ש"ח" ולא הסכימה לשלם את הסכום המלא ששולם לשמאי.

סביר להניח שרובנו היינו מתייאשים ומוותרים, אבל י.ו. החליט שלא לוותר אף על הסכום הפעוט לכאורה, והוא תבע אותו בבית משפט השלום בטענה שמדובר בתביעה עקרונית.

אפשר אולי לומר משהו לגבי ההתעקשות של ש. שלמה לנהל משפט על 244 ש"ח, אבל היות שהבטחנו את סיכום הדברים כבר בראשיתם נגיע כבר כאן לשורה התחתונה ונספר שהשופט צימרמן זרק את ש. שלמה מכל המדרגות, הורה לה לשלם את הסכום שנתבע ממנה בתוספת הוצאות משפט, ולא חסך ביקורת מעצם קיום ההליך ומבזבוז זמנו של בית המשפט.

הצד שכנגד

חברת הביטוח ש. שלמה טענה ש"לפנינו קונספירציה החובקת את עורך הדין והשמאי גם יחד" (במטרה) להוציא ממנה כספים בגין שכר טרחת שמאי באופן "מנופח", ואף לגרור את ההליך לכלל תובענה על מנת להכביר בהוצאות.

אלא שהשופט צימרמן היה ברור לחלוטין כאשר פסק כך: "הצדק עם התובע, ואין אלא להצר על כך שנזקק לניהול הליך משפטי על מנת לקבל את מה שראוי היה שיקבל מן הרגע הראשון. המחלוקת העקרונית שהציגו הצדדים מצדיקה דיון עקרוני, שתכליתו מניעת התדיינויות עתידיות מעין אלה, שלמגינת הלב הן נפוצות וגוזלות משאבים".

בדיון בבית המשפט התברר כי חברת הביטוח שלחה ל.י.ו. הסכם לחתימה , בבחינת "כזה ראה וקדש", וטענה בכתב ההגנה שלה כי "מה לו לתובע להגיש תביעתו, שעה שנזקיו כבר הוטבו, זולת אותה מחלוקת מזערית בעניין שכ"ט השמאי".

בנוסף, טענה כי סכום של 944 ש"ח כשכר טרחה הוא "מופרז בעליל". לעומת זאת, הסכום שהיא שילמה לתובע כשכר טרחת שמאי הוא "הסכום הנהוג והמקובל בשוק ו/או לפי ערכים ו/או אומדן נהוג ומקובל כפי שנקבע על ידי שמאי ו/או מבקר ו/או בוחן התביעה מטעמה".

ש. שלמה טענה גם כי "הלכה", המעוגנת בפסיקה רלבנטית (שלא הובאה) ובהנחיות המפקח על הביטוח (שלא הוצגו) כי חברת הביטוח אינה חייבת לשלם לתובע אוטומטית את מלוא סכום דרישתו בגין רכיב שכ"ט השמאי.

ועוד מעריכה הנתבעת כי לא התובע הוא שהניע את הגשת התביעה, בשל חסרון הכיס הקל שסבל, כי אם "גורמים אחרים ונוספים" שזוהו על ידה בדיון כעורך הדין והשמאי, ועל כן היא עמדה על מיצוי ההליך עד תום, לרבות תוך חקירת התובע והשמאי גם יחד…

…"חברת הביטוח", קבע השופט, "בחרה באופן מובהק לקזז מן התשלום של שכר הטרחה של השמאי בלא שהיה לה כל בסיס לעשות כן ומתוך הנחה שאדם סביר לא יתבע סכום זניח כדי לא להסתבך בתשלום אגרת משפט ובהליך משפטי, אלא אם כן מישהו מעודד אותו לעשות זאת".

השופט צימרמן מציין שחברת ביטוח (אכן) אינה חייבת לשלם אוטמטית כל שכר טירחה ששמאי דורש… עם זאת, אין גם חובה לקזז אוטומטית משכ"ט שמאי, כאשר זה נדרש על ידי הניזוק ששילם אותו לשמאי.

"סירוב לשאת בהוצאות השמאי חייב שיהיה מטעמים סדורים ומבוססים: אם לדעת חברת הביטוח שכר הטרחה חריג, עליה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, לבקש מסמכים ביחס לסכום שבמחלוקת, ולמסור נימוק ענייני (להבדיל מסתמי) ביחס לדחיית כל חלק משכר טרחת השמאי. מעבר לאמור, מבהירות ההנחיות, מבטחת אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולדחות תביעה לתשלום שכר טרחת שמאי, כולל כהוצאות בתביעה של צד שלישי"- קבע השופט.

לשופט צימרמן היה גם מה לומר על הנתבעת שטענה שסכום של 244 שקל הוא "מופרז בעליל": "לו ידע השמאי להסביר את החישוב החשבונאי המדויק, לשכר הטירחה ולא היה נעזר ברואה חשבון – היה הוא רואה חשבון, לא שמאי"- אמר השופט והוסיף: "טענות הנתבעת בכל הקשור לאי סבירות חוות דעת השמאי הן אפוא סתמיות ונעדרות עיגון מינימלי. אולם חשוב מכך, התובע הוציא את הסכום של 944 ש"ח כנגד חוות הדעת (ולכן) השאלה הנכונה איננה האם ראוי היה לשמאי לחייב בגין "הוצאות תקורה" (אחד מסעיפי ההוצאה שפורטו בבקשת שכר הטרחה – ב.ב.) סך של 250 ש"ח. השאלה היא האם ראוי לומר לתובע-הניזוק כי היה מנוע מלשלם לשמאי את הוצאות התקורה האמורות, ככל שהוא מצפה לקבל שיפוי בגינן מן המזיק.

ככל שחברת הביטוח לא פעלה מראש על מנת לברר את טענות הניזוק, ודאי זה הפרטי, באשר לשכר טרחת השמאי שנאלץ לשאת בו, וככל שאין בידי חברת הביטוח נתונים ונימוקים סדורים שיבססו את סברתה כי שכר הטרחה הוא בלתי סביר עד כדי כך שמצופה מן הניזוק שלא לשלמו ובהתאם סבורה חברת הביטוח שיש להפחית הימנו – תתכבד ותשלם את שכר הטרחה. אין כל מקום לכך שתפחית, שרירותית, חלק משכר הטרחה, בנימוק סתמי שלפיו זהו האומדן ה"סביר", כאשר אין לה כל עיגון לסברתה זו… את שגרעה, תשלם אפוא" – פסק השופט.

השופט צימרמן מבקר גם את החלטת המבוטחת לנהל, מצידה, מאבק על 244 ש"ח בלבד, וכך הוא כותב: "הנתבעת החליטה למצות עד תום את ריבה עם השמאי, תוך עמידה על זימונו של השמאי וחקירה ממצה של התובע ושל השמאי גם יחד, שמא כל אלה חברו עם ב"כ התובע, שהחקירה עסקה גם בו ובקשריו עם התובע והשמאי. גם כאשר היה אמור להיות ברור כבר שנתיב זה מיצה עצמו ולא יקים הגנה לנתבעת, לא הרפתה, והמשיכה בחקירות ובטיעונים.

זו זכותה, אך להארכת הדיון שלא לצורך יש מחיר, המשקף את השחתת זמנו של בית המשפט, שכאמור אינו אלא זמנם של מתדיינים אחרים הממתינים לתורם. בגין אלה יבוא חיוב לטובת אוצר המדינה, גם אם על הצד המתון זו הפעם".

הדבר היחיד שנותר עלום לאחר דברים ברורים ונכוחים אלה, הוא מדוע בחר השופט להעניש את המבטחת בסכום צנוע של 3,000 ש"ח בלבד, אשר ספק אם מהווה מבחינתה תמריץ שלילי חזק מפני התנהגות דומה גם בעתיד.

בסופו של יום פסק השופט צימרמן שחברת הביטוח ש. שלמה תשלם למבוטח את הפרש שכר טרחת השמאי שלא שולם לו, בסך 244 ש"ח, וכן שער טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח, את אגרות המשפט בסך 756 ש"ח, וגם שכר לשמאי שהעיד מטעם התובע, בסך 650 ש"ח בתוספת מע"מ.

בנוסף, כאמור, "נקנסה" הנתבעת בסכום של 3,000 ש"ח בגין השחתת זמנו של בית המשפט, וסכום זה ישולם על-ידה לקופת המדינה.

תא"מ 25275-08-15

The post חברת הביטוח חטפה על הראש appeared first on TheCar.

נסיון של חברת הביטוח 'הראל' שלא לפצות מבוטח בגין "אובדן גמור" ("טוטאל לוס") של מכוניתו – על ידי הפחתה שולית מערכו בגלל צבע פגום – נדחתה על ידי הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם מבית המשפט לתביעות קטנות בקריות.

מדובר בתביעה שהגיש מבוטח של חברת הביטוח הראל בעקבות נזקי ברד שספגה מכוניתו מתוצרת דייהו משנת הדגם 2001.

המכונית נפגעה מברד כבד שירד בנובמבר 2014, ושמאי מטעם חברת הראל קבע שעלות התיקון שלו עומדת על 6,348 שקלים, ולכן יש לתקן את הרכב.

אלא שהמבוטח, שלא הסכים עם חוות הדעת הזו, פנה לשמאי מטעמו אשר קבע שמאחר שמחיר המחירון של המכונית עמד על 9,000 שקל, והנזק שנגרם לרכב, לפי חוות דעתו, גבוה מזה שקבע השמאי של חברת הביטוח (ועומד על 6,466 שקל) – הרי שמדובר בנזק שמגיע כמעט ל-72% מערך הרכב ולכן יש להכריז עליו כעל "אובדן גמור" ולפצות את המבוטח בסכום של 9,000 שקל.

בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות טען המבוטח שהראל לא פעלה בהתאם לפוליסה בכך שלא העבירה לידיו את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

נציג הראל טען, בין היתר, שהמבוטח לא פעל כנדרש בפוליסה, שם הוא נדרש להקטין את נזקיו על-ידי תיקון המכונית – ולכן לא היה מקום להעביר אליו סכום כלשהו.
בדיון בבית המשפט התייחסה הרשמת הבכירה יונת הברפלד אברהם להבדלים בין חוות הדעת של שני השמאים לגבי שווי הרכב.

בעוד שהשמאי מטעם המבוטח הפחית ממחיר המחירון 3,000 שקל בגלל צבע דהוי ומשופשף, השמאי מטעם הראל הפחית בגין סעיף זה רק 1,500 שקל, ואף הוסיף למחירו תוספת שווי בגלל קילומטרז' נמוך ומספר בעלויות נמוך (המכונית הינה "יד שנייה"), וזאת בהתאם למחירון לוי יצחק.

לפי חישובי השמאי מטעם הראל מגיע ערך הנזק שנגרם לרכב אל מתחת ל-55% ממחיר המחירון של המכונית ולכן אין להכריז עליה כעל "אובדן גמור", ואילו לפי השמאות של השמאי מטעם המבוטח עולה שיעור הנזק על 55% ולכן הוא בחזקת "אובדן גמור".

הרשמת הבכירה קיבלה את חוות הדעת של שמאי חברת הביטוח בכל הנוגע למשתנים מספר הבעלויות הקודמות והקילומטרז' שעבר, בהתאם למחירון לוי יצחק.
"מחירון זה", קובעת הרשמת הבכירה, "מלווה ומנחה את חברות הביטוח ואת המבוטחים. הוא אמנם אינו מחייב אולם לא השתכנעתי מדברי השמאי מטעם התובע מדוע יש להתעלם מהמחירון ולא להתייחס לנתונים אלה. לאור זאת לעניין התוספות עבור מספר הקילומטרים ועבור יד שנייה יש לקבל את חוות דעתו של (השמאי מטעם הראל)".

אשר להשפעת הצבע הדהוי והמשופשף על ערך המכונית קיבלה הרשמת את חוות דעתו של השמאי מטעם המבוטח, וזאת מפני שחברת הביטוח לא הביאה לבית המשפט את השמאי מטעמה כדי שייחקר על חוות דעתו בסעיף זה, וגם לא חקרה את השמאי מטעם המבוטח לגבי חוות דעתו בנושא.

התוצאה הסופית היא שהרשמת קבעה כי שווי הרכב הוא 10,339 שקל ומשמעות הדבר שהנזק שנגרם לו עומד על 61% ממחיר המחירון שלו – לכן יש להכריז עליו כעל "אובדן גמור".

הרשמת חייבה את הראל לשלם למבוטח את הסכום שתבע – 9,000 שקל, בתוספת 1,378 שקל עבור עלות השמאות, וכן לשלם לתובע הוצאות בסך 600 שקל עבור שכר הופעת השמאי בבית המשפט ואגרת המשפט.

ת"ק 37499-11-15

The post בזכות הצבע: חברת הראל חוייבה לפצות על טוטאל לוס appeared first on TheCar.

הנה סיבה נוספת לבטח את המכונית האהובה שלכם בביטוח רכוש: אם חבלן משטרתי יפרוץ אותה בגלל חשש מפני היותה ממולכדת – ויגרום לה נזק – לא מן הנמנע שלא תזכו לפיצוי כספי מן המדינה.

כך לכל הפחות עולה מפסיקתה של השופטת שרון הינדה מבית משפט השלום בתל-אביב, אשר מעלה גם כמה סוגיות לא ברורות לגבי חסינות פעולות המשטרה מפני ביקורת.

הסיבה למצב המתואר כאן, כך עולה מפסק הדין, נעוצה בכך שהמשטרה מכוסה מפני תביעת נזיקין בהתאם ל'חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)' משנת 1952, אשר קובע ש"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הראשה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה" – וכל עוד שאי אפשר להוכיח רשלנות גם אי אפשר לכפות עליה אחריות.

כאשר מכונית מבוטחת בביטוח רכוש תאלץ חברת הביטוח לשלם פיצוי למבוטח, הגם שלא יהיה לה ממי לתבוע את הנזק, ואם המכונית לא מבוטחת אזי הסיכוי היחיד להיפרע מן המדינה הוא להוכיח שהפריצה ו/או הנזק בוצעו ברשלנות, וזו משימה לא פשוטה כאשר המשטרה לא מעוניינת לשתף פעולה עם הצד הנפגע.

הפרשה שבה מדובר כאן, כפי שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב, החלה לפני למעלה מעשור, בדצמבר 2004, כאשר חבלן משטרתי פרץ למכונית בבאר שבע.
לאחר הפריצה הסתבר שאין במכונית כל בעיה – למעט כמובן נזקי הפריצה שנגרמו על-ידי החבלן – ומכיוון שהמכונית הייתה מבוטחת בחברת הביטוח "הפניקס" תבע המבוטח את המבטחת וקיבל פיצויים. חברת הביטוח פנתה למדינה כדי לקבל פיצוי בגין הנזק ומשנענתה בסירוב פנתה לעזרת בית המשפט.

למרבה ההפתעה, נציגי המדינה ביקשו למחוק את התביעה על הסף בטענה שהפריצה לרכב בוצעה במסגרת "פעולת איבה" או "פעולה מלחמתית", ולכן התביעה אמורה הייתה להיות מופנית אל מס רכוש.

בשלב ראשון נדונה התביעה בפני השופט חאג' יחיא ז"ל, אשר הלך לעולמו בטרם השלים את הדיון בתיק.
השופט יחיא פסק שלא מדובר ב"פעולת איבה" כהגדרתה בחוק, וגם לא ב"פעולה מלחמתית", ומכאן שהמשיבה ובעלת הדין הנכונה היא אכן מדינת ישאל והתביעה תידון על יסוד דיני הנזיקין ה"רגילים".

לאחר שהתיק הועבר לשיפוטה של השופטת שרון הינדה היא דחתה ניסיון של המדינה לדון מחדש בשאלה זו, ובאותה נשימה גם דחתה את ניסיונה של המדינה לטעון לשיהוי בהגשת התביעה לנוכח העובדה שהיא הוגשה חמש שנים לאחר האירוע. הדיון נסוב סביב "עוולת הרשלנות", והאם הייתה כזו בפעילות חבלן המשטרה שפרץ לרכב.

בא כוחה של הפניקס טען שפריצת החבלן לרכב בוצעה ללא הצדק סביר, ללא כל התראה מוקדמת וללא נקיטת אמצעים קלים על מנת לאתר את הבעלים של הרכב.
מנגד, נציג המדינה טען שהמשטרה לא התרשלה בהפעלת 'נוהל רכב חשוד', אלא שבמהלך המשפט הוציאה המשטרה "תעודת חיסיון" לגבי הנסיבות שבהן הוחלט לחשוד מלכתחילה במכונית, כלומר שאין לדעת האם הזיהוי עצמו היה מבוסס או שגוי.

"גרימת נזק אגב ביצוע פעולה משטרתית", כותבת השופטת הינדה, "כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על הפרת חובת הזהירות של המשטרה. לפיכך הנטל על התובעת להוכיח התרשלות המשטרה באחד משניים, בעצם נקיטת הפעולה… או בגרימת נזק מעבר לנדרש במסגרת נקיטת הפעולה האמורה.

לאחר שבחנתי את הראיות וטיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות המשטרה בשני המישורים האמורים וזאת משום שבעדות בעל הרכב נמצאו סתירות לגבי הסיבה שבה ירד בשעת לילה מאוחרת לרכבו (לאחר שנפרץ) ובנוסף לא הביא את בנו, שאצלו התארח, לעדות לחיזוק טענתו כי המשטרה לא ניסתה לאתר ולבדוק מי בעל הרכב".

הפניקס טענה כי החיסיון שהוטל בתיק מקשה עליה להוכיח את הרשלנות שבעצם פריצת הרכב אבל השופטת קבעה כי בנסיבות אלה, נקודת המוצא שלא נסתרה היא כי אכן רשאית הייתה המשטרה לבצע פתיחה של הרכב וכניסה פיזית אליו על מנת להזים החשד לגביו.

עוד טענה הפניקס שהחבלן לא הביא ראיות ולא ציין ולו פעם אחת כי ניסה ליצור קשר עם בעל הרכב, אולם טענה זו נדחתה על ידי השופטת, אשר קיבלה את עדות הקצין לפיה הוא מבצע כריזה ובדיקות נוספות לפני שהוא מתחיל במלאכתו.

"סביר להניח", כותבת השופטת, "כי לו התובעת הייתה פונה בזמן סביר סמוך לאירוע יכולה הייתה לאתר שוטרים שהיו במקום או ראיות אחרות אשר היה בהן כדי ללמד על ההתרחשות…

העובדה כי נגרם נזק לרכב…כשלעצמה אינה מלמדת על התרשלות המשטרה… קצין החבלה התבקש להסביר כיצד מחליטים לטפל ברכב והוא הסביר כי יש כלי רכב הניתנים לפתיחה ויש כלי רכב שלא ניתן לפתוח בגלל המנגנונים שלהם, למשל כלי רכב גרמניים. עדותו זו של קצין החבלה לא נסתרה והתובעת לא הביאה מצידה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי היה באפשרות המשטרה לפתוח את רכבו של המבוטח באמצעים חמורים פחות.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהמשטרה התרשלה בהפעלת הנוהל ואף לא כי הנזק שגרמה לרכבו של מבוטח התובעת חרג מעבר לנדרש בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה, ועל כן ועל כן אני סבורה כי לא הוכחה במקרה זה התרשלות של המשטרה ומשכך דין התביעה להידחות".

עם זאת, השופטת הוסיפה וכתבה גם ש: "בטרם אסיים אציין במאמר מוסגר כי לא נסתר מעיני הקושי המתעורר נוכח העובדה שנזק שהנתבעת מודה שגרמה… ושהוא תוצאה של פעולה של המשטרה, יוטל על הניזוק, בייחוד במקרה שבו בסופו של דבר לא נמצא חפץ חשוד ברכבו.

יחד עם זאת משלא הוכחה רשלנות בפריצת הרכב של מבוטח התובעת, הרי שבהתאם להוראת סעיף 3 לפקודת הנזיקים האזרחיים, אין המדינה אחראית בנזיקין לפיצוי התובעת על נזקיה".

סוף דבר: הנזק נגרם, אולי אפשר היה להימנע ממנו ואולי לא, אבל המדינה לא אחראית. ראו הוזהרתם.

תא"מ 14681-09-09

The post המשטרה פרצה לרכב – האזרח ישלם על הנזק appeared first on TheCar.

לפעמים נוצר הרושם שלחברות ביטוח אחדות יש "קוד התנהגות" לפיו ברירת המחדל שלהן גורסת שמבוטח שתובע אותן הינו רמאי אשר מנסה להוציא מהן כספים שלא כדין.

בחיי היום יום מתבטאת התנהלות כזאת באופן שבו חברות אלה דוחות תביעות – אף אם סכומי הנזק נמוכים – מבלי שיש בידן הוכחות לחוסר הגינות או לכוונת מרמה מצד המבוטחים.

בתי משפט העירו לא אחת שנראה שההיגיון שמוליך את השיטה הזאת, מצד החברות, הוא הנחת עבודה אצלן שלפיה יעדיף תובע שלא להתמודד מולה בהליך משפטי יקר ומייגע, ותחת זאת יעדיף לוותר התביעה או להתפשר.

למרות זאת, גם כאשר הן מפסידות בבית המשפט לא תמיד נגרם להם נזק כלכלי כואב מספיק כדי לשכנע אותן שלא לשוב ולהשתמש ב"שיטח מצליח" כזאת.

שני הצדדים של המטבע הזה נמצאים בפסק דין שכתבה לאחרונה השופטת דרורה בית אור מבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם נפגשו נציגי חברת הביטוח מנורה מבטחים עם מבוטח שלהם.

הפרשה הזאת החלה כאשר מבוטח של מנורה רצה לעשות מבחן רישוי שנתי במכוניתו ("טסט") ולפני שיצא לדרכו (כך לטענתו) הוא התקשר אל סוכן הביטוח שלו כדי לחדש את פוליסת ביטוח החובה – שבלעדיה אי אפשר לבצע טסט – ואת ביטוח ה"צד שלישי" שלו.

לרוע המזל, בהיותו במכון הרישוי פגע המבוטח במכוניתה של בעלת רכב אחרת, אולם כאשר הוא פנה לחברת מנורה בתביעה לשלם לבעלת הרכב הנפגעת את המגיע לה – נדחתה תביעתו על-ידי אנשי מנורה שטענו שבעת קרות התאונה לא היה לו ביטוח בתוקף. לדבריהם, רק לאחר הפגיעה ברכב האחר מיהר המבוטח להקים פוליסה כזאת – במטרה להוציא מהחברה כספים במירמה.

המעניין במקרה זה הוא שחברת מנורה התמידה בסרובה לפיצוי המבוטח למרות שסוכן הביטוח תמך בגירסתו והעיד שהוא רכש את פוליסת ביטוח החובה והצד השלישי עוד לפני שיצא אל מכון הרישוי, ולמרות העובדה שבמכון רישוי אי אפשר להתחיל את תהליך המבחן לפני שמציגים פוליסת ביטוח חובה בתוקף.

המבוטח פיצה בעצמו את בעלת הרכב על הנזק שגרם לה, ונאלץ לפנות אל בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, שם תבע מחברת מנורה 4,797 שקל תמורת הנזק וכן בגין הוצאות שנגרמו לו בגלל סרובה של החברה לפצות אותו.

השופטת דרורה בית אור קבעה שחברת הביטוח לא הוכיחה את טענותיה בדבר נסיון רמאות, ובפסק דינה היא מציינת שחברת מנורה לא עמדה בנטל ההוכחה כי התאונה ארעה לפני חידוש הביטוח.

"כפי שציין סוכן הביטוח בבית המשפט, הביטוח נכנס לתוקף באותו רגע בו התובע מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו ותעודות הביטוח שוגרו אליו. מאותו רגע ואילך החובה היא על חברת הביטוח, שהיא המבטחת, לכסות נזקים בהם נשא התובע, שכן הביטוחים שלו כוללים גם ביטוח צד ג'. אשר על כן, מצאתי כי יש מקום לקבל את התביעה של התובע כנגד מנורה. התביעה נגד הסוכן נדחתה.

בסיכומם של דברים קבעה השופטת שחברת מנורה תפצה את המבוטח בסך של 2,277 ש"ח בלבד, היא דחתה את התביעה לתשלום שכר טירחת עורך דין של צד ג, וכן חייבה את חברת מנורה לשלם לסוכן שלה 500 ש"ח כהוצאות משפט.

בסיכומו של יום גילתה ככל הנראה חברת מנורה ש"שיטת מצליח" אכן מצליחה: אפילו אם רק 50% מן המבוטחים שלה היו נרתעים מבזבוז הזמן שכרוך בניהול משפט על סכומי כסף קטנים יחסית – ו-50% הנותרים מקבלים מבית המשפט את מה שממילא מגיע להם בדין, העלות היחידה של החברה היא שכרו של נציגה בבית המשפט (שלפי התקנות אסור שיהיה עורך-דין אלא נציג ללא הסמכה משפטית, לכן גם שכרו לא גבוה במיוחד).

לא מיותר לציין שלאחרונה הוצעה הצעה לפיה ייקבע "מכפיל" כלשהו שבו יוכפל סכום הפיצוי שבית משפט יהיה חייב לפסוק לטובת מבוטחים – במקרים שבהם תביעת הביטוח שלהם נדחתה באופן שרירותי וחסר בסיס על ידי המבטח. שיטה זאת אמורה להניא את המבטחים מלפעול ב"שיטת מצליח".

ת"ק 52679-06-15

The post בית המשפט לחברת מנורה: לא כולנו רמאים appeared first on TheCar.

"חברת הביטוח הראל מפרה באופן שיטתי את פוליסת הביטוח לרכב שהיא משווקת באמצעות סוכנות הביטוח 'לוביט' לרוכשי מכוניות מתוצרת פיג'ו וסיטרואן… בניגוד לתנאי הפוליסה מתקנת המבטחת את המכוניות בחלפים משומשים במקום בחלפים מקוריים וחדשים" – כך טוען ד"ר יוסף בבניק בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב להכיר בתביעתו כייצוגית.

בתביעה, אשר הוגשה באמצעות עו"ד ד"ר נורית בבניק, נכתב שהנזק שנגרם לכלל חברי הקבוצה שהתובע מבקש לייצג מוערך בשלושה מיליון שקלים.

התובע הייצוגי טוען שבהצעת הביטוח שלה מבטיחה חברת הראל שרוכשי מכוניות חדשות מסוג פיג'ו וסיטרואן, אשר מבטחים אותן בסוכנות הבית של חברת דוד לובינסקי בע"מ – יבואנית פיג'ו-סיטרואן , שבמקרה של נזק כתוצאה מתאונה תתוקן המכונית שלהם בחלקים מקוריים חדשים בלבד.

אלא שבפועל, במקרי תאונות מפעילה חברת הראל שמאי חוץ והיא לא מחייבת אותו, ואת מוסך ההסדר, לפעול על פי הוראות הפוליסה – לכן השמאי קובע שחלק מן התיקונים יבוצעו תוך שימוש בחלפים מקוריים ואחרים מתוקנים תוך שימוש בחלקים אחרים, בהם גם מתוקנים.
כך, נטען בבקשה, מקטינה הראל את ערך הנזק הגולמי ושיעור הנזק, אשר מחושב באחוזים משווי הרכב, נמוך משיעור הנזק האמיתי.

התובע טוען שהראל מפרה את הוראות חוק חוזה הביטוח ואת הוראות חוזה הביטוח, פועלת בחוסר תום לב ועושה עושר ולא במשפט.

הקבוצה שאותה הוא מבקש לייצג הינה של כל מי שרכש ב-7 השנים האחרונות רכב חדש מסוג פיג'ו או סיטרואן ורכש פוליסת ביטוח מחברת הראל באמצעות סוכנות הביטוח לוביט – ומכוניתו ניזוקה בתאונה.

לטענת התובע, בהצעת הביטוח שקיבל, אשר מפרטת את תנאי לוביט, מוצגת השוואה בין תנאיה של לוביט לבין אלה של חברות ביטוח אחרות.

בטבלה זאת נכתב שהפוליסה של לוביט כוללת "התחייבות בכתב בפוליסה לתיקון הרכב בחלף מקורי וחדש בלבד לרכב עד 36 חודש על הכביש" – ולעומת זאת תחת העמודה "בחברה אחרת" נכתב שהתיקון מבוצע "לפי החלטת שמאי חברת הביטוח ואין כל התחייבות בכתב לתיקון בחלף מקורי חדש".

עוד טוען התובע כי שיטת הקטנת הנזק תוך שימוש בחלפים לא מקוריים ולא חדשים מביאה לכך שסף ההכרה בנזק טוטאלי (אובדן גמור) כבר מנזק של 50% מערך הרכב ביום הנזק, גבוה למעשה מ-50% – וזאת בניגוד להצעת הביטוח.

התובע מבקש לכלול בקבוצה הייצוגית גם מבוטחים שחתמו על טופסי הסכמה לתיקון הרכב – לפני ובעת קבלת הרכב המתוקן, וכן מבוטחים שחתמו על כתבי ויתור כתנאי לקבלת הפיצוי הכספי בגין הנזק שנגרם למכוניתם.
לטענתו, הראל מנצלת את מצוקת מבוטחיה בקרות מקרה הביטוח כדי להקטין את סכום התגמולים שהיא משלמת "בידיעה שהמבוטחים נרתעים מסיבות שונות מנקיטת צעדים והליכים משפטיים כנגד המבטח. בדרך זו מעשירה הראל את קופתה על חשבון המבוטחים".

בהודעה שמסרה חברת הראל לבורסה, באמצעות היועצת המשפטית שלה נטלי משען זכאי, היא מדווחת אמנם על הגשת הבקשה לתביעה ייצוגית – ואף מפרטת את עיקרי הטענות – אבל היא לא מתייחסת לטענות שהועלו בכתב התביעה.

טרם הוגש כתב הגנה.

תגובת חברת הראל: "החברה קיבלה את התביעה בימים האחרונים ותתייחס לטענות בבית המשפט"

ת"צ 20147-01016

The post בקשה לייצוגית נגד הראל: מתקנת מכוניות בחלקים משומשים appeared first on TheCar.

בשורה רעה לעולם התחתון, אבל אולי גם לעוברי אורח תמימים: בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה שבה נקבע שפיצוץ מטען חבלה ברכב – במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון, לא ייחשב כתאונת דרכים.

מי ששואל את עצמו "מה חשב לעצמו מי שבכלל ניסה לתבוע פיצוי כזה?" צריך לדעת שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא חוק ייחודי לישראל, ועולה ממנו שכמעט כל פגיעת גוף שקשורה ברכב, או בשימוש ברכב, צריכה להיות מכוסה על-ידי "ביטוח החובה" שמשלמים כלל בעלי הרכב.

מצד אחד, זאת אחת הסיבות לכך שפרמיות הביטוח שלנו כל כך יקרות, ומנגד – במהלך כל השנים מנסים המבטחים לצמצם עוד ועוד את "גבולות הגיזרה" של החוק הזה, אשר לפעמים מגיעים עד כדי אבסורד.

במקרה שלפנינו נפגע ג'לאל מרוח סילאוי מפיצוצו של מטען חבלה אשר הוצמד לרצפת מכוניתו. ג'לאל יצא מביתו ונכנס למכוניתו, התניע והחל בנסיעה, וכעבור זמן קצר הופעל במכונית מטען חבלה באמצעות שלט רחוק והפעלה סלולרית. כתוצאה מן הפיצוץ נפער חור ברצפת הרכב, וג'לאל נפצע מרסיסים בגפיו התחתונות.

היות שהפגיעה נגרמה בתוך כדי נסיעה במכונית תבע ג'לאל את המבטחת שלו, חברת שירביט, ודרש להכיר בפיצוץ מטען החבלה כתאונת דרכים, ובנזק שנגרם לרכושו כנזק לרכב (במסגרת "ביטוח מקיף").
משדחתה חברת שירביט את התביעה פנה ג'לאל לבית המשפט ועורך דינו, אבי גולדבליט, טען שם שהמבחן לקיום קשר סיבתי בין שימוש ברכב לבין פגיעה באדם – מבחן שנדרש בפלת"ד, הינו "מבחן הסיכון התחבורתי" אשר משלב את "מבחן הסיכון" עם "מבחן השכל הישר".

עו"ד גולדבליט טען שאירועי חיסול חשבונות כגון זה, באמצעות פיצוץ מטעני חבלה ברכב "הפכו כמעט לדבר שבשגרה במקומותינו ועל כן יש להכיר בהם כחלק מהסיכונים האופייניים והצפויים לנוסעים ברכב בישראל".
לשיטתו, הרכב אינו רק "זירה" שבה מתרחשת הפציעה אלא מלכודת ממש, ויש לשים לב לכך שעוצמת הפיצוץ מושפעת מגלי ההדף שנוצרים בחלל הרכב.

לחלופין, הוא טען שאפילו אם פיצוץ מטען לא מתאים להגדרה של תאונת דרכים – הרי שחלה במקרי פיצוץ כאלה חזקה של "מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב" – כך לשון החוק. לטענתו – במקרה שבו מדובר נחשבת "רצפת הרכב", שבה התרחש הפיצוץ, ל"רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב".

השופטת יעל וילנר מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את התביעה וקבעה שעל-פי החוק נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין נזקי הגוף שנגרמו לנפגע לבין שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
במקרה זה קיים אמנם קשר סיבתי עובדתי – אבל אין קשר סיבתי משפטי. "מבחן הסיכון התחבורתי במשולב עם מבחן השכל הישר", קבעה השופטת וילנר, "מובילים למסקנה כי הרכב שימש כ"זירה" בלבד, ולא קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם".

בית המשפט הרגיע אותנו גם כאשר קבע שהסיכוי להיפגע בגלל מטען חבלה ברכב של אזרח תמים אינו גדול או צפוי, או – כדברי השופטת: "גם אם אניח לטובת התובע כי רבו המקרים של 'חיסול חשבונות' תוך שנעשה שימוש בכלי רכב, הרי יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי האדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה, כחלק מהסיכון התחבורתי הגלום בשימוש ברכב…
פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה 'תאונת דרכים' בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני. הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית, אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון לעיל, עם ההיגיון ועם השכל הישר".

השופטת וילנר קבעה גם שהפלת"ד "לא נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים" ושהאירוע לא עומד בהגדרת "התפוצצות או התלקחות של הרכב" היות שמה שהתפוצץ שם היה מטען חבלה ולא "רכיב חיוני" של הרכב.

על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור לעליון, אלא שהשופטים יצחק עמית, נעם סולברג ואורי שהם דחו אותו. בפסק דינם נקבע שהגדרת החוק הרלבנטית לתאונת דרכים הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
"בענייננו", קובעים השופטים, "המערער נסע ברכב עת התפוצץ המטען. אין חולק כי נסיעה ברכב עונה להגדרת "שימוש ברכב למטרת תחבורה", ואין חולק כי נגרמו למערער נזקי גוף.

אולם, התפוצצות המטען, ונזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מכך, לא אירעו בעקבות השימוש ברכב למטרת תחבורה, בבחינת הסיבה בלעדיה אין. המטען הופעל בשלט רחוק, ללא קשר לנסיעה ברכב. ההפעלה מרחוק של המטען יכולה הייתה להיעשות בכל שלב שהוא, גם כאשר השימוש אינו למטרת תחבורה (לדוגמה, כאשר המערער ממתין בתוך הרכב, עומד ליד הרכב, שוטף את הרכב וכיוצ"ב).
במקרה דנן, היחס בין השימוש התעבורתי לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות, אלא יחס מקרי" – קבעו השופטים.

בנוסף, השופטים מציינים גם שהחוק קובע גם ש"לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

הערעור נדחה, כאמור, והמערער ישלם הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

ע"א 8238/14

The post בית המשפט: פיצוץ מטען ברכב אינו תאונת דרכים appeared first on TheCar.

זוכרים את "רפורמת הביטוח" הגדולה שעליה הצהירו בחגיגיות שר האוצר, משה כחלון והמפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, לפני פחות מחודשיים?

אז בינתיים אתם יכולים לשכוח ממנה, לפחות למשך שנה נוספת.

בשבוע שעבר פרסמה המפקחת על הביטוח חוזר חדש שממנו עולה שאפילו בתעריפים המוזלים, שעליהם הכריזו השר והמפקחת באותה הצהרה חגיגית – יש רווחים גדולים מידי לחברות הביטוח. החדשות הטובות הן שהמפקחת הורתה ל'פול' להוזיל את תעריפיו ביותר מ-3.5% נוספים, וזאת מעבר לתעריפי הרפורמה, המוזלים, שפורסמו על ידה לפני כחודש וחצי.

החדשות הרעות הן שבמקום שההוזלה שעליה התבשרנו בקול תרועה רמה תיכנס לתוקף כבר בעוד כחודש וחצי, ב-1 במרץ 2016 (כפי שהבטיחו השר והמפקחת) – ההוזלה הזאת נדחית, לפי שעה, לחודש ינואר 2017, כלומר שמדובר בדחיה של תשעה חודשים, לא סופי.

בחודש נובמבר שעבר הצהירו, כזכור, שר האוצר והמפקחת על הביטוח על רפורמה בתעריפי ביטוח החובה שאמורה הייתה להוזיל את תעריפי ביטוח החובה לכמחצית מבעלי הרכב המבוטחים, בשיעור ממוצע של כ-16%. במשרד האוצר העריכו, בעת ההכרזה החגיגית ההיא, שהורדת תעריפי ה'פול' תביא להפחתה של כ-11% בממוצע בתעריפי ביטוח החובה לכלל המבוטחים, ובמצטבר תחסוך לכלל הציבור כ-350 מיליון שקל בכל שנה – על חשבון רווחיהן הגבוהים של חברות הביטוח כמובן.

הנהנים העיקריים אמורים להיות מי שמשלמים כיום את תעריפי הביטוח הגבוהים במיוחד – כמו נהגים צעירים.

מטרת הרפורמה הייתה ללחוץ על חברות הביטוח המסחריות להוזיל את תעריפי ביטוח החובה שלהן כדי למנוע מלקוחות לנטוש אותן ולעבור לבטח ב'פול', כלומר שהחשיבות הגדולה יותר של הרפורמה לא הייתה תעריפי ה'פול' לכשעצמם אלא הצפי שבימים אלה ממש, עוד לפני כניסת התעריפים החדשים לתוקף, יוזילו חברות הביטוח המסחריות את תעריפי ביטוח החובה – מה שיתרום בין השאר להפחתת "יוקר המחיה" בישראל.

אלא שמי שעצר את נשימתו ותכנן כבר מה לעשות עם הכסף שייחסך לו יכול להפסיק לחלום: בחוזר שפרסמה בשבוע שעבר המפקחת על הביטוח נכתב אמנם כך: "במטרה להגביר את התחרות בענף ביטוח חובה, ולהתאים טוב יותר את דמי הביטוח לסיכון המבוטח ולסיכון של כלי רכב בהתאם למערכות בטיחות המותקנות בו – חוזר זה מעדכן את דמי הביטוח לכלי רכב פרטיים בביטוח השיורי (הפול)".
בהמשך, באופן הרבה יותר צנוע, נכתב גם שהתעריפים יוזלו רק החל בחודש ינואר 2017.

המשמעות, כמובן, היא שחברות הביטוח ימשיכו לגבות במשך תשעה חודשים נוספים פרמיות במחירים מופרזים תמורת ביטוח החובה, וזאת למרות שאנשי המפקח, שלא לייחוס, מודים בפה מלא שהחברות "הגזימו" עם מתח הרווחים שלהן בענף ביטוח החובה – ענף שכידוע לא פועל בתנאי שוק חופשי שכן זהו למעשה מס – חובה שאין בעל רכב יכול שלא לשלם באופן חוקי.

התעריפים הבסיסיים החדשים (מבוססים על מדד המחירים לדצמבר 2014 ) לרכב פרטי או מסחרי עד 3.5 טונות בבעלות פרטית יהיו כדלקמן (התעריפים בטבלה הם לשנה, ואינם כוללים משתנים אישיים של הנהגים או תוספות בטיחותיות לרכב):

אגב, רוכבי הדו-גלגלי שאולי קיוו לרפורמה שתועיל גם להם יכולים להמשיך לחלום, ורק למען הפרופורציות מובאים כאן תעריפי הביטוח הרגילים לאופנוענים בעלי ותק והיעדר תביעות, וללא מקדמי סיכון מיוחדים:

רוכבים צעירים ישלמו 15-17.5% יותר, ומי שרישיונו נשלל בגלל עבירת תנועה ישלם 15% יותר.

The post חברות הביטוח מרוויחות שנה של ביטוח חובה יקר appeared first on TheCar.

ניסיון של משרד המפקחת על הביטוח להוסיף לשיקולי חברות הביטוח משתנים אשר יאפשרו להן להוזיל את פרמיות ביטוח החובה – הוכשל השבוע על ידי אסיפה משותפת של ועדת חוק חוקה ומשפט וועדת הכספים, וזאת בשל מה שהוגדר כחשש לפגיעה בפרטיות המבוטחים, ואפלייה לרעה של תושבי הפריפרייה.

נכון להיום נקבע גובה פרמיית ביטוח החובה גם על-פי משתנים שמשפיעים על רמת המסוכנות-הביטוחית של הנהג, כמו ותק נהיגה, מין הנהג או הרשעות בעבירות תנועה חמורות.

המפקחת על הביטוח ביקשה להוסיף אל המשתנים הקיימים גם משתנים נוספים, בהם "מערכת ניטור נתוני נהיגה", אשר מכונה גם "קופסא ירוקה" ואשר עוקבת אחר אופי הנהיגה של הנהג. מערכת כזאת משדרת לנהג ו/או למי שמורשה לבחון את נתוני הנהיגה – האם הנהג מאיץ או בולם בפראות לעיתים מזומנות, כלומר שזו מערכת שאמורה לנטר את רמת הסיכון של הנוהג ברכב.

משתנים נוספים שביקשו אנשי המפקח לכלול הם השתתפות של הנהג בקורס נהיגה מתקדמת, לשיפור מיומנות וכישורי הנהיגה שלו, וכן כמות הנסועה, כלומר כמה קילומטרים נוסע הנהג בתקופת הביטוח.

הפיקוח על הביטוח ביקש לכלול את המשתנים האלה עוד בספטמבר שעבר ברשימת המשתנים שיכולים לאפשר למבטחת להפחית את תעריפי הביטוח בגינם, אולם באותה עת דחתה הוועדה את ההצעה הזאת, וגם השבוע נכשל הפיקוח על הביטוח באותה המשימה. הוועדה החליטה לדחות את ההכרעה בנושא זה למועד אחר, בנימוק ש"הדיונים טרם הבשילו כדי לאשר את המשתנים המוצעים".

כאמור, המשתנים שבגינם יכולות חברות הביטוח להעניק תעריפי ביטוח מופחתים לנהגים שמייצגים סיכון נמוך נקבעים על ידי המפקח על הביטוח באישור הכנסת, ונקובים בפקודת הביטוח של רכב מנועי.

עד פברואר 2014 הורשו חברות הביטוח להשתמש רק במשתנים הבאים לקביעת גובה התעריפים: גיל הנהג הצעיר ביותר שנוהג ברכב דרך קבע, מין הנהג (גבר או אשה), שנת הוצאת רישיון הנהיגה, מספר תביעות הביטוח שהוגשו בשלוש השנים האחרונות, מספר שליליות הרישיון בשלוש השנים האחרונות והאם יש ברכב לפחות כרית אויר אחת.
יצויין שחברות הביטוח רשאיות, אבל אינן חייבות, להשתמש ברכיבים אלה לצורך הוזלת הפרמיות.

בפברואר 2014 הוסיף המפקח על הביטוח דאג, עודד שריג, קריטריונים חדשים, ובהם סוג הבעלות על הרכב (פרטי או תאגיד), מספר כריות האוויר ברכב (במקום כרית אוויר אחת), נפח המנוע, הספק המנוע, משקל הרכב, סוג הדלק (בנזין, דיזל, גז, חשמל או היברידי) והימצאות מערכות התרעה על סטייה מנתיב ואי שמירת מרחק.

שינוי נוסף היה חידוד בנושא המשתמשים ברכב: במקום ציון גילו של הנהג הצעיר ביותר שעתיד לנהוג ברכב – שונה המשתנה הזה והוגדר כ"נהג הצפוי להשתמש ברכב – נהג שיש לו גישה לרכב וצפוי שינהג בו מעת לעת. אדם המשתמש ברכב באורח חד-פעמי, אינו אדם הצפוי להשתמש ברכב".

הנימוק להוספת משתנים אלה היה שהם יגבירו את התחרות בין חברות הביטוח, היות שהם משפיעים על רמת הסיכון ולכן גם על עלויות הביטוח של המבטחות.
עם זאת המפקח לא הנחה את החברות לגבי משקלו של כל משתנה בחישוב התעריף.

יו"ר הוועדה המשותפת, ח"כ ניסן סלומינסקי, התנגד לשימוש בנתוני ניטור הנהיגה של המבוטחים, ואמר שהוא חושש מפני פגיעה בפרטיות הנהגים מכיוון שהחברה שתבצע את הניטור תוכל לעקוב אחרי הנהג ולדעת בכל עת היכן הוא נמצא.

על כך השיב נציג משרד האוצר, ניר ברטל, שהנתונים לא יישמרו במחשבי החברה המנטרת, אלא יועברו לחברת הביטוח כציון בלבד לכלי הרכב המנוטר, ולא כנתוני הנהיגה הממשיים של נהג ספציפי. בכל מקרה, החברה המנטרת מתחייבת שלא להעביר נתונים לגורם אחר.

יו"ר הוועדה תהה גם אם יהיה נכון לאשר את "הקופסה הירוקה", כאשר כיום קיים תו תקן רק ליצרן אחד בארץ – מה שיהפוך את הספק הזה למונופול בתחומו.
בעניין קורס הנהיגה אמר סלומינסקי כי לדעתו על המדינה לממן את הקורס. יש אינטרס ברור למנוע תאונות, הוא טען, היות שלדבריו מדובר בהשקעה קטנה מול תועלת עצומה.

בעניין הטבה בגין כמות הנסועה שמבוצעת אמר נציג האוצר כי מחקרים מראים שרכב שנוסע פחות, מייצר סיכון קטן יותר (הגם שלא ברור מדוע נדרשים "מחקרים" כדי להגיע למסקנה כזאת).

אלא שפרמטר זה קומם מאוד את ח"כ מיקי לוי, שהתנגד נחרצות להכללתו בטענה שהוא יפלה לרעה את תושבי הפריפריה אשר נאלצים לנסוע קילוטמטראז' רב יותר בשל מקום מגוריהם.

ח"כ סלומינסקי ביקש להוסיף פרמטר של השבתת הרכב ליום אחד בשבוע, נתון שמפחית לדבריו שביעית מהסיכון, בדומה להפחתת הסיכון בנסועה נמוכה מהממוצע.
נציגי משרד האוצר התנגדו להצעה בטענה כי הנושא צריך להיבדק מבחינה מקצועית ומחקרית. גם ח"כ מיקי לוי התנגד להצעה בטענה כי פרמטר זה יפלה לרעה את החילונים שנוסעים בשבת. "מספיק לנו חוק השבת של ח"כ מיקי זוהר" אמר לוי.

ח"כ משה גפני תמך (כמובן) בהצעת סלומינסקי ואמר "אדם שנוסע פחות, עושה פחות תאונות, צריך לשלם פחות. לדבריו, צריך להסתכל על זה כחלק מהמאבק בתאונות דרכים וכגורם מקטין סיכון.

גפני סיפר שבוועידת האקלים שנערכה באירופה הוצג לח"כ דב חנין נתון לפיו, בשונה מכל העולם, בישראל רואים יום אחד בשנה – ביום כיפור – ירידה בזיהום האוויר. גם ח"כ אלעזר שטרן תמך בהצעה.
נציג איגוד חברות הביטוח מר יואב ענתבי התנגד להוספת המשתנים בטענה שהם לא הוכחו מבחינה מחקרית כמונעי תאונות.

לעומתו, מנכ"ל חברת הביטוח AIG, מר שי פלדמן, טען שהחברה שבניהולו מעניקה הנחה לנהגים שעומדים במשתנים הללו. לדבריו, "כאשר מפחיתים תאונות מורידים תעריפים, והפרמיה יורדת לכלל השוק".

בסיכומם של דברים ננעלה הישיבה ללא הצבעה, ומבלי שנדון נושא אחר שהיה על סדר היום – החלת פרמטרים מקטיני-פרמיות גם על פוליסות ביטוח החובה של אופנועים.

The post הפיקוח על הביטוח לא הצליח להפחית תעריפים appeared first on TheCar.

משרד התחבורה ביטל באחרונה את התקנה הקובעת כי ברישיון הנהיגה המונפק לנהגים ירשם מספר נקודות החובה שהם צברו עד למועד הוצאת הרישיון.

התקנה על פיה נרשמות הנקודות ברשיון הנהיגה הופעלה ב- 1.2.15, בעקבות פסק דין שניתן שנה קודם לכן ובו מתח בית המשפט ביקורת על משרד התחבורה שאינו מיידע נהגים בעת חידוש רישיון הנהיגה שלהם על נקודות שנצבור לחובתם, מחדש להם את רשיון הנהיגה, ואחר כך פוסל את הרישיון משום שהם לא התייצבו לקורס שבו מחוייבים צוברי נקודות.

כך נאמר באותו פסק דין: "אין להשלים עם מצב בו משרד התחבורה נמנע מלעשות מאמץ מינימלי על מנת להתריע בפני הנהגת כי לא התייצבה לקורס ההדרכתי כנדרש, במסגרת הודעה הניתנת מיוזמת הרשות על חידוש רישיונה. ודאי שאין לקבל מצב בו בהעדר הודעה כאמור, ולאחר שנצברות לחובתה של הנהגת מספר נקודות נוספות, מורה המשרד על שלילת רשיון על בסיס העבירות הישנות, שלא נמחקו עקב היעדר ההתייצבות לקורס.
ניתן היה למנוע את הנזק הכבד שנגרם לנהגת ולהגשים את המטרה המונחת בבסיס אמצעי התיקון ההדרכתי, באמצעות יידוע הנהגת, במועד חידוש רישיון הנהיגה, באשר למספר הנקודות שנצברו לחובתה נכון למועד זה ואמצעי תיקון שטרם ביצע".

בעקבות פסק דין זה תיקן משרד התחבורה תקנה שנכנסה לתוקף בראשון בפברואר 2015 אשר קובעת ש"רשות הרישוי תציין בטופס חידוש רישיון הנהיגה את מועד הנפקת הטופס, ואת המספר הכולל של הנקודות התקפות הרשומות לחובת הנהג במועד זה, ואת דרכי ההתקשרות עמה לקבלת מידע נוסף;

המידע הנוסף שיהיה ניתן לקבל יהיה מידע בדבר מועדי ביצוע העבירות וסוגי העבירות שביצע הנהג שבגללן נרשמו לחובתו נקודות, כפי שנמסרו ממשטרת ישראל, ואמצעי התיקון שהטילה רשות הרישוי, אם הטילה, בשל הנקודות כאמור… רשות הרישוי רשאית למסור לנהג מידע כאמור, וכן פרטי מידע נוספים, בדרכים נוספות, לרבות באמצעות האינטרנט והטלפון, ובלבד שתובטח סודיות המידע הנמסר".

אלא שלאחר תקופת הרצה קצרה יחסית הוחלט במשרד התחבורה לבטל את התקנה, או נכון יותר לדחות את ביצועה לפחות עד לסוף השנה הנוכחית.
החלטה זו התקבלה בנובמבר האחרון במסגרת הוראת שעה שבה נקבע כי "בתקופה שעד ליום ב' בטבת התשע"ז (31 בדצמבר 2016), סעיף 69א לפקודת התעבורה סעיף קטן (ה) לא יחול" (מדובר כמובן באותו סעיף שחייב את ציון מספר הנקודות ברישיון הנהיגה).

בדברי ההסבר להוראת שעה זאת נאמר ש"לאחר מספר חודשים של יישום מתברר כי החישוב הממוחשב שמבוצע איננו תואם את הנדרש, שכן הוא מחשב את כלל הנקודות הרשומות לחובת נהג, שכן כל עבירה, מכל מועד שהוא, עשויה להיות תקפה מחדש בתנאים מסוימים גם אם במועד ביצוע החישוב איננה תקפה, כאשר החישוב לצורך זה מבוצע ממועד העבירה האחרונה, ולא ממועד ביצוע החישוב.
על מנת למנוע את הטעיית הציבור, מוצע להקפיא זמנית את ביצועו של החוק עד שיהיה סיפק לתקן את החישוב הממוחשב של הנקודות התקפות".

המצב, לפיכך, הוא שכרגע מנסים אנשי משרד התחבורה לבצע את התאמות מערכת המיחשוב לאלה שהיו אמורות להתבצע ערב כניסת התקנה המקורית לתוקף, ובאופן שבו לא יירשמו ברישיונות "נקודות היסטוריות" שכבר אינן תקפות. בשנה הבאה, אם יצליחו עד אז להתגבר על ענייני התכנות, ישובו נציגי המשרד לכנסת כדי לאשר מחדש את התקנה שהושעתה, כפי שנדרש לנוכח דברי בית המשפט וההיגיון הפשוט.

The post שיטת הרישום כושלת: רישום "נקודות" ברישיון נדחה בשנה appeared first on TheCar.

מתי צריך להזניק מסוק לצורך פינוי נפגעי תאונת דרכים, מי קובע את זה, ומי חייב לשלם את החשבון?

שאלות אלה עלו לדיון בשתי ערכאות של בתי משפט – בית משפט השלום ברמלה ובית המשפט המחוזי מרכז לוד, בעקבות ערעור שהגישה חברת הביטוח מגדל על החלטת בית משפט השלום ברמלה, שחייבה אותה לשלם לחברות הפינוי בהיטס 'שפירית שרותי תעופה' ו'להק תעופה'.

זאת לאחר ששתי חברות אלה פינו נפגעי תאונות דרכים במסגרת הסדר עם מד"א בשמונה תאונות שונות, אולם חברת הביטוח טענה שבכמה מן המקרים לא הייתה הצדקה רפואית לפינוי מוטס.

חברות התעופה תבעו מחברת 'מגדל' מעל 300 אלף ש"ח בתוספת הוצאות והפרשי הצמדה, וטענו שהחברה הייתה המבטחת של כלי הרכב המעורבים בתאונות במסגרת ביטוח החובה שהנפיקה.

חברת מגדל טענה שבחמישה מתוך שמונה התאונות אפשר היה להסתפק בפינוי באמצעות אמבולנס, שהוא זול משמעותית, ולגבי שלושת המקרים האחרים היא טענה שהסכומים שנדרשו ממנה מוגזמים.

כאמור, בבית משפט השלום נקבע שעל מגדל לשאת במלוא עלות הפינוי האוירי וזאת מתוקף סעיף 2 בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות – אשר מטיל אחריות מלאה ומוחלטת על המבטח.
עוד נקבע שם ש'חוק ההטבה' קובע את האחריות להגשת עזרה ראשונה לנפגעים, ולפיצוי מגישי העזרה – במקרה הזה מד"א וחברות הפינוי בהיטס.

בבית משפט השלום נקבע גם שההחלטה בדבר הזנקת מסוק נתונה לשיקול דעתו המוחלט של מוקד מד"א, שהוא הגוף האמון על פינוי חולים ונפגעים ובכללם נפגעי תאונות דרכים.
לגבי העלויות קבע בית המשפט שמחיר ההטסה נבחן הן על-ידי 'ועדת שמיס' ויועץ כלכלי מטעמה, וגם על-ידי ד"ר מאיר אמיר, שהעיד מטעם הנתבעת.

בסיכומם של דברים קיבל בית משפט השלום את התביעה בגין שבעה מקרים וחייב את מגדל לשלם לחברות ההטסה כ-264 אלף ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

מגדל מערערת

חברת הביטוח 'מגדל' ערערה לבית המשפט המחוזי וטענה שלא הייתה הצדקה רפואית לפינוי מוטס של הנפגעים, וכן שההחלטה בנוגע לכך לא תואמת את הקריטריונים שנקבעו על-ידי ועדת שמיס, ולא הייתה עדיפה על-פני פינוי קרקעי.

בא כוחה של מגדל טען ש"אין לקבל את גישתו הגורפת של המומחה מטעם המשיבות… כי יש לפנות במסוק כל נפגע מתאונה שארעה בפריפריה כאשר קיים חשד לפגיעת ראש, גם אם הוא "מתלוצץ עם הפרמדיק בשטח" ונמצא בהכרה מלאה; גישה זו אינה מתיישבת עם עקרון הסבירות הקבוע בחוק ההטבה".

עוד טען בא כח החברה ש" "נוהל מד"א בעניין "הפעלת מסוק אזרחי" הוא אמורפי, נותן משקל למנגנון הפגיעה, ומשאיר שיקול דעת בלתי מוגבל לפרמדיק באופן שאינו מתיישב עם הקריטריונים הרפואיים שעליהם המליצה ועדת שמיס… נטל הראייה להוכחת נחיצות הפינוי המוטס וסבירותו מוטל על המשיבות (חברות ההטסה)".

עוד טענה המבטחת שבין מד"א לחברות ההטסה יש זהות אינטרסים ו"קשר גורדי" שיוצר ניגוד עניינים מובנה. למד"א, לטענתם, "יש אינטרס מובהק בקיום השירות של פינוי בהיטס ולכן גם אינטרס לאשר יותר הזנקות לפינוי מוטס – כל זאת כדי שלמשיבות תהיה זכות קיום כלכלית, שאם לא כן – השירות ייסגר".

טענה אחרת של חברת מגדל היא ש"אין לקבל מצב שהתעריף בגין פינוי אווירי אינו נתון לפיקוח של הרגולטור, ונקבע למעשה על-ידי המשיבות. יש להחיל בענייננו את הוראת סעיף 7א' לחוק מד"א, המטילה מגבלות על מד"א לגבי תעריפים הנגבים עבור שירותי עזרה ראשונה… דו"ח ועדת שמיס קובע שיש להסדיר את נושא מערך הפינוי המוטס כפרויקט לאומי כולל. לא ניתן להשית על גורם פרטי או ציבורי את עלויות מימונה של פעילות נחוצה ברמה הלאומית רק בשל כך שהרגולטור והממשלה לא תיקצבו את השירות ולא יישמו את המלצות ועדת שמיס".

מקוצר היריעה לא נתמקד בטענות המשפטיות של חברות הפינוי בהיטס, למעט זו שאין מקום לערער על קביעת בית משפט השלום לפיה "בכל החלטה על מתן טיפול רפואי קיים מתחם של טעות מקובלת… אף אם נניח שחלה טעות לגבי מקצת הפינויים אין בכך כדי לאיין את חובת התשלום…".

אחד הטיעונים החשובים של חברות התעופה הוא ש"אין להתעלם מנקודת הזמן הראויה לבחינת נחיצות הפינוי המוטס… ויש לבחון את השיקולים והמידע שנשקלו בעת הזנקת המסוק ולא את הנתונים שהתבררו בדיעבד".

בית המשפט המחוזי קבע שעילת התביעה של חברות התעופה מעוגנת בחוק, וכי יש לראות בהן "מיטיב" בהקשר של פינוי נפגעים – ולכן יש להן עילת תביעה (מוצדקת) – ובלבד שהסכום שהן דורשות עומד במבחן הסבירות.

"ועדת שמיס", נכתב בהכרעת הדין, "עמדה על החשיבות שבהבאת הנפגע לטיפול רפואי בזמן הקצר ביותר, דבר שמשפר את סיכויי ההחלמה ומקטין סיכויי התמותה, ועל היתרון בפינוי מוטס של חולים ונפגעים מאזורים גאוגרפיים מרוחקים בדרום הארץ ובצפונה… שאלת סבירות הזנקת פינוי מוטס צריכה להיבחן על בסיס הנתונים שהיו בידי מוקד מד"א ב"זמן אמת" דהיינו, במועד ההזנקה, להבדיל ממידע או נתונים נוספים שהתבררו לאחר מכן עם הגעת המסוק למקום התאונה או הגעת הנפגע לבית החולים… (ועם זאת) נטל הראיה להוכיח את סבירות ההטסה מוטלת על חברות התעופה, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'".

בהערה כללית מוסיפים השופטים: "רגולציה נדרשת בהקשר זה, הן במישור קביעת קריטריונים לפינוי מוטס (ויצוין כי נוהלי מד"א אינם תואמים בהכרח את המלצות ועדת שמיס לגבי הקריטריונים לביצוע פינוי מוטס), והן במישור קביעת התעריפים ומקורות המימון של מערך הפינוי המוטס. בהעדר רגולציה המסדירה את סוגיית הפינוי בהיטס של חולים ונפגעים, ונוכח קביעתנו כי המקור הנורמטיבי המעגן את עילת תביעתן של המשיבות הוא חוק ההטבה, הרי שעליהן להוכיח את סבירות ההטבה בכל מקרה לגופו…"

לסיכום מציינים השופטים: "חשיבות קיומו של מערך פינוי אווירי הודגשה הן בדו"ח וועדת שיניין הן בדו"ח ועדת שמיס, ודומה כי אין חולק על כך.
עם זאת, סוגיית מימון קיומו ותפעולו של מערך פינוי מוטס, לטובת כלל ציבור החולים והנפגעים, לא הוסדרה עד היום. מטיעוני שני הצדדים עולה הצורך ברגולציה להסדרת קיומו ותפעולו של מערך הפינוי המוטס, לרבות קביעת קריטריונים לפינוי מוטס, קביעת מקורות המימון לצורך הפעלת השירות, והתעריפים שייגבו מהצרכנים בגין פינוי אווירי של נפגעים. אין לנו אלא להצטרף לקריאת הצדדים להסדרת סוגיה זו בדרך שתבטיח קיומו והפעלתו של השירות ותייתר את התדיינויות בנושא תשלום עבור שירותי פינוי בהיטס".

בסיכומם של דברים קיבל בית המשפט את הערעור של מגדל באופן חלקי וקבע שהיא תשלם לחברות ההיטס 264,298 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית

ע"א 33241-02-15

The post פינוי בהיטס: מי ישלם את החשבון? appeared first on TheCar.

למדינת ישראל יש את ספר החוקים שלה, ולמשרד התחבורה יש את שלו – גם אם אלה עומדים בסתירה לחוקי המדינה ועלולים לגרום נזק לנהגים.

הנה דוגמא: בסעיף 20 א' של "חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981" נקבע ש: "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע, וכל פסול שנפסל בשל ההרשעה, בין מכוח חיקוק ובין מכוח פסק דין, לרבות פסק דין בהליך משמעתי, בטל מיום המחיקה".

בתרגום לעברית מדוברת אומרת תקנה זאת שאם אדם הורשע בדין והרשעה זאת נרשמה במירשם פלילי כלשהו, אבל לאחר מכן אותו אדם זוכה מאותה עבירה – למשל בעקבות ערעור לערכאה משפטית גבוהה יותר – על מנהל המירשם הפלילי חלה חובה למחוק מן המאגר כל זכר להרשעה, בעיקר כדי שלא תפגע בשום אופן בהמשך חייו של מי שזוכה בדין.

אלא שביקום המקביל שנקרא משרד התחבורה פועל, כך מסתבר, חוק אחר. אדם שהואשם והורשע בעבירת תנועה, וכתוצאה מכך נרשמו לחובתו "נקודות" לפי שיטת הניקוד, לא יוכל להיפטר מהן עד קץ כל הימים ואפילו אם יזוכה על-ידי בית המשפט מהרשעתו המקורית.

עוד ב-TheCar:
דיברתם בטלפון בזמן נהיגה? מספר הנקודות יוכפל ל-8
עוד פדיחה: כך הצליח משרד התחבורה לטעות ולהטעות בחישוב נקודות
דברי ימי כץ: קווים לדמותו של כישלון

את הלקונה הזאת עלולות לנצל לרעה חברות ביטוח אשר מתנות, כאחד מתנאי הפוליסה, את הפיצויים שהן משלמות במקרה ביטוח בכך שהמבוטח גילה להן גילוי נאות אודות עברו התעבורתי.

וכך, נהג שזוכה על-ידי בית משפט, אבל נקודותיו מוסיפות להשחיר את עברו התעבורתי, עלול למצוא את עצמו בסיטואציה שבה חברת ביטוח מסרבת לפצות אותו וטוענת שהוא לא דיבר אמת כאשר טען – עם חידוש הפוליסה או בעת רכישת פוליסה חדשה – שאין לו הרשעות בתחום התעבורה.

בדיקה שערכנו גילתה שגם אצל מי שרישיונו נשלל ללא כל הצדקה, ובית משפט פסק שיש לבטל את ההרשעה הזאת, מוסיפות ה"נקודות" של משרד התחבורה ללוות אותו כאות קין לכל ימי חייו, רישום שעלול לפגוע בו בעתיד.
לנוכח זאת פנינו אל משרד התחבורה וביקשנו לברר מדוע לא נמחקות נקודות כאלה מתיקו האישי של הנהג, והתשובה שקיבלנו, אין מה לומר, לקוחה כאילו מסיפורי אלף לילה ולילה.

כך כתב לנו דובר משרד התחבורה אבנר עובדיה: "משרד התחבורה לא מוחק נתונים כיוון ואנו חייבים לאפשר לבחון בדיעבד מה היה מצבו של נהג בכל רגע נתון. למשל, אם יש תביעה על תאונת דרכים שארעה לפני מספר שנים, חייבת להיות אפשרות לדעת אם באותו מועד הוא היה רשאי לנהוג או היה בפסילה. לפיכך הוא שומר כנתונים היסטוריים, פסילה שהייתה בעבר והסתיימה. אין מקום למחוק מנתוני העבר את השלילות שבוטלו או הסתיימו".
עוד נאמר בתגובה: "משרד התחבורה איננו יודע מדוע מבוטלת פסילה פעילה הרשומה במאגריו: האם היה זיכוי וביטול עונש הפסילה שהוטל, או שבית המשפט החליט להקל בעונש ולקצר פסילה. מידע זה איננו רלוונטי כלל למשרד התחבורה, שרק צריך לנהל מעקב אחרי השאלה העובדתית, האם במועד נתון לנהג מסויים מותר או אסור לנהוג.

בין כך ובין כך משפטית זה לא משנה, כל עוד לא בוטלה הפסילה היא תקפה לכל דבר ועניין, ואפילו זיכוי איננו מבטל למפרע את הפסילה שהוטלה קודם לכן. אין לאדם שרישיונו נפסל זכות לנהוג, גם אם הגיש ערעור שהוא משוכנע שיתקבל".

לנו לא נותר אלא להרים גבה: האם היועצים המשפטיים הנבונים של משרד התחבורה לא מכירים את חוקי מדינת ישראל? האם ההיגיון שלהם גורס שגם לאחר שבית משפט מזכה נהג, וקובע שלא הייתה הצדקה לפסול את רישיונו או שנעשה לו עוול בעצם הפסילה – האם גם אז צריך אות הקין ללוות את הנהג למשך כל חייו ולפגוע בו כלכלית ללא כל הצדקה?

למשרד התחבורה פתרונים.

The post למשרד התחבורה יש חוק משלו: "נקודות" שגויות לא נמחקות appeared first on TheCar.

חברת הביטוח שומרה דחתה לאחרונה את דרישתו של מבוטח שלה לפיצוי בגין גניבת מכוניתו בטענה שהוא ביים את הגניבה, וזאת בהסתמך על דוח של חוקר פרטי.

לנוכח זאת נאלץ המבוטח לתבוע את שומרה בבית משפט השלום בירושלים, שם דחתה הרשמת הבכירה סיגל אלבו אחת לאחת את כל הקביעות של החוקר הפרטי – וחייבה את שומרה לשלם למבוטח את הפיצוי המגיע, לו וכן הוצאות משפט.

חברת שומרה טענה להגנתה שמדובר ב"מקרה ביטוח שלא אירע", וכי הגניבה לכאורה בוימה למעשה על ידי התובע כדי להוציא ממנה כספים במרמה.
שומרה התבססה על דוח שחיבר החוקר הפרטי ישראל שריקי, לפיו "מניתוח העדויות והמידע שנאסף עולה כי קיים חשד למעלה מן הסביר כי אירוע גניבת הרכב הנטען לא התרחש".

שריקי מצא שמועד הרישוי השנתי של המכונית שנגנבה, 19.1.13, הוא גם יום הגניבה, וכי בעל הרכב לא שילם את אגרת הרישוי ולא ביצע למכונית מבחן רישוי.

ממצא נוסף שאותו הביא החוקר הוא שבפירוט כרטיס האשראי של התובע נמצא תשלום תמורת בדיקת רכב במכון הבדיקה "טסט ליין", ובנוסף גם מצא, לדבריו, סתירה בין עדותו של בעל הרכב לבין זאת של בת זוגו אודות נסיבות אירוע הגניבה.

בעוד שהתובע טען שהנסיעה האחרונה במכונית בוצעה בשעת לילה כאשר חזר עם חברתו מבית קפה, חברתו טענה שהשניים שבו מביקור אצל חברים.
בשלב זה, טען שריקי, ניתקה חברתו של התובע את השיחה וכאשר הוא ניסה לשוב ולהתקשר אליה היא נמצאה בשיחה ממתינה שלאחריה חזרה אליו עם גרסה שונה, תואמת לזו של התובע.

בעל הרכב שנגנב טען מצידו שבדיקת הרכב במכון בוצעה על-ידי אחיו והוא רק שילם תמורתה, וכי עסקת רכישת הרכב לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר.

התובע ציין, כי כרטיס האשראי היה אצל אחיו באותו החודש, אך מפירוט הכרטיס שהציג התובע עולה כי התובע תדלק את הרכב ביום שלפני האירוע.

כל הטענות נדחו

הרשמת הבכירה סיגל אלבו הגיעה למסקנה שאין בממצאים שאותם הביא החוקר בכדי לקבוע שחברת הביטוח שומרה הרימה את נטל ההוכחה לטענה לפיה התובע מסר לה עובדות כוזבות, או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח.

אלבו התייחסה לכל ממצאי החוקר הפרטי וביטלה אותם אחד לאחד.

לגבי אי ביצוע מבחן רישוי היא קובעת ש"אי ביצוע מבחן רישוי לרכב אין בו כדי להוכיח כוונת מרמה מצד התובע".

לעניין בדיקת מכונית אחרת במכון בדיקה יומיים לפני האירוע קיבלה הרשמת הבכירה את טענת התובע לפיה הוא התלווה לאחיו לשם ביצוע בדיקת מכונית שאותה הוא שקל לרכוש, וכי הוא זה ששילם עבור הבדיקה כפי שנהג לשלם הוצאות שונות אחרות עבור אחיו. "לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו" (בעניין זה) קובעת הרשמת. "העובדה שבחקירתו על ידי החוקר לא הבהיר התובע מפורשות כי נלווה לאחיו לצורך ביצוע הבדיקה, אין בה די כדי להעיד על מסירת עובדות כוזבות", היא הוסיפה.

אשר לסתירה כביכול בין גרסת התובע לגרסת חברתו מציינת הרשמת ש"התובע טען כי הוא וחברתו היו בבית קפה, בעוד שחברתו טענה בתחילה כי היו עם חברים ולאחר מכן תיקנה את גרסתה וציינה כי היו עם חברים ולאחר מכן בבית קפה. ראשית, אציין, כי ספק בעיני אם אכן מדובר בסתירה של ממש, שכן גם חברתו של התובע ציינה כי היו בבית קפה. מכל מקום, מדובר בעניין שהוא שולי לאירוע הגניבה הנטען ואין בו כדי להוכיח מסירת עובדות כוזבות…

…עוד אוסיף, כי מדו"ח החוקר עולה כי התובע תדלק את הרכב יומיים לפני האירוע בסכום של 270 ש"ח, כי מסר לסוכנות הביטוח את שני מפתחות הרכב המקוריים, כי דיווח למשטרה בזמן אמת אודות אירוע הגניבה וכי הוכחה טענת התובע כי במהלך חודש נובמבר 2012 בוצע תשלום עבור חלקי חילוף לרכב. כך גם בפירוט שיחות הטלפון שמסר הנתבע לחוקר לא נמצאו ממצאים מחשידים או שיחות טלפון בזמן הרלבנטי. כל אלה תומכים במסקנה כי אין מדובר באירוע גניבה מבויים, כפי שטוענת הנתבעת".

בסכומו של יום פסקה אלבו: "אני קובעת כי הנתבעת לא הביאה ראיות ממשיות אשר יש בהן די לצורך הרמת הנטל להוכחת כוונת מרמה מצד התובע, ועל כן אין הנתבעת פטורה מחבותה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח".

שומרה חוייבה לפיכך לשלם לתובע סך של 23,959 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשלם תמורת הוצאות התובע בסכום של 760 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינו בסכום של 5,000 ש"ח.

המסקנה שלנו היא ש"שיטת מצליח" של חברת הביטוח במטרה לדחות תביעות על סמך השערות או תמיהות שמעלה חוקר מטעמן – מבלי שהן מבוססות – הפכה להליך שגרתי מידי בחברות ביטוח רבות.

במקרים שבהם דוחים שופטים טענות כאלה טוב יעשו אם לא יסתפקו בכך אלא גם יטילו על חברות הביטוח עונשים כספיים שיגרמו להן לחשוב פעמיים אם לדחות תביעות של מבוטחים כלפיהן ולהתמודד מולן בבתי משפט.

תא"מ 53327-02-14

The post האם אי ביצוע טסט מעיד על הונאת ביטוח? appeared first on TheCar.

כדי להבין כמה קל לעבוד על משרד התחבורה, ולהעלות על כבישי ישראל מכוניות שעברו תאונות קשות ותוקנו ברשלנות – צריך לקרוא את פסק דינה של השופטת טלי חיימוביץ מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר שלחה בשבוע שעבר לשלוש שנות מאסר את אפרים בן כליפה, וקנסה אותו ב-100 אלף שקלים בלבד.

לכאורה מדובר בגזר דין כבד, ודאי כאשר הדברים אמורים בהרשעה שקשורה בסחר ברכב. אבל כאשר בוחנים את היקף תעשיית זיופי הרכב שבה היה בן כליפה מעורב, ובעיקר את רמת הסיכון שהוא גרם – ואולי עדיין גורם – לכל אחד מאיתנו, יכול להיות שדעתכם תשתנה.

בעקבות עסקת טיעון שנחתמה בין הפרקליטות – שכבר זכתה להרבה מאד ביקורת על הקלות הבלתי נסבלת שבה היא חותרת לעסקות טיעון מקלות – לבין אפרים בן כליפה, פסקה השופטת חיימוביץ שהנאשם זייף לכל הפחות ב-80 מקרים מסמכים שנוגעים לתהליך התיקון של מכוניות שהוכרזו כ"אובדן להלכה". לפחות ב-50 מקרים רכשו ממנו לקוחות תמימים מכוניות שעברו תאונות קשות – ואמורות היו לרדת מן הכביש – מבלי לדעת שבסבירות רבה הן תוקנו בדרך לא בטיחותית ובכל מקרה לא חוקית.

בן כליפה אולי יישב בכלא 3 שנים, ואולי פחות, ואולי גם ישלם קנס קטן למדינה, אבל גם במקרה כזה נדמה שמבחינתו הוא עשה עסקה כלכלית משתלמת. אחרי הכל, כמה שכירים יכולים לומר למשפחתם שהם הביאו הביתה יותר ממיליון שקלים בשנה האחרונה?

בפסק הדין של בן כליפה מציינת השופטת שכתוצאה מזיוף המסמכים והמכירה במרמה של 50 המכוניות המסוכנות ללקוחות תמימים גרפו הוא וחברתו – במרמה ובנסיבות מחמירות – סך של לפחות 3,587,200 שקל – וכל זאת במשך 3 שנות פעילות בלבד.

פרשה זו, שעוד נשוב אל כמה מן הפרטים שקשורים אליה בהמשך, מטרידה במיוחד לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה בוצעו פעולותיו של בן כליפה. מפסק הדין עולה שלא מדובר בפעולה שדרשה עודף שכל או תחכום ברמה הוליוודית, אלא בסך הכל בזיוף פשוט של חותמות ושל ניירת.

הקלות הבלתי נסבלת

אז כמה קל לעבוד על משרד התחבורה ולהעלות לכביש מכוניות מסוכנות? שפטו בעצמכם.

"אובדן להלכה" הוא סטטוס מאד מעניין של מכוניות בישראל, אשר במבחן התוצאה מפרנס תעשייה נרחבת ומגלגל כסף גדול.
מכוניות שניזוקות בתאונה, וחברות הביטוח מחליטות שלא משתלם להן לתקן אותן, נרכשות על-ידן (באמצעות תשלום פיצויי הביטוח) מן הבעלים המבוטחים, ונמכרות ל"מגרשי הסדר" שבדרך-כלל מוכרים אותן הלאה לסוחרי רכב ובעלי מוסכים.

היות שהמכוניות הוכרזו כ"אובדן להלכה" דורש משרד התחבורה לבצע הליך ביורוקרטי של תיקונים וקבלת אישורים שונים לפני שהוא מאפשר להעלות אותן בחזרה אל הכביש.
אפרים בן כליפה היה, בין השנים 2010 – 2013, הבעלים היחיד של חברת "רכב אפי את עוז בע"מ", שהייתה בעלת מוסך מורשה משרד התחבורה אשר פעל מאחורי ביתו במושב תדהר, וכן בעלת מגרש למכירת וקניית כלי רכב בעיר נתיבות.

בן כליפה והחברה שלו עסקו בין השאר בשיקום כלי רכב שעברו תאונות קשות והוכרזו כ"אובדן להלכה", לאחר שאלה נרכשו על-ידו מחברות ביטוח וליסינג.
חברות הביטוח והליסינג מכרו את המכוניות המרוסקות למגרשי הסדר, וכדי לבצע העברת בעלות נדרשים מגרשים אלה להעביר למוכרות – חברת הביטוח והליסינג – אישור בדבר תקינות הרכב ממוסך מורשה, חשבוניות תיקון, ודו"ח שמאי אשר ביצע מעקב אחר תיקון כלי הרכב.

חברת "אפי את עוז" של בן כליפה, וחברות כדוגמתה, אמורות לתקן את המכוניות ולהמציא למגרשי ההסדר שמהם הן נרכשות את אישורי התיקונים והחשבוניות, וזאת באמצעות שמאי שאמור לבצע מעקב אחרי התיקון, ולהפיק דו"ח שמאי.

רק לאחר שכל המסמכים הועברו למוכרות בוצעה העברת הבעלות, ומרגע זה יכולה הייתה חברת "אפי את עוז", באמצעות מגרש המכוניות בשדרות, למכור את המכוניות ללקוחות תמימים.
חלק מן המכוניות, יש להניח, תוקנו באופן סביר וזאת לאחר שהחברה רכשה חלקי חילוף עבורם מן הספקים 'מ. פינס' ו'חלפי המהיר', ולאחר שעבודות חשמל והתקנת כריות אוויר בוצעו עבורה על-ידי מוסך 'האור'.
המנהל המקצועי של המוסך של רכב אפי את עוז היה יעקב אטיאס, אשר עבד במוסך רק לסירוגין, ואילו כשמאי מטעם החברה שימש אילן שם טוב, והוא זה שאמור היה לעקוב אחר תיקון כלי הרכב במוסך ולהפיק את דו"חות השמאות.

הייתה רק "בעיה" אחת: כדי לתקן מכונית צריך לקנות חלקים שעולים כסף, ולבצע את התיקון באופן מקצועי, וגם זה עולה כסף. אחרי הכל, אם הפגיעות במכוניות שנרכשו מחברות הביטוח והליסינג היו קלות הן היו מתקנות אותן על חשבונן ולא מכריזות עליהן כעל "אובדן להלכה".

שיטה הרבה יותר זולה, זאת ששלחה את בן כליפה לכלא, הוכיחה את עצמה גם כהרבה יותר פשוטה: כל שהוא נזקק לו כדי לחסוך לעצמו הרבה כסף היו כמה חותמות שכל אחד מאיתנו יכול להזמין תמורת עשרות בודדות של שקלים.

מפסק הדין עולה שבן כליפה הצטייד בחותמת עם שמו של אטיאס ובמספרי תעודות הזהות וההסמכה שלו, וזאת ללא ידיעתו או הסכמתו של אטיאס.
בפסק דינה קובעת השופטת שבלא פחות מ-73 (!) הזדמנויות שונות הוא השתמש בחותמת ובפרטיו של אטיאס כדי לזייף בנסיבות מסמך שנקרא "אישור תיקון מוסך מורשה" עבור מכוניות שלכאורה תוקנו במוסך.

בנוסף, בארבע הזדמנויות הוא זייף בנסיבות מחמירות אישור דומה בכך שהטביע חותמת עם פרטי 'מוסך האור' ושל המנהל המקצועי שלו על האישורים, וזאת כמובן ללא ידיעתו או הסכמתו של המנהל.
חשש סביר, לכן, הוא שלפחות בארבע מכוניות לא הותקנו במכוניות המשוקמות כריות אוויר בטיחותיות – או שהותקנו ברשלנות – שהרי לו בוצעה עבודה מקצועית עם חלקים תקינים לא הייתה כל סיבה לזייף אישורים כאלה.

בנוסף, ב- 114 הזדמנויות (!) זייף בן כליפה בנסיבות מחמירות חשבוניות, על-ידי כך שהורה לעובדים שלו לעשות שימוש חוזר בחשבוניות שהיו ברשותו מעסקאות קודמות.
במקרים שונים זויפו החשבוניות המקוריות של הספקים על-ידי מחיקת מספר הרישוי מהחשבונית המקורית באופן שהוצג מצג שווא לפיו מדובר בחשבונית חדשה בגין חלקים שנרכשו עבור כלי רכב אחר.

במקרים אחרים הודבקו מספרי רישוי שונים מאלה שהופיעו בחשבונית המקורית, ובמקרים אחרים זויפו חשבוניות מס כך שמחירי החלפים הוחלפו ובמקומם הודבקו שמות של חלקי חילוף שבהם נעשה שימוש בכלי רכב אחרים.
בנוסף, במספר הזדמנויות הציג בן כליפה בפני חברות הביטוח והליסינג חשבוניות מקוריות עם מספרי רישוי שונים מאלה שלהם היו מיועדים החלפים.

עוד נקבע בפסק הדין שבן כליפה זייף בנסיבות מחמירות, ב- 74 מקרים שונים, חשבונות תיקון בכך שהורה להטביע חותמת של מוסך 'נור פחחות וצבע', עם חתימתו (המזויפת) של המנהל המקצועי של מוסך נור על אישור התיקון, וזאת כמובן ללא הסכמתו או ידיעתו.
בפרשה זאת הורשע בן כליפה במסירת מסמכים שזייפו בנסיבות מחמירות לצורך העברת בעלות על כ-80 כלי רכב שונים.

פרקליטות מדינת ישראל הגיעה עם בן כליפה לעסקת טיעון לפיה הוא יורשע לפי הרף התחתון של האישומים כנגדו, ומכאן גזר הדין כפי שהובא בתחילת הדברים: פחות משנת מאסר אחת לכל מיליון שקל שהושגו במירמה.
אפרים בן כליפה אולי יבין שהפשע לא משתלם, ואולי לא, אבל אותנו צריכות להטריד כמה שאלות לא פתורות.

ראשית, כמה מכוניות "אובדן להלכה" שתוקנו ברשלנות ותוך כדי זיוף נעות על כבישי ישראל באופן שמסכן את הנוהגים והנוסעים בהן וגם את כלל משתמשי הדרך?
שנית, כיצד ייתכן שבעשור השני של שנות האלפיים אפשר לעבוד על משרד התחבורה כל כך בקלות, פשוט על-ידי זיוף חותמות?
שלישית, כמה "אפרים בן כליפה" נוספים פעלו ופועלים בתחום זה בישראל?

תפ (ב"ש) 57563-11-13‏

The post המאסר שלא יציל אותך מתאונה עם רכב מסוכן appeared first on TheCar.

"אופניים חשמליים אינם רכב מנועי… המשמעות של סיווג אופניים חשמליים כרכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד תכביד על הציבור הכבדת יתר שאינה רצויה מבחינה שיפוטית… ותביא לנזק מצרפי מבחינת זיהום האוויר ועומסי התנועה לכלל הציבור". כך פסק לאחרונה שופט בית משפט השלום בתל אביב ד"ר מנחם (מריו) קליין.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש ש.צ. נגד החברה לביטוח ישיר ונגד נהג מכונית שבוטחה על ידה.
ש.צ, שעבד כשליח בחנות אופניים, נפגע בעת שרכב על אופניים חשמליים במסגרת עבודתו והתנגש במכונית המבוטחת, וכך נגרמו לו פגיעות קשות ברגל שמאל. היות שהתאונה התרחשה בעת שהתובע נמצא בעבודתו היא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולנפגע הוכרה נכות צמיתה של 31.6%.

ש.צ. תבע את החברה לביטוח ישיר ואת נהג המכונית, אולם אלה ביקשו לצרף לתביעה גם את חברת הביטוח קרנית אשר מבטחת את כל מי שנפגע פגיעות גוף בתאונות דרכים ואין לו ביטוח חובה בתוקף.

בית המשפט התבקש להכריע אם אופניים חשמליים מוגדרים כרכב מנועי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים: "שאלה זו", מציין השופט קליין בפסק דינו, "אקוטית היום כשרחובות ארצנו מתמלאים בקצב מסחרר באופניים חשמליים ואין כל פסיקה בנדון. הכרעה זו, לחיוב או לשלילה, תגרור השלכות רחבות היקף".

בפסק דינו מציין השופט קליין שהפרשנות של היועצים המשפטיים של הצדדים לשאלה האם מדובר ברכב מנועי או לא היא פרשנות מאוזנת, ובכל זאת יש להעדיף את גישת התובע ואת גרסת חברת הביטוח קרנית, לפיה אופניים חשמליים אינם רכב מנועי, על פני פרשנות שגורסת שכן מדובר ברכב מנועי.

זאת, לדבריו, בשל ההשלכות הרחבות שיכולות להיות להגדרת אופניים כרכב מנועי, דבר שיחייב אותם בביטוח חובה.

השופט קליין קיבל את הטיעון שהעלתה קרנית, לפיה המחוקק לא מצא לנכון לחייב את הרוכבים בביטוח חובה, וזאת הן בתקנות שתוקנו בשנת 2010 והן בתקנות נוספות משנת 2014 אשר נוגעות לרכיבה על אופניים חשמליים. לגישתו, פועל יוצא מכך הוא קבלת הטענה שאין מדובר ברכב מנועי שחייב בביטוח חובה.

השופט קליין קיבל גם את הטענה לפיה לאף חברת ביטוח ישראלית אין רישיון למכור ביטוח חובה לאופניים חשמליים, לכן "לא סביר" שהמחוקק והמפקח על הביטוח הפקירו עשרות אלפי אזרחים בעלי אופניים חשמליים לסיכון של אישום פלילי של נהיגה ללא ביטוח.

ועוד אומר השופט: "השאלה של סיווגם של אופניים חשמליים בתיק ספציפי זה אינה שאלת מיקרו בלבד אלא מושפעת גם משאלות המאקרו, ומההשלכות שתהיינה לכלל הציבור בסיווג שכזה מבחינת רישוי, מבחן כשירות, רכישת ביטוח חובה, הטלת נטל כבד על קופת קרנית ועל כלל הציבור, ומתן תמריץ שלילי לתופעה שבעיקרה היא חיובית, שכן היא גורמת לדילול עומסי התנועה והפחתת זיהום האוויר במקומותינו".

השופט קיבל גם את הטיעון שאופניים חשמליים לא מופעלים (רק) על ידי מנוע חשמלי אלא שיש גם צורך בהפעלת כח פיזי בדיווש, אשר אמור להפעיל את המנוע החשמלי. היות שלכאורה מדובר רק במנוע עזר הרי שאופניים חשמליים לא עונים להגדרה של רכב חשמלי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בסופו של יום פטר השופט קליין את חברת קרנית מתשלום פיצויים והטיל את הנזק על החברה לביטוח ישיר ועל הנהג המבוטח שלה. אלה חויבו גם לשלם לקרנית הוצאות משפט בסך 50 אלף שקל וכן את הוצאות התובע, בשיעור של 15.2% מסכום הנזק.

ת"א 23489-01-13

The post פסיקה תקדימית: אופניים חשמליים אינם רכב מנועי appeared first on TheCar.

מחיר ליטר בנזין באוקטן 95 ירד הלילה אל פחות משישה שקלים לליטר (5.96 שקלים בשרות עצמי), ירידה של 11 אגורות או כ-1.81% ביחס לחודש אוקטובר. בין השאר מובילה הורדת המחיר הזאת גם להפחתת עלות התפעול של מכונית הנוסעים שלנו.

על-פי נתוני חברת "חשב" עומדת כעת עלות התפעול של מכונית קומפקטית ממוצעת בעלת מנוע בנפח 1.6 ליטר על מעט פחות מ-2 שקלים לליטר. הפעם האחרונה שעלות התפעול של מכונית נוסעים הייתה נמוכה משני שקלים לקילומטר נסיעה הייתה בחודש ינואר 2009.

הנתון המדויק, שמשמש לא מעט חברות במשק ומבוסס על העבודה של "חשב", הוא 1.97 שקלים לכל קילומטר נסיעה, וזאת לעומת 2.13 שקלים בחודש ינואר השנה או 2.21 שקלים בחודש ינואר 2014 – מועד שבו נרשם מחיר השיא של עלויות התפעול והאחזקה. מחיר ליטר בנזין בישראל הגיע לשיאו בספטמבר 2012 – אז הוא עמד על 8.25 ש"ח לליטר.
מאידך, גם כעת עדיין לא מדובר בשפל היסטורי, ולמחירים יש עוד לאן לשאוף: בינואר 2009 עמדה עלות הנסיעה במכונית נוסעים ממוצעת על 1.95 שקלים לק"מ.

מאז תחילת השנה, בזכות הירידה במחירו של הנפט הגולמי בעולם, ירד מחיר הבנזין בישראל ב-15%. יחד עם זאת, היות שמס הבלו שמוטל על דלק הוא מס קבוע לכל ליטר, שלא מושפע ממחיר הנפט, הרי שהאחוז היחסי שלו מתוך מחיר כל ליטר שאנחנו קונים גדל: מתוך כ-6 שקלים, 4 שקלים הם מיסי בלו ומע"מ.

התחשיב המעודכן של חברת "חשב" מצביע על כך שההוצאה החודשית הממוצעת לאחזקת מכונית נוסעים טיפוסית משומשת עומדת על 2,468 שקלים. מתוך זה, ההוצאה החודשית לבנזין עומדת על 701.5 שקלים, כשתחשיב זה מתייחס למכונית שצורכת כ-10 ק"מ בנזין לליטר, ונוסעת כ-15,000 ק"מ בשנה.

לא מיותר להזכיר שתיים מן ההשפעות השליליות – ויש כאלה – של ירידת מחיר הדלק. הניסיון העולמי מלמד שככל שמחיר הדלק נמוך יותר כך מבוצעות יותר נסיעות, כלומר שצפוי גידול בעומסי התנועה, תאונות דרכים וזיהום אוויר. לעומת זאת – מחירי הנסיעה בתחבורה ציבורית לא ירדו, כלומר שמוטיבציה של בעל רכב להשתמש בה הופכת כעת לנמוכה יותר.

The post מחיר הבנזין ירד: עלות כל קילומטר כשני שקלים appeared first on TheCar.

חברת הביטוח הממשלתית 'ענבל', אשר מבטחת את כלי הרכב של משטרת ישראל, שרות בתי הסוהר וכל מכוניות הנוסעים שבבעלות המדינה, שלחה לאחרונה מכתב אל שמאי הרכב ובו נכתב שבמקרים בהם יהיו "רכבי משטרה שתחת הסכמי תחזוקה ענבל" מעורבים בתאונה עצמית (ללא צד ג') שבה לא תהיה פגיעה במכלולים בטיחותיים – לא תהיה יותר מעורבות של שמאי רכב בתהליך התיקון.

במכתב נכתב כך: "מהות התהליך: בקר ענבל והשמאי יקושרו למוסך במערכת מידע ייעודית. במערכת ייעודית זאת משולבת מערכת האוכפת מחירי חלפים (דטה קאר). תהליך תיקון הרכב לאחר תאונת דרכים ינוהל ויבוקר במערכת המידע טרם תיקון הרכב ובמהלכו. נזק ללא מעורבות צד ג' וללא מעורבות מכללי בטיחות ינוהל ישירות ויבוקר מול בקר ענבל במערכת ללא שמאי חיצוני מטעם ענבל.
כאשר התביעה ללא מעורבות צד ג' מגיעה לבקר ענבל הוא יכול על סמך שיקול דעתו, וכאשר יש מעורבות של מכללי בטיחות בתיקון הרכב להקצות שמאי".

משמעות ההנחיה, כך טוענים באיגוד השמאים, היא שבמקרים בהם נפגע בתאונה עצמית כלי רכב משטרתי לא יהיה מעורב שמאי רכב מוסמך בתהליך התיקון שלו, והוא יבוצע על-ידי בקר ענבל חסר הסמכה חוקית מתאימה וללא בדיקה פיזית של הרכב.

באיגוד השמאים טוענים שהנחיה זאת מנוגדת לחוק שכן היא מפרה באופן בוטה את סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב) תש"ם – 1980 – אשר בו נקבע מפורשות שהעוסק בשמאות רכב חייב להיות בעל תעודת שמאי, כמו גם את סעיף 10 (ג) לצו, אשר קובע שהשמאי חייב לבדוק פיזית את הרכב.

השמאים טוענים שניסו במשך מספר חודשים לתאם פגישה עם נציגי חברת ענבל, אולם אלה התחמקו, ולאור זאת בוצעה בשבוע שעבר פניה רשמית של האיגוד אל החברה, ובה נדרשה ענבל לחדול באופן מידי מהתנהלות זו שאם לא כן יפעל האיגוד בכל האמצעים שעומדים לרשותו.

יהודה יגן, יו"ר ענף רכב באיגוד אומר: "חברת ענבל היא חברה ממשלתית בבעלות מלאה של המדינה, והיא משמשת כזרוע מקצועית ומובילה של ממשלת ישראל ושל גופים ציבוריים, ואף מסייעת למשרד האוצר. לא יעלה על הדעת שחברה כזאת תפר את החוק, ובכלל זה תקנות שנקבעו על ידי המדינה עצמה ובפרט על ידי משרד האוצר.
אך לפני כשבועיים נקנסה חברת כלל על ידי משרד האוצר בגין הפרת חוזר השמאים, ודווקא החברה הממשלתית שאמורה להוות דוגמה להתנהלות מקצועית מוסרית ואובייקטיבית פועלת בניגוד לחוק"?

תגובת חברת ענבל: "איגוד השמאים טועה ומטעה. צו הפיקוח לא נועד להגן על הצרכן מפני עצמו!

כפי שיהיה זה מגוחך לטעון כלפי בעל רכב פרטי שמגיע עם רכבו למוסך שהוא חייב להצטייד בשמאי כדי לסכם עם המוסך את תנאי תיקון הרכב, כך זה מגוחך לטעון טענה דומה כלפי המדינה כבעלת רכב. ענבל לא פועלת בנושא זה כמבטח אלא מנהלת עבור המדינה קרן פנימית לעלויות תיקון כלי רכב שבבעלותה.

צו הפיקוח מגן על הצרכנים מפני חברות בעלות עוצמה כלכלית רבה, ואינו רלוונטי במקום בו מדובר בגוף (גדול) שפועל עבור עצמו.

מובהר, כי המדינה מקפידה על סטנדרטים של בטיחות וסטנדרטים מקצועיים בכלל, כנדרש.

צר לנו כי איגוד השמאים בוחר לנהל מסע השמצה באמצעות התקשורת במקום לברר את העובדות כהוויתן בפגישה עמנו."

The post איגוד השמאים: הממשלה עצמה מפרה את החוק appeared first on TheCar.

בדצמבר 2014 העביר אגף הרישוי במשרד התחבורה מכתב לכל מכוני הרישוי, ודרש מהם להפעיל נוהל מחמיר לבדיקת כלי רכב, בעיקר ג'יפים, כדי למנוע רישוי מכלי רכב שבהם בוצעו שינויי מיבנה ללא אישור יצרן הרכב. מדובר בשינויים כגון הגבהות מתלים, ריתוכים ושינויים בשלדות, החלפת סרנים לסרנים מחוזקים או התקנת צמיגים במידות שונות מאלה הרשומות ברישיון הרכב.

בהנחיות שהועברו למכוני הרישוי נכתב ש"ברכב שמתקבל למבחן שנתי אשר בוצע בו שינוי מבנה בניגוד להוראות היצרן – יש לרשום את מהות השינוי בטופס הבדיקה תחת הכותרת "שינוי מבנה", ולתת אורכה להסדרת הליקויים שנתגלו, כמקובל".

עם זאת, מקורות שונים מתחום שיפורי הג'יפים טוענים שהוראות אלה לא מיושמות כלשונן, ובמקרים רבים מצליחים כלי רכב לעבור את מבחן הרישוי השנתי גם לאחר שבוצעו בהם שינויים, למשל הרכבת צמיגים במידות שונות מאלה שמצוינות ברישיון הרכב.

לנוכח פנייתנו אל משרד התחבורה נמסר לנו בתגובה שמאז העברת הנוהל הנוכחי ועד היום, תקופה של כעשרה חודשים, נפסלו במבחני הרישוי 4,806 כלי רכב "בגלל שינוי מבנה", ומתוכם 1,034 כלי רכב נפסלו בגלל התקנת צמיגים רחבים או בולטים במידות שונות מאלה הרשומות ברישיון הרכב.

במשרד התחבורה טוענים גם ש"לא ידוע למשרד התחבורה על מקרים בהם מכוני הרישוי התעלמו מהנחייה זאת. במידה וניידות הבטיחות של משרד התחבורה או של משטרת ישראל תופסות רכבים כאלה בכבישי הארץ, מתבצעת נגדם אכיפה, בהתאם לחוק. הם מורדים מהכביש ונגד נהגיהם מוגשות תביעות משפטית".

The post משרד התחבורה פוסל רישוי ג'יפים "בגלל שינוי מבנה" appeared first on TheCar.

חברת כלל ביטוח נקנסה בשבוע שעבר בסכום של יותר מ-7 מיליון ש"ח על ידי המפקחת על הביטוח בגלל הפרת הוראות חוזר שמאות ביטוח רכב.
בהודעת דוברות האוצר בעניין זה נכתב ש"הביקורת שנערכה על ידי הפיקוח על הביטוח (מצאה) כי החברה שללה ממבוטחים לקבל הנחת השתתפות עצמית במוסך הסדר, מכיוון שבחרו בשמאי שאינו נמנה על רשימת שמאי החוץ של החברה. לכן, אגף שוק ההון חייב את החברה להשיב כספים למבוטחים שנשללה מהם הנחת השתתפות עצמית במוסך הסדר…
עוד נמצא כי החברה השתמשה בשירותיו של שמאי חוץ כדי שיבצע עבורה בקרות על שומות אחרות. איסור השימוש בשירותיו של שמאי חוץ לצרכי בקרה, נועד לצמצם את ניגוד העניינים ולמנוע מצב שבו תהיה פגיעה בהחלטות השמאי. הביקורת מצאה גם מקרים שבהם סרבה חברת הביטוח לקבל את הכרעת השמאי, ולא פעלה בהליך ערעור כנדרש באמצעות שמאי מכריע".

שתי חברות ביטוח אחרות שנקנסו על-ידי המפקחת על הביטוח הן הכשרה חברה לביטוח והחברה לביטוח ישיר (איי.די.איי).
הכשרה נקנסה בסכום של כ-900 אלף ש"ח בגין דיווחים שגויים למאגר המידע הסטטיסטי בענף ביטוח רכב חובה. בנוסף, החברה לא יישמה את המלצות מבקר הפנים של החברה, משנת 2011, לתיקון ליקויים, וכן הוסיפה לדווח דיווחים שגויים למאגר המידע.

איי. די. איי נקנסה בסכום של כ-280 אלף ש"ח בגין הפרת ההוראות לעניין נוסח ספח תיעוד שאלות ותשובות של בעל הפוליסה בענף ביטוח רכב חובה.

קנסות אישיים על המנהלים

הודעת דוברות האוצר עוררה זעם באיגוד השמאים, אשר הגיב בהודעה משלו ובה נכתב, בין השאר: "לפי התלונות שהגיעו לאיגוד אין מדובר בעניין חד פעמי אלא בהפרות חוזרות ונשנות של החוזרים, אשר מתגלות בכל אחת מן החברות שבהן נעשית בדיקת עומק…

עמדת האיגוד היא שיש להטיל אחריות אישית על בעלי תפקידים ומנהלים בחברות הביטוח אשר מבצעים או מאשרים את ביצוע העבירות, ורק באופן זה ניתן יהיה להילחם בהפרותיו החוזרות והנשנות של החוזר".

באיגוד אומרים עוד ש"למרות הפעילות המבורכת של המפקחת על הביטוח בעניין זה הרי שהיא לא מפרטת את האירועים שבגינם הוטלו הקנסות על חברות הביטוח. כתוצאה מכך נמנע מן הציבור לדעת על אילו הפרות נענשות חברות הביטוח: האם מדובר על השפעה על שיקול דעתו של שמאי, על התעלמות מחו"ד מחייבת או אולי בכלל על מתן הנחה אסורה בשיעור השתתפות עצמית הנקבעת לפי זהות השמאי.

אם יפרסם הפיקוח את ההפרה הספציפית את סכום הקנס אשר שולם בגינה, הדבר יהווה כלי כבד משקל לקראת מניעה עתידית. דבר זה יביא הן לחשיפת העבירות בפני הציבור… (וכן) להבהיר לשמאים ולציבור כי תלונותיהם מתבררות לעומקן וכי ישנה תוצאה של ממש לתלונות אלה".

באיגוד אומרים עוד ש"בהתחשב בהיקף הכספי הגדול של תחום ביטוח הרכב, והרווחים האדירים שמופקים בו על ידי המבטחות, הטלת קנסות על החברות (גם אם מדובר בסכומים גבוהים יחסית) לא תרתיע את הפועלים בשם התאגיד מנקיטת צעדים בלתי חוקיים. זאת מאחר ש"החיסכון" שהם מביאים למבטחת (שהוא כולו נזק למבוטח) גדול עשרות מונים מן הקנסות שאותם מטיל הפיקוח".

הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, דורית סלינגר אומרת ש "כחלק מתכניתו האסטרטגית, אגף שוק ההון פועל להבטחת תקינות פעילותם של הגופים המוסדיים. האגף מבצע ביקורות ומאתר חברות אשר אינן פועלות כנדרש ופוגעות בציבור המבוטחים".

The post השמאים נגד מנהלי חברות הביטוח: להטיל קנסות אישיים appeared first on TheCar.

ארבע המילים המכובסות והמעצבנות "נטילת רכב ללא רשות", אשר במקרים רבים מידי מחלצות גנבי רכב מיד החוק, היו אמורות לחלץ גם את חברת הביטוח כלל מתשלום פיצויים למבוטח שלה.

אלא שהשופט יוסף סוהיל, סגן נשיא בית משפט השלום בנצרת, פסק לאחרונה ש"נטילת רכב ללא רשות" היא, לעניין הביטוח, בדיוק מה שהיא: גניבה.

משמעות פסיקה חשובה זאת היא שחברות ביטוח לא יכולות (ולכל הפחות לא אמורות, שהרי מדובר בפסיקת בית משפט שלום בלבד) לצמצם את הכיסוי של פוליסת ביטוח למקרים של "גניבה" כפי שאלה מוגדרים בחוק העונשין.

השופט סוהיל דן בתביעה על סך יותר מ-207 אלף ש"ח שהגיש בעל רכב מנצרת, באמצעות עו"ד חיים קליר, נגד חברת כלל ביטוח אשר יוצגה על ידי עו"ד אמנון עמיקם.

לטענת בעל הרכב – טויוטה היילקס 4X4 משנת הדגם 2008, הטנדר שלו נגנב ממנו בחודש מרץ 2010 וניזוק בתאונה שבעקבותיה הוכרז כ'אובדן גמור'.

חברת כלל ביטוח סירבה לפצות את התובע בטענה שהרכב לא נגנב ממנו אלא נמסר על ידו לאחיו, ברשות ובסמכות, ואילו האח לא היה מכוסה ביטוחית על-ידי הפוליסה, אשר מכסה רק נהגים מעל גיל 21 ובעלי ותק של 12 חודשי נהיגה. בנוסף, חברת כלל טענה שבעל הרכב לא הפעיל את אמצעי המיגון של הטנדר, אשר היו תנאי לתקפות פוליסת הביטוח.

חברת כלל טענה שאת המונח "גניבה" יש לפרש בהתאם לחוק העונשין, קרי: רק נטילת רכב בכוונה שלא להחזירו לבעליו נחשבת ל'גניבה'. לטענתה, במקרה הזה לא התכוון האח שלקח את הטנדר שלא להשיב אותו לבעליו, ולכן אין מדובר בגניבה. עוד טענה המבטחת שגם אם יוכח שהטנדר נלקח שלא ברשות ו/או שלא בידיעת התובע, אין מדובר "בגניבה" אלא לכל היותר בשימוש ללא רשות.

כאמור, בית המשפט קיבל דווקא את עמדת התובע ופסק שהוכח שהאח נטל את הרכב לשימושו ללא רשות, וללא ידיעת התובע, תוך שהיה מודע לכך שאסור לו לנהוג ברכב.

במקרה זה נטילת הרכב ע"י צד ג', בנסיבות כפי שהוכחו, מהווה "גניבה" במובן הביטוחי: ”אין חולק", כותב השופט סוהיל, "כי הגדרה מצמצמת למונח "גניבה", כפי שניתנה לו במשפט הפלילי, לא ניתנה בפוליסת הביטוח שבפניי ולא בפוליסות הביטוח בכלל. מכאן, לתובע זכות ליהנות מספק זה ולפרש את המונח "גניבה" בפירושו הרחב כפי שגם נקבע בפסיקת בית המשפט העליון".

השופט מוסיף שבכל מקרה שבו מבוטח לא מתיר את הנהיגה, וזו מבוצעת תוך עבירה, השאלה של קיום הרישיון או העדרו הינה בלתי רלבנטית לשאלת חבות המבטחת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתנגשות מקרית אשר מכוסה על פי תנאי הפוליסה.

השופט קבע שהנתבעת לא הוכיחה את טענתה בדבר מרמה ומסירת פרטים כוזבים מצד התובע: "דוקטרינת "האשם התורם" החוזי (כלל ביטוח טענה לרשלנות תורמת של המבוטח בכך שחשף אותה לסיכונים שאותם לא התכוונה לבטח – ב.ב.) מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו", קבע השופט, והוסיף שנטילת הרכב מהתובע הייתה בכוונה בעוד שהתאונה עצמה לא נגרמה בכוונה.

בסיכום חייב השופט את כלל ביטוח לשלם למבוטח, בעל הרכב, 165,000 ש"ח (שכולל את ערך הרכב כולל האבזרים שהותקנו בו ובניכוי ערך השרידים ששולמו, בסך 15,000 ש"ח), בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 23% (כולל מע"מ) והוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.

גם טענתה של המבטחת לפיה התובע הינו עוסק מורשה שמנפיק חשבונית מס כנגד הפיצוי, ולכן יש להפחית מסכום הפיצוי את המע"מ – נדחה על ידי השופט.

חברת כלל גם חויבה לפצות את הנהג שהיה מעורב בתאונה, אחיו של התובע, בעל הרכב, עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 שקל.

ת"א 20919-12-10

The post "נטילת רכב ללא רשות" היא גניבה לצורך הביטוח appeared first on TheCar.

"אם משרד התחבורה יצליח להעביר הצעת חוק שאחד מסעיפיה מאפשר גם למי שאינו בעל רישיון שמאי לתת הערכת נזק לרכב או להעריך את ירידת הערך שלו – וזאת בנימוק שלא מדובר ב'שומה' – לא תהיה עוד משמעות לרישיון של שמאי רכב. זאת מכיוון שכל פקיד יוכל לשבת מול מצלמת וידאו ולתת הערכה לגבי עלות של תיקונים ונזקים". כך טען עו"ד שלמה תוסיה כהן, היועץ המשפטי של איגוד השמאים, בהשתלמות שערך האיגוד בנושא "חוות דעת של מומחה".

עו"ד תוסיה כהן אמר שהצעת החוק של משרד התחבורה אמורה להסדיר את פעילות שמאי הרכב, אבל כמה מן הסעיפים שכלולים בה עלולים לגרום לביטול מקצוע השמאות בישראל.

הציבור הרחב, טוען עו"ד תוסיה כהן, כלל לא מבין מה המשמעות של שומה: "כשאתה שואל אנשים ברחוב מהי שומה?", אמר תוסיה כהן, "התשובה שלהם היא שזאת הערכת שווי של מוצר. נשאלים רבים 'זורקים' (את שם השמאי) לוי יצחק, וכולנו מבינים שמדובר בהרבה יותר מזה, אבל נדמה שדווקא במשרד התחבורה לא מבינים שמדובר בהערכת שווי. לפי הצעת החוק שמקדם המשרד יוכל למעשה כל אדם לבוא ולתת חוות דעת בנוגע לשווי רכב, והוא אפילו לא חייב ברישיון.

מצב זה שונה משומת מקרקעין שעליה חלה הוראה ספציפית, ובית משפט לא יקבל שומה מקרקעין ממי שאינו שמאי. בנוסף, במשרד התחבורה סבורים ששומה שמתייחסת רק לחלק מרכיבי הנזק היא לא שומה. ובמלים אחרות, אם שמאי נותן שומה לגבי ירידת ערך של רכב זאת לא שומה (בניגוד למצב היום), אם אדם יכתוב חוות דעת לגבי עלות תיקון – ללא התייחסות לירידת הערך – זאת לא שומה (בניגוד למצב היום), ובשורה תחתונה המשמעות היא שאין צורך בהכשרה, רישיון או כל דבר אחר על מנת להוציא שומה, ואפילו אין צורך לראות את הרכב כי ההוראה לראות את הרכב חלה רק על שמאי… יכולים לשבת שני פקידים וכל אחד מהם ייתן חוות דעתו לגבי מחצית מרכיבי הנזק, ובאותו רגע חוות הדעת הזאת איננה שומה.

אנחנו נמצאים במו"מ מול משרד התחבורה בנושא. עמדתנו היא שברגע שדבר כזה עובר אין עוד משמעות לרישיון של שמאי הרכב. מרגע זה הרישיון הופך מנכס לנטל היות שהוא מטיל אחריות משמעתית על השמאים וחובות נוספות. מבחינתו זהו סופו של המקצוע כפי שאנו מכירים אותו" – דברי תוסיה כהן.

עמוס ז'ורבסקי, חבר בוועדה המקצועית הארצית של איגוד השמאים אמר ש"משרד התחבורה עומד לבטל את כל החוזרים הקודמים לשמאים ולהוציא במקומם אוגדן שירכז את כל ההנחיות המקצועיות לשמאי רכב. על פי הנחיות אלה חוות הדעת היא העיקר בעבודת השמאי, וחשוב שהשמאי יפעיל שיקול דעת מקצועי ועצמאי שאיננו מושפע מהמוסך או מבעל הרכב, או מהמבטח וכדומה. בסופו של יום על השמאי לקבוע את היקף הנזק על בסיס הידע והניסיון המקצועי שלו."

The post "מקצוע שמאות הרכב בסכנה" appeared first on TheCar.

גם אם חברת ביטוח לא מאמינה לדיווח שהעברת אליה בדבר נסיבות תאונה שבה נגרם נזק למכוניתך, אסור יהיה לה להפעיל חוקר פרטי שיתחזה לבעל תפקיד כלשהו, ובכל שיחה של חוקר עם מבוטח יהיה עליו להזדהות כמי שפועל מטעם החברה. את המהלך המהפכני הזה יזמה דורית סלינגר, המפקחת על הביטוח, והוא ייכנס לתוקף בינואר 2016 כחלק משורת צעדים שנועדו  להסדיר את דרך הטיפול של חברות הביטוח ביישוב תביעות.

הכללים החדשים מעוגנים בחוזר שהפיצה המפקחת, ואשר קובע בין השאר שחברות ביטוח שנוהגות להפעיל חוקרים במטרה להקטין או לדחות תביעות של מבוטחים לא יורשו עוד לתגמל את החוקרים לפי תוצאות החקירה. שיטה זאת, שמופעלת כיום, מעלה חשש כבד שלחוקרים יש "עודף מוטיבציה" לפעול לטובת חברת הביטוח. החל בינואר הקרוב נדרשות חברות הביטוח לקבוע מנגנון שונה לתשלום לחוקרים.

המהלך של סלינגר מבוצע לאחר שבדיקות שערכה מחלקת הפיקוח בחברות ביטוח שונות העלו שהן מנהיגות שיטה שמתגמלת את החוקרים בתגמול גבוה אם ממצאי החקירה מאפשרים לחברת הביטוח לדחות באופן מלא או חלקי את תביעת המבוטח או הנפגע.

החשש הוא שבמקרים רבים משתדלים חוקרים שונים להכשיל את המבוטחים בלשונם, ולעיתים אף מתחזים ליועצים שמבקשים לפעול למען המבוטח ולסייע לו להוציא כספים שלא מגיעים לו מחברת הביטוח. או אז מקליטים אותם חוקרים את השיחות וכמובן מגישים אותן לחברת הביטוח כדי שזו תוכל להפעיל לחץ על המבטוח ואף לטעון בבית משפט שהתובע לא אמין וניסה להוציא ממנה כספים במירמה.

לידיעת אנשי הפיקוח הגיעו מקרים שבהם התחזו חוקרים מטעם חברות ביטוח לעובדי ציבור או לעובדי חברות שמספקות שרותים לנפגעים, וזאת תוך כדי ביצוע הונאה לכאורה ובמטרה להוציא מידע מהתובעים.

ההנחיות החדשות מחייבות את חברת הביטוח, במקרים שבהם היא מחליטה לדחות תביעה – לנמק ולפרט את הסיבות לדחייה תוך התייחסות למכלול המסמכים ובכלל זה לחוות דעת של מומחים מטעמה ולממצאי חקירה – אם ישנם ברשותה.

עוד קובעת המפקחת על הביטוח שחברת ביטוח חייבת לברר תביעה גם אם המבוטח חייב לה כספים, והיא מטילה הגבלות על יכולת המבטח לדחות תביעה בשל טענות 'אי גילוי' מצד המבוטחים.

בתביעת צד ג', קובע החוזר החדש, חברת ביטוח לא תקזז סכומי כסף מן התשלום לצד ג' בטענה של רשלנות תורמת מצידו – אלא אם המבטחת מציגה ומפרטת בהרחבה עובדות ונסיבות אשר מבססות טענה של רשלנות תורמת שבגינה נדרש הקיזוז.

במקרה של אבדן גמור לרכב, לרבות אובדן גמור להלכה, חברת ביטוח לא תקזז מתגמולי הביטוח שמשולמים למבוטח, או לצד ג', את יתרת אגרת הרישוי שמתייחסת לתקופה של ממועד קרות מקרה הביטוח ועד לתום תקופת הרישוי של הרכב.

איסור חשוב נוסף בחוזר קובע שחברת ביטוח לא תוכל להעניק הנחה מפרמיית הביטוח למבוטחים שמסכימים מראש לבחור בשמאים מסוימים. זאת לאחר שהתברר לפיקוח על הביטוח שחברות ביטוח מעניקות הנחות כאלה למי שמוכנים להיות מופנים אל שמאים שחברת הביטוח "סומכת עליהם" שחוות הדעת שלהם לגבי גובה הנזק תהיה "אוהדת" את האינטרסים שלה.

The post חוקרים מתחזים – הסוף: נאסר על חברות הביטוח להונות את המבוטחים appeared first on TheCar.

את תיאור פסק הדין החשוב והמיוחד של השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל אביב ראוי לפתוח דווקא מן השורה התחתונה שלו, החריגה גם היא.

השופט ספיר הטיל על 'מוסך הקניון' בע"מ, לפצות תובעת בסך של 15,759 ש"ח בגין נזקים שנותרו במכוניתה לאחר התיקון שביצע בה, וכן לפצות אותה בסכום של 7,000 ש"ח בגין עוגמת נפש ואובדן הנאה. זאת בנוסף לתשלום הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

את חברת הביטוח 'מגדל' חייב השופט לשלם לתובעת סך של 22,277 ש"ח וזאת בנוסף להוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

מדובר בסכומים גבוהים באופן חריג יחסית לאלה שמוטלים בדרך כלל על חברות ביטוח ומוסכים שמפסידים בתביעות אזרחיות, ואולי יהיה בהם בכדי להרתיע גופים נוספים מלנסות לפעול ב"שיטת מצליח" כשהם סבורים שגם אם יפסידו במשפט לכל היותר ייאלצו לשלם ללקוח את מה שממילא מגיע לו.

ואין זהו החריג היחיד בפסק הדין המיוחד של השופט ספיר: בשולי פסיקתו הוא מציין שמחלק מחוות הדעת של שמאים שנחשפו במהלך המשפט "עולה תמונה המעוררת חשש כי לא מדובר במקרה בודד אלא קיימת אצל חברות הביטוח שיטה לפיה קיים "מסלול עוקף" להלכת מוריאנו".
במילים אחרות, השופט ספיר סבור שמתקיימת שיטה סדורה של חברות הביטוח לעקוף את השיטה שקבע בית המשפט העליון לעניין פיצוי מבוטחים, וזו הסיבה שהוא הורה למזכירות בית המשפט להעביר העתק מפסק הדין למפקחת על הביטוח ולממונה על ההגבלים העסקיים.

קיצור העלילה פשוט, ועלול היה לקרות לכל אדם שמבטח את מכוניתו.

התובעת רכשה מכונית חדשה מסוג סוזוקי, ביטחה אותה בחברת 'מגדל', וכעבור כחודשיים בלבד נפל על המכונית עץ וגרם לנזקים כבדים.
התובעת יכולה הייתה להכניס את המכונית לתיקון במוסך הסדר, אולם בחרה לוותר על ההטבות שכרוכות בכך – למשל דמי השתתפות עצמית מופחתים והימנעות מן הצורך לממן את עלות התיקון עד לקבלת הפיצוי מחברת הביטוח – ותחת זאת הכניסה את המכונית לתיקון במוסך מורשה סוזוקי.

מן העדויות במשפט ומפסיקת השופט עולה שבעוד שהתובעת סברה לתומה שהיא הלקוחה של המוסך, ועל כן חובת הנאמנות של המוסך היא כלפיה – במוסך העדיפו לפעול בהתאם להוראות שמאי הרכב מטעם חברת הביטוח, וסברו שאין הם חייבים ליידע את הלקוחה שיש יותר מאפשרות אחת לתקן את המכונית.

במבחן התוצאה המכונית אכן תוקנה לפי הנחיות השמאי, אשר בשומתו קבע "ירידת ערך" מזערית בשיעור של 8.65% בלבד. המבוטחת קיבלה את מכוניתה מבלי להבין שבוצע בה תיקון חלקי בלבד, שלא לומר רשלני, ומבלי שזכתה לפיצוי הולם.

למזלה של התובעת היא החליטה למכור את מכוניתה בעסקת טרייד-אין, ורק אז התגלתה לה התמונה במלואה: סוחר שהתבקש להציע הצעה זיהה בקלות את שרידי התיקון והציע לה סכום נמוך ב-50 אלף ש"ח ממחיר המחירון של המכונית.

מדובר בשיטה

רק בשלב זה הבינה התובעת שנפלה קורבן לשיטה שפועלת כנגד המבוטחים. היא פנתה אל שמאי הרכב עידן ויקטור שבדק את המכונית וקבע שירידת הערך האמיתית שנגרמה לה צריכה לעמוד על 52.5% מערך המכונית – סכום קרוב מאד לזה שהציע סוחר הרכב. השמאי עידן קבע גם שהמוסך יכול היה לתקן את המכונית באופן אחר, יסודי ומקצועי יותר, ובמצב כזה (אם יבוצע תיקון שעלותו מוערכת בכ-16,000 ש"ח), תעמוד ירידת הערך על 37.5%.

חברת הביטוח 'מגדל' שכרה מנגד את שירותיהם של שלושה שמאי רכב, וקביעותיהם לעניין זה נעו בין ירידת ערך של 14% של השמאי משה אקרמן ממשרד לוי יצחק (אשר לא בדק פיזית את המכונית), דרך 16.5% שקבע השמאי אורן יעקב ועד ל-22% – שומתו של השמאי עמוס ז'ורבסקי. בחברת 'מגדל' השתמשו בשלוש חוות דעת אלה כדי להעמיד את ירידת הערך על הממוצע שלהן, קרי: 17.5%.

אולם שלושת השמאים מטעם מגדל לא התייחסו בחוות הדעת שלהם לזו של ויקטור עידן: אקרמן ויעקב לא התייחסו לירידת הערך ולטיב התיקון במוסך, בעוד שז'ורבסקי הניח בבסיס שומתו את העובדה שגג המכונית היה בר החלפה אך לבסוף תוקן, וכי התיקון היה לקוי (לכן שומתו גבוהה מעט מאלה של עמיתיו).

עובדות אלה לא חמקו מן השופט ספיר אשר בחן לעומק את חמש חוות הדעת והגיע למסקנה לפיה קיים חשש ש"באמצעות השמאים יוצרות חברות הביטוח מצג שווא כלפי המבוטחים – כאילו הם מקבלים פיצוי הוגן ונכון בגין ירידת ערך – בעוד הן מפצות אותם באופן שיטתי פיצוי חסר ומקפח".

"מהראיות שהוגשו על ידי מגדל עצמה" כותב השופט, "הוכח עד כמה מופרכת ושגויה הייתה הערכת ירידת הערך שנקבעה על ידי השמאי יעקב קרופניק (הראשון שבחן את המכונית לפני התיקון – ב.ב.) בשיעור של 8.65% בלבד – שכן שלושת השמאים מטעם מגדל, פסלו בחוות דעתם את חוות דעתו, גם אם לא ציינו זאת במפורש… בסופו של דבר, מגדל הבינה, שהערכה הייתה שגויה ולכן, גם הפיצוי בגין ירידת הערך לא ראוי ולכן, שילמה לתובעת ירידת ערך בשיעור 17.5%, שהינו ממוצע הערכות של שלושת השמאים. מדובר בתוספת של מעל 100% ומכאן, רק ניתן ללמוד את שיעור הסטייה בהערכת ירידת הערך הראשונית".

"מעדויות השמאים עולות התמיהות הבאות: איך ייתכן שאורן יעקב לא התייחס כלל לסחירות הרכב, ולרתיעת הקונים הפוטנציאליים מקנייתו ולמרות זאת העריך את ירידת הערך ב-16.5%, דהיינו יותר ממשה אקרמן, שהרבה במלל לגבי ירידת הערך המסחרית ולרתיעת הקונים הפוטנציאליים, אך קבע ירידת ערך בשיעור של 14% בלבד.

תמיהה נוספת: איך מגדל הגיעה למסקנה, כי 17.5% הינו השיעור המתאים כאשר שמאי מטעמה, מר אורן יעקב, קבע ירדת ערך של 16.5%, וכאשר הוא מציין במפורש כי לא לקח בחשבון השפעה פסיכולוגית על קונה עתידי ולא לקח בחשבון את סחירות הרכב… איך ההינה 'מגדל' לאחר שהתגלתה "הפאשלה" של יעקב קרופניק להחליט כי הפיצוי הראוי הינו 17.5%, כאשר ברור שאומדן זה עומד בסתירה לפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מוריאנו?…

מעדות השמאים עולה כי שלושתם התבססו על תעריפון של איגוד השמאים ו/ או וועדת ששון. אין לי כל ביקורת על קיום תעריפון. הביקורת היא שנראה בעליל כי תעריפון זה עומד בסתירה להלכת מוריאנו.
מר משה אקרמן בעדותו הכנה חשף למעשה את השיטה לפיה קובעים אומדן ירידת ערך שלמעשה כל המבינים וכל בעלי העניין (חוץ מבעל הרכב עצמו) יודעים היטב שאינו משקף את ירידת הערך האמתית. בעל הרכב בהתאם למצג שהוצג לו בטוח שהוא מפוצה פיצוי מלא בגין ירידת הערך. בדרך כלל ערך המכונית יורד משמעותית בחלוף הזמן, ואם הוא לא מוכר את רכבו בסמוך מאוד לאירוע התאונה לעולם לא ידע את האמת", קבע השופט.

לגבי חוות הדעת של ויקטור עידן מציין השופט כי "בהבדל משמאי מגדל, ויקטור עידן, התייחס לירידת הערך בדרך הפרשנית שנקבעה בפרשת מוריאנו, ואצלו לא היה פער בין המלל לבין קביעת אחוזי ירידת הערך עצמם…
לאור האמור, הגעתי למסקנה, כי ירידת הערך הנכונה במקרה זה, שמשקפת את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מוריאנו, הינה ירידת הערך שנקבעה על ידי השמאי, מר ויקטור עידן בשיעור של 37.5%."

"בית המשפט העליון", כותב השופט ספיר, "קבע בהלכת מוריאנו כיצד יש להעריך ירידת ערך של מכונית שניזוקה בתאונה. קביעה זו אינה נוחה לחברות הביטוח. במקום לקבל את הדין, או להתמודד עמו, חברות הביטוח מתחכמות לו ומפירות אותו. הן מנצלות את עוצמתן הכלכלית כדי לגרום לשמאים לפעול בניגוד להלכת מוריאנו (ומן הראוי לבחון כיצד התנהגות זו מתיישבת עם דיני ההגבלים העסקיים)".

נאמנות המוסך

השופט ספיר לא הסתפק בביקורת כלפי חברות הביטוח והשמאים, ולא חסך את שבטו מן ההתנהלות של המוסך בפרשה זו.
בעוד שנציג מוסך הקניון טען להגנתו שתיקון המכונית בוצע בדיוק בהתאם להנחיות שקיבל מן השמאי של חברת 'מגדל', יעקב קרופניק – ועל כן כל מה שלא אושר לתיקון או להחלפה לא תוקן – קבע השופט ספיר שהמוסך אחראי לבצע תיקון במיומנות ובמקצועיות סבירים ואם חרג מהסבירות, הוא צריך לפצות התובעת, הלקוחה, בגין הפרת החוזה ורשלנותו, בשיעור הנזק שגרם.

האמירה החשובה במיוחד בהקשר זה נוגעת לחובת הנאמנות של המוסך כלפי הלקוח האמיתי שלו – שהוא בעל הרכב ולא השמאי או המבטח: "לעניין זה", כותב ספיר, "אין חשיבות מהו הסכום אותו קיבל המוסך מהלקוחה. אין גם חשיבות לעובדה שהמוסך קיבל את התשלום לתיקון ממגדל. חוזה השירות נערך בין המוסך והתובעת ולפיכך חובת הנאמנות המקצועית של המוסך הייתה כלפי התובעת בלבד ולא כלפי מגדל".

"אם היו למוסך השגות, המוסך היה אמור לציין זאת בפני הלקוחה לפני שלקח על עצמו את העבודה. משלקח המוסך את העבודה והחוזה בינו ובין הלקוחה היה לעובדה מוגמרת, אין למוסך כל זכות להלין על עצם העבודה…
…הבעלים של המוסך שגה שגיאה חמורה בסוברו, כי המוסך הינו "הרשות המבצעת של חברת הביטוח" או בסוברו, כי "התובעת וחברת הביטוח הם גוף אחד." עמדה זו… הינה עמדה מקוממת. התובעת בחרה במוסך כמוסך מורשה והאמינה שבמוסך זה תקבל את הטיפול המיטבי ואם יידרש להחליף חלק הדבר יעשה והיא תקבל את החלק המקורי של היצרן… התובעת לא בחרה במוסך כ"רשות מבצעת של חברת הביטוח". התובעת האמינה וקיוותה, כי המוסך ידאג לאינטרסים שלה וידאג לכך, שהתיקון יהיה מיטבי. המוסך הפר את חובת הנאמנות שלו לתובעת בצורה קשה".

לדברי השופט חייב היה המוסך להסב את תשומת לב התובעת לכך, שיש ליקויים שלא אושרו על ידי שמאי מגדל ויש חלקים שלא אושרה החלפתם. "המוסך מעל בחובתו המקצועית והפר את חובת הנאמנות שלו ולמעשה, הציג בפני התובעת מצג שיקרי פעמיים. בפעם הראשונה, בעת שקיבל את הרכב, הציג בפניה את המצג שהרכב יתוקן באופן מיטבי כפי שמתחייב מהיותו מוסך מורשה ובפעם השנייה וביתר שאת, כאשר נתן לה את המכונית בסיום הטיפול במצג שיקרי לפיו, הרכב תוקן ב-100% ולא נשארו כל ליקויים, למעט ליקויים שלא ניתן לתקנם באופן סביר.

המוסך לא גילה לתובעת באותה עת, כי ביצע עבודה רשלנית במילוי חומר, טרם הצביעה, כך שסביר מאוד שיהיו סדקים בעתיד. המוסך לא גילה לתובעת שקיימים ליקויים שהשמאי לא אישר לתקנם ולכן לא תוקנו כלל. המוסך גם לא גילה לתובעת שישנם ליקויים שלגביהם נדרשה החלפת חלקים אך הדבר לא בוצע בגלל שהשמאי לא נתן את אישורו לכך…. התובעת כאשר יצאה מהמוסך יצאה עם מכונית שבכל רגע בעתיד יכולים להופיע בה סדקים לאור התיקון הלקוי. ברור שחובתו של המוסך לשלם עבור נזק זה" – קבע השופט.

ת"א 10310-11-11

The post "באמצעות השמאים יוצרות חברות הביטוח מצג שווא כלפי המבוטחים" appeared first on TheCar.

אחת השאלות שנשאל מי שמבטח כלי רכב נוגעת ל"זהות הנהג העיקרי ברכב", ומשמעותה פשוטה: מי האדם שעושה שימוש במכונית דרך קבע, ויותר מכל האחרים.
תביעתו של ר.מ, בעל חברת שליחויות ועבר ביטוחי בעייתי, כנגד חברת הביטוח 'ביטוח ישיר' – נדחתה לאחרונה על-ידי השופט אבי שליו מבית משפט השלום בתל-אביב לאחר שזה קבע שר.מ. מסר לחברת הביטוח פרטים כוזבים אודות זהות המשתמש העיקרי ברכב.

ר.מ. רכש מכונית מאחד מדגמי קרייזלר וכדי לקבל הלוואה מבנק לאומי הוא נדרש לבטח אותה ולשעבד את הפוליסה לבנק.
לימים הוצתה מכוניתו של ר.מ. – ככל הנראה על-ידי חורשי רעתו – ונשרפה כליל, והוא פנה אל חברת הביטוח כדי לקבל כ-180 אלף ש"ח – סכום הפיצוי שלדעתו מגיע לו. אלא שבחברת הביטוח טענו שבפוליסת הביטוח נרשם כנהג העיקרי במכונית אדם אחר, תושב אילת (שבינתיים נפטר).

לטענת חברת הביטוח ר.מ. הוא תושב מרכז הארץ, ובשל עברו הביטוחי, שכולל ניסיון הונאת ביטוח, הוא מוגדר כ"מסורב ביטוח".
במקור, כאשר פנה ר.מ. לחברת הביטוח וביקש לרכוש פוליסת ביטוח על שמו, נאמר לו על ידי נציג חברת הביטוח שאף חברת ביטוח לא תסכים לבטח אותו בגלל עברו הבעייתי, וזאת כנראה הסיבה שבגללה נרשם חברו האילתי כנהג העיקרי. חברת הביטוח טענה שהרישום הכוזב הוא נסיון להונות אותה, ולכן היא פטורה מתשלום הפיצוי.

החברה טענה שר.מ. נחשב באותה עת ליעד מבוקש בעולם התחתון, ואחד הקטנועים של חברת השליחויות שלו הוצת בעבר, ולו הייתה יודעת שהוא המשתמש ברכב היא לא הייתה מנפיקה פוליסה על שמו.
בנוסף, המבוטח בפועל, חברו של ר.מ, לא נהג בפועל במכונית (ולכל הפחות לא אמור היה לנהוג בה) מפני שבאותה עת נמצא בשלילת רישיון.

חוקר פרטי שהפעילה חברת הביטוח גילה שמי שבאמת נהגה ברכב הייתה בכלל אשתו של ר.מ, וגם אותה הפוליסה לא כיסתה מפני שזו הוגבלה לנהגים בני 24 ומעלה ואילו היא הייתה בת 23.

בנק לאומי, לזכותו הייתה המכונית משועבדת, תבע את חברת הביטוח, בין השאר בטענה שגם אם ר.מ. לא היה "המבוטח העיקרי" בכל זאת מותר היה לו לעשות שימוש במכונית בהתאם לתנאי הפוליסה. בנוסף טען הבנק שבחברת הביטוח ידעו מי הבעלים בפועל של הרכב ולכן זו לא רשאית לשלול את תגמולי הביטוח.
שלוש טענות נוספות של הבנק היו שזהות הנהג העיקרי ברכב לא רלוונטית למקרה של הצתה, שמי שיעץ לר.מ. לעשות ביטוח על שם אדם אחר היה נציג חברת הביטוח שאיתו שוחח בטלפון, וכן שלא יתכן שחברת הביטוח מוכנה לבטח את המכונית על שם נהג אחר (ולא על שם הבעלים) ואחר כך לטעון שאין לו זיקה ביטוחית לרכב.

השופט אבי שליו מבית משפט השלום בתל אביב, שדן בתיק, דחה את התביעה וקבע שמסירת מידע לחברת ביטוח אודות "הנהג העיקרי ברכב" היא ענין מהותי לפיו נקבע אם בכלל תונפק פוליסה ומה יהיה התעריף שלה. משהוכח שבמקרה זה נמסר מידע כוזב לחברת הביטוח, ובכוונת מרמה, פטורה חברת הביטוח מתשלום פיצוי.
"פוליסת ביטוח אינה אלא חוזה אישי בין המבטח למבוטחו", קבע השופט שליו, "רצונה של המבטחת להתקשר בחוזה ביטוח מותנית בזהותו של המתקשר עמה. בהתאם לכך, חב' הביטוח בוחנת את פרטי המבוטח, לרבות גילו, מעורבותו בעבר בתאונות דרכים, תביעות קודמות וכיוצ"ב. כל אלה מהווים שיקולים לגיטימיים לחברת הביטוח האם להתקשר עם המבוטח, ועל המבוטח ליתן בידה את כל המידע הנחוץ לשם כך.
כך לדוגמא, חזקה על חב' הביטוח שתדחה מי שנתפס בעבר בהונאת ביטוח. משכך, המידע בדבר זהות המשתמש העיקרי ברכב הוא ענין מהותי לחב' ביטוח, ומהווה חלק מהערכת הסיכונים שלה בנוגע לרכב המבוטח".

ר.מ, קבע השופט, "הסתיר מחברת הביטוח מידע ביודעו בברור כי גילוי המידע יגרום למבטחת שלא להתקשר עמו בחוזה הביטוח לאור עברו הביטוחי והאישי… יש לומר כי אין מדובר בהיסח דעת או רשלנות מצידו של ר.מ ובציינו זהות כוזבת של נהג עיקרי מתוך מטרה לזכות בכיסוי ביטוחי, הוא בגדר מי שפעל בכוונת מרמה ולפיכך אין לו כל הגנה בסעיפים אחרים של החוק שמאפשרים לו לקבל פיצוי".

"אף אלמלא הייתי מגיע למסקנה כי הוכחה מרמה", הוסיף השופט, "נראה שלא חלה הוראת סעיף 8(2) לחוק, מאחר ויש קשר בין ההצתה לבין זהות המשתמש העיקרי ברכב, שהרי נחזה שהצתת הרכב ארעה משום שאותם גורמים עבריינים הבינו כי הרכב שייך לר.מ… ניתן להניח כי הנזק שנגרם במכוון לרכב, נעשה בין היתר משום שהייתה ניראות של ר.מ או רעייתו ברכב, ומבקשי רעתו יכלו להסיק כי הרכב שייך לו או מצוי בשליטתו. יתכן שאם היה חברו (זה שהביטוח הוצא על שמו) משתמש ברכב כנהג עיקרי ונוהג בו תדיר, לא היה נודע להם על עניין הבעלות, ויכול שהנזק היה נמנע".

בנק לאומי, שהגיש את התביעה, נותר לפיכך ללא פיצוי ובנוסף גם חוייב לשלם לחברה לביטוח ישיר את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.

ת"א 23952-08-12

The post שיקרת לביטוח? נשרף הכסף appeared first on TheCar.

מבוטח של חברת מגדל תבע אותה לאחרונה בטענה שלא קיבל פיצוי תמורת נזקים שנגרמו למכוניותו במהלך תאונה שהתרחשה בתחום העיר נשר.

המבוטח טען שבעת נהיגה התפרץ כלב לנתיב נסיעתו ולכן הוא נאלץ לסטות ופגע במדרכה גבוהה עם חלקה הקדמי-תחתון של מכוניתו.
נזקי התאונה, לדבריו, הסתכמו ביותר מ-34 אלף ש"ח, מתוכם כ-13,000 ש"ח עלות הנזק לממיר הקטליטי במכונית.

חברת מגדל, לעומת זאת, טענה שהיא פטורה מתשלום הנזק משום שהמבוטח ניסה להונות אותה ולהפיל עליה את העלות הגבוהה שנדרשה ממנו תמורת החלפת ממיר קטליטי תקול במוסך מורשה של יבואנית פולקסוואגן, צ'מפיון מוטורס.

לטענת מגדל הממיר כלל לא נפגע בתאונה, שספק אם בכלל התרחשה, וכי יש באפשרותה להוכיח שהמבוטח ביקר במוסך מורשה וקיבל הצעת מחיר להחלפת הממיר שלו עוד לפני התאונה המדווחת.

בעדות המבוטח הוא טען שלאחר קרות התאונה נדלקה נורת אזהרה בלוח השעונים של המכונית ולכן הכניס את המכונית, למחרת התאונה, למוסך של צ'מפיון. במוסך נמסר לו שהממיר הקטיליטי נפגע אך הוא יכול להמשיך לנסוע במכונית ולהכניסה למוסך במועד אחר.
לדבריו, שלושה ימים לאחר מכן חדלה המכונית לתפקד באופן תקין והוא נדרש לגרורו אותה למוסך, שם נקבע הנזק.

חברת מגדל, מנגד, הוכיחה שהמבוטח נכנס למוסך יומיים לפני התאונה כביכול, שם נמסר לו שהממיר תקול ועליו להחליפו, ומכאן שהוא היה פגום עוד לפני התאונה.

כנגד זאת טען המבוטח שמי שדיווח לחברת הביטוח על התאונה היה אחיו שככל הנראה טעה בתאריכים, ואילו התאונה ארעה למעשה מספר ימים מוקדם יותר.

השופטת שולמית ברסלב מבית משפט השלום בחיפה, אשר דנה בתיק, דחתה את הנסיון "להקדים" את מועד התאונה והעדיפה את ההודעה הראשונה שנמסרה לחברת הביטוח, אולם מנגד היא לא קיבלה את הטענה כאילו כלל לא התרחשה תאונה.
לדבריה גם עדות השמאי מטעם חברת הביטוח, שבדק את הרכב, מעידה על פגיעה  בחלקו התחתון וכי לא מן הנמנע שגם הממיר נפגע ממנה.

אלא שהשופטת ברסלב כותבת: "לא התקבל הסבר מניח את הדעת באשר לבדיקה שבוצעה במוסך המורשה שלושה ימים לפני התאונה. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית טען התובע עוד כי הוא המשיך לנסוע ברכב למרות הנזק לממיר מאחר ולא ידע כי הממיר נפגע. עדות זו אינה מתיישבת עם טענת התובע כי בעקבות התאונה נדלקה ברכבו נורת אזהרה המתריעה על תקלה ועל כן, הוא טרח להכניס את רכבו לבדיקה במוסך מורשה, אובחנה פגיעה בממיר, אך נאמר לו שהוא יכול להמשיך ולנסוע ברכב …".
עוד מציינת השופטת שבחשבונית המוסך מן היום שבו נבדקה המכונית ונמצאה התקלה בממיר לא מצוין שהרכב נפגע בתאונה.

בעקבות כך פסקה: "לפיכך, יש להפריד בין הדבקים: לכל הקשור לעצם אירוע התאונה – אני קובעת כי הרכב ניזוק בתאונה שהתרחשה… מצאתי כי גרסתו של התובע בעניין זה תואמת את מכלול המסמכים והראיות שלפניי וקיבלה חיזוקים, לרבות בעדות שמאי הנתבעת אשר מצא כי הנזקים תואמים לתיאור התאונה ובהתאמה, אישר לתשלום נזק בסך של 21,793.66 ש"ח.

"מנגד, בכל הקשור לממיר – יש לקבוע כי נזק זה אינו קשור לתאונה; ולמצער, כי לא הוכח לפניי ברמה הדרושה קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק לממיר. לפיכך, רכיב זה (12,873.80 ש"ח) אינו מאושר".

מנגד, טענת חברת מגדל לתרמית נדחתה בטענה שהיא לא הצליחה להוכיח שבעל הרכב ניסה להונות אותה, ובכל מקרה טיעון זה לא פוטר אותה לגמרי מתשלום הנזק המוכח.

"במקרה שלפנינו, הנתבעת (מגדל) הפרה את חובתה ליתן הנמקה סבירה וקוהרנטית הנסמכת על בירור יסודי ומעמיק של החבות. ליקוט טענות הגנה חלופיות ומענה כללי אינו עולה בקנה אחד עם חובת ההנמקה של הנתבעת ואינו מקיים את תכליתה".

בסופו של יום חייבה השופטת את חברת הביטוח לשלם את יתרת הנזק (לא כולל ממיר) וכן בתשלום שכר טירחת עו"ד בסך 2,500 שקל.

תא"מ 13887-02-14

The post מבצע מלביש: האם המבוטח ניסה להוסיף ממיר מקולקל לנזקי התאונה? appeared first on TheCar.

חברת הביטוח "שירביט" חויבה על ידי הרשמת הבכירה ענת דבי מבית משפט השלום בהרצליה לשלם למבוטחת שלה סכומים שקוזזו על-ידה ללא הצדקה מפיצויי הביטוח.
על פניו חושפת הפרשה הזאת ניסיון להימנע מתשלום חלק מן הפיצוי ב"שיטת "מצליח", מבלי שהמבטחת הצליחה להצדיק קיזוזים אלה.

הפרשה החלה להתגלגל בעקבות תאונה שהתרחשה בחודש יוני 2011 בנתיבי איילון ובה הייתה מעורבת מכוניתה של מבוטחת בשירביט.
שמאי מטעם חברת הביטוח קבע שהמכונית ניזוקה כליל ("טוטאל לוס"), והחברה פיצתה את המבוטחת בסכום של 23,232 שקל.

אלא שהמבוטחת סברה שההיקף המלא של הנזק למכונית גדול יותר, ותבעה את שירביט על סך 45,120 שקל כנזק ישיר למכונית, וכן בגין הפסד ימי עבודה והוצאות אחרות בסך 4,500 שקל.

במהלך המשפט הסתבר ששירביט קיזזה 6,979 שקל מסכום הפיצוי (22% משווי הרכב) בטענה שהמבוטחת קיבלה הנחה בשיעור זה ממחיר פרמיית הביטוח, וזאת בעקבות הצהרה כוזבת שלה, כביכול, אודות עברה הביטוחי.
סכום נוסף, של 1,014 שקל, קוזז על ידי המבטחת בגלל טענה לחוב שלא שולם בגין פרמיית ביטוח, ועוד 500 שקלים קוזזו בגלל שלטענתה לא נמסר לה מפתח נוסף של המכונית.

בכתב ההגנה טענה שירביט שסכום הפיצוי ששולם נקבע לאחר ביצוע הפחתות מוצדקות, ובהן גם בגלל שהמבוטחת הצהירה על קיומו של ביטוח מקיף במהלך שנה אחת מתוך שלוש השנים שקדמו למועד רכישת הפוליסה.
שירביט צרפה לכתב ההגנה את חישוב ערך הרכב לפי מחירון יצחק לוי, לפיו זה עומד על 31,725 ש"ח בלבד, ומסכום זה נוכו 22% כאמור.
עוד טענה שירביט כי מסכום הפיצוי נוכו יתרת דמי הפרמיות בהן חויבה התובעת, בסך 1,014 ₪ וכן סך 500 ₪ בגין מסירת מפתח אחד בלבד לרכב.

התובעת, מנגד, טענה כי כן הייתה מבוטחת, לאורך שנים, ולכן הצהרתה בעת עריכת הביטוח הייתה נכונה וכל טענה אחרת של הנתבעת דורשת הוכחה. כמו כן נטען שגם הסכום שננקב על-ידי השמאי המקורי לקח בחשבון את ההפחתות הנדרשות לפי מחירון יצחק לוי.

עם זאת, בחקירתה בבית המשפט הודתה התובעת שהייתה מבוטחת רק 5 חודשים מתוך 3 השנים שחלפו טרם רכישת הפוליסה, אלא שבמועד עריכת הפוליסה היא כלל לא נשאלה אודות העבר הביטוחי שלה ולא הובהר לה שקיבלה הנחה כלשהי בפרמיות.

הרשמת הבכירה ענת דבי קיבלה את עמדת חברת הביטוח לגבי קביעת ערך המכונית, וזאת לאחר שהתברר שהמכונית שימשה במקור כמכונית השכרה. הרשמת קבעה שמחיר המחירון של המכונית היה 42,300 שקל (ולא 47 אלף שקל כפי שטענה התובעת), וממנו יש להפחית 25% היות שמדובר במכונית מהשכרה – מה שמעמיד את הסכום על 31,725 שקלים.

אלא שהרשמת לא קיבלה את הניסיון להפחית 22% מסכום הפיצוי בטענה להנחת "העדר תביעות" שקיבלה המבוטחת.
בפסק הדין מציינת הרשמת שחברת הביטוח לא הצליחה להוכיח שהתובעת הצהירה שהיה לה ביטוח מקיף במשך 3 שנים וכי על סמך זאת קיבלה הנחה בביטוח.
מעדותן של נציגות חברת הביטוח עלה שמעולם לא שוחחו עם המבוטחת ולא ידעו דבר על המחיר ששילמה או על הנחה כלשהי.

הרשמת גם לא קיבלה את הטענה לפיה למבוטחת היה חוב לחברת הביטוח, וגם חייבה את שירביט להשיב לה את 500 השקלים שקיזזה בטענה שנמסר לה רק מפתח אחד של המכונית ולא שניים.
בסופו של יום חוייבה שירביט להשיב למבוטחת 6,979 שקלים שקוזזו שלא כדין, וכן חייבה אותה בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 2,500 שקל.

תא"מ 29531-05-12

The post קזז כפי יכולתך: חברת שירביט תשיב למבוטחת כספים שקוזזו שלא כדין appeared first on TheCar.

מגיל צעיר אנחנו מחונכים להיזהר כהולכי רגל בדרכים, אבל הדגש תמיד הוא על הסכנה של פגיעה גופנית מכלי רכב.
אלא שבנוסף לסיכון הפיזי ולהשלכותיו מרחיקות הלכת על חיינו וחיי היקרים לנו, מסתבר שרשלנות של הולך רגל עלולה לפגוע גם בכיסו – כפי שלמדה לאחרונה הולכת רגל שנפגעה בתאונה.

השופטת רנה הירש מבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון פסקה לאחרונה שנערה בת 12 שחצתה כביש שלא במעבר חצייה, ונפגעה על ידי מכונית, נושאת ב'אשם תורם' לקרות התאונה, ומשפחתה תפצה את בעל הרכב בחלק מערך הנזק שנגרם למכוניתו.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש בעל רכב אשר פגע בנערה קטינה אשר חצתה כביש בעיר ראשון לציון, לא הרחק ממעבר חציה.
לטענת הנהג הנערה התפרצה לכביש, ולכן הוא לא הצליח להימנע מפגיעה בה – על אף שנהג במהירות נמוכה. הנערה עצמה נפגעה פגיעה קלה, אולם לטענתו נגרם למכונית נזק שכלל את תלישת מראת הצד ופגיעת פח קשה בדלת.

בעל המכונית תבע את משפחתה של הנערה הקטינה, וטען שבעקבות הפגיעה במכונית הוא נאלץ להחליף את מראת הצד שלה במראה משומשת שאותה רכש תמורת 1,500 שקל. בנוסף, הנהג טען שהוא לא תיקן את הנזק לדלת ולכן נאלץ למכור את מכוניתו במחיר נמוך בעשרת אלפים שקלים ממחיר המחירון.

הנתבעת, אמה של הנערה, טענה בבית המשפט שלא יתכן שהנפגעת תצטרך לפצות את בעל הרכב הפוגע ואף חלקה על גובה הנזק הנטען.
אלא שהשופטת הירש סברה אחרת, תוך שהיא מסתמכת על פסק הדין שניתן באותה פרשה בבית הדין לתעבורה, ובו נקבע שאי אפשר להוכיח את אשמת הנהג בתאונה.

השופטת הירש פסקה שמן המפות שהוצגו בבית המשפט עולה בברור שהנערה חצתה את הכביש באמצע צומת, שלא במעבר חציה, ובמקום מוכר לנפגעת אשר לומדת בבית ספר סמוך.

הבת, כך קבעה השופטת, ירדה בפתאומיות לכביש באמצע הצומת מפני שביקשה לעבור את הכביש ולהגיע אל אמה, ובתוך כדי כך הופנה מבטה לעבר האם ולא אל הנעשה על הכביש.

השופטת מצטטת את תקנות התעבורה שקובעות ש"לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל בבטיחות. אם יש כאלה, לא יחצה אלא בהם". עוד קובעות התקנות שעל הולך רגל להסתכל לשני הכיוונים כדי לוודא שכלי רכב מתקרבים יכולים להבחין בו ומתעתדים לעצור, ואם לא עשה זאת הרי שהוא מתרשל.
חובת הזהירות שמוטלת על הולך רגל אינה רק כלפי עצמו אלא גם כלפי משתמשים אחרים בדרך, ויש מקום להשית עליו אחריות גם לנזקיהם של אחרים.

השופטת הירש מציינת שהטלת אחריות לנזקים על הולכי רגל עשויה להביא לתהייה כיצד יממנו את הפיצוי בו יחויבו שכן אין להם ביטוח שמכסה אותם מפני תביעה כזו, אך היא משיבה שהדבר דומה למי שלא ביטח את רכבו בביטוח מקיף ובמקרה של נזק עליו לממנו מכיסו.

"כאשר הולך רגל מתפרץ לכביש באמצע הצומת, במקום שלא מיועד לחציה", כתבה השופטת בפסק הדין, "הוא בוודאי יכול לצפות כניסת כלי רכב לצומת בנסיעה רצופה. על כן, אין בנסיעתו של כלי הרכב כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אחריות הולך הרגל לבין התאונה. לכל היותר, אם בכלל, היא עשויה להביא לייחס רשלנות תורמת לנהג ולחלוקת האחריות בינו לבין המזיק… יש מקום לבחון את המקרים שבהם ראוי להטיל אחריות על הולך הרגל, ולא להסתפק בשיח הציבורי רק בקריאות להחמרת הענישה כלפי נהגים האשמים בתאונת דרכים. הדין בא לסייע להולכי הרגל המבקשים לחצות את הכביש בבטחה. אין בכך כדי להתיר להם לחצות בכל מקום שיחפצו, תוך סיכון עצמם ואחרים מבלי שיהיו אחראיים לתוצאות מעשיהם".

בסופו של יום חילקה השופטת הירש את האחריות לתאונה בשיעור של 75% לנהג ו-25% לנערה, ומאחר שלשיטתה הנהג לא סיפק הוכחות מתאימות להיקף הנזק הנטען היא העמידה אותו על סך של 2,500 שקל. על בסיס זה חויבה אמה של הנערה לפצות את הנהג בסכום של 1,000 שקלים.

ת"ק 50667-02-15

The post הולכת רגל תפצה בעל רכב שפגע בה appeared first on TheCar.

בסוף השבוע שעבר, לאחר שהשתתפו איתנו בהשקה הבינלאומית לעיתונות של 'טוסון' החדש, טסו לצ'כיה קברניטי חברת 'כלמוביל', יבואנית יונדאי, כדי לדון עם היצרן על התמחור בישראל של הקרוס-אובר החדש והנוצץ שלהם.

לו הייתה מתבקשת שם העדות שלנו לגבי מה קורה כרגע בשוק הישראלי היינו מסכמים זאת כך:
להימור המוצלח ביותר של שנת 2015 בשוק הרכב קוראים קיה ספורטאז', ועד שלא יעלו על כבישי ישראל 10,500 יחידות ממנו נמצאים כל שאר יבואני הרכב במגננה.

עם תג מחיר מפתה של 135,000 ש"ח לקרוס-אובר חתיכי למראה, אוטומטי, ומאובזר לא רע, ירו קיה והיבואנים שלה לישראל לכל הכיוונים ופגעו לא רק בקטגוריה הטבעית שלו – קרוס-אוברים בגודל בינוני – אלא גם בפלחי שוק אחרים שמנסים למכור כלי רכב במחירים דומים, למשל מכוניות משפחתיות קומפקטיות (קטגוריית 'קורולה') או קרוס-אוברים קטנים (קטגוריית ג'וק).

עד עתה, מאז שקיה שיגרה אלינו את הפצצה שלה, הפך ספורטאז' 1.6 לאחד מכלי הרכב הנמכרים ביותר בישראל – וזהו ככל הנראה הכלי הנמכר ביותר בקרב לקוחות פרטיים. בסיכום שבעת החודשים הראשונים נמכרו ממנו 4,767 יחידות.

לא זאת אף זאת: גרסת ה-1.6 לא חיסלה את מכירת שאר הגרסאות, ובמקומות שונים יש מצב שהיא אולי אף האיצה אותה. בנוסף ל-1.6 נמכרו גם 2,270 ספורטאז'ים אחרים (2.0 ליטר מאובזרים ו-4X4), כך שספורטאז' מככב בראש הטבלה עם 7,037 יחידות.

לאנשי כלמוביל, היבואנית הגדולה בישראל, יש סיבות טובות להביט על המהלך של טלקאר, יבואנית קיה, בעיניים כלות.
יונדאי ix35, שהוא אחיו הכמעט תאום של ספורטאז', מיוצר גם הוא עם מערכת הנעה דומה (1.6 ליטא אטמוספירי ותיבה אוטומטית) ולקראת סוף ימיו אפשר אולי היה לרקום מהלך דומה מול היצרן, ולזעזע את השוק באותו אופן.

זה לא קרה, וכך מסתכם סך המסירות של ix35 בשבעת החודשים הראשונים ב-2,724 יחידות, שזה אמנם סכום נחמד אבל קצת נמוך כשמדובר בדגם שיכול היה להימכר במחירי חיסול באחרית ימיו.

נכון, ספורטאז' מגיע מסלובקיה ו-ix35 מדרום קוריאה, יונדאי מוכרת בדולרים וקיה הימרה על אירו – אבל מהלך כזה לא מתכננים ברגע של שינויי מטבע אלא בעבודה עמלנית והרבה חודשים מראש.

עד כאן עדותנו לגבי העבר, וכעת, לאחר שהסתיימה המערכה הראשונה, ברור ששני הצבאות נערכים לקרב הבא: יונדאי החליפה כעת את ix35 ב'טוסון', שאת המבחן הראשון שלו פרסמנו כאן, ואילו קיה תשיק ספורטאז' חדש בחודש הבא, והוא צפוי בישראל אי שם ברבעון הראשון של השנה הבאה.

היות ש'טוסון' הבא יגיע אלינו מצ'כיה, וייאבק בתנאים שווים מול ספורטאז' העתידי (לכל הפחות בכל הקשור לעלויות הייצור), מעניין לדעת האם אנשי יונדאי ויבואניהם לישראל הצליחו לטקס עצה (ובל נשכח שלפחות 3,000 ספורטאז'ים נוספים, מן הדגם היוצא, עדיין תלויים מעל לראשיהם).

כך או אחרת ברור שתוצאת המשא ומתן תקבע אם יונדאי תוכל להשיב עטרה ליושנה ולכבוש מחדש אל ראשות טבלת המכירות של קרוס-אוברים בישראל (כפי שעשה הדור הראשון של טוסון בשנת 2004), או שהיא תתמקם אי שם באמצע בגלל מחיר שלא יהיה תחרותי מספיק מול המתחרים הרבים בסגמנט הזה.

במהלך ההשקה ניהלנו לא מעט שיחות עם קברניטי כלמוביל בעניין המחירים, ועל אף שבאותה עת הם עדיין נמצאו לפני המו"מ בצ'כיה הם נשמעו כאילו שסיכוייהם לשוב משם עם עסקה טובה נמוכים מסיכויי נתניהו להביא לביטול הסכם הגרעין עם איראן.

לדבריהם, אנשי היצרן כל כך בטוחים בעצמם ובמוצר שלהם, לנוכח השיפורים הטכנולוגיים שהוכנסו בו, עד שקשה לראות אותם מביטים ימינה ושמאלה כדי לבחון מה מציעים המתחרים שלהם.

חמור מכך: אנשי היצרן ככל הנראה בכלל "לא סופרים" מתחרים מאוד ראויים (לדעתנו) בסגמנט הזה כמו ניסן קשקאי, ואל האח למחצה קיה ספורטאז' הם מתייחסים כאל טעון טיפוח בגלל שלטענתם זהו "רכב בעל מנוע מיושן שכלל לא עומד בתחרות מול הדגם החדש שלהם".

אנחנו, כמובן, בולעים את ההערה הסרקסטית "אחלה מחשבה, אבל הטבלה לא משקרת", ומעדיפים לשקוע בהרהורים נוגים אודות יהירות שאולי טמונה בטענה שלהם לפיה בשוק הקוריאני יונדאי נחשבת יוקרתית יותר וקיה כמותג זול (רצינו לומר להם שברחוב המסגר מדברים עברית ולא קוריאנית, אבל שתקנו בגלל הנימוס).

כאשר אנשי יונדאי מסמנים את המתחרים שלהם הם מדברים על הונדה CR-V (שמן הדור היוצא שלו נמסרו בישראל 537 יחידות ב-7 חודשים) ועל פורד קוגה (שממנו נמסרו 74 יחידות השנה) או על סובארו פורסטר (712 מסירות) ומאזדה 5-CX שמן הדגם שלפני מתיחת הפנים שלו נמסרו 1,911 יחידות.
משום מה הם לא סופרים גם את מיצובישי אאוטלנדר (3,330 יחידות), וגם 'קשקאי', שאליו הם לא רוצים להתייחס כמתחרה, מכר בתקופה זו 1,571 יחידות.

הם, מצידם, מקפידים ליצור את הרושם ש'טוסון' החדש לא עתיד להיות רכב זול.

העניין הוא שלצרכן ישראלי, אולי בשונה מעמיתו הדרום-קוריאני, יש טבע מוזר: הוא לא אוהב לשלם הרבה, ובעיקר במקום שבו הוא יכול לשלם פחות…

בימים הקרובים, עם תחילת מכירתו בישראל, תפרסם כלמוביל את מחירי גרסאות ה-2.0 ליטר האטמוספירי של ix35, וסביב אוקטובר תחל גם המכירה של גרסאות ה-1.6 ליטר טורבו.
אם אנשי כלמוביל שבו מצ'כיה עם מחירים מנצחים לגרסאות אלה, הרי שבא לציון גואל.
גם אם לא, אבל הם חזרו עם הבטחה שבעתיד תשווק אצלנו גרסת ה-1.6 ליטר האטמוספירית החלשה יותר, ובמחיר טוב – גם אז יש להם סיכוי להשיב מלחמה שערה.

נכון לכתיבת שורות אלה טרם יצא "עשן לבן" מהשיחות שנוהלו בצ'כיה, כך לפחות מספרים לנו, וכמו בשיחות שקדמו להסכם עם איראן הצדדים מצהירים שהשיחות ימשכו…

The post האם יונדאי תצליח לפתח פצצה? appeared first on TheCar.

למרות שהפוליטיקאים שלנו הרגילו אותנו ל'זיגזוגים' אינסופיים – רובנו לא מרגיש נוח כאשר מישהו משנה את דעתו ועמדתו הלוך ושוב.
אחד הדברים החשובים ביותר, לכן, עוד לפני שבוחנים את הקרוס-אובר החדש של יונדאי הוא להבין מה גרם לקוריאנים לוותר על שם הדגם ix35, שהצליח מאד בישראל ובאירופה, ולחזור על עקבותיהם כל הדרך אל 'טוסון' – שגם הוא היה שם מוצלח אצלנו עוד לפני שאחזה הבעירה בשוק הקרוס-אוברים העולמי.

ובכן, מאכזב ככל שזה יישמע, הסיבה בנאלית ופשוטה. אנשי יונדאי החליטו לאחד את שמות הדגמים שלהם בכל רחבי העולם, ומכיוון ש'טוסון' הוא לא רק השם שמשמש את הכלי הזה בשוק החשוב ביותר עבורו בעולם – השוק האמריקני – אלא גם נשמע טוב יותר מ-ix35 לאוזניים ינקיות, הוחלט שגם אנחנו נתרגל למציאות החדשה ונקווה שהיא סופית.

מה שהרבה יותר חשוב, מבחינה עניינית, הוא ש'טוסון' הוא כלי חדש לגמרי שתוכנן ונבנה "מדף נייר חלק", ושהוא עבר שינוי עיצוב משמעותי. סוף סוף יכולים גם אנשי יונדאי לנכס לעצמם את שמו של המעצב פיטר שרייר (Schreyer), אשר פאר עשרות מאמרים אודות החברה-האחות קיה.

שרייר הוא האיש שחתום על השינוי העיצובי הדרמטי, והמוצלח מאד, שעבר על קיה (וייזכר לעד בזכות חרטום "אף הנמר" המפורסם של מוצרי החברה הנוכחיים), ולנוכח הצלחתו הוא קודם להיות האחראי על כלל העיצוב של כל מוצרי קבוצת יונדאי וקיה.

אחרי שכבר הטביע את חותמו על האח הגדול, סנטה פה, נטל שרייר עם צוותו את טוסון והפך אותו לבן משפחה קרוב. כעת נראה הקרוס-אובר החשוב של יונדאי יותר דינמי – בזכות גג משופע מאחור, גריל קדמי טרפזי, פנסים מלוכסנים, והרבה כרום ותאורת לד איפה שרק אפשר. בעיניי הכלי הזה נראה טוב גם מלפנים וגם מאחור.

טוסון ארוך מקודמו ב-6.5 ס"מ (448 ס"מ), ומה שחשוב עוד יותר – בסיס הגלגלים הוארך ב-3 ס"מ (267 ס"מ) וכך גם הרוחב הכללי (185 ס"מ). בהתאם לאופנה העכשווית הוא נמוך מ-ix35 בסנטימטר אחד (164.5 ס"מ).

לעיצוב החדש והנאה יש מחיר: נפח תא המטען הצטמק למרבה הצער ב-78 ליטר ל-513 ליטר, אם כי בתמורה אפשר כעת לכוון את זווית משענת המושב האחורי לטובת נוחות ישיבה משופרת. מרחב הברכיים מאחור מספק, ותנוחת השיבה שם טובה.
מתחת מכסה המנוע מוצעים שני מנועי בנזין ושני מנועי דיזל, המעניינים מכולם (עבורנו) הם מנועי הבנזין בנפח 1.6 ליטר – שניהם עם הזרקת דלק ישירה, אחד נושם בכוחות עצמו והשני בסיוע טורבו.

המנוע האטמוספירי, אשר בשלב זה לא יוצע בישראל, מספק 132 כ"ס ומחובר לתיבת הילוכים אוטומטית בעלת 6 יחסי העברה.

המנוע המוגדש, לעומתו, מספק 177 כ"ס ב-5,500 סל"ד ומומנט של 27 קג"מ החל מ- 1,500 ועד 4500 סל"ד. מנוע זה, ומדובר בחידוש עבור הטוסון, מחובר לתיבת הילוכים רובוטית כפולת מצמדים, בעלת 7 יחסי העברה, אשר פותחה, לדברי יונדאי, על-ידיהם (וצריך לקוות שהיא לא תסבול ממחלות הילדות שהיו מנת חלקן של רוב התיבות מסוג זה אצל יצרנים אחרים).

על אי בודד

ההשקה של טוסון החדש לעיתונות הרכב הבינלאומית נערכה באי גראנד קאנרי שממערב למרוקו, ואנחנו הוזמנו לשם כאורחי חברת כלמוביל, יבואנית יונדאי לישראל.

נסיעת המבחן, אם אפשר לקרוא לה כך, התנהלה בחלקה ב"שיירה מאובטחת" שבראשה נוסע רכבו של "מרשל", עם יונדאי i35, ואחריו משתרכת שיירת הטוסונים…

הצלחנו אמנם לברוח פה ושם מן השיירה הזו אבל כבישי גראן קנרי לא ממש מאפשרים 'נהיגה אתגרית', לכן ההתרשמות שלנו מטוסון די חלקית, ונצטרך לבחון אותו שוב כאשר יגיע ארצה.

טוסון ינחת בישראל סביב אוקטובר-נובמבר, וככל שמספרים לנו בינתיים הוא לא צפוי להיות זול במיוחד. לגרסה המעניינת יותר לטעמנו, ה-1.6 המוגדשת, "יש מה למכור", אלא שמחירה עלול להתקרב ל-170,000 ש"ח.

במקביל תימכר גם גרסת 2.0 ליטר אטמוספירית שמספקת 155 כ"ס, עם תיבת הילוכים אוטומטית קונבנציונלית בעלת 6 יחסי העברה.
אנשי יונדאי טוענים שהם ביצעו שיפורים בתיבה הזאת לטובת שיפור הביצועים וצמצום זיהום האוויר – ועל אף שלא נוכל להעיד על התוצאה מה שכן אפשר לומר זה שמדובר במנוע שקט שאי אפשר להוציא ממנו קולות זועמים גם כאשר מאד מתאמצים להרגיז אותו.

במגבלות "המבחן" שתוארו לעיל אפשר לומר שהביצועים סבירים, אבל הבעיה היא שגם מחירה של גרסה זאת יהיה ככל הנראה יקר יותר מזה של הדגם היוצא. לגבי המחיר של גרסה זו, לעומת זאת, לא נצטרך להמתין הרבה מפני שהיא צפויה בארץ כבר בקרוב.

דגם נוסף שיגיע ארצה, למרות שמכירותיו לא צפויות להדהים, יצויד במנוע טורבו-דיזל בנפח 2.0 ליטר עם 185 כ"ס ו-41 קג"מ, וגם זה יחובר לתיבת הילוכים אוטומטית קונבנציונלית בעלת 6 הילוכים. הדגמים יוצעו בגרסה בעלת הנעה קדמית, שתהיה אחראית לרוב רובן של המכירות, וגם בגרסה כפולת הנעה.

כאמור, הכלי החדש מבוסס על פלטפורמה חדשה, והוא נבנה עם פלדה בחוזק מתיחה גבוה שחוסכת במשקל ובתצרוכת הדלק.

בין השיפורים בולט תפקוד מתלים טוב יותר אשר הופך את הרכב נעים ורך בדרכים משובשות ומספק אחיזת כביש טובה, בה נוכחנו כאשר הצלחנו להתחמק לרגע מן השיירה הכפויה.

ההיגוי מדויק, אבל נוטה להתמרכז ולא משדר עודף משוב על מה שקורה על הכביש, ובאופן כללי מעדיף הכלי הזה נוחות על-פני תחושה ספורטיבית.

גם מערכת הבלמים שופרה, עם דיסקים מוגדלים לטובת הקטנת מרחק הבלימה.

תיבת ההילוכים מציעה בחירה בין תוכנית העברת הילוכים רגילה לבין תוכנית 'ספורט', ובעת שילוב לתוכנית החמה יותר מומרצת הפעילות העצלה מעט של התיבה וכאילו שנוסף לה מעט 'פלפל'.

בשונה מן הדורות הראשונים של תיבות רובוטיות, התיבה הזאת עושה רושם בוגר ומגובש, וכך, למשל, החלפת ההילוכים חלקה ולא גורמת לנעור של הנוסעים.

בחירת תכנית הנהיגה לא משנה רק את אופי הפעולה של התיבה אלא משפיעה גם על ההיגוי החשמלי, ובמצב ספורט הוא הופך לנוקשה ומדויק יותר.

יורדים מהכביש

אנשי יונדאי בנו לטובת ההשקה "מסלול שטח", אבל לא ממש סמכו עלינו שנוכל לצלוח אותו. זאת כנראה הסיבה שהם התעקשו להוליך בשלב ראשון את השיירה על שביל עפר כבוש כאשר ה"מרשל" נוסע מלפנים עם ה-I35 שלו (במחשבה שניה, אולי הוא רצה להדגים את יכולותיה המופלאות של המשפחתית הקומפקטית של יונדאי כמכונית לציי רכב…).

בשלב השני הגענו אל השטח ה"אתגרי" שבו נהג בטוסון נהג מטעם יונדאי, ואילו אנחנו ישבנו לידו בעיניים כלות…

החוויה המאתגרת הזאת כללה טיפוס בעליה שאורכה כשני מטרים (וגם i35 אוכלת אותה ללא תבלינים) ולאחר מכן ירידה בשיפוע דומה בעוד שמערכת הבלימה האלקטרונית בירידה בולמת את טוסון המסוקס לבל יתדרדר…

פרק זה הסתכם בתרגיל משעשע אבל לא ממש רלבנטי, בו הסיע הנהג של יונדאי את טוסון על 'נדנדה' שנבנתה משתי קורות עץ בגובה של כחצי מטר או פחות.

לקינוח נכנס הנהג לתוך שלולית באורך של כמטר וחצי ובעומק של 20 ס"מ כדי להדגים את העבירות בבוץ, ואנחנו לא יכולנו שלא להודות על כך שיונדאי בונים כלי רכב טובים בהרבה מן ההשקות שהם עורכים…

כאמור, שיווק גרסת ה-2.0 ליטר בישראל יתחיל בקרוב ואז נדע לא רק את המחירים אלא גם מה יהיו רמות האבזור שאיתם ינסו אנשי יונדאי להתמודד מול מאזדה CX-5 המחודש, הונדה CR-V החדש, ניסאן קשקאי החדש יחסית, וכמובן גם מול מלכי המכירות הנוכחיים בקטגוריה – קיה ספורטאז' היוצא ומיצובישי אאוטלנדר המחודש.

מילה אחרונה בנוגע לאבזור: אנשי יונדאי מתגאים במערכת המולטימדיה שלהם ובחיבור של הטלפון הנייד למסך מגע בגודל 8 אינטש. אלא שבתחום הזה הקדימו אותם אנשי היבואן הישראלי והם מציעים מערכת מולטימדיה שפיתחו בעצמם, ואולי אפילו תירכש בעתיד על ידי היצרן.

The post מבחן דרכים: יונדאי טוסון 2016 appeared first on TheCar.

צילום: vagawi

המחוקק הישראלי קבע, בצדק רב, שיבואני ויצרני הצמיגים חייבים לפנות צמיגים משומשים מן הצמיגיות ולדאוג למחזור שלהם כדי למנוע נזק סביבתי כבד ומפגעי תברואה.

בפועל, על כל צמיג חדש שנמכר חייבים היבואנים לשלוח צמיג משומש למפעל מחזור, אלא שאיסוף ומחזור הצמיגים מבוצע בישראל כמעט אך ורק על-ידי שני גורמים – מפעלים שבהם מבוצעת גריסה של הצמיגים הישנים ומחזור החומר לשימוש במוצרי בניה וסלילת כבישים.

צמיגיות שלא דואגות שצמיגים משומשים יפונו משטחן חשופות לדוחות שניתנים על-ידי פקחי הרשויות המקומיות, וגם זה הגיוני, אלא אם מתרחשת תקלה בתהליך המחזור ואין אפשרות פיזית וטכנית לפנות את הצמיגים.

בשבועות האחרונים, כך הסתבר לנו, התקלקלה מכונת הגריסה באחד משני המפעלים העיקריים בישראל למחזור צמיגים, וכתוצאה מכך לא מבוצע פינוי מצמיגיות רבות.
פניות של בעלי אותן צמיגיות ליבואני הצמיגים, שאחראים לפינוי ולמחזור, נענו שאין באפשרותם לפנות או להעביר את הפסולת הזאת, והצמיגאים חוששים מן הדוחות שצפויים להם מפקחי הרשויות או מפקחי המשרד להגנת הסביבה.

לנוכח מספר פניות שקיבלנו מצמיגיות שונות בעניין זה פנינו אל המשרד האחראי לחוק, ולהליך המחזור – המשרד להגנת הסביבה וביקשנו להבין מה קורה.

תשובת המשרד: "האחריות על פינוי צמיגים והעברתם למחזור חלה על יבואני ויצרני הצמיגים בישראל ואלה נדרשים לפנות את הצמיגים.'בתוך פרק זמן סביר'. ישנם שני מפעלים ("ת.מ.צ" ו"טירק" ) גדולים ומספר בתי עסק קטנים העוסקים במחזור צמיגים על פי הוראת החוק.
בעקבות פנייתכם המשרד להגנת הסביבה יצר קשר עם מפעל ת.מ.צ. לבדיקת הטענות. המשרד עודכן על ידי נציג המפעל כי קיימת בעיה מכנית במכונת הגריסה במפעל שעתידה להיפתר בשבוע הבא. על כן מפעל ת.מ.צ יוכל לקלוט כרגע רק צמיגים שחלה חובה לפנותם כמו צמיגים מתחנות דלק (מחשש לדליקה – ב.ב.). לאור השבתת הפעילות במפעל ת.מ.צ היבואנים והיצרנים יכולים להעביר באופן זמני את פסולת הצמיגים למפעל המיחזור טירק.
למעט התקלה המדוברת ישנן פניות בודדות בנוגע לבעיות דומות ולרוב הן נפתרות באופן נקודתי. נציגי המשרד להגנת הסביבה יעמדו בקשר רציף עם בעלי המפעל ת.מ.צ עד אשר תיפתר התקלה".

במשרד לא השיבו לשאלה האם בכוונתם לבקש מן הרשויות המקומיות להימנע מרישום דוחות לבעלי הצמיגיות כל עוד שלא נפתרה הבעיה, וגם לא ענו לשאלה אם בכוונתם ליזום הקמת מפעלי גריסה נוספים כדי למנוע הישנותן של בעיות כאלה בעתיד.

יוסף נעים יו"ר ענף הצמיגיות בלשכת המסחר אישר שקיימת בעיה בסילוק צמיגים. לדבריו, הבעיה נמשכת כבר כחודש ומעיקה מאוד על בעלי הצמיגיות. "אני ממליץ לכל בעל צמיגיה שיקבל דו"ח להעביר אותו למשרד להגנת הסביבה כדי שהם יטפלו בביטולו"- אומר נעים.

The post צמיגים בערימות: המכונה התקלקלה, הצמיגיות נחנקות appeared first on TheCar.

איביזה היא הדגם הנמכר ביותר של סיאט: כ-5 מיליון יחידות ממנה נמסרו ללקוחות בעולם מאז עלתה לכביש לפני כשלושה עשורים, אבל כעת הגיע הזמן לחדש: מתיחת פנים של הדור הרביעי שלה, או דור 4.5 אם תרצו, תגיע ארצה לקראת סוף השנה הנוכחית.

העיצוב המחודש של איביזה כנראה לא יפיל איש לקרשים: אחרי הכל מדובר בעיקר בריענון של המכונית המוכרת לנו – מכונית שלטעמי היא אחת ממכוניות הסופרמיני היפות יותר בקבוצתה.
אולי משום כך אני דווקא שבע רצון מכך שמעצבי סיאט שימרו את קווי העיצוב הללו גם בדגם החדש, וגם בעיצוב הפנימי הם לא חוללו מהפיכה דרמטית כך שהוא נותר דומה למדי לעיצוב המוכר לנו מן הדגם היוצא.

איביזה המחודשת גם לא שונה במידותיה מהדגם המוחלף, לפחות לא מהותית: היא ארוכה יותר בכ-2 ס"מ, הרוחב שלה נותר ללא שינוי והיא גבוהה כעת בכ-1 ס"מ. גם בסיס הגלגלים נותר, כמובן, זהה, ועם 247 ס"מ הוא לא בין הבולטים בקטגוריה.

שיפור בודד, ככל שהדברים אמורים במידות, הוא תוספת צנועה של 8 ליטרים לנפח תא המטען (292 ליטר כעת) – וכל האמור כאן מסתכם לשורה תחתונה די ברורה: מה שהיה הוא שיהיה.
כעקרון, אפשר היה "לסלוח" לסיאט על מתיחת פנים שולית ולא מהותית באמצע חייו של דגם, ממש כפי שאין הרבה בשורה בשינויי העיצוב והמידות ב-208 המחודשת של פיג'ו, למשל.
הבעיה היא שאיביזה הנוכחית כבר נמתחת בפעם השנייה: הדגם הזה הושק במקור כבר לפני 7 שנים, ועבר מתיחת פנים אחת בשנת 2012.

החידוש האמיתי במכונית הזאת מסתתר מתחת למכסה המנוע: סידרת מנועים חדשה, מצומקי נפח אך משופרי ביצועים, שגולת הכותרת שלהם היא מנוע תלת-צילינדרי בנפח 1 ליטר, מוגדש טורבו וחצוף למדי: הוא מספק 110 כוחות סוס בתחום סיבובי מנוע של בין 5,000 ל- 5,500 סיבובים לדקה, ומומנט מצוין של 20.4 קג"מ כבר החל ב-2,000 סל"ד ועד ל-3,500 סל"ד.
לשם השוואה, מנוע הטורבו-בנזין היוצא, בעל ארבעה צילינדרים, סיפק בגרסתו הספרדיה רק 105 כוחות סוס ב-5,000 סל"ד ומומנט של 17.5 קג"מ ב-1,550 סל"ד.

כמו קודם, המנוע החדש מחובר אל תיבת ההילוכים הרובוטית כפולת המצמדים של קבוצת פולקסווגן, עם 7 יחסי העברה, והשידוך הזה עובד מצוין: איביזה המחודשת מאיצה כעת מעמידה ל-100 קמ"ש תוך 9.2 שניות ומגיעה למהירות מרבית של 197 קמ"ש (לעומת 9.7 שניות ו-190 קמ"ש עם המנוע היוצא).
צריכת הדלק הממוצעת, לפי מעבדת היצרן, היא 23.8 ק"מ לליטר.

זאת העת לשכוח גם את כל מה שאתם חושבים על הקשר בין נפח מנוע לביצועים: המנוע הקטן של איביזה החדשה הוא ממזר גדול. ביצועיו מעולים בכל מצב ובכל דרך, וזמינות הכח שלו – הן בזינוק מעמידה וגם בתאוצות ביניים – פשוט מצוינת.

במהלך ההשקה הבינלאומית לעיתונות הרכב, שאליה הוזמנתי כאורח יבואנית סיאט לישראל, טיפסנו בכביש שמתפתל בתלילות במעלה הדרך לפסגת הר 'מונסראט' שסמוך לברצלונה, בספרד. לכל אורך הטיפוס לא הורגש מחסור בכח, והוא זמין באופן נעים ושימושי כבר החל ב-1,500 סל"ד.

לעומת זאת, נוקשות גבוהה מידי של המתלים ומהלך קצר מידי שלהם קצת מאכזבים, והתוצאה היא שהם מתקשים להעלים את המהמורות של כבישים מאוד משובשים ומשדרים אותן בשידור ישיר אל עמוד השדרה ולאחוריים.

אנשי סיאט מתגאים אמנם בכיול מחודש של המתלים, לטענתם לטובת התנהגות כביש ונוחות הנוסעים, אבל זה נכון רק באופן חלקי. יש אכן מי שימצא פיצוי לנוקשות המתלים בדמות אחיזת כביש והתנהגות טובה, וגם ההיגוי מדויק ומעניק תחושת שליטה טובה לנהג. מצד שני, אני לא אהבתי את הנוקשות המוגזמת של המתלים, כך שאני חלוק עליהם במה שקשור ל"נוחות לנוסעים".

כאמור, בסיאט מצהירים על תצרוכת דלק מצוינת של 22.7 ק"מ לליטר, וזהו שיפור ניכר יחסית לנתון (יצרן) של 18.6 ק"מ לליטר במנוע היוצא. אלא שהתוצאה בשטח די רחוקה מן הנתון התיאורטי, אפילו בהתחשב בכך שהנהיגה שלנו על כבישי ספרד הייתה יותר חופשיה מנהיגה על כבישי ישראל. כך או אחרת, מחשב הדרך של איביזה סיפר לנו שהמנוע השובב שלה שרף ליטר דלק לכל 12 ק"מ של נסיעה.

אחד היתרונות של המנוע החדש אמור להיות פליטת מזהמים נמוכה שתקנה לו ציון טוב במדד זיהום האוויר הישראלי, ומכאן גם הטבת מס גבוהה יחסית, וכמו בכל המנועים המודרניים גם זה מכבה את עצמו בעצירות ומניע מחדש אוטומטית ברגע שעוזבים את דוושת הבלמים.

באירופה מוצעת איביזה גם עם מנועים נוספים, שרובם כנראה לא יהיו רלבנטיים אלינו. שלושה מנועים מחוברים בלעדית לתיבת הילוכים ידנית ובהם מנוע ה-1 ליטר התלת-צילינדרי האטמוספירי שמוכר לנו מסיאט Mii (עם 75 כ"ס), מנוע טורבו-בנזין דומה לזה שעליו נהגנו אבל עם הספק של 95 כ"ס בלבד, וכן מנוע טורבו-בנזין ארבעה צילינדרי בנפח 1.2 ליטר שמספק 90 כ"ס. בנוסף מוצע גם המנוע שאיתו נהגנו (110 כ"ס) עם תיבת הילוכים ידנית בעלת 6 הילוכים.
הגרסה החמה ביותר של איביזה המחודשת קיבלה מנוע טורבו-בנזין בנפח 1.4 ליטר שמספק 150 כ"ס ומוצע אך ורק עם תיבת הילוכים ידנית. מנוע זה מפסיק את פעולתן של שתי בוכנות כאשר הוא נמצא תחת עומס נמוך, וכך חוסך בדלק ובזיהום אוויר.

עוד סדרת מנועים לא רלבנטית לישראל, למרבה הצער, היא הדיזלים, בהם שלושה מנועי 1.4 ליטר תלת-צילינדריים שמספקים 75, 90 ו-105 כ"ס, ומבניהם רק מנוע ה-90 כ"ס מוצע גם עם תיבת הילוכים אוטומטית-רובוטית.

במפעל של סיאט

הצגת המכונית בפני עיתונאי הרכב נערכה במפעל טקסטיל ישן בברצלונה, אשר הוסב לאולם תצוגה, ואנשי סיאט ניסו להרשים אותנו בעיקר עם הממשק המוכר לטלפונים סלולריים חכמים מסוג MIRRORLINK, אשר אמור לשקף את היישומונים החשובים מן הטלפון על מסך המגע של המכונית.

הכל נחמד, למעט העובדה שהמפרט שאיתו תוצע איביזה המתוחה בישראל טרם פורסם, לכן לא ברור אם ה'מירור-לינק' תוצע גם לנהג הישראלי.
וזה, כמובן, מטיל אותנו אל השאלה החשובה ביותר שקשורה באיביזה המחודשת – שאלה שעם כל הכנות חשובה הרבה יותר מעיצוב כזה או אחר, מנוע חדש או ישן, ואפילו מנתוני הביצועים וההתנהגות.

איביזה הנוכחית היא מכונית הסופר-מיני החשובה ביותר שמוצעת בישראל לא בגלל הברזלים או העיצוב אלא בזכות תג המחיר מעורר ההשראה שלה: 80,000 ש"ח לגרסה האוטומטית.
אמת ויציב: מדובר אמנם במכונית "ערומה" לחלוטין (גרסת AM5), אבל זאת כיום מכונית זולה בכ-15,000 ש"ח ממכוניות הסופר-מיני האוטומטיות הפחות יקרות שמוצעות בארץ, כך שלכל הפחות היא מציעה אלטרנטיבה מומלצת למכונית משומשת.

עם הישגים טובים בתחום תמריצי המס, בזכות מנוע מודרני ודל זיהום, יהיה זה אך נהדר אם יבואני סיאט יצליחו לשמר את ההישג הנוכחי שלהם בגזרת המחיר, אותו מחיר שהפך את איביזה למכונית הסופר-מיני הנמכרת ביותר בשנים האחרונות (והנמכרת ביותר גם במחצית הראשונה של 2015 עם 3,301 יחידות).

סיאט מציעה אמנם אינספור אופציות נוספות, שגם אותן נשמח לפגוש בישראל, למשל התראה מפני עייפות נהג או שפע אפשרויות לפרסונליזציה (התאמה ושילוב צבעים לפי טעמו של הקונה, כולל עיצוב וצבעי ג'אנטים בקוטר 16 או 17 אינטש, צבעים שונים למראות הצד ולגריל הקדמי, וכן צבעים שונים לטבעות פתחי מיזוג האוויר בתוך תא הנוסעים) – וברור גם שתמורת אלה ראוי והגיוני שייגבה תשלום נוסף.

כעת, בין השאר בזכות שערו הנמוך של האירו, רף המחירים של מכוניות סופר-מיני שמיועדות לרוכשים פרטיים (להבדיל מאלה שמיועדות לציי רכב) משיק כבר ל-95,000 ש"ח ואולי גם נזכה להפתעות טובות נוספות.
אם יבואני סיאט יצליחו להציע לנו כל הפחות גרסה לא יקרה אחת של איביזה המתוחה והאוטומטית-רובוטית במחיר קרוב לזה הנוכחי, הרי שמדובר באחת ממכוניות הסופר-מיני החדשות החשובות ביותר שצפויות בארץ בקרוב, ואם לא – אז לא…

בכל מקרה כנראה שלא נצטרך לעצור את הנשימה עוד הרבה זמן לפני שנדע את התשובה לשאלת המחיר, מפני ש"מכירה מוקדמת" (Pre-sale) של המכונית החדשה צפויה לקראת סוף אוגוסט, והמכוניות הראשונות צפויות לנחות בישראל באוקטובר.

The post מבחן דרכים: סיאט איביזה המחודשת appeared first on TheCar.

האם מבוטח שמכוניתו הגנובה נמצאה על-ידי המשטרה רגע לפני שקיבל את סכום הפיצוי מחברת הביטוח חייב לדווח על כך לחברת הביטוח?

שופט בית משפט השלום בירושלים אלכסנדר רון קובע שהתשובה חיובית, ושאי דיווח לחברת הביטוח נגוע בחוסר תום לב. אלא שמסקנתו זאת לא לגמרי מתיישבת עם סכום הפיצוי שפסק לטובת המבוטחת.

פרשת התביעה נוגעת למכונית מסוג מאזדה 6 אשר נמכרה במקור מן היבואנית לחברת ליסינג, ונגנבה בדצמבר 2012 מן הבעלים הפרטי שלה, מבוטחת של חברת הביטוח שירביט.

21 ימים לאחר הדיווח על הגניבה לחברת הביטוח הכינה החברה צ'ק על חשבון הפיצוי ובהתאם לשווי המכונית במחירון הרכב, וזאת לפי תנאי פוליסת הביטוח. יום לפני מסירת הצ'ק העבירה המבטחת את זכויות הבעלות במכונית על שמה.
אלא שבטרם הספיקה בעלת הרכב לקחת את הצ'ק מחברה הביטוח הודיעה לה המשטרה על מציאת המכונית, והיא הוזמנה להגיע ולקחת אותה.

המבוטחת, במקום לאסוף את המכונית שנמצאה, העדיפה לאסוף את הצ'ק מחברת הביטוח, ואף לא טרחה ליידע את החברה על מציאת הרכב.
כאשר נשאלה בבית המשפט מדוע לא יידעה את חברת הביטוח היא השיבה: "אני לא אמורה להגיד לשירביט שאותר או לא אותר. מבחינתי הרכב רשום על שם שירביט ואני אמורה לקבל את הכסף שלי, היא אמרה לי לבוא לקחת את השיק".

חלפו ימים, שבועות וחודשים, המבוטחת סרבה ליטול בחזרה את מכוניתה ואף פנתה בתלונה אל המפקח על הביטוח אשר דחה (כעבור 5 חודשים מיום מציאת המכונית) את תלונתה.

חברת שירביט ניסתה במהלך התקופה לשכנע את המבוטחת שלה לאסוף את מכוניתה תוך נכונות לכסות את הנזקים שמקורם בגניבה ואת אובדן הערך שנובע מהעברת הבעלות (הוספת "יד" למספר הבעלויות).
משלא נענתה המבוטחת לפניות החברה, ולאחר שהתקבלה תשובת המפקח על הביטוח, תיקנה שירביט את המכונית והציעה אותה למכירה – לא לפני שהציעה למבוטחת למכור אותה בעצמה. לבסוף נמכרה המכונית תמורת 40,000 שקל.

השופט רון מציין בפסק דינו שהבעלות על הרכב הועברה על שם חברת הביטוח ומכאן שעליה לשלם למבוטחת את הפיצוי המגיע לה.
אולם, מוסיף השופט: "די בעובדה, שלא הודיעה התובעת שנמצאה המכונית, כדי לבסס מסקנות לחובתה במישור תם הלב… סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "הופרה חובה…. או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו".

השופט רון מותח ביקורת נוקבת על "הדרך המשובשת בה בחרה התובעת ללכת….כך, למשל, העיד בעלה של התובעת, שהתקשה לזהות את המכונית, זאת, למרות שהיה בעליה במשך שנתיים. בכל הצניעות, מתקשה אני להאמין, שמי שהיה בעליה של מכונית במשך שנתיים, אינו מסוגל אפילו לזהותה למרות שנגנבה והסכום שנצרך לתיקונה נותר מתון למדי 2,363 שקל…"

השופט רון מציין, לחובת התובעת, כי כשזומנה לקבל את השיק היא נמנעה מלספר שהובא לידיעתה שהמכונית נמצאה, "ואותיר לכל אחד מקוראיו של פסק דין זה לשקול לעצמו, האם ועד כמה מתיישב הדבר עם חובת תום הלב".
עניינית, השופט רון דחה את הטענה לפיה מרגע שהבעלות על המכונית עברה לחברת הביטוח היא אינה מכוניתה של התובעת ויש בכך להצדיק את קבלת הפיצוי. "ההעברה הפורמלית שנועדה מטעמים ברורים, אין בה כדי להצדיק דבר", קובע השופט, "וטענת התובעת בנסיבות אלה נוגעת בכשל עמוק במישור תום הלב… גרסת התובעת, בין היתר שאיחור של יום אחד בקבלת התמורה, מצדיק מבחינתה את סירובה ליטול את מכוניתה: "מבחינתי אם עבר יום אחד לא הייתי לוקחת אותו… גם אם האוטו ממורק עברו הימים, אני רוצה את הכסף… לא רוצה אוטו שנגנב" היא התנהלות העלולה להיחשב ככזו הנעדרת תום לב. כללו של דיון במסקנתי, שהדרך בה התנהלה התובעת, מראשית עד אחרית, נגועה בחוסר תום לב, ורצונה להתנער בכל דרך מזיקה למכונית שנגנבה ולקבל תחתיה את מלוא תמורתה, בנסיבות העניין, אינה מתיישבת עם חובתה להתנהלות בתום לב ובדרך מקובלת".

אלא שכאשר מגיע השופט רון לחישוב ערך המכונית נדמה שהוא לא מייחס ערך כלכלי רב מידי לחוסר תום הלב שהתקיים.

שירביט טענה שערך המכונית עמד על 69,810 שקל ועל כך מעיר השופט שהוא לא מבין חשבון זה שכן המבטחת לא טרחה להציג הערכת שמאי לשווי המכונית, בעוד שזו נמכרה בסופו של דבר תמורת 40 אלף שקל.

"על פני הדברים אין הדבר תקין, ובמידה מסוימת גרמה בכך הנתבעת לעצמה כעין נזק ראייתי… גם אם אהיה נכון לקבל שיש מידה של היגיון בטענת הנתבעת שמכירה באמצעותה תביא לתמורה נמוכה יותר מאשר מכירה על ידי התובעת, עדיין יש גבול לכל טענה. נמכרה המכונית, כזכור, תמורת 40,000 שקל כששוויה – כפול…"

בהעדר הערכת שמאי מטעם שירביט קבע השופט רון ששווי המכונית עומד על 69,353 שקל, ממנו יופחתו 29,760 שקל שכבר שולמו לה, וכן 3,540 שקל – עלות פרסום המודעה על-ידי המבטחת.
השופט חותם את פסק הדין בביקורת על המבוטחת ש"נושאת באחריות מלאה למעשיה ולמחדליה ונקלעה לכשל במישור תום הלב. ממילא, נושאת התובעת גם במשמעויות הכלכליות של מעשיה, ואם לבסוף תקבל לידיה סכום הנמוך משווי מכוניתה, אין לה להלין, אלא על עצמה.

בסיכומם של דברים חויבה שירביט לשלם לתובעת את יתרת הסכום, כלומר שבסך הכל היא תקבל את ערך המכונית בניכוי עלות המודעה, ואילו חוסר תום הלב שלה לא נלקח בחשבון, לפחות לא מבחינה כלכלית.

ת"א 5359-09-13

The post איך נפטרים ממכונית מליסינג? לא מדווחים על מציאתה appeared first on TheCar.

הגבלה על רישיון נהיגה שמבוססת על חוק ההוצאה לפועל לא משפיעה על כושר הנהיגה או כשירותו של בעל הרישיון לנהוג… פסילת רישיון אינה תקפה כל עוד לא נמסרה על כך הודעה לבעל הרישיון, ולכן חברת ביטוח לא יכולה להתחמק מתשלום פיצויים אם אינה יכולה להוכיח שהנהג היה מודע לפסילת רישיונו. כך קבע שופט בית משפט השלום בבית שמש מוחמד חאג' יחיא.

השופט חאג' יחיא דן בתביעתה של מבוטחת כנגד חברת מנורה, לאחר שחברת הביטוח סרבה לשלם לה פיצוי בגין נזקי תאונה – בטענה שהנהג בעת התאונה – בעלה של התובעת – נהג ברכב למרות שלשכת ההוצאה לפועל הגבילה אותו באמצעות צו מלקבל או לחדש את רישיון הנהיגה שלו.

חברת מנורה טענה שפוליסת הביטוח קובעת שברכב רשאים לנהוג "…בעלי רישיון שלא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת…"

כשבוע לאחר קבלת הודעת הדחיה מטעם חברת הביטוח פנה הבעל, הנהג, ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לבטל את צו ההגבלה שהוטל עליו, וזה אכן בוטל כעבור שלושה ימים.

המבוטחת טענה, בין השאר, שהיא ובעלה לא ידעו על קיום צו הגבלה כזה במועד התאונה, ושבכל מקרה דינו היה להתבטל נוכח צו כינוס שניתן בהליך פשיטת רגל בעניינו של הבעל עוד לפני קרות התאונה.

השופט חאג' יחיא קבע, כאמור, שעל חברת הביטוח לשלם לתובעת: "ממכלול החומר שהונח לפני בית המשפט, ולאחר בחינת המצב המשפטי, הגעתי לכלל מסקנה כי העובדה לפיה היה קיים צו הגבלה בעת אירוע מקרה הביטוח, אין בה די כדי לשלול באופן אוטומטי את הכיסוי הביטוחי והזכות לפיצויים בגין נזק רכוש… הגבלה על רישיון נהיגה שמבוססת על חוק ההוצאה לפועל משולה לפקיעת רישיון נהיגה מפאת אי תשלום אגרה.

הגבלת רישיון מכוח סעיף זה אינה משפיעה על כושר הנהג או כשירותו, אינה יוצרת סיכון או מגדילה את הסיכון התחברותי – אלא מדובר בהגבלה טכנית ולכן אין בה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי והזכות לפיצויים כאשר מדובר בנזק רכוש…

בדומה לדין הפלילי שמחייב כי ייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו, כך גם בדין האזרחי, פסילת רישיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע לו עליה. על כן, חבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה…

על כן, בנסיבות דנן, משנחה דעתי כי בעת התאונה לא ידעו התובעת או בעלה על קיום צו ההגבלה, הגעתי לכלל מסקנה כי צו ההגבלה שהיה קיים בעת קרות האירוע מושא התביעה, אין בו בנסיבות העניין, כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי של הפוליסה".

השופט חייב את מנורה לשלם לבעלת הרכב 47,978 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובנוסף לשאת בהוצאות משפט בסך כולל של 1,000 שקל וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 6,500 שקל.

תא"מ 19624-07-14

The post שלילת רישיון על-ידי ההוצאה לפועל לא פוגעת בזכות לפיצוי ביטוחי appeared first on TheCar.

אחת השאלות הבסיסיות ביותר בכל הנוגע לרכישה ואחזקת מכונית היא מה הם ההפרשים הכספיים בין רכישת מכונית חדשה למשומשת, ובין רכישת מכונית קטנה לגדולה, וזה בדיוק מה שביקשו לגלות אנשי חברת 'חשב', אשר מנתחת בין השאר את עלויות אחזקת הרכב עבור חברות וארגונים.

אבל לפני שנגלה לכם מה שהם סיפרו לנו נזכיר שתי עובדות חשובות בנוגע לבעלות על "מכונית פרטית".
ראשית, עבורנו מכונית היא יותר מאשר פח וגלגלים, ורבים מבין הערכים והתועלות שהיא מעניקה לנו אי אפשר לכמת מבחינה כלכלית באופן אחיד לכולם.
למשל, כל אחד מאיתנו מתייחס אחרת לערך ההנאה שלו מן העיצוב של המכונית, רמת הנוחות שלה, מה היא מסמלת עבורו ועבור כל מי שמביט בו, רמת הבטיחות שלה וכמובן מידת ההנאה שהיא מספקת בנהיגה. אבל אפילו מי שלא מייחס ערך לכל אלה עדיין חייב להתייחס להתאמה בין רמת השימושיות שלה לבין הצרכים האישיים שלו ושל משפחתו.

שנית, גם לגיל המכונית, ולמספר הבעלויות הקודמות עליה, יש ערך כלכלי שונה עבור כל אחד מאיתנו: יש מי שרק רוצה להגיע ממקום למקום ומצידו זה יכול לקרות גם בפחנוע מצ'וקמק בן עשר ויותר, ויש מי שלא יכניס את עצמו אלא לתוך מה שמריח כמו חדש.

אבל אחרי שהזהרנו שמכונית זה לא רק כסף, בואו נשמע כמה בכל זאת זה עולה לנו – ונזהיר עוד שאנשי חשב מדברים על "מכונית רעיונית" – כלומר על ממוצע הממוצעים שמעצם הגדרתו לא יכול להתייחס לדגם או מותג ספציפי אלא להתנהלות הכלכלית העקרונית של השוק כולו.
תחשיב חשב, כהרגלו, מתייחס למכונית שנוסעת כ-1,250 ק"מ בחודש, או 15 אלף ק"מ בשנה, ובהתאם למחיר הבנזין באוקטן 95 ביולי 2015.

נקודת המוצא לחישוב היא מחירה של מכונית "משפחתית קומפקטית" (טויוטה קורולה למשל) ממוצעת חדשה, 129 אלף שקל, שעלות האחזקה שלה היא כ-3,000 שקל לחודש או 36,000 ש"ח לשנה.
אם תוותרו על רישוש הניילונים, ותרכשו דגם מקביל שעלה על הכביש לפני 3 שנים, תשלמו בממוצע 85,900 שקלים ועלות האחזקה החודשית שלכם תרד ל-2,600 שקלים בחודש, או 31,200 ש"ח לשנה.

במילים פשוטות, תמורת 4,800 ש"ח בשנה תוכלו לנסוע במכונית חדשה במקום במשומשת בת 3, או להיפך: זה מה שתחסכו אם תוותרו על אותם ניילונים.

מכונית תיאורטית דומה בת 7 שנים, לפי מחירי המחירון, עולה 50,750 שקל, והבעלות עליה – עבור מי שנוהג 1,250 ק"מ בכל חודש, עולה כ-2,200 שקל או 26,400 ש"ח בשנה.

יתרון לקוטן

בשנים האחרונות מתחזקת מאד גם אופציה נוספת: במקום לקנות מכונית משומשת אפשר לקנות מכונית קטנה יותר, וחדשה יותר, לכן מעניין מה יהיה מצבו הכלכלי של מי שבמקום לקנות "קומפקטית קטנה" ממוצעת (ו'רעיונית'), עם מנוע בנפח 1.6 ליטר, בוחר לקנות מכונית סופר-מיני ממוצעת עם מנוע 1.3 ליטר ומחיר מחירון של כ-103,000 ש"ח (למשל מאזדה 2).

עלות הבעלות והאחזקה של מכונית סופר-מיני חדשה כזאת – עדיין עם מרחק נסיעה של 1,250 ק"מ בחודש, היא 2,300 שקל או 27,600 בשנה, לכן מי שנשאר עם מכונית חדשה אבל יורד בגודל יחסוך 8,400 ש"ח בכל שנה.
אפשר כמובן לרדת גם בגודל וגם בשנתון, ולרכוש מכונית סופר-מיני ממוצעת בת שלוש תמורת (מחיר מחירון) 70,900 שקל, אזי צונחת עלות הבעלות החודשית ל-1,950 שקל לחודש, 23,400 לשנה, 12,600 ש"ח פחות ממשפחתית קומפקטית חדשה.
קטנה משומשת יותר, בת שבע, תעלה בממוצע 40,750 ש"ח שמייצגים 1,800 ש"ח של הוצאות לחודש.

בחמש השנים האחרונות נפתחה בפנינו אופציה פופולרית נוספת, לקנות מכונית מיני אוטומטית חדשה (למשל קיה פיקנטו), תמורת (עד) 70,000 ש"ח עם מנוע בנפח 1.0-1.1 ליטר, ואזי צונחת עלות הבעלות והאחזקה של מכונית חדשה כזאת ל-1,900 ש"ח לחודש, 22,800 ש"ח לשנה, או חסכון של 8,400 ש"ח לשנה ביחס למחירה של משפחתית קומפקטית בת שלוש. אגב, ההשוואה בעלויות הבעלות בין 1,900 ש"ח לחודש לפיקנטו (או יונדאי i10) מהניילונים לעומת סופר-מיני בת 7 (1,800 ש"ח לחודש) עשויה להסביר את הנהירה למכוניות מיני.

אפשר גם אחרת

ירידה בגודל המכונית, או מעבר למכונית ותיקה יותר, אינן הדרכים היחידות לשלם פחות.
היות שתחשיבי חשב מבוססים על מחירי מחירון, כאמור, הרי שאפשר למצוא בשוק מכוניות משומשות במחירים נוחים יותר, מה שמוזיל כמובן את עלויות האחזקה ומגדיל את הפער יחסית למחירי המחירון של מכוניות חדשות, וזו לא הדרך היחידה לקצץ בהוצאות.

אפשר, לצורך הדוגמא, להתפנק עם מכונית גדולה יותר אבל לצמצם את הנסיעות הלא חיוניות ו/או לסגל אופי נהיגה רגוע וחסכוני – וכך לצמצם את עלויות הדלק שהן מרכיב משמעותי בהוצאות השוטפות.
אפשרות נוספת היא "למצוא מציאות", כלומר להתמקד במכוניות משומשות שהביקוש להן בשוק נמוך יותר, דבר שמשתקף במחירן.

The post חדשה או משומשת? כמה זה באמת עולה לנו? appeared first on TheCar.

"תדלוק רכב בדלק מהול במים מהווה אירוע תאונתי אשר הינו בר כיסוי בפוליסה התקנית לביטוח רכב (ביטוח מקיף), וכן בפוליסת מנורה במקרה שלפני". כך קבע לאחרונה שופט בית משפט השלום בתל-אביב גלעד הס, אשר דן בתביעת מבוטח של חברת הביטוח מנורה, והחברה עצמה, כנגד חברת הדלק 'טן'.

"(חברת) מנורה שילמה לתובע את תגמולי הביטוח כדין, ולא כמתנדבת", הוסיף השופט הס, "ולכן היא רשאית להגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעת – חברת הדלק טן".

את התביעה כנגד 'טן' הגישו חברת הביטוח מנורה ומבוטח שלה, א.פ, שהוא אדם בעל מוגבלות תנועה והבעלים של כלי רכב מסחרי בעל מנוע דיזל.

א.פ. תדלק את רכבו בתחנת 'טן', ושם, לטענתו, תודלק הרכב בסולר מהול במים אשר גרם לנזק למנוע. לאחר תיקון המנוע תבע א.פ. את חברת הביטוח שלו, מנורה, וזו פיצתה אותו והגישה תביעת שיבוב כנגד חברת 'טן' – מחוללת הנזק.

אלא שחברת 'טן' טענה, בין השאר, טענה משפטית, לפיה חברת הביטוח כלל לא אמורה לפצות מבוטח שלה במקרה כזה היות שתדלוק בדלק מהול במים לא מוגדר, לשיטתה, כתאונה שמכוסה על-ידי הפוליסה.

חברת הביטוח מנורה טענה בסיכומיה שעל מקרה זה חלה הפוליסה התקנית ותנאיה, ובגדר הגדרת המקרה כ"תאונה מכל סוג שהוא" אשר לא מוחרגת בחריגים לפוליסה.

'טן' טענה בסיכומיה שיש להבחין בין מקרה של תדלוק שגוי, מקום שהנהג מתדלק בדלק שאינו נכון, לבין מקרה של תדלוק בסולר מהול במים.
לטענתה, בעוד שהמקרה הראשון הינו אירוע תאונתי אשר נגרם בגלל רשלנות הנהג, והינו מקרי, הרי המקרה השני לא קשור לטעות או לרשלנות של המבוטח: "מטעמים של שיקולי מדיניות אין מקום להעמיס על חברות הביטוח את מחדלי יצרני דלק או תחנות תדלוק ויש להפנות את בעל הרכב להגיש תביעה ישירות כנגד חברת התדלוק".

בפסק דינו קובע השופט הס שגם פוליסה תקנית ופוליסה לרכב מסחרי במשקל של עד 4 טון מגדירה מקרה ביטוח בין היתר כ"תאונה מכל סוג שהוא".
השופט מציין שתדלוק סולר מהול במים אינו נמנה בגדר החריגים המנויים בסעיף 18(2) לפוליסה התקנית, כמו גם בחריגים המנויים בסעיף 21(2), וגם תדלוק של סולר מהול במים נחשב לתאונה לפי פוליסת הביטוח – היות שגם הוא לא מתוכנן והינו בלתי צפוי לחלוטין.

"נקודת ההתלבטות במישור הגדרת התאונה", כותב השופט הס, "הינה בתנאי הדורש כי האירוע יהיה פתאומי. לטעמי גם תנאי זה מתקיים בענייננו. אין כל מקום להבחין, לא מבחינה לשונית ולא מבחינה מהותית, בין תדלוק שגוי, כאשר התדלוק הינו של סולר במקום בנזין, לבין תדלוק שגוי כאשר התדלוק הינו של סולר מהול במים במקום סולר נקי. זה וגם זה מהווים תדלוק שגוי, וכאשר תדלוק זה גורם נזק לרכב, הרי הנזק הינו פתאומי והאירוע כולו מהווה "תאונה מכל סוג שהוא".

מסקנה זו נתמכת בכללי פרשנות פוליסת הביטוח הן בכלל בדבר פרשנות כנגד מנסח הפוליסה והן בכלל כי במקרה של ספק יש להעדיף את הפרשנות המקנה זכאות למבוטח.

בהנחה כי הנתבעת התרשלה בכך שנמהלו מים בסולר, הרי ברור כי היא זו שאמורה לשאת בנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מכך. לפיכך, שאלת המדיניות אינה מי יישא בנזק שנגרם – האם המבוטח, חברת הביטוח או הנתבעת, כאשר ברור שהנתבעת היא זו שתישא בסופם של דברים בנזקים שנגרמו.
נראה שאיש לא יחלוק כי במשולש: מבוטח, חברת ביטוח וחברת התדלוק, המבוטח הינו הצד החלש, כך שנכון וראוי כי המבוטח, אשר אין חולק כי אינו אחראי לנזק שנגרם, יקבל את תגמולי הביטוח באופן ישיר ומיידי מחברת הביטוח, כאשר בירור הרשלנות יעשה בין חברת הביטוח לחברת התדלוק".

שבחים למנורה

השופט הס ציין לחיוב את התנהגות חברת מנורה במקרה הזה: "עיון בפסיקת בתי המשפט בנושא ביטוח מגלה לא אחת פסיקה המטיחה ביקורת, לעתים נוקבת, על חברות הביטוח ובפרט בנושא של אי תשלום תגמולי ביטוח למבוטח בשעה שהוא נזקק לתשלומים אלו יותר מכל.

והנה אנו רואים במקרה שלפני כי חברת הביטוח נהגה באופן הגון וראוי עם המבוטח מטעמה, ושילמה לו תגמולי ביטוח זמן קצר לאחר אירוע התאונה.
חברת הביטוח יכולה הייתה להעלות בפני המבוטח את אותן הטענות שטענה הנתבעת כאן ולנסות ולמנוע ממנו את תגמולי הביטוח עד לסיום ההליך משפטי .
העובדה כי מנורה נמנעה מלשלוח את המבוטח להליך משפטי ושילמה לו תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה במהירות ויעילות, וכן העובדה כי חברת הביטוח היא זו אשר לקחה על עצמה את נטל ניהול ההליך כנגד חברת התדלוק (וכפי שניתן ללמוד מתיק זה מדובר בנטל לא קל) אסור שתעמודנה לה לרועץ כחוסמת מראש את תביעת השיבוב" פסק השופט, אשר חייב את חברת 'טן' בהוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח.

The post בית המשפט קבע: תדלוק בדלק מהול במים נחשב לתאונה שמכוסה על-ידי פוליסת הביטוח appeared first on TheCar.

משרד התחבורה מנסה להפריט את מבחני הנהיגה על גבם של תלמידי הנהיגה שממתינים למבחן מעשי ("טסט"), ולכן לא מקבל לעבודה בוחני נהיגה חדשים. אנשי המשרד מבקשים ש"יגיעו מים עד נפש", ובצר להם יסכימו כל המעורבים בדבר להפריט את המבחנים. כך טענו אתמול מספר חברים בוועדת הכלכלה של הכנסת בדיון מיוחד שנערך בנושא זמן ההמתנה הארוך מנשוא למבחנים מעשיים.

לפי נתוני משרד התחבורה, כפי שהוצגו בדיון, משך זמן ההמתנה לכל מבחן מעשי כיום עומד על 6 שבועות.
לעומת דברים אלה טענו אתמול נציגי מורי הנהיגה ויו"ר מועצת התלמידים, גל יוסף, שמשך ההמתנה לטסט מגיע כיום ל-4 חודשים.

הדיון בועדת הכלכלה התקיים לבקשתם של ח"כ נורית קורן (הליכוד), ח"כ יואל חסון (המחנה הציוני) וח"כ באסל גטאס (הרשימה המשותפת).
ח"כ קורן אמרה בדיון שמספר הבוחנים זעום, ועומד על 126 במקום 160 בוחנים שנדרשים כיום, לנוכח הגידול הטבעי של אוכלוסיית אזרחי ישראל בשנים האחרונות.
לדברי ח"כ קורן, אנשי משרד התחבורה רוצים להפריט את מבחני הנהיגה ולכן "מייבשים" את מערך הבוחנים. "לא יעלה על הדעת שצריך להמתין 3-4 חודשים למבחן", היא אמרה.

ח"כ יואל חסון אמר בדיון שהוא עבר עבר את מבחן התיאוריה בפעם הראשונה אבל את המבחן המעשי עבר רק בטסט השביעי.
"אם הייתי עושה זאת היום אני לא רוצה לתאר לעצמי כמה זמן הייתי צריך לחכות ל-7 טסטים", הוא אמר, ואנחנו נקל עליו לעשות את החשבון.

אם מקבלים את טענת אנשי משרד התחבורה הרי כלומר שעל ח"כ חסון היה להמתין 42 שבועות מאז שניגש למבחן המעשי הראשון שלו – לאחר השלמת לימודי הנהיגה – ועד שהיה עובר את המבחן השביעי, כלומר שהוא היה מקבל רישיון נהיגה רק לאחר 10.5 חודשים (!).

אבל אם מקבלים את דברי מורי הנהיגה והתלמידים הרי שח"כ חסון היה זוכה לראות רישיון רק לאחר 28 חודשים, כלומר כמעט לאחר שנתיים ו-4 חודשים (!).
סמנכ"ל משרד התחבורה, אבנר פלור, אמר שכל בוחן מבצע 320 טסטים בחודש וכ-350 אלף תלמידים נבחנים בשנה, וזה, אגב, אומר בין השאר שכל בוחן מכניס לקופת המדינה בכל חודש של 45,120 ש"ח, היות שגובה אגרת המבחן שתלמיד משלם לכל מבחן הוא 141 ש"ח.

"בשנת 2014 זמן ההמתנה (למבחן מעשי) היה 3 שבועות וב-2015 עד מאי זמן ההמתנה היה 5-6 שבועות", אמר פלור. "מנובמבר 2014 התחלנו בתהליך גיוס של בוחנים נוספים וב-1 באוגוסט נקלוט 6 בוחנים. המשרד מקדם גם מכרז עתודה כך שניתן יהיה לקלוט בוחנים באופן מידי לפי הצורך. כיום ישנם 130 בוחנים וכדי לעמוד על זמן המתנה של 3 שבועות בין הטסטים צריך 140 בוחנים".

ח"כ חמד עמאר (ישראל ביתנו) אמר כי הוא מכיר את הכוונה של השר להפריט את הבחינות וטען כי אסור שתהייה הפרטה, שתוצאותיה יהיו עלייה במעורבות נהגים צעירים בתאונות.

ח"כ יצחק וקנין (ש"ס) הזכיר כי לפני כשנה קיימה הוועדה דיון דומה וכי המטרה של השר כץ היא להפריט את המבחנים. הוא הסביר כי "בחישוב כלכלי המדינה מרוויחה מכך שהיא עורכת את הטסטים, אך אם לא תשתנה כוונת השר לא ישתנה כלום".

ח"כ עיסאווי פריג' (מרצ) אמר כי הוא "מרגיש מרומה שנציג משרד התחבורה מורח אותנו, ובסוף לא נוכל לכפות פתרון ונהייה חסרי אונים". הוא אף הזהיר ממצב שבו יתפתח שוק אפור של טסטים.

היו"ר איתן כבל סיכם ואמר כי "המצב שתואר מעלה חשש כבד של לחצים ואפילו איומים על מורי נהיגה ובוחנים". הוא הבהיר חד משמעית ש"אני וכל חברי הוועדה נעמוד על הרגליים האחוריות ונתנגד בכל תוקף להפרטה. לא נמתין עוד שנה או שנתיים לדיון הבא, בכוונתי לשוחח עם השר, כפי ששוחתי עם מנכ"ל המשרד היום, ולתבוע לקבל תוך שבועיים תוכנית עבודה להשלמת המכסה ל-140 בוחנים וכן תוכנית לשיפור איכות הבחינה".
עוד הוסיף היו"ר כבל כי הוועדה דורשת מהשר לקבוע שמשך הזמן בין בחינה לבחינה לא יעלה על 60 יום. הוא אף ביקש מח"כ קורן להחתים את כל חברי הוועדה על הצעתה ולהגיש אותה, ואמר כי אם השר לא יפעל תקדם ועדת הכלכלה את הצעת החוק.

The post תוך כמה זמן היה מר חסון מקבל רישיון? appeared first on TheCar.

הכרעה עקרונית שפירסמה אתמול המפקחת על הביטוח מחייבת את חברת הביטוח לפצות בפיצוי מלא את מי שיתבעו תביעות צד ג' ויבחרו שלא לתקן את רכבם.

ההכרעה, שעליה חתומה ליאורה הירשהורן – סגנית המפקחת על הביטוח – נשלחה לחברות בעקבות ביקורת שבוצעה על-ידי אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון, ולנוכח פניות שהתקבלו אצל המפקחת על הביטוח מציבור המבוטחים. מן הביקורת והתלונות עלה שחלק מחברות הביטוח נוהגות שלא לשלם את מרכיב המע"מ, ו/או את מרכיב ירידת הערך – למי שתבע תביעת צד ג' (כאשר התובע נפגע על-ידי רכב מבוטח) והחליט לקבל את הפיצוי מבלי לתקן בפועל את רכבו.
חברות הביטוח שנהגו כך פעלו בניגוד גמור לפסיקות מפורשות של בית המשפט העליון.

ההוראה החדשה תחייב את חברות הביטוח לשלם את מרכיב המע"מ ואת ירידת הערך במקרים שבהם נקבע גובה הנזק על ידי שמאי, וחברת הביטוח לא ערערה על קביעתו.
ההלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון (בע"א 1772/99 זכריה זלוצין ו-67 אח' נגד דיור לעולה בע"מ) קובעת שבגין כל תיקון שבגינו נפסק פיצוי לבעל הרכב שנפגע יש לשלם לו גם את מרכיב המע"מ. לחברות הביטוח ולסוכני ביטוח שיראו עצמם מקופחים מהחלטה זו ניתנה זכות לערער עליה תוך 45 יום.

לפני כחודש קבעה המפקחת על הביטוח שחברות הביטוח חייבות לשלם למבוטחים את הפרשי אגרת הרישוי במקרים שבהם מכוניות הוכרזו כ'אובדן גמור'. גם במקרה זה נהגו חברות הביטוח לקזז מהפיצוי למבוטחים את הסכום היחסי של אגרת הרישוי, בנימוק שמשרד התחבורה מחזיר את ההפרשים הללו למי שתובע אותם.
הכרעת המפקחת היא שערך הרכב לצורך הפיצוי כולל את האגרה, לכן אסור לחברת הביטוח לקזז סכומים אלה. כתוצאה מכך נאלצו חברות ביטוח להחזיר למבוטחים סכום של כ-8 מיליון שקל שקוזז מהם שלא כדין. ערעור שהגישה בנושא חברת הביטוח שומרה נדחה באחרונה על ידי בית המשפט.

The post תקנה חדשה: חברות ביטוח חייבות לפצות עבור המע"מ וירידת הערך appeared first on TheCar.